מלחמת היהודים ה׳The War of the Jews 5

א׳מלחמות הקנאים בירושלים והצרות אשר מצאו את העיר.

א. בדרך, אשר אמרנו למעלה, עבר טיטוס את המדבר הגדול אשר ממעל (צפונה) למצרים עד ארץ סוריה ובא אל קיסריה ושם אמר לפקד את צבאותיו [ולהלחם ביהודים]. אולם בעת אשר היה עוד טיטוס באלכסנדריה יחד עם אביו ועזר לו להכין את הממשלה החדשה, אשר הפקיד אלהים בידו, גדלה ועצמה מלחמת־האחים בירושלים, כי שלש מפלגות קמו הפעם וכל אחת רָבה בצרותיה, עד אשר יאמר האומר, כי היה הדבר הזה לחסד־מעט בקרב הרעות ולאות גמול אלהים [לרשעים]. כבר למעלה סֻפר על־דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר, וגם פֹּרש מאַין צָמח [הזדון הזה] ואיך פרח ועלה למעלה ודבַר כל הרעות אשר הביא לרגליו, ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה, אשר נולדה מתוך מריבה (מחלֹקת גוררת מחלֹקת), כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טַרפּהּ מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה.

ב׳ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום — כי לא חדל יוחנן משפוך דם — ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון^א)או עֶצרון., שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר^ב)נ״א: חוֹבָרִי., איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה׳ הפנימית ושמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשׂבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מספר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו, ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגים.

ג׳ג. ושמעון בן גיורא, אשר קרא לו העם לעזרו בצרתו, כאשר קוה אליו, כי ממנו תבוא ישועתו, והקים אותו לשליט עריץ לרצונו — משל עתה בעיר העליונה ובחלק העיר התחתונה והחליף כֹּח לקרב עם אנשי יוחנן, בראותו, כי קמה להם מלחמה מלמעלה. אולם מדי התנגחו אִתּם היתה ידו על התחתונה, תחת אשר עצמוּ עליהם שונאיהם, העומדים על גביהם. וכאשר נלחם יוחנן מפנים ומאחור, היה מזיק ונזק גם־יחד, כי במדה אשר נגף לפני אנשי אלעזר, בהיות מצבו שפל מהם, ככה הצליח במלחמתו עם אנשי שמעון, כי הגביה מהם לשבת. הוא בכֹח ימינו עצר את הנלחמים בו מלמטה, ואת [הקנאים], המורים עליו מן המקדש ממעל, השקיט במכונות המלחמה. כי היו לו כלי־קלע מהירים וגם זורקי־רמחים ורומֵי־אבנים, ובכלי־המשחית האלה הגן על עצמו בפני אנשי מלחמתו, ועוד הוסיף לעשות, בהמיתו רבים ממקריבי הזבחים. כי אף אשר היו הקנאים (אנשי אלעזר) פריצים עושים כל מעשה רשעה, בכל־זאת נתנו לכל הרוצה להביא זבח לבוא אל הקֹדש, והיו בודקים את בני העיר הבאים בחשד ובזהירות רבה, ואת הזרים היו חוקרים בלבד. וכאשר עלה בידי האנשים האלה לשַׁכּך את אכזריות הקנאים ולבוא בשערי המקדש, נפלו לקרבן מלחמת־האחים, כי אבני־הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכהנים ועל מקריבי הזבחים. ורבים, אשר עלו מקצות הארץ אל המקום המהֻלל והמקֻדש בקרב כל באי עולם, נפלו חללים על־יד זבחיהם והשקו מדמם את המזבח הנכבד גם ליונים ולכל הלועזים (הגויים), ונבלות בני העיר והזרים, הכהנים והעם התערבו יחד, ובכל קצות חצר־האלהים נאסף דם החללים לאגמים. הוי, העיר האֻמללה, האמנם גם מידי הרומאים הגיעו אליך נוראות כאלה, בבואם אל שעריך לטהר אותך באש משקוצי בניך? כי לא הוספת להיות עוד מִשְׁכּן האלהים וגם לא יכלת להשאר חבל נחלתו אחרי אשר היית לבית־קברות לבניך ובית־מקדשך נהפך לשדה־מתים! ואולי עוד תשובי לראות בטובה, אם תעצרי כֹח לכפר את פני האלהים, אשר שמך לשממה! אך משפט הכתב הזה דורש ממני להבליג על מרי־לבי, כי לא פה המקום לקונן על צרות עמי, רק לספר את פרשת המעשים. ועל־כן אוסיף לדבר על הליכות מלחמת־האחים.

ד׳ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר, ואלה הגַנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוָך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער — הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב — אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, — ורק ידי המורדים עשו והבינו זאת!

ה׳ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדברים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם — הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם — להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם ברובם ונאנקו דֹם — אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר — וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם — כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חִבּלו מחשבות־רצח חדשים לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקדש מָעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.

ו׳ו. ויוחנן קוה להתגבר על אויביו בעזרת המכונות אשר עשה, בחללו את הקֹדש, אך אלהים הוביש את יגיע כפיו והביא את הרומאים על העיר בטרם הספיק להציג אף אחד מן המגדלים. כי טיטוס אסף את כל חלקי צבאו וצוה את אנשיו לעלות על העיר והסיע אותם מקיסריה. תחת פקֻדתו נמצאו שלשת הלגיונות^א)לאמר: החמישי, העשירי והחמשה־עשר., אשר החריבו את ארץ יהודה לפני זה יחד עם אביו, וגם הלגיון השנים־עשר, אשר נִגף לפנים יחד עם צסטיוס. ללגיון הזה יצא שם בגבורים, ועוד התמַכּר להלחם ביתר עֹז למחות את זֵכר מפלתו. טיטוס פקד על הלגיון החמישי לצאת לקראתו דרך אמאוס ועל הלגיון העשירי לעלות אליו דרך יריחו. והוא נסע עם צבאותיו הנשארים ואליהם נלוו גם חיל מלכי הברית, המון גדול מאד, ועוזרים רבים מארץ סוריה. גם את חסרון אנשי־הצבא בארבעת הלגיונות, כמספר אשר לקט אספסינוס ושלח עם מוצינוס אל איטליה, מִלאו הפעם האנשים הבאים עם טיטוס. כי אלפים איש בחור באו אליו מן הצבא החונה באלכסנדריה ושלשת אלפים מחיל־המשמר אשר על נהר פרת. ועל כל ידידי טיטוס גדל טִבּריוס אלכסנדרוס ברוחו הנדיבה ובחכמתו, הוא אשר היה לפנים נציב במצרים ועתה נלקח אחר כבוד להיות למצביא הראש חֵלף הדבר אשר עשה, כי היה הראשון אשר תמך בימינו את הממשלה החדשה בתחלתה ובאמונה רבה נקשר אליה על כל צרה שלא תבוא. והוא הלך אחרי טיטוס להיות לו ליועץ בדברי המלחמה, כי היה גדול מחבריו במדת שניו ובדעת זקנים.

ז׳טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.

א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלך^א)חיל אגריפס. וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוהורטות), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנם לראשונה אל גופנא, אשר נתפשה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוצים^ב)יש חושבים, כי זהו המקום הנקרא בכָאים (שמואל ב, ו, כ״ג) בקרבת גֶבע. בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאול^ג)המחבר כתב את השם העברי ותרגם את מובנו ליונית., הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלו בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.

ח׳ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפִינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻלּה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלך^א)המחבר קורא לטיטוס ״מלך״ ו״קיסר״ בחיי אביו., וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּוֹת המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון — כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] — לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּו, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שונאיו קול צעקה וחִזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נִתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.

ט׳ג. ואחרי אשר התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר משם (מגבעת־שאול) לפנות בֹּקר והגיע אל המקום הנקרא צופים (סקוֹפוֹס), אשר שם מתגלה העיר לעיני רואים ובית־המקדש מופיע בכל גדֻלתו, ועל־כן נקראה בצדק הרמה הסמוכה לעיר מצפון בשם צופים. במרחק שבעה ריסים מן העיר צוה טיטוס על שני הלגיונות לחנות שם יחדו, ועל הלגיון החמישי — לחנות מאחורי אלה שלשה ריסים, כי קצר כֹּחו מעמל המסע בלילה ועל־כן גמר טיטוס לתת לו מקום מנוחה, למען יוכל לבנות לו שם מצודה לבטח. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו, אחרי השאירו שם חלק אנשי־הצבא המזֻינים לשמור על המעברה, אשר לכד אספסינוס לפנים. הלגיון הזה צֻוה לחנות במרחק ששה ריסים מירושלים בהר הנקרא הר־הזיתים, אשר מפאת מזרח לעיר, ונחל עמֹק מפריד בינו ובינה, ושֵׁם הנחל קדרון.

י׳ד. והמלחמה הקשה מן החוץ, אשר התגוללה פתאם על העיר, הפסיקה בפעם הראשונה את מריבות האחים הנִצים ביניהם בלי־הרף. בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים החונים בשלשה מקומות, ונוסדו יחדו בעצה רעה ונדברו איש אל רעהו: ״למה אנחנו מחשים ואיזה רוח עבר עלינו לשאת במנוחה את שלשת המצודים אשר נבנו עלינו לעצור את רוח אפנו? הנה אנשי מלחמתנו מוסיפים אֹמץ באין מכלים דבר — ואנחנו סגורים בחומותנו ואוספים את ידנו ומניחים את כלי־נשקנו ומביטים אל החזיון הזה, כאִלו דבר יפה היה ונעשה לטובתנו! גבורים אנחנו — צעקו בקול — להלחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בריבנו ויתפשו את העיר באפס־יד״. כדברים האלה דברו בהתאספם יחד ותפשו את כלי־נשקם והגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. הם קפצו דרך הנחל והתנפלו בצעקה נוראה על האויבים הבונים את מצודת המחנה. והאנשים האלה נפרדו אז לגדודים רבים למלא את עבודתם ולרגלי הדבר הזה פרקו את רֹב נשקם, כי האמינו, אשר לא יערבו היהודים את לבם להתנפל עליהם, וגם אם יתנדבו לעשות כדבר הזה תפֵר מלחמת־האחים את עצתם — על־כן נבהלו עתה לדבר הבא עליהם פתאם ועזבו את מלאכתם, ואחדים נחפזו לברוח, ורֻבּם רצו לקחת את נשקם, אבל בטרם הסבו את פניהם אל השונאים הֻכּו [בחרבותיהם]. כי היהודים התאזרו עֹז בראותם את נצחון חלוציהם ומספרם הלך הלוך ורב, והמונם גדל עוד הרבה פעמים יותר בעיניהם ובעיני השונאים, כי היתה השעה משַׂחקת להם. כי אנשי־הצבא (הרומאים) הסכינו לעמוד במערכה ישרה ולמדו להלחם בסדר על־פי הפקֻדה הנתונה להם, ומהומה גדולה היתה בהם הפעם, כאשר קמה עליהם מלחמה בטרם יכלו לערוך מערכה. על־כן נסוגו הרומאים אחור בפני השונאים המתנפלים עליהם פתאם, אבל מדי הפוך הנרדפים את פניהם אל היהודים המדביקים אותם, עצרו בעד מרוצתם וגם פצעו רבים מהם, אשר לא נזהרו בשטף רדיפתם. אולם מספר המגיחים מן העיר גדל כפעם בּפעם, והמבוכה רַבָּה בקרב הרומאים, עד אשר נדחפו ממקום המחנה. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מהר טיטוס לעזרתו, בהגיע לאזניו שמועת הדבר. הוא הִרבּה ליסר את האנשים על מֹרך לבם והפך את פני הבורחים, והתנפל עם בחורי הצבא אשר אִתּו על אגף היהודים מן הצד, והמית בהם לא מעט וגם פצע רבים, וגרש את כֻּלם ודחף אותם אל הנחל אשר למטה. והיהודים נמצאו ברעה גדולה בהתגלגלם במורד ההר, אבל אחרי עלותם מן הנחל הפכו את פניהם אל הרומאים ונלחמו בהם מעבר לנחל, וכה ארך הקרב עד חצות היום, וכאשר ירדה השמש מעט מרוח דרום, הציג טיטוס במערכה את אנשי־הצבא, אשר באו עמו לעזרה, ועוד אנשים מן הגדודים למול המגיחים מן העיר, ואת שארית הלגיון שלח אל ראש הר־הזיתים להקים מצודה.

