מלחמת היהודים ד׳The War of the Jews 4

א׳מצור גמלא ומפלתה.

א. הגליליים, אשר התקוממו ברומאים אחרי מפלת יודפת, נכנעו לפניהם לשֵׁמע המגפה אשר היתה בטריכי, והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל מלבד גוש־חלב והר־תבור, אשר החזיקו בו היהודים. וגם העיר גמלא, אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים. העיר הזאת נחשבה על גבול אגריפס וכמוה גם הערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגני היא בארץ הנקראה הגולן העליון וגמלא — בגולן התחתון; וסיליקיה — בקרבת יאור סמך. ורֹחב היאור הזה שלשים ריס וארכו ששים והאגמים אשר לו משתרעים עד דַּפְנֵי, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכֻנה בשם הירדן הקטן, ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל־הזהב. ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית־שלום בראשית המרד. אולם גמלא לא נכנעה תחתיו, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה מיודפת. כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתוך הוא מעלה גבנון ומשתרע במישור למעלה ונוטה [תלול] לפנים ולאחור, והוא דומה בתבניתו לגמל^א)ביונית: קַמֶּלוֹס., ועל־כן נקרא בשם הזה (גמלא), אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבֹאר כמשפטו^ב)משפט מוזר מאד. נראה, שכִּוֵּן יוסף לקוראים היונים וספּר כי היהודים מבטאים ״גמלא״ במקום ״קמלוס״ היוני, ולא שׂם אל לבו, כי היונים שאלו את המלה הזאת מן השפה העברית והם הם ששִׁנו את בטויה מגימל לכף!. משתי צלעותיו וממול פניו מֻקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכֵּף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמֹק מן הצד (באלכסון) לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמֻקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר.

ב׳ב. ואת העיר הזאת, אשר ככה שָׂגבה בתכונתה, חִזק עוד יוסף במנהרות ובשׁוּחות. ואף כי יושבי המקום הִרבו לבטוח בתכונת חֹסן עירם גם מיושבי יודפת, נפלה גמלא מיודפת במספר אנשי המלחמה אשר בקרבה. ובהאמינם במעוז מקומם לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה, ושבעה חדשים שָׂגבה העיר בפני הצבא, אשר שלח אגריפס לצור עליה.

ג׳ג. ואספסינוס הסיע את חילו מחַמַּת (חמתן), אשר שם חנה בקרבת טבריה — אם נבאר את השם חמת, נאמר אשר הוא ״חמים״^א)מים חמים, מרחצאות חמים (תֶּרְמַי ביונית)., כי נמצא שם מעין מים חיים המעלים רפואה — ועלה על גמלא. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל־משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל־כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר בצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה, החל אספסינוס לשפוך סוללה מאחורי העיר (בצפון) והפקיד על הסוללה בצד מזרח, אשר שם נמצא המגדל הגבוה בכל העיר, את הלגיון החמשה־עשר, והלגיון החמישי שפך סוללה על חלק העיר בתוֶך, ואת החריצים והבורות סתמו אנשי הלגיון העשירי. ובעת ההיא נגש אגריפס המלך אל החומה ונסה לדבר אל המורדים, כי יסגירו את עירם, ואחד הַקַּלָּעים ירה בו אבן ופגע במרפקו הימני וקרובי המלך מהרו לסוכך עליו, והרומאים התעוררו לחַזק את עבודת המצור, כי קצפו על הדבר אשר נעשה למלך וגם חרדו לנפשם, באמרם, כי האנשים העושים רֶשע כזה לאחִיהם דורש טובתם לא ישובו מכל אכזריות־זדון בהצותם על אויבים זרים.

ד׳ד. ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם והרומאים הקריבו את מכונות הרעש. וחרש ויוסף והאנשים הקרובים אליהם, הם טובי העיר, נבהלו מאד לדבר הזה, אך ערכו את אנשי־חילם המזֻינים למלחמה, בחשבם, כי לא יוכלו לשאת את המצור זמן רב, יען אשר לא נמצאו להם די מים ולחם וצֵּדה, על־כן אספו את האנשים ועלו על החומה וזמן מצער נלחמו באנשי־הצבא, המקריבים את המכונות, אולם מכונות־הקלע והבליסטראות הכו בהם וגרשו אותם אל העיר. והרומאים הביאו את אילי־הברזל והרעישו את החומה בשלשה מקומות ונשפכו דרך פרצי החומה [כזרם חזק] בתקיעת חצוצרות ובמשק כלי־נשקם ובתרועת נצחון אל תוך העיר והשתערו על יושביה. והיהודים עמדו על נפשם במבוא העיר בחֹזק־יד ולא נתנו את הרומאים לעבור, ואחרי־כן חזקה עליהם יד אויביהם הרבים והעצומים, הבאים עליהם מעברים, והם נסוגו אחור ועלו אל מרומי העיר. אך פתאם הפנו פניהם והתנפלו על האויבים, המעפילים לעלות אחריהם, ולחצו אותם אל מורד ההר התלול והמיתו בהם רבים, אשר לא מצאו מעמד במקום הצר והקשה הזה, כי לא יכלו הרומאים להלחם ביהודים העומדים מלמעלה ולא עצרו כח לבקוע להם דרך בקרב המון אחיהם, ההורסים לעלות על העיר אחריהם. ועל־כן בקשו להם מחסה על בתי האויבים, אשר היו שפלים לארץ. וכאשר נמלאו הבתים אנשים כרעו תחת סבל משאם ונהרסו, וכל בית נופל הרס את הבית העומד תחתיו, ומפלת הבית הזה הפכה גם היא את הבתים אשר מתחתיו והמון גדול מהרומאים נהרג. כי מרֹב מבוכתם קפצו רבים על הגגים, אף כי ראו אותם נופלים תחתיהם, ורבים נקברו תחת מפלת הבתים ורבים רסקו את חלקי גופם במנוסתם ועוד רבים מהם נחנקו באבק אשר כסה עליהם. ובני גמלא ראו בזה אות, כי אלהים עוזר להם במלחמתם ולא שמו לב אל פגעיהם ורדפו אחרי השונאים. הם דחפו אותם מעל הגגות והמיתו את הכושלים ברחובות התלולים ובלי הרף ירו ממעלה בשונאיהם הנופלים והכו בהם. כי מפלת הבתים הספיקה להם אבנים לרֹב ואת נשק הפיפיות המציאו להם החללים, כי הסירו את החרבות מעל הרומאים הנופלים ודקרו בהן את האויבים המטים למות. ורבים מן הרומאים התנפלו מעל הגגות הנוטים להשבר ומתו. וגם לבורחים לא היה קל להמלט, כי לא ידעו את הדרכים, וענן האבק לא נתן להם להכיר איש את פני רעהו והם נדחקו יחד וכשלו איש באחיו ונפלו.

ה׳ה. ויתר הרומאים מצאו ביגיע רב את מוצאי העיר ועזבו אותה. ואספסינוס נשאר כל העת עם אנשיו הנמצאים בצרה, כי התעצב אל לבו מאד בראותו את העיר נהפכת על אנשי־צבאו, ושכח להִשמר לנפשו ועלה מבלי הדעת מעט־מעט אל מרום העיר ושם נשאר ברעה גדולה עם אנשים מתי־מספר, כי גם טיטוס בנו לא היה עמו יחד, יען אשר נשלח אל מוצִיָּנוס, נציב ארץ סוריה. ואספסינוס חשב, כי לא לישועה וגם לא לתפארת יהיה לו, אם יפנה ערפו לברוח מפני אויביו, וזכר את המלחמות אשר התענה בהן מימי נעוריו ואת מעשי גבורותיו, וכמו נחה עליו רוח אלהים. הוא התלכד עם אנשיו יחד וכֻלם חבּרו את כלי־נשקם (מגניהם) עד היותם כבשר אחד, ובזה התחזק אספסינוס בפני השונאים הנלחמים אתו מראש הגבעה ולא פחד מגֹדל המונם וגם מאבני־הקלע, אשר השליכו עליו, וכראות אנשי־הצבא את כח רוחו הנפלא הרפו מעט קט ממנו. וכאשר הונח לו מעט ממציקיו, נסוג אחורנית בשובה ונחת ולא הפנה את ערפו אל האויב עד הגיעו בשלום מחוץ לחומה. ורבים ועצומים מצבא הרומאים מתו במלחמה הזאת ובין המתים נמצא שר־העשרה אַיבּוּטִיּוּס, אשר הפליא לעשות גבורות לא במלחמה זו, שנספה בה, בלבד, כי־אם גם בכל הקרבות אשר לפניה, ורעות רבות ונוראות עולל ליהודים. ואחד משרי־המאות ושמו גַלּוּס, אשר הקיפוהו שונאיו מסביב בעת המבוכה, הסתַּתּר באחד הבתים ושמע את שיחת בני־הבית בעת־הסעֻדה על הדבר אשר אנשי העיר אומרים לעשות לרומאים וגם לו ולאנשיו, והוא וחבריו היו סוריים [ועל־כן הבינו את שפת היהודים], בלילה קם גַלוס ושחט את כל יושבי הבית ומהר עם אנשי־צבאו להמלט אל הרומאים.

ו׳ו. ואחרי המגפה נמס לבב הרומאים, בזכרם, כי לא קמה עוד עליהם פרענות גדולה כזאת, ועוד יותר מזה נכלמו אנשי־הצבא על אשר עזבו את המפַקד לנפשו בהיותו בצרה גדולה, ואספסינוס דבר על לבבם לנחמם וכסה על התלאה אשר מצאה אותו, לבל יראה בעיניהם פתח־דברו כמוסר־תוכחת. וקרא אליהם לאמר: ״הנה טוב יהיה, כי נשא שכם אחד במנוחת גבורים את פגעי המלחמה ונשיב אל לבנו, כי מעולם לא נקנה הנצחון בלי קרבנות־דם. דרך המזל לסֹב אחורנית (גלגל חוזר בעולם), ואחרי אשר הכּינו את היהודים לרבבותיהם נגזר גם עלינו להקריב קרבן קטן לאלהים. והנה כאשר לא יאות לאיש־המעלה להתגאות בלי חֹק בעת טובה, ככה לא יאות גם לאיש־חיל להִוָּאש בשעת צרה, כי חליפות הטוב והרע ממהרות לבוא. ואיש־מופת הוא האדם, אשר לא זחה דעתו בעת אשרו, למען אשר יוכל לשאת במנוחת־רוח גם את פגעיו. הנה הרעות, אשר מצאו אותנו, לא ממֹרך ידינו באו לנו ולא מגבורת היהודים, רק תכונת המקום הרעה הביאה להם שכר ולנו נזק. ואולי יוכיח אתכם איש, כי לא משלתם ברוחכם. כי כאשר ברחו אויביכם מפניכם אל מרומי העיר היה טוב לכם לעזבם לנפשם ולא לרדוף אחריהם עד הראש ולבוא בצרה, כי בכבשכם את העיר התחתונה היה לאֵל־ידכם לצור על הבורחים האלה עד אשר ירדו אליכם להלחם, למען תוכלו לנצחם במנוחה ובבטחה; אולם אתם נחפזתם לקראת הנצחון באין מעצור לרוחכם ולא שמתם את לבכם להשמר לנפשותיכם. אך לא נאה לרומאים לצאת למלחמה בלי ישוב־הדעת ולהתהולל בעת הקרב, כי בתבונתנו ובסדרי מערכותינו גברנו תמיד על שונאינו — וזאת (הפחזות) היא דרך העמים הנכרים (הברברים) ודרך היהודים יותר מכֻּלם. על־כן טוב יהיה, אם נשוב אל דרכי המלחמה אשר לנו, ונתקצף על הרעה אשר מצאה אותנו ללא־צדק, ולא נתעצב אל לבנו, וימצא כל איש מכם נחמה נכונה בכח גבורות ימינו, ואז יעלה בידכם לגאֹל את דם אחיכם הנהרגים ולקחת נקמה בהורגיהם. וגם אני אנסה לעשות הפעם, כאשר עשיתי עמכם בכל הקרבות עד היום הזה, ואהיה ראשון לצאת לפניכם ואחרון לעזוב את המערכה״.

ז׳ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המלחמה השומרים עליה.

ח׳ח. בכל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. בעצם ימי המצור עשה אספסינוס כלאחר־יד מלחמה גם ביושבי הר־תבור (אִיטַבּוּרִיּוֹן). ההר הזה הוא בין העמק הגדול ובין בית־שאן בתוֶך, והוא מתרומם לגֹבה שלשים ריס בקֵרוב^א)גוזמה, אולי צ״ל שלשה ריס. בימינו גֹבה הר־תבור קרוב לחמשה ריס — 613 מטר., ורק מרוח צפונית עולה אליו דרך קשה, וראש ההר הוא מישור ומדתו עשרים וששה ריס מסביב, וכֻלו מֻקף חומה. את החומה הקים יוסף בארבעים יום, בהביאו את כל החֹמר מתחתית ההר וגם מים הביא עמו, כי יושבי המקום שותים מי גשמים לבד. כנגד ההמון הגדול הנאסף במקום הזה שלח אספסינוס את פלצידוס עם שש מאות רוכבים. ופלצידוס ראה, כי אין לאֵל־ידו לעלות על ההר, וקרא אל ההמון לרדת בשלום והבטיח לכרות אתו ברית. והיהודים ירדו אליו במחשבות ערומים, לסַכּל את עצתו הרעה, כי פלצידוס דִבּר אתם רכות, באמרו בלבו לתפוש אותם בעמק, והם ירדו מן ההר למלא למראה־עין את דברי הרומאים, ובלבם אמרו להתנפל עליהם פתאם לתֻמם. אולם ערמת פלצידוס נצחה את מזמות היהודים. כי כאשר התגרו אתו היהודים מלחמה, הוליך אותם שולל בנוסו מפניהם ומשך אותם לרדוף אחריו רחוק בעמק, ופתאם הפך את פניו והמית רבים מהם, ועל הנשארים סגר את הדרך העולה אל ההר. ורבים מן היהודים עזבו את הר תבור וברחו אל ירושלים. וכאשר לא היו עוד מים לשתות ליושבי המצודה, כרתו ברית עם פלצידוס והסגירו את ההר ואת נפשותיהם בידו.

