מלחמת היהודים ו׳:א׳The War of the Jews 6:1
א׳תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.
א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רֹגז המורדים, והרעב, אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערֵמות הפגרים הרבים היה לזוָעה לעין־רואה, וצחנתם הֶעלתה רוח־קטב, ותִלי הגוִיות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות, מבַשׂר רעה בַּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגֹאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאִלו אמרו ליַסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עֹז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם — כאשר אמרתי למעלה — את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגָּדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאִיָּה. וגם האישׁ הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיּוֹ.
א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רֹגז המורדים, והרעב, אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערֵמות הפגרים הרבים היה לזוָעה לעין־רואה, וצחנתם הֶעלתה רוח־קטב, ותִלי הגוִיות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות, מבַשׂר רעה בַּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגֹאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאִלו אמרו ליַסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עֹז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם — כאשר אמרתי למעלה — את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגָּדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאִיָּה. וגם האישׁ הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיּוֹ.
1
ב׳ב. וכאשר תמה מלאכת הסוללות, באו ימי דאגה ומגור לרומאים וליהודים יחדו. כי היהודים הבינו, אשר נפֹל תפֹּל העיר בידי האויבים, אם לא יצלח חפצם לשרוף את הסוללות האלה, כמעשיהם אשר עשו לסוללות הראשונות. והרומאים חשבו, כי לא יעלה בידם לכבוש את העיר לעולם, אם גם הסוללות האלה תאבדנה, כי לא נמצאו עוד עצים [לעבודה חדשה] וכבר כשל כֹּח אנשי־הצבא מהעבודה הקשה, וגם רוחם השתוחחה בקרבם אחרי המפלות הרצופות. ואף התלאות אשר בירושלים המסו את לב הרומאים יותר מאשר דכאו את רוח אנשי העיר. לשוא קוו הרומאים, אשר הרעות תַּכשלנה את כֹּח צריהם במלחמה, כי היהודים הבישו כפעם בפעם את כל תקוותיהם: הם השחיתו את הסוללות בתחבולותיהם, ומכונות־הרעש לא יכלו להרעיש את חומות העיר המוצקות, וגם בזרוע נטויה לא עצרו הרומאים כֹּח לכבוש את העיר, כי התגברו עליהם היהודים בהלחמם בהם פנים בפנים, — ועוד יותר התעצבו הרומאים בשומם אל לבם, כי אחרי מלחמת־האחים בירושלים והרעב ויתר פגעי המלחמה וכל הנוראות אשר מצאו את היהודים, לא סר אֹמץ־רוחם, ועל־כן האמינו, כי איש לא יוכל לעמוד בפניהם בצאתם להלחם מלחמת־תנופה וכי גם הצרות לא תעצרנה להחליש את כֹּח־סֻבּלם. הם חשבו בלבם: מה יבָּצר מהאנשים האלה לעשות לעת תהיה השעה משַׂחקת להם? הלא גם האסונות מוסיפים להם כֹּח ואיָל! על־כן שקדו הרומאים לחַזק את משמר הסוללות מאד.