י״אה. ובעיני היהודים נדמה הדבר למנוסת האויבים, והצופה אשר עמד להם על ראש החומה הניף את מעילו, ולאות הנתון הזה פרץ המון חדש מתוך העיר בזרם חזק מאד, עד אשר דמתה מרוצתו למרוצת חיות־טרף, ובאמת לא עצר איש מהעומדים במערכה לשאת את כֹּבד גבורת היהודים וכאִלו נתּך על הרומאים ברד מכלי־קלע: הם נתקו את שורותיהם ופנו עֹרף ונמלטו אל ראש ההר. רק טיטוס נשאר עם אנשים מתי־מִספר במורד ההר. אמנם אוהביו, אשר בושו מפני ראש־הצבא ונשארו יחד עמו ולא פחדו מהסכנה, הרבו לדבר על לבו, כי יסוג אחור מפני היהודים [מרי הנפש] ההולכים למות, ולא יחרף את נפשו בעד אנשי־צבאו, תחת אשר עליהם מֻטל להשאר ולהגן עליו, וגם ישים אל לבו את ערכו, כי הוא ראש־הצבא וגם מושל העולם, ולא עליו לעמוד במערכה כאחד אנשי־הצבא, פן יביא עליו שואה, והוא כתֹרן אשר הכל נשען עליו. אולם טיטוס לא הטה את אזנו לשמוע, והתיצב למול האויבים הרצים אליו ונלחם פנים אל פנים עם המעפילים לעלות והכה בהם, ואחרי־כן ירד מן ההר והבקיע אל המון היהודים והדף אותם. הם נבהלו מאד מאֹמץ לבו ומעֹצם גבורתו, אולם לא ברחו אל העיר, רק נטו מעליו לשני עברים ורדפו אחרי אנשי־הצבא הבורחים אל מרום ההר. וטיטוס התנפל על השונאים מן הצד ובצר את רוחם. בין כה וכה ראו אנשי־הצבא, בוני המצודה בראש ההר, את אחיהם הבורחים למטה, ועוד הפעם נפל עליהם פחד ומהומה קמה ביניהם, וכל הלגיון נפוץ, בחשבו, כי איש לא יוכל לעמוד בפני עֹצם רוח היהודים, וגם טיטוס בעצמו פנה עֹרף, כי לולא הדבר הזה לא יכלו אנשי־הצבא לברוח ולעזוב אותו לנפשו. וכאלו נפלה מחִתּת אלהים^א)המחבר השתמש פה בתמונה לקוחה מן המִתּולוגיה היונית: ״פחד פַּנִּי״ (השגורה גם בלשונות אירופה). על האנשים: כי הסתובבונאנה ואנה, ופתאם ראו אחדים מהם את ראש־הצבא בקרב האויבים ופחדו מאד פן ימצאנו אסון, והרימו קול צעקות להודיע את הדבר בכל הלגיון. הבושה הפכה את פני אנשי־הצבא, והם החלו לחרף איש את אחיו על מנוסתם ועוד יותר על אשר עזבו את הקיסר לנפשו. ואחרי־כן התנפלו על היהודים בכל כחם והבריחו אותם בפעם אחת ממורד ההר ודחפו אותם אל הנחל. לאט לאט פנו היהודים אחור ולא חדלו להלחם, אולם הרומאים גברו עליהם בגֹבה מעמדם והדפו אותם אל העמק. טיטוס מהר עם אנשיו לרדוף אחריהם, ואת הלגיון שלח לבנות את המצודה מחדש, והוא עם העומדים עליו בראשונה עצרו את השונאים. ואם עלינו להודיע דבר אמת, מבלי להפריז על המדה מתוך חֹנף וגם מבלי להקטין את הדבר מתוך קנאה, יֵצֵא מדברינו, כי הקיסר בעצמו הציל את כל הלגיון הנמצא בצרה פעמַים, וגם נתן לו להקיף ולבצר את מצודת מחנהו לבטח.

י״במריבה־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.

א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלּם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרו עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה׳ הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כֹח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.

י״גב. ובעת ההיא גמר טיטוס להעתיק את מחנהו מהר־צופים אל קרבת העיר ובחר לו מאנשי־צבאו רוכבים ורגלים כדי לעצור בעד היהודים לעת אשר יפרצו מן העיר, והציג אותם במערכה, ועל יתר צבאותיו פקד ליַשר את כל המקום עד חומת העיר. הם הרסו את כל הגדרות והמחיצות אשר הקימו יושבי המקום סביב לגני הירק ולשׂדי בתי האילנות, וכרתו את כל עצי־הפרי אשר נמצאו שם, וככה סתמו את כל השוחות והפחתים במקום ההוא, וגם את אבני־המכשול חצבו בקרדֻמים, והפכו למישור את כל המקום אשר בין הר־צופים ובין מצבות הורדוס הסמוכות לברכה הנקראת עין־התנין (עין הנחשים).

י״דג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים ״מגדלי הנשים״, כאלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש תחת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: ״שלום, שלום״ ובקשו מהרומאים לכרות אתם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה השליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שמו להם פנים כאלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהלים^א)על־פי גרסת ניזה: ״וכפעם בפעם הפכו את פניהם כנבהלים אל הרומאים העולים עליהם״.. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.

ט״וד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: ״הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת — הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב״. וטיטוס הוסיף לדַבּר: ״הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!״ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם הלגיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.

ט״זה. וטיטוס הטה את אזניו לבקשות האלה, כי גם הוא מצא חפץ בדבר, בחשבו, כי את היחיד החוטא יש לענוש בכל חֹמר המעשה, אולם את הרבים יאות ליסר רק בדברי תוכחת. הוא סלח לעון אנשי־הצבא, אחרי אשר הִרבּה ליסרם בדברים, כי יקנו חכמה לעתיד, ואחרי־זאת התבונן בדבר, איכה ינקום ביהודים על מרמתם. מקץ ארבעה ימים נהפך כל המקום לפני החומה למישור, וטיטוס רצה להעתיק את כבודת הצבא ואת ההמון הנשאר (נושאי הכלים) בלא פגע, ועל־כן הציג את מבחר גבורי צבאו למול החומה במערבה מרוח צפון לרוח מערב בעֹמק שבע שורות. הוא העמיד בראש המערכה את הרגלים, ואת הרוכבים מאחריהם, אלה ואלה היו שלש שלש שורות, והרובים התיצבו לאחרונה בשורה השביעית. המערכה הגדולה הזאת עצרה כֹח לשַׁבּר את זרוע היהודים המגיחים מן העיר, ועל־כן עברו בהמות־הסבל אשר לשלשת הלגיונות וההמון אשר לרגליהם לבטח. וטיטוס בעצמו שם את מחנהו במקום קרוב כשני ריסים אל העיר, מול קרן החומה אשר נמצא שם המגדל הנקרא פְּסֶפִינוֹס, אשר שם חוג החומה המשתרע לצפון העיר סובב לצד מערב. וחלק הצבא הנשאר חנה לנֹכח המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס, גם הוא במרחק שני ריסים מהעיר. רק הלגיון העשירי נשאר במקום תחנותו על הר־הזיתים.

י״זתבנית ירושלים.

א. והעיר ירושלים היתה מֻקפה בשלש חומות בצורות מכל עבריה, מלבד המקומות אשר סוככו עליהם נקרות עמֻקות, אשר לא תעבור בהן רגל איש, כי שם נמצאה רק מצודה אחת. העיר נוסדה על שתי גבעות צופות^א)אשר פני האחת מוסבּים מול פני רעותה. ועמק מפריד ביניהן בתוֶך, והעמק הזה חסם בעד הבתים הצפופים משתי הגבעות האלה. האחת, אשר נמצאה עליה העיר העליונה, היא גבוהה הרבה מאחותה וגם ישרה ממנה בארכה. על חסנה נקראה הגבעה הזאת בשם ״מצודת דוד המלך״, הוא אבי שלמה, בונה בית־המקדש הראשון, ובימינו נקראה בשם השוק העליון. הגבעה השניה היא הנקראה בשם חקרא (אקרא), אשר עמדה עליה העיר התחתונה והיא עקומה משתי רוחותיה^ב)כלומר: אינה ישרה, נוטה לצדדים.. ממול הגבעה הזאת נמצאה גבעה שלישית, אשר היתה לכתחלה שפלה מגבעת חקרא ועמק רחב הפריד בין שתיהן. אולם אחרי־כן בימים, אשר מלכו החשמונאים, סתמו את העמק הזה, ברצותם לחַבּר את העיר אל בית־המקדש ועִדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית־המקדש עליה. והגיא הנקרא בשם עמק עושי הגבינה^ג)ביונית: עמק הטוּרוֹפּוֹיים או טוּרוֹפּוֹיוֹן., אשר אמרנו עליו, כי הוא מפריד בין העיר העליונה ובין הגבעה התחתונה, משתרע עד השִׁלֹח — בשם הזה אנו קוראים למעין מים חיים (מתוקים) חזק. ומחוץ מֻקפות שתי הגבעות, אשר נוסדה עליהן העיר, נְקָרות עמֻקות, ומפני מורדות־הגבעות התלולים מכל הרוחות אין לעלות אל העיר משום עבר.

י״חב. והנה משלש החומות האלה האחת היא החומה הישנה, אשר נוסדה על הגבעה המתרוממת מעל לנבכי התהום, וקשה היה להבקיע אליה, כי מלבד משגב המקום היה גם בנינה איתן, מעשה ידי דוד ושלמה, והמלכים המולכים אחריהם החרו החזיקו בעבודה הזאת. ראשית החומה הזאת היתה ברוח צפון על־יד המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס ומשם השתרעה לעבר לשכת הגזית (הַקְסוּסְטוֹס) ומשם נגעה בבנין המועצה^א)כנראה, בית־הדין, הסנהדריה; לפי מסֹרת התלמוד היתה הסנהדריה יושבת בלשכת הגזית, ומכאן נראה, אולי, כי היה מושבה בבנין הסמוך ללשכה ההיא. וכלתה בקרבת אולם־המערב אשר לבית־המקדש. ולעֶברהּ השני, מרוח מערב, החלה במקום ההוא ועברה דרך המקום הנקרא בית צוא^ב)ביונית βησού, ויש רואים בבית־צואה את מקום שער האשפות המֻזכר בנחמיה (ג, י״ג, י״ד). אל שער האסיים, ומשם נסבה לרוח דרום ועברה על מעין השִׁלֹח, ומשם סבבה עוד הפעם ונטתה לרוח מזרח אל ברכת שלמה, עד הגיעה אל המקום הנקרא עֹפל, ופגעה באולם־המזרח אשר להר־הבית. והחומה השניה החלה על־יד השער הנקרא מת אשר לחומה הראשונה והקיפה את רוח הצפון לבד^ג)כך בהוצאת ניזה. בהוצאה הישנה: ״הקיפה את רוח הצפון אשר למצודה״ (חקרא). וצדיך עיון. והשתרעה עד מצודת אנטוניה. וראשית החומה השלישית היה מגדל הִפּיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס, ואחרי־כן ירדה אל מול מצבת הילני, היא שהיתה מלכת חריב ובת המלך איזט. ומשם נמשכה לאֹרך מערות המלכים וסבבה את מגדל הפנה על־יד אבן הזכרון הנקראה מצבת הכובס^ד)או סורק־הצמר. ״שדה־כובס״ הֻזכּר בישעיה, ז, ג. ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שׁחֻבּרה לירושלים, אשר ישבה כֻלה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה, ויושביה ספחו על גבול העיר את מורד הגבעה אשר מצפון להר־הבית, הרחיבו את העיר הרבה ובנו את הגבעה הרביעית הנקראת ביזיתא (בציתא), המתרוממת למול אנטוניה וחריץ עמֹק מפריד ביניהן. החריץ הזה נחפר במחשבה תחלה, פן יגעו יסודות אנטוניה בגבעה הזאת, ויֵקל להגיע אליהם וגם יקטנו בגבהם. ועֹמק החריץ הוסיף הרבה גם על גֹּבה המגדלים. חלק העיר הנבנה מחדש נקרא בפי יושבי המקום ״ביזיתא״ ואולי יש לתרגם את השם הזה יונית: ״העיר החדשה״. וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך — אבי המלך המושל עתה, הנקרא כשמו — לבנות את החומה, אשר דברנו־עליה, אך ירא את הקיסר קלודיוס, פן יחשֹׁד בו, כי בבנין המבצר הגדול הזה הוא מכַוֵּן לחולל תמורות ולקשור קשר — ועל־כן השבית את עבודת החומה, ורק את יסודותיה בלבד הציב. ובאמת נבצר מידי אדם לכבוש את העיר, אִלו הצליח אגריפס לכלות את מלאכת החומה אשר החל. כי אָשיות החומה חֻבּרו מאבני גזית, עשרים אמה ארכן ועשר אמות רחבן, ולא קל היה לחתור תחתיהן בכלי־ברזל, וגם מכונות־מלחמה לא עצרו כֹח, לערער אותן. ועבי החומה היה עשר אמות וקומתה היתה עולה הרבה על עביה, לולא הופרה עצת המיסד הנעלה. אחרי־כן שקדו היהודים על מלאכת החומה הזאת, אולם לא יכלו להרים אותה אלא עד עשרים אמה, והצנות עליה היו גבוהות שתי אמות, ולמעלה מהן בַּחונים בני שלש אמות, עד אשר־הגיע גֹּבה החומה כֻלה עד עשרים וחמש אמה.

י״טג. וממעל לחומה התרוממו מגדלים, עשרים אמה רחבם ועשרים אמה גבהם, רבועים ומֻצקים כמו החומה בעצמה, ובטוּב דבק האבנים וביפין לא עלו עליהן כל אבני היכל, ועל יסודות המגדלים המֻצקים, אשר היו עשרים אמה, נבנו חדרים מפֹארים ועליות על גבם, ובהן אגנים למקוה מי־הגשמים ושלַבּים רחבים אל כל עליה ועליה. בחומה השלישית היו תשעים מגדלים כאלה ובין כל מגדל ומגדל רֶוַח מאתים אמה, ומגדלי החומה התיכונה היו ארבעה־עשר, והחומה הישנה נחלקה לששים מגדלים. וכל מעגל חומת העיר מסביב היה שלשים ושלשה ריס. והנה כל החומה השלישית הזאת היתה נפלאה בתכונתה, אך נפלא עוד ממנה היה המגדל פּסֶפִינוֹס בקרן צפון־מערב, אשר על־ידו חנה טיטוס. כי גבהו הגיע עד שבעים אמה ולעת עלות השמש היו משקיפים מראשו על־פני ארץ ערב עד הים, קצה נחלת העברים. והוא היה בן שמונה קרנות. ממעל המגדל הזה נמצא מגדל הִפִּיקוֹס, אשר בנה אותו המלך הורדוס יחד עם שני המגדלים הסמוכים אליו, והם נפלאו בגדלם וביָפיָם ובחסנם בין מגדלי העולם כֻּלּוֹ. כי מלבד רוח המלך הנדיבה וקנאתו לכבוד ירושלים כללו את הדר הבנינים האלה רגשות לב האדם אשר בו, בהקדישו אותם לזכרון שלש נפשות היקרות בעיניו מכּל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים — הלא הם אשתו, אשר המית אותה מקנאת אהבתו — כאשר ספרנו למעלה, ואחיו ואוהבו, אשר אבדו לו במותם מות גבורים במלחמה. והנה מגדל הִפּיקוס, הנקרא על־שם אוהב המלך, היה רבוע, רחבו וארכו עשרים וחמש אמה וגבהו שלשים אמה, ולא היה בו מקום נבוב. ממעל למבנה־הסלעים המֻצק הזה נמצא מקוה למי הגשמים עמֹק עשרים אמה, ולמעלה ממנו בית שתי דיוטות גבוה עשרים וחמש אמה, אשר נמצאו בו חדרים מחדרים שונים, ועוד למעלה ממנו שני מגדלים גבוהים שתי אמות ובַחונים גבוהים שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה כל המגדל לשמונים אמה. והמגדל השני, הנקרא על שם פצאל אחי הורדוס, היה שוה במדת ארכו ורחבו ארבעים, ארבעים אמה, וגם קומת יסודו המֻצק היתה ארבעים אמה, וממעל ליסוד הזה נמצא אולם על־פני כל המגדל גבוה עשר אמות ועליו סככו צנות ואַתּיקים, ובתוֶך נבנה ממעל לאולם מגדל שני, אשר נחלק לחדרים נהדרים, וגם מרחץ נמצא בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים. וראש המגדל היה מקֻשט בצִנות ומגדלים קטנים ממעל להן. וגֹבה כֻּלּוֹ היה כתשעים אמה ובתבניתו דמה למגדל המאור אשר בפַרוֹס, המַנחה את הבאים לחוף אלכסנדריה, אולם עוד עלה עליו במדתו סביב. בימים ההם היה המגדל הזה למצודת נוגש לשמעון [בן גיורא]. והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה, ויסודו המֻצק היה עשרים על עשרים אמה וגם קומתו היתה עשרים אמה. והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה. וכל גֹּבה המגדל היה חמשים וחמש אמה.

