מלחמת היהודים ה׳:ג׳The War of the Jews 5:3
א׳מריבה־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.
א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלּם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרו עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה׳ הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כֹח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.
א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלּם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרו עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה׳ הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כֹח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.
1
ב׳ב. ובעת ההיא גמר טיטוס להעתיק את מחנהו מהר־צופים אל קרבת העיר ובחר לו מאנשי־צבאו רוכבים ורגלים כדי לעצור בעד היהודים לעת אשר יפרצו מן העיר, והציג אותם במערכה, ועל יתר צבאותיו פקד ליַשר את כל המקום עד חומת העיר. הם הרסו את כל הגדרות והמחיצות אשר הקימו יושבי המקום סביב לגני הירק ולשׂדי בתי האילנות, וכרתו את כל עצי־הפרי אשר נמצאו שם, וככה סתמו את כל השוחות והפחתים במקום ההוא, וגם את אבני־המכשול חצבו בקרדֻמים, והפכו למישור את כל המקום אשר בין הר־צופים ובין מצבות הורדוס הסמוכות לברכה הנקראת עין־התנין (עין הנחשים).
2
ג׳ג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים ״מגדלי הנשים״, כאלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש תחת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: ״שלום, שלום״ ובקשו מהרומאים לכרות אתם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה השליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שמו להם פנים כאלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהליםא)על־פי גרסת ניזה: ״וכפעם בפעם הפכו את פניהם כנבהלים אל הרומאים העולים עליהם״.. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.
3
ד׳ד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: ״הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת — הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב״. וטיטוס הוסיף לדַבּר: ״הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!״ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם הלגיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.
4
ה׳ה. וטיטוס הטה את אזניו לבקשות האלה, כי גם הוא מצא חפץ בדבר, בחשבו, כי את היחיד החוטא יש לענוש בכל חֹמר המעשה, אולם את הרבים יאות ליסר רק בדברי תוכחת. הוא סלח לעון אנשי־הצבא, אחרי אשר הִרבּה ליסרם בדברים, כי יקנו חכמה לעתיד, ואחרי־זאת התבונן בדבר, איכה ינקום ביהודים על מרמתם. מקץ ארבעה ימים נהפך כל המקום לפני החומה למישור, וטיטוס רצה להעתיק את כבודת הצבא ואת ההמון הנשאר (נושאי הכלים) בלא פגע, ועל־כן הציג את מבחר גבורי צבאו למול החומה במערבה מרוח צפון לרוח מערב בעֹמק שבע שורות. הוא העמיד בראש המערכה את הרגלים, ואת הרוכבים מאחריהם, אלה ואלה היו שלש שלש שורות, והרובים התיצבו לאחרונה בשורה השביעית. המערכה הגדולה הזאת עצרה כֹח לשַׁבּר את זרוע היהודים המגיחים מן העיר, ועל־כן עברו בהמות־הסבל אשר לשלשת הלגיונות וההמון אשר לרגליהם לבטח. וטיטוס בעצמו שם את מחנהו במקום קרוב כשני ריסים אל העיר, מול קרן החומה אשר נמצא שם המגדל הנקרא פְּסֶפִינוֹס, אשר שם חוג החומה המשתרע לצפון העיר סובב לצד מערב. וחלק הצבא הנשאר חנה לנֹכח המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס, גם הוא במרחק שני ריסים מהעיר. רק הלגיון העשירי נשאר במקום תחנותו על הר־הזיתים.
5