מלחמות השם יחיא קאפח ד׳The Wars of God 4

א׳כ) ומעתה הט אזנך ושמע תשובות תורת משה אמת. לכבוד ה' אלהים אמת. מה שכתבת והשבת על דברי להכחיש שהם[9] קורים לחמשה פרצופים אלוהות ואמרת ח"ו שהם אומרים כן כסות עינים היה לך שלא ראית דברי הזהר בראשית כ"ב וז"ל ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. סוד ה' ליריאיו. פתח ההוא סבא דסבין ואמר שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלהים. מאי ניהו האי אלהים! אדהכי פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה. וכמא דשמע ר' שמעון דהוה קרי ליה שמעון שמעון ולא רבי שמעון. אמר לחברוי ודאי האי הוא קב"ה דאתאמר ביה ועתיק יומין יתיב (פירוש הר' דרך אמת זקן הזקנים והוא כתר עליון. והמקדש מלך כ' סבא דסבין הוא עתיק כמו שאמר רשב"י לקמן כי אבא ואמא נקראו זקנים ועתיק ואריך נקראין סבא דסבין וקימא ליה לרשב"י שהוא עתיק ולא אריך) הא כען איהו שעתא למפתח בהאי רזא דודאי הכא אית רזא דלא אתיהיב רשו לאתגליא. פתח ואמר למלכא דהוה ליה כמה בניינין למבני. וההוא אומנא לא הוה עבד מדעם אלא מרשו דמלכא כמה דאתאמר ואהיה אצלו אמון. מלכא ודאי איהו חכמה עילאה לעילא. ועמודא דאמצעיתא מלכא לתתא, אלהים אומנא לעילא, ודא אימא עלאה אלהים אומנא לתתא ודא שכנתא ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם בלא רשו בעלה, וכל בניינין דהוו באורח אצילותה הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין ומיד הוה, כמא דאתמר ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, ויאמר הוה אמר יהי רקיע, יהי מארת, וכלא אתעביד מיד, כד מטא לעלמא דפירודא דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא למארי בניינא, נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, אמר מארי בניינא ודאי טב הוא למעבד ליה אבל עתיד הוא למחטי קמך בנין דאיהו בן כסיל הה"ד בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, איהי אמרה, כיון דחוביה תליא באימא ולא באבא, אנא בעינא למברי ליה בדיוקנא דילי, הה"ד ויברא אלהים את האדם בצלמו, ולא בעא לאשתתפא ביה אבא, בזמנא דחב מה כתיב ובפשעיכם שולחה אמכם. אמר מלכא לאימא, ולא אמרית לך דעתיד למחטי, בההוא זמנא תריך ליה ותריך אימא עמיה, ובגין דא כתיב בן חכם ישמח אב דא אדם דאיהו באורח אצילותא, ובן כסיל דא אדם דבריאה עכ"ל. ופירש הר' שביבי נגה גמהכא משמע שהקב"ה בעצמו כביכול לא הסכים בבריאה אדם רק השכינה התחננה להיות אדם בגורלה ע"כ, ופי' הר' מקדש מלך בן חכם דא אדם דאצילות, הוא זעיר דאצילות, אדם דבריאה הוא אדם הראשון וע"כ. ולעיל מזה כי הר' מקדש מלך בדבור המתחיל אמר אומנא פי' אימא אמרה לאבא נעשה אדם, וזהו יאמר אלהים שהיא אימא אמרה לאבא נעשה אדם מה שאין כן כל ויאמר דמעשה בראשית רוצה לומר ויאמר אבא לאלהים שהיא אימא (בינה) כי אבא אומר ובינה עושה ועכ"ל.

ב׳מבואר מזה, כי הקב"ה הנקרא עתיק נגלה לר' שמעון בבית מדרשו ובדמות זקן מופלג, ולכך קרא לו ר' שמעון סבא דסבין רוצה לומר זקן הזקנים כדלעיל בשם דרך אמת ומקדש מלך, והקב"ה זה הנקרא עתיק הוא שהרשה לר' שמעון לגלות פנים בתורה, שהקב"ה הנקרא אמא היא שאמרה להקב"ה הנקרא אבא נעשה אדם בצלמינו בדמותינו וכו'. הרי נתבאר לך שהוא קורא לעתיק קב"ה וכן לאבא, וקורא לאמא אלהים, וגם קורא לאבא אלהים וגם קב"ה, ובכל מעשה בראשית אבא אומר לאמא יהי כך וכך והיא עושה, ובמאמר נעשה אדם, אימא אמרה לאבא נעשה אדם ולא הסכים אבא בבריאת אדם. ואמרה לו אמא, מאי נפקא לך מניה, אם יחטא לי יחטא[10] ולא לך שנ' ובין[11] כסיל תוגת אמו, וכשחטא אדם בעץ הדעת גירש אותו ואותה שנאמר ובפשעיכם שולחה אמכם.

ג׳ובעץ חיים להרח"ו שער הנקודים פ"ו כ' שכאשר נאצלו שבע תחתונות עדין לא היה אדם הראשון התחתון נברא בעולם ויצאו זעיר ונוקביה אחור באחור מפני פחד החיצונים שלא יינקו, כי אם היו עומדים פנים בפנים היה מקום לקליפות להתאחז במקום אחיזתן וכאשר נברא אדם הראשון ועשה מצות מעשיות החזירן פנים בפנים על ידי מצות ומעשים טובים וכו' עיין שם שכל דבריו הם היפך דברי הזהר פה, שאדרבה אדם הראשון קלקל בחטאו ונתגרשה אימא בעבורו, ומזה תבין שכל אחד מהקובלים בודה לו דברים מלבו כחפצו.

ד׳כא) עוד שם בזהר ד' כ"ב ע"ב פתח עוד ר' שמעון ואמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אמר, חבריא, שמעון מלין עתיקין דבעינא לגלאה בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, מאן ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא הוא עלת על כל עלאין ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשות מההוא דעילוה. כמא דאוקימנא לעילא בנעשה אדם, נעשה ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם עד דנטיל רשותא ואמירה מההוא דלעילא מניה וההוא דלעילא מניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת כל עלות דלית לעילא מניה, ולא לתתא שוה ליה, כמא דאתמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלהים נעשה אדם, ועיין עץ חיים שער עתיק פ' שני, ופי' הרב מקדש מלך בשם האר"י בספר הלקוטים, עלת על כל עלאין אדם קדמון נקרא עלת על כל עלות, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, פי' כשאנו אומרים עלת העלות שייך בכל פרצוף שנקרא כך לפי שהוא עלה לעלות שתחתיו, אבל כשאנו אומרים עלת כל העלות הוא אדם קדמון, שהוא עלה ראשונה כל הפרצופים כולם ע"ש. הרי נתבאר לך מדברי הפילוסוף מחבר הזהר ומפרשיו מקדש מלך בשם האר"י ודרך אמת ושביבי נגה שהאלוה שנתן רשות לרשב"י לדרוש בדברים שאסור להעלותן על לב לחשוב רבוי באלהות, הוא הקב"ה הנקרא עתיק, ולא זה הוא שאמר לישראל ראו עתה כי אני אני הוא וכו'. כי הקב"ה שאמר ראו עתה כי אני אני הוא, הוא אדם קדמון שהוא עלה לראשונה לכל הפרצופים, ואין לו ממי ליטול רשות. והקב"ה שאמר יהי אור, ויהי רקיע, ויקוו המים וכו' הוא אבא, וזה שאמר נעשה אדם בצלמינו היא אמא שאמרה לאבא נעשה אדם, ולא הסכים הקב"ה שהוא אבא בבריאתו, ואמרה לו אימא מאי איכפת לך, אם יחטא לי יחטא ולא לך שנ' ובן כסיל תוגת אמו ולא תוגת אביו, ואז נברא שלא לרצון אבא כמו שפי' שביבי נגה, שאלו הסכים אבא בבריאתו לא גירשה עמו כשחטא, אלא ודאי לא הסכים אבא לזה כמו שאמר בזהר ולא בעא לאשתתפא וכו' ולכך גירשו מגן עדן וגירשה עמו.

ה׳כב) חרדה גדולה עד מאד יחרד האיש הישראלי באמת מדברי הפילוסוף הנז' על הדברים האלה חילוף האלוהות הנז' פה, וחלוק עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לאלוהות שונים זה מזה! ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונות תנן לפיכך נברא אדם יחידי וכו' ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים וכו' פי' רש"י וכל אחד ברא את שלו ע"כ, ובבריתא ת"ר אדם נברא יחידי מפני מה שלא יהיו המינים אומרים הרבה רשיות בשמים, עוד שם אמר רב יהודה א"ר בשעה שבקש הקב"ה לבראת את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמינו, אמרו לפניו רבונו של עולם מה מעשיו אמר להם מעשיו כך וכך אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו, הושיט אצבעו הקטנה ושרפם, וכן כת שנייה. כת שלישית אמרה לפניו רבש"ע ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה, כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה. אמרו לפני רבש"ע לא יפה אמרו הראשונים לפניך? אמר להם ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל. ועיין מתרש"א ועיין לקמן סי' כ"ה.