כ׳ד. זאת היתה מדת המגדלים. אולם למראה־עין עלו עוד יותר בגבהם בגלל תכונת המקום, כי החומה הישנה, אשר ממנה התרוממו, נוסדה על גבעה גבוהה והתנוססה ממעל לגבעה ככִפָּה גבוהה שלשים אמה, ועל־כן נוסף עוד הרבה על מדת המגדלים העומדים במרום החומה. ונפלא היה גם גֹּדל האבנים, כי לא מאבני השדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מאבנים, אשר ישא אותן אדם בכתף, כי־אם מאבני־גזית, כֻּלָּן שַׁיִש לבן, ואֹרך האבן האחת היה עשרים אמה ורחבה וקומתה עשר, עשר אמות, והן חֻבּרו אשה אל אחותה, עד כי נדמה כל מגדל לעֵין רואה כבנוי כֻּלּו מסלע אחד, אשר חלו בו אחרי־כן ידי הַסַּתָּתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו, ולא נִכּרו הסדקים בין האבנים המדֻבּקות. המגדלים האלה נמצאו בצפון החומה, ומבית חֻבּר אליהם ארמון המלך, אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו, כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו. ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלשים אמה, אשר נמצאו בה ברוָחים שוים מגדלי־תפארה וחדרים גדולים לסעֻדה ויציעות־אורחים למאות. מי יוכל לתאר את מרצפת הבנינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר. ומה נפלא היה סִפּוּן החדרים בגֹדל קורותיו המצֻפּות לתפארה, ולא היה קץ למִספר החדרים ולעֹשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי־בית, ורֹב הכלים אשר בהם היו כסף וזהב, ואִסטוָניות מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירֹק כֻּלּו, כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארֻכּים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברֵכות עמֻקות ומִקוֵי־מים מלאים ובכל מקום מזרקות־נחֹשת רבים מאד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברֵכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוֹני הבית^א)הורדוס אהב לגַדל יונים, ועל שמו נקראו יוני הבית בתלמוד — יוני הרדֵיסאות״.. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה, ועד היום הזה מאדיב את הנפש זכרון השממה, אשר עשתה בו אש השודדים. כי לא הרומאים שלחו את הבנינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית, כאשר ספרנו למעלה, כי בראשית המרד יצאה אש מן הבירה (אנטוניה) ועברה אל ארמון המלך ואכלה את עליות שלשת המגדלים.

כ״אתכנית המקדש.

א. כבר דברתי, כי נוסד בית־המקדש בראש גבעה בצורה ובראשונה נשא המישור, אשר במרום הגבעה, בקֹשי את ההיכל והמזבח, כי מכל עבריה היתה תלולה על־פני התהום. המלך שלמה, הוא אשר בנה את ההיכל, הקיף את חלק המזרח חומה והעלה על הסוללה (הַסֶּכר) אולם אחד. וההיכל נשאר חשוף מיתר צדדיו. אולם בדורות הבאים אחרי שלמה הוסיף העם כל הימים להעלות עפר [מסביב להיכל], עד אשר התיַשר ראש הגבעה והתרחב, ואחרי־כן פרצו בחומת הצפון (של העיר) והוסיפו [על תחום המקדש] כמדה, אשר היה בה אחרי־כן כדי להקים חומה מסביב לכל המקדש. שָׁתות בנויים שלש מדרגות הוקמו על הגבעה מסביב, משרשיה למטה עד ראשה למעלה, ובזה בצעו היהודים מעשה גדול, אשר לא קוו אליו — אחרי אשר השקיעו בעבודה הזאת עמל דורות אין־חקר ופזרו את אוצרות הַקֹּדש, אשר הובלו מכל אפסי ארץ שי לאלהים — ואחרי־כן בנו את החומה העליונה ואת החומה התחתונה מסביב למקדש. ובמקום הַשֶּׁפל נבנתה החומה על יסוד גבוה שלש מאות אמה ובמקומות רבים עלתה עוד קומת אָשיוֹתיה. אולם מוסדות הבנין לא נראו בכל עמקם, כי נִסְתַּם העמק [לרגלי החומה] הרבה, למען יַשֵּׁר את רחובות העיר. ואבני היסוד היו גדולות ארבעים אמה, כי עֹשר הכסף ורוּח העם הנדיבה חִזקו את מאמצי הַכֹּח במדה אשר לא תאֻמן כי תסֻפּר, והדבר, אשר לא נועז איש לפנים לצפות לו, תם ונשלם אחרי עבודה נצחת לקץ עִדָּן ועִדנים.

כ״בב. והבנינים, אשר הוקמו על האשיות האלה, היו נאים למוסדיהם הנפלאים. כי כל האולמים (האסטוניות) היו כפולים (סטיו לפנים מסטיו) והעמודים, אשר נשענו עליהם, היו גבוהים עשרים וחמש אמה, וכל אחד מהם היה אבן אחת, שיש לבן, ספונה בלוחות ארזים, ועֹשר תכונת העמודים האלה והדר פִּתּוחיהם וחֵן מזגם^א)ההרמוניה שלהם. היו תאוה לעין־רואה, אף כי לא הוסיפו על התפארה הזאת מעשה צלמים (ציורים) ולא מעשי פסלים. ורֹחב האולמים היה כשלשים אמה. וכל אֹרך האולמים מסביב היה כששה ריסים, יחד עם אולמי אנטוניה (הבירה). וכל הככר מתחת לרקיע^ב)חצר המקדש, שלא היה מכֻסה גג. היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות. והעובר דרך הככר הזה (הר־הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני הגיע עד מחיצת אבנים מסביב למקדש (הסורג), אשר היתה גבוהה שלש אמות וכלילת יֹפי במלאכתה, ובמחיצה הזאת נמצאו ברוָחים שוים עמודים המודיעים את חֻקי הטהרה (הקדֻשה), אלה בכתב יון ואלה בכתב רומא, לאמר, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקֹּדש, כי המקדש השני (חצר בית ה׳ הפנימית, העזרה) נקרא בשם קֹדש ובארבע־עשרה מעלות עלו אליו מן המקדש הראשון (החצר החיצונה, הר־הבית) והוא היה רבוע ממעלה [למקדש הראשון] וגם לו היתה חומה מסביב. והחומה הזאת היתה גבוהה מחוץ כארבעים אמה, אך המעלות כסו את חלקה, ומבית היה גֹבה החומה עשרים וחמש אמה, יען אשר נשענה החומה בבנינה למקום גבוה יותר, ועל־כן לא נראתה בכל קומתה, כי כסתה עליה הגבעה. ובין ראש ארבע־עשרה המעלות ובין החומה נמצא רֶוַח עשר אמות כֻּלו מישור (החֵיל). ומשם העלו מדרגות בנות חמש מעלות אל השערים (שערי העזרה). ומספר השערים מצפון ומדרום היה שמונה, ארבעה בכל אחת משתי הרוחות, ושני שערים לרוח מזרח מפני הצֹרך, כי מהעבר הזה נמצאה עזרה מֻקפה חומה לנשים, למען תוכלנה לעבוד את אלהים, ועל־כן היה דרוש שם שער שני, אשר נחצב מול השער הראשון, וגם ביתר הרוחות נמצאו שער אחד בדרום ושער אחד בצפון לעבור בהם אל עזרת הנשים. כי נאסר לנשים לבוא ביתר השערים ולעבור את מחיצת העזרה אשר להן. והמקום הזה (העזרה) הֻתּר לנשי ירושלים ולנשי היהודים אשר מחוץ לתקן בו את עבודת אלהים. ובחלק [של המקדש השני, העזרה] אשר לרוח מערב לא היה שער, ובנין החומה היה מלא מהעבר הזה (בלי פרץ שער) לכל ארכה, והאולמים (האִסטוָניות) אשר בין השערים מבית לחומה^ג)הם כנראה ״אולמי השערים״, הנזכרים (ביחיד) בספר יחזקאל (מ, ט ועוד). השתרעו לפני הלשכות ונשענו על עמודים יפים וגדולים מאד. אף כי לא היו האולמים האלה כפולים, לא נבדלו במאומה — מלבד גדלם — מן האולמים אשר בשפל המקדש.

כ״גג. ותשעה ממספר השערים היו מצֻפּים כֻּלָּם זהב וכסף, הדלתות והמשקופים [והמזוזות] גם יחד, ורק השער האחד, הוא השער החיצון אשר להיכל^א)הוא שער ניקנור, הידוע מן המשנה, בצד מזרח., היה מצֻפּה נחשׁת מקורינתוס ובהדרו הרב עלה על השערים המכספים והמזהבים. ובפתח כל שער היו שתי דלתות, שלשים אמה גֹבה האחת וחמש־עשרה רחבה. פתחי השערים גדלוּ ורָחבוּ מבית למבוא לשני עבריו והיו לאכסדרות, אשר מראה מִגדלים להן, שלשים אמה רֹחב האחת ושלשים אמה ארכה וארבעים אמה ומעלה קומתה, וכל אחת נשענה על שני עמודים וחוט שתים־עשרה אמה סבב את העמוד האחד. ומדה אחת היתה לכל השערים, מלבד השער אשר ממעל לשער הקורינתי (שער ניקנור), הוא אשר העלה מעזרת הנשים מרוח מזרח ונמצא ממול לפתח ההיכל (האולם), כי הוא היה גדול יותר הרבה, רום קומתו הגיע עד חמשים אמה ודלתותיו היו גבוהות ארבעים אמה ובעֹשר תפארת עֶדיוֹ עלה על כל חבריו והיה מצֻפּה כסף וזהב סגור. ואת צפוי הזהב על תשעת השערים הנותרים עשה אלכסנדרוס אבי טִבּריוס^ב)הוא אחי פילון הידוע מאלכסנדריה ואבי טבריוס המומר, מי שהיה נציב ביהודה ואחר־כך במצרים, וראש הצבא הרומאי הצר על ירושלים.. חמש־עשרה מעלות העלו ממחיצת עזרת הנשים אל השער הגדול והן היו שפלות מחמש המעלות, אשר עלו בהן אל יתר השערים.

כ״דד. ובית ה׳ (ההיכל)^ג)כל הבית נקרא בשם היכל, וביחוד נקרא בשם זה החלק המערבי (הקֹדש עם קֹדש־הקדשים), הנקרא בספר מלכים ״ההיכל לִפְנָי״, והחלק המזרחי נקרא במשנה (על יסוד יחזקאל ויואל) בשם ״אולם״. נמצא בקרב מקום המקדש ובשתים־עשרה מעלות עלו אליו, ולעבר פניו היתה מדת קומתו שוה אל מדת רחבו, מאה אמה, ומאחור היה הבנין צר ארבעים אמה מהמדה הזאת, כי לעֵבר פניו פשטו לשתי צלעות הבית כדמות כתפות (אגפים), עשרים אמה האחת^ד)מפני זה נמשל בית־המקדש לארי (רובץ) במשנה (מדות ד, ו).. ופתח השער הראשון (החיצון)^ה)זה הוא ״פתחו של אולם״, הידוע מן הספרות התלמודית. ויש סתירה בנדון מדתו בין דברי המחבר ובין דברי המשנה. אשר לבית היה גבוה שבעים אמה ורחב עשרים וחמש אמה, ודלתים לא היו לו, כי היה מכֻון כנגד מרחבי השמים ואפסי־תבל, אשר אין להם גבול. ומעֵבר פניו היה הבית כֻּלּוֹ מכֻסה זהב. ודרך הפתח הופיע הבית הראשון, הוא ההיכל אשר מחוץ (האולם), הגדול מאד וכל אשר מסביב לשער הפנימי (שער ההיכל לִפְנָי, או ההיכל סתם) האיר את עיני הרואים בנֹגה זהבו. כי הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה ממעלה (שתי דיוטות) ורק הבית הראשון אשר לפניו (האולם) לא נפסק בקומתו. והתרומם למעלה תשעים אמה, וארכו היה חמשים אמה ורחבו עשרים אמה^א)כאן האֹרך מכֻון (מצפון לדרום) והרֹחב ממזרח למערב.. והשער מבעד לבית הזה (המוליך מן האולם אל ההיכל) היה כֻלּוֹ מצֻפּה זהב, כאשר אמרתי, וככה גם הקירות מסביב לו. וממעל לשער נמצאה גפן זהב, אשר ירדו ממנה אשכלות כקומת איש. והנה הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה, ועל־כן נראה שפל בקומתו מהבית החיצון (האולם) ודלתות זהב היו לו, חמשים וחמש אמה קומתן ושש־עשרה אמה רחבן. ולפניהן נמצא מסך (פרֹכת) בבלי כמדה הזאת, עשוי מעשה חושב, תכלת ובוץ (שֵׁשׁ) ותולעת־שני וארגמן. ועבודת המסך היתה נפלאה, כי תערֹבת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי־אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת־השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר ובארגמן את סמל הים; אלה (תולעת־השני והתכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על־פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה והשני בא מן הים. והפרֹכת היתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם מלבד החיות (מזלות גלגל החמה).