2
ג׳ג. ואנשי יוחנן המגִנים על הבירה (אנטוניה) הכינו להם משׂגב לעתיד, לכשתִּבָּקע חומת המצודה, וגם נִסו להגיח אל הסוללות בטרם יספיקו הרומאים להציג עליהן את הכרים, אולם הפעם לא הצליחו במזמתם. כי בצאתם עם הלפידים, לא הספיקו לגשת אל הסוללות ופנו עֹרף. הסבה הראשונה לדבר היתה, כי לא עשו את הדבר בלב אחד ובהשכל ובדעת, ולא יצאו חוצץ כּלם, כי־אם בגדודים [קטנים], וגם אלה התפרדו ונזהרו [יותר מן המדה] ויראו לנפשם. סוף דבר: הם עשו את מעשיהם שלא כדרך היהודים. כי לא נִכּרו בהם הפעם מעלות לוחמי עם־יהודה, עֹז הנפש וקנאת־הקרָב, שטף המרוצה בהמון צפוף ושיבה מהירה בטרם תבוא רעה. ובצאתם על אויביהם בלא רוח נכונה כדרכם תמיד, מצאו את הרומאים חזקים מבתחלה, כי סוככו בבשרם ובכלי־נשקם על הסוללות בכל מקום, עד אשר לא מצאו להם היהודים נתיב להבקיע שמה ולהצית שם אש — וגם כל אחד מן הרומאים היה מוכן לבלתי עזוב את המערכה עד צאת נפשו. כי ידעו אנשי־הצבא, אשר כל תקוותיהם תאבדנה, אם תִּשָׂרף גם המלאכה הזאת באש, ומלבד זאת בושו מאד לנפשם, פן תכריע ערמת היהודים את גבורתם הם, ורוח היהודים הנואשה — את תֹּקף נשקם, וההמון הרב יתגבר על למודי־המלחמה — ויד היהודים תהיה בעֹרף הרומאים. גם כלי־הקלע היו לעזרה לרומאים, כי ירו ביהודים הקמים אליהם, וכאשר נפל בהם הנופל, היה למכשול לכל המעפילים לעלות אחריו, ואימת המות שברה את רוחם, ולא נועזו ללכת הלאה. והיהודים, אשר הגיעו במרוצתם אל האויב קרוב ממטחוי־קשת, נבהלו למראה שונאיהם, העומדים צפופים במערכות מלחמה, ולא ערבו את לבם להלחם בהם פנים בפנים, והנשארים נרתעו מפני החניתות הרבות [אשר לאויביהם] ונסוגו אחור במרוצה. לאחרונה שבו כלם במפח־נפש אל החומה, וכל איש חרף את רעהו על מרך־לבו. המלחמה הזאת היתה בראש־חֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז). וכאשר נסוגו היהודים אחור, הקריבו הרומאים את כלי־הרעש, והיהודים המטירו עליהם מראש המצודה (אנטוניה) אבנים ואש לוהט וכל מיני קלע, אשר השיגה ידם בעת דחקם. אף כי הרבו היהודים לבטוח במעוז חומתם ובזו לכלי־המשחית, בכל־זאת נִסו להניא את הרומאים מגשת אליהם. והרומאים האמינו, כי היהודים חוגרים את כֹּחם לבלי תת לכרים לנגח את הבירה, יען כי חומתה היא דלה ורפה, והיו בטוחים, כי התמוטטו אשיותיה, ועל־כן התמכרו להלחם ביתרון־אונים. אמנם החומה לא הזדעזעה תחת מכת הכרים, אולם הרומאים לא נבהלו מפני היהודים היורים עליהם, ולא שמו לב לפגעים המוכנים להם מידי העומדים בראש החומה, והוסיפו לנגח את המצודה בחֹזק־יד. וכאשר כשל כּחם בעבודה הזאת, והאבנים השלוחות אליהם מכל־עבר הפיצו את שורותיהם, באו אנשי־צבא אחרים וסוככו על בשרם במגִניהם וחתרו בידיהם ובדרבנותיהם תחת יסודות המצודה, ואחרי עמל רב עלה בידם להוציא משם ארבע אבנים. הלילה בא והפסיק את המלחמה ובלילה ההוא נבקע חלק החומה, אשר הרעישו אותו הרומאים באילי־הברזל, ונהרס פתאם במקום, אשר חתר בו יוחנן לפנים בהתנקשו לסוללות הרומאים, כי נפלה המנהרה תחתיה.