ט׳ט. ומיושבי גמלא ברחו עזי־הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי־המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחֹדש הִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי)^א)שנת ד״א תתכ״ח — 67 למנין הנהוג.. כי ביום ההוא באשמֹרת הבֹקר התגנבו שלשה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חֹשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם. אנשי־הצבא נשמרו מכל המֻלה ובידם עלה לגולל חמש אבנים גדולות ולהִמלט. ופתאֹם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול והצופים התגלגלו אתו יחד אל התהום. והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואִתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה. לקול ההרס קמה מבוכה גדולה בין יושבי העיר ומחִתּה נוראה נפלה עליהם, בחשבם, כי כבר פרצו כל האויבים לתוך העיר. בקרב המבוכה גוע חָרֶש, כי שכב חולה על מטתו והפחד והמחלה חברו עליו יחד להכריעהו. אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחֹדש הזה.

י׳י. וטיטוס שב בעת ההיא והתאנף מאד על המכה אשר היתה בחיל הרומאים שלא בפניו, ובחר לו מאתים רוכבים וגם לקח עמו אנשי־צבא רגלים ובא בראשם בשערי העיר בלאט. אולם הצופים ראוהו בבואו והרימו קול צעקה ולקחו את נשקם בידיהם. ובהוָּדע הדבר לאנשי העיר, כי באו הרומאים אל תוכה, תפשו אלה את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אחריהם לברוח אתם יחד אל ראש ההר ביללה ובזעקה, ואלה יצאו להִלחם בטיטוס ונפלו חללים איש אחרי אחיו. והאנשים, אשר לא מצאה ידם להמלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרי הרומאים. ונוראה היתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד. ואספסינוס בא לעזרת אנשיו בראש כל חילו ועלה להלחם בפליטים אשר נמלטו אל ראש ההר. כי הגבעה התרוממה לאין־חקר והיתה מכסה אבנים מסביב וקשה היה לעלות עליה, ועתה היתה מלאה המון אדם ומורדותיה התלולים סוככו עליה. וכאשר העפילו הרומאים לעלות עליה, ירו בהם היהודים חצים וכל מיני קלע וגם גוללו עליהם אבנים גדולות והשחיתו בהם, תחת אשר חִצי הרומאים לא יכלו להגיע עד מרום מעמדם. אולם לאסון היהודים שלח אלהים רוח סערה אל עֵבר פניהם והיא משכה אליהם את הצי הרומאים והשיבה את חציהם אחור או דחפה אותם הצדה. מפני כח הסערה לא יכלו היהודים להתחזק במורד התלול, כי לא מצאו שם מעמדלרגליהם וגם נבצר מהם לראות את השונאים העולים עליהם. והרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו מהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה, כי זֵכר אחיהם הנִגפים בעת עלותם על העיר לראשונה הקשיח את לבם מאד. וכאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמֹק מאד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מִקּשִׁי־לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעֻמתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר. ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים בנות אחי פיליפוס, הוא פיליפוס בן יקים, איש נשוא־פנים ונסיך מטעם המלך אגריפס, וגם הן נצלו ממות בהצליחן להחבא מזעם הרומאים בעת מפלת העיר. כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה. ככה נפלה גמלא בעשרים ושלשה להִפַּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי) והמרד החל בה בעשרים ואחד לגוֹרְפִּיַּיּוֹס (אלול).

י״אגוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.

א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בידי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים, והנגע פשׂה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ולפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרב כדרך המתגוששים (אתליטים).

י״בב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יִסָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים המעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחֶבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: ״נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים (״אהבת האדם״) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל, כי שבוים עזי־מצח אַתּם״.

י״גג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: ״העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה, ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה״. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למען שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.

י״דד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכֹּשר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, ואחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.

ט״וה. וביום השני נגש טיטוס אל החומה לכרות את הברית עם יושבי גוש־חלב, ואזרחי העיר פתחו לפניו את שעריה ויצאו עם בני ביתם לקראתו וקדמו את פניו בברכה וקראו לו בשם מיטיבם ופודה עירם ממשמר [העריץ]. הם ספרו לו את דבר מנוסת יוחנן וחִלו את פניו לחמול עליהם ולבוא אל העיר ולעשות שפטים בשארית המורדים. וטיטוס דחה את בקשות אנשי העיר עד עת מצֹא ושלח חלק רוכביו לרדוף אחרי יוחנן, והם לא יכלו להדביקו, כי כבר קדם להמלט אל ירושלים, אולם מן האנשים הבורחים עמו המיתו כששת אלפים נפש, וגם הקיפו את הנשים והטף כשלשת אלפים נפש, והביאו אל טיטוס. והוא קצף מאד, כי לא עלה בידו הפעם להנקם ביוחנן על מעשי תרמיתו, אך מצא נחמה בתוחלתו הנכזבה למראה ההרוגים והשבוים הרבים. הוא בא בשערי העיר לקול ברכת האזרחים וצוה על אנשי־צבאו להרוס חלק החומה כמשפט ללוכד עיר והשקיט את רוח מחרחרי־הריב, בהפילו עליהם את פחדו, ולא הִרבה לענשם. כי הבין, אשר רבים יכו בלשון את מריביהם הנקיים מעון כגֹדל שנאתם אליהם, אם יבוא לעשות משפט בחַיָּבים, ועל־כן חשב, כי טוב יהיה לו להשאיר את החַיָּב מֻטל בפחד מאשר להמית יחד אתו את הזכאים. כי בדבר הזה יקח הפושע מוסר ויפחד תמיד מן הענש וגם יבוש מפני האנשים אשר נתנו לו חנינה, תחת אשר עֹנש האנשים הנספים בלא אשם הוא מעֻות אשר לא יוכל לתקון. הוא הציג מצב בעיר, לשמור על המנוחה ולעצור את אוהבי התמורות ולחזק את ידי רודפי השלום. ככה נכבשה ארץ הגליל כֻּלה, ובזֵעת־אפים רַבּה פנו להם הרומאים את הדרך אל ירושלים.

ט״זעל יוחנן מגוש־חלב. על הקנאים וחנן הכהן הגדול והמריבות אשר ביניהם.

א. ובבוא יוחנן אל ירושלים חרד כל העם לקראתו ומסביב לכל אחד מאנשים הבורחים עמו נאסף המון גדול לחקור את דבר הפגעים אשר [מצאו את היהודים] מחוץ. אמנם נשימת האנשים הקצרה והלוהטת ענתה. בפניהם, כי נמצאו במֵצר, ובכל־זאת לבשו גאוה בצרתם והודיעו, כי לא, ברחו מפני הרומאים, רק באו להלחם בהם ממקום־מבטח. כי ללא חכמה וללא הועיל נחשב בעיניהם לחרף את נפשם במלחמה בעד גוש־חלב ועוד ערים קטנות, אשר אין בהן כח, תחת לשמור על כחותיהם ועל נשקם ולחשוך אותם לימי המלחמה בעד העיר הראשה. ואחרי־כן דברו על מפלת גוש־חלב וספּרו בלשון נקיה על־דבר נטִיָּתם מפני האויב, אך רבים הבינו, כי הנטיה הזאת היתה מנוסה, וכאשר הגיעה השמועה בדבר ההמון אשר נפל בשבי, אחזה פלצות את כל העם, בשומו אל לבו, כי אלה הם אותות גדולים מבַשרי מַפּלה בעתיד. אולם פני יוחנן לא לבשו בֹשת לזכר האנשים אשר עזב אותם לנפשם. הוא חזר על בני ירושלים ובתקוות כוזבות הֵעיר את לבם למלחמה, בסַפרו להם, כי אין כח לרומאים, ובהרימו את ערך חיל היהודים, וגם לעג לאִוֶּלת התמימים [הפוחדים מפני המלחמה], באמרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על־יד כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם.

י״זב. לדברים האלה נפתו רבים מבני־הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה; אולם הנבונים והזקנים צפו כֻּלם כאחד את הרעה אשר תמצא אותם וספדו על העיר, אשר נגזר עליה להחרב. והעם נמצא במבוכה גדולה, אך בטרם קמה עוד בירושלים מלחמת־אחים כבר חָלק לב העם היושב בארץ. כי טיטוס פנה מגוש־חלב אל קיסריה, ואספסינוס יצא מקיסריה אל יבנה ואל אשדוד והקים את בריתו עם הערים האלה והשאיר בקרבן מצב ושב אל קיסריה והוליך עמו המון אנשים גדול, אשר נפלו בידו על־פי דברי הברית. ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח אחרי תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצֵי־הקרָב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים, אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי־כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו במחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה. והמריבה פשׁתה בכל מקום; אולם אנשי המרד ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעֹז נפשם על הזקנים והנבונים. ובראשונה פשטו אחד אחד לבֹז את יושבי הארץ, ואחרי־כן התחברו לגדודים ומִלאו את הארץ חמס. ובמעשי הזדון והרֶשע לא נבדלו בעיני אחיהם מהרומאים הזרים, ורבים מן העשוקים חשבו, כי עוד יקל להם בנפלם בידי הרומאים.

י״חג. והרומאים אנשי המצב אשר בערים לא יצאו לעזרת העשוקים או הושיעו להם רק מעט, כי יראו פן תמצא אותם רעה וגם שנאו את עם היהודים מאד, עד אשר שׂבעו ראשי להקות־השודדים בכל המקומות את החמס אשר עשו בארץ והתחברו יחד, וכל עדת־המרֵעים הבקיעה אל ירושלים. כי העיר הזאת היתה בעת ההיא בלי ראש ומושל ועל־פי חֻקי האבות קבלה אל שעריה כל איש מזרע היהודים מבלי להשמר מפניו ובימים ההם חשבו יושבי העיר כלם, כי כל הגדודים הנוהרים אליה הם אוהבים הבאים לעזור להם. והנה בדבר הזה היה דַי להחריב את העיר גם מבלעדי מלחמת־אחים. כי המונות אנשים ריקים ובטלים, אשר לא הצליחו למלחמה, אכלו את הלחם, אשר היה בו כדי למַלֵּא את סֵפק אנשי המלחמה, ונוסף על חרב האויב הביאו גם מלחמות־אחים ורעב בשערי העיר.

י״טד. ועוד רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית, הקשים עוד מהם, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היתה בעיניהם סאת רשעם וזדונם, בהרבותם שֹׁד וחמס ובפשטם את שמלות האנשים לעורם, כי שׂמו גם אל הרצח את פניהם, ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשֻׁכּים, כי־אם בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה־הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אַנְטִפַּס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הצבור, ואסרו אותו בכלא, ואחריו שׂמו במאסר את לוי, אחד מנשואי־הפנים, ואת צופא^א)אפשר לקרֹא גם צופא, שופא. בן רעואל^ב)בהוצאת ניזה: אַרֶגֶטֶס., אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מורמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד בקש ישועה לנפשו, כאלו כבר הֻכּתה העיר במלחמה.

כ׳ה. אולם השודדים לא אמרו די בשימם את האסורים על מסגר, כי ראו רעה נגד פניהם בשמרם על אנשים תקיפים כאלה זמן רב, פן תמצא יד קרוביהם הרבים לבוא לעזרתם ופן יתרגז גם העם על מעשה התועבה ויקום עליהם ביד חזקה. על־כן יעצו עֵצה להמית את האסורים ושלחו אליהם את יוחנן, אחד מבני קהלם, איש מהיר במלאכת־הרוצחים, אשר נקרא בשם ״בן האילה״ בלשון עם־הארץ, ויחד עמו באו עוד עשרה אנשים מזֻינים אל בית־הכלא ושחטו את האסירים. ועל התועבה הנוראה הזאת הוציאו עוד הרוצחים על האנשים שמועת שקר ואמרו, כי באו בדברים עם הרומאים להַסגיר בידם את ירושלים ובזה רצו לבגוד בחֵרות העם, והתפארו במעשי הנבלה לעיני כל, כי עשו חסד לעיר והושיעו אותה מצרה.

כ״או. לדברים האלה נפלה רוח־העם מאד והפחד גבר עליו, ובמדה הזאת הוסיפו האנשים האלה אֹמץ, עד אשר לקחו בידם את המשפט למַלא את ידי הכהנים הגדולים. הם בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכהנים הגדולים חליפות במשפט הירֻשה^ג)הפרשה הזאת היא סתומה. וכנראה כִּוֵּן פה המחבר לסגני הכהנים הגדולים ולראשי המשמרות. ובכלל אינו נזהר בשמוש התאר ״כהנים גדולים״. בימים ההם נחשבה הכהֻנה הגדולה לנחלת משפחות מעטות (ביתוס, פיאבי, קמחית, חנין ועוד), אשד שמשו מימי הורדוס, וכל חברי המשפחות האלה נקראו ״כהנים גדולים״ או ״בני כהנים גדולים״., והקימו להם כהנים בני בלי־שם וחשֻׁכּים, למצֹא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים, אשר הגיעו למשרה העליונה ללא־צדק, נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מִלאו בה את ידם. בלשון רכיל ודִבּה הפיחו מדנים בין ראשי העם, למצֹא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני־האדם, השיאם זדון לבם לנַבּל את כבוד האלהים ולבוא ברגליהם המטֻמאות [הרוחצות בדם] אל היכל הקֹדש.

כ״בז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שמו את היכל ה׳ למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירֻשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, באמרם, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבַטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.

