מלחמת היהודים ה׳:י״בThe War of the Jews 5:12
א׳טיטוס הקים חֵל מסביב לחומות העיר. הרעב שׂם בתים ומשפחות חֵרם.
א. וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שבהם אמרו להקריב את את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפוים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא יִשָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב — ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו]א)ההוספה נמצאת בהוצאה הישנה..
א. וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שבהם אמרו להקריב את את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפוים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא יִשָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב — ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו]א)ההוספה נמצאת בהוצאה הישנה..
1
ב׳ב. עצת טיטוס טובה בעיני שרי־החַיָּלות, והוא צוה להפקיד את העבודה בידי כל צבאותיהם. וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה — בעיני שר־המאה, ושר־המאה — בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה. ראשית הַחֵל היתה ממחנה אשור, אשר שם נמצא מקום תחנותו (של טיטוס), ומשם נמשך דרך נחל קדרון אל עבר הר־הזיתים, ומשם נָסַב דרומה והקיף את ההר עד הסלע, הנקרא ״שובך היונים״ (פֶרִיסְטֵרֵאוֹן) ואת הגבעה הסמוכה לו, אשר ממעל לעמק בקרבת הַשִּׁלֹּחַ, ומשם נטה הדָּיֵק מערבה וירד אל עמק (תּעלת) המקור הזה ועלה משם אל מצבת חנן הכהן הגדול ונקף את ההר, אשר חנה בו פומפיוס לפנים, ומשם נטה צפונה והגיע עד כפר אחד, הנקרא בית־עדשים (אפונים), ואחריו הקיף את מצבת הורדוס ופגע במזרח במקום מחנה טיטוס, אשר משם היתה תחלתו. ואֹרך הַחֵל הזה היה ארבעים ריס חסר אחד, ושלש־עשרה מצודות נבנו עליו מחוץ ומדת כֻּלן יחד מסביב עשרה ריסים. בשלשה ימים נשלמה כל העבודה הזאת, אשר לא נפלה בערכה מעבודת חדשים [רבים], בחפזון אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר. ואחרי אשר סגר טיטוס על העיר בַּדָּיֵק הזה ושׂם צבא־משמר במצודות, סבב באשמֹרת־הלילה הראשונה את החֵל לפקוד את המשמר, ובאשמֹרת השניה שלח את אלכסנדרוס, ובאשמֹרת השלישית סבבו ראשי הלגיונות על־פי הגודל. ועל־פי הגורל חלקו להם שומרי הַדָּיֵק את שעות הַשֵּׁנה וכל הלילה עברו הלוך ושוֹב בָּרֶוַח אשר בין המצודות בַּתָּוֶך.
2
ג׳ג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית תקוָתם להִוָּשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גוְֹעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמּוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגוְֹעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.
3
ד׳ד. וכאשר סבב טיטוס בעמקים וראה אותם מלאים פגרים והביט אל המֻגלה הרַבָּה השוטפת מקרב הנבלות המסריחות, נאנח ונשא את ידיו למרום ובקש את האלהים להיות עֵד־צדקו, כי לא ידיו עשו את הדבר הזה. כל אלה הדברים היו בקרב העיר, ולא הוסיף עוד איש מן המורדים להגיח משעריה, כי לבם נפל עליהם, והרעב נגע גם עד בשרם. והרומאים התענגו על רֹב טובה, כי היה להם לחם למכביר וגם יתר המזונות, אשר הובאו מארץ סוריה ומהמדינות (האפרכיות) הסמוכות, ורבים מהם התיצבו בקרבת החומה והראו את המון מאכליהם הרבים, לחַזק את רעבון האויבים בשׂבע אשר להם. אולם גם האסון הזה לא הכניע את לב המורדים הקשה. וכראות זאת טיטוס, חמל על שארית העם ובקש להציל את הנותרים, ועל־כן החל עוד הפעם לשפוך את הסוללות, אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות. ועל־כן הביאו אנשי־הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס, ובידם עלה לשפוך על הבירה בלבד ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות. והקיסר חזר כפעם בפעם על הלגיונות להחיש את העבודה למען הראות לשודדים, כי כבר נתפשו בכפו [ואבד מהם מנוס]. אולם בלבם כבר מת כל רגש־נֹחם על מעשיהם הרעים, וכאִלו נפרדו נשמותיהם מגוִיותיהם ואלה ואלה כזרות נחשבו להם. כל צרה לא הֵרַכּה את לבם וכל מכאוב לא נגע בבשרם. הם פשטו על העם החלל וקרעו את בשרו ככלבים ומלאו את בתי־הכלאים אנשים נמַקי־רעב.
4