מלחמות השם יחיא קאפח ה׳The Wars of God 5

א׳מ) והמקובלים החדשים שציירו את האין סוף המקיף אחר הצמצום ככדור עגול וחלול באמצעו ובתוכו עיגולים לאלפים ורבבות הנמשכים מעצמותו יתברך, גם פרצופים דיושר אין קץ למספרם שנמשכו ונשתלשלו מעצמותו דרך הקו המתפשט ממנו מאדם קדמאה שהוא למעלה מעולם האצילות ועד סוף פרצופי כל האבי"ע, עליהם אמר מורנו ורבנו הרמב"ם ז"ל בפרק נ'[23] מראשון: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ע"פ ירמיהו י"ב ב'). כי בפיהם אומרים שהוא אחד ובכל לבבם ובכל נפשם ומחשבותם - שהוא נחלק לכמה פרצופים ומדרגות זה למעלה מזה, וצריכים הם ליטול רשות זה מזה כמו שנתבאר לעיל. וכמעט שאמונה זו גרועה מאמונת העכו"ם וכמו שכתב הריב"ש בשם אחד מן המתפלספים. כי הנוצרים אומרים שהם שלושה והשלושה אחד, והמקובלים אומרים שהם חמישה בעולם האצילות והחמישה נחלקים לי"ב, והכל אחד. וזוכר אני בספר בית יהודה כתב שהדברים הנזכרים בריב"ש בשם אחד מהמתפלספים מילתא דנפשיה היא, רק שתלה אותם באחד מן המתפלספים פן יפגעו בו הרודפים אחר הכבוד ויזיקוהו, לכן תלה הדבר באחרים. ולכך סיים שאינו תוקע עצמו ללמוד הקבלה החדשה, כי די לו בקבלה הישנה שהיא המשנה והתלמוד. והמקובלים החדשים המשילו מציאותו יתברך ואמתתו לגוף האדם שהוא מורכב מרמ"ח אברים ושס"ה גידים והוא נקרא בשם אחד ראובן, או לבית המחובר מאבנים וסיד ועצים וטיט ויש בו כמה חדרים, והוא הנקרא בשם אחד בית. ולא זו בלבד אלא גם בסיבה הראשונה הנקרא אצלם אין סוף עשו בו ריבוי כמ"ש מהרח"ו בספר ארבע מאות שקל כסף דף ע"ב וז"ל: "ראוי שתדע כי הלא כל המציאות כולו האין סוף אשר אנו קורין אותו עתיקא דכל עתיקין האמור כדי שיתגלה לנו קצת הארה ממנו, והוא גנוז וטמיר בכתר כנודע דאין סוף גנוז בכתר. וראוי שתדע כי יש עדיין אין סוף אשר הוא לעילא לעילא, כי אין שום מחשבה תפיס ביה והוא עמוק מי ימצאנו, ולכן תמצא בזהר כמה מיני אין סוף בכמה דוכתי אשר כמעט יסתכן האדם בנפשו, יען מי שאין לו הקדמות אינו יכול לשוט בימא רבה. ולכן על זה האין סוף למטה למדו בזהר אדרת נשא. ואז בהיותו שם בסוד תלת רישין אז הוא נקרא עתיקא דכל עתיקין, וז"ס מה שאמרו האי עתיקא קדישא אשתכח בתלת רישין. נמצא כי עיקר עתיקא קדישא הוא האין סוף, אמנם ע"ש התלבשותו בתלת רישין נקראים התלת רישין עתיקא קדישא", עכ"ל. מתבאר בהדיא מדבריו כי הא"ס הראשון שהוא עמוק עמוק ומקיף את כל העולמות אין לכוון תפילתו אליו כלל, כי הוא עמוק עמוק ורחוק מאד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. וכל תפילותנו אל הזעיר אנפין להמשיך השפע מאבא ואמא ומאין סוף הגנוז בכתר בלבד יתגלה לנו הארתו. אבל אין סוף הקדום הנעלה לית מחשבה תפיסה ביה כלל. ומי שלא ידע זה יבוא לכוון תפילותיו אליו, ויסתכן בנפשו שלא תקובל תפילתו. ואדרבה ענוש ייענש כמ"ש לעיל בשם ספר כסא אליהו. ודברים אלה היפך דבריך שכתבת בשם לחם שלמה. ואין ספר לחם שלמה מצוי אצלנו לעיין בו ואפשר שאתה מטעה אותנו וכותב לנו בשמו היפך כוונתו כמו שעשית בכוונת כסא אליהו ואינו כן. כי המוסכם על בעלי הקבלה החדשה שהאין סוף שהוא הסיבה הראשונה אין שום תפילה וברכה שייכא ביה לדעתם כלל כי הוא עמוק ורחוק מאד. ורק כל תפילותנו להמשיך מאין סוף הגנוז בכתר בלבד כדי שיתגלה לנו הארתו. ולמה זה לא נכוון בתפילותנו אל האין סוף הקדום המקיף את כל המציאות? ולמה יקצוף עלינו בעת אשר נקרא אליו? וגם למה לא הודיע כל זאת ע"י נאמן ביתו משה איש האלהים, לא בתושב"כ ולא בתושבע"פ שהיא המשנה והתלמוד המקובל מפה אל פה? וכן כל הנביאים שעמדו להם לישראל מימות משה ועד האחרון שבהם - מלאכי - המזהיר אותנו (מלאכי ג' כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" - ולא צירופים ותיקון עולמות. ולמה לא הודיעונו כ"ז? וילכו כל הדורות שעברו שולל (לפי דבריהם) להתפלל ח"ו אל אל לא יושיע? היה להם להודיע לישראל כי לא אל אל עליון נורא יתפללו כי אינו מושג. ורק אל קצר האפים (הזעיר אנפין) שכבר נתעבה והושג בחוש יתפללו. והן עתה נכפלה קושיתנו וחזקה. כי הרבה מיני אין סוף הם והרבה פרצופים יש שכ"א עושה פעולה, וזה הוא אמונת הרבה רשויות בשמים, וכבא הבאתי לעיל דברי כסא אליהו להודיע לך טעותך שחשבת לישב דבריו. וכל דבריך הבל וריק ישאם רוח. וברור הוא שדעתו שצריך שיתפלל לזעיר אנפין בשיתוף שאר הפרצופים שלמעלה ממנו.

