מלחמת היהודים ו׳:ב׳The War of the Jews 6:2
א׳טיטוס צוה להרוס את הבירה, ושלח את יוסף לדבר עוד הפעם אל המורדים דברי־מוסר.
א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרֹא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, הנקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראוים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: ״אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחַדש את עבודת הזבחים הנפסקת בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך״. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם יִשָּׁמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שָׂם הקיסר בפיו, ועוד הרבה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעָריץ הִרבּה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: ״אמן ואמן! הן אתה שקרת על טהרת העיר הזאת למען אלהים, ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אִשו כחֹק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חָקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם — ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חֻקי התורה בועט בחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקֹדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים, זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לעֹנש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא יֵדע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האֻמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקֹדש חללי ידיכם? הנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה.״
א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרֹא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, הנקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראוים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: ״אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחַדש את עבודת הזבחים הנפסקת בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך״. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם יִשָּׁמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שָׂם הקיסר בפיו, ועוד הרבה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעָריץ הִרבּה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: ״אמן ואמן! הן אתה שקרת על טהרת העיר הזאת למען אלהים, ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אִשו כחֹק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חָקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם — ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חֻקי התורה בועט בחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקֹדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים, זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לעֹנש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא יֵדע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האֻמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקֹדש חללי ידיכם? הנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה.״
1
ב׳ב. את הדברים האלה קרא יוסף בקול נהי ובדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבּר. הרומאים נדו לו בצרתו והשתוממו על מערכי־לבו. אולם אנשי יוחנן הוסיפו עוד רֹגז על הרומאים ותשוקתם בערה בהם לתפוש אותו (את יוסף) בכפם. אך דברי יוסף עשו רֹשם על נדיבי ירושלים. אמנם מקצתם לא נועזו עוד להמלט על נפשם, כי אימת משמרות המורדים היתה עליהם, ועל־כן נשארו בירושלים, אף כי היטיבו לראות מראש את אחריתם הרעה ואת אבדן העיר. אולם נמצאו בקרבם גם אנשים, אשר שמרו את שעת־הכֹּשר לצאת מן העיר לבטח, וברחו אל הרומאים. במספרם היו יוסף ויהושע הכהנים הגדולים וגם בני כהנים גדולים, הלא הם שלשה בני ישמעאל, אשר נכרת ראשו בקירֵינֵי, וארבעת בני מתתיהו, ובן אחד של מתתיהו אחר, אשר ברח אחרי רצח אביו, אשר המיתוֹ שמעון בן גיורא על שלשת בניו, כאשר סֻפּר למעלה. ויחד עם הכהנים הגדולים ברחו עוד רבים מנדיבי העם אל הרומאים. והקיסר האיר להם את פניו, ובדעתו, כי לא ינעם להם לשבת בקרב בני־הנכר, אשר דתיהם זרות להם, שלח אותם אל עיר גוֹפנא ויעץ להם להשאר שם ולחכות, עד אשר יונח לו מן המלחמה, ואז יקים את כל אחד מהם על נחלתו. העצה הזאת מצאה חן בעיניהם, והם יצאו אל העיר הקטנה הנתונה להם, לשבת בה בשלום ובבטח. אך כאשר לא הוסיפו האנשים להִרָאות העבירו המורדים קול, כי עוד הפעם נשחטו הבורחים, וגלוי היה, כי זממו בזאת להפיל אימה על יתר האומרים לברֹח. וגם הפעם הצליחו בערמתם זמן־מה, כאשר הצליחו לפנים, והיהודים יראו לנפשם וחדלו לברֹח אל הרומאים.