כ״הה. והעובר מבית לאלה (הפרֹכת ושער ההיכל) היה בא אל החלק התחתי אשר להיכל, גבהו ששים אמה וארכו ששים ורחבו עשרים אמה^ב)כאן האֹרך ממזרח למערב והרֹחב מצפון לדרום.. וגם חלק ששים האמה נחלק לשנים. החלק הראשון, אשר נבדל ממנו, היה ארֹך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלשת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהלה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשלחן ומזבח־הקטרת. הנרות רמזו לשבעת הכוכבים הנבוכים (הפּלַנֶּטים), כי זה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה. ושנים־עשר הלחם, אשר על שלחן־השרת, רמזו לגלגל החיות (מזלות החמה) ולחדשי השנה. והמזבח, הנושא עליו שלשה־עשר סמי קטֹרת משפע הימים והמדבר והארץ הנושבת, הראה, כי תבל ומלואה היא מהאלהים ולאלהים. ההיכל אשר לפני ולפנים היה ארֹך עשרים אמה. וגם הוא נבדל בפרֹכת מחלק ההיכל אשר מחוץ לו. וכל דבר לא נמצא בו. ואסור היה לכל אדם להכנס ולנגוע ולהסתכל בו. הוא נקרא בשם ״קדש־הקדשים״. מסביב לצלעות ההיכל התחתון נמצאו תאים רבים, תחתיים, שניים ושלישיים. ולכל אחד מהתאים האלה היה מבוא מעבר השער. והחלק העליון (העליה שעל־גבי ההיכל) לא היה מֻקף סביב, ועל־כן היה צר יותר. וגבהו היה ארבעים אמה והיה דל מהחלק התחתון. ואם נחבר את ארבעים האמה אל ששים האמה אשר להיכל התחתון, יצאו לנו מאה אמה קומת ההיכל כֻּלּוֹ.

כ״וו. ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותו הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש. ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכֻסה שלג, כי במקומות אשר לא צֻפּה זהב היה לבן־צח, ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מוּחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום^א)מעין שפוד כזה נקרא במשנה ״כלה עורב״.. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למדת ארבעים וחמש אמה בארכן, וקומתן חמש אמות ורחבן שש. ולפני ההיכל נמצא המזבח (מזבח העולה), חמש־עשרה אמה קומתו, וארכו ורחבו חמשים אמה על חמשים אמה, בנין רבוע, ופנותיו היוצאות ממנו היו כדמות קרנות והמעלה על המזבח השתרע מדרום בשפוע קל (בכבש), וכל ברזל לא נגע בו מעולם. ואת ההיכל והמזבח עִטרה מחיצה בגֹבה אמה, עשויה מאבנים נאות, חמדה לעינים, והיא הבדילה בין הכהנים ובין העם. לזבים ולמצֹרעים היה אסור לבוא בשערי העיר כֻּלה, ולנשים דווֹת נאסר לבוא בשערי המקדש. אולם גם בעת טהרתן לא היה להן המשפט לעבור את הגבול, אשר דברנו עליו למעלה. ומן הגברים נעצר כל איש, אשר לא התקדש כליל מטֻמאתו, לבוא אל החצר הפנימית. וגם הכהנים, אשר לא הִטֶּהָרוּ, לא יכלו לבוא שמה.

כ״זז. ובני משפחת הכהֻנה, אשר לא יכלו לשָׁרֵת בקֹדש מפני מום אשר בבשרם, היו באים לפנים מן הקלעים עם אחיהם הכשרים ומקבלים את חלקי הזבחים על־פי משפט הכהֻנה, אך לבושיהם היו בגדי חֹל. כי רק הכהנים המשרתים שׂמו עליהם בגדי קֹדש. ואל המזבח וההיכל קרבו רק הכהנים, אשר לא נמצא בהם פסול, בלבוש בוץ (שש), ונאסר עליהם באִסוּר חמוּר לשתות יין מפני כבוד עבודת אלהים, פן יקרה להם מכשול בעת שרתם בקֹדש. גם הכהן הגדול עלה אִתּם יחד אל המקדש, אולם לא בכל ימי השנה, רק בשבתות ובראשי־חדשים, במועדי השנה הכתובים בתורה, וכן גם ביום עצרה לכל העם מימים ימימה. ובשרת הכהן הגדול בקֹדש היה לבוש אזור (מכנסי) בד על ירכיו עד מתניו וממתניו ולמעלה נשא כתֹנת בד על בשרו, ועל הכֻּתֹּנת מעיל כליל תכלת, היורד על הרגלים, עם שפה וגדילים עליה ועל הגדילים נעשו פעמוני זהב ורמוני זהב, פעמון ורמון. הפעמונים היו סִמן לרעם והרמונים סִמן לברק. והחֵשב (חֵשב האפוד), המהדק את המעיל אל החזה, היה רקום חמש רצועות חוטים שונים מָשזרים, מעשה חושב, זהב וארגמן ותולעת־שני ובוץ (שש) ותכלת, אלה המינים אשר ספרנו, כי מהם נרקמה הפרֹכת להיכל. גם האפוד נרקם מחמשת המינים האלה, אולם בו נמצא זהב יותר. ומראה הבגד הזה (האפוד) היה כתבנית שריון המכסה על הבשר. ושני שלטי זהב קטנים (כתפות) חִבּרו את האפוד ובהם שֻׁבּצו אבני־שֹׁהם^א)המחבר כתב: סַרְדּוֹנִיכִים. ובתרגום השבעים: זמרגדים. ובמקומות אחרים תרגמו שֹׁהם: ברילוס, פרָסינוס. גדולות ויפות, ועליהן נחרתו שמות שבטי העם. ומהעבר השני (מעבר־פני הכהן הגדול) היו תלויות שתים־עשרה אבנים יקרות אחרות, שלש שלש בארבעה טורים, ואלה הן: אֹדם, פטדה וברקת, נפך, יהלֹם וספיר, שבו, אחלמה ולֶשֶׁם, ישפה, שֹׁהם ותרשיש^ב)השמות היוניים: סַרדיון, טֹפַּז, זמרגד, אַנְתְּרַכּס, יַסְפִּיס, סַפּיר, אֲכַטֶּס, אַמֶּתִּיסְטוֹס, לִינוּרְיוֹן (או לונקורליון), אונִיקט, בִּירִילוֹס, כְרִיזוֹלִתּוס — בשנוי קצת מסדר תרגום־השבעים (שמות, כ״ח, י״ז־כ). ובאמת גם סדר האבנים בתרגום השבעים אינו מתאים לסדר המקרא, כי תרגמו — במקום שנמצא במקרא יַסְפיס — יהלם ואוֹנִיקס במקום יָשְׁפֵּה, ואין לדעת את ההתאמה הנכונה בין שמות המקרא והשמות היוניים., ועל כל אחת מהן נכתב אחד משמות השבטים. ואת ראשו כסה הכהן הגדול במצנפת שש ומסביב לה פתיל תכלת, ועל הפתיל מסביב זר זהב, הנושא פתּוחי חותם הכתב הקדוש, אלה היו ארבע אותיות^ג)לפי עדות יוסף נמצא אפוא השם בן ארבע על הציץ, ולא ״קֹדש לה״.. אולם לא בכל עת נשא הכהן הגדול את הבגדים האלה, כי לבש בגדים פשוטים מהם (בגדי לבן) מדי בואו אל הדביר. רק פעם אחת בשנה בא לבדו אל המקום הזה, ביום אשר בו צֻוה כל העם לעַנות את נפשו לאלהים. ויתר דברי העיר וההיכל ומשפטיהם וחֻקיהם אכתוב לכל פרטיהם בפעם אחרת, כי עוד דברים רבים נשארו לסַפּר עליהם.

כ״חח. והבירה (מצודת אנטוניה) נמצאה בקרן הפנה, אשר בה נפגשו שני אולמות המקדש הראשון (הר־הבית), האולם אשר לרוח צפון והאולם אשר לצד מערב. היא נבנתה בראש סלע גבוה חמשים אמה ותלול מכל עבריו ובנינה היה מעשה ידי המלך הורדוס, אשר הראה בה את תכונת רוחו הנדיבה ביתר שאת. לראשונה צוה לצפות את הסלע מן היסוד בלוחות אבן, למען יהיה כלול בהדרו וגם יצנח כל איש אשר ינסה לעלות עליו או לרדת ממנו, ולפני בניני המצודה נמצאה חומה, שלש אמה קומתה, ומבית למחיצה הזאת התרוממה המצודה (אנטוניה) בכל שׂיאה עד גֹבה ארבעים אמה. בשטחה ובתכנית בנינה דמתה המצודה מבית לארמון מלכים, כי נחלקה לחדרים רבים למיניהם, שונים במראיהם ובתכונתם, לאולמים ולבתי־מרחץ ולחצרות רחבי־ידים למחנה־הצבא, עד כי נמצא בה כל טוּב חמדות העיר והדר בית מלכות. כֻּלָּהּ היתה כתבנית מִגדל אחד, אשר מארבע פנותיו נפרדו ארבעה מגדלים אחרים וכֻלם היו גבוהים חמשים אמה, מלבד המגדל לרוח דרום־מזרח, אשר היה גבוה שבעים אמה, עד כי נקל היה להשקיף ממנו על כל הר־הבית. במקום אשר נגעה המצודה באולמי הר־הבית נמצאו מדרגות ממנה לשני הצדדים (לשני האולמות, הצפוני והמערבי), ובהן היו אנשי צבא המשמר יורדים — כי תמיד חנה בה מצב הרומאים — ועומדים חמושים באולמים למועד החג לשמור על העם, פן יפרוץ בקרבו מרד. כי כאשר היה הר־הַקֹּדש למִצפה העיר כֻּלה, ככה היתה הבירה למִצפה בית־המקדש ובה שכן המצב השומר על כל שלשה אלה (העיר, המקדש ואנטוניה) יחד, ובעיר העליונה נמצאה מצודה לעצמה — הלא היא ארמון הורדוס. והגבעה ביזזתא (בציתא) נפרדה מאנטוניה, כאשר ספרנו למעלה, והיא היתה רמה מכל הגבעות וחֻבּרה אל חלק העיר החדשה והיא לבדה כסתה על מראה הר־הבית מצפון. והנה אני חושב לדבּר באר היטב על העיר ועל החומה במקום אחר, ועל־כן יספיקו לי הדברים האמורים לעניני.

כ״טעל העריצים שמעון ויוחנן. בעת אשר סבב טיטוס את החומה נפצע נקנור וטיטוס התעורר לחזק את מלאכת המצור.

א. וזה מספר אנשי המלחמה מן המורדים אשר בקרב העיר. עשרת אלפים איש פקודי שמעון, מלבד האדומים. וחמשים שלישים על עשרת האלפים ושמעון היה שליט עליון על כּלּם. והאדומים אנשי בריתו היו כחמשת אלפים איש, ועליהם עשרה שרי־צבא ונשואי־פנים, אשר בהם היו יעקב בן סוֹסא (שושא, צובא) ושמעון בן כִתלא. וליוחנן, אשר כבש את הר־הבית, היו ששת אלפים אנשי־חיל ועליהם עשרים שלישים, וגם הקנאים התחברו אליו הפעם אחרי שבתם מריב ומספרם אלפים וארבע מאות ועליהם אלעזר, אשר עמד בראשם לראשונה, ושמעון בן ארי^א)בנוסחאות אחרות נקרא בן יאיר.. ובעוד הם נלחמים ביניהם — כאשר ספרנו — היו אלה ואלה מפילים גורל על העם היושב בעיר, וכל האזרחים, אשר לא חֻבּרו אתם במעשי רשעתם, היו לבז לשתי המפלגות המריבות. בידי שמעון נמצאה העיר העליונה והחומה הגדולה עד קדרון, ומלבד אלה גם חלק החומה הישנה, אשר נטה לצד מזרח וירד אל חצר בית מונבז, הוא מלך ארץ חדיב מעבר לנהר. ובידיו היה גם המעין (השִּׁלח) וחלק חקרא (אקרה), היא העיר התחתונה, עם ארמון הילני אֵם מונבז. ויוחנן תפש את הר־הבית וחלק גדול מן הככר אשר מסביב ואת העֹפל ואת הנחל הנקרא קדרון. ואת המקום אשר בּיניהם בתוֶך שלחו באש, למען יהיה להם לשדֵה מלחמת־אחים. כי גם בעת אשר חנו הרומאים לפני חומת העיר לא שבתה המריבה מבית. רק למצער נרפאה משובת יוחנן ושמעון בהניחם לראשונה יחד משערי העיר על השונאים, אולם אחרי זאת שבו אל סורם ולבם חָלק כבתחלה; הם נלחמו איש באחיו וכלכלו את כל דבריהם לשמחת לב הצרים על העיר. כי הרעה, אשר מצאה אותם מידי הרומאים, לא היתה קשה מהצרות, אשר עוללו איש לאחיו בידיהם, ואחריהם לא יכלה עוד שואה להוסיף על נגעי העיר. כי נוראים היו האסונות, אשר קרו את ירושלים לפני בוא מפלתה [מכל אשר מצא אותה אחרי המפלה] וכובשיה הגדילו לעשות בנצחונם, לאמר: המריבה כבשׁה את העיר והרומאים כבשו את המריבה, אשר היתה חזקה הרבה יותר מחֹסן חומותיה הבצורות. ובאמת נאה לנו לתלות את כל הנוראות ביהודים ולראות במעשי הרומאים משפט צדק; אולם כל איש ישים אל לבו את המעשים ויחרץ משפטו!

