מלחמת היהודים ב׳:ח׳The War of the Jews 2:8
א׳ארץ ממשלת ארכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודה הגלילי. שלש מפלגות היהודים.
א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹנִיּוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].
א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹנִיּוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].
1
ב׳ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים)א)בשם פילוסופים השתמש המחבר כדי להסביר את אזן הקורא היוני. נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני — הצדוקים, ועל השלישי — אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נִזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.
2
ג׳ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם)א)המחבר משתמש במלה ״הַיְרֶסִיס״ (שיטה, השקפה), כאלו היו האסיים ישיבה של פילוסופים. יפקיר את רכושו לכל החבורה (המִסדר)ב)ביונית טגמה, — מִסדר (אוֹרדן)., ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאִלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּךג)כן דרשו רֹב המתרגמים, ואפשר להבין במקום ״לא רֻכַּך״ — לא־רֻחץ, מגֹאל. והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלםד)הנוסח בפנים מסֻפק ומשֻׁבּש. י״א: וכל אחד בלי הבדל מחֻיב לדאוג לצרכי חבריו..
3
ד׳ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכםה)קטסטולי. הוראת המלה היא גם ״מלבוש״ וי״א ״במלבושם״. ובמראהו)במקור פה: σχήμα (habitus). מראה, חיצוניות, מעמד (עמידה), מצב, צורה ואין לתרגם מלה זו בדיוק. גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.
4
ה׳ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. ואולם סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.
5
ו׳ו. האסיים אינם עושים דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹש לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם גדרו עליהם לבלי הִשָּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.
6
ז׳ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. לאחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, הוא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְּנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבשׁ את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם, וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש, כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁדא)״ליסטיה״. הדבר תמוה ואינו כאן במקומו, ויש מי שתרגם: ״השחתה״ (סרוס הכתבים הקדושים)., וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.
7
ח׳ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.
8
ט׳ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באִסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) — וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים — חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח, לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.
9
י׳י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחייא)ביונית אתנסיה (המלה נמצאה גם בספרות המדרשית). עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].
10
י״איא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כלים, יען אשר אין חָמרם מתקַיֵם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר)ב)αἰθήρ. ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאִלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח יםג)זפירוס. רוח קרה משיבת נפש. ומעין זה אמרו חז״ל (אבות ד, כב): ״יפה שעה אחת של קֹרת רוח בעולם הבא.״ מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרוֹאִים (אדירים) והֵמתּוֹאים (חציי־אלהים — בני־אלהים), את איי המאֻשרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיּוֹן וטִיטִיאוֹסא)ארבעה גבורים מהמִתּוֹלוגיה היונית (עין בהערות שבסוף הספר)., ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.
11
י״ביב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.
12
י״גיג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים — את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו להם נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.
13
י״דיד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכתב)המחבר כותב כאן שוב הַירֶסִיס (שיטה, השקפה). הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי — ההשגחה)ג)הימַרְמני הוא מֻשג מאמונת היונים — המצודה הפרושה על כל החיים, הגורל. ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אומרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש)ד)כמו שמבֹאר להלן (ספר ג, ח, ה). הכונה היא לדבר אשר יבוא לקץ הימין — לאמר: לתחית המתים — ואין פה אמונה בגלגול הנפש (מֶטֶמְפְּסִיכוֹסִיס) של ההודים והמצרים., ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם, והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרעא)ניזה הציג ״הרע״ בחצאי רבוע. לאמר: רחוק ממעשה האדם בכלל, ואינו מתערב בו. ואינו משגיח אליו. והם אומרים, כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס — כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.
14