מלחמת היהודים ה׳:ט׳The War of the Jews 5:9
א׳טיטוס הרפה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.
א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב — באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השִׁלום, אשר בו היה חק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריק למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח הצפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו תחת הרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.
א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב — באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השִׁלום, אשר בו היה חק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריק למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח הצפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו תחת הרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.
1
ב׳ב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, — וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללהא)במקור: ״וטיטוס ידע, כי העיר תנצל או תחרב לעצמו״., ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבר אתם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.
2
ג׳ג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר יִשָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והרבה לדַבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: ״חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות — הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להכנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּהּ, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.״
3
ד׳ד. בעוד יוסף מדַבּר את דברי התוכחות האלה התלו בו רבים מהעומדים על החומה ורבים שפכו עליו חרפות ובוז ואחדים ירו בו. כאשר ראה יוסף, כי לא הטה את לב האנשים בדברי העצה הנכוחים, פנה להזכיר להם את דברי ימי אבותיהם ונשא את קולו ואמר: ״הוי בנים אמללים, אשר שכחתם מאין תבוא עזרתכם, האם בחרב ובזרוע תלחמו עם הרומאים? מי הוא האויב, אשר נצחנו אותו בדרך הזאת? האם לא האלהים בורא היהודים הוא שעשה בכל עת שפטים בעושקיהם? ואיך לא תסבו את עיניכם לראות את המקום, אשר ממנו אתם יוצאים למלחמה, ולא תכירו את עוזרכם, אשר חללתם את שמו? האמנם לא תזכרו את נפלאות האלהים בימי אבותינו ואת האויבים, הרבים והעצומים, אשר השמיד לפנים במקום הקדוש הזה? רעדה תאחזני מדי דבּרי על מעשי אלהים באזנים טמאות כאלה. אך הסכיתו ושמעו, למען תדעו, כי לא ברומאים לבד אתם עושים מלחמה, כי־אם גם באלהים. נכוא)המחבר עֵרב כאן את שם פרעה־נכֹה בשם פרעה. מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב גם בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שׂרה המלכה, אמנוב)במקור: אֵם עמנו.. ומה עשה בעלה אברהם אבינוג)במקור: אבי