מלחמת היהודים ה׳:ב׳The War of the Jews 5:2
א׳טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.
א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלךא)חיל אגריפס. וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוהורטות), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנם לראשונה אל גופנא, אשר נתפשה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוציםב)יש חושבים, כי זהו המקום הנקרא בכָאים (שמואל ב, ו, כ״ג) בקרבת גֶבע. בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאולג)המחבר כתב את השם העברי ותרגם את מובנו ליונית., הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלו בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.
א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלךא)חיל אגריפס. וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוהורטות), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנם לראשונה אל גופנא, אשר נתפשה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוציםב)יש חושבים, כי זהו המקום הנקרא בכָאים (שמואל ב, ו, כ״ג) בקרבת גֶבע. בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאולג)המחבר כתב את השם העברי ותרגם את מובנו ליונית., הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלו בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.
1
ב׳ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפִינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻלּה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלךא)המחבר קורא לטיטוס ״מלך״ ו״קיסר״ בחיי אביו., וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּוֹת המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון — כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] — לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּו, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שונאיו קול צעקה וחִזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נִתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.
2
ג׳ג. ואחרי אשר התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר משם (מגבעת־שאול) לפנות בֹּקר והגיע אל המקום הנקרא צופים (סקוֹפוֹס), אשר שם מתגלה העיר לעיני רואים ובית־המקדש מופיע בכל גדֻלתו, ועל־כן נקראה בצדק הרמה הסמוכה לעיר מצפון בשם צופים. במרחק שבעה ריסים מן העיר צוה טיטוס על שני הלגיונות לחנות שם יחדו, ועל הלגיון החמישי — לחנות מאחורי אלה שלשה ריסים, כי קצר כֹּחו מעמל המסע בלילה ועל־כן גמר טיטוס לתת לו מקום מנוחה, למען יוכל לבנות לו שם מצודה לבטח. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו, אחרי השאירו שם חלק אנשי־הצבא המזֻינים לשמור על המעברה, אשר לכד אספסינוס לפנים. הלגיון הזה צֻוה לחנות במרחק ששה ריסים מירושלים בהר הנקרא הר־הזיתים, אשר מפאת מזרח לעיר, ונחל עמֹק מפריד בינו ובינה, ושֵׁם הנחל קדרון.
3
ד׳ד. והמלחמה הקשה מן החוץ, אשר התגוללה פתאם על העיר, הפסיקה בפעם הראשונה את מריבות האחים הנִצים ביניהם בלי־הרף. בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים החונים בשלשה מקומות, ונוסדו יחדו בעצה רעה ונדברו איש אל רעהו: ״למה אנחנו מחשים ואיזה רוח עבר עלינו לשאת במנוחה את שלשת המצודים אשר נבנו עלינו לעצור את רוח אפנו? הנה אנשי מלחמתנו מוסיפים אֹמץ באין מכלים דבר — ואנחנו סגורים בחומותנו ואוספים את ידנו ומניחים את כלי־נשקנו ומביטים אל החזיון הזה, כאִלו דבר יפה היה ונעשה לטובתנו! גבורים אנחנו — צעקו בקול — להלחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בריבנו ויתפשו את העיר באפס־יד״. כדברים האלה דברו בהתאספם יחד ותפשו את כלי־נשקם והגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. הם קפצו דרך הנחל והתנפלו בצעקה נוראה על האויבים הבונים את מצודת המחנה. והאנשים האלה נפרדו אז לגדודים רבים למלא את עבודתם ולרגלי הדבר הזה פרקו את רֹב נשקם, כי האמינו, אשר לא יערבו היהודים את לבם להתנפל עליהם, וגם אם יתנדבו לעשות כדבר הזה תפֵר מלחמת־האחים את עצתם — על־כן נבהלו עתה לדבר הבא עליהם פתאם ועזבו את מלאכתם, ואחדים נחפזו לברוח, ורֻבּם רצו לקחת את נשקם, אבל בטרם הסבו את פניהם אל השונאים הֻכּו [בחרבותיהם]. כי היהודים התאזרו עֹז בראותם את נצחון חלוציהם ומספרם הלך הלוך ורב, והמונם גדל עוד הרבה פעמים יותר בעיניהם ובעיני השונאים, כי היתה השעה משַׂחקת להם. כי אנשי־הצבא (הרומאים) הסכינו לעמוד במערכה ישרה ולמדו להלחם בסדר על־פי הפקֻדה הנתונה להם, ומהומה גדולה היתה בהם הפעם, כאשר קמה עליהם מלחמה בטרם יכלו לערוך מערכה. על־כן נסוגו הרומאים אחור בפני השונאים המתנפלים עליהם פתאם, אבל מדי הפוך הנרדפים את פניהם אל היהודים המדביקים אותם, עצרו בעד מרוצתם וגם פצעו רבים מהם, אשר לא נזהרו בשטף רדיפתם. אולם מספר המגיחים מן העיר גדל כפעם בּפעם, והמבוכה רַבָּה בקרב הרומאים, עד אשר נדחפו ממקום המחנה. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מהר טיטוס לעזרתו, בהגיע לאזניו שמועת הדבר. הוא הִרבּה ליסר את האנשים על מֹרך לבם והפך את פני הבורחים, והתנפל עם בחורי הצבא אשר אִתּו על אגף היהודים מן הצד, והמית בהם לא מעט וגם פצע רבים, וגרש את כֻּלם ודחף אותם אל הנחל אשר למטה. והיהודים נמצאו ברעה גדולה בהתגלגלם במורד ההר, אבל אחרי עלותם מן הנחל הפכו את פניהם אל הרומאים ונלחמו בהם מעבר לנחל, וכה ארך הקרב עד חצות היום, וכאשר ירדה השמש מעט מרוח דרום, הציג טיטוס במערכה את אנשי־הצבא, אשר באו עמו לעזרה, ועוד אנשים מן הגדודים למול המגיחים מן העיר, ואת שארית הלגיון שלח אל ראש הר־הזיתים להקים מצודה.