3
ד׳ד. אך מוזר היה הרֹשם, שעשה המקרה הזה בלבות היהודים והרומאים. היהודים, אשר היה להם להתעצב אל לבם לַשׁבר, אשר בא אליהם בהסח־הדעת, בטרם הספיקו למצֹא להם מבטח אחר, חגרו עֹז, כאלו נשארה עוד החומה בשלֵמותה. ושמחת הרומאים על פרץ החומה, אשר לא קוו לו, ערבה למראה החומה השניה, אשר הקימו אנשי יוחנן מִבַּיִת למול החומה הפרוצה. אמנם למראית־עין נקל היה לכבּשׁ את החומה הזאת מאשר את החומה הראשונה, כי דרך פרצי ההרס היה קל לרומאים לעלות עליה, וגם חשבו הרומאים נכונה, כי החומה החדשה הזאת רפה הרבה מחומת הבירה הישנה, כי נבנתה בחפזון בשעת הדחק, ועל־כן תהָרס במהרה. אולם איש לא ערב את לבו לעלות בפרץ החומה, וכל אחד ירא להחל בדבר, בדעתו, כי הוא הולך לקראת המות בבטחה.
4
ה׳ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחַזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרַי, היוצאים עמי במלחמה. לוְ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעֵד על מֹרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המַעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשֵׁם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, — הוא אֹרך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים — אתם אנשי־חֵילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם — תכרעו לפני כֹּח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נִתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות — האין זה אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה — לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים — והנה הם בזים למוֶת, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסֵבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננַצח את אויבינו — יחָשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נִסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו — ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נִתּן הפעם בידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה — והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבית לחומה, אך לו גם יהיה כדבר הזה — הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזַמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר אל חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום מְמוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תִּשָּׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האַיתֵּרא)האויר הדק והנעים המרחף בשׂדי־הנצח (אליסיון)., וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוְֹעות מגוף חולה, ולוְ גם תהיינה טהורות מכל דֹּפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיהב)ביונית: לֶתֵּי. תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח (שַׁמַּשג)במקור: ״המשרת״.) הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האֻמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשַׁלם אחרי־זמן לַגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נִתָּן בידי המגברים חיָלים להציל את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחַזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלֹא נַסֵּה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלָאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקַנאו בו רואיו, וכי יִשָּׁאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו.״
5