ב׳מא) ועל התגדלך והתפארך בעצמך, והתרוממת על מרי שמיא לדרוש בהמון כי ידעתו שבתו וקומו של ממ"ה הקב"ה וליטול את השם ולאמר אבל קבלתנו וכו', הנה לא הודעתנו אל איזה א"ס אתה מתפלל, כי כמה מיני א"ס יש, וגם לא בארת ממי קבלת קבלה זו. ומעיקרא לא על קבלתך שאלך השואל, ולמה לך להשיב שלא כענין, היפך דברי הזהר והמקובלים כמ"ש לעיל, וכמ"ש בהדיא בכסא אליהו דף ט"ו ע"ב וז"ל: "אמנם ענין הברכה לו ית"ש אין הכוונה לעצמות אדון יחיד ב"ה חלילה חלילה, כי הוא מרומם מעל כל ברכה" ע"כ, וכ"כ ספר הברית במאמר שני כי הא"ס בבחינתו הפשוטה אשר דיברו הפילוסופים (הכופרים) שלא שייך בו שום עבודה ותפילה, על כי הוא בבחינה זאת נעלה ומרומם מכל ברכה ותהילה, ובטלה כל מצוה וכל תורה ועבודה, עי"ש ועוד יתבאר לפנינו. וכיון שקבלתך זו שהזכרת היא היפך דברי הזהר והמקובלים מקדש מלך וכסא אליהו ומצרף האמונה ויושר לבב ומשנת חסידים והרש"ב ומהרח"ו בעץ חיים וספר הכוונות ומחברת הקודש וספר הברית והאר"י בספר הליקוטים, א"כ הוי שוטה וסכל יקראו לך! על מה אתה נלחם בלומדי תורה ברכילות ומלשינות ולה"ר? ועל מה אתה מבזה אותם? העל שאינם מהגים ומצפצפים בספר הזהר כמוך? רק מחזיקים במשנה ותלמוד ופוסקים? הן על זה פירשו מללמוד בספרי הקבלה החדשה כי רק מיד בני נכר הגיעה אלינו כמבואר בספר שם הגדולים להר"ר חיד"א. ובגיליון הבא מירושלים בשם הרב הנזכר ובשם הרב יש"ר וכמו שיתבאר להלן. ולדעת רבים וגדולים מחכמינו הוי מינות. ולכן קבענו כל לימודנו במשנה ותלמוד ופוסקים, כהוראת רב האי גאון המובא בתשובת הרשב"א ובמבוא התלמוד שאין טוב לישראל כעסק המשנה והתלמוד, זה לנו יותר משלושים שנה. ובזדון לבכם השמעתם בקהל רב כי אנחנו מינים וכופרים על שאין אנו לומדים בזהר ותיקונים. הן עתה נתברר לנו מתשובותיכם כי לא ידעתם מספרי ישראל מאומה, לא במדרשי רז"ל ולא בתלמוד ולא בקבלה החדשה. כמאמר ר' יהודה בן תיבון בפתיחה לשער השני מספר חובת הלבבות בשם מבחר הפנינים: "מי שמתחכם מבלי חכמה הוא כחמור הריחיים, סובב סובב ואינו זז ממקומו". עוד שם: "אל תאמר במה שלא ידעת - ידעתי, פן תחשד במה שידעת, ואמרו החכמים: מי שסכל וחשב שידע סכלותו כפולה", עכ"ל. הוי רועים רעים המטעים את העם בשקריהם, ומחשיבים עצמם לחכמים בעיניהם! חכמים אתם להרע ולחלל את השי"ת ואת תורתו! ובדת אמת אשר לא ידעתם אותה על בריה תסחרו, להיות לכם לקרדום לחפור בה בורות נשברים אשר לא יכילו המים, כמאמר הנביא (מיכה ג' ה'): "כה אמר ה' על הנביאים המתעים את עמי, הנשכים בשניהם וקראו שלום. ואשר לא יתן אל פיהם, וקדשו עליו מלחמה". ומתשובתך ניכר שלא ידעת רק אין סוף אחד המקיף את כל המציאות. ולא ידעת שיש כמה מיני אין סוף בדברי המקובלים, ושאין לכוון בהתפללו לזעיר אנפין רק להמשיך מאין סוף הגנוז בכתר בלבד. אבל האין סוף אשר הוא לעילא לעילא לית מחשבה תפיסה ביה כלל ואין לכוון תפילתו אליו, כמ"ש לעיל בשם הרח"ו בספר ארבע מאות שקל כסף וספר הברית.