4
ה׳ה. ובעיני היהודים נדמה הדבר למנוסת האויבים, והצופה אשר עמד להם על ראש החומה הניף את מעילו, ולאות הנתון הזה פרץ המון חדש מתוך העיר בזרם חזק מאד, עד אשר דמתה מרוצתו למרוצת חיות־טרף, ובאמת לא עצר איש מהעומדים במערכה לשאת את כֹּבד גבורת היהודים וכאִלו נתּך על הרומאים ברד מכלי־קלע: הם נתקו את שורותיהם ופנו עֹרף ונמלטו אל ראש ההר. רק טיטוס נשאר עם אנשים מתי־מִספר במורד ההר. אמנם אוהביו, אשר בושו מפני ראש־הצבא ונשארו יחד עמו ולא פחדו מהסכנה, הרבו לדבר על לבו, כי יסוג אחור מפני היהודים [מרי הנפש] ההולכים למות, ולא יחרף את נפשו בעד אנשי־צבאו, תחת אשר עליהם מֻטל להשאר ולהגן עליו, וגם ישים אל לבו את ערכו, כי הוא ראש־הצבא וגם מושל העולם, ולא עליו לעמוד במערכה כאחד אנשי־הצבא, פן יביא עליו שואה, והוא כתֹרן אשר הכל נשען עליו. אולם טיטוס לא הטה את אזנו לשמוע, והתיצב למול האויבים הרצים אליו ונלחם פנים אל פנים עם המעפילים לעלות והכה בהם, ואחרי־כן ירד מן ההר והבקיע אל המון היהודים והדף אותם. הם נבהלו מאד מאֹמץ לבו ומעֹצם גבורתו, אולם לא ברחו אל העיר, רק נטו מעליו לשני עברים ורדפו אחרי אנשי־הצבא הבורחים אל מרום ההר. וטיטוס התנפל על השונאים מן הצד ובצר את רוחם. בין כה וכה ראו אנשי־הצבא, בוני המצודה בראש ההר, את אחיהם הבורחים למטה, ועוד הפעם נפל עליהם פחד ומהומה קמה ביניהם, וכל הלגיון נפוץ, בחשבו, כי איש לא יוכל לעמוד בפני עֹצם רוח היהודים, וגם טיטוס בעצמו פנה עֹרף, כי לולא הדבר הזה לא יכלו אנשי־הצבא לברוח ולעזוב אותו לנפשו. וכאלו נפלה מחִתּת אלהיםא)המחבר השתמש פה בתמונה לקוחה מן המִתּולוגיה היונית: ״פחד פַּנִּי״ (השגורה גם בלשונות אירופה). על האנשים: כי הסתובבונאנה ואנה, ופתאם ראו אחדים מהם את ראש־הצבא בקרב האויבים ופחדו מאד פן ימצאנו אסון, והרימו קול צעקות להודיע את הדבר בכל הלגיון. הבושה הפכה את פני אנשי־הצבא, והם החלו לחרף איש את אחיו על מנוסתם ועוד יותר על אשר עזבו את הקיסר לנפשו. ואחרי־כן התנפלו על היהודים בכל כחם והבריחו אותם בפעם אחת ממורד ההר ודחפו אותם אל הנחל. לאט לאט פנו היהודים אחור ולא חדלו להלחם, אולם הרומאים גברו עליהם בגֹבה מעמדם והדפו אותם אל העמק. טיטוס מהר עם אנשיו לרדוף אחריהם, ואת הלגיון שלח לבנות את המצודה מחדש, והוא עם העומדים עליו בראשונה עצרו את השונאים. ואם עלינו להודיע דבר אמת, מבלי להפריז על המדה מתוך חֹנף וגם מבלי להקטין את הדבר מתוך קנאה, יֵצֵא מדברינו, כי הקיסר בעצמו הציל את כל הלגיון הנמצא בצרה פעמַים, וגם נתן לו להקיף ולבצר את מצודת מחנהו לבטח.
5