כ״גח. על־כן קראו לאחת ממחלקות הכהֻנה הגדולה ושמה יָכין (נ״א: יקים)^א)אֶנְיָכִין אצל ניזה. נ״א: אֶנְיָכִים, אֶנְיָקִים. יכין הוא המשמר הכ״א, יקים — המשמר הי״ב (דברי הימים א, כ״ד; י״ב, י״ז). החֹק הישן, אשר סמכו עליו הקנאים, הוא כנראה דבר הכתוב (שם, פסוק ה): ״ויחלקם בגורלות״, והם דרשו זאת גם לגבי הכהֻנה הגדולה. ובחרו להם כהן גדול בגורל. ובמקרה זכה בגורל — ובזה נראה כל גֹדל רשעתם — איש אחד ושמו פינחס^ב)במקור: פני, פניאס. בן שמואל מכפר־חפתא^ג)בתוספתא מבֹאר, כי לא היה מבּני חשֻׁכִּים, כי־אם מחתני משפחת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר הזכירהו יוסף לשבח., אשר לא יצא מהכהנים הגדולים וגם לא הבין מה היא הכהֻנה הגדולה, כי היה אכר עובד־אדמה. אולם הם סחבו אותו בעל־כרחו מן השדה וכמעשה המשחקים בבית־החזיון קשטו אותו במסֵכה זרה והלבישו אותו את בגדי הקֹדש ולִמדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצֹא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החֹק המחֻלל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים.

כ״דט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף^ד)למעלה, ב, כ, ג, הֻזכר יוסף בן גוריון. ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.

כ״הי. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרותמלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם — וכן היה הדבר באמת — התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם בפעם אל עבר ההיכל ודבר אל העם בדמעות על עינים, לאמר: ״מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד^א)לכהנים הגדולים שנדחו ממשרתם נשאר שם הכבוד והכנסות הכהֻנה הגדולה וגם מלבושי הכהן הגדול. ואין לדעת, אם הכונה כאן לתֹאר הכבוד (כהן גדול) או לשם הקדוש אשר על הציץ., חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום — ונוטים שכמכם לסבול! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ״א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מספרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא נקל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בעינינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם, לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהו. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרֵא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים אתם נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו: הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָּפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל — רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלּוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית — זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדבר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם — מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשטן!) — לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדש וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתָּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם ״יהודים״ — מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראוים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנש הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם התמהמהו הפעם — עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להִשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצו אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי״.

כ״ויא. כדברים האלה דבּר חנן על לב העם לצאת לקראת הקנאים, אף כי לא נעלם מעיניו, אשר יקשה בידו להתגבר על האנשים הרבים האלה, המלאים כח עלומים ואֹמץ־רוח, אשר גם הכרת חטאתם הקשיחה את לבם, וגם הבין, כי לא ימסרו את עצמם בידי אויביהם עד צאת נפשם, בדעתם כי לא יכֻפּר להם עון ידיהם. בכל־זאת בחד לצאת לקראת כל צרה (שלא תבוא) מהעלים עיניו למראה השערורה הנוראה הזאת. והעם קרא בקול, כי ילך אחריו אל כל אשר יצונו וכל איש היה נכון לחרף את נפשו.

כ״זיב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראוים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד והגיחו בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצועים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדש. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים, היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה׳ הפנימית וסגרו עליהם את השערים. וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש. ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.

כ״חיג. אפס כי את כל האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין־מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכִּים ורבים מאנשי הסנהדריה^א)כאן: המועצה הראשית. סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותושבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם. ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבר על לבם לשבת מריב. כי התאמצו בכל כחם לבלתי טמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.

כ״טיד. ויוחנן עשה מעשה, כאלו נשבע שבועת אמונים לקנאים ולא לראשי העם. כי הוא בא אל הר־הבית ועמד בין הקנאים וקרא אליהם לאמר: ״לא פעם ולא שתים חרפתי את נפשי למענכם, פן יעלם מכם דבר מכל אשר יעצו אנשי חנן עליכם. והנה עתה רעה גדולה נגד פנַי ונגד פני כֻלכם, אם לא תהיה אתנו יד אלהים להצילנו. כי אין עוד חנן רוצה להתמהמה, וכבר פִּתּה את העם לשלוח צירים אל אספסינוס, למען יבוא במהרה ויכבש את העיר. וגם יעץ לתפוש אתכם בידו, כי צוה על כל העם להתקדש ליום מחר^א)דבר־הטהרה הזה לא התברר. יש חושבים, כי כזב יוחנן לקנאים, שחנן רוצה להקריב הטאת הצבור (ויש חושבים: פרה אדֻמה). ואין הדבר מתאים במלואו לדין התורה ולדברי חז״ל., למען יבוא אל המקדש לעבוד את האלהים או יתגרה בכם מלחמה בזרוע נטויה. איני יודע, עד מתי תעצרו כח לעמוד בפני המשמר המקיף עליכם ולערוך מערכה למול המון גדול אשר כזה״. ואחרי זאת הוסיף לדבּר: ״יד אלהים עשתה זאת, כי נבחרתי לציר־אמונים ונשלחתי לדבר שלום אליכם. דעו, כי חנן אומר לסובב אתכם בכחש בדברים האלה, למען יוכל להתנפל עליכם בעת אשר לא תִשָּׁמרו לנפשותיכם. ולא נשארה לכם רק אחת משתי אלה: להתחנן אל חיל־המשמר כי יתן לכם את נפשותיכם לשלל, או להמציא לכם עזרה מחוץ. ואם יש אתכם אנשים מתברכים בלבבם, כי ימצאו סליחה אחרי הִכשלם בקרָב, הנה הם שוכחים את מעשי זדונם או שוגים במחשבתם, כי אחרי תשובת העושקים ישלימו אִתם העשוקים מיד. והן גם בעשותם תשובה לא ינָקו העולבים משנאה וחמת הנעלבים מתגברת בעשותם חיל; והנה אוהבי הנרצחים וקרוביהם אורבים לנפשותיכם, וגדולה היא חמת העם על אשר נאצתם כל חֹק ומשפט, ואם גם יחמול עליכם חלק האזרחים, כאין יחָשב לעֻמת ההמון הרב אשר יקשיח רחמיו מכם״.

ל׳הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.

א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס^א)כן אצל ניזה. ובהוצאה הישנה: בן פלך. וכנראה הוא זכריה בן אבקולס שהֻזכר בתלמוד (גיטין נ״ו, ועוד), שלא נתן להקריב לשלום הקיסר., שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם — כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן — נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם — כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.

ל״אב. ראשי האדומים נבהלו מאד בקראם את האגרת ובשמעם את דבריהצירים, וכמשתוללים סבבו בקרב העם והזעיקו אותו למלחמה. עוד לפני המועד הנתון נאסף המון האדומים, כי כֻלם חגרו את חרבותיהם להלחם בעד חרות עיר־הקֹדש. כעשרים אלף איש חֻבּרו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם, יוחנן ויעקב בני סוסא, שמעון בן כתלא^א)אצל ניזה: בן תקועא. ופינחס בן קלוצות (קלוסות, קלושות).

ל״בג. חנן ושומרי העיר לא ראו את הצירים בצאתם, אולם לא נעלם מעיניהם הדבר, כי האדומים עולים על העיר. כי חנן שמע את הדבר בעוד זמן וצוה לסגור את שערי העיר ולהציג משמר על החומה. הוא לא רצה להחל במעשי־איבה נגד האדומים, כי־אם לדבר על לבם לפני המלחמה. ויהושע [בן גמלא], הוא זקן הכהנים הגדולים אחרי חנן, התיצב בראש המגדל אשר ממול האדומים וקרא אליהם, לאמר: ״אמנם מהומות רבות הקיפו את עירנו, אולם אף באחת מהן לא הרביתי לתמֹהּ על מזלה [הרע] כמו [היום הזה], בראותי, כי דברים שלא עלו במחשבה מסַיְעים לנבלים האלה. אתם מהרתם הֵנה לחַזק ידי אנשי בליעל משחיתים ולהלחם בנו בנפש חפצה, ומי יתן, כי תחישו כה לקול הקורא לפדות את עיר קדשנו מידי אויבים נכרים! ואִלו ראיתי, אשר העומדים במערכותיכם דומים לאנשים הקוראים לכם, כי אז לא היה דבַר בואכם מוזר בעיני, כי אין דבר מחַזק את האהבה כמו קרבת המדות. הן אם יבוא איש לבדוק את האנשים האלה לאחד אחד, יגֻלּה לו, כי כל אחד מהם הוא בן־מות, אשר חִיַּב את ראשו רבבות פעמים. כי הם חלאת כל ערי הארץ וצֵאָתן, אנשים פוחזים, אשר פזרו לראשונה את רכושם, ואחרי־כן למדו את ידיהם למעשי זדון בכפרים ובערים אשר מסביב, ולאחרונה התגנבו במסתרים אל עיר־הקֹדש. הם שודדים ומרצחים, המטַמאים בעצמת חטאותיהם את אדמת הקֹדש, וכל עין רואה אותם סובאים בבית־המקדש באין פוצה פה וממלאים מחמַס הנרצחים את כרסם, אשר לא תדע שָׂבעה. והנה אנחנו רואים אתכם בכל עדי נשקכם, כאשר היה לכם המשפט לבוא, אִלו קראו לכם אנשי העיר בעצה אחת לעזור להם ולהִלחם באויבים נכרים. והאם לא יאמר האומר, כי תעתועי הגורל לפניו בראותו עם שלם בא לעזרת חֶבֶר־נבלים. ואמנם כל העת נבצר ממני להבין, מה הוא הדבר, אשר הבהיל אתכם לבוא הֵנה חיש מהר, הן בלי סבה גדולה לא הואלתם לקחת אִתכם את כל כלי־זינכם ולהִלחם למען השודדים באחיכם, עצמכם ובשרכם. באזננו שמענו על־דבר הרומאים ועל־דבר מעשה בגד — הן דברים כאלה נזרקו זה עתה מפי אחדים מבני בריתכם בקול המֻלה — וגם כי באתם לפדות את העיר. מכל נאצות אנשי הבליעל נפלאות בעינינו מזמות השקר האלה. בדעתם כי זה דרככם לאהב, את החֹפש, ועל־כן אתם נכונים בכל עת לצאת למלחמה על האויבים הבאים מחוץ, — לא מצאו להם עצה אחרת להעיר את חמתכם עלינו, בלתי־אם הוציאו עלינו שֵׁם, כי בגדנו בחֵרות, אשר אליה תאוַת נפשנו. אולם עליכם להתבונן, מי ומי האנשים המכים אותנו בלשון, ועל מי הוציאו את השם הרע, ולברר את האמת לא מתוך דברי השקר אשר טפלו עלינו, כי־אם מתוך דברי המעשים לאשורם. אי זה רוח עבר עלינו לקרֹא אלינו את הרומאים הפעם, תחת אשר היה בידינו לבלי מרֹד בהם בתחלה, או להכנע, מפניהם לעת ראשית המרד, בטרם היתה כל הארץ מסביב לשממה? והן עתה לא יקל הדבר בידינו גם אם נתמכר לעשותו בלֵבב שָׁלם, כי רמו עיני הרומאים אחרי כבשם את הגליל, וחרפה קשה לנו ממות לבקש את רחמיהם בעת אשר קרבו להלחם בנו. אמנם בעיני גדול השלום מן המות, אולם כבר יצאתי לקרָב ולקחתי חלק במלחמה — ועל־כן אבחר למות בשם טוב מהאריך ימים בשבי. ומה הוא הדבר אשר ענו בנו: האם אנחנו, ראשי העם, שלחנו אל הרומאים בסתר [לדבר שלום אליהם] או כל האזרחים גמרו לעשות את הדבר פה־אחד? אם אנחנו עשינו את הדבר — נקבו־נא בשמות אנשי שלומנו השלוחים, בשמות העבדים, אשר היתה ידם אתנו בבגד הזה. הנלכד אחד מהם בצאתו או נתפש בדרך שובו? וידי מי לקחו מהם את המכתבים? ואיך יכֹלנו להסתיר את מעשינו מעיני האזרחים הרבים, אשר בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ובאים ביניהם, ולמתי־מספר הנמצאים במצור, אשר נבצר מהם לרדת מהר־הבית אל תוך העיר — רק להם לבד נגלו דברי הסתר הנעשים בארץ?! והאמנם רק עתה נודעו להם הדברים, לאשורם, כאשר הגיע הזמן לתת את הדין על כל מעשי זדונם — תחת אשר לפנים, בשבתם עוד לבטח בקרבנו, לא נחשד אף איש מאתנו על הבגד? ואם בראש העם שמו את האשם, הנה לא נאסף העם להִוָּעץ במסתרים ואיש לא נעדר ביום הקהל, ולוּ באמת ובתמים יעץ את העצה הזאת, כי אז מהרה השמועה הנכונה להגיע אליכם בטרם הלשינו האנשים האלה עלינו. ומה הגיע אליכם? ואם גזר העם לכרות ברית עם הרומאים, הלא היה עליו לשלוח מלאכי־שלום, ומי הם האנשים אשר מלא את ידיהם בזה? קראו־נא בשמותיהם! אולם לא כן הדבר! כל המעשה הוא תחבולת האנשים האלה, ההולכים למות, למען הרחיק את עת פקדתם הקרובה אליהם. ואם באמת נגזר על העיר להִסָּגר בבגד בידי אויביה, הנה אלה המלשינים לבדם יערבו את לבם למַלא את הדבר, כי תועבה אחת עוד נשארה, אשר לא נסו בה ידיהם, והיא — הבגד. ואם הואלתם לבוא הנה עם כלי־נשקכם, הלא יאות לכם מעשה טוב וישר — להלחם לעיר הקֹדש ולהכרית ממנה את העריצים, אשר בערו את המשפטים מן הארץ ורמסו ברגל־זדון את חֻקי תורתנו ושמו את החרב על כסא המשפט. כי תפשו בראש חוצות אנשים נקיים מעון, נכבדים ונשואי־פנים, וענו בכבל נפשם ולא שמעו לקול צעקתם ותחנוניהם והכו אותם נפש. ואם לא למלחמה עליתם עלינו, הן לא יִבָּצר מכם לראות בעיניכם, כי דברתי אליכם לאמונה, ועֵדַי יהיו הבתים, אשר החריבו האנשים האלה בחמס ידיהם, ונשי ההרוגים ומשפחותיהם, העוטות אֵבל, וגם יגיעו לאזניכם קול היללה והמספד בכל העיר, כי אין איש אשר לא טָעם את טַעם פגישת הרשעים הרעה. וכה גדלה שרירות לבם, עד אשר נקל היה בעיניהם להעביר את דרכי זדונם ואת חמסם מגבולות הארץ ומן הערים אשר מחוץ אל עיר־הקֹדש, היא הפנים והראש לכל העם, — כי עוד הוסיפו לעשות בהעבירם את מדותיהם אלה מן העיר אל המקדש, הוא היה להם למשגב ולמקלט וגם לבית־אוצר הנשק, אשר צפנו שם להלחם בנו. והמקום, אשר הוא בית־תפלה לכל עמי תבל ונכבד לשֵׁמע אֹזן גם לזרים יושבי קצות הארץ — היה למרמס (למדרס) לרגלי חיות רעות (פריצי אדם), אשר גדלו בקרבנו. ועתה, בראותם כי אפסה להם כל תקוה, הם עושים מעשי תעלולים לסכסך עמים בעמים וערים בערים ולגרות את העם, למען יתקע את חרבו במעיו. על־כן טוב ונאה לכם — כאשר דברתי אליכם — לבער את הרשעים האלה מקרבנו ולקחת מהם נקם על תרמית לבם, כי נועזו לקרֹא לכם לעזרתם תחת אשר היה להם לירֹא אתכם, פן תקומו לעשות בהם שפטים. ואם אתם בושים להשיב את פני הקוראים אליכם, הן יש לכם עוד דרך אחת: לפרק את כלי־נשקכם ולבוא בשערי העיר במשפט אחינו וקרובינו ולעמוד בין בעלי־בריתנו ובין שונאינו בתוֶך, ושופטים תהיו לנו. שימו אל לבכם, מה גדול יהיה שכר האנשים ההם, כאשר יוכלו לעמוד למשפט על חטאותיהם הנוראות אשר עשו לעיני כל, תחת אשר לא נתנו לאנשי־שלומינו הנקיים לפתוח את פיהם למען הצדיק את מעשיהם. ורק למענכם תהיה להם הצדקה הזאת, כי הואלתם לבוא הנה. ואם אין את רצונכם לעזור לנו בנקמתנו וגם לא לשפוט בינינו, עוד נשארה לכם דרך שלישית: הרפו ממנו ומהם יחד, ואל תוסיפו על סאת צרותינו ואל תחַזקו את ידי המֵרעים היועצים רעה על העיר. ואם יש אתנו אנשים החשודים בעיניכם מאד על אהבת הרומאים, הלא תוכלו לשמור על מוצאי העיר וכאשר יתבָּרר במעשה, כי כֵנים דברי המלשינים, יהיה לאֵל־ידכם לבוא בשערי העיר ולעשות משפט בחַיָּבים, אשר נחקרה אשמתם. כי האויב לא יוכל למהר ולבוא אל העיר לפניכם — הן אתם חונים בקרבתה! אולם אם כל אלה הדברים אינם טובים וישרים בעיניכם, אל תתמהו על הדבר, בראותכם את השערים סגורים על מסגר, עד אשר תתנצלו את כלי־זינכם״.