2
ג׳ג. וטיטוס צוה להשיב את האנשים מגוֹפנא ולהעבירם יחד עם יוסף מסביב לחומה, למען יראו פניהם לעיני כל העם, ומני אז הוסיפו רבים לנפול אל הרומאים. הבורחים התאספו כֻלם יחד והתיצבו לפני מערכות הרומאים והתחננו אל המורדים בבכי ויללה: ״אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר־אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה — צאו כלכם מהר־הבית והשאירו את בית המקדש לפלֵטה, כי לא יערבו הרומאים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האֹנס״. אולם בדברים האלה רק העלו את חמת המורדים, ואלה חרפו אותם בקול גדול והציגו לפני שערי המקדש את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי החניתות (קַטַּפּוּלְטוֹת) ואת הבליסטראות, עד כי נראה כל הר־הבית מסביב כדמות שדת־קברות מרֹב הפגרים. וההיכל דמה לבית־משמר־הקברות. הם קפצו אל הקֹדש ואל המקומות האסורים למדרך־רגל בכלי־נשקם, וידיהם מגֹאלות בדם אחיהם הנרצחים; וכֹה עצמו תועבותיהם, עד אשר עלה קצף הרומאים בראותם, כי הם מטמאים את קדשיהם בזדון, — כקצף אשר היו היהודים קוצפים על הרומאים, לוּ באו אלה לחלל את מקדשם. כי מאנשי צבא הרומאים לא נמצא אף אחד, אשר לא הרים את עיניו אל־בית־המקדש ברעד ולא התפלל, כי ישובו השודדים ממזמתם הרעה, טרם יבוא השבר האחרון.
3
ד׳ד. וטיטוס כעס מאד על הדבר הזה והִרבּה לדבר קשות אל אנשי יוחנן, בקראו אליהם לאמר: ״הוי נבלים טמאים, האם לא הקימו ידיכם את הסורג הזה מסביב לקֹדש? האם לא העמדתם בסוֹרג את העמודים האלה, אשר נחרת עליהם בכתב יוני ובכתבנו (רומית), כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת? והאם לא מִלֵּאנוּ אנחנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומאי? הוי אנשי־בליעל! איכה תדרכו על החללים במקום הקדוש הזה, ואיככה תטמאו אותו בדם אחיכם ובדם בני־נכר יחד? מעיד אני עלי את אלהי אבותי ואת האלהים, אשר האיר פניו לפנים אל המקום הזה — ואמנם אני מאמין, כי עתה העלים עיניו מכם — מעיד אני עלי את צבאותי ואת היהודים אשר אתי, וגם אתם, אתם הֱיוּ עֵדַי, כי לא אני הקשיתי את ידי עליכם לטמא את המקדש הזה. ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם ועל חמתכם.״
4
ה׳ה. וכאשר קרא יוסף לפני העם את הדברים האלה בשם הקיסר, בזו להם המורדים והעָריץ, בהאמינם, כי לא מרחמי הקיסר עליהם יצאו הדברים, כי־אם ממֹרך־לבו. וכראות טיטוס, כי לא יחמלו האנשים על נפשותיהם ולא יחוסו על ההיכל, צוה בלי־חמדה לחַדש את המלחמה. הוא לא יכול לעלות על המורדים בכל חילו הרב, כי צר המקום לשאת את כל המונו, ועל־כן בחר לו את הטובים והגבורים אשר בכל מאה ומאה מאנשי־חילו, והפקיד אלף אלף איש מהם על־ידי שר־אלף, ובראש כֻּלם העמיד את צֵרֵאלִּיס וצוה עליו להתנפל על שומרי המקדש בתשע שעות בלילה. וגם הוא לא הסיר מעליו את נשקו ואמר לצאת במלחמה אִתּם יחד. אולם אוהביו מנעו אותו מלמלא את חפצו מפני גֹדל הסכנה, וגם שרי־החַיָּלים הניאו אותו ממחשבתו, באמרם אליו, כי ייטיב לעשות בהשארו בבירה, לשפוט משם את מעשי אנשי־הצבא, מאשר יֵרד אל המלחמה וישים את נפשו בכפו. כי בראות עיני אנשי־הצבא את הקיסר בכל עת המלחמה, יתנדבו לעשות חיל. הקיסר הטה אזנו לדברים האלה והודיע את אנשי־הצבא, כי רק לדבר הזה יִשָּׁאר ולא יֵצא אִתּם להלחם, למען יוכל לשפוט למראה־עיניו את מעשי גבורותיהם, וכל איש גבור־חיל לא ישוב בטרם ישא מַשׂאת מאִתּוֹ, והירא ורך־הלבב לא יִפָּטר מעֹנש, כי הוא יהיה שופט נאמן ועֵד־ראיה לכל הדברים אשר יַעֲשׂוּ, הוא האיש, אשר בידו לענשם או לשַׁלם להם בעד מפעליהם. בדברים האלה שלח מעל פניו את האנשים לקשור את המלחמה, והוא הלך אל מקום־צופים בבירה (באנטוניה) ומשם חכה בקֹצר־רוח למעשים העתידים לבוא.
