מלחמת היהודים ה׳:י׳The War of the Jews 5:10
א׳רבים מבני ירושלים מתאמצים לנפֹּל אל הרומאים. הרעב והמצוקות הקשות, שעברו על הנשארים בעיר.
א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים], אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפֹּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.
א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים], אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפֹּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.
1
ב׳ב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כִּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻׁלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלו דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.
2
ג׳ג. מה עלובים היו מזונות יושבי ירושלים, ודָמֹעַ דָמעה כל עין לַמראה הנורא, כאשר תפשו להם התקיפים את המאכלים והחלשים מררו בבכי. כי דרך הרעב לדַכּא את כל רגשות האדם, ויתר על כֹּל הוא משבית את רגש־הבֹּשת. הנשים טרפו את הצידה מידי בעליהן, והבנים מידי אבותיהם, ועוד גדול מזה היה הכאב למראה האִמות, אשר הוציאו מפי עולליהן את לחמם, וכאשר התעטפו מחמדי־נפשן ברעב בעודם מֻנָחים בזרועותיהן, לא חמלו עליהם ולקחו מהם את רסיסי־חייהם [האחרונים]. ובאכלם ככה את לחמם לא נסתרו מעיני המורדים, אשר שוטטו בכל עבר, ולא נחלצו ממעשי חמסם. כי בראות המורדים בית סגור על מסגר, היה להם הדבר לאות, כי יושבי הבית מוציאים את לחמם לאכלו, ומהרו ושברו את הדלתות ופרצו אל הבית, וכמעט חנקו את האנשים להוציא את המאכל מגרונם. הם היו מכים את הזקנים המחזיקים את מזונם בידם, וסוחבים את הנשים בשערותיהן על הסתירן את הצידה בכפיהן, לא נשאו פני איש־שיבה ולא חמלו על נפש עוללים, כי היו מרימים את הילדים עם טרפם בין שִׁניהם ומשליכים אותם ארצה. וכאשר מהרו האנשים להקדים את פני החומסים ולבלוע את טרפם, הרבו השודדים ליסרם באכזריות חמה, כאלו נעשה להם דבַר־עָוֶל. הם מצאו דרכי ענויים נוראים לחקור את האנשים, אם נמצא מזון בידם, כי סתמו את נקביהם בעדשים (באפונים) ודקרו את אחוריהם בשבטים חדים. תסַמר שערת איש לשֵׁמע דברי היסורים, אשׁר סבל כל אחד מיושבי ירושלים, למען יודה על פת־לחם אחת ויגלה קֹמץ־קמח אחד, אשר הניח במסתרים. ואת הדברים האלה עשו מעַניהם לא מתוך דחקם — הן לוּ היה כדבר הזה, לא היתה סאת אכזריותם גדולה כה, כי כִפּר עליה האֹנס — כי־אם למען הראות את זדון נפשם וגם לצבור להם מזון לימים הבאים. וכאשר יצאו אנשים בלילה והתגנבו בלאט אל מקום השומרים הרומאים ללקט אורות־שדה וירקות, וכבר חשבו, כי נמלטו מכף שונאיהם, פגעו בהם המורדים וגזלו מידם את כל אשר הביאו אתם, ואף כי הפצירו בהם האנשים וגם השביעום בשם אלהים הנורא להשאיר להם חלק המזונות, אשר אספו בנפשם, לא שמעו להם ולא השיבו להם דבר. ועל העשוקים היה לשמוח בחלקם, אשר רק טרפם נלקח מהם ונפשם היתה להם לשלל.
3
ד׳ד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרי למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאִלו החמיץ מצוה גדולהא)במקור: והאיש, אשר לא היה חלקו בדבר, נעצב על השארו מרחוק למעשה האכזרי — כאלו היה דבר טוב..
4
ה׳ה. אכן נבצר מכֹּח אדם לפרט את כל חטאות האנשים האלה לאחת אחת! סוף דבר: אף אחת מערי הארץ לא סבלה כסֵבל ירושלים, ואף אחד מדורות עולם לא הרבה לעשות רשע כאנשי־הבליעל האלה, אשר חרפו לאחרונה גם את גזע העברים, למען תקטן מדת חטאתם בעיני הנכריםב)לשון המקור סתומה. אפשר גם להבין: ״למען אשר תקטן מדת חטאתם, (כי חטאו] לנכרים״. לאמר: הם כחשו במוצאם היהודי ובזה הצדיקו את עלילותיהם, שעשו ליהודים הזרים להם. ולא פרש המחבר, למה הוא רומז בזה, לא פה ולא להלן.. ובזה הודו במו־פיהם, כי הם עבדים ואספסוף והמון ממזרים וחלאת־העם, וכן היה הדבר באמת. ידי האנשים האלה החריבו את העיר, הם אשר אלצו את הרומאים לתת את שמם על הנצחון הזה בעל־כרחם, וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש. במנוחת־נפש הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער ולא התעצבו אל לבם ולא שפכו דמעה, ורק נפש הרומאים דאבה לשרפה הזאת. אך על זאת נדבר עוד אחרי־כן במקום הראוי, כאשר נספר על המעשים ההם.
5