מלחמת היהודים ה׳:ח׳The War of the Jews 5:8
א׳הרומאים כבשו את החומה השניה ושמו את פניהם לכבוש את החומה השלישית.
א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב בעיניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר — כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים, אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנות. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוּס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].
א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב בעיניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר — כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים, אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנות. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוּס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].
1
ב׳ב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה. ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא יִנָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוה מיד להרוס את כל חלקה ברוח הצפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית.
2