ו׳כג) ועוד גרסינן שם אמר ר' יוחנן כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, ויברא אלהים את האדם בצלמו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, וירד ה' לראות את העיר וכו' ופי' רש"י כל מקום שפקרו המינים שמביאין ראיה להפקירן מן התורה ( ר"ל שמביאין ראיה לרבוי אלוהות) תשובתן בצדן ששם באותו ענין מפורש בתורה שהוא אחד, וכמ"ש הסמ"ג משם ר' סעדיה גאון יובא לקמן סי' ס"א. ובזהר שהבאתי דבריו לעיל אמר נעשה ודאי על תרין אתמר ומפרש שאמא אמרה לאבא נעשה אדם. ועשתה כחפצה ובראה את אדם שלא בהסכמתו כמו שכתבתי לעיל בשם שביבי נגה. וכי לא זו היא דעת הפוקרים ומביאים ראיה להפקירן שאלהות הרבה הם וכל אחד עושה כחפצו?

ז׳כד) עוד איתא בזהר בראשית ט"ו בראשית ברא אלהים את השמים, בהאי בראשית ברא ההוא סתימא דלא אתידע להאי היכלא וכו' ופי' הרב מקדש מלך בהאי ראשית שהוא אבא, ברא ההוא סתימא, הוא אריך דלא אתידע, הוא עתיק, להיכלא דא היא אימא הנקראת אלהים ע"כ. ועוד פי' שם פי' אחר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ר"ל בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה את השמים ואת הארץ שהוא זעיר אנפין ונוקביה ע"כ. הרי מבואר מזה דבין לפירוש קמא בין לפי בתרא הוא קורא לאבא בראשית, אלא דלפירוש קמא קראו אריך ועתיק את אלהים שהיא בינה דהיינו אמא. ולפירוש בתרא בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה את השמים ואת הארץ שהם זעיר ונוקביה (מקדש מלך ד"ה אי בהאי). ובפרשת בא דף ל"ז (ח"ב לז, א) את השמים דא ימינא דקב"ה ואת הארץ דא שמאלא, דסטא קב"ה ימיניה וברא את שמיא, וסטא שמאליה וברא ית ארעה. ופי' בגליון הרח"ו החסדים בונים זעיר[12], והגבורות בונים הנוקבא, הדא הוא דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, מהו יעמדו יחדיו, סלקא דעתך שמיא וארעא. לאו הכי אלא ימינא ושמאלא דאיהו את ואת וכו'. ופי' המקדש מלך, אף ידי יסדה ארץ, הבינה אומרת כן, סלקא דעתך שמיא וארעא, פי' דאי אפשר לאמר עליהם יעמדו יחדו דמשמע תמיד הם עומדים יחדיו, וא"א לומר כן, שהרי הנוקבא פעמים נפרדת ממנו בגלות ע"כ, ועיין לקטן ס"י כ"ז היפך זה דלא מתפרשין לעלמין. הרואה יראה ויכיר ויבין איך הפילוסוף מחבר הזהר מעקם עלינו את נדרך בדרשת הכתובים שלא כרצון חכמים כמבואר להלן בסי' דלקמן.

ח׳כה) ולפי דברי הזהר ומקדש מלך למה שינו השבעים ושנים זקנים לתלמי המלך כשהעתיקו לו את התורה כדגרסינן בפרק קמא דמגלה מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקינים והושיבם בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם. ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. ונתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתם לדעת אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ ופי' רש"י ז"ל שלא יאמר בראשית שם הוא, ושתי רשויות הן, האחד ברא את השני, וכן כתבו אעשה אדם בצלם ובדמות. וכן כ' הרב מהרש"א בפי' רש"י שלא יאמר שתי רשויות הן והוא לא יקבל מה שאמרו בסנהדרין כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצדן. נעשה אדם, ויברא אלהים, הבה נרדה, וירד ה', ונכתבו מעיקרא בלשון רבים דאמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפימליא שלמעלה וכו' וענינו כמו שכ' רש"י בחומש שהוא ממדת הענוה שיהא הגדול נמלך בקטן והוא על פי בראשית רבה וכו'.

ט׳ועיין במורה נבוכים פ"ו משני שהביא שתי נוסחאות. האחת שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפימליא שלמעלה והוה כמאמר אפלטון שהשי"ת יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. והנוסחא השנית היא שאמרו במקום אחר אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפימיליא שלמעלה. ופימליא הוא החיל בלשון יון. ובבראשית רבה ובמדרש קהלת את אשר כבר עשוהו. עשהו לא נאמר אלא עשוהו. כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבוהו על כנו שנ' הוא עשך ויכוננך, ובבראשית רבה אמרו ג"כ כל מקום שנ' וה' הוא ובית דנו, ואין הכוונה כאלו המאמרים מה שהשבוהו הפתאים שיש לו ית' דברים או מחשבה או שאלת עצה או התבוננות, והעזר בדעת אחרים, ואיך יעזר הבורא במה שברא, אבל זה כולו עניינו שאפי' חלקי המציאות עד בריאת האברים מבעלי חיים כפי מה שהם עליו. כל זה באמצעית מלאכים, כי הכחות כולם מלאכים. ומה מאד רע עורון הסכלות, ומה מאד מזיק, שאלו תאמר לאחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל וכו' ע"ש.

י׳עניך הרואות איך רז"ל הרחיקו ליחס לשי"ת שהוא צריך לברואיו ונעזר בהם, או ליחס למלאכים העושים שליחותו שום בריאה, אלא הכל שב אל השי"ת, לא כמו שעשה הפילסוף מחבר הזהר שקרא לאבא בורא, ולאימא שם אותה לאומן העושה רצון בעל הבית. כמו שנתבאר לעיל, ולא יוחס הבריאה לסבה הראשונה רק לאבא, או או לחד פירוש לאריך בכח אבא כאלו הבורא חלש והם מסתייעים זה בזה בבריאה: ולפי דבריך שהמקובלים קיבלו כן ממשה רבי' ע"ה היה להם לע"ב זקנים להעתיק לתלמי המלך את הכתובים כמה שהם ולפרש לו כי בראשית שהוא אמר אבא ברא את אלהים שהיא בינה, וכן נעשה אדם היה להם לבאר שעל שנים נאמר, ולמה קלקלו את הכתובים בחנם, והחשיבו עצה במלין בלי דעת תורה שהיא הלכה למשה מסיני? ראוי היה להם להניח את הכתובים כמו שהם, ולפרש לו משמעות הכתובים בצורתן שהיא הלכה למשה לפי דבריך, והיו דבריהם נכונים ומתקבלים אצלו כפי דעתו באמונת אלוהות רבים? ולפרש לו ג"כ כי בראשית שם הוא כמו שפי' בזהר שהוא אבא והוא אלהים שאמר יהי אור ויהי רקיע, ויקוו המים, וגם יפרשו לו את השמים ואת הארץ. שמות אלוהות הן, כמו שפי' הפילוסוף בזהר שהם זעיר ונוקביה. ורז"ל הרחיקו הדעות האלה תכלית ההרחקה כדגרסינן בחגיגה פרק אין דורשין שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבה כשהיו מהלכין בדרך. אמר לו אתה ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה, את השמים ואת הארץ מאי דרש בהן אמר לו אלו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמותיה של הקב"ה הן. עכשיו שנ' את השמים ואת הארץ. שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש. ובבראשית רבה הענין מתוקן יותר וז"ל ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבה אמר לו בשביל ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה. אכין ורקין מעוטין. אתין וגמין ריבויין. הדין את דכתיב הכא מהו, אמר לו אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים שמים וארץ אלוהות הן ע"כ. ועיין מהרש"א ועץ יוסף ותבין שזהו ממש דעת הזהר כי שמים וארץ הנז' כאן הם זעיר ונוקביה שהוא לפי דעתם ה' אלהינו וכמו שיתבאר לקמן.

י״אכו) עוד בזהר בראשית דף ל"ד (ח"א לד, א) כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד ה' מלך לעילא. ה' מלך: באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא ע"כ. ופי' המקדש מלך בשם הכוונות. ה' מלך הוא אריך אנפין. ה' מלך אבא ואימא. ה' ימלוך זעיר ונוקביה ע"כ. ובפרשת בשלח דף ס"ד (ח"ב סז, א) על פסוק היש ה' בקרבנו אם אין מקשה בזהר וכי טפשין הוו ישראל וכו' אלא בעו למנדע בין עתיקא סתימא דאיקרי אין ובין זעיר אנפין דאיקרי ה', ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא. אמרו ישראל אי האיי נשאל בגוונא חד. ואי האיי נשאל בגוונא אחרינא. ועל דא מיד ויבא עמלק ופי' מהר"י לופיס שכוונת הזהר היא שאבותינו בקשו לדעת מי הוא המנהיגם ועושה להם כל הנסים הללו אם הקב"ה הנקרא ז"א והויה או אין הנקרא עתיק, ועשו החקירה הזאת כדי לעבדו באופן הראוי לו, אם זעיר אנפין באופן אחר, ואם עתיק באופן אחר לפי שיש הפרש בין עבודה לעבודה, ובין כוונה לכוונה, והיו בספק זה עד ששמעו אנכי ה' אלהיך, ואז ידעו שהוא ז"א עכ"ל.

י״בובמנחות פרק הרי עלי עשרון גרסינן תנא אמר ר' שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק, ופי' רש"י לבעל הדין לומר רשויות הן, והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לו מנחה, וזה ששמו כך צוה להקריב לו פרים ואלים ע"כ. הא למדת, שזוהי דעת מחבר הזהר שאלוהות מחולקים הם, ובקשו אבותינו (לפי דבריו) לידע בחקירתם איזה הוא האלוה המנהיגם, אם עתיק הנקרא אין עבודתו באופן אחר, ואם זעיר אנפין עבודתו אחרת, ולא נתברר להם ספק זה עד מתן תורה שאז ידעו (לפי שיטתו) שהוא זעיר אנפין. ויתבאר זה כמו שכ' הרמב"ם פרק ג' מה"ל ע"ז וז"ל עבודות הרבה קבעו עובדו ע"ז לכל צלם וצלם עבודה מיוחדת לו. אבל אנחנו מאמיני האחדות שאין כמוה בכל שאר האחדים אין מקום לדברים אלו כדברי רז"ל במנחות הנז"ל.