אבינו.? האם יצא להלחם בחרב עם הַזֵּד הבליעל, אף כי היו לו שלש מאות ושמונה־עשר שלישיםא)אלה חניכי אברהם. יוסיפוס השתמש כבר בחֹמר מדרשי. ולכל אחד מהם נמצא חיל לאין־מספּר? או הטרם חשב, כי כל החיל הזה הוא כאפס, אם לא יהיה אלהים בעזרו, והרים את ידיו הטהורות אל המקום, אשר טמאתם אתם כיום הזה, לשחר את פני העוזר הגדול, אשר לא יפָּלא ממנו דבר? והאם לא הושבה המלכה לבעלה עד ערב היום הבא וכל רע לא אֻנה לה, והאם לא השתחוה המצרי [לאלהים] במקום הזה, אשר מלאתם אותו דם־אחים, וכֻלּוֹ רועד מפחד חזיונות־לילה — ולא ברח [אל ארצו] אחרי כפּרו במנחת זהב וכסף את פני העברים אהובי אלהים? והאם עלי לספר לכם על מושב אבותינו במצרים? הטרם התענו בעֹל מלכים זרים ארבע מאות שנה, ותחת לעמוד על נפשם בחרב נקמה ולהִוָּשׁע בכח ימינם הפקידו את נפשם בידי אלהים? ומי מכם לא ידע את העָרֹב, אשר מִלא את ארץ מצרים, ואת החלאים הרעים, אשר השחיתוה, ואת המאֵרה ביבול הארץ, כאשר אזלו המים מן היאור (נילוס), ואת עשר המכות, אשר ירדו רצופות, עד אשר שלחו [המצרים] את אבותינו ממצרים בלי שפיכת־דם ובלי סכנה ושמרו עליהם בדרכם? וכאשר גזלו הארמים (הסורים)ב)ככה, במקום הפלשתים של המקרא. את ארון־הקדש מידינו, האם, לא הקיפה הצעקה את כל שדה פלשתיםג)במקור: פַּלֶסְטִינֵי. עם פסל דגון? האם לא עלתה צעקת כל עם הגוזלים (את הקֹדש] בעלות רקב במעורי בשרם ובצאת מעיהם יחד עם מאכלם — עד אשר השיבו ידי העושקים את הארון למקומו בקול צלצליםד)במקור: ״קוּמבַּלּים״. ובתֻפּיםה)במקור: ״טוּמפַּנים״. והביאו כל מיני קרבנות לכַפֵּר את המקדש? האלהים עשה את כל התשועות האלה לאבותינו, כאשר לא בטחו בזרועם ובחרבם והפקידו בידו את גורלם! וכאשר משך אחריו סנחריבו)המחבר כותב כאן: סנחֵרים במם, כדרך השבעים. את כל המונות ארץ אסיה וחנה על העיר הזאת, הֲבִידֵי אדם נשברה זרועו? הטרם השליכו [אבותינו] את הנשק מידיהם ופרשׂו אותן בתפלה [לאלהים] ומלאך־האלהים השמיד את כל החיל הזה, אשר לא יִמָּנה, בלילה אחד? וממחרת השכים מלך אשור ומצא מאה ושמונים וחמשה אלף פגרים וברח עם הנשארים אל ארצו, אף כי לא לקחו העברים חרב בידם ולא רדפו אחריו. הלא תדעו גם את עבדות בבל, אשר חי שם העם בגלות שבעים שנה ולא קם להשיב לו את חדותו, עד אשר התעורר כֹּרש לעשות את הדבר הזה למצֹא חן בעיני אלהים, ועל־ידו נשלחו [מגלותם] לעבֹד את האלהים, אשר כרת אתם ברית. בקצרה אֹמַּר לכם, כי מעולם לא עשו אבותינו גבורות בעֹז־ידם ומעולם לא בושו מתקותם, כאשר לא חגרו את כלי־נשקם ורק שׂמו מִבְטַחָם באלהים. מדי שבתם בארצם במנוחה עשו חיל ברצון השופט העליון, ולעת צאתם למלחמה כשלו תמיד ונפלו. כה היה הדבר, בעת אשר צָר מלך בבל על העיר הזאת, וצדקיהו מלכנו נלחם בו ולא שמע לנבואת ירמיהו, ונפל בשבי האויב ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל, אף כי היה טוב וישר הרבה מנשיאיכם אתם, והעם אשר עמו עלה בצדקתו על המונכם כיום הזה. הן כאשר קרא אליהם ירמיהו בקול, כי