ל׳ב. אלה היו הליכות ירושלים בימים ההם. וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה החזקה מאד והוא פחד, פן תִּשׂגב מפני כל מכונות־הרעש. ועל־כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת־הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את לבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם. ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת אמר טיטוס בלבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר־הבית יחד. ובעת אשר תר את החומה מסביב נפצע אחד מאוהביו ושמו נקנור בשכמו השמאלית, כי הוא נגש יחד עם יוסף קרוב אל החומה ונסה לדַבּר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיֻדָּעם מכבר. בדבר הזה הכיר הקיסר לדעת את חרון־אף היהודים, אשר לא עצרו כח לאסוף את ידיהם גם מדורשי שלומם הבאים להצילם, ובזה התעורר עוד יותר לעבוד במלאכת המצור ושלח את הלגיונות אשר לו להחריב את כל המקום אשר לפני העיר, וגם צוה עליהם לאסוף את כל העצים הדרושים לשפוך הסוללות. הוא פקד את צבאו בשלש שורות, למלא את העבודה, ובין הסוללות בתוֶך הציג את היורים ורובי־הקשת, ולפניהם את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־הרמחים (הקטפולטות) ואת מכונות רומי־האבנים (הבליסטראות), לעצור בעד האויבים מהגיח על עושי המלאכה ולגרש מעל החומה את האנשים, אשר יבקשו לעמוד להם לשטן. חיש מהר נחטבו העצים וכל המקום לפני חומת־העיר נהפך לשממה. ובעת אשר אספו הרומאים את כל הדברים הדרושים לשפך הסוללות וכל הצבא יגע בעבודה הזאת, לא ישבו היהודים בחבוק ידים. עַם העיר, אשר סבל את הַשֹּׁד והרצח לבלי הרף, החליף הפעם כח, כי קוד, לשאוף רוח מהיום והלאה, כאשר יהיו המורדים טרודים במלחמה מחוץ, וגם האמין, אשר יוכל לקחת שפטים בחַיָּבים (עושי התועבות) לעת אשר תהיה יד הרומאים על העליונה.

ל״אג. ואנשי יוחנן האיצו בו לצאת בראשם למלחמה עם האויבים מחוץ לשערי העיר, אבל הוא שקט תחתיו, כי ירא את שמעון. לעֻמת־זאת לא חבק שמעון את ידיו, כי הוא היה קרוב יותר אל הצרים. הוא הציג על החומה את מכונות־הקלע, אשר גזלו היהודים לפנים מידי צסטיוס ומידי מצב אנטוניה, שנפל בידם, אולם בידי רֹב היהודים היו המכונות לבלי הועיל, כי לא נִסּוּ בהן. רק מתי־מספר למדו את הדבר מפי הבורחים (הרומאים), אשר נפלו אליהם, ואם גם לא היטיבו לירות מכלי־הקלע. לעֻמת־זאת המטירו על הרומאים אבנים וחצים וגם הגיחו אליהם בגדוד והתגרו אתם מלחמה מקרוב. ולאנשי המלאכה (הרומאים) היתה מקלעת הענפים הפרושה על מצודתם (משוכתם) למחסה, וכלי־הקלע עצרו בעד האויבים המגיחים אליהם. כי לכל הלגיונות היו כלי־קלע נפלאים, וביותר ללגיון העשירי נמצאו כלי־קלע מהירים ומזיקים מאד ובליסטראות גדולות, ולא לבד את הפורצים מן העיר הניסו המכונות האלה, כי־אם גם את העומדים על החומה, כי משקל האבנים אשר פלטו המכונות היה ככר, והן היו עפות במרחק שני ריסים ויותר, ולא רק הנפגעים על־ידן לא עצרו כח לשאת את כֹּבד נפילתם, כי־אם גם העומדים מאחוריהם. לראשונה נִסּוֹ היהודים להזהר מפני אבני־הבליסטראות, כי היו לבנות, ולא שאונן בלבד בִּשֵּׂר את בואן, כי־אם גם מרחוק נִכּרו בצבען הנוצץ. וצופים היו ליהודים, אשר עמדו בראשי המגדלים וגלו להט את הדבר מדי פעם כאשר פערה המכונה את פיה והאבן הגיחה ממנה, בקראם אליהם בלשון עמם: ״הבֵּן (בן הקלע)^א)כן הוא בהוצאת ניזה: υίός — ואפשר כי זה לשון ערומים; בהוצאה הישנה פשוט ίός — לאמר: החֵץ או האבן השלוחה. הולך!״ אז נפוצו היהודים, אשר אליהם כוננה אבן־הקלע, והשתוחחו לארץ, וכאשר נשמרו לנפשותיהם נפלה האבן ביניהם ולא נגעה בהם. ואחרי־כן התנַכּלו הרומאים להשחיר את האבנים השלוחות, ויען אשר לא נראו עוד האבנים מרחוק כבראשונה, הצליחו הרומאים בקלעם ובמכה אחת המיתו אנשים רבים. אולם היהודים לא שמו את לבם לפגעים הרעים ולא נתנו לרומאים לשפוך את הסוללה במנוחה, כי עמדו על נפשם בתחבולה ובאֹמץ־לב ועצרו בעד מעשי השונאים בלילה וביום.

ל״בד. כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקֹלת עופרת, אשר השליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל־יד מכונות־הרעש (הכרים, אילי הברזל) להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי־המלחמה האלה. וטיטוס הקריב את מכונות־הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים העומדים למעלה את הכרים, וצוה לנגח את החומה. פתאם נשמע קול רעש גדול, כי חומת ירושלים נֻגחה בשלשה מקומות, ולקול הרעש צללו אזני יושבי העיר וצעקה גדולה היתה בחוצותיה, וחלחלה אחזה את המורדים אנשי־המלחמה בראותם, כי רעה נגד פני כֻלּם, ועל־כן גמרו בנפשם להתחַבּר יחדו ולעמוד על נפשם. האנשים, אשר היו עד־עתה כאויבים, קראו איש אל אחיו: ״הן כל מעשינו עד היום הזה היו כנפש שונאינו, וגם אם לא יתן האלהים עצת שלום בינינו לאֹרך ימים, עלינו לעזוב דרכי קנאת אחים ולצאת יד־אחת למלחמה על הרומאים״. ושמעון הודיע את האנשים אשר בהר־הבית, כי יתן להם לעלות לבטח על החומה, ויוחנן מִלא את ידי אנשיו לעשות את הדבר, אף כי לא האמין לדברי שמעון. ואנשי־המלחמה אשר בעיר שכחו את שנאתם ואת מריבתם והיו לבשר אחד ועלו על החומה והשליכו מעליה לפידי אש רבים על המכונות וירו מבלי הרף על מניעי הכרים. ומרי־הנפש אשר בהם הגיחו גדודים גדודים משערי העיר וקרעו את הצפוי הסוכך על מכונות־המלחמה והתנפלו על אנשי־הצבא העומדים תחתיו, ואף כי לא היו מלֻמדי מלחמה, התגברו עליהם בעזוז רוחם. אך טיטוס מִהר כפעם בפעם לעזרת אנשיו הנמצאים בצרה והעמיד לשני עברי המכונות את הרוכבים והרובים להבריח את היהודים עם לפידיהם, וגם השיב אחור את היהודים המורים מעל החומה. ואחרי זאת צוה לחַזק את עבודת הכרים, אולם חומת העיר לא הזדעזעה מהֹלם הכרים. רק האיל אשר ללגיון החמשה־עשר העתיק מעט פנת מגדל אחד, אך לחומה בעצמה לא קרה כל רע, כי לא נפגעה מיד יחד עם המגדל, אשר היה בולט הרבה ולא עצר להרעיש עמו על־נקלה את חלק החומה הסובבת.

ל״גה. זמן קצר ישבו היהודים במנוחה ולא הגיחו מן העיר, ופעם אחת הכירו, כי נפוצו הרומאים למלאכתם בקרב מחנם, בחשבם כי נסוגו היהודים מפניהם, באשר כשל כחם ופחד נפל עליהם, — ולמראה הדבר הזה פרצו המורדים בהמון רב מתוך מגדל הִפִּיקוֹס דרך השער הנעלם ושלחו באש את בניני הרומאים וגם העפילו להבקיע עד מצודות מחנם. לקול צעקת היהודים מהרו הרומאים הקרובים להתיצב במערכה והנמצאים מרחוק נהרו לעזרתם. אולם המורדים התחזקו באֹמץ לבם על טכסיסי הרומאים והצליחו להניס את העומדים במערכה, אשר פגעו בהם לראשונה, ויחד אתם גם את הנאספים לעזרתם. ומלחמה נוראה פרצה מסביב למכונות־המלחמה, כי היהודים בקשו לשרפן והרומאים התאמצו לסַכּל את עצתם. וצעקת הנלחמים הפרועה עלתה השמימה, ורבים מהעומדים ראשונים במערכה נפלו חללים. אולם היהודים נלחמו כנואשים וידם היתה על העליונה ואש נגעה במצודות הרומאים וכמעט עלו כֻלּן על המוקד עם המכונות יחדו, לולא עמדו על נפשם רבים מפקודי אלכסנדריה בשארית גבורה, כאשר לא קוו מראש, וקנו להם שם תפארה בקרב הזה, ובזה נתנו זמן לקיסר לאסוף את גבורי הרוכבים ולהתנפל על האויבים. הוא המית בידו שנים־עשר מחלוצי היהודים, ולמראה הנגף הזה פנה ההמון הנשאר עֹרף, והקיסר רדף אחריו ולחץ את היהודים אל תוך העיר והציל את בניני הרומאים מאש. וגם אחד היהודים נתפש חי במלחמה הזאת, וטיטוס צוה להוקיע אותו על צלב לפני החומה, למען יראו הנשארים וייראו ויכנעו לפניו. ואחרי אשר נסוגו היהודים אחור נפגע גם יוחנן ראש האדומים, בדבּרו עם אחד ממכיריו מאנשי־הצבא לפני החומה, כי אחד הערבים ירה בו חץ והמיתהו מיד, ואסון גדול היה ליהודים^א)כן בהוצאות הישנות, ואצל ניזה: לאדומים. ואֵבל כבד למורדים במותו, כי היה איש גבור־חיל בזרוע ימינו וגם נשוא־פנים בתבונתו.

ל״דאחד המגדלים הבנוים בידי הרומאים נבקע ונפל תחתיו. הרומאים כבשו את החומה הראשונה ועשו מטבח גדול. טיטוס השתער על ההומה השניה. מעשי לָנְגִּינוּס הרומאי וקַסְטוֹר היהודי.

א. בלילה ההוא קמה פתאם מהומה גדולה במחנה הרומאים. כי טיטוס צוה לבנות שלשה מגדלים, חמשים אמה האחד, להציג על כל אחת הסוללות ולהניס מראשם את היהודים, ופתאם נהרס אחד המגדלים בעצם הלילה ולקול הנפץ הגדול נפלה חרדה על כל המחנה, והרומאים חשבו, כי האויבים השתערו עליהם, וכל אחד רץ לחגור את כלי־נשקו. ומהומה קמה בקרב הלגיונות ומבוכה, כי איש לא ידע להגיד את שרש הדבר, ובזה גדלה עוד מצוקת האנשים, וכאשר לא ראו את האויב לעיניהם, יראו איש את אחיו, וכל אחד שאל בבהלה את חברו העומד על ימינו לאות^א)האות הסודי, המשמש לאנשי־הצבא להכיר איש את משנהו. הצבא, כאלו הבקיעו היהודים אל המחנה. הם היו כאנשים אשר נפלה עליהם מחִתּת אלהים, עד אשר חקר טיטוס את המעשה וצוה להודיע את הדבר בכל המחנה, ואחרי עמל רב שבתו הרומאים ממהומתם.

ל״הב. והיהודים עמדו על נפשם בכח ועֹז, אולם מגדלי הרומאים הביאו עליהם רעות רבות, כי היו למפגע למכונות־הקרָב, אשר הוקמו בראשי המגדלים, וגם למטילי־החניתות ורובי־הקשת ורומי־האבנים. והיהודים לא יכלו להשיב מלחמה לשונאיהם, המגביהים לשבת מהם, וגם לא מצאו עצה ללכוד את המגדלים, כי נבצר מהם להפוך אותם מפני כֹבד משאם, וגם לא יכלו לשלח אותם באש, כי היו מצֻפּים ברזל, וכאשר נסוגו היהודים רחוק ממטחוי קשת, לא היה לאל־ידם לעצור את מהלֻמות הכרים, אשר נגחו את החומה בלי הרף ומעט מעט השלימו את חפצם. כבר הזדעזעה החומה מפני הנִיקוֹן — בשם הזה קראו היהודים בעצמם למכונת־הרעש הגדולה אשר לרומאים, כי היתה נוצחת בכל מקום^ב)הוראת השרש ״ניק״ ביונית נצחון. ניקון הוא בינוני (המנצח). המלה הזאת נמצאת גם במשנה (כלים)., והנצורים עיפו זה מזמן מכֹּבד הקרבות התכופים ולילות הנדודים אשר עמדו על המשמר רחוק מחלקי העיר הנושבים. וגם קלוּת דעתם עמדה להם לסַכּל את כל עצתם, עד כי חשבו למותר לשמור על החומה הראשונה, כי בטחו בשתי החומות הנשארות, על־כן הרפו רבים את ידיהם ונסוגו אחור. וכאשר עלו הרומאים בפרץ החומה, אשר הבקיע הניקון, עזבו כל היהודים את משמרותיהם וברחו אל החומה השניה. והרומאים באו מבית לחומה ופתחו את השערים והביאו שמה את כל הצבא. ככה כבשו הרומאים את החומה הראשונה לקץ חמשה־עשר יום (למצור ירושלים) בשביעי לחֹדש אַרְטֶמִיסִיּוֹס (אִיָּר), והרסו חלק גדול ממנה והחריבו את צפון העיר, כמעשה צסטיוס לפנים.