י״גמכל מאמרי הזהר ומפרשיו הנז' לעיל נתבאר שהם קורין לכל אחד מן הפרצופים שבאצילות הוי'ה ואדנות ואלהים והקב"ה. ובחרו לעבוד לפרצוף האחרון שהוא זעיר אנפין. ואמרו שהאין סוף עם כל הפרצופים הנאצלים ממנו לא שייכא שהו שום עבודה ולא קריאה, ושהמתפלל אליהם אינו נענה לרוב רוממותם, וכ"ש פרצופים שבעולמות שהם למעלה מעולם האצילות דלא שייכא בהו שום עבודה לרוב העלמם ורק בזעיר אנפין לבדו שייך עבודה ותפלה, וקריאה אליו בעת צרה, כי הוא עמוד האמצעי [13] המקשר כל הכחות שלמעלה ושלמטה, שכן גידלוהו אבא ואימא והשליטוהו על כל הברואים, וצוו לעבדו ולברכו, והוא לדעתם ה' אלהינו. והוא מבואר בזהר פרשת בלק דף קצ"א ע"ב (ח"ג קצא, ב) וז"ל עם פי' מקדש מלך על פסוק מונע בר יקבוהו לאום, ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ההוא שם ידיעה ה' צבאות שמו (פי' אבא) שם בנו ישראל שמו (פי' זעיר אנפין) דכתיב בני בכורי ישראל, והאי ישראל כל מפתחאן דמהימנותא בית תלין. ואיהו משתכח ואמר ה' אמר אלי בני אתה (פי' ז"א אומר שאבא הנקרא ה' צבאות אצר אלי בני אתה) והכי הוא ודאי. דהא אבא ואימא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן. ואמרו ופקידו לכלא נשקו בר פן יאנף. נשקו להאי בר. כביכול שולטנו יהב ליה על כלא דכלא יפלחון דזכי לרחמי לרחמי. כל ברכאן דעילא ותתא לההוא בר סלקין ומתעטרן. ומאי דמנע ברכן מהאי בר יפרשון חטאוי קמי מלכא קדישא (ס"א אימא קדישא) לאם ממש (פירש בינה) ע"כ. הרי בהדיא שהזהר קרי לאבא ה' צבאות, ולזעיר אנפין קרי ליה בן לאבא ואימא. והוא הנקרא בשם הוי'ה בכמה מקומות בזהר. ושאבא ואימא נתנו לו הכח והממשלה בכל הנבראים וצוו לעבדו, ושכל ברכותינו ותפלותינו אליו דוקא יעלו להיות עטרה לז"א, ולא לאבא ואימא, ולא לאריך אנפין, ולא לעתיק, ולא לאדם קדמון אשר קראוהו עלת כל העלות (כדלעיל סי כ"א) וגם לא לאדם קדמאה שכל העולמות שלמעלה מעולם האצילות נתהוו בתוך עיגולי (מקדש מלך בראשית קט"ו ד"ה ורמז) וכ"ש להאין סוף שהוא רחוק וגבוה מעל גבוה למעלה מן הכל. שעליו אמרו דלא שייך ביה שום עבודה ותפלה וברכה, כי רק בז"א שייך ותלוי ההשגחה בתחתונים ובמעשיהם, ולא באלוהות העליונים. והוא זעיר אנפין לבדו המשלם שכר טוב לצדיקים ונפרע מן הרשעים. אבל כל הפרצופי שלמעלה עם האין סוף שהוא למעלה מן הכל אין משגיחים ומפקידין בכל מעשה התחתונים בין טוב לרע, וקצור קצרה ידם מפדות, ואין בהם כח להציל את הקורא אליהם, בעת צרה, עזב ה' את השמים ואת הארץ ח"ו, והפקידם ביד קצר האפים ז"א. שהוא נברא ולא בורא כמו שיתבאר עוד לקמן מדברי הזהר והמקובלים. ורז"ל דרשוהו לפסוק מי עלה שמים וירד באופן נאות הובא בילקוט משלי רמז תתקס"ב ובמדרש הגדול ריש פרשת שמות וז"ל מי עלה שמים זה קב"ה עלה אלהים בתרועה וירד. וירד ה' על הר סיני, מי אסף רוח בחפניו, אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה, צורר מים בעביו, מי הקים כל אפסי ארץ ה' ממית ומחיה, מה שמו. צור שמו, שדי שמו, ה' צבאות שמו, ומה שם בנו, בני בכורי ישראל, והענין פשוט, שהוא על ישראל שנקראו בנים למקום, לפי שעל ידי ישראל נתפרסם אלהותו ית' בעולם, לא שיהא שם לז"א הנקרא אצל הפילוסוף בזהר בן והנה עתה נשלים דבר שהתחלנו בו.

י״דכז) והוא שדעת הזהר והמקובלים הנמשכים אחריו שכל עבודתינו ותפלותינו לזעיר אנפין דוקא, וז"ל הזהר וירא דף קיב (ח"א קיב, א) תא חזי לה' אלהיך תירא לא כתיב אלא את ה' אלהיך תירא, מאי את דא דרגא קדמאה (פירש בגליון מלכות רמוזה בתיבת את ה' אלהיך תירא) אחר דחלא דקב"ה, ובגין כך כתיב תירא, דתמן בעי בר נש לדחלא קמי מריה בגין דאיהו בי דינא, ואותו תעבוד דא דרגא עלאה דקימא על האיי דרגא תתאה ולא מתפרשין לעלמין, את ואותו דא בדא דבקין ולא אתפרשן, מאי ואותו דא אתר ברית קדישא אות לעלמין, דהא פולחנא לא שריא באת ולא איהו למיפלח אלא למדחל, אבל פולחנא איהו לעילא, ובגין כך ואותו תעבוד (פי' אבל העבודה היא לזעיר אנפין כמו שנ' ואותו תעבוד ותייחד עמיה שכנתיה ועיין בס' המצות בתפלת אליהו הנביא מפורש באורך) ע"כ לשון הזהר עם פי' הרש"ב בגליון. וכונת הזהר לדרוש מדלא כתיב לה' אלהיך תירא ותעבוד, וכתיב את לרבות, ריבה מדת המלכות שהיא נוקבא דזעיר אנפין ליראה, ומדכתיב ואותו תעבוד מיעט אותה מעבודה דדוקא אותו תעבוד ולא אותה (דהיינו מלכות) הרי ריבה אותה ליראה ומיעט אותה מעבודה שהעבודה לזעיר אנפין דוקא.

ט״וכח) ומכאן יש להוכיח שאינה קבלה ממשה רבינו כמו שעלה על דעתך. שאם כן שהיא קבלה ממשה. למה פירש שמעון העמסוני או נחמיה העמסוני מלדרוש האתין שבתורה כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא כדגר' בפ' כל שעה, תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו ר' כל אתין שדרשת מה תהא עליהן. אמר להם כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך מקבל אני שכר על הפרישה, עד שבא ר' עקיבה ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ופי' רש"י ז"ל כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, אמר מה ארבה עמו לירא, פירש מכולן וחזר בו מכל רבויין שדרש, עד שבא ר' עקיבה ודרש את לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמים ע"כ לשון הגמ' ורש"י ז"ל. ואם כדבריך שהיא הלכה למשה מסיני. מה לו לשמעון העמסוני לפרוש? וכי לא ידע לומר לרבות אשתו של זעיר אנפין שהוא ה' אלהינו לפי דבריהם? וכמו שדרשו רז"ל בכתובות תניא כבד את אביך ואת אמך, את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך, וא"ו יתירה לרבות אחיך הגדול ע"כ.

ט״זוגם על רבי עקיבה שהוא רבו של רשב"י וגם הוא הגדול מד' שנכנסו לפרדס והגיע למקום אבני שיש טהור, ונכנס בשלום ויצא בשלום ייפלא למה ריבה תלמידי חכמים שהם בשר ודם והשוה מוראם למורא שמים, ורבי' ג"כ קבעה במשנה מסכת אבות פ' ד' בשם ר"א היה לו לרבות אשתו של זעיר אנפין שהוא ה' אלהינו לפי דבריהם? או יותר היה לו לרבות אבותיו של זעיר אנפין שהם אבא ואמא?

י״זכט) ובספר הברית חלק א' מאמר כ' פרק ט"ו כתב בעל משנת חסידים בספר יושר לבב, כי שם הקב"ה המורגל בפינו. ושבשם הוי'ה אנו קורין אותו, הוא פרצוף זעיר אנפין שהוא הקב"ה, שנשמתו המסתתרת בו על ידי הפרצופים שלפנים ממנו, הוא הסבה הראשונה ממש, ולה אנו עובדים בעבודתו, הכלל העולה כי הסבה הראשונה הנקרא בפי כל המקובלים אין סוף, הוא אשר ברא הכל יש מאין והוא מקיף את היש ההוא כולו מבחוץ, ובמובחר שבו והוא הבחור שבאבות הנקרא זעיר אנפין נסתר חדר[14] לפנים מחדר כנשמה בתוך הגוף ומחייהו. ולכך המבחר הזה והוא הזעיר אנפין השולט על כל הברואים ומנהיגם וזנם ומפרנסם, והוא אלהינו ואנחנו עמו, כי נשמותינו הם חלקו, והוא הוא המהלל בכל התשבחות הנאמרים בתורתנו הקדושה אשר הנחילנו ועל ידה כל הנסתרות גלה לנו עכ"ל. ועוד האריך בראיות מהזהר והתיקונים שהעבודה לזעיר אנפין שהוא אמצע המקשר את הכל. ועוד כתב בשם האר"י בלקוטי תנ"ך על הפסוק בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים וז"ל. נמצא כשיכוין האדם בזעיר אנפין לבד מספיק, כי שם נמצא אריך אנפין ואבא ואמא מתלבשין זה תוך זה תוך זעיר אנפין עכ"ל.

