מלחמת היהודים ה׳:י״אThe War of the Jews 5:11
א׳היהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אפיפןם. היהודים הרפו את בניני המצור אשר לרומאים.
א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפֹּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכֹּשר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה — כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר — לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.
א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפֹּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכֹּשר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה — כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר — לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.
1
ב׳ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפֹּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: ״בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרבא)בהוצאה ישנה: ״ומה לנו ולעיר־קדשנו, אחרי דברך, כי מות נמות״., הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזהב)בהוצאה ישנה: ״ההיכל האובד״, ואפשר להבין גם ״ההיכל הנפסד״. — העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים״. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.
2
ג׳ג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּסג)מלך ארץ קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי) על נהר פרת העליון. עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים ״מקדונים״, כֻּלּם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא ״מאֻשר״ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: ״הן עבודה אחת לשנינו״א)״עבודה משותפת לנו״, לאמר: כמוני כמוך.. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻלּם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.
3
ד׳ד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראת בשם סְתְּרוֹטִיּוֹסב)הוראת המלה לא התבררה כהלכה., והשניה — נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדיםג)אמיגדַלוס ביונית. יש גורסים: ״ברכת המגדל״. משערים, כי זו היא אחת הברכות (התעלות), שחפר חזקיהו המלך., ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את חלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלּה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפֹלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש. פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.
4
ה׳ה. וכעבור שני ימים השתערו אנשי שמעון גם על יתר הסוללות, אחרי אשר הביאו אליהן הרומאים את מכונות־הרעש והחלו לנַפּץ את החומה. טִפְתָּאי אחד מבני גַרִיסד)נ״א גַרְסִיס., העיר אשר בגליל, ומַגַּסַּרוֹס, מעבדי חצר־המלך, אשר היה משרת למרים, ואתם איש אחד מחדיב, בן נַבַּטָּאי, אשר נקרא במקרהא)ואולי ״על שם המקרה״. קשה לחשוב, כי גבור־חיל כּזה היה חגר. בשם חגירא, לאמר: הַפִּסֵּחַ, לקחו בידיהם לפידי־אש והגיחו אל מכונות הרומאים. ומכל בני ירושלים לא נמצא אף אחד, אשר עלה בעֹז־רוחו על האנשים האלה ואשר היה כמוהם נורא על סביביו. הם עשו את מעשיהם, כאלו הלכו לקדם את פני אוהביהם ולא להתראות פנים בצריהם, ולא נמלכו בדעתם ולא נעצרו בלכתם, כי־אם קפצו אל תוך מערכת האויבים והציתו את המכונות באש. ואף כי המטירו עליהם הרומאים מכל עבר חצים ואבני־קלע והניפו עליהם את צורי חרבותם, לא זעו האנשים ממקום הסכנה, עד אשר אחזה האש את המכונות. וכאשר עלתה הלהבה למרום, מהרו הרומאים מכל מקומות מחניהם לבוא לעזרת אחיהם והיהודים עמדו להם לשטן, כי נלחמו בהם מראש החומה וגם התנגחו פנים בפנים עם השונאים, אשר נסו לכבות את הבערה, ולא חמלו על בשרם ולא נשמרו לנפשותיהם. הרומאים משכו אליהם את מכונות־הרעש מתחת מכסה הזמורות הבוערות באש, והיהודים החזיקו במכונות בתוך הלהבה ותפשו את הכרים ולא הרפו מן הברזל הלוהט. משם עברה האש אל הסוללות, בטרם הספיק הצבא הסוכך עליהן להניא את הדבר. וכראות הרומאים, כי הקיפה אותם האש מסביב, נואשו מתקנתם להציל את הבנינים האלה ונסוגו אל מחנם. והיהודים רדפו אחריהם, כי עצם מספרם מרגע לרגע על־ידי אחיהם הפורצים משערי העיר לעזרתם, ונצחונם הוסיף להם עֹז ועצמה, ואש קנאתם עברה כל חֹק. הם הגיעו עד מצודות מחנה הרומאים והתנגחו עם שומרי המחנה. כי לפני המחנה עומד משמר עד בוא חליפתו, וחֹק חמוּר לרומאים, אשר העוזב את משמרתו, מאיזו סבה שהיא — אחת דתו להמית. אנשי המשמר בחרו למות מות־גבורים ממות־נבל ונשארו על עמדם, ולמראה צרתם שבו רבים מהבורחים בבֹשת־פנים. הם העמידו על חֵל המחנה את כלי־הקלע המהירים ועצרו בהם את ההמון הפורץ מן העיר, אשר לא שׂם לב לשלומו ולא שמר את נפשוב)לאמר, שיצאו בלי נשק־מגן.. והיהודים התנגחו עם היוצאים להלחם אִתּם ולא נזהרו מנפֹל על צורי חרבותיהם, ובכֹבד גופם הכו את שונאיהם לארץ. היהודים לא הפליאו לעשות בכֹח ימינם, כי־אם נצחו באֹמץ־רוחם. והרומאים חַתּוּ מפני עֹז־נפשם ולא מפני הרעה אשר עוללו להם.
5
ו׳ו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד.
6