ל״וג. וטיטוס העביר את צבאו אל המקום הנקרא, בשם ״מחנה האשורים״, אחרי כבשו את כל הככר עד נחל קדרון וקרב במטחוי קשת אל החומה השניה להשתער עליה במהרה. היהודים נפרדו לשני ראשים והגֵנו על החומה ביד חזקה. אנשי יוחנן נלחמו בהם מן הבירה (אנטוניה) ומאולם הצפון אשר להר־הבית ולפני מצבת המלך אלכסנדרוס, וחיל שמעון התיצב במבוא העיר על־יד מצבת יוחנן הגדול וסכך על החומה עד השער, אשר משם באו המים אל מגדל הִפּיקוס. כפעם בפעם הגיחו מן השערים והתראו פנים עם האויבים, וכאשר נהדפו אחור, הוסיפו להלחם אִתּם מעל החומה. אמנם בהתנגחם עם הרומאים כשלו לפניהם, כי לא ידעו את טכסיסי מלחמתם, אולם בהלחמם אִתּם מעל החומה היתה ידם על העליונה, הרומאים נאזרו בגבורה ובדעת הקרָב והיהודים התחזקו בעֹז נפשם, אשר גדל עוד מפני הפחד, וגם כֹּח סבלם עמד להם. כי היהודים קוו להנצל והרומאים להחיש את נצחונם. אלה ואלה לא עיפו ולא יגעו, וכל היום השתערו הרומאים על החומה, והקרבות על־יד שעריה נמשכו בלי־הרף, ולא נשארה צורת מלחמה אשר לא נִּסּוּ בה. ורק בקשׁי השבית הלילה את המלחמה, אשר החלה לאור השחר, אולם כל לילה היה ליל נדודים ללוחמים משני העברים וקשה היה להם מאור היום, כי היהודים יראו, פן תפול החומה בידי אויביהם והרומאים — פן ישתערו היהודים על מחנם. על־כן לא פרקו מעליהם את נשקם כל הלילה והיו נכונים למלחמה לעת עלות עמוּד השחר. והיהודים התחרו איש באחיו לחרף את נפשם, למען הפיק את רצון שרי צבאותיהם, וביותר היה כבוד שמעון ומוראו על פניהם, כי כל אחד מפקודיו נקשר בו בכל לב, עד אשר היה מוכן לשלוח יד בנפשו לעת יצוהו. והרומאים גם הם גברו חילים, כי ידעו אשר הנצחון ירֻשה להם ולא הסכינו להנגף לפני אויביהם. גם מלאכת המלחמה כל הימים ושנוני הקרב מבלי הרף וגאות גֹדל ממשלתם הוסיפו להם עָצמה, ויותר מאלה חִזק טיטוס את ידם, כי תמיד היו עיניו צופות את הכל בכל מקום. ונורא היה בעיני אנשי־הצבא להראות אותות מֹרך־לב במעמד הקיסר, ההולך אִתּם יחד בקרב, בדעתם, כי עֵד־ראיה למעשה הלוחם המשכיל הוא הפעם האיש, אשר ישלם לו כגמול ידיו, וגדול יהיה שכר האיש, אשר יכיר בו הקיסר, כי הוא גבור־חיל. על־כן התנדבו רבים להפליא גבורה נשגבה מכחותיהם. בימים ההם ערכו היהודים פעם מערכה בחיל רב לעֻמת הרומאים לפני החומה, ובעוד אשר נלחמו שתי המערכות ממרחק קפץ לָנְגִּינוּס, אחד מרוכבי הרומאים, על סוסו לתוך שורות היהודים והתנפל עליהם והפיצם והמית שנים מגבוריהם, את האחד הכה בפניו, כאשר התיצב לקראתו, ואחרי־כן שלף את חנית האיש הזה והכה את השני בצלעו, בהפנותו עֹרף לפניו, ואחרי־כן שב במרוצה מתוך מערכת האויבים אל אנשיו, מבלי אשר נפצע בבשרו. האיש הזה קנה לו שם בגבורים ורבים קנאו במעשה גבורתו והתאוו אף הם לעשות כמוהו. גם היהודים לא שמו לב לפגעיהם וכל מחשבותיהם היו רק להשחית באויביהם, וקל היה המות בעיניהם, אם נפלו חללים אחרי המיתם אחד משונאיהם. ובעיני טיטוס לא היה שלום אנשי־צבאו קל מהנצחון ולמעשה המעפיל להלחם בלי ישוב־הדעת קרא בשם שגעון. הוא חשב, כי הגבורה הנכונה קשורה בתבונת האדם הנזהר, כי לא יקרהו אסון, ועל־כן צוה לאנשיו להראות את אותות גבורתם מבלי לסַכּן את עצמם.

ל״זד. טיטוס הקריב את מכונת־הרעש אל המגדל התיכון אשר לחומה הצפונית, ושם ישב במארב נוכל אחד מקרב היהודים ושמו קַסְטוֹר עם עשרה אנשים דומים לו במדותיהם, ויתר השומרים ברחו מפני רובי־הקשתות. זמן־מה רבצו קסטור וחבריו תחת חסות צנת המגדל, אך כאשר התנועע המגדל, קמו ועמדו תחתיהם, כל איש במקומו, וקסטור פרשׂ בידיו כמבקש רחמים וקרא בשם הקיסר וחִלה את פניו בקול תחנונים לחמול עליו ועל חבריו. בתם לבו האמין טיטוס לדברים האלה וחשב, כי החלו היהודים להנחם על מעשיהם, וצוה להפסיק את תנופת האיל וגם הזהיר את אנשיו מירות על המתחננים, ואל קסטור קרא לדבּר ככל אשר עם לבו. קסטור ענהו, כי הוא רוצה לרדת אליו בברית שלום, ועל הדבר הזה השיב טיטוס, כי מחשבתו הטובה מוצאה חן בעיניו, וגם ישמח מאד, אם יעשו כל היהודים כמעשהו, והוא נכון לתת את בריתו שלום לעיר ומעשרת האנשים אשד עם קסטור התחפשו חמשה כאִלו הסכימו עמו בעצתו ובקשו גם הם רחמים, והנשארים צעקו בקול, כי לא יהיו לעבדים לרומאים כל עוד יש לאֵל־ידם למות מות בני־חורין. זמן ממֻשך רבו אלה עם אלה, וכל העת שבתו הרומאים מרעש החומה. וקסטור שלח אל שמעון להודיעהו, כי יוכל להִוָּעץ במנוחה בדבר אשר עליו לעשות נגד השונאים ההורסים אל העיר, כי עוד זמן רב יעצור לסובב בכחש את מפַקד הרומאים. ובעוד הוא שולח את הצירים שם לו כסות־עינים, כאִלו הוא מדַבּר על לב האנשים המַמרים את קולו לכרות ברית, והם התחפשו כאלו אינם אובים לשמוע לו, והרימו את חרבותיהם השלופות מעל לצנת המגדל ושלחו אותן בשריונותיהם, כאלו הם שוחטים את עצמם. תמהון הכה את לב טיטוס והעומדים עליו למראה קשי־לב האנשים: הם לא יכלו לראות מלמטה את הדברים הנעשים לאשורם, ועל־כן התפלאו מאד לאֹמץ־רוח האנשים ונדו לשברם. בין כה וכה ירה אחד האנשים בקסטור בחטמו, והוא מהר להוציא את החץ ולהראותו לטיטוס והתאונן על העוֶל אשר נעשה לו. הקיסר התאנף ברובה החץ ושלח את יוסף הנמצא עמו יחד לתת את ימינו לקסטור. אך יוסף אמר, כי לא יוכל ללכת שמה, בדעתו, כי אין נכונה בפי המתחננים, וגם עצר בעד אוהביו, אשר מלאם רוחם לעלות אל קסטור. ואחד הבורחים אשר נפלו אל הרומאים, ושמו אַיְנֶיַּס, הודיע, כי הוא נכון לעשות את הדבר, וכאשר קרא אליו קסטור, כי יקח אחד הרומאים גם את צרור כספו, מהר אַיְנֶיַּס לעלות על המגדל ולפרוש את כנף בגדו. אולם קסטור הרים אבן ורמה בו, ואמנם לא פגע באיש הזה, כי נשמר לנפשו [ונטה הצדה], אולם פצע את אחד אנשי־הצבא, אשר נגש שמה. כראות הקיסר את המִרמה הזאת, הבין, אשר חמלתו על האויב תהיה לו למחִתּה, כי רק איש קשה־לב לא יפול על־נקלה בפח ערומים. הוא כעס על אשר נלכד בערמה וצוה לחַזּק את תנופת מכונות־הרעש. וכאשר רעש המגדל תחתיו, שלחו אותו אנשי קסטור באש, ומתוך האש קפצו אל אחת המנהרות אשר מתחתם ובזה התעו את הרומאים להשתומם עוד הפעם למעשה גבורתם, כי חשבו, אשר השליכו האנשים את עצמם אל תוך האש.

ל״חהרומאים כבשו את החומה השניה ושמו את פניהם לכבוש את החומה השלישית.

א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב בעיניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר — כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים, אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנות. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוּס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].

ל״טב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה. ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא יִנָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוה מיד להרוס את כל חלקה ברוח הצפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית.

מ׳טיטוס הרפה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.

א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב — באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השִׁלום, אשר בו היה חק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריק למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח הצפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו תחת הרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.

מ״אב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, — וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללה^א)במקור: ״וטיטוס ידע, כי העיר תנצל או תחרב לעצמו״., ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבר אתם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.

מ״בג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר יִשָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והרבה לדַבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: ״חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות — הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להכנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּהּ, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.״