ל״גד. אלה הדברים דִבּר יהושע. אולם המון האדומים לא שׂם אליהם את לבו, יען אשר היטב חרה לו, בראותו כי לא נִתַּן לו לבוא העירה. ושרי צבא האדומים התרגזו מאד, בשמעם כי עליהם לפרק את נשקם ואמרו, כי זה דרך שבויי המלחמה להשליך את הנשק במצות אנשים [אחרים]. ושמעון בן כתלא, אחד מראשי האדומים, השקיט בכח את רגשת הצבא ועמד במקום גבוה, למען יִשָּׁמע קולו באזני הכהנים הגדולים, וקרא אליהם לאמר: ״לא יפָּלא ממני הפעם, כי נסגרו חלוצי לוחמי הדרור בהר־הבית, בראותי כי נמצאו בקרבכם אנשים הסוגרים בפני העם את שערי העיר, אשר היא נחלת היהודים כֻּלם, ובעוד הם מתכוננים לקַבּל את פני הרומאים — ואולי גם לעַטֵּר את השערים לכבודם — הם מדַבּרים עם האדומים רק מראשי המגדלים ומצוים עליהם לפשוט את כלי־זינם, אשר חגרו למלחמת החרות, ואף כי אינם מאמינים לקרוביהם אלה ומסרבים להפקיד בידם את משמר העיר, הם שמים אותם לשופטים בריבם, ובעת אשר הם מתאוננים על אנשים אחדים, כי המיתו את אחיהם בלא משפט, הם בעצמם מוציאים משפט חרפה על עם כֻּלו. הנה סגרתם היום בפני אחיכם את שערי העיר, הפתוחים לכל בני־הנכר הבאים לעבוד את האלהים, ואחת אתם אומרים, כי מהרנו הֵנה לשפוך דם ולהקים מלחמות־אחים, תחת אשר חשנו רק לדבר אחד — לשמור על החרות למענכם. כי אמנם זאת היא גם אשמת הנצורים, אשר חטאו לפניכם. אני חושב, כי ככה נאמנות גם הטענות אשר מצאתם עליהם! רואה אני, כי כבדה ידכם על כל דורשי טובת העם מבית ושַׂמתם אותם במשמר וסגרתם את שערי העיר בפני בל בני עם־הארץ הקרובים אליכם וצויתם עליהם בגאון ובחרפה למַלא את פקֻדתכם. ואחרי כל אלה אתם אומרים, כי עריצים מושלים בכם, ובשם הזה אתם קוראים לאנשים, אשר בהם אתם רודים בזדון! ומי יוכל לשאת את לעג דבריכם, בראותו את המעשים מכחישים אותם (מטפחים על פניכם)? ואולי תאמרו, כי גם האדומים סוגרים בעדכם את שערי העיר — אלה האנשים, אשר אינכם נותנים להם לבוא אל מקדש אבותינו! והן בצדק נוכל להוכיח את הנצורים בהר־הבית, אשר התנדבו לבער את הבוגדים הנקראים בפיכם בשם נשואי־פנים ואנשים נקיים מעון — כי הם בני חברתכם ואנשי סודכם — ולא החלו את משפטם מכם ולא הכריתו את ראשי הבוגדים^א)במקור: ״ולא חתכו את החלקים הראשיים של הבגד״.. אולם אם האנשים האלה התרפו בעת צרה, הנה אנחנו האדומים נשמור על בית אלהינו ועל עיר אבותינו ונצא להלחם בעדם כנגד האויבים הבאים מחוץ והבוגדים אשר מבית. וחמושים נשאר פה לפני החומה, עד אשר ילאו הרומאים לשים לב לכם או תשובו מדרכיכם ותלמדו לאהב את החֹפש״.

ל״דה. לדברים האלה הריע המון האדומים קול גדול, ויהושע ירד מעל החומה סר וזעף, בראותו כי לא יקחו האדומים מוסר ומלחמה תהיה לעיר מפנים ומאחור. אפס כי גם דעת האדומים לא נחה עליהם, כי כעסו מאד על חרפתם בהִסָּגר שערי העיר בפניהם ובטחו בכח הקנאים, ועתה ראו, כי אין איש בא לעזרתם, והיו כאובדי עצות, ורבים נחמו על מסעם, ובכל־זאת בושו פן ישובו אל בתיהם מבלי שכר לפעֻלתם, והבֹּשת התגברה על מוסר כליותיהם, ועל־כן נשארו על עמדם אצל החומה, אף כי נמצא מחנם ברעה. כי בלילה התחוללה סופה עזה מאד, ורוחות חזקים סערו והביאו אִתּם מטר־סוחף, וברקים האירו זה אחר זה בלי הרף, ורעמים נוראים התגוללו וקול המון הארץ הרועשת היה לחרדת אלהים, ונראה כי נהפכו תחתיהם מוסדי העולם להביא שואה על האדם, ונדמה כי המופתים האלה [בשמים ובארץ] הם אותות לדבר גדול (המתרחש ובא).

ל״הו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם. וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נמלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. אולם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.

ל״וז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, — כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם ויסגרו על מוצאי הר־הבית.

ל״זמעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.

א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית־המקדש. והקנאים, אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה׳ הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתערו יחד אתם על המשמר, שחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגלי התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תִּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצֵרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה׳ החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.

ל״חב. אולם בכל הרצח הזה לא שב אף האדומים. הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בבזה והמיתו כל איש הבא בידם. הם חשבו, כי יכלו את זמנם לריק, בהכותם את המון העם היושב בעיר, ובקשו את הכהנים הגדולים, ורֹב אנשיהם נטשו לחקור את מקום מחבואם. במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים, אף כי חֹק ליהודים להזהר מאד בקבורת אדם וגם את התלוים במשפט בית־דין הם מורידים לפני בוא השמש וקוברים אותם. ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר. כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות. כי היה חנן איש־מופת בכל מדותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר משרתו והכבוד אשר היה לו על־פני כל העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החֵרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון־עם^א)במקור: דימוקרַטיה., וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכֹּל. והוא ידע, כי אין תקומה לפני הרומאים, ובכל־זאת הכין בעל־כרחו את כל צרכי המלחמה, למען אשר יוכלו היהודים להצליח בה, אם לא יכרתו ברית־שלום עם השונאים^א)כך הוא בהוצאת ניזה. בהוצאה ישנה: ״הוא הבין, כי יכרעו היהודים במלחמה בעל־כרחם, אם לא ימהרו לכרות ברית שלום״., ובאמת נוכל לאמר, כי לוּ נשאר חנן בחיים, השלֵם השלימו היהודים [עם הרומאים]. כי היה מפליא לדבר ולצודד את לב העת, וכבר הכניע מפניו את האנשים העומדים לו לשטן, וגם אם נלחמו היהודים, היו מעבידים את הרומאים עוד עבודה גדולה, בעמוד בראשם איש אשר כזה. ונפש יהושע [בן גמלא] היתה קשורה בנפש חנן, ואף כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטֻמאה ורצה לטהר [באש] את בית־מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקֹדש ונצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשד נכבדו על־פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערֻמים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה^ב)ביונית: אֲרֶטֵי. בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע.

ל״טג. ואחרי מות הכהנים הגדולים עלו הקנאים והמון האדומים על עם ירושלים ושחטו אותם כשחוט בהמה טמֵאה וכל איש מדלת העם הומת במקום אשר נתפש בכף, ואת אנשי־המעלד, ואת הצעירים הבדילו הרוצחים ואסרו אותם בבתי־כלאים, בהאמינם, אולי יפֻתּה אחד מאלה לעבור אליהם בטרם יבוא מותו. אולם איש לא שׂם לב לדבריהם, וכֻלם בחרו במות ולא רצו להתחבר לסוד המרֵעים האלה לאבדן מולדתם, והם נשאו עִנויים קשים ונוראים על אשר מאנו [לעשות את דבר הנבלים], כי דשו את בשרם בשוטים ומתחו את אבריהם בכלי־משחית, עד אשר לא נשאר מתום בבשרם למעַניהם, ורק אחרי־כן זכו למות בחרב. זהנתפשים ביום נרצחו בלילה ונבלותיהם הוצאו והָשלכו על־פני השדה ופִנו מקום לאסירים חדשים. ומחִתָּה נוראה נפלה על כל העם, ואיש לא נועז לבכות לעיני רואים על החלל הקרוב אליו וגם לא להביא אותו לקבורה, ורק במסתרים שפכו האנשים דמעות, בסגרם את דלתיהם, ובעוד הם נאנחים הביטו לעבָרים, פן יגיעו דבריהם לאֹזן אחד משונאיהם; כי תכף נעשה למתאבל כמשפט המת, אשר קשר עליו מספד, ובלילות היו יושבי ירושלים צוברים מעט עפר לכסות בו את בשר החללים, ורק המחרף את נפשו למות עשה זאת ביום. ככה נהרגו שנים־עשר אלף איש, בחורים מנדיבי העם.

מ׳ד. וכאשר נלאו האנשים לטבוח טבח לאין־קץ, עשו להם התולים והקימו בית־דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך^א)ניזה: בן בריס., אחד מאנשי־השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החֹפש, וגם היה עשיר, ועל־כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להִפּטר מן האיש, אשר כּח בידו להפילם. על־כן הוציאו פקֻדה לאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית־המקדש, ומסרו בידם — כמו בבית־חזיון — את דמות (תפקיד) השופטים, אשר אין להם כּח ושלטון, והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערוַת דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבָגֶד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כל אות לעונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן על האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשו, יען אשר נקרא במרמה אל בית־כלא ולא אל בית־הדין, ועל־כן לא רצה לפרוש מן החיים בטרם ידַבּר ככל אשר עם לבבו. הוא קם לפני השופטים ודִבּר בלעגי שפה על צדקת המלַמדים עליו חובה ובדברים קצרים בטל את כל דברי האשמה אשר יצאה עליו. ואחרי־כן פנה אל אנשי־ריבו וסִפּר את כל מעשי תועבותיהם, ועוד הִרבּה לדַבּר במר־נפשו על השערוריה הגדולה אשר בַּכֹּל. והקנאים התגעשו מאד, ורק בקֹשי כבשו את כעסם ולא שלפו את חרבותיהם, כי קבּלו עליהם לשמור על דמות בית־הדין ועל צחוק־המשפט עד תֻּמו, וגם אמרו לנסות את השופטים, אם יזכרו את חֻקי הצדק בעת מצוקתם. אולם כל שבעים השופטים הצדיקו את הנאשם פה־אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, הרימו הקנאים קול צעקה וכֻלם קצפו על השופטים, כי לא הבינו את תֹּקף המשרה, אשר נִתּנה על שכמם לצחוק ולקלסה, ושני קנאים עזי־נפש התנַפלו על זכריה והמיתוהו, בקראם אליו בלעג־זדון בעת נפלו שדוד: ״הא לך גם משפטנו, אנחנו נותנים תֹּקף לצדקת־דינך״, ואחרי־כן השליכו את נבלתו מהר־הבית אל העמק אשר למטה, והפכו את פניהם אל השופטים והכו אותם בנצבי חרבותיהם בחרפה ובוז ודחפו אותם מחומת הר־הבית, ורק לדבר הזה פדו את נפשותיהם מרצח, למען אשר יפוצו בעיר לבַשׂר לכל יושבי ירושלים, כי היו לעבדים.

