מלחמת היהודים ד׳:ו׳The War of the Jews 4:6
א׳האדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.
א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הונח לו מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הונח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קץ לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אשם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החיָּבים — הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.
א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הונח לו מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הונח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קץ לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אשם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החיָּבים — הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.
1
ב׳ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: ״דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנו את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם באֹרך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרכּה, — רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותינו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלֹקת״.
2
ג׳ג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות, אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמות הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר — משפט מות! ועל האיש, אשך גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להִשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות — ומדת הרחמים יותר מכֻּלּן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנו בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי האדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות הנביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטו בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים האלה (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הנאמנה הזאת, התמַכּרו לקיֵם אותה בידיהם.
3