ג׳מב) נטה לך קורא נעים מהאמונות המדומות האלה. וראה מה שכ' אחד מעמודי הוראה אשר בית ישראל נשענים עליהם הוא רבי' הראש ז"ל במס' חולין פ' השוחט[24] והובאו דבריו במבוא התלמוד וז"ל ומסתברא שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הגמרא לאו דסמכא היא דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיימא אמת. חקרו ודרשו וחיזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא עכ"ל. ועיין לעיל סי' י"ב וי"ג כ' הר' סעדיה גאון שדבריו מסכימים לדברי הרא"ש. ומה שכ' המגיה במבוא התלמוד בגיליון לעיין בהרא"ש דהרמב"ם לא ס"ל הכי כבר ישב הר' ב"י דברי הרמב"ם שפסק בהתוספתא[25] ושגם מסדר הגמרא סבירא ליה כהתוספתא ושגירסת הרמב"ם בגמרא שהה כמיעוט סימנים וכבר הביאה אבי' לעיל שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנים. וכן היא הגירסא בהרמב"ם כ"י ישנים. ונמצא שגם הרמב"ם הכי ס"ל, וכבר העיר על זה ג"כ המ"מ הנדפס מחדש. ולפי זה כולי עלמא מודו שכל חיבור המיוחס לשום תנא או אמורא שלא נתפשט רק אחר סידור הגמ' לאו דסמכא הוא. וכמו שאמרו בירושלמי שכל משנה שלא נכנסה לחבורה אינה משנה. כמו שכתבתי לעיל סי' י"ב. ואם כך היא אמונתך שכל תפלותינו ועבודותינו לסבה הראשונה שהוא ה' אלהים אמת אשר אין ראשית לראשיתו והוא שהוציא את אבותינו ממצרים וכבודו נגלה עליהם בהר סיני בתתו לנו את התורה ואמר אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו' א"כ למה תבזה את בעלי אמונתך העוסקים יומם ולילה במשנה ובתלמוד ותקרא להם מינים ואפיקורסים ותחזיק ידי זרים לאמונתך אשר בילדי נכרים ישפיקו הוא ספר הזהר הנמסר לישראל מיד גוי ויחסוהו לרשב"י התנא בשקר. והטוב והנאות לנו להחזיק באמונת קדמונינו ביחוד השי"ת בלי צירוף ושתוף. לקיים ואל תטוש תורת אמך, ואל תבוז כי זקנה אמך. רצוני לומר שלא תבוז ותלעיג על אמונת קדמונינו ביחוד השי"ת ולא תזלזל בספריהם אף על פי שבלו והזקינו ונתישנו. לא כאשר עשו בימי הבינים שזלזלו בהם ואיבדו אותן ועשו אותן כריכות לספרים חדשים המודפסים. ויש שמכרו אותן בזול מאד. ובעיני ראיתי אחד מבני עמנו שהחליף את ספר מורה הנבוכים כ"י בלשון ערבי השוה לנו עתה שנים ושלשה זהובים בספר קטן הכמות והאיכות מודפס שוה חצי ריאל. והרבה מהמונינו מכרו ספרים ישנים שירשו מאבותיהם לערלים שבאו לארץ התימן כמשה בן נתנאל שישב בבית מ"ו אברהם צאלח. והוא בעצמו מכר לו אז נביאים וכתובים עם תרגום יונתן בן עוזיאל על נביאים. ותר' ר' סעדיה גאון ערבי על ישעיה ועל כתובים. גם משנה עם פי' הרמב"ם בערבי ס' קדשים בכתב מפואר עם ציורי בית קדשינו ותפארתינו וכלי הקדש במסכת מדות. ובעיני ראיתיה בידו אני והמנוח מו"ר יחיא קרח זלה"ה. ואין לאל ידינו להוציאה מתחת ידו. ועד עתה חסר לנו סדר קדשים ונשים מהמשנה כ"י עם פי' הרמב"ם ז"ל. ולא אלו בלבד מכרו לו. כי הרבה ספרים כתבי יד עתיקים נמכרו לו גם לזולתו בזול. כי היו בידם ככלי אין חפץ בו ולא היו יודעים לקרות בהם ואנן הוא דעבדינן לתורת אבותינו שלא תשתכח מישראל בעיר תהלה צנעא, כי קבענו למודינו במשנה עם פי' הרמב"ם בערבי. ופירושי רס"ג במקרא עם תלמוד ופוסקים. ומקודם לא היו לומדים בכל בתי כנסיות בלילות כי אם בספר הזהר בלי הבין כמפורסם. והיו משתבחים בעצמם שלמדו באותה לילה כך וכך דפים. ולימוד המשנה והתלמוד היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ורק בבקר לומדים מעט משנה לפני מו"ר יוסף קרח ז"ל עם פי' ר' עובדיה בבית הכנסת שרעבי. ותחלת לימודנו היה שם, וגם אחרי כן לפני בנו הרה"ג כמו"ר חיים קרח ז"ל בלילה. ורבים ממשכילי עמנו היו באים ללמוד. ואחרי כן התחלנו ללמוד פירוש הרמב"ם בערבי בלילי שבת מחצות. ואז נשתדל ידינו המנוח מו"ר חיים אלכסאר לכתוב לו משנה בפי' הרמב"ם ז"ל. ואחרים מהמשכילים גם הם נשתדלו לכתבם וללמוד בהם. ונמשך הדבר שגם בקצת בתי כנסיות נתקנאו לעשות כמעשנו כמאמר רז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. ולמדו גם כן הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים ושלש עשרה עיקרים שכ' רבינו בפרק עשירי דסנהדרין בשום שכל ויבינו בהם ובדברי ר' סעדיה גאון וחובת הלבבות שהם עומדים נגד דברי הזהר והמקובלים החדשים. וראיתי להביא פה העיקר השני מהי"ג עיקרים עם קצת מדברי אחד מקדמונינו הר"ר חטר בן שלמה בן אלמעלם בפי' העיקר הזה וז"ל. ואלקאעדה אלתאניה וחדתה תעלי ודאלך אן הדא עלה אלכל ואחד, ליס כואחד