5
ו׳ו. אולם אנשי־הצבא השלוחים לא מצאו את השומרים ישֵׁנים, כאשר קוו מראש, ואלה קפצו עליהם בקול צעקה גדולה והחלו להכות בהם. לשֵׁמע הצעקה הגיחו המורדים מבַּית בהמונות צפופים. הרומאים עצרו את תגרת השורות הראשונות של אויביהם, והשורות הבאות אחריהן התערבו בקרב אלה ורבים לא הכירו את פני אחיהם ונלחמו בהם, כאִלו היו שונאיהם. כי לצעקת הלוחמים היהודים והרומאים גם יחד לא שמע איש את קול חברו ובחשׁך הלילה לא ראה איש את רעהו לעינים. רבים הֻכּוּ בסנוֵרים מעֹצם קנאתם, ועיני רבים חשכו מפחד. על־כן היתה יד איש בכל אשר פגע בו, מבלי לדעת מי הוא. הרומאים, אשר התלכדו במגִניהם והגיחו בשורות מחֻבּרות, לא נִגפו הרבה מהעורון הזה, ומה גם כי זכרו כֻלָּם את המאמר, אשר היה לאות ביניהםא)סמן־הצבא (פַּרולה).. והיהודים, אשר נפוצו כפעם בפעם והשתערו על האויב ופנו עֹרף בלי משטר, נחשבו לפרקים כאויבים בעיני אחיהם, וכאשר נסוג האחד אחור, פגשו אותו חבריו בחֹשך כפני רומאי המגיח אליהם. על־כן הרבו היהודים לפצוע את אחיהם מאשר היתה בהם יד הרומאים, עד אשר עלה עמוד השחר, והנלחמים ראו איש את פני אחיו, אז נפרדו בקרָב והתיצבו כל אחד במערכתו וירו איש באויבו וגם הגֵנו על עצמם בטכסיסי־מלחמה. ואלה ואלה מֵאנו להסוג אחור ולא עיפו מכֹּבד המלחמה, כי הרומאים לבשו רוח־קנאות והתחרו איש באיש ושורה בשורה, בדעתם, כי עיני הקיסר צופות למעשיהם, וכל איש האמין, כי היום הזה יעלה אותו לגדֻלה, אם ילחם ביתר עֹז. אף קנאת היהודים גדלה, ביָראם לנפשותיהם וּבחָרדם לגורל מקדשם, וגם העָריץ עמד על־ידם ודִבּר על לב הנחשלים, את אלה הכה בשוט ועל אלה הִלֵּךְ אימים ועוררם לקרָב. על־כן עמדה המלחמה כל העת במקומה, ורק מעט־מזער הכריעה אחת המערכות את אויבתה ובמהרה נלחצה לאחור, כי לא היה רֶוַח לברֹח או לרדוף אחרי הכושל. וכל העת לא חדלה צעקת הרומאים מעל הבירה בעת תמורות המלחמה, בחַזקם בתרועתם את ידי אחיהם המנצחים ובעודדם את הנחשלים, האומרים לפנות עֹרף. הדבר היה כמלחמה בבית־חזיון. ומעיני טיטוס והעומדים עליו לא נעלם כל דבר אשר נעשה בקרָב. וכעבור ארבע שעות היום נפרדו מערכות הלוחמים, אשר החלו את המלחמה בתשע שעות בלילה, ונשארו על עמדן במקום אשר נפגשו זו את זו, ובידי אחת מהן לא עלה להכריע את צרתהּ והנצחון נשאר בין שתיהן בתָּוֶך. רבים מהרומאים עשו חיל בקרָב, ומן היהודים הפליאו להלחם: מאנשי שמעון יהודה בן מריותב)כן היא בהוצאת ניזה. ובהוצאה הישנה: בן מרטון, כמו לעיל, סוף פרק א. ושמעון בן יאשיהג)בהוצאת ניזה: בן הושעיה או אושעיה., ומן האדומים יעקב בן סוֹסא ושמעון בן כָּתְלָאד)מֻזכּר לעיל, ספר ד, ד, ד, בשנוי שם אביו., ומאנשי יוחנן גִפְתָּאִי ואלֶכּסא, ומן הקנאים שמעון בן אֲרִיה)מֻזכּר לעיל, סוף פרק א..