ו׳ו. בדבֵּר טיטוס את הדברים האלה לא חדל ההמון הגדול לירֹא מפני גֹדל הסכנה. רק אחד מאנשי־הצבא אשר בגדודים ושמו סַבּינוּס, בן משפחה סורית, גלה הפעם, כי הוא עולה על חבריו בעֹז־ימינו ובכֹח־נפשו, אף כי האדם הרואה לעינים, שהביט אל מבנה גופו, לא יכול להאמין, כי איש־חיל הוא באמת, כי היה שחור בעורו, צנום ודל־בשר. אולם נשמת גבור נערץ שכנה בגוִיה הדקה, אשר צרה מהכיל את כֹּח־הנפש הזה. הוא קם ראשון על רגליו ואמר: ״ברצון אקריב לך את נפשי ואעלה לראשונה על החומה ואתפלל, כי מזלך הטוב ימַלא אחרי אֹמץ־לבי ומחשבתי הנכונה, אך אם אבוש מתקותי, דע לך, כי לא תבוא מפלתי בהסח־הדעת, כי־אם בדעה צלולה אבחר במות למענך״. לדברים האלה הרים בשמאלו את המגן לסוכך בו מעל לראשו ובימִינו שלף את החרב וקפץ אל החומה. הדבר הזה היה קרוב לשש שעות ביום. אחריו הלכו עוד אחד־עשר איש, אשר הם לבדם קִנאו בגבורתו. והשומרים העומדים על החומה הטילו עליהם חניתות לאין־מספר וגם ירו בהם חצים מכל עבר. אולם סַבּינוס רץ לקראת חניתות אויביו, ואף כי כסו אותו החצים, לא נעצר בשטף מרוצתו, עד אשר הגיע למרום המצודה והניס את האויבים. כי נבהלו היהודים מפני זרוע־עֻזו ותֹקף־נפשו וחשבו, כי יחד עמו עולים אנשים רבים ועל־כן פנו עֹרף. אך בצדק עלינו לחרף את הגורל המקנא במעלות האדם והבוצר את הרוח המפליאה לעשות חיל. כי כאשר השלים הגבור הזה את רצונו, מעדו רגליו בהכָּשלו באבן אחת, והוא נפל מלא־קומתו ארצה בהמֻלה רבה. ולקול ההמֻלה הביטו היהודים מאחריהם ובראותם, כי הוא נופל לארץ ואין איש אתו, החלו לירות בו מעברים. הוא קם מעל הארץ וכרע על אחת מברכיו, ובסוככו על בשרו במגִנו עמד על נפשו לראשונה וגם פצע רבים מהשונאים הנגשים אליו. אולם מרֹב פצעיו צנחה יד־ימינו, ועוד טרם יצאה נשמתו נקבר תחת המון חצים וקלעים — הוא הגבר, אשר ראוי היה לקבל טובה יתרה על גבורתו. אולם מות־הגבורים היה נאה לגֹדל־רוחו. ומיתר הרומאים, אשר העפילו לעלות, המיתו היהודים שלשה אנשים, אשר הגיעו עד מרום המצודה, בפוצצם את עצמותיהם באבנים, ושמונת הנשארים נסחבו למטה [בידי חבריהם] מכֻסים בפצעים ונִשׂאו אל המחנה. הדבר הזה היה בשלישי לחֹדש פַּנֵּמוֹס (תמוז).
6
ז׳ז. וכעבור יומַים נועדו עשרים איש מהשומרים הרומאים הסוככים על הסוללה, ומשכו אליהם את נושא־הנשר אשר ללגיון החמישי ושני אנשים מלהקות הרוכבים וגם את אחד המחצצרים, ובתשע שעות בלילה עלו בלאט על הבירה דרך פרץ החומה ושחטו את שומרי המצודה הראשונים הנמים את שנתם וכבשו את החומה וצוו את המחצצר לתת אות. לקול החצוצרה נעורו פתאם משנתם יתר שומרי המצודה ומהרו לברוח, בטרם הספיקו לראות את מספר האנשים הבאים. כי הפחד וקול החצוצרה התעו אותם לראות בעיניהם כדמות המון־אויבים רב העולה עליהם למלחמה. וכשמוע הקיסר את קול החצוצרה, צוה להריע ולהזעיק את הצבא במהרה, ויחד עם ראשי־הלגיונות עלה בפרץ החומה בראש בחורי חילו. כאשר ברחו היהודים מפניהם אל הר־הבית, פרצו הרומאים גם במנהרה, אשר חפר יוחנן לסוללותיהם. המורדים משני המחנות הנפרדים, אנשי יוחנן ואנשי שמעון, עצרו בעד הרומאים ונלחמו בהם בשארית אונים והשליכו את נפשם מנגד במדה אשר אין למעלה ממנה, כי הבינו, אשר תהיה תבוסתם שלמה בבוא הרומאים אל הר־הבית — בעוד אשר הרומאים חשבו, כי הדבר הזה יהיה ראש נצחונם. מסביב למבואי הר־הבית התחוללה מלחמה עזה, כי הרומאים בקשו להבקיע בחֹזק־יד אל המקדש ולכבשו, והיהודים הדפו אותם אחור אל הבירה (אנטוניה). והחניתות והחצים לא היו הפעם ליהודים ולרומאים להועיל, כי שלפו את חרבותיהם ונלחמו פנים בפנים, ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה ואלה איה מערכות לוחמיהם, כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים, ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי־נשקם. וכל העת נשמע במקום, אשר נעתק שמה כֹּבד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עֹרף, ולא היה מקום לכושלים לברוח בו ולא רֶוַח לרדוף אחריהם. ובהתערב שתי המערכות יחד גברה יד האחת במקום אחד ויד השניה במקום אחר. והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי־אם לנפול או להפיל את אויביהם באבֹד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רֶוַח קטן ליוצאי הקרב. לאחרונה התגברו היהודים בעֹז קנאתם על הרומאים מלֻמדי־המלחמה, והקרָב בא עד קצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום. היהודים יצאו לקרָב בכל המונם ועשו גבורות נפלאות, ביָראם פן יפלו בידי אויביהם. והרומאים נלחמו רק בחלק צבאם, כי טרם הספיקו להגיע שמה הלגיונות, אשר בהם שׂמו הלוחמים מבטחם. על־כן שמחו הרומאים בחלקם, כי עלה בידם לכבוש את הבירה.
