מלחמת היהודים ד׳:ח׳The War of the Jews 4:8
א׳אספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.
א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִּיָּה, כי וִינְדֶּקְס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם שב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולִהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעוֹ את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי)א)קרוב לודאי, כי זה הוא מחוז (או פלך) בית־לחם ונטופה (נחמיה ז, כו), במשנה: בית־נטופה (שקלים, ט, ה). ויש אומרים: בית־פלט או בית לבאות, ואינו נראה, כי הם בקרבת באר־שבע — בקצה ארץ אדום. ועיין למעלה, ספר ג, ד, ה. ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכֹּשר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתּוֶך, את בית־גברֵיב)כן בתרגום הרומי. במקור: בֵּתַרִיס; נ״א: בֵּתַּבְּרִיס, והיא: בית־גוברין., ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים איש ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה משמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם ״עיר־חדשה״ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום — מַבַּרְתָּאא)י״א, כי זה הוא מעברתא, ויש קורים ״מבָרכתא״ (העיר המבֹרכה, על שם הר הברכה, הר גרִזים)., ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.
א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִּיָּה, כי וִינְדֶּקְס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם שב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולִהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעוֹ את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי)א)קרוב לודאי, כי זה הוא מחוז (או פלך) בית־לחם ונטופה (נחמיה ז, כו), במשנה: בית־נטופה (שקלים, ט, ה). ויש אומרים: בית־פלט או בית לבאות, ואינו נראה, כי הם בקרבת באר־שבע — בקצה ארץ אדום. ועיין למעלה, ספר ג, ד, ה. ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכֹּשר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתּוֶך, את בית־גברֵיב)כן בתרגום הרומי. במקור: בֵּתַרִיס; נ״א: בֵּתַּבְּרִיס, והיא: בית־גוברין., ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים איש ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה משמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם ״עיר־חדשה״ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום — מַבַּרְתָּאא)י״א, כי זה הוא מעברתא, ויש קורים ״מבָרכתא״ (העיר המבֹרכה, על שם הר הברכה, הר גרִזים)., ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.
1
ב׳ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים־לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם ״העמק הגדול״ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, מלבד נחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.
2
ג׳ג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מֵימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומֵימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים ומַפְרִים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושִׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרש מלא מלח, ואחריהן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אתה ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם ובפרי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפנים משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא וחלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבהא)תרגמתי על־פי הגהת ניזה. בהוצאה הישנה: ״ובעוד אשר המרבים להשקות ממנו את האדמה אינם רואים שכר גדול, הנה הממעיט במימיו מוצא ברכה רבה״.. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻלּם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגַדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיאב)ספר א, ו, ו., והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ הזאת היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחַזּק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביבג)סגֻלה זו נמצאה גם במי גינוסר (לעיל, ספר ג, י, ז).. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים היא מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.
3
ד׳ד. ונאה לדבר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקליםא)הקלים — אינו מובן, להפך, הם כבדים במשקל, וזהו בטוי בלתי מֻצלח של תכונת המים לשאת למעלה את כל הדברים הכבדים, כאלו היו קלים. נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים. כי הסירה נדבקת אל הכֹּפֶר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי־רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמשב)טעה בדבר תורה! ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבקג)הכונה לגפן סדום המָזכּרה בתורה.. והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום.
4