מלחמת היהודים ו׳:ג׳The War of the Jews 6:3
א׳היהודים טמנו פח לרומאים ורבים נשרפו באש. דברים חדשים על הרעב בירושלים.
א. והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחֹדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מִלאו את כל החלל אשר בין צִפוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמוּ בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאִלו כשל כֹּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחֵמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סֻלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקַוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקֻדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאֵל־ידם. ולשֵׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאֵבל נהדר על מותו. ואחדים נִצלו ממות־שׂרפה, בהִסּוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.
א. והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחֹדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מִלאו את כל החלל אשר בין צִפוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמוּ בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאִלו כשל כֹּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחֵמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סֻלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקַוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקֻדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאֵל־ידם. ולשֵׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאֵבל נהדר על מותו. ואחדים נִצלו ממות־שׂרפה, בהִסּוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.
1
ב׳ב. לאחרונה כרע למות עלם אחד ושמו לוֹנְגּוּס, ומותו כאִלו שפך הדר על המקרה הנורא הזה, כי הוא היה הגבור בכל האובדים ההם, אשר כֻּלָּם היו ראוים לשם־תהלה. גם היהודים השתוממו על חֹסן כֹּחו, וכאשר נבצר מהם להמיתו בדרך אחרת, קראו אליו לרדת אליהם לשלום. אולם ממחנה הרומאים קרא אליו אחיו קוֹרְנֵליוֹס קול גדול, כי לא יעשה כדבר הזה לנַבּל את כבוד משפחתו ולעטות קלון על צבא הרומאים. הוא שמע לדברי אחיו ולעיני שתי המערכות שלף את חרבו ונפל עליה. ומאנשי־הצבא, אשר סבבה אותם האש, נִצל ממות איש אחד ושמו אַרְטוֹריוֹסא)בהוצאת ניזה; בהוצאה הישנה: סַרטוֹריוֹס. בערמתו, כי צעק בקול גדול אל חברו היושב עמו יחד באהל במחנה הרומאים, והוא אחד אנשי־הצבא ושמו לוּציוּס, לאמר: ״אני אשׂים אותך ליורש כל רכושי, אם תגש הֵנה לקבל אותי [בנפלי]״. לוּציוּס מִהר אל המקום לקבל אותו ברצון, וארטוריוס קפץ אליו ונשאר חי, אולם חברו נלחץ מכֹּבד משאו אל מרצפת־האבנים ונפשו יצאה מיד. אחרי הפֻּרענות הזאת נפל לב הרומאים עליהם. ואף כי לא מצאו תנחומים בעת ההיא, הנה היה להם האסון להועיל, כי לִמד אותם להזהר מפני נכלי היהודים, אשר הרבו להרע להם, כי לא ידעו אנשי־הצבא את המקום ולא תִּכּנו את רוח האנשים [הנלחמים בהם]. והאולם נשרף עד ל״מגדל יוחנן״, הוא אשר הקים אותו יוחנן [בן לוי] בעת אשר נלחם בשמעון מעל לשער היוצא אל לשכת־הגזית. ואת החלק הנשאר הרסו היהודים אחרי אשר נפלו כל הרומאים העולים. וביום השני שרפו הרומאים גם את אולם־הצפון כֻּלּוֹ עד אולם־המזרח, אשר חֻבּרו יחד בקרן הבנויה מעל לנחל קדרון, מקום נורא בעמקו. אלה הדברים נעשו מסביב לבית־המקדש בימים ההם.
2
ג׳ג. ומהאנשים הגוְֹעים מרעב בקרב העיר מת המון רב לאין־מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עָצמוּ מִסַּפֵּר. כי בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צֵל דבר אשר יֵאָכל. והאוהבים נִצּוּ יחדו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם. גם בגוְֹעים לא האמין איש, אשר אין להם כֹּל, והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף־בגדו דבר־מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגֹדל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשכּורים מתהוללים בסבאם נפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלש פעמים. המחסור אִלצם לשׂום כל דבר בין שִׁניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו את ידיהם גם מהחגורות ונעלי־העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגִנים ולעסו אותם. מאכל אלה היה שארית חציר יבש, ואלה אספו גידים ומכרו את המדה הקטנה בארבעה אתיקים (דרכמונים). ולמה לי עוד לפרט את כל הדברים שאין בהם רוח־חיים, אשר לא בושו היהודים לאכלם בתגרת הרעב? רק אגַלה מעשה אחד, אשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי היונים והנכרים, דבר, אשר יסמר שערות ראש המסַפּר, והשומע לא ירצה להאמין לו, ואני לא באתי להתהדר בסַפְּרי מעשים זרים לדורות הבאים, ומה נעים היה לי לפסוח על המעשה הנורא הזה, לולא נמצאו עֵדים אין־מספר על אמתּת הדבר, וגם לא רציתי להיות כפוי־טובה לעיר־אבותי בהסתירי דבר מכל הנוראות אשר מצאוה.