6
ז׳ז. בין כה וכה הרסו יתר אנשי חיל הרומאים את יסודות הבירה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר־הבית. כאשר קרבו הלגיונות אל החומה הראשונה, הסובבת את הר־הבית, החלו לשפוך סוללות. הסוללה האחת למול קרן חצר בית־ה׳ הפנימית אשר בפאת צפון־מערב, השניה למול האכסדרה אשר בצפון, ומשתי הסוללות הנשארות הֹעלתה האחת לעבר האולם המערבי בחצר בית־ה׳ החיצונה, והשניה — חוצה לה לפאת צפון. המלאכה הזאת התנהלה ביגיע רב ובזעת־אפים, כי היה על הרומאים להביא את העצים בדרך רחוקה מאה ריס, וכפעם בפעם מצאה אותם רעה מידי היהודים המגיחים עליהם פתאם. כי הרומאים, אשר ידעו, כי להם הנצחון, לא הִרבּוּ להזהר, בעוד אשר היהודים, הנואשים מישועה, הוסיפו עֹז במר־נפשם. מדי צאת אחדים מרוכבי הרומאים אל השדה ללקט עצים או מספוא, היו שולחים רסן מעל־פני סוסיהם ונותנים להם לרעות בשדה, והיהודים היו מגיחים מן העיר בהמון רב וחוטפים את הסוסים האלה. ובהִשָּׁנות המקרים כפעם בפעם חשב הקיסר, — וכה היה הדבר — כי קלוּת־דעת אנשי־צבאו גרמה לנזק הזה יותר מגבורת היהודים, וגזר אֹמר לענוש קשה את האשֵׁמים ולהעיר בזאת את לבות הנשארים לשמור על סוסיהם. הוא צוה להוציא להורג את אחד מאנשי־הצבא, אשר אבדו להם הסוסים, ובזה הפיל אימה על חבריו, והם החלו לשמור על הסוסים ולא נתנו אותם עוד לרעות בשדה, וגם יצאו לצרכיהם ברכבם על סוסיהם, כאִלו חֻבּרו להם. ככה הוסיפו הרומאים לצור על הר־הבית ולשפוך את הסוללות.
7
ח׳ח. וכעבור יום אחרי עלות הרומאים [אל הבירה] התאספו רבים מן המורדים, אשר החמס אזל מכליהם והרעב הציק להם, והתנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, קרוב לאחת־עשרה שעות ביום. הם חשבו, כי יעלה בידם על־נקלה לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, בעלותם עליהם פתאם לעת אשר הם [נחים מעבודת היום ו]נפנים לצרכי־גופם, אולם הרומאים הכירו את דבר בואם ונזעקו מהרה מכל המשמרים הקרובים ועצרו בעדם, לבל יעפילו לעלות על מצודתם ולהבקיע אל מחנם. בין היהודים והרומאים התלקחה מלחמה קשה ואלה ואלה עשו גבורות, כי הרומאים נלחמו בחֹזק־יד וגם דעת המלחמה עמדה להם, והיהודים חגרו שארית חֵמות, ואיש לא יכול לעמוד מפני זעמם. הבֹּשת חִזקה את זרוע הרומאים הנלחמים, ואת גבורת היהודים חִזק המחסור (האֹנס), כי לחרפה נחשב בעיני הרומאים לתת ליהודים, הנלכדים כבתוך רשת, להמלט מן הפח. והיהודים ראו לפניהם רק דרך ישועה אחת, בהבקיעם את חומת הרומאים. לאחרונה פנו היהודים עֹרף ונלחצו אל הנחל, ואחד מרוכבי הרומאים ושמו פֵּדַנִּיּוּס קפץ אליהם על סוסו הדוהר באלכסון, ובשטף מרוצתו תפש את אחד האויבים, והוא עלם גבור־כח ומזֻין מכּף־רגלו ועד ראשו, באחזו אותו בעקבו, ומשך אותו למעלה. כה השכיל להטות את גופו מן הסוס בעצם מרוצתו וכה הפליא להראות את עֹצם תנופת ימינו וכֹח בשרו הרב וגם את גֹדל תבונתו במרכּב הסוס! כאדם אשר עלה בידו לגזול כלי־חמדה, מהר ונשא את השבוי אל הקיסר. וטיטוס התפלא לכֹח האיש, ועל התפוש הוציא משפט־מות על אשר נועז להרוס אל חומת הרומאים. והוא בעצמו שׂם את לבו לקרָבות בהר־הבית והאיץ את עבודת הסוללות.
8
ט׳ט. בקרבות האלה מצאו את היהודים רעות רבות, ומעט מעט עלו וגברו נוראות המלחמה וכבר הגיעו עד ההיכל. על־כן עשו היהודים כמעשה האדם בגויה, אשר עלה בה רקב, לחתוך את האברים, אשר דבק בהם הרקבון, לבל יעבור אל יתר הגוף. הם שִׁלחו באש את האולמים לרוח צפון ולרוח מערב, אשר חבּרו את הר־הבית אל הבירה, ואחרי־כן פרצו באולמי הר־הבית עוד עשרים אמה. ככה החלו ידי היהודים לשרוף את המקדש. וכעבור שני ימים, בעשרים וארבעה לחדש האמור (פַּנֵּמוֹס, תמוז), הציתו הרומאים באש את האולם (האסתּוָנית) הקרוב אליהם, ואחרי אשר אכלה בו הלהבה מדת חמש־עשרה אמה, קצצו היהודים את קורות האולם, כאשר עשו תחלה, ולא למען הפקיר את הבנינים האלה (האולמים) בפעם אחתא)פסוק סתום, ויש מתרגמים: ולא לעצור [את האש] מן הבנינים האלה בפעם אחת..., כי־אם למען הרוס את החלקים המחַבּרים אותם עם הבירה. על־כן לא מנעו היהודים את הרומאים לשלוח אש באולם, אף כי היה הדבר הזה לאל־ידם, והשיבו את ידיהם אל חיקם למראה האש השלוחה, ונתנו לה טרף במדה, אשר היתה להם להועיל. והקרבות סביב המקדש לא חדלו וכל העת הגיחו גדודים מן הרומאים ומן היהודים ונלחמו אלה באלה.
9
י׳י. ובימים ההם יצא ממחנה היהודים איש אחד קטן בגופו (גוץ) וחדל־אישים במראהו, בן חשֻׁכִּים, אשר לא נמצאה בו אף אחת המעלות, ושמו יונתן, וקרב אל מצבת יוחנן הכהן הגדול והרבה לחרֵף בפה מדבּר עתק את מערכות הרומאים וקרא לגדול מקרב גבוריהם לצאת אליו למלחמה. רבים מאנשי־הצבא הרומאים, העומדים במקום ההוא, הביטו אל האיש בבוז, אלה חרדו למראה עיניהם, ואלה השיבו את הדבר אל לבם והשכילו להבין, כי לא טוב לצאת לקרָב עם איש הולך למות. כי הנואשים מישועה הם מרי־נפש, אשר לא ישובו מפני כֹל ולא יבושו גם מפני אלהיםב)על־פי ההוצאה הישנה; בהוצאת ניזה: והאלהים מאיר להם את פניו., ולא דבר־גבורה הוא, כי־אם מעשה עזות־פנים, לצאת למלחמה על אנשים כאלה, אשר מנצחם לא ימצא כבוד רב והנכשל בפניהם יגרום חרפה וגם רעה רבה לנפשו. זמן רב לא יצא אחד הרומאים אליו לקרב. והיהודי הִרבּה לשפוך עליהם לעג ולחרפם על מֹרך־לבם, כי היה בעל לשון מדברת גדולות ושונא הרומאים בנפש. לאחרונה קפץ אליו איש אחד מלהקות הרוכבים ושמו פוּדֶסא)בתרגום הרומאי (בהוצאת הַוֶּרקמפ): פּוּדֶנְס., כי חרה אפו בו על דבריו ועל עזות פניו, ולמראית־עין בז ליהודי הזה קטן־הקומה, מבלי חשוב את דרכו. ובצאתו לקראת יונתן היתה ידו על העליונה בכל דבר, אך [חיש מהר] התכחש לו מזלו, והוא נפל ארצה ויונתן מהר לרוץ אליו והמיתו בחרב, ואחרי־כן עלה ועמד על נבלתו ונופף ביד־ימינו את החרב המלאה דם וביד־שמאלו את המגן והריע תרועת נצחון למול־צבא הרומאים והִרבּה להתפּאר במעשהו ולחלל ולגדף את הרומאים רואי המעשה. אך בעוד הוא מרקד [על החלל] ומפטיר בשפה, ירה בו אחד משרי־המאה, ושמו פְּרִיסְקוֹס, ופלח אותו בחץ. למראה הדבר הריעו הרומאים תרועת־שמחה והיהודים הרימו זעקת־שבר, ויונתן התעַות במכאוביו ונפל על נבלת שונאו ומת, ובזה הראה, כי עד מהרה בא במלחמה הגמול לאדם, אשר גבה לבו בעשותו חיל.
10