אלגנס, ולא כואחד אלנוע. ולא כאלשכץ אלואחד אלמרכב אלדי ינקסם לאחאד כתירה ולא ואחד כאלגסם אלביסט אלואחד באלעדר אלדי יקבל אלאנקסאם ואלתגזי אלי לא נהאה. בל הו תע' ואחד בוחדה ליס כמתלהא וחדה בוגה, והדה אלקאעדה אלתאניה הי אלמדלול עליהא בקולה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. שרחהא אנה למא ביין לנא ונודה תע' אפתקר לביאן וחדאנייתה, אד האתין אלקאעדתין המא אצל שריעה משה רבי ע"ה, והמא אוול כל שריעה אלאהייה. ואכר כל שריעה נאמוסייה, לאן אלשריעה אלאלאהייה תבתדי מן אלאלאהיאת ותנתהי אלי אלנסטאנייאת, ואלשריעה אלנמוסייה עכס דאלך. ביאן דאך אן אלאנסאן אלא עלם אלונוד מן אבתדאיה אלי אנתהאיה אעני מם אעלא אעאליין אלי אספל אלסאפלין, פכיך מא נזל ואכר פי אלהבוט ספלא קלת אלוחדה צרורה ואזאדת ואלכהרה וכו. ואמא אדא אכד אלאנסאן אן יתרקא פי אלוגוד מן אספל אלי אלעא, פכיך מא אזאד פי אלתרקא עלווא צעפת אלכתרה ותקוות אלוהדה אלי אלוהחד אלאחד אלדי נשת מנה כל וחדה אחדיהה פי אלוגוד, והו ואחד אלוהדאנייה, והא אנא אדבר תלאתה מדאהב, אתנוייה, ואמגוס, ואנצארא והא אנא אביין כל מדהב מנהם ומן אטלע עלי כתבהם פצל דאלך, אמא אלתנוייה פאנהם יקולון אן לאלעאלם צאנעאן דקימאן, אחדהמא אלנור, והו יפעל אלכיר פי אלוגוד ולא יקדר עלי פעל אלשר! ואלתאני אלצלמה, והו יפעל אלשר פי אלוגוד ולא יקדר עלי פעל אלכיר, והם מכתלפין, מנהם מן יקול אן אלנור ואלצלמה חיאן, ומנחם מן יקול מייתאן. ואמא אלמגוס פאנהם יקולין אן לאלעאלם צאנעא חכימא קדירא מדברא גיר גסם, תזהוה ען פעל אלשדור וסמוה יזדאן, תם אנהם אצאפו היה אלאלאם אלכיאנה פי אלעאלם לאלשיטאן אהרמין בלגתהם, והם איצא מכתלפין, מנאהם מן יקול אנה מהדת וגסם, ומנאהם מאן יקול בקרם אהרמין ואנא גיר גסם, תם אכתלפו בסבב חדותה איצא, פקאלו אנה חדת ליזדאן פכרה, פקאל פי נפסה, פכיף יכון חאלי וחדי או מן ינאזעני, וקאלו אן אלשיטאן תולד מן תלך אלפכרה, תם אנה חדאת יזדאן וצאלחה אלי מרה, ודכרו אשיא ליס הנא מוצע דכרהא, ואלכיר ענדהם גניע אעני אלתנוייה ואלמגוס הו מא תשתהיה אלנפוס, ואלשר הו מא תכרהה אלנפוס! ואמא אלנצרא פאנהם יקולו אם אללה תע ואחד (עלי אלחקיקה) תלאתה אקאנים עלי אלחקיקה, אקנים אלאב, והו דאת אלבארי ענדהם, ואקנוס אלאכן והו אלעלם (חכמה) ואוקנום רוח אלקודש והו אלחיה (בינה הנקרא אלהים חיים) ואלתלאתה ורגעו ואחד. והם פריק מן ישראל. ואסתדלאלהם עלי אנה אלתלאתה ירגעו ואחד, מן קולח תע שמע ישראל ידוד אלהינו ידוד אחד, קאלו הדה תלתלאה אסמא לתלאתה מסמיין, וכלן אלתלאתה ירגעו ואחד, כמא קאל תע ידוד אלהינו ידוד אחד, ואלתאלב אנהם יעתקדו פי אלתוחיד לתהדר מן דאלך ארגע אלי גרץ אלקאעה וכו' עכ"ל הר' חטר ז"ל ע"ש. [תרגום הרב המחבר: היסוד השני יחודו יתברך וזהו לידע שזה האחד שהוא סיבת הכול, אחד לא כאחד הסוג, ולא כאחד המין, ולא כאחד המורכב אשר יחולק לחלקים רבים, ולא כגוף הפשוט שהוא אחד במנין (כמו המים שהוא יסוד פשוט) (חסר) ומתחלק לאין קץ. אבל הוא יתברך אחד, אחדות שאין כמוה אחדות בשום פנים, וזה היסוד השני הוא הנלמד מאומרו: "שמע ישראל ה"א ה' אחד!". ביאור היסוד הזה, הואיל וכבר באר רבנו מציאותו ית', הוצרך לבאר אחדותו. כי אלו השני יסודות הם עיקר תורת משרע"ה. והמה ראשית לכל תורה אלוהית וסוף לכל תורה נימוסית. כי התורה האלוהית (מתחלתאמן האלהיות) [מתחלת באלוהיות] וגומרת בגשמיות והתורה הנימוסית היפך זה. ביאור זה שהאדם אם ידע מציאות כל הנמצאים מראש ועד סוף, ר"ך ממעלה מעלה ועד מטה מטה, כל עוד שירד בידיעתו מטה נתמעטה האחדות ונתוסף הריבוי עד שמגיע לעולם השפל שבלי ספק לא ימד ולא יספר סוגי מיניו כ"ש אישי כל מין ומין וכו'. אבל אם בא לעלות בנמצאים ממטה למעלה, הנה כל מה שיוסיף לעלות יתמעט הריבוי ותתחזק האחדות עד האחד המיוחד שממנו נמצאו כל האחדים שלכל הנמצאים. והוא אחד מיוחד. שלש אמונות יש: השונים, והאמגושים והנוצרים, והנני מבאר כ"א מהם ומי שיעיין בספריהם יתבאר לו זה. השונים אומרים שיש לעולם שני פועלים: אחד מהם האור, והוא פועל הטוב בנמצאים ולא יוכל לעשות רע, והפועל השני החושך, והוא פועל הרע בעולם ולא יוכל לעשות טוב, והמה חלוקים: יש מהם אומרים שהאור והחושך חיים וי"א שהם מתים. אמנם האמגוש הנם אומרים שיש לעולם פועל חכם גיבור מנהיג ואינו גוף, והרחיקו ממנו מעשות כל רע, וקראוהו "יזדאן". וייחסו כל הרע והצער ההווים בעולם לשטן, וקראוהו "אהרמן" בלשונם. והמה חלוקים:

