מלחמת היהודים ו׳:ה׳The War of the Jews 6:5
א׳צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.
א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר — כל אלה חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחלא)במקור: אשר מארץ־העֵבר (פרַיה), וזהו שם עבר־הירדן ביונית. אך קשה לחשוב, כי כתב המחבר גוזמה כזו, ומפני זה יש מתרגמים מעבר [הנחל] = מעבר לקדרון. וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה׳ החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכֹּהנים הוציאו לראשונה את השפודיםב)הם הנקראים במשנה ״כלה עורב״ — הנטועים על הגג, כדי לגרש משם את העופות המזֹהמים (לעיל, ספר ה, ה, ו). אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים — לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָהג)בלגה ודליה הם שמות שני משמרות־כהֻנה, החמשה־עשר והשלשה־ועשרים. (דברי הימים א, כ״ד, י״ד, י״ח)..
א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר — כל אלה חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחלא)במקור: אשר מארץ־העֵבר (פרַיה), וזהו שם עבר־הירדן ביונית. אך קשה לחשוב, כי כתב המחבר גוזמה כזו, ומפני זה יש מתרגמים מעבר [הנחל] = מעבר לקדרון. וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה׳ החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכֹּהנים הוציאו לראשונה את השפודיםב)הם הנקראים במשנה ״כלה עורב״ — הנטועים על הגג, כדי לגרש משם את העופות המזֹהמים (לעיל, ספר ה, ה, ו). אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים — לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָהג)בלגה ודליה הם שמות שני משמרות־כהֻנה, החמשה־עשר והשלשה־ועשרים. (דברי הימים א, כ״ד, י״ד, י״ח)..
1
ב׳ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים — מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימָנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עֹשר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה׳ החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים ועֵרב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקֻדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושִׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו את עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נִצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצַוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחַזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוַח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהָפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.
2
ג׳ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דָרַך כוכב תועהא)ביונית: קומֵיטיס. בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחֹדש קסַנתּיקוס (ניסן)ב)קשה לחשוב, כי כבר בשמיני לניסן נאספו עולי־הרגלים לחֹג את חג־המצות, ונראה, כי הכונה היא: זמן קרוב לפני חג המצות, שבו עלו לרגל., עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סִמן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה אישג)בהוצאה הישנה: כאשר הוליך אותה הכֹּהן הגדול. וּגִרסת ניזה עִקר. לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית ה׳. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כֻלו נחֹשתד)הפונה לשער העזרה, הוא שער נִקָּנור. וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצֻפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כֻלו אבן אחת — נראה פתאֹם פתוח לרוָחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטֵמיסיוס (אִיָּר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יסֻפּר. אמנם לסִפּור־בדים ירָאה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפֻּרענות הבאה מִלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזֻינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה׳ הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחֹק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: ״נסעה ונלכה מזה״ (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוָתה והתענגה על רֹב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניהא)בהוצאה הישנה: ישוע בן חנן. אל העיר למועד החג, אשר בו חֹק לכל היהודים להקים סֻכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרא בקול רם בחצר בית ה׳: ״קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם״. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למַכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כֹּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: ״הוי, הוי, ירושלים!״ וכאשר שאל אותו אלבּינוס — כי הוא היה הנציב בימים ההם — מי הוא ואֵי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדַבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאִלו התפלל לאלהים, [את המלים:] ״הוי, הוי, ירושלים״ מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למַכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשׂא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נִחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: ״הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל״, ולאחרונה הוסיף: ״אוי, אוי גם לי״, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.
3
ד׳ד. אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא, כי עין אלהים פקוחה על האדם, והוא מגלה לבני־אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרֹע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי־מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רָבוּע אחרי אשר נהרסה הבירה אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חרבן העיר וההיכל גם־יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע. והדבר, אשר הרבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי־הקֹדש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם, ורבים מן החכמים נבוכו בפתרון הנבואה, ולא הבינו, כי היא מראָה על מלכות אספסינוס, אשר נקרא לקיסר בארץ יהודה. אפס לא נִתּן לאדם להמלט מגזר־דינו גם בצפותו אותו מראש. על־כן דרשו היהודים את חלק דברי הנבואה לטובתם, ולשאריתם לא שמו לב, עד אשר בא חרבן עירם וקִצם הרע הוכיח על סכלותם.
4