מלחמת היהודים ג׳:ח׳The War of the Jews 3:8
א׳אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף — הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.
א. והרומאים חִפשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַּלִּיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.
א. והרומאים חִפשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַּלִּיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.
1
ב׳ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו הרומאים בו שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נִקָּנור שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנור אל הבור סִפר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.
2
ג׳ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: ״בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך״.
3
ד׳ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים, אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: ״מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהיםא)על־פי ניזה; בהוצאות הישנות: ״ומה יבוש אלהים״., בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה, יוסף, חפץ חיים — האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגבורים, לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, — וגם אם תבטח בישועתם — התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו, אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים״. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.
4
ה׳ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמהב)במקור בא כאן:φιλοσοφεΐν.: ״מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שומע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר — אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה — אתם אומרים, אמת ונכון, — אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. ״יפה למות בעד החרות״ — גם אני רואה את דבריכם — אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? — אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים — קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו — יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעינינו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם בועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליוא)תרגום חפשי. במקור: ״ממנו קבלנו את הַהֱיות (ההויה), ואת הבִּלְתִּי־הֱיּוֹת־עוֹד (החדלון) אנו משיבים לו בחזרה״.. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחֹמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות, רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחשב, ועתה אם יזרה האדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הַנִּזָּק)ב)כלומר: האלהים.? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם גם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשׁים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר קבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להפרע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל השאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף ובין הנשמה להפרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות — נמות תחת ידי כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, — לקראת מותי אני! ובכל־זאת — מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם, בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב״.
5
ו׳ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל עברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא לו דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כִּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצדדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.
6
ז׳ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהִנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל״. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, בי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, — אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, — והוא לא רצה להלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.
7
ח׳ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. ויותר מכֻּלם רִחם טיטוס על יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר מהרה במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.
8
ט׳ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: ״אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, — למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים״. בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבוים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד [ליוסף].
9