ד׳מי לא ידע להזהר בכל אלה האזהרות שהזהירו אותנו קדמונינו. פן יתפתה לבבינו אל דברי הכתות החיצונות. כמאמר רז"ל מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות להזהר מכל אמונה חיצונית כוזבת כאלה האמונות שהזכיר ר' חטר ז"ל והזהיר מהן.

ה׳מי לא יתן לב להבין ולהשכיל כי הפילסוף נביא השקר מחבר הזהר לקח לו מאלה האמונות החיצונות ובלל ועירב אמונת העכו"ם מאמיני השלוש באמונת תורתינו הקדושה בשמותם שלא כסדר תולדותם אצלם, וסתר פנים ישים להם אב ובן ורוח הקדש בפסוק שמע ישראל, וז"ל הזהר פ' ואתחנן דף רס"ג (ח"ג רסג, א) עם פי' מקדש מלך והגליון. שמע ישראל אמר ר' ייסא ישראל סבא, ר' יצחק אמר ע' רברבא, לאכללא שבעין שמהן מהדותא דכלא (סוד הבינה שיש בה שבעים שמות והכוונה שהמלכות מקבלת מן ע') שמע ישראל כמה דכתיב שמעו שמים וכתיה האזינו השמים. אוף הכא שמע ישראל וכלא חד מלה הוא (פי' דעיר) ידוד רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא. והאי הוא דאתקרי אב (פי' אבא מקבל מן יוד דאריך) אלהינו עתיקתא דנחלין ומבועין דנפקין וגנדין לכלא (פי' אימא) ידוד גופא דאילנא שלימו דשרשין (פי' זעיר) אחד כנסת ישראל (פי' א"ח הוא תשעה ספירות דזעיר ודל"ת מלכות וזעיר) וכלא חד שלימותא ואתקשר דא בדא ולא אשתבח פירודא אלא כלא חד עכ"ל.

ו׳הרי לך שהזהר חשב השלשה שמות לשלשה פרצופים מחולקים ידוד ראשונה אבא, אלהינו אמא, ידוד אחרונה זעיר אנפין. אחד כולל זעיר ונוקביה שהם אחד. ולא מתפרשין וכלא חד וכו' שחמה פרצופין הם אחד, ולשיטתיה אזיל שבפרשת בראשית הוא חושב עצם הבורא אבא, ואימא אומנא, וזעיר אנפין בן לאבא ואמא.

ז׳והעכו"ם חשבו עצם הבירא אריך, וקראו לו אב, וספירת החכמה קראו ל הבן והוא אלעלם בלשון ערבי. ולספירת המינה שהיא אימא קראו לה רוח הקודש. והיא רוח החיים הנקרא בערבי אלחיאה, ובדברי מחבר הזהר אלהים חיים.

ח׳ובתקוני זהר חדש תקונא קדמאה דף י"ו ע"ג וז"ל הא הכא רזא דתלת שמהן יה"ו משולשין ומתמן בני, היי ומזוני. חיי וההבמה תחיה את בעליה. מזוני פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ואיהי אימא עילאה. בני בן י"ה ואיהי יד רמה בינת דאתוון דילה יה"ו, ומן יוד נפיק ידוד ומן ה"א נפיק אלהינו. ומן וא"ו ידוד דאינן י"ד אתוון ורמיזין בקריאת שמע דתמן ידוד אלהינו ידוד ובלה אחד עכ"ל. מי חכם ויבין את זאת ויודיעני מה הפרש וחילוק יש בין אמונת הכתות שהזכיר והזהיר ממנה הר"ר חטר ז"ל ובין דברי הזהר ותיקוני הזהר הללו? ולמה יקראו לעכו"ם מאמיני השלוש. ולא יקראו לאלה מאמיני החמוש. או מאמינ יהי"ב דפרטות כמו שכתב הריב"ש בשם אחד מן המתפלספים?

ט׳מג) תנן במסכת אבות הכל צפוי והרשות נתונה וכו' ופי' הרמב"ם ז"ל כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו (רוצה לומר בין עבר בין עתיד), ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם. וא"כ מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב או רע, ואין שום דבר שיכריחהו כלל.

י׳ובסוף השמנה פרקים כתב שאין ידיעת השי"ת כידיעתנו ואעפ"י שאנו אומרים בו לשון ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו אין זה אלא בשתוף השם בלבד. וכמו שאים בנו כח לידע מציאות אמתתו ית' כמו שנ' החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. כל אין בנו כח לחקור ולהשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד, לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים, הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. וכ"כ בחבורו פ"ה מהלכות תשובה ע"ש ובמורה משלישי. וכן כתב רבינו סעדיה גאון בספרו הנכבד האמונות והדעות מאמר ד'. ועיין תוספת יו"ט שהאריך בענין זה במשנה הנז"ל. והענין הוא כי אלהינו ב"ה איננו נופל תחת הזמן. כי הזמן הוא מפעולותיו והוא יודע כל חלקיו. עבר והוה ועתיד אין דבר נסתר ממנו כמו שאמרו רז"ל אנשי כנה"ג בתפלת מוסף דראש השנה שהוא יתברך צופה ומביט עד סוף כל הדורות. ר"ל שהכל גלוי לפניו יתברך עבר והוה ועתיד. ולפיכך כינו חז"ל אותה בלשון צפיה והבטה, ולא בלשון ידיעה, ללמדנו שהכל סדור וצפוי לפנוי ית' ומביט בו, ולכן כתב הרמב"ם במלות קצרות שאין בנו כח לידע אמיתת ידיעתו, לפי שידיעת האדם אינה משגת אלא את ההוה ולא מה שעתיד להיות.