מ״אה. והאדומים נחמו על בואם אל ירושלים, כי המעשים בעיר היו להם לזרא. אחד הקנאים בא אליהם בסתר והקהילם לאספה והודיע אותם כל תועבותיהם אשר עשו יחד עם הקוראים להם, וסִפר להם את כל הרעה אשר מצאה את העיר מידם, לאמר: ״הנה יצאתם אל המערכה, בחשבכם כי הכהנים הגדולים מוסרים את העיר בידי הרומאים, ואף כי לא נמצא שמץ דבר להוכיח על עלילת הבגד, ועתה עיניכם רואות את האנשים, אשר סבבו אתכם בכחש, למען תבואו להגן עליהם, והנה הם עושים מעשי שונאים עריצים, ועליכם היה למנוע אותם ממעשי־זדון למבראשונה. ואחרי אשר התחברתם להם לשפוך דם־אחים, עליכם הפעם לשים קץ לעלילותיהם הרעות, ואל תשארו פה להוסיף אֹמץ לרשעים, העוברים על חֻקי אבותיכם. וגם אם יש ביניכם אנשים, הכועסים עד היום הזה על אשר נסגרו שערי העיר בפניכם ולא נפתחו לרוָחה, למען תבואו בהם חמושים, השיבו אל לבכם, כי כבר עשיתם נקמות במנדיכם. כי חנן מת ובלילה אחד נשמד כמעט כל העם, ולא נעלם מכם, כי גם רבים מאנשי־שלומכם נחמו על הרעה אשר עשו, מדי ראותם את אכזריות האנשים, אשר קראו אתכם לעזרה. הן גם מפניכם אינם בושים, אף כי מידכם באה ישועתם, ועושים תועבות נוראות לעיני בני־בריתם. ועונותיהם יחולו על ראשכם, אתם האדומים, אם לא תעמדו להם לשטן או לא תבָּדלו מעליהם ומעל מעשיהם הרעים. גלוי וידוע לפניכם, כי דבר הבגד היה עלילת שקר, ואין איש חושב, כי יעלו הרומאים על העיר במהרה, וגם חיל חזק סוכך על העיר ולא באפס־יד יִשָּׁבר, ואתם שובו לבתיכם ולא תבואו עוד בסוד המרֵעים, ובזה תזכו את נפשותיכם מכל עונותיכם, אשר כשלתם בהם בערמת האנשים האלה״.

מ״בהאדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.

א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הונח לו מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הונח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קץ לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אשם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החיָּבים — הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.

מ״גב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: ״דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנו את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם באֹרך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרכּה, — רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותינו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלֹקת״.

מ״דג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות, אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמות הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר — משפט מות! ועל האיש, אשך גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להִשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות — ומדת הרחמים יותר מכֻּלּן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנו בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי האדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות הנביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטו בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים האלה (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הנאמנה הזאת, התמַכּרו לקיֵם אותה בידיהם.

מ״העריצות יוחנן. עלילות הקנאים במצדה. אספסינוס כבש את גדר. מעשי פלצידוס.

א. ויוחנן [בן לוי] אמר להיות לשליט עריץ וחשב, כי לא נאה לו הכבוד חלק כחלק עם חבריו, ומעט מעט משך אליו את הרעים אשר בקרב הנבלים ויחד אִתּם נפרד מעל המפלגה (מפלגת הקנאים). הוא מאן למַלא אחרי עצת חבריו תמיד וברוח מושל היה מוצא את פקֻדותיו, וכל עין ראתה, כי הוא שולח את ידו אל שלטון־יחיד (מונרכיה). אלה נכנעו לפניו מיראה ואלה מאהבה, כי הפליא לצודד את הלבבות במרמה וכחש. ורבים חשבו, כי יהיה להם הדבר לישועה בהִפָּקד עון תועבותיהם על האחד ולא על הרבים. גם היה רב־פעלים במעשיו ובתחבולותיו, ואנשים רבים נעשו לו לנושאי־כלים (לעבדים). אולם עוד חלק גדול מחבריו עמד לו לשטן, אלה מקנאתם בו, בחשבם כי חרפה להם להִכּנע תחת ידי איש, אשר היה לפנים אנוש כערכם, ואלה משנאתם לשלטון־יחיד. הם הבינו, כי לא יעלה בידם להורידו מגדֻלתו. על־נקלה, אחרי אשר יקח את השלטון בידו, וגם ירדוף אותם, בהתגוללו עליהם על אשר עמדו לו לשטן בממשלה. על־כן בחר כל אחד מהם לשאת כל צרה ופגע במלחמתו עם יוחנן מהיות לו לעבד ולהִמֹק בבית־שביו. וככה קמה מריבה בין האנשים האלה ובין צורריהם, אשר עמד יוחנן בראשם כמשפט מלך. אלה ואלה עמדו על המשמר מבית, אך טרם התנגחו בכלי־נשקם, או נלחמו ביניהם רק מעט, ולעֻמת־זאת חֻבּרו יחד להשחית בעם, ואיש התחרה ברעהו, כי ירבה לאסוף שלל מחמס יושבי ירושלים. ככה נפקדה העיר בשלשה שפטים רעים ונוראים: במלחמה [מחוץ] ובשלטון עריץ ובמריבת אחים, והמלחמה היתה קלה בכף מאזנים מיתר האסונות, על־כן ברחו רבים מפני אויביהם בני עמם אל השונאים הנכרים וקבלו מידי הרומאים את פדות נפשם, אשר נואשו ממנה בשבתם בקרב אחיהם.

מ״וב. ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להִשָּׂגב בו לנפשם, ושמו מצָדָה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצֵדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם [מפני הרומאים] מנעה אותם להרבות חמס. אולם בשמעם, כי חיל הרומאים יושב במנוחה וכי קמו מריבות ושלטון עריץ ומלחמת־אחים בקרב היהודים אשר בירושלים, החלו לעשות תועבות גדולות. ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאֻלתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף, מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כּח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכּוּרים ונשאו אתם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעבָרים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחבּוק־ידים, התחוללו זוָעות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא־מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום, אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להנקם בהם, כי מהרו לברוח עם הבזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדו.

מ״זג. הדברים האלה נגלו לאספסינוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים על כל מוצאי ירושלים והמיתו את כל האנשים אשר נגשו אליהם, בכל־זאת הצליחו רבים להסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש־הצבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם. כי על אהבתם לרומאים הומתו רבים בחרב והנותרים נמצאים באימת מות. אספסינוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראה־עין ובאמת — לפדות את יושבי העיר ממצור. אולם בתחלה נטל עליו להכניע את שארית הארץ, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעת צורו על ירושלים. הוא עלה על גדור (גדרה), העיר הראשה והחזקה בכל עבר־הירדן, וברביעי לחדש דִּיסְטְרוֹס (אדר) בא בשערי העיר, כי טוּבי העיר הסתירו את עצתם מהמורדים ושלחו אליו צירים להסגיר את העיר בידו, יען אשר חשקה נפשם בשלום וגם רצו לשמור על רכושם, כי עשירים רבים ישבו בגדור. ואנשי־ריבם לא ידעו על־דבר השליחים ורק כאשר קרב אספסינוס אל העיר נודע להם המעשה. הם נואשו מתקותם להתחזק לבדם בעיר, כי רבים היו שונאיהם מבית וגם ראו את הרומאים בקרבת העיר. על־כן תפשו את דוֹלץ (דּוֹלֶסּוֹס), הגדול בין יושבי העיר במעלתו ובכבוד ביתו, אשר חשדו בו, כי הוא יעץ לשלוח את הצירים אל אספסינוס, ושחטו אותו, ובגֹדל חמתם התעללו בנבלתו, ואחרי זאת ברחו מן העיר. ולמחרת היום הגיע חיל הרומאים עד שערי העיר ואזרחי גדור קדמו את פני אספסינוס בברכה והוא נשבע להם להקים את בריתו אתם וגם נתן להם מצב רוכבים ורגלים לשמור על העיר, פן יעלו הבורחים עליה. כי יושבי גדור פרצו בידיהם את חומת עירם טרם דרשו הרומאים את הדבר, ובזה נתנו ערֻבּה, כי הם רודפי שלום, וגם ברצותם להלחם ברומאים לא יוכלו למלא חפצם.

מ״חד. ואספסינוס שלח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים לרדוף אחרי המורדים פליטי גדור, והוא עם שארית צבאו שב אל קיסריה. וכראות הפליטים פתאם את הרוכבים הרודפים אחריהם נדחקו לפני הקרָב אל כפר אחד הנקרא בית־נמרה^א)בית־נמרים או בית־נמרין. במקור: בֵּית נַבְּרִיס. ובו מצאו בחורים רבים והריקו חלק מהם לרצונם וחלק בחֹזק־יד והתנפלו יחד אתם על חיל פלצידוס. וכאשר הגיחו היהודים מן הכפר נסוגו הרומאים אחור מפניהם בתחלה והתחכמו למשוך אחריהם את השונאים רחוק מן החומה ובהגיעם למקום חפצם הקיפו את היהודים וירו בהם, הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם, כי בהשתערם על האויבים העומדים במערכה, אשר סוכך עליהם נשקם כחומת מבצר, לא מצאו מקום לשלוח אליו את חציהם וגם לא עצרו כח לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, ולעֻמת־זאת הרבו חִצי השונאים לפלח את קרביהם, כי נדמו היהודים כבהמות נבערות, הקופצות על חרב הצַיָּד, אלה הֻכּו לפי חרב ואלה נפוצו ונרמסו בפרסות סוסי הרוכבים.

מ״טה. פלצידוס אמר לסגור בעדם (בעד היהודים הבורחים) את הדרך אל הכפר, ועל־כן מהר עם רוכביו כפעם בפעם אל העבר ההוא, ואחרי־כן הפך את פניו וירה בבורחים. הקרובים היו מטרה לחציו והרחוקים יראו ושבו אחור; אך לאחרונה בקעו להם הגבורים אשר בחיל היהודים בחֹזק־יד דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל חומת הכפר. ושומרי החומה נבוכו מאד, כי לא יכלו לסגור את השער לפני פליטי גדור, יען אשר גם בניהם וקרוביהם נמצאו יחד עמם, וגם הבינו, כי יפלו בחרב, אם יתנו להם לבוא בשערי העיר. ומגורתם קמה: כי בעוד הפליטים נדחקים לפני החומה, כבר הדביקום רוכבי הרומאים וכמעט באו אִתם יחד אל הכפר, לולא מהרו היושבים לסגור את השער. אולם פלצידוס השתער עליהם בגבורה ונלחם אִתּם עד הערב, ואחרי־כן הבקיע אל החומה ותפש את כל יושבי הכפר. ההמונים הנחשלים הֻכּו לפי חרב וגבורי החיל נמלטו לנפשם. ואנשי פלצידוס הוציאו את שלל הבתים ושלחו את הכפר באש. ופליטי הכפר נפוצו בכל הארץ מסביב והפליגו בדבר הצרה אשר מצאתם וגם אמרו, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ובדבר הזה החרידו את כל יושבי המקומות הקרובים, ורבים נלוו אליהם בהמון וברחו אתם יחד בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצֹא רֶוח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס נשען על כח רוכביו וגם הוסיף אֹמץ בנצחונותיו הראשונים, על־כן רדף אחרי הפליטים עד הירדן והמית את הנופלים בידו כפעם בפעם, ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל־כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתיצבו בשורה ארֻכה לארך שפת הנהר, כמטרה לחצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אל תוך הנהר. חמשה־עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין־מספר. וכאלפים ומאתים איש נלקחו בשבי ויחד אִתּם שלל כבד מאד, חמורים וצאן וגמלים ובקר.

נ׳ו. המגפה הזאת לא נפלה מיתר מגפות היהודים ועוד גדלה בעיניהם מן האסונות הקודמים, כי כל דרך מנוסתם היתה מלאה חללים, ומעבר הירדן נסגר מכֹּבד הפגרים, ואף ים המלח מלא גויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון. ופלצידוס הלך מחיל אל חיל ומהר אל הערים הקטנות אשר מסביב וכבש את אָבֵל (אבל־השטים, אבילה) ואת יוּלִיַס (בית־הרם, או בית־רמתה) ואת בית־הישימות ואת כל הארץ עד ים המלח והושיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים. ואחרי־כן הושיב את אנשי־צבאו באניות ותפש את הבורחים על־פני ים המלח. ככה נפלה בידי הרומאים כל ארץ עבר־הירדן בברית ובמלחמה, מלבד המבצר מכור אשר שׂגב מהם.

נ״אאספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.

א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִּיָּה, כי וִינְדֶּקְס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם שב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולִהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעוֹ את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי)^א)קרוב לודאי, כי זה הוא מחוז (או פלך) בית־לחם ונטופה (נחמיה ז, כו), במשנה: בית־נטופה (שקלים, ט, ה). ויש אומרים: בית־פלט או בית לבאות, ואינו נראה, כי הם בקרבת באר־שבע — בקצה ארץ אדום. ועיין למעלה, ספר ג, ד, ה. ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכֹּשר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתּוֶך, את בית־גברֵי^ב)כן בתרגום הרומי. במקור: בֵּתַרִיס; נ״א: בֵּתַּבְּרִיס, והיא: בית־גוברין., ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים איש ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה משמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם ״עיר־חדשה״ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום — מַבַּרְתָּא^א)י״א, כי זה הוא מעברתא, ויש קורים ״מבָרכתא״ (העיר המבֹרכה, על שם הר הברכה, הר גרִזים)., ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.

נ״בב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים־לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם ״העמק הגדול״ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, מלבד נחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.