י״חגם בספר עץ חיים להרח"ו שער הכללים פ' י"א כתב שמשה רבינו אמר לישראל בכניסתן לארץ ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, כי ה' אלהיכם הוא זעיר אנפין ונוקביה, וישראל הנכנסים לארץ היו וכו' עי"ש. גם בספר הכוונות במנהגי האר"י כתב כי כל פעם שתוציא מפיך שם הוי'ה תכוין לזעיר אנפין, ותכוין בו כך יה"ו זעיר אנפין וה"א אחרונה שבו היא מלכות. תכוין שנעשה שם שלם על אדני באופן וכו' ע"ש. וכן בספר מחברת הקודש בסדר מוסף שבת כ' כי מלאכים המוני מעלה יתנו כתר לזעיר אנפין שהוא ה' אלהינו עיין שם דף מ' ע"א. גם המקדש מלך ד' י"ב ד"ה אלהא רברבא מבואר דלא נקרא אלהא דברבא אלא בזעיר אנפין, ובחכמה נקרא חכם וכו' והמכוין לאין סוף מחמת רוממותו שאין לו שם ולא נקודה שתגבילהו אין תפלתו תפלה, רק יכוין אליו בהיותו מלובש במדותיו וכו' ועיין לקמן סי' ק' בשם נחלת יוסף.

י״טל) הנה מכל זה נתבאר לך באר היטב כי הזהר וכל מפרשיו מקדש מלך וכסא אליהו ור' עמנואל בעל משנת חסידים, ויושר לבב, והרש"ב, ומצרף האמונה וספר הכוונות, ומהרח"ו בעץ חיים, ומחברת הקדש, וספר הברית, והאר"י בספר הלקוטים ונחלת יוסף, וזולתם, כולם כאחד עונים ואומרים, דבאין סוף שהוא הסבה הראשונה לא שייך שום עבודה וקריאה. רק לזעיר אנפין שהוא סבה אחרונה שבכל הנאצלים שהוא לפי דעתם המקשר את כל הפרצופים, והוא הזן ומפרנס לכל הברואים ולו לבדו נעבוד ואליו נקרא בעת צרה, והוא יעננו ביום קראינו. אך הר' כסא אליהו מצריך להזכיר עמו בהתפללו אליו גם שאר הפרצופים שלמעלה ממנו, שאם אינו משתפם עמו אינו נענה מהרה אלא א"כ מזכיר שאר פרצופים עמו. וז"ל בדף כ"ו אלא מיבעי ליה ליחדם על הדרך שאמרנו להתפלל לזעיר אנפין. ובתפלתם להזכיר שמות הפרצופים הגבוהים ממנו כי צריכים להם, ואם לא יעשו כן, ולא יחדו תפלתם אלא לזעיר אנפין לא יהיו נענים מהרה וכדאמרן וזהו צירוף מ"ה תצע"ק אל"י, שהם אותיות מאצל העתיק וכו', ומסיים שם דגם אם לא היו מתפללים אלא לזעיר אנפין לא היו פוגמין אלא שלא היו נענים כל כך בקל ע"כ. וכן כתב הרב יושר לבב בית ב' חדר ג' פ' ז' ע"ש. הנה מה מאד ישתומם הקורא הנלבב הדבק בתורת משה רבינו ע"ה שבכתב ושבע"פ ובקי בה דהיינו במשנה ובתלמוד ומדרשי רז"ל, ועיניו יחזו דברי הגאונים, החסיד בעל חובת הלבבות, ורבי יהודה הלוי, ורבי סעדיה גאון, והרמב"ם בחיבוריו, ור' אליעזר מגרמיזא ברוקח וספר מצות גדול, וספר מצות קטן ובעל העקרים וכיוצא המדברים בענין יחוד השי"ת על אמתתו כפי קבלת רז"ל מעתיקי השמועה.

כ׳מה מאד יחרד לבו יתר ממקומו בשמעו את מערכת האלהות הרבים, אשר פרו ורבו בישראל מתחלת אלף הששי אצל קצת המחברים, ומדור לדור מזמן הגז"ל הלכה האמונה הזאת הלך וגדול מאד להאמין בעילות רבות זו למעלה מזו, וברצות אחת מהעילות לברוא דבר הוא נמלך ונוטל רשות מן העילה שלמעלה ממנה כמבואר בזהר בהדיא (בראשית כ"ב) שכל אחת מן העלות נוטלת רשות מן העילה שעליה, מלכות מזעיר, וזעיר מאימא, ואימא מאבא, ואבא מאריך, ואריך מעתיק, ועתיק מאדם קדמון. כי הוא הראש לפרצופי האצילות והוא הוא לבדו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאינו צריך ליטול רשות מאדם קדמאה שלמעלה ממנו. ובכל מעשה בראשית היה המלך הבורא אבא. וקורא לו בזהר מלכה עלאה, ואימא אומנא ובעת בריאת אדם הראשון לא חפץ אבא לבראתו, כיון שהוא עתיד לחטוא, ואימא אומנא השיבתו הואיל וחטאו תלוי בי, כדכתיב, ובן כסיל תוגת אמו, לא איכפת לך בזה כמבואר שם ובמקדש מלך.

כ״אלא) והדבר הזה קשה עד מאד למה אדם קדמון אין צריך ליטול רשות מאדם קדמאה ולא מא"ס שהוא למעלה ממנו? וכבר הבאתי לעיל לשון ספר הברית משם יושר לבב שאמר ששם הקב"ה המורגל בפינו ראי על זעיר אנפין. וכן שם הוי'ה, וכ"כ מצרף האמונה. רק שלא העתקתי דבריו, כיון שאתה מחלל אותו וחושבו למין וכופר מחמת חסרון בקיאותך. ובודאי שטעית בזה כמו שכתבתי לעיל שכן סוברים כל המקובלים. ובבראשית רבה פרשה י"ב הובא ג"כ בילקוט רמז י"ח וז"ל לכל יש תולדות שמים וארץ יש להן תולדות שנ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. הרים יש להם תולדות שנ' בטרם הרים יולדו. מטר יש לו תולדות שנ' היש למטר אב. טל יש לו תולדות שנ' או מי הוליד אגלי טל. ר' שמעון בן לקיש אמר אלו מרגליות של טל. תני כל מי שיש לו תולדות מת ובולה ונברא ואני בורא וכל מי שאין לו תולדות אינו לא מת ולא בולה. ובורא ואינו נברא ר' עזריה בשם ר' אמר כלפי מעלה הדבר אמור ע"כ. וזה כלל אמתי וברור. ופי' הר' עץ יוסף מת ובולה הם שני דברים האחד ההפסד והשני הבלייה בעודן קיימין. שכל הנמצאים תמיד חסרים והולכים בטבעם לולי שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכל מי שאין לו תולדות פי' אע"ג דליכא אלא הקב"ה קאמר כל איידי דתני נושא כל . וכמו שפי' ר' עזריה בשם רבי כלפי מעלה הדבר אמור ע"כ. וממוצא דבר אתה למד שכיון שיש לפרצופים הנזכרים בדברי הזהר והמקובלים תולדות ועיבור ויניקה. שקר הוא ומן הנמנע לקרות לאבא או לזולתו מכל הפרצופים בורא. אי נמי אפשר לפרש מי שיש לו תולדות דהיינו שיש סבה להוייתו שהוא אפשרי המציאות. וכל אפשרי המציאות הוא אפשר בו ההפסד אבל אלהינו ברוך הוא. אין סבה אחרת קודמת לו והוא לבדו סבה א' לכל הברואים. כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בהל' יסודי התורה ע"ש ובמפרש, וכן כתבו קדמונינו על מה שכתב רבי' בעיקר הרביעי שנאמין שזה האחד הוא קדמון בהחלט וכל נמצא זולתו בלתי קדמון וכו' כתבו הר' ר' חטר ורבי זכריה הרופא וז"ל הקדמון הוא אשר אין ראשית לו והמחודש הוא שבראו והמציאו זולתו. הרי נתברך שהאלוה הוא הראשון בהחלט ע"ש. והכי מסתברא לפרש דברי המדרש רבה כנראה ממאי דקאמר בהרים ובמטר ובטל. וממילא שקר הוא לקרות שום אחד מן הפרצופים אלוה, או בורא, כיון שכל א' יש סבה אחרת קדמה לו. ובמשנת חסידים מס' ליל פסח פרק ז' משנה כ"ג בפי' הגדת ליל פסח כ' וז"ל ויוציאנו ה' אלהינו שהם אבא ואימא וכו' ואלו לא גאל הקב"ה, שהוא אריך אנפין את אבותינו שהם אבא ואימא ממצרים וכו' ובס' הנדרים כ' בערך אדם כי המקובלים קורין להקב"ה אדם קדמון. ואם כן, כל אחד ואחד מן הפרצופים נקרא ה' צבאות והוי'ה ואדנות והקב"ה ושאר השמות והכנויים המיוחדים לשי"ת. כאשר תחזינה עיניך פה וכ"ש אם תלמוד בספריהם בשום שכל. וגם קורין לאבא ואבא אבותינו שנגאלו ממצרים על ידי אריך אנפין מיד פרעה (הוא הסטרא אחרא הנקרא אל אחר[15]) שנאלם אריך אנפין מידו וזה נמשך לפי שטתם שהם מאמינים במציאות אל אחר[16] היפך דברי רז"ל וגם האמינו שהאלהים האחרים המדומים שלטו בהאלוהים הקדושים שהם אבא ואימא וזעיר ונוקביה, וגאלם אריך אנפין מהם.

