מלחמת היהודים ה׳:א׳The War of the Jews 5:1

א׳מלחמות הקנאים בירושלים והצרות אשר מצאו את העיר.

א. בדרך, אשר אמרנו למעלה, עבר טיטוס את המדבר הגדול אשר ממעל (צפונה) למצרים עד ארץ סוריה ובא אל קיסריה ושם אמר לפקד את צבאותיו [ולהלחם ביהודים]. אולם בעת אשר היה עוד טיטוס באלכסנדריה יחד עם אביו ועזר לו להכין את הממשלה החדשה, אשר הפקיד אלהים בידו, גדלה ועצמה מלחמת־האחים בירושלים, כי שלש מפלגות קמו הפעם וכל אחת רָבה בצרותיה, עד אשר יאמר האומר, כי היה הדבר הזה לחסד־מעט בקרב הרעות ולאות גמול אלהים [לרשעים]. כבר למעלה סֻפר על־דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר, וגם פֹּרש מאַין צָמח [הזדון הזה] ואיך פרח ועלה למעלה ודבַר כל הרעות אשר הביא לרגליו, ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה, אשר נולדה מתוך מריבה (מחלֹקת גוררת מחלֹקת), כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טַרפּהּ מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה.

ב׳ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום — כי לא חדל יוחנן משפוך דם — ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון^א)או עֶצרון., שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר^ב)נ״א: חוֹבָרִי., איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה׳ הפנימית ושמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשׂבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מספר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו, ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגים.

ג׳ג. ושמעון בן גיורא, אשר קרא לו העם לעזרו בצרתו, כאשר קוה אליו, כי ממנו תבוא ישועתו, והקים אותו לשליט עריץ לרצונו — משל עתה בעיר העליונה ובחלק העיר התחתונה והחליף כֹּח לקרב עם אנשי יוחנן, בראותו, כי קמה להם מלחמה מלמעלה. אולם מדי התנגחו אִתּם היתה ידו על התחתונה, תחת אשר עצמוּ עליהם שונאיהם, העומדים על גביהם. וכאשר נלחם יוחנן מפנים ומאחור, היה מזיק ונזק גם־יחד, כי במדה אשר נגף לפני אנשי אלעזר, בהיות מצבו שפל מהם, ככה הצליח במלחמתו עם אנשי שמעון, כי הגביה מהם לשבת. הוא בכֹח ימינו עצר את הנלחמים בו מלמטה, ואת [הקנאים], המורים עליו מן המקדש ממעל, השקיט במכונות המלחמה. כי היו לו כלי־קלע מהירים וגם זורקי־רמחים ורומֵי־אבנים, ובכלי־המשחית האלה הגן על עצמו בפני אנשי מלחמתו, ועוד הוסיף לעשות, בהמיתו רבים ממקריבי הזבחים. כי אף אשר היו הקנאים (אנשי אלעזר) פריצים עושים כל מעשה רשעה, בכל־זאת נתנו לכל הרוצה להביא זבח לבוא אל הקֹדש, והיו בודקים את בני העיר הבאים בחשד ובזהירות רבה, ואת הזרים היו חוקרים בלבד. וכאשר עלה בידי האנשים האלה לשַׁכּך את אכזריות הקנאים ולבוא בשערי המקדש, נפלו לקרבן מלחמת־האחים, כי אבני־הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכהנים ועל מקריבי הזבחים. ורבים, אשר עלו מקצות הארץ אל המקום המהֻלל והמקֻדש בקרב כל באי עולם, נפלו חללים על־יד זבחיהם והשקו מדמם את המזבח הנכבד גם ליונים ולכל הלועזים (הגויים), ונבלות בני העיר והזרים, הכהנים והעם התערבו יחד, ובכל קצות חצר־האלהים נאסף דם החללים לאגמים. הוי, העיר האֻמללה, האמנם גם מידי הרומאים הגיעו אליך נוראות כאלה, בבואם אל שעריך לטהר אותך באש משקוצי בניך? כי לא הוספת להיות עוד מִשְׁכּן האלהים וגם לא יכלת להשאר חבל נחלתו אחרי אשר היית לבית־קברות לבניך ובית־מקדשך נהפך לשדה־מתים! ואולי עוד תשובי לראות בטובה, אם תעצרי כֹח לכפר את פני האלהים, אשר שמך לשממה! אך משפט הכתב הזה דורש ממני להבליג על מרי־לבי, כי לא פה המקום לקונן על צרות עמי, רק לספר את פרשת המעשים. ועל־כן אוסיף לדבר על הליכות מלחמת־האחים.

ד׳ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר, ואלה הגַנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוָך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער — הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב — אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, — ורק ידי המורדים עשו והבינו זאת!

ה׳ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדברים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם — הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם — להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם ברובם ונאנקו דֹם — אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר — וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם — כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חִבּלו מחשבות־רצח חדשים לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקדש מָעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.

ו׳ו. ויוחנן קוה להתגבר על אויביו בעזרת המכונות אשר עשה, בחללו את הקֹדש, אך אלהים הוביש את יגיע כפיו והביא את הרומאים על העיר בטרם הספיק להציג אף אחד מן המגדלים. כי טיטוס אסף את כל חלקי צבאו וצוה את אנשיו לעלות על העיר והסיע אותם מקיסריה. תחת פקֻדתו נמצאו שלשת הלגיונות^א)לאמר: החמישי, העשירי והחמשה־עשר., אשר החריבו את ארץ יהודה לפני זה יחד עם אביו, וגם הלגיון השנים־עשר, אשר נִגף לפנים יחד עם צסטיוס. ללגיון הזה יצא שם בגבורים, ועוד התמַכּר להלחם ביתר עֹז למחות את זֵכר מפלתו. טיטוס פקד על הלגיון החמישי לצאת לקראתו דרך אמאוס ועל הלגיון העשירי לעלות אליו דרך יריחו. והוא נסע עם צבאותיו הנשארים ואליהם נלוו גם חיל מלכי הברית, המון גדול מאד, ועוזרים רבים מארץ סוריה. גם את חסרון אנשי־הצבא בארבעת הלגיונות, כמספר אשר לקט אספסינוס ושלח עם מוצינוס אל איטליה, מִלאו הפעם האנשים הבאים עם טיטוס. כי אלפים איש בחור באו אליו מן הצבא החונה באלכסנדריה ושלשת אלפים מחיל־המשמר אשר על נהר פרת. ועל כל ידידי טיטוס גדל טִבּריוס אלכסנדרוס ברוחו הנדיבה ובחכמתו, הוא אשר היה לפנים נציב במצרים ועתה נלקח אחר כבוד להיות למצביא הראש חֵלף הדבר אשר עשה, כי היה הראשון אשר תמך בימינו את הממשלה החדשה בתחלתה ובאמונה רבה נקשר אליה על כל צרה שלא תבוא. והוא הלך אחרי טיטוס להיות לו ליועץ בדברי המלחמה, כי היה גדול מחבריו במדת שניו ובדעת זקנים.