נ״גג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מֵימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומֵימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים ומַפְרִים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושִׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרש מלא מלח, ואחריהן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אתה ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם ובפרי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפנים משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא וחלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבה^א)תרגמתי על־פי הגהת ניזה. בהוצאה הישנה: ״ובעוד אשר המרבים להשקות ממנו את האדמה אינם רואים שכר גדול, הנה הממעיט במימיו מוצא ברכה רבה״.. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻלּם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגַדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא^ב)ספר א, ו, ו., והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ הזאת היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחַזּק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב^ג)סגֻלה זו נמצאה גם במי גינוסר (לעיל, ספר ג, י, ז).. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים היא מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.

נ״דד. ונאה לדבר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים^א)הקלים — אינו מובן, להפך, הם כבדים במשקל, וזהו בטוי בלתי מֻצלח של תכונת המים לשאת למעלה את כל הדברים הכבדים, כאלו היו קלים. נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים. כי הסירה נדבקת אל הכֹּפֶר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי־רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש^ב)טעה בדבר תורה! ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבק^ג)הכונה לגפן סדום המָזכּרה בתורה.. והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום.

נ״האחרי כבוש גדרה(!) התכונן אספסינוס לצור על ירושלים, והנה הגיעה אליו בשורת מות נירון והוא שִׁנה את עצתו. שמעון איש־גרש.

א. ואספסינוס גמר להקיף את ירושלים מכל עבריה והקים מצודות למחנהו ביריחו ובחדיד ובשתיהן השאיר מצב מצבא הרומאים ומחיל עוזריהם. הוא שלח אל גרש^א)גֶּרַסָּה. ואין זו העיר היונית בעבר־הירדן הנזכרה למעלה, רק עיר יהודיה, שלא נודע טיבה. ויש מתקנים: גַּזַרָה=גזר. את לוציוס אניוס ונתן בידו את חלק הרוכבים וחיל רגלי גדול. הוא עלה על העיר וכבש אותה מיד והמית אלף מבחורי היהודים, אשר לא מהרו לברוח, ואת בני־ביתם לקח בשבי ואת רכושם נתן לאנשי־צבאו לשלל. ואחרי־כן שרף את הבתים ויצא להלחם בכפרים אשר מסביב. אנשי־החיל נמלטו והחלשים הֻכּו בחרב והמקומות העזובים היו למאכֹלת אש. ככה נכבשו במלחמה כל ההר והעמק ונלקחו מידי יושבי ירושלים כל מוצאי העיר. והקנאים שמרו מאד על האנשים האומרים לנפול אל הרומאים, וגם מאנשי־ריבם, אשר לא השלימו עם הרומאים, אבד מנוס, כי סגר עליהם הצבא המקיף את כל העיר מעבָרים.

נ״וב. ואספסינוס שב אל קיסריה והתכונן לעלות עם כל חילו על ירושלים, והנה באה אליו הבשורה, כי נהרג נירון, כעבור שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ושמונה ימים למלכו. כל דברי נירון ודרכיו הרעים, אשר נִבַּל את כבוד שלטונו, במסרו את הממשלה בידי נבלים גדולים כנִימְפִידִיּוּס וטִיגֶלִּינוּס ובידי נבזים מקרב עבדיו המשֻׁחררים, וגם דבַר קצו הרע, כאשר התנכלו האנשים האלה עליו להמיתו והוא נעזב מכל שומרי ראשו וברח עם ארבעת עבדיו המשֻׁחררים הנאמנים אל מגרש העיר ושם טרף את נפשו בכפו, והמורידים אותו מכסאו נשאו את עונם כעבור זמן קצר, וכן גם דבַר קץ המלחמה בגַליה, וכל דברי גַלְבָּה, אשר הוקם למושל יחיד (לקיסר) ובא אל רומא מארץ אספמיה, ואחרי־כן יצא עליו שם רע בקרב אנשי־הצבא, כי הוא איש שפל ונבזה והוא נהרג בראש השוק אשר ברומא, ובמקומו הוקם אָתּוֹן למושל יחיד, וכל דברי אָתּוֹן ומלחמתו עם שרי־הצבא אשר לוִיטֶלִּיּוּס ומַפּלתו, וכל דברי המהומות בימי ויטליוס והמלחמה על־יד היכל הקפיטוליון, עד אשר הכו אַנטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס ומוּצִיָּנוּס אותו ואת כל לגיונות גרמניה לפי חרב, ובזה שמו קץ למלחמת־האחים [ברומא] — כל הדברים האלה אין אני רוצה לסַפּר פה לאשורם, כי המעשים האלה ידועים לכל ההמון, וגם נכתבו בספר בידי יונים ורומאים רבים. ורק למען השאיר את הקשר בין המעשים ולבלי נַתּק את שלשלת דברי הימים אזכיר בראשי־פרקים את הדברים: אספסינוס דחה לראשונה את המלחמה בירושלים ועיניו היו נשואות אל האיש, אשר יהיה למושל אחרי נירון. וגם בשמעו, כי היה גלבה לקיסר, לא רצה להחל את המלחמה, טרם אשר ימלא גם הוא (הקיסר החדש) את ידו בזה. על־כן שלח אליו את טיטוס בנו לברכו ולקַבּל מפיו פקֻדה בדבר ארץ יהודה. ולדבר הזה יצא גם אגריפס באניה אל גלבה יחד עם טיטוס. הם עברו באניות גדולות (אניות־מלחמה) — כי הימים היו ימי החֹרף — על ארץ אְכַיָּה ושמעו, כי נהרג גלבה אחרי מלכו שבעה חדשים ושבעה ימים, ואָתּוֹן נחל את שלטונו, כי לקח לו את הממשלה בחֹזק־יד. אגריפס גמר ללכת אל רומא ולא שׂם אל לבו את תמורת השלטון. ואת לב טיטוס העיר האלהים לנסוע מארץ יון אל סוריה והוא מִהר לשוב אל קיסריה לעמוד לפני אביו. ושניהם חכו בדאגה לעתידות הממשלה, כי שלטון הרומאים דמה אז לאניה מטֹרפת בים, ולא שתו את לבם למלחמת היהודים, כי חרדו לגורל ארץ מולדתם וחשבו, כי אין עתה שעת־הכֹּשר להלחם בעם נכרי.

נ״זג. אולם מלחמה אחרת קמה על היהודים בעת ההיא. שמעון בן גיורא מילידי עיר גרש (גרסה) היה איש צעיר לימים ונופל בערמתו מיוחנן המושל בעיר, אולם גדל ממנו בחֹזק־גופו ובעזות־נפשו, ובעבור זאת גֹרש בידי חנן הכהן הגדול מחבל עקרבים, אשר החזיק בו, ופנה אל השודדים המושלים במצדה. לראשונה היה חשוד בעיני האנשים ההם, ועל־כן צוו עליו לשבת עם האנשים, אשר הביא עמו בשפל העיר, והם ישבו במרומי המקום. אולם אחרי־כן נגלה להם, כי הוא קרוב אליהם בדרכיו ונאמן בבריתם, ומני אז החל לצאת במלחמותיהם, בהגיהם מן המבצר, והחריב אִתּם יחד את המקומות מסביב. אבל בידו לא עלה להטות את לבם לדברים גדולים מאלה, כי כבר הסכינו לשבת במבצר ויראו להרחיק ממאורתם. אולם שמעון התאוה לעשות מִמשל עריץ ובקש גדולות לנפשו, ובהגיע אליו השמועה, כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני־חורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי־בליעל מכל עבר.

נ״חד. וכאשר אסף לו שמעון גדוד חזק, פשט על הכפרים בארץ ההרים, ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול, עד אשר ערב את לבו לרדת גם אל ארץ המישור, וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו, כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקֻדותיו כדבר מלך שליט. הוא פשט על נפת עקרבים (עקרבה) ועל כל הארץ עד אדום־רבּה. ובכפר אחד הנקרא עין (או: נעין) בנה חומה ועשה לו כתבנית מבצר לשבת בו לבטח ובעמק הנקרא פרעתֵי (או: פארן)^א)ההוספה הזאת היא על־פי הנוסח המשבש, הנמצא בכ״י אחדים: φαράν במקום φάραγγα (עמק). הרחיב הרבה מערות, ורבות מהן מצא דרושות לחפצו ושם אותן לבתי־מסכנות לטמון שם את אוצרותיו ולאסוף שמה את השלל, וגם הניח שם את פרי האדמה, אשר בזז, ורבים מגדודיו שכנו במקום ההוא. וגלוי היה, כי הוא מלמד את חילו לקרב ואוסף לו כלי־מלחמה, למען עלות על ירושלים.

נ״טה. והקנאים יראו, פן יתנפל שמעון על העיר, ואמרו להפר את עצתו בטרם יתחזק מאד, ויצאו לקראתו בחרב בהמון גדול. אבל שמעון קִדם את פניהם במערכה, והמית רבים מהם לפי חרב, ואת הנשארים גרש אל תוך העיר, אך טרם ערב את לבו להשתער בחֹזק־יד על חומת העיר ונטה מעליה, ונסה להכניע לראשונה את ארץ אדום, ועלה על גבולה בראש עשרים אלף אנשי־צבא מזֻינים. ראשי האדומים הקהילו בחפזון את אנשי המלחמה בקרב הארץ, עשרים וחמשה אלף שולפי חרב, ושלחו רבים לשמור על ארצם בפני הסיקריים היושבים במצדה, ואחרי־כן יצאו לקראת שמעון אל גבול ארצם. שמעון התנגש אתם ונלחם בהם כל היום, ולא נגף לפניהם, אך לא עצר כח להכותם, ושב אל נעין, והאדומים הלכו לבתיהם, וכעבור זמן קצר עלה שמעון על ארצם בחיל גדול מבראשונה, וחנה על־יד כפר אחד ושמו תקוע, ושלח את אחד מחבריו ושמו אלעזר אל המבצר הקרוב הורדיון לדַבּר על לב אנשי המשמר, כי יסגירו אותו בידו. השומרים קבלו את פני אלעזר ברצון, כי לא ידעו את סבת בואו, אולם כאשר פתח את פיו ודרש מהם למסור את המבצר בידו, שלפו את חרבותיהם, ואלעזר לא מצא מנוס והתנפל מראש החומה אל העמק אשר למטה ומת מיד. פחד נפל על האדומים בראותם את חיל שמעון הגדול, ועל־כן אמרו לשלוח מרגלים לפני המלחמה לתור את מחנה אויביהם.

ס׳ו. אחד מראשי האדומים, ושמו יעקב, התנדב לעשות את הדבר הזה ובלבו צפן מחשבת בגד. הוא יצא מאלוּרוֹס^ב)יש משערים, כי זה חלחול (יהושע ט״ו, נ״ח)., הכפר, אשר בו נאסף חיל האדומים, ומהר לכרות ברית עם שמעון ולמסור בידו את ארץ מולדתו, ושמעון נשבע לו, כי תשאר לו משרת כבודו כל הימים, ואז הבטיח יעקב את שמעון, כי יעזור לו להכניע את כל הארץ, ואחרי־כן עשה לו שמעון כֵּרה גדולה בכבוד ויקר והבטיחהו להרים את קרנו ברב פאר, וכאשר שב יעקב אל אנשיו דבר אליהם שקרים להפליג במספר צבא שמעון, ואחרי־כן היה דברו בלאט אל שרי־הצבא, וגם פִּתּה את ההמון אחד אחד לקבל את פני שמעון ולתת בידו את השלטון בלא מלחמה. ובעוד הוא עושה דברו, שלח מלאכים אל שמעון לקרֹא לו וגם הבטיחהו להפיץ את האדומים מפניו. וכן עשה: כאשר קרב חיל שמעון, קפץ יעקב ראשון על סוסו וברח יחד עם מתי־סודו. פלצות אחזה את האדומים וכלם נשמטו מן המערכה לפני הקרב ושבו איש למקומו.

ס״אז. ככה עלה בידי שמעון לבוא בגבול אדום בלי מלחמה, כאשר לא קוה מראש. הוא התנפל פתאם על העיר הקטנה חברון ולכד אותה והוציא ממנה שלל גדול וגם גזל הרבה פרי האדמה. לדברי אנשי המקום חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת וגם נבנתה לפני מֹף (מנפי, ממפיס) אשר במצרים ומִספר ימיה אלפים ושלש מאות שנה והם מספרים^א)גם פה כותב הסופר: ״מוסרים אגדה (מִתּוס)״, על דבר שנמצא בספר התורה!, כי העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהרים (מסופוטמיה), ואומרים, כי משם ירדו בני אברהם מצרימה. וגם מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה, לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראה שם אֵלָה גדולה, ולדברי האנשים האֵלָה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם עד עתה. — ושמעון יצא מחברון ועבר בכל ארץ אדום והחריב את הכפרים והערים ושחת את כל הארץ, עד אשר לא יכלה עוד לנהל בלחם את המונו העצום, כי מלבד אנשי־המלחמה עלו עם שמעון עוד ארבעים אלף איש. אולם שמעון הוסיף להחריב את הארץ יותר מדי ספקו בזדון לבו ובעברתו על העם (האדומים), עד אשר נהפכת ארץ אדום למדבר ציה וכמראה היער, המכֻרסם כֻּלו אחרי הארבה, ככה נשארה ארץ אדום שוממה מאחורי צבא שמעון. כי שרף ונתץ ורמס ושם לבער את כל פרי השדה ואחרי צבאו היתה האדמה הפוריה נוראה מארץ מלֵחה, ובכל הארץ החרבה לא נשאר זֵכר, כי היתה לפנים עושה פרי.

