מלחמת היהודים ו׳:ט׳The War of the Jews 6:9

א׳פקֻדות הקיסר אחרי בואו אל העיר. מספר השבוים וחללי המלחמה. על־דבר הפליטים, אשר שׂרדו אל המנהרות, ושמעון ויוחנן בכללם.

א. וטיטוס בא אל העיר והשתומם עליה מאד ובפרט על חֹזק חומותיה ומגדליה, אשר עזבו אותם העריצים בשגעונם. בראותו את גֹּבה־המגדלים הַמֻצק ואת גֹּדל סלעי הבנין ואת הַדֶּבק המכֻוָּן ביניהן וגם את מדת עֲבִי המגדלים וקומתם, קרא: ״האלהים נלחם לנו — כי רק יד האלהים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלה, כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?״ הוא הִרבּה עוד לדבּר עם אוהביו, ואחרי־כן שלח לחפשי את אסירי העריצים, אשר נמצאו עצורים במצודות, וצוה להרוס את שארית העיר ולהפיל את חומותיה, והשאיר רק את המגדלים האלה (השלשה) לזֵכר מזלו הטוב, אשר עמד לו במלחמה וּמִגֵּר לפניו את העיר הבצורה, אשר נבצר מידי אדם לכבשה.

ב׳ב. וכאשר עיפו ידי אנשי־הצבא מכֹּבד הרצח, נראה בעיר המון רב מיושביה, אשר נצלו מן המטבֵּח. והקיסר צוה להמית רק את המזֻיָּנים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ועוד הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים והאנשים, אשר מצאו בהם חפץ, דחפו אל הר־הבית וסגרו אותם בעזרת־הנשים. והקיסר הפקיד את אחד עבדיו המשֻׁחררים לשמור עליהם, ואל פרונטון אוהבו אמר לעשות משפט כל איש ואיש. פרונטון צוה להמית את כל המורדים והשודדים, אשר גִלה מהם איש את תועבות רעהו, ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי־התֹאר וחשף אותם לחג־הנצחון^א)טריומפוס, ביונית: טריאמבוס., ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע־עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד בסבלות מצרים^א)הכונה בהרי לוב, הסמוכים למצרים, מקומות מכרֵה הזהב.. ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי־חזיון, למען ימותו איש בחרב אחיו או במלחמה עם חיות רעות. והקטנים מבני שבע־עשרה נמכרו לעבדים. ובעוד פרונטון שׂם פדות בין הנתפשים, והנה גועו מהם כאחד־עשר אלף איש ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם מגֹדל שנאתם אליהם, וגם רבים מהם מאנו לנגוע בלחם אשר נִתּן להם. ואמנם לא נמצא די־לחם להמון השבוים הרב.

ג׳ג. ומספר השבוים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה, היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרה רבוא. רֻבּם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים). כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג־המצות, ופתאֹם סגרה עליהם המלחמה. ובאשר צר המקום לשאתם, פרץ ביניהם לראשונה דֶבֶר־הַוּוֹת, ואחרי־כן בא הרעב והִרבּה את חלליהם. ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה, והדבר הזה נגלה, כאשר מָנה צֶסטיוס את היהודים. כי ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, בקש את הכהנים למצֹא את מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאֵל־ידם. והנה הגיע החג הנקרא פסח (פסחא), אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת־עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים^ב)במקור: גברים., כי לא יכול אדם לאכול מבשר הקרבן לבדו — ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש —, והכהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמשה רבוא וחמשת אלפים ושש מאות, והמקריבים אותם היו אנשים טהורים, אשר התקדשו לחג, כי למצֹרעים ולזבים ולנשים דווֹת וליתר הטמאים היה אסור לאכול מבשׂר הזבח, וגם בני־הנכר [הערלים] הבאים אל ירושלים לעבוד את האלהים לא לקחו בו חלק.

ד׳ד. והנה רֹב העם, אשר נמצא אז בירושלים, נאסף מכל הארץ, כאִלּוּ נגזרה גזרה על כל העם להסגר כמו בבית־כלא. וכאשר התלקחה המלחמה מסביב לירושלים, היתה העיר מלאה המונות אדם; על־כן עצם מספר החללים ממספר המתים בכל מגפה רעה הבאה בידי אדם או בידי שמים. — ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על־גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפַּים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבּם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מִהרו לעזוב את המקום. אך נמצאו גם אנשים, אשר תאות בצעם השיאתם לרדת ולפַלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי־חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד־כסף. הם הוציאו רבים מאסירי העריצים, כי גם בבוא צרתם עד קִצּה לא חדלו ממעשי־רשעתם. ואמנם אלהים שִׁלם לשניהם יחד כגמול ידיהם. כי יוחנן, אשר התענה ברעב יחד עם אָחיו בקרב המנהרות, פנה כדַל שואל אל הרומאים לתת לו את בריתם, אשר בעט בה לפנים לא פעם ולא שתים. וגם שמעון, אשר נלחם זמן רב עם המצוק, הסגיר את עצמו בידי השונאים, כאשר נסַפּר עוד למטה. הוא הושׂם במשמר והֻקדש להרֵגה ביום חג־הנצחון. ויוחנן נשפט למאסר־עולם. — הרומאים שרפו את כל קצות העיר ונתצו את החומה.