מלחמת היהודים ו׳:ז׳The War of the Jews 6:7
א׳מעשי המורדים, צרותיהם ויסוריהם. טיטוס כבש את העיר התחתונה.
א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגַּבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנַים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגַלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַּלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַּלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מִהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפש חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.
א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגַּבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנַים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגַלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַּלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַּלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מִהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפש חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.
1
ב׳ב. וביום השני גרשו הרומאים את השודדים מן העיר התחתונה ושלחו באש את כֻּלהּ עד הַשִּׁלֹּחַ. ואף כי שמחו למראה העיר הבוערת, הנה נואשו מתקותם לשאת את שללה, כי כבר הספיקו המורדים לְנַצֵּל את כֻּלה ויצאו עם הבז אל העיר העליונה. הם לא נחמו על מעשיהם הרעים גם בפעם הזאת, ועוד התפארו כדרך אנשים העושים טובה רבה. למראה העיר היוקדת אמרו באור־פנים, כי הפעם יערב להם מותם, אחרי אשר נשמד כל עם ירושלים ובית־המקדש נשרף והעיר בוערת באש, ולא נשאר דבר לאויביהם. אולם גם בהגיע הצרה למרום־קִצה לא חדל יוסף מלבקש מהם רחמים על שארית העיר והִרבּה ליַסר אותם על אכזריותם ועל חטאותיהם וגם להורותם דרך ישועה, אך שׂכר לא היה לדבריו, כי־אם לעג וקלס. ויען אשר לא נאותו המורדים להסגיר את נפשם בידי האויב ולהפר בזה את שבועתם, אף לא עצרו כֹח לצאת על הרומאים למלחמה ולקוות לישועה, כי היו סגורים כמו בכלוב, וגם לא יכלה ימינם להשאר במנוחה, אחרי אשר הסכינה לשפוך דם כל היום, — על־כן פשטו לפני העיר וארבו בין החרבות לנפשות האנשים האומרים לנפול אל הרומאים. רבים נתפשו בכף, והם שחטו את כֻּלם, כי מרֹב המצוק לא היה כח לאיש להשמט מידם, ואת נבלותיהם השליכו למאכל לכלבים. אולם בעיני אלה היתה כל מיתה קלה ממות־רעב, ועל־כן בחרו גם לנוס אל הרומאים, אף כי נואשו כבר מתקותם למצֹא חנינה, וברצון נפלו בידי המורדים המרצחים. ובקרבת העיר לא היתה אף כברת־ארץ ריקה, כי בכל מקום נמצא אחד מחללי הרעב או המרד — או היה מלא המונים של חללי הרעב והמרד יחד.
2
ג׳ג. עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחֶבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקותם זאת היתה חלום, כי לא נגזר עליהם להסתר מעיני האלהים וגם מעיני הרומאים. אך עד בוא פקֻדתם בטחו במחסה הנקָבות אשר מתחת לאדמה, והרבו לשרוף בעיר יותר מהרומאים, ואת הבורחים מן השרפה אל המחתרות המיתו בהמון ושללו את רכושם. וכאשר מצאו בידי איש פת־לחם, גזלו אותה ובלעוה בעודה טבולה בדם [בעליה]. וגם בקרבם כבר פרצו מריבות־אחים בגלל השלל אשר גזלו, ולולא מִהֲרָה מפלת העיר לבוא, כי אז החלו לאכול גם את בשר המתים בחמת־יאושם.
3