כ״בובטול רעיונות אלו שבידי המקובלים האחרונים הנמשכים אחר רעיונות מחבר הזהר יתבאר ממה שאמרו רז"ל (שבת פ') אמר ר' עקיבה כשעלה משה לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו? אמר להם לקבל תורה בא וכו', עד אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לפניו מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, ופירש הקב"ה מזיו שכינתו עליו ואמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן להם מה כתיב בה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להם למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה לכם? ולפי דברי המקבולים החדשים, הרי אפי' אבא ואמא וזעיר ונוקביה נשתעבדו לפרעה (שהוא הסטרא אחרא) כל שכן המלאכים? ומבואר ג"כ שם במשנת חסידים בהדיא שזעיר אנפין בצער בגלות גדול כולד המעובר במעי אמו! ודבריהם סותרים זה את זה. שהרי אמרו שהזעיר אנפין הוא נותן התורה והוא שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והכא קאמר שהקב"ה שהוא אריך אנפין הוציא את אבותינו שהם אבא ואימא וזעיר היה בצער וגלות? ולא תקשי לך ממאי דאמור רבנן גלו למצרים שכינה עמהם. גלו לבבל שכינה עמהם שנ' עמו אנכי בצרה. שכל זה הוא על דרך מאמר הכ' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. ועוד שהרי כביכול מוכרח לקיים הבטחתו לנו בגלות. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו' והשגחתו ית' דבקה בנו בגלות שלא יעשו אויבינו אתנו כלה! ועוד ית' לפנינו דעת רז"ל שאין מציאות אל אחר בעולם כלל. ולא דברה תורה אלא לפי מחשבת עובדיהם.

כ״גלב) והנה ידוע ומפורסם כמה הקפידו רז"ל מעתיקי השמועה ממשה רבי' ע"ה על האומר מודים מודים שתי פעמים או שמע שמע שתי פעמים שמשתקים אותנו כדתנן בברכות פ' אין עומדין. ובמגלה פרק הקורא האומר מודים מודים משתקים אותו. ובברכות דף ל"ג (ברכות לג, א) גר' אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי.ופי' כל המפרשים דטעמא משום דמחזי כשתי רשויות וכמקבל עליו שני אלוהות. ובברכות דף י"ד (דף יד.) ההוא דנחית קמיה דרבא שמעיה דקאמר אמת אמת תרי זמני. אמר רבא כל אמת אמת תפסיה להאי ע"כ וכ' הכונה בעין יע' כשם שאין לומר אחד אחד שהוא רבוי ולא אחדות. כך אין לומר אמת אמת כי האמת אינו אלא אחד. והוא מאמר רבא רהטא של אמת תפסתו לזה. כלומר הוא סובר לחזק דבריו באמתות השי"ת בהיותו מוסיף ואינו אלא גורע ע"כ. ובסוכה פרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו גרסינן איני והאמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאלו אומר מודים מודים? (פי' רש"י כאומר מודים מודים דתנן משתקים אותו משום דמחזי כשתי רשויות) ומתרץ אלא הכי אמרי אנו ליה מודים. ועינינו ליה מיחלות ע"כ. אלמא דרבנן קפדי אבל מלתא דמשתמע מינה שיש שתי רשויות. וכן פסקו כל הפוסקים דהאומר שמע שמע או מודים מודים משתקים אותו משום דמחזי כשתי רשויות. ומזה תדון קל וחומר (כפי הכלל המסור בידינו אדם דן ק"ו מעצמו) לנדון הוזכר בזהר (בראשית ל"ד ע"א) וז"ל כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא. ה' מלך באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא ופירש המקדש מלך בשם הכוונות ה' מלך הוא אריך. ה' מלך הוא אבא ואימא. ה' ימלוך זעיר ונוקביה ע"כ. אלמא דבאמרו ה' מלך הוא ממליך לאריך אנפין. ובאמרו ה' מלך הוא ממליך לאבא ואימא. ובאמרו ה' ימלוך לעולם ועד ממליך לזעיר ונוקביה. היש אמונת רשויות רבות ומינות גדולה מזו? שכיון שהמליך שלשה מלכים באמרו ה' מלך וכו' איך ישקר לומר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. והלא כבר המליך שלשה מלכים? ובאיזה מהם הוא בוחר עתה להמליכו. ולהסיר עטרת מלוכה מהאחרים? ובזה וכיוצא בו צדקו דברי הר' בעל העיקרים מאמר שני סוף פ' כ"ח ששם הזהיר מאד שלא ללמוד בספר הזהר ושאר ספרי קבלה וז"ל וכלל אומר לך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תנקש אחריהם ותלכד במצודתם. כי הם עוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה חתהלכו המתעסקים בקבלה מדעת עצמם מזולת קבלה מפי חכם מקובל עכ"ל. ועל כן כל אוהב את השי"ת ודבק בתורתו שבכתב ושבעל פה אשר העתיקו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד. ירחיק עצמו מהקבלה החדשה, ואל ידאג למטעמיה פן יפסיד אמונתו הטהורה המזוקקה שבעתים על פי תנאים, ואמוראים ופוסקים.

כ״דלג) כל משכיל מבין המעיין מעט בספרי הזהר והמקובלים, ידע ויכיר כי הספירות והפרצופים הנזכרים בדבריהם קדמו לבריאת שמים וארץ וכל צבאם כנראה מדברי מהרח"ו בספר עץ חיים שער הכללים ושער עיגולים ויושר. ומבואר עוד באר היטב שער שבירת הכלים פ"ג וז"ל ונבאר סדר יציאת מלכים ונתחיל מן הראשון שהוא הדעת אשר זה יצא ראשונה. וכאשר לא היה יכול הכלי לסבול כנזכר לעיל נשבר וירד למטה בעולם הבריאה. רצוני לומר במקום שיהיה עתיד להיות עולם הבריאה אחר כך כי הרי עדיין לא היה נברא עולם הבריאה, ונפל הכלי הזה במקום שעתיד הדעת דבריאה להיות עכ"ל.

כ״הוהיוצא לנו מזה כי רבותינו המקובלים החדשים שגגו לשאול ולמצוא[17] פתרונים במה שלמעלה ומה למטה מה לפנים מה לאחור. דבר שקבלו חז"ל בעלי התלמוד בבלי וירושלמי ומדרש רבה ותנחומא וזולתם ממדרשי רז"ל לאסור. כדגר' בחגיגה פרק אין דורשין. כי שאל נא לימים ראשונים. יכול ישאל אדם קדם שנברא העולם ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים (פי' רש"י מיום ראשון) יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה ומה לפנים ומה לאחור תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים. מקצה השמים ועוד קצה השמים אתה שואל. ואי אתה שואל מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור עכ"ל הגמרא. ועיין במהרש"א בחדושי אגדות במעשה דר' אלעזר שאמר לר' יוחנן תא ואגמרך מעשה מרכבה ואמר ליה אכתי לא קשאי וכד קש אמר ליה ר' אסי תא ואגמרך מעשה מרכבה. אמר ליה אי זכאי הוה גמירנא מר' יוחנן רבך ונמנע ולא רצה ללמוד. לא בילדותו ולא בזקנותו. ושם הרגיש הר' מהרש"א שדברי הקבלה החדשה היא מדברת למעלה ממעשה מרכבה וראוי יותר להסתירה ולא לדרוש בה ברבים ע"ש. ואני אומר דמדינא אסור לדרוש בה כלל לא ביחיד ולא ברבים. שהרי במעשה מרכבה לא התירו חכמים לדרוש בהם ולחכם ומבין ראשי פרקים אלא עד החשמל. ואיכא דאמרי עד וארא ולא יותר דמשם ולמעלה אסור לדבר כלל, כפי קבלת חכמים ואזהרתם. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ומכל זה למדנו ששגגה גדולה שגגו רבותינו בעלי הקבלה החדשה והגיסו דעתם ומלאם לבם לדרוש במה שלא הותר והורשה להם כמו שיתבאר לקמן. ועלתה בלבם מחשבה זרה שבהתקרב זמן הגאולה תבטל הלכה זו ויהיה מותר לדרוש במה שלא הותר להם מוקדם. כמו שמבואר בפסק שעשה ר' יצחק דלמאש המודפס בתחלת ס' הזהר. וטעות הוא בידו לפסוק הלכה מדברי הזהר היפך המשנה והתלמוד והפוסקים ואין לסמוך עליו כלל. ולא שמו המקובלים החדשים אל לבם מאמר רז"ל שכל הלכות של תורה שבעל פה לא יבטלו כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מגלה. ובעברם על דברי חז"ל אירע להם בשגגת זו להאמין רבוי באלהות ולהאמין במציאות אלהים אחרים, ולשתף שם שמים ודבר אחר שעליו אמר ר' שמעון כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. ובשלהי פסחים גרסינן מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו סתרי תורה (פ' רש"י מעשה מרכבה ומע' בראשית) ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו טעמי תורה ע"כ, הרי לך שהמגלה מעשה מרכבה לא יזכה לטוב הצפון לצדיקים, כ"ש וקל וחומר דברים שהם למעלה ממעשה מרכבה שאמור לדבר בהם כלל, ולא ניתן רשות לגלות אלא מטעמי תורה בלבד, אבל סתרי תורה לא ניתן רשות לגלותן, וכל שכן לדרשן ברבים בהדיא בבית המדרש אפי' לתלמידי חכמים, כל שכן בין ההמון אשר לא ידעו ולא יבינו, כי יביאם לידי מינות באמונת אלוהות רבים כאשר ראו עינינו, וחלילה לחשוב על ר' שמעון ב"י התנא שיעבור על איסור זה לדבר במה שלמעלה ממעשה מרכבה ובמה שהיה לפנים קודם בריאת העולם, וגם לא לשום תנא או אמורא לעשות כן ולומר שנגלה הקב"ה והתיר לו את האסור לדרוש בו, כי זו נביאות שקר היא (ומיתתו בחנק כמו שכתב הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים) שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כי לא בשמים היא.