מ״גד. בעוד יוסף מדַבּר את דברי התוכחות האלה התלו בו רבים מהעומדים על החומה ורבים שפכו עליו חרפות ובוז ואחדים ירו בו. כאשר ראה יוסף, כי לא הטה את לב האנשים בדברי העצה הנכוחים, פנה להזכיר להם את דברי ימי אבותיהם ונשא את קולו ואמר: ״הוי בנים אמללים, אשר שכחתם מאין תבוא עזרתכם, האם בחרב ובזרוע תלחמו עם הרומאים? מי הוא האויב, אשר נצחנו אותו בדרך הזאת? האם לא האלהים בורא היהודים הוא שעשה בכל עת שפטים בעושקיהם? ואיך לא תסבו את עיניכם לראות את המקום, אשר ממנו אתם יוצאים למלחמה, ולא תכירו את עוזרכם, אשר חללתם את שמו? האמנם לא תזכרו את נפלאות האלהים בימי אבותינו ואת האויבים, הרבים והעצומים, אשר השמיד לפנים במקום הקדוש הזה? רעדה תאחזני מדי דבּרי על מעשי אלהים באזנים טמאות כאלה. אך הסכיתו ושמעו, למען תדעו, כי לא ברומאים לבד אתם עושים מלחמה, כי־אם גם באלהים. נכו^א)המחבר עֵרב כאן את שם פרעה־נכֹה בשם פרעה. מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב גם בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שׂרה המלכה, אמנו^ב)במקור: אֵם עמנו.. ומה עשה בעלה אברהם אבינו^ג)במקור: אבי אבינו.? האם יצא להלחם בחרב עם הַזֵּד הבליעל, אף כי היו לו שלש מאות ושמונה־עשר שלישים^א)אלה חניכי אברהם. יוסיפוס השתמש כבר בחֹמר מדרשי. ולכל אחד מהם נמצא חיל לאין־מספּר? או הטרם חשב, כי כל החיל הזה הוא כאפס, אם לא יהיה אלהים בעזרו, והרים את ידיו הטהורות אל המקום, אשר טמאתם אתם כיום הזה, לשחר את פני העוזר הגדול, אשר לא יפָּלא ממנו דבר? והאם לא הושבה המלכה לבעלה עד ערב היום הבא וכל רע לא אֻנה לה, והאם לא השתחוה המצרי [לאלהים] במקום הזה, אשר מלאתם אותו דם־אחים, וכֻלּוֹ רועד מפחד חזיונות־לילה — ולא ברח [אל ארצו] אחרי כפּרו במנחת זהב וכסף את פני העברים אהובי אלהים? והאם עלי לספר לכם על מושב אבותינו במצרים? הטרם התענו בעֹל מלכים זרים ארבע מאות שנה, ותחת לעמוד על נפשם בחרב נקמה ולהִוָּשׁע בכח ימינם הפקידו את נפשם בידי אלהים? ומי מכם לא ידע את העָרֹב, אשר מִלא את ארץ מצרים, ואת החלאים הרעים, אשר השחיתוה, ואת המאֵרה ביבול הארץ, כאשר אזלו המים מן היאור (נילוס), ואת עשר המכות, אשר ירדו רצופות, עד אשר שלחו [המצרים] את אבותינו ממצרים בלי שפיכת־דם ובלי סכנה ושמרו עליהם בדרכם? וכאשר גזלו הארמים (הסורים)^ב)ככה, במקום הפלשתים של המקרא. את ארון־הקדש מידינו, האם, לא הקיפה הצעקה את כל שדה פלשתים^ג)במקור: פַּלֶסְטִינֵי. עם פסל דגון? האם לא עלתה צעקת כל עם הגוזלים (את הקֹדש] בעלות רקב במעורי בשרם ובצאת מעיהם יחד עם מאכלם — עד אשר השיבו ידי העושקים את הארון למקומו בקול צלצלים^ד)במקור: ״קוּמבַּלּים״. ובתֻפּים^ה)במקור: ״טוּמפַּנים״. והביאו כל מיני קרבנות לכַפֵּר את המקדש? האלהים עשה את כל התשועות האלה לאבותינו, כאשר לא בטחו בזרועם ובחרבם והפקידו בידו את גורלם! וכאשר משך אחריו סנחריב^ו)המחבר כותב כאן: סנחֵרים במם, כדרך השבעים. את כל המונות ארץ אסיה וחנה על העיר הזאת, הֲבִידֵי אדם נשברה זרועו? הטרם השליכו [אבותינו] את הנשק מידיהם ופרשׂו אותן בתפלה [לאלהים] ומלאך־האלהים השמיד את כל החיל הזה, אשר לא יִמָּנה, בלילה אחד? וממחרת השכים מלך אשור ומצא מאה ושמונים וחמשה אלף פגרים וברח עם הנשארים אל ארצו, אף כי לא לקחו העברים חרב בידם ולא רדפו אחריו. הלא תדעו גם את עבדות בבל, אשר חי שם העם בגלות שבעים שנה ולא קם להשיב לו את חדותו, עד אשר התעורר כֹּרש לעשות את הדבר הזה למצֹא חן בעיני אלהים, ועל־ידו נשלחו [מגלותם] לעבֹד את האלהים, אשר כרת אתם ברית. בקצרה אֹמַּר לכם, כי מעולם לא עשו אבותינו גבורות בעֹז־ידם ומעולם לא בושו מתקותם, כאשר לא חגרו את כלי־נשקם ורק שׂמו מִבְטַחָם באלהים. מדי שבתם בארצם במנוחה עשו חיל ברצון השופט העליון, ולעת צאתם למלחמה כשלו תמיד ונפלו. כה היה הדבר, בעת אשר צָר מלך בבל על העיר הזאת, וצדקיהו מלכנו נלחם בו ולא שמע לנבואת ירמיהו, ונפל בשבי האויב ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל, אף כי היה טוב וישר הרבה מנשיאיכם אתם, והעם אשר עמו עלה בצדקתו על המונכם כיום הזה. הן כאשר קרא אליהם ירמיהו בקול, כי הרגיזו את האלהים בתועבותיהם, אשר עשו להכעיסו, וכי יכרעו [לפני האויב], אם לא יסגירו את העיר [בידו], לא שלחו בו המלך והעם יד! ומה אתם עושים עתה? אם גם לא אזכיר את מעשיכם בקרב העיר, כי תִלְאֶה לשוני לפרש את כל מעשי רשעתכם כהלכה — הן גם אותי אתם מנאצים וממטירים עלי חצים על אשר באתי לדבּר על לבכם למען הושיעכם, ואתם מתרגזים עלי מאד לעת שׂאֵתי על שפתי את זֵכר עונותיכם, ולטֹרח עליכם לשמוע את דברי המעשים, אשר אתם עושים יום יום! ועוד דבר: כאשר חנה על העיר הזאת אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶס, אשר הִרבּה לנבּל את שם אלהים, יצאו אבותיכם לקראתו בחרב, והם נפלו חללים במלחמה, והעיר היתה לבז בידי האויבים, ובית־המקדש שמם שלש שנים וששה חדשים! והאם עלי עוד להוסיף דברים? מי העיר את הרומאים לעלות על עמנו — האם לא אשמת יושבי הארץ? מתי החל זמן עבדותנו — האם לא במלחמת האחים בימי אבותינו? הלא שגעון אריסטובולוס והורקנוס והמריבה אשר ביניהם עוררו את פומפֵּיוס לבוא אל העיר, והאלהים הכניע לפני הרומאים את האנשים, אשר לא היו ראוים לחיי־חֹפש. אחרי מצור שלשה חדשים הסגירו את עצמם בידיהם, אף כי לא הרבו עונות לחלל את הקדשים ולהפר את החֻקים במעשיכם היום, ואף כי הרבה הרבה עלו, גדלו מכם בחסנם ותכונתם למלחמה. ואיך לא נזכור את קץ אנטיגנוס בן אריסטובולוס, אשר בימי מלכותו שפט האלהים את העם החוטא למפלה עוד הפעם, והורדוס בן אנטיפטרוס הביא עמו את סוֹסִיּוּס, וסוֹסִיּוּס הביא עמו את חיל הרומאים, וששה חדשים נמצאו אבותינו במצור, עד אשר השיגם גמול אשמתם והם נפלו בשבי והעיר היתה לבז לשונאים? מעולם לא נִתַּן בידי העם להצליח בחרב, ותמיד היתה המפלה סמוכה למלחמה. על־כן אני חושב, כי נאה ליושבי ארץ־הקדש להפקיד את כל משפטם בידי אלהים ולמאוס בכח זרוע האדם, למען ימצאו חן בעיני השופט העליון. ואתם — המלאתם אף אחד הדברים, אשר צוה עליהם המחוקק את הברכה, או הנזהרתם אף באחד הדברים, אשר פקד עליהם את המאֵרה? עד כמה הרביתם לחטוא מאבותיכם, אשר נפלו בידי אויביהם חיש מהר! הן קל היה בעיניכם לעשות עוֹן במסתרים, לגנוב ולארוב ולנאף, כי עוד תתחרו איש באחיו במעשי רצח ושֹׁד, ואתם בוקעים לכם דרכי־רשעה חדשים ומוזרים, והמקדש נהפך למקוה כל [שודד ורוצח] ומקום משכן אלהים נטמא בידי בניו, המקום הקדוש, אשר גם הרומאים התפללו אליו מרחוק ורבים מהם עזבו מנהגי־עמם ודבקו בחֻקינו. האַחרי כל התועבות האלה אתם מחכים לעזרת האלהים, אשר חללתם את שמו? ואם גם אנשים ישרים אתם ובידים נקיות אתם מחַלים את פני אלהים, כבֹר ידי מלכנו בעת התפללו [אל האלהים] לעוררו מידי מלך אשור — כאשר השמיד האלהים את כל החיל הגדול בלילה אחד — האם כמעשה מלך אשור עשו גם הרומאים, ועל־כן לכם המשפט לקוות, כי יחדש לכם אלהים את עזרתו כקדם? האם לא לקח מלך אשור כסף מידי מלכנו לבלתי החריב את העיר, ואחרי־כן הפר את שבועתו ועלה לשרוף את ההיכל? ואולם הרומאים עולים עליכם לדרוש מידכם את המס כחֹק להם, אשר שִׁלמו אבותיכם לאבותיהם, ואם יקבלו את המס, לא יחריבו את העיר ולא יגעו בקדשיה ויתנו לכם את כל נחלתכם, ובני־ביתכם ישארו בני־חורין, ואתם תמשלו ברכושכם כטוב בעיניכם, וגם את חֻקי־קדשֵׁנו ישמֹרו. הן תועי־לב אתם בחשבכם, כי יעשה אלהים לצדיקים האלה כמעשהו לרשעים לפנים. והלא דרך האלהים הוא להחיש את נקמתו בעת רצונו, ולכן השמיד את חיל אשור בלילה הראשון לחנותו על העיר, ואִלו באמת היה עמנו ראוי לחיי־חֹפש והרומאים היו ראוים לעֹנש, כי אז פגע אלהים בהם מיד, כאשר עשה לאשור, בעת אשר נלחם פומפֵּיוס בעמנו או אחרי־כן לעת עלות סוֹסִיּוּס על העיר, או בזמן אשר החריב אֶספַּסיָנוס את ארץ הגליל, או לאחרונה, כאשר נגש טיטוס אל העיר. אולם מַגְנוּס (פומפיוס) וסוֹסִיּוּס כבשו את העיר בחֹזק־יד וכל רעה לא מצאה אותם, ואספסינוס עוד עלה לגדֻלה אחרי הלחמו בנו וקבל את נזר המלוכה, ולטיטוס נפתחו מקורות הארץ בברכה רבה, אשר כזבו מימיהם לכם לפנים. הלא תדעו, כי לפני בוא טיטוס דללו מֵי הַשִּׁלֹּחַ ויתר המעינות אשר בקרבת העיר, עד כי הֻטל עליכם לקנות לכם מים במשורה (בכדים), ועתה כל המקורות האלה נותנים את מימיהם לרויה לאויביכם, לא רק דֵי צֹרך האנשים והבהמה, כי־אם גם דֵי השקוֹת את הגנים. וכבר היה האות הזה פעם אחת לפני חרבן העיר, כאשר עלה מלך בבל, אשר דברתי עליו, להלחם בירושלים וכבש אותה ושלח אותה באש על ההיכל, אף כי אין אני חושב, אשר הרבו בני הדור ההוא מעשי־רשע כמוכם היום. על־כן אני מאמין, כי זה הוא אות, אשר עזב אלהים את המקדש ועבר אל מחנה צָרֵיכֶם, אשר אתם נלחמים בהם הפעם. הן כל איש ישר יברח מבית טמא, ונפשו תגעל ביושביו — והאמנם תחשבו, כי האלהים יִשָּׁאר אִתּכם אחרי כל מעשי תועבותיכם, הוא אשר עינו צופה כל תעלומה ואזנו שומעת גם בעת אשר אתם מחרישים? והנמצא דבר, אשר עשיתם אותו בלאט ובמסתרים, אם יש אִתּכם סוד, אשר לא נגלה לאויביכם? הלא אתם עושים נבלה ביד רמה (בפומבי) ומדי יום ביומו אתם רָבים ביניכם, מי מכם יַרבה להרֵע, ונושאים את רשעתכם לעיני השמש, כאלו למעלה טובה נחשבה בעיניכם. ובכל־זאת עוד נשארה לכם דרך ישועה, אם תרצו בה, כי האלהים מרבה לסלוח למודים ועוזבים. הוי לבות־הברזל! פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי־מפלה, הביטו מאחריכם וראו את צבי־עֶדְיְכֶם, אשר אתם מפקירים בידיכם, את תפארת העיר, הדַר המקדש, יקַר מתּנות עמים רבים, ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראות את אלה? והיֵש לנו דבר יקר מאלה להצילהו? הוי, אבירי־לב, הקשים מאבן! אם לא תביטו על הדברים האלה בעיני־בשר, חמלו על משפחותיכם ותעבורנה לנגד עיני כל איש מכם תמונות בניו ואשתו והוריו, אשר יסופו במהרה ברעב או בחרב. יודע אני, כי יחד אתכם נמצאו בצרה גם אמי ואשתי, משפחתי נשואת־הפנים ובית־אבי המפֹאר מקדם, ואולי יֵרָאה בעיניכם, כי רק למענם אני נותן לכם את העצה הזאת. המיתו אותם בידיכם, ויהיה דם קרובי כֹּפר ישועת נפשכם, וגם אני נכון למות, אם תקחו מוסר אחרי מותי!״

מ״דרבים מבני ירושלים מתאמצים לנפֹּל אל הרומאים. הרעב והמצוקות הקשות, שעברו על הנשארים בעיר.

א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים], אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפֹּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.

מ״הב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כִּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻׁלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלו דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.

מ״וג. מה עלובים היו מזונות יושבי ירושלים, ודָמֹעַ דָמעה כל עין לַמראה הנורא, כאשר תפשו להם התקיפים את המאכלים והחלשים מררו בבכי. כי דרך הרעב לדַכּא את כל רגשות האדם, ויתר על כֹּל הוא משבית את רגש־הבֹּשת. הנשים טרפו את הצידה מידי בעליהן, והבנים מידי אבותיהם, ועוד גדול מזה היה הכאב למראה האִמות, אשר הוציאו מפי עולליהן את לחמם, וכאשר התעטפו מחמדי־נפשן ברעב בעודם מֻנָחים בזרועותיהן, לא חמלו עליהם ולקחו מהם את רסיסי־חייהם [האחרונים]. ובאכלם ככה את לחמם לא נסתרו מעיני המורדים, אשר שוטטו בכל עבר, ולא נחלצו ממעשי חמסם. כי בראות המורדים בית סגור על מסגר, היה להם הדבר לאות, כי יושבי הבית מוציאים את לחמם לאכלו, ומהרו ושברו את הדלתות ופרצו אל הבית, וכמעט חנקו את האנשים להוציא את המאכל מגרונם. הם היו מכים את הזקנים המחזיקים את מזונם בידם, וסוחבים את הנשים בשערותיהן על הסתירן את הצידה בכפיהן, לא נשאו פני איש־שיבה ולא חמלו על נפש עוללים, כי היו מרימים את הילדים עם טרפם בין שִׁניהם ומשליכים אותם ארצה. וכאשר מהרו האנשים להקדים את פני החומסים ולבלוע את טרפם, הרבו השודדים ליסרם באכזריות חמה, כאלו נעשה להם דבַר־עָוֶל. הם מצאו דרכי ענויים נוראים לחקור את האנשים, אם נמצא מזון בידם, כי סתמו את נקביהם בעדשים (באפונים) ודקרו את אחוריהם בשבטים חדים. תסַמר שערת איש לשֵׁמע דברי היסורים, אשׁר סבל כל אחד מיושבי ירושלים, למען יודה על פת־לחם אחת ויגלה קֹמץ־קמח אחד, אשר הניח במסתרים. ואת הדברים האלה עשו מעַניהם לא מתוך דחקם — הן לוּ היה כדבר הזה, לא היתה סאת אכזריותם גדולה כה, כי כִפּר עליה האֹנס — כי־אם למען הראות את זדון נפשם וגם לצבור להם מזון לימים הבאים. וכאשר יצאו אנשים בלילה והתגנבו בלאט אל מקום השומרים הרומאים ללקט אורות־שדה וירקות, וכבר חשבו, כי נמלטו מכף שונאיהם, פגעו בהם המורדים וגזלו מידם את כל אשר הביאו אתם, ואף כי הפצירו בהם האנשים וגם השביעום בשם אלהים הנורא להשאיר להם חלק המזונות, אשר אספו בנפשם, לא שמעו להם ולא השיבו להם דבר. ועל העשוקים היה לשמוח בחלקם, אשר רק טרפם נלקח מהם ונפשם היתה להם לשלל.

מ״זד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרי למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאִלו החמיץ מצוה גדולה^א)במקור: והאיש, אשר לא היה חלקו בדבר, נעצב על השארו מרחוק למעשה האכזרי — כאלו היה דבר טוב..