ס״בח. הדברים האלה החרידו את הקנאים עוד הפעם, והם לא נועזו לצאת לקראת שמעון ולהתראות אִתּוֹ פנים, ורק שׂמו מארבים במעברות ההרים ולקחו בשבי את אשת שמעון עם רבים מעבדיה, ושמחו מאד לדבר הזה, כאלו מצאה ידם לתפוש את שמעון בעצמו, ושבו אל העיר ואמרו בלבם, כי עוד מעט ויניח שמעון את כלי־נשקו ויתחנן אליהם על אשתו. אולם לא חמלה תקפה את שמעון לשמע העשׁק הזה, כי־אם חֵמה עזה, והוא נגש אל חומת ירושלים כחית־טרף פצועה, אשר לא עצרה כֹּח לתפוש את המכּה אותה וכלתה את חמתה בכל אשר מצאה לפניה, ואחז את כל האנשים החלשים והזקנים היוצאים משערי העיר ללקט את ירק השדה או לקושש עצים וענה אותם וגם הכּם נפש ובכבד־אפו כמעט טרף את בשר החללים, אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה, באמרו להפיל אימה על השונאים וגם לסכסך את העם באנשים אשר עשו לו רעה. והוא צוה על קצוצי הידים להודיע בעיר, אשר נשבע שמעון באלהים המשגיח על כל יושבי הארץ, כי ירעיש את חומת העיר ויעשה לכל העם כאשר עשה להם ולא יחמול על נער וזקן ולא יבדיל בין הנקיים ובין החַיָּבים, אם לא תוּשב אליו אשתו חיש מהר. לדבר הזה נבהלו כל יושבי ירושלים וגם הקנאים חרדו מאד ושלחו אליו את אשתו, ואז שככה חמתו, ורגע קטן חדל לשפוך דם כמים.

ס״גט. לא בארץ יהודה בלבד היו מחלֹקת ומלחמות־אחים, כי־אם גם בארץ איטליה. כי גלבה נהרג בשוק במרומי עיר רומא, ואָתּוֹן הוקם למלך ונלחם עם וִיטֶלִּיּוּס, אשר שׂם גם הוא נזר מלכות על ראשו, כי בחרו בו הלגיונות אשר בגרמניה, וכאשר פגש אתּוֹן על־יד בֵּדְרִיָּקוֹן (נ״א: פְּרֵגְדיַּקּוֹן) בארץ גליה את וַלֶּנְס וצֶצִינָה, שרי־צבא ויטליוס, התגבר עליהם ביום הראשון, וביום השני היתה יד צבא ויטליוס על העליונה. ואחרי אשר נשפך דם רב טּרף אתּון את נפשו בכפו בעיר ברוכסלון, בשמעו על־דבר מפלתו, ושלשה חדשים ושני ימים עמד בראש הממשלה. וצבאותיו עברו אל מפקדי חיל ויטליוס, והוא (ויטליוס) נסע עם הצבא אל רומא. — ובין כה וכה נסע אספסינוס מקיסריה בחמישי לחדש דַּיְסיוס (סיון) ויצא להלחם בארצות היהודים, אשר לא נכנעו עוד לפניו. הוא עלה על ארץ ההרים וכבש שני פלכים, את ארץ גופנא ואת ארץ עקרבתה (עקרבים), וגם את הערים הקטנות בית־אל ועפרים (עפרין), והציג שם משמר ורכב עד שערי ירושלים, ורבים מהנופלים בידו הומתו בחרב ורבים נלקחו בשבי. וצראליס, אחד משרי החילים, לקח עמו את חלק הרוכבים והרגלים והחריב את ארץ אדום העליונה ולכד פתאֹם את כפתרא, הנקראה בשקר בשם עיר, ושרף אותה, ואחרי־זאת עלה על עיר אחרת, הנקראה כפר־ביש (כַּפַּרַבִּיס), ושם מצור עליה. חומתה היתה חזקה מאד, וצראליס אמר בלבו להתמהמה בקרבתה זמן רב, והנה פתחו לפניו יושביה פתאם את שעריהם ויצאו לקראתו בענפי זית והסגירו את עירם בידו. צראליס הכניע אותם ועלה משם על עיר אחרת עתיקה מאד, היא חברון, הבנויה — כאשר אמרתי לפני זה — בארץ ההרים לא רחוק מירושלים. הוא כבש את מבואי העיר בחֹזק־יד וצִוה להמית את כל המון אנשי־המלחמה הנשאר בתוכה, ואת העיר שרף באש. וככה נכנעו כל המקומות בארץ יהודה, מלבד הורדיון ומצדה ומכור, אשר נתפשו בידי השודדים, ועיני הרומאים היו נשואות אל ירושלים.

ס״די. וכאשר הציל שמעון את אשתו מידי הקנאים, שב עוד הפעם אל שארית האדומים והרדיף את העם הזה ממקום למקום ואִלץ את הרבים לברוח אל ירושלים, אולם גם שמה רדף אחריהם והקיף עוד פעם על החומה והכרית את כל היוצאים לעבוד בשדה מדי תפשו אותם בכפו. מחוץ שִׁכּלה חרב הרומאים וחרב שמעון הנוראה ממנה, ומבית הציקו לעם הקנאים, הקשים מהרומאים ומשמעון גם יחד, ועל כֻּלם עלה חֶבר הגלילים בחכמתו להרע ובמעשי זדונו. כי האנשים האלה העלו את יוחנן לגדֻלה, ומן היום, אשר עשה ממשלה, שלם להם גמול חסדם, ונתן להם לעשות כטוב בעיניהם. ובתאות שֹׁד וחמס, אשר לא ידעה שָׂבעה, בדקו הגלילים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגֹאלים בדם זבחיהם נתנו את הגזלה ביין ושתו לשכרה, וכשׂבע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המֹר, ולמען התיַפּות קרעו בפוך עיניהם. ולא רק את עדי הנשים שׂמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעצמת זמתם בקשו דרכי אהבים אסורים. הם התגוללו בקרב העיר כמו בבית־זונות וטמאו אותה כֻּלה במעשיהם הנתעבים. ובפָנים כמראה נשים הרבו לרצוח בזרוע ימינם, ועוד הם הולכים הלוך וטפוף ברגליהם, נהפכו פתאם לאנשי־מלחמה, והוציאו חרבות מתחת בגדי הצבעונים, ודקרו בהן את כל הנמצא. וכאשר נמלט איש מידי יוחנן, קדם שמעון את פניו בתאות רצח, והבורח מפני העריץ מבית נפל בחרב העריץ אשר מחוץ. וכל הדרכים נסגרו בפני אנשי השלום, האומרים לנפול אל הרומאים.

ס״היא. ועל יוחנן קמה מריבה מקרב אנשי חילו; כל האדומים, אשר היו ביניהם, נפרדו מהם וגמרו להתנפל על העריץ, כי קנאו בעֹצם ידו ושנאו אותו על אכזריותו. הם התנגשו עם הקנאים והמיתו מהם רבים והנשארים נדחפו אל חצר המלך הבנויה בידי גְרַפְטֵי, הוא קרוב אִיזט מלך חדיב. אולם האדומים הרסו אתם יחד אל המקום הזה וגרשו ממנו את הקנאים אל הר־הבית, ונטשו לבֹז את אוצרות יוחנן, כי מקום מושב העריץ היה בחצר־המלך ההיא, ושם צבר את כל הבִּזה אשר מצאה ידו. בין כּה וכה התלקטו כל הקנאים הנפוצים בעיר אל המקדש והתחבּרו לבורחים, ויוחנן התכונן לצאת אתם למלחמה לקראת האדומים ועַם ירושלים. אמנם האדומים לא יראו את תנופת יד הקנאים, כי היו גבורים מהם במלחמה, אך פחדו משגעונם, פן יתגנבו פתאם בלילה מבית־המקדש וימיתו אותם וישלחו באש את כל העיר. על־כן נאספו יחד ונועצו את הכהנים הגדולים למצֹא דרך ישרה להִשָּׁמר מעלילות הקנאים. אולם האלהים בלע את כל רוח עצתם, עד אשר מצאו להצלתם רפואה מרה ממות. הם גמרו לקרֹא לשמעון, למען הסיר מעליהם את עֹל יוחנן, ולהביא בתפלה ובתחנה עריץ שני בשערי העיר. העצה הזאת נצחה, והם שלחו את מתתיה אל שמעון ובקשו את האיש הנורא הזה לבוא בשערי העיר; וגם פליטי ירושלים, הבורחים מפני הקנאים, הפצירו בשמעון, כי כלתה נפשם לשוב אל נחלותיהם. בעינים רמות נעתר שמעון לקול תחנוניהם לבוא ולהשתרר עליהם ובא אל תוך העיר לפדותה מידי הקנאים והעם קדם את פניו בברכה כפני מושיע ומגן. אולם בהגיע שמעון עם חילו אל העיר, נתן את לבו להכין את שלטונו, וגם הקוראים לו לעזרה נחשבו לאויבים בעיניו, כאנשים אשר נקרא להלחם בהם.

ס״ויב. ככה היה שמעון למושל ירושלים בשנה השלישית למלחמה בחֹדש קְסַנְתִּיקוֹס (ניסן). ויוחנן והמון הקנאים נסגרו בהר־הבית והפסידו את כל רכושם בעיר — כי חיש מהר היה לבז בידי אנשי שמעון — ולא ידעו מאין תבוא ישועתם. שמעון השתער בעזרת העם על הר הבית, אולם הקנאים התיצבו באולמים ועל צנות המגדלים וגרשו את המתנפלים עליהם. ורבים מאנשי שמעון נפלו חללים ורבים נפצעו, כי ממרום שבתם השכילו הקנאים לקלוע ולא החטיאו את המטרה. משגב המקום היה לישועה לקנאים, ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית־צפונית, השני מעל ללשכת הגזית, והשלישי מן הקצה האחר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית־המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל־שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לִמד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני — לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי־הקלע המהירים ואת הבליסטראות וגם את הרובים והָקַּלָּעים אשר להם. על־כן לא הוסיף עוד שמעון להתנפל כפעם בפעם [עליהם], כי נפל לב רבים מאנשיו, ובכל־זאת החזיק מעמד בפני הקנאים בעֹצם ידו, אף כי אבני־הקלע, המתעופפות מן המכונות למרחוק, המיתו רבים מאנשי־המלחמה.

ס״זאנשי־הצבא הרומאים ביהודה ובמצרים קראו אה אספסינוס לקיסר. — הוא פתּח את יוסף מן האזִקים.

א. גם את עיר רומא מצאו צרות נוראות בעת ההיא. ויטליוס בא עם צבאו מארץ גרמניה ועוד הוליך עמו אספסוף גדול מלבד אנשי־הצבא, וכאשר צרו מקומות מחני־הצבא (הקסרקטין) מהכיל את ההמון הגדול הזה, הפך את כל העיר רומא למקום מחנה ומִלא כל בית ובית אנשי־צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראו עֹשר ויקר מימיהם, הביטו בעיניהם אל כל חֹסן הרומאים ואל הכסף והזהב, אשר מצאו בכל מקום, וקשה היה להם לכבוש את תאות בצעם, וכמעט שלחו את ידיהם בבזה והמיתו את העומדים להם לשטן. אלה הדברים היו בארץ איטליה בימים ההם.

ס״חב. ואספסינוס כִּלה לכבוש את המקומות הקרובים אל ירושלים ושב אל קיסריה ושמע שם על־דבר המהומות בארץ איטליה וגם נודע לו, כי היה ויטליוס למושל יחיד. ואף כי הבין אספסינוס כחֹק לשמוע מצות אדוניו ולהכנע, כהבינו להיות נגיד ומצוה, בכל־זאת נרגז מאד לבשורה הזאת ולחרפה נחשב בעיניו לשמע בקול ההולל הפרוע הזה, אשר הפקיר את כל עניני הממשלה. הוא התעצב אל לבו מאד על הצרה הזאת ולא יכול להבליג על יסוריו, וגם לא לעשות מלחמה עם שונאים זרים בעת חרבן מולדתו. אולם במדה אשר בערה חמתו והִשִּׁיאה אותו לעשות מעשי־נקם, עצרה אותו רוח בינתו, בשומו אל לבו את המרחק הגדול ובדעתו, כי הגלגל החוזר בעולם יתנכל להביא עוד חליפות רבות, בטרם יגיע עד ארץ איטליה, ומה גם כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף. על־כן כבש את חמתו המתלקחת בקרבו.

ס״טג. אולם שרי־החֲיָלות ואנשי־הצבא נועצו איש את רעהו להקים מהפכה וצעקו בכעס: ״הנה אנשי־הצבא ברומא המתענגים על רֹב שלום, אלה מוגי־הלב הנבהלים לשמע אֹזן על־דבר מלחמה, נותנים את השלטון בידי אנשי־שלומם כטוב בעיניהם, והם מקימים להם מושלים למלא את תאות בצעם, ואנחנו, אנשי־המלחמה, אשר עבדנו עבודה קשה, אנחנו, אשר כבר הלבינו שערותינו תחת קובע המלחמה, יושבים ומחשים ונותנים את הממשלה לאחרים, אף כי נמצא בקרבנו איש, אשר נאה לו לעשות ממשלה מכל חבריו? ובמה נגמול לו טובה חֵלף חסדיו אתנו, אם נאחר לעשות את הדבר למועד הזה? כי בצדק תֵּאות הממשלה לאספסינוס ולא לויטליוס, ולנו המשפט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכו את זה! כי המלחמות, אשר התענֵּינו בהן, אינן קלות ממלחמות הצבא העומד בגרמניה, ואין אנו נופלים בגבורת נשקנו מהאנשים, אשר הביאו להם עריץ משם. והן בלי מלחמה נצליח את מעשינו, כי מועצת הזקנים ועַם הרומאים לא יתנו את משפט הבכורה למשובת ויטליוס על חכמת אספסינוס, ולא יבחרו להם לראש עריץ אכזרי תחת מושל־חסד ואיש עקר — במקום אבי־בנים. כי ערֻבּה נאמנה לשלום המלכות היא נחלת־הכסא^א)כן על־פי ניזה. בהוצאה הישנה: ״מעלת המושלים״. הכּשֵׁרה. אם יאתה הממשלה לבינת הזקנים, הנה נמצאה המדה הזאת באספסינוס, ואם כח העלומים נאה למלוכה, הנה נמצא אתנו טיטוס בנו, וזקנת האחד ועלומי השני שקולים יחד לטובת השלטון. ולא אנחנו לבד נִתּן כח לבחירינו במעֹז שלשת הלגיונות וחיל־עזר מלכי הברית אשר אתנו, כי־אם גם כל ארצות המזרח וגם ארצות המערב (אירופה), הרחוקות מפחד ויטליוס, תהיינה נאמנות בבריתנו, וגם בארץ איטליה נמצאו עוזרים לנו, הלא הם אחי אספסינוס ובנו הצעיר. והנה אל הבן הזה יִלָּוו רבים מהבחורים בני־המעלה, ואחי אספסינוס הוא פקיד על משמר־העיר ובמשרתו הזאת יהיה לנו לעזר לא מעט בכבשנו את הממשלה, אולם אם נשב בעצלתים, הנה תקים מועצת־הזקנים את הממשלה בידי האיש ההוא, הנבזה גם בעיני אנשי־חילו, השומרים על מלכותו״.