7
ח׳ח. ויוּליָנוס שר־המאה מארץ ביתוּניה, איש מבני הנדיבים, עלה בדעת־הקרָב ובכח־גופו וגם בעֹז־נפשו על כל האנשים, אשר ידעתי במלחמה הזאת. הוא עמד בַּבִּירָה על־יד טיטוס וראה את הרומאים, והנה הם נסוגים אחור ואין בהם כֹּח לעמוד על־נפשם, והגיח לבדו אל־תוך היהודים המנצחים והניס אותם עד קרן החצר הפנימית אשר למקדש. הם ברחו כֻלם יחד, בחשבם כי עֹצם־ידו ועזוז־רוחו אינם דרך־אדם. והוא קפץ בקרב הבורחים הנפוצים מעליו אנה ואנה והמית את הנופלים בידו. והקיסר ראה את הדבר הזה ותמַה מאד מאד ויתר רואיו שׂערו שׂער. אולם גם אחריו רדף הגורל, אשר לא יִמָּלט ממנו בשר־ודם: על רגליו היו סנדלים מסֻמרים כחֹק לאנשי־הצבא והמסמרים היו צפופים וחדים, וברוצו על־גבי מרצפת־האבנים מעדו רגליו והוא נפל ארצה אחורנית. לקול שאון נשקו במפלתו הפכו הבורחים את פניהם אליו והכו אותו מכל עבר ברמחיהם ובחרבותיהם. אולם בעבי־מגִנו השיב יוּליָנוס זמן רב את חרב שונאיו אחור וכפעם בפעם נִסּה לעמוד על רגליו, אך המון המכים אותו השליך אותו לארץ. וגם בשכבו מָחַץ בחרבו רבים [מהמתנפלים עליו], ולא במהרה נפל שדוד, כי הקובע והשריון סוככו על חלקי גופו הנוחים לדקירה, וגם כנס את צוארו (ערפו), ורק כאשר נקצצו ראשי יתר אבריו וראה, כי אין איש מחרף את נפשו לבוא לעזרתו, עיפה נפשו להורגים. ועצב נורא דכא את לב הקיסר בראותו איש גבור־חיל כזה נרצח לעיני חבריו הרבים. הוא רצה להחיש לו עזרה, אך לא יכל לעשות את הדבר ממקום עָמדו והאנשים [הקרובים], אשר יכלו לעָזרוֹ, נמוגו מפחד ולא משו ממקומם. ואחרי אשר שׂרר יוּליָנוס זמן רב אל המות ונלחם בממיתיו ופצע את כֻּלם מלבד מתי־מעט, נהרג בעמל רב והשאיר את שמו לתהלה לא בפי הקיסר בלבד, כי־אם גם בפי השונאים. והיהודים לקחו להם את נבלת המת, ואחרי זאת גרשו את הרומאים ולחצו אותם אל חומת אנטוניה. במלחמה הזאת הפליאו לעשות גבורות אַלֶּכּסא וגִפְתָּאי מצבא יוחנן, ומאנשי שמעון מַלכִּיהא)יתכן גם: מלאָכי. ויהודה בן מֶרְטוֹן, וגם יעקב בן סוֹסא ראש האדוֹמים, ושני אחים מקרב הקנאים שמעון ויהודה בני אֲרִיב)נ״א: בני יאיר..
8