י״אמד) ואחר שידעת את כל אלה בא וראה איך שגגו רבותינו המקובלים והטילו דופי בידיעת השי"ת בעתידות, גם סלקו ההשגחה מהמלך העליון ותלו ההשגחה בזעיר אנפין לבד, ולא באשר הפרצופין אבא ואמא, ואריך, ועתיק, ואדם קדמון, וכ"ש באין סוף העליון, ואמרו שאין מקפידין ומשגיחין במעשה התחתונים בין טוב לרע ח"ו כטוב כחוטא, והיה כצדיק כרשע, הנשבע כאשר שבועה ירא כל אפיא שוין. ודבר זה מבואר בכתבי האר"י והבא בספר ד' מאות שקל כסף דך צ"א ע"ב ז"ל שאלה ששאל הרב המובהק המקובל האלהי כמהר"ר אברהם מונצוץ מעיר טניפיל להאר"י זצוק"ל יש לשאול דבר אחד קשה והוא כי ראינו בספרי הקבלה והזהר ובספר המדע ובספר הקנה כי בשעה שהאל מתעסק בבריאה, אינו יודע. וכשיהיה באצילות יודע. אם כן הרי נתבאר שבעולם האצילות היא הידיעה והכריחה, א"כ קשה לדברי רז"ל על פסוק ויאמר ה' אל משה אמר אל הכוהנים בני אהרן, מלך ראשון שיעמוד לישראל ידקר בחרב. אמר לו ולי אתה שואל, אמור אל הכוהנים בני אהרן שהרי הרג נוב עיר הכהנים. ונמצא שהכריחה דעתו של שאול, באיזה אופן שיהיה אם בבריאה אם באצילות. וא"כ נמצא שהכריחה על כל פנים.

י״בוהתשובה שהשיב מורי זלה"ה, הוא אמת שיש באצילות ידיעה, אבל יש כח באדם לבחור זולתה כמו שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך. הרי מכאן שהכריחה ממעשה שאול, ומן הכתוב מוכיח שהיא בחירה שנ' ובחרת בחיים וגם לרז"ל שאמרו אין רע יורד מן השמיים, כי למעלה באצילות הכל פשוט, ואין אותה ידיעה יורד למטה להכריח על האדם כי אין שכר ועונש ואין בחירה ורצון למעלה, וזה סוד הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב, וכי השי"ת אומר שכמו יעקב כן עשו. כי כבר העידה תורה כי יעקב איש תם יושב אהלים, ועשו עובד ע"ז, והשי"ת בוחר בצדיק, וא"כ מהו זה שאמר השי"ת ואהב את יעקב, זה צדיק וזה רשע, אלא הכוונה היא, כי למעלה באצילות כמו יעקב כן עשו, כי שם לא יש שכר ועונש, וזהו סוד הלא אח עשו ליעקב נאם ה', שהוא עתיקא קדישא, כמו שפירש באדרא, בי נשבעתי נאם ה' עתיקא קדישא. על כן אמר יש לכם לשמוע בקלי ולקבל מלכותי כי בחרתי ביעקב ואף שהוא כמו עשו וגם אם נאמר שיש ידיעה מכרחת, אין צרך לתורה ולא למצות, כי כבר הוכרח האדם במעשיו, וגם מאמר, ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. אם נאמר שיש ידיעה מכרחת, אין צורך בהרבות תורה ומצות. אם נאמר שיש ידיעה ואין ידיעת הרע של אדם יורד מלמעלה כי נשאר שם וביד האדם שהוא בעל בחירה לבחור בזולתה. על כן צותה תורה לשמור מצותיה וגם אם האדם דבק בתורה מושך עליו הטוב. כי אין רע יורד מעצמו מלמעלה אלא ימשוך האדם עליו הרע אז יורד. ועם זה יובן מאמר אחר פר' ויקרא או ראה או ידע כי שם אומר כי הנפש קודם שתרד שמביע אותה הקב"ה תהי צדיק ואל תהי רשע. כי אם נאמר שיש ידיעה נמצא משביעה לשקר. שהרי הוא יודע בו שיחטא ומשביע. וגם מאמר אחר לרז"ל משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. אם נאמר שידע נצא משביעו לשקר. ואין הקב"ה רצה שישביעו בשמו לשקר. אלא אלו המאמרים וגם הרבה כתובים מוכיחים שבשעת הבריאה אין לו ידיעה. וממה שביארנו יש ראיה שאפי' ידיעת האצילות היא ידיעה פשוטה, הויא תלויה ברצון האדם שכבר נאמר לו כי הוא כמו קונו שהוא בעל בחירה ורצון כמו שאמר הכתוב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. הרי הוא מובן שיש לו בחירה ורצון. גם מה שנ' ורציתי אתכם וכו' הרי מן הכתובים שיש לו בחירה ורצון. וגם מדמה ישראל אליו שאמר והייתם קדושים כי קדוש אני כמו שאני קדוש כן אתם תהיו קדושים. אחי ורעי בני כדמותו כצלמו. כי אם יאמר שיש לו ידיעה ואינה מכרחת כמו שכתב הרמב"ם נמצא שאול שהכריחה אותו ידיעתו עליו יש לו תלונה על זה, אמנם אם נאמר כמו שאמרנו יבוא הכל באמת ובאמונה עכ"ל.

