מלחמת היהודים ו׳:ד׳The War of the Jews 6:4
א׳אחרי תֹם מעשה הסוללות הקריבו הרומאים את הכרים אל החומה ולא הצליחו. טיטוס צוה לשלֹח אח שערי המקדש באש. בזמן קצר נשרף הבית נגד רצון טיטוס.
א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחֹדש לוֹאוֹס (אב) להקריב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימיא)כן בהוצאה הישנה. אצל ניזה: המקדש החיצון; ועיין בהערות. (לעזרה). עוד לפני זה נִגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימיםב)פסוק קשה. המתרגם האשכנזי קוהוט הציע לתרגם: לפני (אומן) הסוללות האלה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש מן הבֹּקר את החומה (במקום ἕξ הוא קורא ἔξ). את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, והקריבו את סֻלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לְשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אִתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים הקופצים מן הסֻלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגִניהם, והרסו סֻלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מַטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.
א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחֹדש לוֹאוֹס (אב) להקריב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימיא)כן בהוצאה הישנה. אצל ניזה: המקדש החיצון; ועיין בהערות. (לעזרה). עוד לפני זה נִגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימיםב)פסוק קשה. המתרגם האשכנזי קוהוט הציע לתרגם: לפני (אומן) הסוללות האלה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש מן הבֹּקר את החומה (במקום ἕξ הוא קורא ἔξ). את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, והקריבו את סֻלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לְשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אִתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים הקופצים מן הסֻלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגִניהם, והרסו סֻלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מַטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.
1
ב׳ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אַמַּאוס, הוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הִרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרכֵלַאוס בן מַגַּדָּתג)למעלה (ספר ה, יג, א). נכתב חנן בן מגדת, וכנראה היה ארכלאוס אחיו.. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אִוְּתה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראוים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כֻלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאִלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כֹּח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כֻּלּם יחד.
2
ג׳ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש וליַשר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבֶּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאליס ראש הלגיון החמישי, וְלַרַצִיוס לֶפידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פְּרִיגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרוֹנטוֹן לִיטֶרְנִיוּסא)בהוצאת ניזה: הֶטֶּריוס. ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריהב)למעלה (ספר ה, א, ו) מבֹאר, כי רק אלפים איש באו עם טיטוס מאלכסנדריה, ומזה מבֹאר, כי כאן ״שני הלגיונות״ (כך כתוב במקור) הם גוזמה. ראש הלגיון הי״ב לא השתתף במועצה, כי בכלל היה הלגיון הזה נזוף מזמן מפלתו תחת פקֻדת צֶסטיוס., ומַרקוס אנטוניוס יוליָנוס נציב ארץ יהודהג)כנראה, הנציב של כל הארץ הנכבשה בעת המצור על ירושלים, הוא מרקוס אנטוניוס יולינוס, שכתב ספר תולדות המלחמה עם היהודים, והסופרים הרומאים המאֻחרים השתמשו בו., ויחד אִתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יָעצו לעשות בו ככל חֹמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי־אם על היהודים, אשר אִלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצֵרֵאַליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החָרבות ולכבות את האש.
3
ד׳ד. ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כֹּח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עֹז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית־ה׳ החיצונה. והשומרים קִדמו את פני המגיחים ביד חזקה וסוככו על עצמם במגִניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דָמוּ לחומת־עֹז. ובכל־זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועֹז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כֹח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים עֹרף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה, חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו גם הרומאים את פניהם ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית־ה׳ הפנימית ונסגרו שם.
4
ה׳ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחֹדש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעִמָּם היתה הסִבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להַצּוֹת ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכַבּים את הבערה (בחצר בית ה׳ הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקֻדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאִלו צֻוָּה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.
5
ו׳ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמַל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכַבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה — קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגוִיות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.
6
ז׳ז. וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידו לכבוש את כעס אנשי־צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפְנַי ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו וראה, כי גדול הרבה הדר בית־המקדש מן השמועה אשר בפי הנכרים, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו. בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אכלה את הלשכות הסובבות אותו לבד, עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבנין, ומהר החוצה ונִסה בעצמו לדבּר על לב אנשי־הצבא, כי יכַבּו את האש, וצוה את לִבֵּרַלִּיוּס שר־מאה, מנושאי־הרמחים השומרים לראשו, לחבוט במקלות את המַמרים לקולו ולגרשם. אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד, אשר כבדו את הקיסר, וגם על יראת העֹנש מידו, ורוח קנאתם במלחמה לא ידעה מעצור. רבים נמשכו אחרי תאות בצעם, באמרם בלבם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפה אל פה, אחרי ראותם אותו מחוץ, והנה הוא מצֻפּה זהב כֻּלו מסביב. וכאשר יצא הקיסר לבצור את רוח אנשי־הצבא, מהר איש אחד מאחריו להניח אש במחשך בין צירי השער. ובהֵרָאות הלהבה פתאֹם גם בבית מבפנים, נסוגו הקיסר ושרי־הצבא, ואיש לא עצר עוד את העומדים מחוץ להוסיף אש על הלהבה. ככה היה בית־המקדש למאכֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתו.
7
ח׳ח. מי האיש אשר לא יַרבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכֻּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדֻשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכֻלם לא יִמָּלטו מפני הגזרה אשר יצאה עליהםא)ביונית: הֵימַרְמֵנֵי (היא מָיְרָה) = הגורל, מנת היקום, שעל־פי המִתּולוגיה היונית גם האֵלים לא יִמָּלטו ממנה.. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי קץ הבית השני שמר — כאשר אמרתי למעלה — את החדש ואת היום, אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים. ולמן בנין הבית הראשון — הוא הבית, אשר הקים המלך שלֹמה — עד חרבן הבית בימינו, אשר היה בשנה השנית למלכות אספסינוס, מלאו אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום. ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כֹּרש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יוםב)המספרים אינם מדֻיקים ומקור החשבון לא נודע, ועיין בהערות..
8