כ״ולד) הרח"ו בספר עץ חיים הורה היתר לעצמו לדבר ולדרוש במה לפנים ולבאר בה ראשי פרקים. וחשב ליתן טעם למה נברא העולם בזמן זה ולא קודם לכן, שבזמן הקדום נתעסק הקב"ה בבריאת עולמות של מעלה, ולא הספיק לגמרן אלא עד שהגיע זמן בריאת העה"ז. ולא מצא לו הבורא ח"ו עת וזמן פנוי לברוא את העה"ז, כי כל משך הזמן הקדום היה ח"ו טרוד בהתעסקו בברית העולמות העליונים לפי שבהכרח צריך עדן ועדנין לבריאת העולם ע"ש.

כ״זונעלם מעיני הרח"ו מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה סוף פרק ט"ו משני וז"ל כי אלו תאמר על דרך משל כי הבורא ברא עולמות רבות קודם זה העולם כפי מנין מלוא רוחב גלגל העליון חרדל, וכל עולם ועולם מהן עמד שנים רבות בלי מספר כמלוא רוחב גלגל העליון (חרדל), היה זה כשנעריכהו אל מציאותו יתברך שאין לו תכלית כמו אלו, אמרת כי האל ברא אתמול העולם, כי כשנקיים התחלת מציאות אחר העדר (ג"א דאפיסה) אין הפרש בין שתשים זה קודם מאות אלפים שנים או מזמן קרוב מאוד ע"כ. ומזה תבין חסרון חכמה מהרח"ו שחשב להחכם מבלי חכמה. ובספר עוז לאלהים בבית קדש הקדשים פ' כ"א ד' ס"ז ע"ד העיז פניו להשיב וז"ל ואם לא תתרצה בתשובת הבחירה נשיב לך שמעת שנתהוה מלכא קדישא ברא העולמות, ובזה לא תוכל להקשות למה בראם עכשו ולא קודם, כי מעת שנתהוה בראם עכ"ל. ונמצא לפי דבריו שאין הבורא יתברך גדל מאדם הראשון אלא בחמשה ימים בלבד. ולדבריו ג"כ איך יצוייר מה שדרשו ז"ל על פסוק ואהיה אצלו אמון, שהתורה קדמה לבריאת העולם תתעק"ד דורות, כי לדבריו היתה התורה קודם התהוות הבורא, רחמנא לצלן ממחשבות זרות כאלה. וז"ל מהר'י צהרי בשם ר' סעדיה גאון פרשה בראשית הענין השביעי בא להודיענו, שאעפ"י שתראו השמים גדולי הערך במדתם כפי מה שנתבאר במופת לבעלי חכמת התשבורת בשמים ובארץ, אל תחשבו שהוצרכו זמן רב לבריאתם, אלא קורא אני להם יעמדו יחדו, ורוצה לומר בראשית בזמן קטן שבזמנים בלי עמל ובלי טורח ובלי יגיעה, וכן הוא אומר לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו עכ"ל. ובבראשית רבה פ' א' וג' ובילקוט בראשית אמז ה' וישעיה שכ"ב, ותילים תתל"ו שאלו רז"ל אימתי נבראו המלאכים. ר' יוחנן אמר בשני נבראו הדה הוא דכ' המקרה במים עליותיו וכו' וכתיב בתריה עושה מלאכיו רוחות. ר' חנינה אמר בחמשי נבראו המלאכים הדה הא דכתיב ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף ר' לוליאני בשם ר' יצחק אמר בין על דעתיה דר' יוחנן בין על דעתיה דר' חנינה, הכל מודים שלא נברא ביום א' כלום. שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומה של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצע אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי. מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם ע"כ. וכן כ' רש"י ז"ל בפ' יו"ט של ר"ה שלא נבראו המלאכים עד יום ב' וכר'[18] יוחנן. וכ"כ הסמ"ג בהקדמת עשין וז"ל כשברא הקב"ה את העולם בראו ביום הראשון והמלאכים נבראו ביום השני שנאמר המקרה במים עליותיו וכתיב בתריה עושה מלאכיו רוחות ע"כ ואתיא כר' יוחנן. ובילקוט תילים ויהי ערב ויהי בקר יום אחד יום יחידו[19] של עולם שלא היה בעולם אלא הוא, הוי אומר אתה הוא ה' האלהים לבדך ע"כ. ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאות בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו לפי שנושאין עמו במשאו. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו, אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות למה? כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם ע"כ.

כ״חלה) ומזה יתבאר לך ידידי אמתת אמונתינו הטהורה המזוקקה על פי רבותינו ז"ל מקבלי השמועה ממשה רבי' ע"ה שהשם ית' שהוא הסבה הראשונה לבדו ברא את הכל בלי סיוע שום נברא דלא כמו שדרש הפילוסוף מחבר הזהר שהבאתי לעיל סי' כ' וכ"א וכ"ד כי לפי דבריו העלות הרבות שהמציא מסייעות זו את זו. וכל אחת נוטלת רשות מסבה שהיא למעלה ממנה. ויש מקום לבעל הדין לומר עתיק ממתח בדרום ואריך אנפין בצפון ואבא במזרח ואימא במערב וזעיר ואשתו בזויות ואדם קדמון הגדול שבהם ממדד באמצע. ונגד מה שאמרו רז"ל בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו לפי שהם נושאים עמו במשאו וכו'. כן עשה הפילוסוף נביא השקר מחבר הזהר ושאר מקובלים בכבוד אבינו מלכינו שכל הפרצופים שהמציאו ברעיוניהם הם מתקלסים עמו! אדם קדמון הגדול שבהם מתקלס במאמר ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו' שאין עילה אחרת עליו שיטול רשות ממנה! ואבא מתקלס במאמר יהי אור ויקוו המים כדלעיל! ואימא מתקלסת במאמר נעשה אדם! ועתיק מתקלס במאמר ה' פעלך בקרב שנים וחייהו. דלעתיקא קדישא אתמר כמבואר באדרת נשא! וזעיר מתקלס במאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'. כמו שכ' ספר הברית (יובא לקמן סי' ט"ז) והרב נחלת יוסף דף ס"א וס"ב! ומלכות מתקלסת במאמר אלה הם האלוהים המכים את מצרים שהמלכות היתה מכה בהם בסיועת הבינה כמו שכ' הר' נחלת יוסף ע"ש.

כ״טראה ידידי איך המקובלים מקלסים לכל גדולי הפרצופים בקילוסו של מלך מלכי המלכים כאלו הם נושאים במשאי עמו היפך דברי רז"ל שאמרו אתה הוא האלהים לבדך וכו' כדלעיל! דרחמנא לישיזבן מאמונות זרות כאלה! וראיתי להר' מלמד התלמידים בפרשת יתרו שכ' שהמלאכים נבראו קודם בריאת שמים וארץ והביא דבריו בעל מנורת המאור בפ' צ"ג, ומסתברא דנפשיה כתב כן, ואומדנא בעלמא היא, ומסתייע לדייק לה מברכת ברוך שאמר, וראיתו דיוקו ליתיה דאנן מעיקרא לא גרסינן ברוך עושה בראשית כמו שכתב מהרי'ץ בסי' עץ חיים, ואף לפי גרסתם אינו מוכרח דלא מצינו שהמלאכים נקראו ראשית, ולדברי רז"ל בבראשית רבה שומעין דמלתיהו מסתברא טפי, ועוד שדבריהם דברי קבלה, ואין להאריך במילי דאגדתא כ"כ במילי דלא נפקא מינה לדינא, כי כל מטרתינו פה לברר אמתת יחד הבורא ית' על פי תורתינו הקדושה ועל פי קבלת רבותינו ומעתיקי השמועה לדעת מה יעשה ישראל באומרו בכל יום ערב ובוקר שמע ישראל וכו' וה' אלהים יעזר לי וכו'.