י״גמה) בין תבין ותשכיל ידידנו הקורא בשום לב איך שגו רבותינו המקובלים החדשים להטיל דופי בידיעת צופה ומביט עד סוף כל הדורות דבר שיהיה קודם שיהיה והשוו ידיעתו יתברך לידיעתם היפך דברי קדמונינו וחכמינו אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילות והברכות, וגם היפך דברי התנא שאמר (אבות ג' ט"ו): "הכל צפוי (והרשות נתונה)" - עבר והוה ועתיד. והיפך דברי רבינו סעדיה גאון בספר האמונות והדעות והרמב"ם בספר המדע ובפירוש המשנה ובמורה. ולפי דבריהם ידיעתו יתברך מסופקת, לפי שאפשר לו לאדם לבחור בזולת מה שידע השי"ת הואיל והוא בעל בחירה! ומה שהביאם לזה הוא מפני השוואתם ידיעתו יתברך לידיעתם. ולא שמו אל לבם דברי הנביא שאמר (ישעיה נ"ה ח') "כי לא מחשבותי" וכו'. ולא די זה אלא שסלקו מהסיבה הראשונה ההשגחה במעשה התחתונים ואמרו איכה ידע אל בעתיד ואין דעה בעליון (עתיקא קדישא), ולפי דבריהם אין הפרש למעלה בין צדיק לרשע כמו שכתב האר"י, שכמו יעקב כן עשו אין הפרש ביניהם כטוב כחוטא. ורק בזעיר אנפין תלוי ההשגחה, והוא הדן ומשלם לאיש איש כפעלו וכמעלליו ישיב לו. ודבר זה מבואר באדרא פרשת האזינו דף רצ"ב דבזעיר אנפין כתיב כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בגין דאיהו בתרי גווני לו נתכנו עלילות. אבל לעתיקא קדישא סתימאה לא נתכנו. מאי טעמא נתכנו להאי בגין דירית תרין חולקין, וכתיב עם חסיד תתחסד וכו' ע"כ. ופירש בגיליון בשם הרש"ב הוא כמו שאמר בפרשת בלק "שולטנו יהיב ליה על כלא דכלא יפלחון ליה בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא לדינא ומאן דזכי לרחמי רחמי". מבואר מזה כי למעלה בנאצלים העליונים, לפי דעת הפילוסוף מחבר הזהר והמקובלים, אין מקפידים על מעשה התחתונים, כל שכן בסיבה הראשונה. ורק זעיר אנפין לבדו לו נתכנו עלילות, אבל למעלה לא נתכנו.

י״דמו) ועל יסוד רעוע זה בנה מחבר הזהר מעשה שבדה מלבו ואמר: כשחלה רשב"י וקרבו ימיו למות, שבחר לדון דינו לפני המלך העליון שהוא עתיקא קדישא, ולא לפני זעיר אנפין הנקרא בית דין כמבואר בזהר חדש, ומובא בסוף הזהר בתוספות המובאים שם וז"ל: כשחלה רשב"י עאלו קמיה רבי פנחס ור' חייא ור' אבא. אמרו ליה מאן קיימא דעלמא שכיב. אמר לון לאו בי דינא דלעילא (זעיר אנפין) מעיינין בדינאי דהא אנא חזי דלית אנא מתיהיב למלכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר אינשי. אלא האי דינא דילי קב"ה דייניה ולאו בדיניה. והיינו דאמר דוד שפטני אלהים וריבה ריבי. וגם שלמה אמר לעשות משפט עבדו. הוא בלחודוי ולא אחרא. דהא תנן כשאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון נוטין לכף זכות דאחזיין זכותיה דבר נש, ואית מנהון נוטין לכף חובה דאחזיין חוביה דבר נש. ולא אפיק אנש מדיניה כמה דהוה בעי. אבל מאן דדאין קמי מלכא עלאה דשליט על כלא הוא טב. ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב. מאי טעמא דהא תנן כל מכילוי דמלכא עלאה נטו לזכותא תדיר והוא כוליה צד דמהימנותא. ובידוי לשבקא חובין וחטאין הה"ד כי עמך הסליחה למען תיורא, עמך הסליחה ולא עם אחר, ובגין כך בעינא קמיה דהוא דאין דינאי. ואנא איעול תליסר בני לעלמא דאתי וכו'. הרי בהדיא שסובר שרשב"י בחר לדון קמי מלכא עלאה שהוא עתיק הנקרא אצלם רעוא דרעוין שהוא ותרן וסלחן וידון לו לאדם כחפצו מפני שאינו מקפיד על מעשה התחתונים בין טוב ובין רע. כיעקב כן עשו אצלו. ואין אדם נידון ויוצא מלפניו אלא זכאי. מה שאין כן זעיר אנפין הנקרא ב"ד אינו דן את הנידון לפניו כחפצו של נידון רק כפי ראות הדיין מאן דזכי לדינא לדינא, ומאן דזכי לרחמי רחמי, ואין לך אמונת הרבה רשויות בשמים יותר מזה.