הרגיזו את האלהים בתועבותיהם, אשר עשו להכעיסו, וכי יכרעו [לפני האויב], אם לא יסגירו את העיר [בידו], לא שלחו בו המלך והעם יד! ומה אתם עושים עתה? אם גם לא אזכיר את מעשיכם בקרב העיר, כי תִלְאֶה לשוני לפרש את כל מעשי רשעתכם כהלכה — הן גם אותי אתם מנאצים וממטירים עלי חצים על אשר באתי לדבּר על לבכם למען הושיעכם, ואתם מתרגזים עלי מאד לעת שׂאֵתי על שפתי את זֵכר עונותיכם, ולטֹרח עליכם לשמוע את דברי המעשים, אשר אתם עושים יום יום! ועוד דבר: כאשר חנה על העיר הזאת אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶס, אשר הִרבּה לנבּל את שם אלהים, יצאו אבותיכם לקראתו בחרב, והם נפלו חללים במלחמה, והעיר היתה לבז בידי האויבים, ובית־המקדש שמם שלש שנים וששה חדשים! והאם עלי עוד להוסיף דברים? מי העיר את הרומאים לעלות על עמנו — האם לא אשמת יושבי הארץ? מתי החל זמן עבדותנו — האם לא במלחמת האחים בימי אבותינו? הלא שגעון אריסטובולוס והורקנוס והמריבה אשר ביניהם עוררו את פומפֵּיוס לבוא אל העיר, והאלהים הכניע לפני הרומאים את האנשים, אשר לא היו ראוים לחיי־חֹפש. אחרי מצור שלשה חדשים הסגירו את עצמם בידיהם, אף כי לא הרבו עונות לחלל את הקדשים ולהפר את החֻקים במעשיכם היום, ואף כי הרבה הרבה עלו, גדלו מכם בחסנם ותכונתם למלחמה. ואיך לא נזכור את קץ אנטיגנוס בן אריסטובולוס, אשר בימי מלכותו שפט האלהים את העם החוטא למפלה עוד הפעם, והורדוס בן אנטיפטרוס הביא עמו את סוֹסִיּוּס, וסוֹסִיּוּס הביא עמו את חיל הרומאים, וששה חדשים נמצאו אבותינו במצור, עד אשר השיגם גמול אשמתם והם נפלו בשבי והעיר היתה לבז לשונאים? מעולם לא נִתַּן בידי העם להצליח בחרב, ותמיד היתה המפלה סמוכה למלחמה. על־כן אני חושב, כי נאה ליושבי ארץ־הקדש להפקיד את כל משפטם בידי אלהים ולמאוס בכח זרוע האדם, למען ימצאו חן בעיני השופט העליון. ואתם — המלאתם אף אחד הדברים, אשר צוה עליהם המחוקק את הברכה, או הנזהרתם אף באחד הדברים, אשר פקד עליהם את המאֵרה? עד כמה הרביתם לחטוא מאבותיכם, אשר נפלו בידי אויביהם חיש מהר! הן קל היה בעיניכם לעשות עוֹן במסתרים, לגנוב ולארוב ולנאף, כי עוד תתחרו איש באחיו במעשי רצח ושֹׁד, ואתם בוקעים לכם דרכי־רשעה חדשים ומוזרים, והמקדש נהפך למקוה כל [שודד ורוצח] ומקום משכן אלהים נטמא בידי בניו, המקום הקדוש, אשר גם הרומאים התפללו אליו מרחוק ורבים מהם עזבו מנהגי־עמם ודבקו בחֻקינו. האַחרי כל התועבות האלה אתם מחכים לעזרת האלהים, אשר חללתם את שמו? ואם גם אנשים ישרים אתם ובידים נקיות אתם מחַלים את פני אלהים, כבֹר ידי מלכנו בעת התפללו [אל האלהים] לעוררו מידי מלך אשור — כאשר השמיד האלהים את כל החיל הגדול בלילה אחד — האם כמעשה מלך אשור עשו גם הרומאים, ועל־כן לכם המשפט לקוות, כי יחדש לכם אלהים את עזרתו כקדם? האם לא לקח מלך אשור כסף מידי מלכנו לבלתי החריב את העיר, ואחרי־כן הפר את שבועתו ועלה לשרוף את ההיכל? ואולם הרומאים עולים עליכם לדרוש מידכם את המס כחֹק להם, אשר שִׁלמו אבותיכם לאבותיהם, ואם יקבלו את המס, לא יחריבו את העיר ולא יגעו בקדשיה ויתנו לכם את כל נחלתכם, ובני־ביתכם ישארו בני־חורין, ואתם תמשלו ברכושכם כטוב בעיניכם, וגם את חֻקי־קדשֵׁנו ישמֹרו. הן תועי־לב אתם בחשבכם, כי יעשה אלהים לצדיקים האלה כמעשהו לרשעים לפנים. והלא דרך האלהים הוא להחיש את נקמתו בעת רצונו, ולכן השמיד את חיל אשור בלילה הראשון לחנותו על העיר, ואִלו באמת היה עמנו ראוי לחיי־חֹפש והרומאים היו ראוים לעֹנש, כי אז פגע אלהים בהם מיד, כאשר עשה לאשור, בעת אשר נלחם פומפֵּיוס בעמנו או אחרי־כן לעת עלות סוֹסִיּוּס על העיר, או בזמן אשר החריב אֶספַּסיָנוס את ארץ הגליל, או לאחרונה, כאשר נגש טיטוס אל העיר. אולם מַגְנוּס (פומפיוס) וסוֹסִיּוּס כבשו את העיר בחֹזק־יד וכל רעה לא מצאה אותם, ואספסינוס עוד עלה לגדֻלה אחרי הלחמו בנו וקבל את נזר המלוכה, ולטיטוס נפתחו מקורות הארץ בברכה רבה, אשר כזבו מימיהם לכם לפנים. הלא תדעו, כי לפני בוא טיטוס דללו מֵי הַשִּׁלֹּחַ ויתר המעינות אשר בקרבת העיר, עד כי הֻטל עליכם לקנות לכם מים במשורה (בכדים), ועתה כל המקורות האלה נותנים את מימיהם לרויה לאויביכם, לא רק דֵי צֹרך האנשים והבהמה, כי־אם גם דֵי השקוֹת את הגנים. וכבר היה האות הזה פעם אחת לפני חרבן העיר, כאשר עלה מלך בבל, אשר דברתי עליו, להלחם בירושלים וכבש אותה ושלח אותה באש על ההיכל, אף כי אין אני חושב, אשר הרבו בני הדור ההוא מעשי־רשע כמוכם היום. על־כן אני מאמין, כי זה הוא אות, אשר עזב אלהים את המקדש ועבר אל מחנה צָרֵיכֶם, אשר אתם נלחמים בהם הפעם. הן כל איש ישר יברח מבית טמא, ונפשו תגעל ביושביו — והאמנם תחשבו, כי האלהים יִשָּׁאר אִתּכם אחרי כל מעשי תועבותיכם, הוא אשר עינו צופה כל תעלומה ואזנו שומעת גם בעת אשר אתם מחרישים? והנמצא דבר, אשר עשיתם אותו בלאט ובמסתרים, אם יש אִתּכם סוד, אשר לא נגלה לאויביכם? הלא אתם עושים נבלה ביד רמה (בפומבי) ומדי יום ביומו אתם רָבים ביניכם, מי מכם יַרבה להרֵע, ונושאים את רשעתכם לעיני השמש, כאלו למעלה טובה נחשבה בעיניכם. ובכל־זאת עוד נשארה לכם דרך ישועה, אם תרצו בה, כי האלהים מרבה לסלוח למודים ועוזבים. הוי לבות־הברזל! פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי־מפלה, הביטו מאחריכם וראו את צבי־עֶדְיְכֶם, אשר אתם מפקירים בידיכם, את תפארת העיר, הדַר המקדש, יקַר מתּנות עמים רבים, ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראות את אלה? והיֵש לנו דבר יקר מאלה להצילהו? הוי, אבירי־לב, הקשים מאבן! אם לא תביטו על הדברים האלה בעיני־בשר, חמלו על משפחותיכם ותעבורנה לנגד עיני כל איש מכם תמונות בניו ואשתו והוריו, אשר יסופו במהרה ברעב או בחרב. יודע אני, כי יחד אתכם נמצאו בצרה גם אמי ואשתי, משפחתי נשואת־הפנים ובית־אבי המפֹאר מקדם, ואולי יֵרָאה בעיניכם, כי רק למענם אני נותן לכם את העצה הזאת. המיתו אותם בידיכם, ויהיה דם קרובי כֹּפר ישועת נפשכם, וגם אני נכון למות, אם תקחו מוסר אחרי מותי!״
4