ל׳לו) כבר ידעת ידידי הקורא מאמר רז"ל בפ"ק דשבת ובחגיגה פ' אין דורשין, אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן ע"כ, ופי' רש"י ז"ל סותרין דברי תורה כגון נבלה וטרפה לא יאכלו הכוהנים הא ישראל יאכלו? וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש, היכן נרמז קרבן זה בתורה ודרשן כדדרשינן להני קראי במנחות דמשום דאישתרי מליקה לכהנים בחטאת העוף הוצרך להזהירן על מליקת חולין שהוא נבלה עכ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין ומה ספר יחזקאל שכבר הוחזק לנביא אמת והחיה מתים בבקעת דורא וספרו מכלל ספרי הקדש ומצילין אותו מן הדליקה בשבת. ועם כל זה בקשו חכמים לגנזו מפני שהיה נראה כסותר דברי תורה באיסור לאו? כל שכן קל וחומר ס' הזהר שנראה וניכר בו סתירה לתורה שבכתב ושבעל פה באיסור ע"ז שהיא בסקילה וכרת. והוא ככופר בכל התורה כולה. ולא עוד אלא שהוא מבזה את המשנה והתלמוד ומכנה אותם בשם קליפה וסלע אחרא וכו' כמו שיתבאר לפנינו סי' ס"ז וס"ח. על אחת כמה וכמה שאסור לקרות בו כלל וכלל. כיון שכבר נתברר ונתפרסם זיופו לחכמים ונבונים ושדבריו בענין האלוהות סותרים דברי תורה ודברי סופרים המסורים לנו מרבותינו מעתיקי השמועה והגאונים והפוסקים שקבלו מהם. ועוד גרסינן בפ' במה מדליקין אמר רב יהודה בריה דרב יהודה בר שילת משמיה דרב ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה וכו' באבות דרבי נתן בתחלה היו קורין משלי בלבד. ושיר השירים וקהלת היו גנוזים עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשום וקבעום בין הכתובים ע"כ הנה גם מזה תדין קל וחומר. ומה אם שלמה המלך ע"ה שנ' בו ויחכם מכל האדם. ובנה בית המקדש ושרתה בו שכינה ונראה אליו ה' כמבואר בכתוב. ואמרינן נמי בעירובין בשעה שתיקן עירובין ונטילת ידים. יצאה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר, ואמרינן נמי התם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה, אמר ר"א בתחלה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים! ועם כל השבח הזה לא נשאו לו חכמים פנים ובקשו לגנוז ספריו על שהיו דברים נראים סותרים זה את זה, עד שפירשום אנשי כנסת הגדולה! ספרים המבוארים שדבריהם סותרים זה את זה וגם סותרים דברי תורה ועוקרים יסודותיה. וגם לא נודע בבירור מי חברן. ומבטן מי יצאו הדברים הנאמרים בהם. ומיד בן נכר באו לידינו. רק שאותם אנשים שבאו לידם יחסו אותו לר' שמעון בן יוחאי התנא. ויש ידים מוכיחות דבשקר נתיחסו לרשב"י עאכ"ו שאסור לקרות בהן כלל.

ל״אלז) ומעתה תן דעתך והתבונן מאד בדברי ר"ת בן יחיא המובא בס' רביד הזהב והעתקיו לעיל סי' י"ג שאמר שהמשנה והתלמוד היא הקבלה האמתית והמוסכמת מכל צד שרוצה לומר שאין בה שום ספק. מה שאין כן ספרי הקבלה החדשה יש לספק בהן כמה ספקות. וכבר יצאו עליהם עסיקין כידוע לכל מבין בקי בספרות ישראל. שאין לסמוך עליהם בשום דין מדיני התורה היפך התלמוד והפוסקים כמו שכתבו בעלי הכללים בדרכי הפוסקים. כל שכן וקל וחומר ביחוד השי"ת ועבודתו אשר על זה הוזהרנו בתורה ובנביאים ובכתובים וכדברי רז"ל בכמה אזהרות כמו שנתבאר לעיל. וכדתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל[20] בפ"א מהל' קריאת שמע שמקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה ציווי על יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו ע"כ. וכבר כתבתי לעיל סי' ל"ב שרז"ל הקפידו מאד על כל מלתא דנפיק מינה להאמין בשתי רשויות ואמרו שמשתקין אותו. ומה יתן ומה יוסיף עוד אמרו וכלא הד. אחר שכבר אמר וחשב לנו כמה עילות שנוטלין רשות כל אחד מן העילה שלמעלה ממנו. כאלו נצטוינו לומר אחד בפינו. אבל בליבנו הם הרבה אלוהות. וזה לשון הרמב"ם במורה פרק נ'[21] לראשון, דע אתה המעיין במאמרי זה, כי האמונה אינה הענין הנאמר בפה אבל הוא הענים המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצוייר, ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם. כל שכן כשתבקש מהם האמת. הוא קל מאוד, כמו שתמצא הרבה מן הפתאין ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה שהיא מדגרת העיון. ושיתאמת לך שהשם ית' אחד האחדות האמתית עד שלא תמצא לו הרכבה כלל. ושאין לחשוב שום מחשבת חלוק בשום פנים. דע שאין לו ית' תואר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין. וכמו שנמנע היותו גשם כן נמנע היותו בעל תואר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים כבר אמר שהוא אחד במלתו. והאמין שהוא רבים במחשבתו וזה כמאמר הנצרים הוא אחד. אבל הוא שלשה והשלשה אחד. כן מאמר האומר הוא אחד, אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד. עם הסתלק הגשמות, והאמנת הפשטות הגמורה כאלו כוונתנו וחיפושנו איך נאמר, לא איך נאמין, ואין האמונה אלא ארת הציור. כי האמונה היא האמונה במה שיצוייר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חלוף זאת האמונה בשום פנים. ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא ולא לשער אפשרות חלופה תהיה אמתית. וכשתפשוט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלה הפרקים הבאים בהרחקת התארים יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח. ותהיה אז ממי שיצייר יחוד השי"ת. לא ממי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו עניין. ויהיה מכת הנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו אע"פ שלא ידבר בו. כמו שצוו החשובים ונאמר להם אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה עכ"ל הרב המורה ז"ל.

ל״בלח) הנה גם מזה נתבאר לך ידידי שגגת רבותינו המקובלים החדשים שציירו ותיארו את השי"ת בכמה ציורים ותארים שונים. עגולים ויושר בכמה פרצופים שונים זה מזה, זה בתוך זה, וזה למעלה מזה, למרות קבלת רז"ל שקבלו שאסור לחשוב ולהרהר בדברים אלו שהם בכלל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. ואמרו עוד המקובלים החדשים שבתחלה היה השי"ת ממלא את חלל כל העולם. ואחר כך צמצם את עצמו ונצטמק אל הצדדים סביב, ונשתנה מכמות שהיה כדי להמציא מקום וחלל לכל העולם. וזה לשון מהרח"ו בספר עץ חיים שער עיגולים ויושר ענף ב' והנה אחר הצמצום אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצעות האור שלאין סוף ממש, הנה כבר היה מקום לשיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא, וראש העליון שלהקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו ההוא למטה בסופו אינו נוגע באור האין סוף למטה, ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם, וקו זה כעין צנור דק אחד אשר דרך בו מתפשט ונמשך מימי האור העליון של אין סוף אל כל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא, ונבאר עתה ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש וסוף בספירות, אמנם בהיות הקו ההוא ראשו נוגע באור אין סוף מצד העליון, וסופו אינו נמשך למטה עד מקום אין סוף הסובב תחת העולמות ואינו דבוק בו, לכן אז יצדק בו ראש וסוף, כי אם היו דרך שני קצוות מקבלים שפע האין סוף היו שני הקצוות בחינת ראשים שווים זה לזה ולא היה אז בחינת מעלה ומטה, וכן אם היה האין סוף נמשך מכל צדי המקום החלל ההוא, לא היה לא מעלה ולא מטה לא פנים ולא אחור. לא מזרח ולא מערב לא צפון ולא דרום, אך בהיות אור האין סוף נמשך דרך קו אחד וצנור דק בלבד יצדק מעלה ומטה פנים ואחור מזרח ומערב (דבריו אלה לא בהשכל דבשלמא ראש וסוף שפיר אך פנים ואחור מזרח ומערב איך יצדק?) והנה בהיות אור האין סוף נמשך בבחינת קו ישר תוך החלל, לא נמשך ונתפשט למטה תיכף, אלא היה מתפשט לאט לאט. רצוני לומר כי בתחלה התחיל קו האור להתפשט שם, ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל עגול מסביב. והעגול הזה היה בלתי דבוק אל האין סוף הסובב עליו מכל צדדיו, שאם יתדבק בו יחזור הדבר לכמות שהיה, ויתבטל באור אין סוף ולא יתראה כחו כלל, ויהיה הכל אור אין סוף לבד כבראשונה, (מדבריו אלה יש להקשות על דבריו שיזכיר להלן כי דרך הקו הזה יורד אור פנימי שהוא נשמת הספירות ואור מקיף שהוא מלבוש לספירות. למה אינו מתערב ומתדבק בגוף הספירות ויחזור עצם הספירות עם מלבושן ונשמתן כולם גולם אחד ויתבטל הכלי ויתערב באור פנימי ואור חיצון?) לכן העגול הזה סמוך אל האין סוף ובלתי מתדבק בו. וכל עיקר התקשרות ודביקות הנאצל ההוא עם אין סוף המאציל הוא ע"י הקו ההוא אשר דרך בו יורד ונמשך אור מן האין סוף המשפיע בעיגול ההוא. והאין סוף סובב ומקיף עליו מכל צדדיו ורחוק ממנו בהשואה אחת מכל צדדיו. כי גם הוא בבחינת עיגול סביב עליו. כי הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך הקו ההוא לבד. כי אם היה האור ההוא נמשך להם גם מכל סביבותיהם היו הנאצלים בבחינת המאציל עצמו בלתי גבול וקצבה, ולא עוד אלא אפילו הקו ההוא הוא דק מאד ולא עבה כדי שיהיה האור ההוא הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה אשר לסבה זאת נקראים הנאצלים עשר מדות ועשר ספירות לפי שיש להם מדה וקצבה ומספר קצוב. והנה העיגול הראשון הזה היותר דבוק עם האין סוף הוא הנקרא כתר דאדם קדמון. ואחר כך נתפשט הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עיגול שני תוך עיגול ראשון. וזה נקרא עיגול החכמה דאדם קדמון, עוד נתפשט יותר למטה וחזר להתעגל ונעשה עיגול שלישי תוך עיגול שני הזה ונקרא עיגול בינה דאדם קדמון, ועל דרך זה היה הולך ומתעגל עד עיגול העשירי הנקרא עיגול מלכות דאדם קדמון וכו'. אמנם מבואר ופשוט הוא שכמה מיני עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו אלף אלפים ורבוא רבבות, וכולם כאחד תוך המקום החלל הנז"ל ואין דבר חוצה לו. וכל עולם ועולם יש בו עשר ספירות פרטיות. וכל ספירה וספירה שבכל עולם ועולם כלולה מעשר ספירות פרטי פרטות. ועתה נבאר בחינה שנית שיש בעשר ספירות, היא בחינת היושר בצורת אדם העליון. הנה דרך הקו הנז' לעיל המתפשט מלמעלה למטה אשר ממנו מתפשטים העיגולים, גם הקו ההוא מתפשט ביושר ממעלה למטה מראש גג העליון שלעיגול העליון עד למטה מתחתית סיום כל העיגולים ממש מלמעלה למטה כלול מעשר ספירות בסוד צלם אדם ישר בעל קומה זקופה כלול מרמ"ח איברים וכו'. והנה בחינה זו השנית נקראת צלם אלהים ועליה רמז הכתוב באמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וכו' ושכמעט רוב דברי הזהר והתיקונים מתעסקים בבחינה הזאת השנית שהיא בחינת היושר עכ"ל. ובענף ג' וד' כפל עוד הדברים שאין העשר ספירות דעולם האצילות הם ראשונים וגבוהים מכל מה שנאצלו. כי כמה עולמות אבי"ע קדמו להם. ולרוב העלמם לא שלחו בהם יד להזכירם בזהר ובתיקונים אלא ברמז נפלא. ושם ביאר עוד עד היכן מגיעים רגלי אדם קדמון דיושר. ועד היכן מגיעים רגלי עתיק יומין, ורגלי אריך אנפין, ורגלי אבא ואימא, ורגלי נוקבא דיליה. ושאבא ואימא קצרי קומה, ואין שיעור קומתם רק מהגרון דאריך אנפין עד הטבור שלאריך אנפין, וכדברים האלה מבואר ג"כ בשער ההקדמות ובספר כסא אליהו ומקדש מלך פרשת בראשית עיין שם ושם.