3
ד׳ד. אשה אחת מארץ עבר־הירדן היתה [בירושלים] ושמה מַריָה בת־אלעזר מכפר בֵּית־אֵזוֹבא)המחבר כותב ״בית־אזובא״ ומתרגם את הוראת השם ליונית., בת משפחה נדיבה ועשירה. עם יתר המון הפליטים באה גם היא אל ירושלים ושם נסגרה במצור. העריצים גזלו ממנה את כל רכושה, אשר הביאה אִתּהּ מעבר־הירדן אל העיר, ואת שארית אוצרותיה ואת הצֵדה, אשר השׂכּילה להכין לה, היו חומסים ממנה חברי העריצים, אשר פרצו אל ביתה מדי יום ביומו. והאשה מלאה חֵמה עזה וכפעם בפעם חֵרפה וקִללה את השודדים. כי אמרה להרגיזם, למען יקחו את נפשה. אולם אף כי הרבתה להרעימם תמיד, לא חמל עליה איש לשום קץ לחייה, וכבר נלאתה להכין טרף לזרים, כי לא נמצא עוד לחם בכל פנות העיר, ומפני זלעפות הרעב חמרמרו מעיה ויבש לשַׁדָּה, ומצוקות הרעב הוסיפו עוד להצית אש באפה, ובעת הצרה הזאת שמעה לקול זעמה לשַׁכּח רחמי אם ולקחה את ילדהּ — והוא היה יונק־שדים — וקראה אליו: ״הוי עולל אֻמלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא עומד מחוץ, והרעב וריב־האחים משַׁכְּלים מבית. הן בית־עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבֹד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מוּת! היֵה לבָרות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למַלא את סאת יסורי היהודים.״ לדברים האלה המיתה את בנה ואחרי זאת צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת הנשאר הניחה למשמרת. המורדים מהרו לבוא אל ביתה, כאשר עלה באפם ריח זבח הרצח הזה, ואִיְמו עליה, כי ישחטו אותה מיד, אם לא תראה להם את הטבח אשר הכינהּ. היא קראה אליהם: ״עוד השארתי לכם מנה יפה!״ וגִלתה לפניהם את שארית בשׂר עוללה. פלצות אחזה את בשר האנשים, עד אשר לא יכלו למוש ממקומם ועיניהם חשכו מראות, והאשה הוסיפה לדבּר: ״הן לי הילד הזה, בשר מבשרי הוא, פרי בטני! אכלו — הלא אכלתי גם אני, אל יֵרך לבבכם מלב אשה ואל תוסיפו רחמים מרחמי אם, ואם את האלהים אתם יראים ובעוט תבעטו בזבחי, — ראו, כי כבר אכלתי מבשרו וגם הנשאר יהיה לי לאכלה״. לדברים האלה יצאו האנשים מן הבית אחוזי חלחלה, כי מֹרך־לבם לא נתן אותם לעשות את הדבר הזה לבדו, ועל־כן השאירו את המזון לאם השכולה. ושֵׁמע המעשה הזה פשט בכל העיר, וחזון־הבלהות לא מש מעיני איש ואיש, כאלו ידיו עשו את הדבר. ומני אז התחזקו הרעבים בכל תֹּקף לשים קץ לחייהם ושִׁבּחו את המאֻשרים, אשר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה.
4
ה׳ה. המאורע הזה נודע במהרה במחנה הרומאים. אלה לא רצו להאמין לדברי השמועה, ואלה נדו לאמללים, אך רבים הוסיפו עוד לשנֹא את היהודים לדבר הזה. והקיסר הצטדק על המעשה לפני אלהים באמרו: ״הנה דברתי שלום אל היהודים והבטחתי אותם לשמור את חֵרותם ולסלוח לכל מעשי זדונם, אולם הם בחרו במריבה תחת ברית־אחים ובמלחמה תחת שלום [עם השונא] ובכּרו את הרעב על השׂבע והשלוה, וידיהם החלו לשלח אש בבית־מקדשם, אשר שמרנו על כבודו אנחנו. על־כן נאים להם מאכלים באלה. אולם אני אכסה עתה על תועבות רצח הבן הזה בחרבות העיר ולא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר, אשר האִמות אוכלות בה את בשר בניהן. ואמנם הלחם הזה נאה יותר לאָבות, הממאנים להתפרק את נשקם אחרי צרות רבות כאלה״. בדבּרו זאת חשב טיטוס על היאוש הנורא של אנשי ירושלים, וכי אנשים, אשר מצאו אותם כל המצוקות האלה, לא יוסיפו לקחת מוסר, אחרי אשר לא שׂמו את הדבר אל לבם בעוד מועד, בטרם באה עליהם הרעה הגדולה.
5