ע׳ד. ככה נדברו אנשי־הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספו והתחזקו יחד וקראו את אספסינוס לקיסר, וביקשו ממנו להציל את הממשלה הנמצאה ברעה. ואף כי דאג אספסינוס מכבר לעתידות הממשלה, לא מִלא אותו לבו לקחת את השלטון לעצמו, כי בחר מנת הדיוט היושב במנוחה מפאר מלכות הקשור בסכנה. על־כן מאן אספסינוס למלא את רצון הצבא, אולם שרי החַילים הציקו לו מאד ואנשי־הצבא כִתּרוהו בחרבות שלופות ואמרו להמיתו נפש, אם ינער את כפיו מכבוד המשרה. הוא הפציר בהם והִרבּה לדבר אליהם ולבאר, מדוע הוא מואס בממשלה, אך לא עצר כח לשנות את דעתם, ולאחרונה נדרש למשאלותיהם.

ע״אה. מוּצִיֵּנוּס וכל שרי הַחֲילים דברו על לב אספסינוס לנהג מנהג מושלים, ויתר הצבא דרש ממנו לצאת בראשו למלחמה על כל העומדים לו לשטן, אולם אספסינוס גמר להכין את שלטונו באלכסנדריה, בדעתו אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרומאים, כי היא מנהלת את רומא בלחם, ועל־כן האמין, כי רק בהשתררו על הארץ הזאת יוכל להוריד את ויטליוס ממשרתו, גם אם תהיה ידו על התחתונה במלחמה, כי לא יוכל המון עיר רומי לשאת את הרעב, ומלבד זאת אמר למשוך אליו את שני הלגיונות החונים באלכסנדריה, כי הִתאוה להִשָּׂגב בפני כל תמורות הגורל בארץ הזאת, אשר קשה להבקיע אליה בדרך היבשה, ומעֵבר הים אין בה נמלים, כי ממערב סוככת עליה לוב, ארץ הצמא, וגבול הדרום לצד ארץ כוש הוא סוֵן (סיאֵני) עם משברי היאור, אשר נבצר מכל אני־שיט לעבור בהם, וממזרח משתרע הים האדֹם (ים סוף) עד קופטוס, ומצודת הצפון היא הארץ, המשתרעת עד גבול סוריה, ויחד עמה הים הנקרא בשם ים מצרים, אשר אין בו אף נמל אחד. ככה ארץ מצרים מֻקפת חומה מכל עבריה. ואֹרך הארץ בין סין (פלוסיון) ובין סוֵן אלפים ריס, אולם דרך האניה מִפְּלִינְתִּינִי עד פֶּלוּסִיּוֹן הוא שלשת אלפים ושש מאות ריס. והאניות המפליגות במימי יאור מצרים (נילוס) מגיעות עד העיר הנקראת על שם הפילים (יֵב, אלפנטיני), ושם עוצרים עליה משברי הנהר הנזכרים מנסוע הלאה. וחוף אלכסנדריה קשה לאניות גם בעת שלום, כי מבוא הים צר שם מאד, ונתיב האניות מתפתל מפני הסלעים, אשר מתחת למים. ועל חלק המבוא מצד שמאל סוככות שָׁתות עשויות בידי אדם, ומעבר ימין נמצא לפני המבוא האי פַּרוֹס, אשר כבר דברתי עליו, ובו מגדל גבוה, המאיר את דרך יורדי הים למרחק שלש מאות ריס, למען יוכלו להטיל את עגני אניותיהם מרחוק בעת לילה, כאשר יקשה מהם להגיע אל היבשה. וגם מסביב לאי הזה נמצאו שָׁתות גדולות, מעשי ידי אדם, וגלי הים מתפוררים לפניהן וגם לפני המצודות, אשר ממולן ומשבריהם הגדולים מרתיחים את מפרץ הים והם מסֻכָּנים מאד במקום הצר הזה. אולם מבית למפרץ הים חוף אלכסנדריה הוא חוף מבטחים, וגֹדל הנמל שלשים ריס, ודרך הנמל הזה באים אל מצרים כל הדברים החסרים לחֹסן הארץ, ומשם יוצא עודף חֹסן התושבים אל כל קצוי תבל.

ע״בו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טִבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעהו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנּוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.

ע״גז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות — כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד — וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וספר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: ״לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יִעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים״. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפני אביו, קרא: ״הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם — כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון.״ העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות.

ע״דאחרי תבוסת ויטליוס ומותו מִהר אספסינוס אל רומא, וטיטוס בנו שב להלחם בירושלים.

א. ואספסינוס נדרש לכל הצירים במשאלותיהם והפקיד בכל עיר ועיר פקידים ישרים ובני־המעלה ונסע אל אנטיוכיה, ושם נועץ לאן יפנה, והוציא משפט, כי טוב לו למהר אל רומא מלנסוע אל אלכסנדריה, כי ראה את העיר הזאת בטוחה בבריתו, בעוד אשר בארץ רומא קמו מהומות על־ידי ויטליוס. על־כן שלח את מוצינוס אל איטליה ונתן בידו צבא גדול, רוכבים ורגלים. אולם מוצינוס ירא לנסוע בעצם ימי החרף בדרך הים, ועל־כן נהל את צבאו ברגל דרך ארץ קפודקיה ופריגיה.

ע״הב. ובעת ההיא לקח עמו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס את הלגיון השלישי מן הצבא החונה במוּסיה, כי הוא היה נציב בארץ ההיא, ומִהר להקדיש מלחמה על ויטליוס. ויטליוס שלח לקראתו את צֶצִינָה אַלֵּינוּס עם צבא רב, כי בטח באיש הזה, אשר השכיל לנצח את אָתּוֹן. צצינה יצא מרומא והחיש את מסע צבאו, עד אשר מצא את אנטוניוס בקרבת קרֵמוֹנָה העיר אשר בגַליה, והיא גם עיר הגבול לארץ איטליה. אולם בראות צצינה את המון אויביו ואת טכסיסי מלחמתם הטובים לא נועז להתנגש אתּם, ובהבינו, כי לא יעלה בידו להסוג אחור לבטח, גמר לבגוד באדוניו והקהיל את שרי־המאות ואת שרי־האלפים אשר לו ופתּה אותם לעבור אל אנטוניוס, בהשפילו את חסן ויטליוס ובהרימו למעלה את עֹצם ידי אספסינוס. הוא אמר להם: ״הנה ויטליוס נושא רק שם מלכים, אולם כל תֹּקף המלוכה. נמצא בידי אספסינוס. על־כן טוב לנו למהר ולהפוך את הצרה לרוָחה ולהפר בעצמנו את הסכנה, בטרם נכרע במלחמה. כי אספסינוס יעצור כֹּח לכבוש את שארית הממשלה גם זולתנו וּויטליוס לא יוכל להציל את כסאו אף בעזרתנו״.

ע״וג. ככה הִרבּה צצינה לדבר על לבות אנשיו ועבר עם חילו יחד אל אנטוניוס. אולם בלילה ההוא נחמו אנשי־הצבא ממחשבתם, כי פחדו מחמת שולחם, פן תהיה ידו על העליונה. הם שלפו את חרבותיהם, ורצו להכות את צצינה נפש, וכמעט מִלאו את רצונם, לולא נפלו שרי־האלפים לרגליהם והתחננו אליהם על נפשו. אנשי־הצבא השיבו את ידיהם מהמית את צצינה, אך אסרו אותו בנחשתים והתכוננו לשלח אותו אל ויטליוס. וכשמוע אנטוניוס את הדברים האלה, ערך את אנשיו והוליך אותם להלחם במתקוממים, ואלה עמדו על נפשם מעט מזער ואחרי־כן פנו עֹרף ונמלטו אל קרֵימונה. פרימוס לקח עמו את רוכביו, וסגר על מוצאי המבצר, ואחרי־זאת הקיף את רֹב צבאם לפני שערי העיר והכה את האנשים לפי חרב ויחד עם פליטיהם הבקיע אל העיר ונתן אותה לאנשי־צבאו לבז, וסוחרים רבים מן הנכרים וגם רבים מאזרחי העיר נפלו בחרב ויחד אתם נשמד כל צבא ויטליוס, שלשים אלף ומאתים איש. אולם גם מאנשי־צבא אנטוניוס, הבאים עמו ממוסיה, נפלו ארבעת אלפים וחמש מאות חללים. ואחרי־כן הוציא פרימוס את צצינה לחפשי ושלח אותו אל אספסינוס לבשר את דבר המעשה. ובבואו קבל אותו אספסינוס באור־פנים וכסה על חרפת בגדו בעשותו לו כבוד, אשר לא קִוָּה לו.

ע״זד. וכאשר הגיעה הבשורה אל סַבּינוס, היושב ברומא, כי אנטוניוס הולך וקרב, התאזר עֹז ואסף את גדודי אנשי־הצבא, השומרים על העיר בלילות וכבש בעזרתם את היכל הקפיטוליון בלילה ובבֹּקר נלוו אליו רבים מנכבדי העם וגם דומיטיַנוס בן אחיו, אשר בו שמו מבטחם, כי יתגבר על האויב. ויטליוס לא שם לבו לצבא פרימוס, והֵעיר את כל חמתו על סבינוס והמתקוממים עמו, כי ביצר לבו האכזרי צמא לדם נדיבי העם ושלח את חלק הצבא, אשר בא עמו [מגרמניה], להשתער על הקפיטוליון. בגבורה רבה נלחמו אנשי־הצבא האלה, וגם צריהם העומדים במקדש למעלה, אך לאחרונה התגברו הלגיונות הבאים מגרמניה בעֹצם מספרם וכבשו את הגבעה. בדרך פלא נמלטו דומִיטיַנוּס ורבים מראשי הרומאים, ויתר ההמון כֻּלו הֻכּה לפי חרב, וסבינוס הובא אל ויטליוס והומת. ואנשי־הצבא בזזו את קדשי ההיכל, ואחרי־זאת שלחו אותו באש. וכעבור יום אחד בא אנטוניוס עם חילו אל שערי העיר, ואנשי ויטליוס יצאו לקראתו להלחם ברחובות העיר והֻכּו שלש פעמים ונשמדו כֻלם. ויטליוס יצא שכּוֹר מארמון המלוכה, כי הִרבּה לאכול ולהיטיב את לבו — כאלו ידע כי זאת היא סעֻדתו האחרונה — וההמון סחב אותו ברחובות העיר, והִרבּה ליסרו ולענותו בכל מיני ענויים, ושחט אותו בראש חוצות רומא. וימי מלכותו היו שמונה חדשים וחמשה ימים. ולוּ נגזר עליו להאריך ימים, כי עתה קצרו ממשלת רומא למלא את שׂפק תאותו. ומספר יתר החללים היה חמשים אלף ומעלה. הדברים האלה קרו בשלישי להדק אַפֶּלַּיּוֹס (כסלו), וביום המחרת בא מוצינוס בראש צבאו אל רומא ומנע את אנשי אנטוניוס מבּוא עוד בדמים, כי הוסיפו לבדוק בבתים ולהמית רבים משרידי ויטליוס וגם מן האזרחים, אשר נחשדו בעיניהם כי ידם נכונה עמו, ובגֹדל כעסם לא רצו לחכות עד אשר יפֹרש הדבר במשפט. מוצינוס הביא את דומיטינוס והקים אותו למושל בעם עד אשר יבוא אביו. והעם הנפדה מכל צרותיו הריע תרועת שמחה וברך את שם הקיסר אספסינוס ושמח, כי נכונה הממשלה בידו וכי סר מעליו שבט ויטליוס.

ע״חה. ואספסינוס נסע אל אלכסנדריה וקבל שם את הבשורה הטובה מרומא ושמה נאספו צירים מכל קצות הארץ לברכו. והעיר הגדולה הזאת, השניה לרומא בעולם, צרה מהכיל את המון הבאים. ואחרי אשר קמה ישועה לרומאים, שלא קוו לה מראש, וכל הממשלה נכונה בידי אספסינוס, שׂם אספסינוס את פניו להכניע את שארית יהודה. הוא גמר לשוב אל רומא לקץ החֹרף ואת בנו טיטוס שלח בראש צבא בחור לכבוש את ירושלים. טיטוס העביר את חילו ברגל אל נִיקוֹפּוֹלִיס, הרחוקה עשרים ריס מאלכסנדריה, ושם הושיב את צבאו באניות מלחמה ונסע דרך היאור (נילוס) בנפת מֶנְּדֶּס עד העיר תמוּיִס, ושם הוריד את הצבא והסיע את צבאו ביבשה וחנה על־יד העיר הקטנה צֹעַן (טָנֵס, טַנִּיס) ובלילה השני לן בְּהֵרַקְלִיּוֹפּולִיס ובלילה השלישי בסין (פֶּלוּסיוֹן) ושם נתן מנוחה לחילו שני ימים, וביום השלישי עבר את מעברות סין (פלוסיון) ואחרי־כן נסע במדבר דרך יום אחד ושׂם את מחנהו בקרבת מקדש האל זֶוס קַסִּיוּס, ובלילה השני לן באוֹסְטְרַקִּינִי, ובמקום תחנותו זה לא נמצאו מים, כי יושבי המקום מביאים שמה את המים ממרחק. אחרי־כן נח טיטוס ברִינוֹקוּרוּרָה, ומשם הגיע אל רָפִיה (רפיח) ביום הרביעי, והעיר הזאת היא תחלת גבול סוריה. וביום החמישי שׂם טיטוס את מחנהו בעזה ומשם בא אל אשקלון. ואחרי־כן נסע מאשקלון וחנה ביבנה, ומיבנה נסע אל יפו. ומיפו בא אל קיסריה, ושם חשב לאסוף גם את יתר צבאותיו.