ל״גלט) הנה מכל זה מבואר באר היטב, כי גוף הספירות נמשכו ונשתלשלו דרך הקו הדק מעצמות האין סוף, גם העגולים גם היושר, ונמצא לפי זה כי גוף הספירות עם האור הפנימי שלהן שהוא נשמתן של ספירות עם האור המקיף שהוא מלבושן הכל מעצם אחד מן האין סוף מתפשט ונמשך, וכבר בא דבר זה מפורש בהדיא בשושן סודות בסדר התפלה וגם בסדר שבעת ימי הפסח וז"ל דע לך כי עשר ספירות אינם דבר נברא אלא ענין מתפשט מעצם הבורא ית' ואינם נבדלים ממנו והוא תמיד נמצא בהם כהדין קמצא דלבושיה מניה וכו' ע"כ, וכ"כ בגליון הזהר בשם הרמ"ז פר' בהר דף ק"ט שכלי האצילות יש להם בחינת אלהות, וכ"כ הר' משנת חסידים בסוף מסכת העשייה וז"ל והאצילות כולו בין בבחינת אורות בין בבחינת כלים ואפי' לבושיו הם כולם אלהות גמור (וכן כתב הר' עוז לאלהים בבית קדש הקדשים שהגוף והנשמה חד אינון וכן כתב בעל היכל הברכה פרשת ויקרא באוצר החיים דך ז' עמוד ד') אבל בריאה יצירה עשייה מהרוח שלהם ולמטה וגם הרוח בכלל אינם אלהות גמור עכ"ל משנת חסידים. וכן מתבאר מלשון הזהר שהבאתי לעיל סי' כ"א שהוא קורא לכל א' מן הפרצופים עלת העלות לפי שהוא עילה לעילות שתחתיו אבל אדם קדמון נקרא עילת כל העילות לפי שהוא עילה ראשונה לכל הפרצופים כלם כדלעיל. ומכאן תשובה לדבריך שהכחשת ואמרת ח"ו שהמקובלים אמרו כן, אדרבה אמרו שאין להאמין ולהעלות על לב שהספירות הם חלק מהאין סוף ב"ה שיצא ונשתלשל מעילה לעלול וכו' שדבריך אלה סותרים דברי הזהר ומהרח"ו ושושן סודות והרמ"ז, ומשנת חסידים שביארו איכות השתלשלותם מעצם האין סוף ושהם אלוהות גמור, והרי אתה מודה שדבריהם שאמרו כן הוא עוון פלילי. וכבר הבאתי לעיל דברי הזהר שקורא לאבא ואמא ה' צבאות, ולזעיר אנפין בן לאבא ואימא. ושם אמרו שכל עבודתנו וכל תפלותנו לזעיר אנפין זה שהוא בן לאבא ואימא. וכל המקובלים מסכימים כן. כמו שכתבתי לעיל בשם מקדש מלך והרש"ב ויושר לבב וספר הברית ומהרח"ו בעץ חיים והאר"י בס' הליקוטים וכסא אליהו ומצרף האמונה ונחלת יוסף. כולהו בשטה חדא קיימי שכל השבחים וכל הברכות הם לזעיר אנפין דוקא. ולא לאין סוף ולא לשאר פרצופים שלמעלה מזעיר בעולם האצילות ולא לפרצופים שלמטה ממנו בעולמות בריאה יצירה עשייה, אע"פ שהניחו ואמרו שבכל אחד מהשלשה עולמות הנז' יש בו כל הפרצופים שבעולם האצילות ומחומר אחד קורצו מעצם האין סוף נמשכו ונשתלשלו דרך הקו היוצא ממנו ויורד למטה כמו שנתבאר לעיל רק שאינם אלוהות גמור להתפלל אליהם ולקרוא להם בעת צרה כאשר יראה המעיין בדבריהם. ועל הדברים האלה והאמונות הנז' אמרו רז"ל בסנהדרין דך ס"א ע"ב מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים, מה לי קרובים ומה לי רחוקים? אלא הכי קאמר מטיבתן של קרובים אתה למד מה טיבן של רחוקים ע"כ. ופי' רש"י ז"ל לפיכך אני אומר לך, הסתכל בע"ז הקרובה לך ותראה שאין בהם ממש, ומהן אתה למד טיבן של רחוקים עכ"ל. הראו לנו רז"ל דרך בחינת צלמי ע"ז שמטיבם של קרובים נדע מה טיבם של רחוקים ומזה נקיש ונדון על כל פרצופי הקבלה החדשה האומרת שבכל עולם מארבעה עולמות נמצאים הפרצופים הנזכרים, ועכ"ז אין העבודה אלא לזעיר אנפין דאצילות. שכשם שהקרובים אלינו בעולם העשייה והיצירה והבריאה אין לעבדם שאין בהם ממש ואינם אלהות, כן זעיר אנפין דאצילות הרחוק אין בו ממש, ואין אלוה מבלעדי אלהינו. ומאחר שביררנו שהסכמת כל המקובלים החדשים שכל העבודה והשבחים והברכות לזעיר אנפין שבאצילות הנה כל טענותיך שטענת עלינו וכל הכחשותיך כולם דברי הבל ורעות רוח כאומר על האיש שהוא אשה ועל העמוד של שיש שהוא של זהב וכו'. ובתשובה זו שהשבת עשית עצמך כגולם כמאמר התנא בפ' בתרא דאבות ז' דברים בחכם וחילופיהן בגולם, ומכללן החכם שואל כהלכה ומשיב כענין ובגולם בחילוף זה. וכן אתה עשית, כי השואל שאל אותך כהלכה את מי נעבוד על פי הקבלה החדשה את עתיק, או אריך אנפין, או אבא ואימא וכו'. ובאה תשובתך שלא כענין כי קבלתך וכו' כאילו שאל אותך על קבלתך. וגם הרבית דברים והארכת להביא רמזים וגימטריות מדברי חוות יאיר שלא הבין דברי אביו. והזכיר רמזים שיוכל כל אדם לעשות כמותן מבלי קבלה כמו שעשה ר' שמואל שחיבר ספר כח ה' שהוא מלא צירופים וגימטריות ורמזים בלילה אחת מדעתו מבלי קבלה, רק להראות כחו ויכלתו לעשות צירופים וגימטריות ורמזים בנקל ככתוב בספר א"נ. ובשלמא רמזים וצירופים כל שאינו נוגע בכבוד המב"ה[22] לעבוד אלהים אחרים ולזלזל במעלת המשנה והתלמוד ומדרשי רז"ל המספרים שבחי תורתינו הקדושה דליכא מידי דלא רמיזה באוריתא. ובפרט זה הארכת לציין הרמזים שכ' בעל מנורת המאור למקומותם, ואת המבוקש ממך לא ענית, ולא עלה על דל שפתיך כמדת הגולם שהזכיר התנא ע"ה שאינו יודע להשיב כענין המבוקש ממנו.