מ״חה. אכן נבצר מכֹּח אדם לפרט את כל חטאות האנשים האלה לאחת אחת! סוף דבר: אף אחת מערי הארץ לא סבלה כסֵבל ירושלים, ואף אחד מדורות עולם לא הרבה לעשות רשע כאנשי־הבליעל האלה, אשר חרפו לאחרונה גם את גזע העברים, למען תקטן מדת חטאתם בעיני הנכרים^ב)לשון המקור סתומה. אפשר גם להבין: ״למען אשר תקטן מדת חטאתם, (כי חטאו] לנכרים״. לאמר: הם כחשו במוצאם היהודי ובזה הצדיקו את עלילותיהם, שעשו ליהודים הזרים להם. ולא פרש המחבר, למה הוא רומז בזה, לא פה ולא להלן.. ובזה הודו במו־פיהם, כי הם עבדים ואספסוף והמון ממזרים וחלאת־העם, וכן היה הדבר באמת. ידי האנשים האלה החריבו את העיר, הם אשר אלצו את הרומאים לתת את שמם על הנצחון הזה בעל־כרחם, וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש. במנוחת־נפש הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער ולא התעצבו אל לבם ולא שפכו דמעה, ורק נפש הרומאים דאבה לשרפה הזאת. אך על זאת נדבר עוד אחרי־כן במקום הראוי, כאשר נספר על המעשים ההם.

מ״טהיהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אפיפןם. היהודים הרפו את בניני המצור אשר לרומאים.

א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפֹּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכֹּשר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה — כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר — לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.

נ׳ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפֹּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: ״בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרב^א)בהוצאה ישנה: ״ומה לנו ולעיר־קדשנו, אחרי דברך, כי מות נמות״., הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזה^ב)בהוצאה ישנה: ״ההיכל האובד״, ואפשר להבין גם ״ההיכל הנפסד״. — העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים״. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.

נ״אג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס^ג)מלך ארץ קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי) על נהר פרת העליון. עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים ״מקדונים״, כֻּלּם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא ״מאֻשר״ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: ״הן עבודה אחת לשנינו״^א)״עבודה משותפת לנו״, לאמר: כמוני כמוך.. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻלּם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.

נ״בד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראת בשם סְתְּרוֹטִיּוֹס^ב)הוראת המלה לא התבררה כהלכה., והשניה — נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדים^ג)אמיגדַלוס ביונית. יש גורסים: ״ברכת המגדל״. משערים, כי זו היא אחת הברכות (התעלות), שחפר חזקיהו המלך., ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את חלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלּה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפֹלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש. פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.

נ״גה. וכעבור שני ימים השתערו אנשי שמעון גם על יתר הסוללות, אחרי אשר הביאו אליהן הרומאים את מכונות־הרעש והחלו לנַפּץ את החומה. טִפְתָּאי אחד מבני גַרִיס^ד)נ״א גַרְסִיס., העיר אשר בגליל, ומַגַּסַּרוֹס, מעבדי חצר־המלך, אשר היה משרת למרים, ואתם איש אחד מחדיב, בן נַבַּטָּאי, אשר נקרא במקרה^א)ואולי ״על שם המקרה״. קשה לחשוב, כי גבור־חיל כּזה היה חגר. בשם חגירא, לאמר: הַפִּסֵּחַ, לקחו בידיהם לפידי־אש והגיחו אל מכונות הרומאים. ומכל בני ירושלים לא נמצא אף אחד, אשר עלה בעֹז־רוחו על האנשים האלה ואשר היה כמוהם נורא על סביביו. הם עשו את מעשיהם, כאלו הלכו לקדם את פני אוהביהם ולא להתראות פנים בצריהם, ולא נמלכו בדעתם ולא נעצרו בלכתם, כי־אם קפצו אל תוך מערכת האויבים והציתו את המכונות באש. ואף כי המטירו עליהם הרומאים מכל עבר חצים ואבני־קלע והניפו עליהם את צורי חרבותם, לא זעו האנשים ממקום הסכנה, עד אשר אחזה האש את המכונות. וכאשר עלתה הלהבה למרום, מהרו הרומאים מכל מקומות מחניהם לבוא לעזרת אחיהם והיהודים עמדו להם לשטן, כי נלחמו בהם מראש החומה וגם התנגחו פנים בפנים עם השונאים, אשר נסו לכבות את הבערה, ולא חמלו על בשרם ולא נשמרו לנפשותיהם. הרומאים משכו אליהם את מכונות־הרעש מתחת מכסה הזמורות הבוערות באש, והיהודים החזיקו במכונות בתוך הלהבה ותפשו את הכרים ולא הרפו מן הברזל הלוהט. משם עברה האש אל הסוללות, בטרם הספיק הצבא הסוכך עליהן להניא את הדבר. וכראות הרומאים, כי הקיפה אותם האש מסביב, נואשו מתקנתם להציל את הבנינים האלה ונסוגו אל מחנם. והיהודים רדפו אחריהם, כי עצם מספרם מרגע לרגע על־ידי אחיהם הפורצים משערי העיר לעזרתם, ונצחונם הוסיף להם עֹז ועצמה, ואש קנאתם עברה כל חֹק. הם הגיעו עד מצודות מחנה הרומאים והתנגחו עם שומרי המחנה. כי לפני המחנה עומד משמר עד בוא חליפתו, וחֹק חמוּר לרומאים, אשר העוזב את משמרתו, מאיזו סבה שהיא — אחת דתו להמית. אנשי המשמר בחרו למות מות־גבורים ממות־נבל ונשארו על עמדם, ולמראה צרתם שבו רבים מהבורחים בבֹשת־פנים. הם העמידו על חֵל המחנה את כלי־הקלע המהירים ועצרו בהם את ההמון הפורץ מן העיר, אשר לא שׂם לב לשלומו ולא שמר את נפשו^ב)לאמר, שיצאו בלי נשק־מגן.. והיהודים התנגחו עם היוצאים להלחם אִתּם ולא נזהרו מנפֹל על צורי חרבותיהם, ובכֹבד גופם הכו את שונאיהם לארץ. היהודים לא הפליאו לעשות בכֹח ימינם, כי־אם נצחו באֹמץ־רוחם. והרומאים חַתּוּ מפני עֹז־נפשם ולא מפני הרעה אשר עוללו להם.

נ״דו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד.

נ״הטיטוס הקים חֵל מסביב לחומות העיר. הרעב שׂם בתים ומשפחות חֵרם.

א. וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שבהם אמרו להקריב את את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפוים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא יִשָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב — ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו]^א)ההוספה נמצאת בהוצאה הישנה..

נ״וב. עצת טיטוס טובה בעיני שרי־החַיָּלות, והוא צוה להפקיד את העבודה בידי כל צבאותיהם. וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה — בעיני שר־המאה, ושר־המאה — בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה. ראשית הַחֵל היתה ממחנה אשור, אשר שם נמצא מקום תחנותו (של טיטוס), ומשם נמשך דרך נחל קדרון אל עבר הר־הזיתים, ומשם נָסַב דרומה והקיף את ההר עד הסלע, הנקרא ״שובך היונים״ (פֶרִיסְטֵרֵאוֹן) ואת הגבעה הסמוכה לו, אשר ממעל לעמק בקרבת הַשִּׁלֹּחַ, ומשם נטה הדָּיֵק מערבה וירד אל עמק (תּעלת) המקור הזה ועלה משם אל מצבת חנן הכהן הגדול ונקף את ההר, אשר חנה בו פומפיוס לפנים, ומשם נטה צפונה והגיע עד כפר אחד, הנקרא בית־עדשים (אפונים), ואחריו הקיף את מצבת הורדוס ופגע במזרח במקום מחנה טיטוס, אשר משם היתה תחלתו. ואֹרך הַחֵל הזה היה ארבעים ריס חסר אחד, ושלש־עשרה מצודות נבנו עליו מחוץ ומדת כֻּלן יחד מסביב עשרה ריסים. בשלשה ימים נשלמה כל העבודה הזאת, אשר לא נפלה בערכה מעבודת חדשים [רבים], בחפזון אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר. ואחרי אשר סגר טיטוס על העיר בַּדָּיֵק הזה ושׂם צבא־משמר במצודות, סבב באשמֹרת־הלילה הראשונה את החֵל לפקוד את המשמר, ובאשמֹרת השניה שלח את אלכסנדרוס, ובאשמֹרת השלישית סבבו ראשי הלגיונות על־פי הגודל. ועל־פי הגורל חלקו להם שומרי הַדָּיֵק את שעות הַשֵּׁנה וכל הלילה עברו הלוך ושוֹב בָּרֶוַח אשר בין המצודות בַּתָּוֶך.

נ״זג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית תקוָתם להִוָּשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גוְֹעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמּוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגוְֹעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.

נ״חד. וכאשר סבב טיטוס בעמקים וראה אותם מלאים פגרים והביט אל המֻגלה הרַבָּה השוטפת מקרב הנבלות המסריחות, נאנח ונשא את ידיו למרום ובקש את האלהים להיות עֵד־צדקו, כי לא ידיו עשו את הדבר הזה. כל אלה הדברים היו בקרב העיר, ולא הוסיף עוד איש מן המורדים להגיח משעריה, כי לבם נפל עליהם, והרעב נגע גם עד בשרם. והרומאים התענגו על רֹב טובה, כי היה להם לחם למכביר וגם יתר המזונות, אשר הובאו מארץ סוריה ומהמדינות (האפרכיות) הסמוכות, ורבים מהם התיצבו בקרבת החומה והראו את המון מאכליהם הרבים, לחַזק את רעבון האויבים בשׂבע אשר להם. אולם גם האסון הזה לא הכניע את לב המורדים הקשה. וכראות זאת טיטוס, חמל על שארית העם ובקש להציל את הנותרים, ועל־כן החל עוד הפעם לשפוך את הסוללות, אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות. ועל־כן הביאו אנשי־הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס, ובידם עלה לשפוך על הבירה בלבד ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות. והקיסר חזר כפעם בפעם על הלגיונות להחיש את העבודה למען הראות לשודדים, כי כבר נתפשו בכפו [ואבד מהם מנוס]. אולם בלבם כבר מת כל רגש־נֹחם על מעשיהם הרעים, וכאִלו נפרדו נשמותיהם מגוִיותיהם ואלה ואלה כזרות נחשבו להם. כל צרה לא הֵרַכּה את לבם וכל מכאוב לא נגע בבשרם. הם פשטו על העם החלל וקרעו את בשרו ככלבים ומלאו את בתי־הכלאים אנשים נמַקי־רעב.

נ״טהרג רב בירושלים וחלול הקדש.

א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא חשב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באִוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו — כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר — [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּת^א)בהוצאה הישנה: בן בּוֹמַדּוֹס, הוא חנן איש־אמאוס המֻּזכר להלן. האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּל^ב)בהוצאה הישנה: בן מַסַּמְבַּלוֹס. הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזה^א)הפסוק הזה סתום. יש מתרגמים: איש לא ידבר עמו (עם אבי יוסף)., ואת כל המקוננים^ב)ואולי ״המשתתפים בצרתם״. המיתו, מבלי לחקור אותם.

ס׳ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: ״עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים — בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול — הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו — אם ימהר לתת את הדין״. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.

ס״אג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה — כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר — ואבן שלוחה פגעה בראשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שמו בו מבטֶחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: ״מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו״^ג)רואה אני את התרגום הזה מן התרגום השני: אמרה לשומרים, אשר היו מיודפת: ״אני מאמינה בזאת וכו׳״. — הכונה: מן היום, אשר בגד יוסף ביודפת, נחשב בעיני כמת״.. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: ״זה הוא שכר ברכת רחמי — כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אלֵי קבר!״ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.

ס״בד. ומן הבורחים אל הרומאים יש אשר קפצו בשעת־דחקם בחפזון מן החומה אליהם, ויש אשר יצאו למראית־עין להלחם באויבים ואחרי־כן נמלטו אליהם. אך פה מצאו אותם רעות גדולות, אשר היו קשות להם מכל התלאה אשר בעיר. כי הנה השׂבע אשר במחנה הרומאים השיא עליהם מות קשה ממוֹת־הרעב בירושלים, באשר באו אל מחנה הרומאים נפוחי־רעב ומראיהם כחולי־הִדְרוֹקָן, וכאשר מלאו את בטנם הריקה בהמון מאכלים, נבקעו מעיהם, — מלבד האנשים, אשר לקחו מוסר מהדבר הזה וכבשו את יצרם ורק מעט־מעט הביאו את המאכל אל הקבה, אשר לא הסכינה לקבּלו. וכאשר נחלצו האנשים מהצרה הזאת, קמה עליהם מכה אחרת. אנשי־הצבא הסורים מצאו את אחד הבורחים באספו זהב מפלֵטת קֵבתו, כי דרך הנמלטים היה לבלוע את הזהב לפני ברחם, כאשר אמרנו למעלה, יען אשר היו המורדים בודקים את כֻּלּם. ובקרב העיר נמצא זהב בהמון רב, עד כי שלמו האנשים שנים־עשר אתיקים (דרכמונים) בעד חתיכת זהב, אשר מחירה היה לפנים עשרים וחמשה (אתיקים). וכאשר נגלה דבַר המזמה, אשר עשה הפליט האחד, עברה הרִנה במחנה הרומאים, כי כל הבורחים מִלאו את כרסיהם במטבעות־זהב, והמון הערבים והסורים בִּקעו את בטן הבורחים המתחננים על נפשם ובדקו את קבותיהם. אני חושב למשפט, כי גדול היה האסון הזה מכל הצרות, אשר מצאו את היהודים, כי בלילה אחד נבקעו בטני אלפַּים איש!

ס״גה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵׁמים בגדוד רומאי ולהמית את כֻּלם כרגע — לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות — כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה — ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט־מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאוה מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העם לכליון, והפך כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.

ס״דו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתָּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכהנים להקריבם על עולת־התמיד — והם נמצאו בבית־המקדש לפנים — וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לו פִגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלּוֹ.

ס״הז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוח^א)במקור: מַנַּיּוֹס. בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד, והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוציאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים, אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב].