מלחמת היהודים ה׳:י״גThe War of the Jews 5:13
א׳הרג רב בירושלים וחלול הקדש.
א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא חשב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באִוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו — כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר — [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּתא)בהוצאה הישנה: בן בּוֹמַדּוֹס, הוא חנן איש־אמאוס המֻּזכר להלן. האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּלב)בהוצאה הישנה: בן מַסַּמְבַּלוֹס. הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזהא)הפסוק הזה סתום. יש מתרגמים: איש לא ידבר עמו (עם אבי יוסף)., ואת כל המקונניםב)ואולי ״המשתתפים בצרתם״. המיתו, מבלי לחקור אותם.
א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא חשב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באִוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו — כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר — [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּתא)בהוצאה הישנה: בן בּוֹמַדּוֹס, הוא חנן איש־אמאוס המֻּזכר להלן. האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּלב)בהוצאה הישנה: בן מַסַּמְבַּלוֹס. הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזהא)הפסוק הזה סתום. יש מתרגמים: איש לא ידבר עמו (עם אבי יוסף)., ואת כל המקונניםב)ואולי ״המשתתפים בצרתם״. המיתו, מבלי לחקור אותם.
1
ב׳ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: ״עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים — בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול — הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו — אם ימהר לתת את הדין״. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.
2
ג׳ג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה — כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר — ואבן שלוחה פגעה בראשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שמו בו מבטֶחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: ״מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו״ג)רואה אני את התרגום הזה מן התרגום השני: אמרה לשומרים, אשר היו מיודפת: ״אני מאמינה בזאת וכו׳״. — הכונה: מן היום, אשר בגד יוסף ביודפת, נחשב בעיני כמת״.. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: ״זה הוא שכר ברכת רחמי — כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אלֵי קבר!״ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.
3
ד׳ד. ומן הבורחים אל הרומאים יש אשר קפצו בשעת־דחקם בחפזון מן החומה אליהם, ויש אשר יצאו למראית־עין להלחם באויבים ואחרי־כן נמלטו אליהם. אך פה מצאו אותם רעות גדולות, אשר היו קשות להם מכל התלאה אשר בעיר. כי הנה השׂבע אשר במחנה הרומאים השיא עליהם מות קשה ממוֹת־הרעב בירושלים, באשר באו אל מחנה הרומאים נפוחי־רעב ומראיהם כחולי־הִדְרוֹקָן, וכאשר מלאו את בטנם הריקה בהמון מאכלים, נבקעו מעיהם, — מלבד האנשים, אשר לקחו מוסר מהדבר הזה וכבשו את יצרם ורק מעט־מעט הביאו את המאכל אל הקבה, אשר לא הסכינה לקבּלו. וכאשר נחלצו האנשים מהצרה הזאת, קמה עליהם מכה אחרת. אנשי־הצבא הסורים מצאו את אחד הבורחים באספו זהב מפלֵטת קֵבתו, כי דרך הנמלטים היה לבלוע את הזהב לפני ברחם, כאשר אמרנו למעלה, יען אשר היו המורדים בודקים את כֻּלּם. ובקרב העיר נמצא זהב בהמון רב, עד כי שלמו האנשים שנים־עשר אתיקים (דרכמונים) בעד חתיכת זהב, אשר מחירה היה לפנים עשרים וחמשה (אתיקים). וכאשר נגלה דבַר המזמה, אשר עשה הפליט האחד, עברה הרִנה במחנה הרומאים, כי כל הבורחים מִלאו את כרסיהם במטבעות־זהב, והמון הערבים והסורים בִּקעו את בטן הבורחים המתחננים על נפשם ובדקו את קבותיהם. אני חושב למשפט, כי גדול היה האסון הזה מכל הצרות, אשר מצאו את היהודים, כי בלילה אחד נבקעו בטני אלפַּים איש!
4
ה׳ה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵׁמים בגדוד רומאי ולהמית את כֻּלם כרגע — לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות — כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה — ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט־מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאוה מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העם לכליון, והפך כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.
5
ו׳ו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתָּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכהנים להקריבם על עולת־התמיד — והם נמצאו בבית־המקדש לפנים — וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לו פִגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלּוֹ.
6
ז׳ז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוחא)במקור: מַנַּיּוֹס. בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד, והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוציאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים, אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב].
7