מלחמת היהודים ו׳:ח׳The War of the Jews 6:8

א׳הקיסר שפך סוללות על העיר העליונה והקריב את כלי־הרעש וכבש את העיר.

א. וכראות הקיסר, כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות־מלחמה, חִלק את העבודה הזאת בין אנשי־חילו ביום עשרים לחֹדש לוֹאוֹס (אב). וקשה היה להביא את כל העצים הדרושים, כי נחשפו, כאשר אמרתי, כל המקומות מסביב לעיר במרחק מאה ריס למען הסוללות הראשונות. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני־המלחמה ממערב לעיר, למול חצר המלך, והמון צבא־הברית ויתר החיל שפך סוללה על לשכת־הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון [בן גיורא], הוא אשר הקים אותו למשגב בעת מלחמתו עם יוחנן.
1
ב׳ב. ובימים ההם נאספו שרי־צבא האדומים בסתר ויעצו עצה להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אִתּם ברית. טיטוס קוה, כי גם העריצים יכָּנעו מפניו, בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. אחרי הִמָּלכו זמן רב בדעתו הסכים לאחרונה ושלח מעליו את האנשים. והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע הדבר לשמעון והוא מִהר להמית את חמשת האנשים, אשר יצאו לדבר עם טיטוס, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוֹסא נשוא־הפנים ביניהם תפש ואסר בכלא, אף צוה לשמור על המון האדומים, אשר היו כאובדי־עצות בהלקח מהם נשיאיהם, ולהציג על החומה אנשי־משמר זריזים. אולם נבצר מכֹּח השומרים לעצור בעד הפליטים הרבים, הנופלים אל השונא, ואף כי גדל מספר ההרוגים, רבּו ועצמו מהם הנמלטים, והרומאים קבלו את כֻּלם, כי טיטוס בטוּב־לבו לא נזקק לפקֻדותיו הראשונות, וגם אנשי־הצבא כבר שׂבעו מדם ולא הוסיפו להמית את הבורחים, ועוד קִוו לבוא על שׂכרם, כי רק את אזרחי־העיר שלחו לחֹפש, אולם את יתר ההמון עם הנשים והטף מכרו לעבדים ולא הרבו במחירם, כי גדל מאד המון הנמכרים ומספר הקונים היה מצער. ואף כי העביר טיטוס קול, לבלי יפול אליו איש בגפו, למען יצאו אליו האנשים לבתיהם ולמשפחותיהם, בכל־זאת קבל גם את היחידים בחסד והקים בית־דין להבדיל מהם את הראוים לעֹנש־מות. והנמכרים לעבדים היו לאין־מספר, ורק בני ירושלים, ארבעים אלף נפש ויותר, נפדו מעבדות, כי שלח אותם הקיסר ללכת אל כל הטוב בעיניהם.
2
ג׳ג. ובימים ההם יצא אחד הכהנים, ושמו יהושע בן תֵּבוּתִי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו, אם ימסור בידו חלק מכלי־הקֹדש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות־זהב כתבנית מנורות ההיכל ושלחנות ומזרקיםא)במקור: גביעים (קרטֵירים). וקערות, כֻּלם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרֹכת ואת בגדי הכהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקֹדש. גם שומר אוצר־המקדש, ושמו פינחס, נפל בידי הרומאים וגִלה להם את מקום כתנות הכהנים ואַבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת־שני, אשר נצבר שם לצרכי הפרֹכת, ומלבד זאת הרבה קנמון וקציעה והמון בשמים (סמים) אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטֹרת לאלהים יום־יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי־המקדש וגם מעדי־הקֹדש ואף כי נתפש בחֹזק־יד, עשה לו טיטוס כמשפט בורחי־המלחמה ונתן לו את נפשו לשלל.
3
ד׳ד. וכאשר כלתה עבודת הסוללות לקץ שמונה־עשר יום בשביעי לחֹדש גורְפִּיאַיּוֹס (אלול), הקריבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקותם להציל את העיר, אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות. ורבים התיצבו על החומה ונלחמו בשונאים המקריבים את מכונות־הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם בגֹדל המונם ובכֹח־ידם, ומה גם כי נלחמו ברוח גבורה עם שונאים, אשר נמס לבבם וכשל כֹּחם, וכאשר נבקע חלק החומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנַגחים, מהרו מגִני העיר לברוח. וגם על העריצים נפלה מחִתּה נוראה וגדולה עוד יותר מהצרה אשר מצאתם; כי עוד טרם נִסּוּ הרומאים לעלות על החומה, נמוגו אלה מפחד ובקשו להם מנוס. ואלה האנשים, אשר הרימו לפנים למָרום קרנם והשתבחו במעשי תועבותיהם, שחו עתה לארץ ועצמותיהם רחפו ממגור, עד אשר נדו כל רואיהם לתמורה הזאת ושכחו, פי הם נבזים מאדם. הם אמרו לרוץ אל החֵל [אשר הקימו הרומאים] ולהדוף את השומרים מפניהם ולהבקיע להם דרך ולהמלט. אולם בהביטם כה וכה ראו, כי אין אִתּם אנשיהם הנאמנים בבריתם מתמול שלשום, כי נמלט כל איש אל אשר מצאה ידו בצרה הזאת. והנה מהרו אליהם אנשים והגידו, כי כבר נבקעה כל חומת המערב והרומאים פרצו בתוך העיר, ואלה ספרו. כי מבקשי נפשם הולכים וקרבים, ואנשים אחרים, אשר עיניהם ראו זרות מגֹדל פחדם, אמרו, כי נראה כבר האויב עומד בראש המגדלים. לשֵׁמע הדברים האלה נפלו העריצים על פניהם ובכו על תעתועי־לבבם, וזמן רב לא עצרו כֹּח לקום ולברוח, כאלו נִתּקו עורקיהם. וגם בדבר הזה יראה כל איש את יד־האלהים הקשה על הרשעים ואת מזל הרומאים, כי העריצים שדדו את מבטחם בידיהם וברצונם הטוב ירדו מן המגדליםא)הם המגדלים הידועים הִפִּיקוס, פצאל ומרים, אשר תאר אותם המחבר למעלה., אשר שם לא יכלו האויבים לתפשם ביד חזקה לעולם, בלתי־אם ברעב. והרומאים, אשר עבדו בזעת־אפים לכבוש את החומות הרפות, כבשו באפס־יד את המגדלים, אשר נבצר מהם ללכדם בכלי־מלחמה, כי שלשת המגדלים, אשר תארתי את צורתם למעלה, שׂגבו מכל מיני מכונות שבעולם.
4
ה׳ה. העריצים עזבו את המגדלים — ונכון הדבר, כי בידי אלהים הָשלכו משם — וברחו אל העמק אשר מתחת השִּׁלֹּחַ. וכאשר השיבו רוחם מעט ורָוַח להם מפחדם, מהרו לרוץ אל החֵל הקרוב שמה, אולם לא מצאו בנפשם די־עֹז בצרתם הגדולה, כי הפחד והאסונות הכשילו את כֹּחם — ובידי השומרים עלה להדפם ולהפיצם, ואחד אחד נמלטו אל המנהרות. וכאשר כבשו הרומאים את החומה, הקימו את נִסֵּיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול־תרועה ופצחו פה בשירת־נצחון, כי סוף המלחמה היה קל להם מתחלתה, ובלא שפך־דם עלו על החומה האחרונה. הם לא האמינו כמעט למראה עיניהם, ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הִרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב, ושׂערו שׂער לַמראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כבה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשׂתה הלהבה, וביום השמיני לחֹדש גוֹרפּיאַיּוֹס (אלול) עלה השחר על מוקד ירושלים, היא העיר, אשר כה רבּו צרותיה ומצוקותיה בימי המצור, ולוּ ראתה טובה בכל ימי היותה כמדת צרותיה אלה, כי אז קַנֵא קנאו כל באי־עולם באשרה. ורק עָוֹן אחד הביא עליה את כל האסונות האלה, כי הצמיחה דור [נבל ומשחית] אשר כזה, ומידו בא עליה הקץ.
5