ט״ומז) והנה שכח משנה שלמה ששנינו באבות (ד' כ"ב): "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון, ברוך הוא שאין לפניו לא עולה לא שכחה, לא משוא פנים ולא מקח שוחד", וארז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה ה"א, מ"ח ע"ד): "כל האומר הקב"ה ותרן יותרון מעוהי, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה", ואמרו עוד (שם) "על וסביביו נשערה מאוד" שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ואמרו עוד (שבועות ל"ט ע"א): "ונקה לא ינקה, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים", וכן תרגם אונקלוס מפי ר' אליעזר ור' יהושע (שמות ל"ד ז'): "סלח לדיתיבין לאוריתיה, ולדלא תיבין לא מזכי" וכו'. ואל כל אלה האמונות הזרות לתורתינו הקדושה ירמזון דברי ר' תם ן' יחיא המובא בספר רביד הזהב שהבאתי לעיל סי' י"ג שכתב שהעוסקים בקבלה החדשה הם הורסים פינות התורה ועמודיה יתפלצון וכו'. וגם ירמזון אל מה שכתוב בכוונת האר"י בספר מחברת הקדש דף כ"ח ע"ב, ובספר חמדת ימים סוף פרק ז' מתקוני שבת שלא לאמר יגדל אלהים חי וישתבח וכו' מפני שסוברים כי שום עבודה ותפלה ושבח לא שייכי באלהינו ב"ה שהוא הסיבה הראשונה בהיותו מופשט מחומר וצורה, ונפתו בזה אחר עובדי האלילים שאמרו שהוא יתברך נעדר ומרומם ומסולק מכל ברכה ותהלה וכל תורה ועבודה ותפלה לא שייכי ביה. וגם בהתלבשו בספירות שבעולמות העליונים אין מספר למעלה מעולם האצילות (לפי דבריהם) שהם דקים וקלושים ואינם מושגים. וגם באדם קדמון דאצילות ועתיק יומין ואריך אנפין ואבא ואימא לא שייכי שום עבודה וקריאה ותפלה לרוב דקותם והעלמם. ורק בפרצוף אחרון דאצילות שהוא זעיר אנפין ונוקביה שכבר נתעבו קצת שייך בהו עבודה ותפלה. ודברים אלו מתבארים מדברי הרב בעל ספר הברית מאמר הנזכר לעיל והרב כסא אליהו והרח"ו בספר עץ חיים והרב בעל המצרף ונחלת יוסף וזולתם. וזה לשון ספר הברית: "ובזאת תדע אחי שאמונתינו אינה כאמונת הפילוסופים (האלהיים) והישמעאלים בענין היחוד והבורא. כי הם אין איתם יודע את השם הנכבד והנורא הוי'ה ב"ה. רק מאמינים במחוייב המציאות סתם בבחינתו הפשוטה כאשר בתחלה קודם הבריאה (ערום בלי לבוש) וזהו בחינתו הבלתי מושג אל זולתו בשום רמז ורמיזה. ובבחינה הזאת הטיבו אשר דיברו הפילוסופים (הכופרים) שלא שייך אליו שום עבודה ותפלה על כי הוא בבחינתו זאת נעלה ומרומם מכל ברכה ותהלה ובטלה כל תורה ומצוה. כמו שכתב ר' מאיר גבאי. והמתבונן בזה היטב יתבאר לו בלי שום ספק שאין מקום לכל זה בלתי אצילות הספירות. לא כן עם אלהי אברהם שמאמינים במחוייב המציאות מלובש במידותיו הוא סוד הוי"ה ב"ה שהוא הבחינה שאחר הבריאה, בחינה המושגת לבית יעקב שנגלה למשה בסנה והוציאנו מארץ מצרים ונתן תורת אמת לאבותינו דור המדבר פנים בפנים, שייך אליו העבודה והקרבנות והתפלה וכל המצוות המדובר בתוה"ק. ועליו הזהיר על (זעיר אנפין) משה ואמר ליראה את השם הנכבד והנורא הזה ה' את אלהיך" עכ"ל, וכן כתב מהרח"ו בעץ חיים שער טנת"א סוף פרק ב' שהאור היוצא מתוך אדם קדמון הוא זך מאוד, ועל ידי ירידתו והתרחקותו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי, כיצד האור הנמשך ויוצא דרך האוזן הוא זך מאוד וכאשר נמשך האור הזה עד החוטם ויוצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם מתעבה יותר בצאתו משם וכו' וכן כתב בשער הנקודים פרק א' שכל מה שהאור יורד למטה הוא ניכר ונרגש ומתגלה שם עכ"ל. וזהו טעמם במה שאמרו דלא שייך עבודה ותפלה רק לאלוה הנרגש ויש בו עובי וגסות קצת שתוכל לציירו בדמות תבניתו על ידי שנתעבה ונתגשם. אבל האין סוף או אדם קדמאה ואדם קדמון ואפילו עתיק ואריך שעדיין לא נתעבו ונתגשמו כל כך, לא שייך בהן עבודה, כי עדיין לא נתעבו ולא נתגשמו שתוכל לציירם, ורק העבודה והיראה לאלוה קצר האפים (זעיר אנפין) והוא לבדו לפי דעתם אלהינו על ידי שנתגשם ונגלה למשה בסנה ובסיני לאבותינו. והנה שכחו מקרא מלא כי מלאך הוא שנגלה למשה בסנה שנאמר (שמות ג' ב'): "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה". ובמעמד הר סיני הלא נאמר (דברים ד' ט"ו): "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם", וכו' לא ראו דמות המושגת ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כדבריהם. וקרוב לדבריהם כתב הרב עז לאלהים בבית קדש הקדשים דף כ"ו ע"ד וזה לשונו: "מי שמאמין שהאין סוף הוא עצם האלוהות כאילו כופר בעיקר. ועליהם אמר הנביא (ישעיהו כ"ט ט"ו): 'הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה'. ועוד שעצם האלוהות הוא שם הוי"ה, וכל דבר שיש לו שם ואות יש בו שיעור קומה וכו'. ושם הדבר הוא גבולו שכן שם האדם לא שייך שיקרא בשם אדם אלא מראשו ועד רגליו, הרי שהשם הוא גבולו. לכן כל מה שתמצא משמות דשייכי באדם שייכים אליו יתברך, ואינו כסברת הטועים שאומרים שעצם האלוהות הוא אין סוף"! וחולק הוא על מהרח"ו ושאר מקובלים שסוברים שהתפארת שהוא זעיר אנפין הוא אלהינו, וסבירא ליה שהעבודה והתפלה למלכא קדישא דכל קדישין שהוא מאיר בלב זעיר אנפין כמו שכתב בפרק י"ט דף נ"ט ע"ד, וזה לשונו בדף כ"ו סוף ע"ד: "בר מן דין ובר מן דין אם איתא שהתפארת הוא עצם האלהות למה נעבוד את התפארת שהוא מקבל מאבא ואמא, נעבוד לאריך אנפין או לכתר שהוא יותר למעלה? ואם האין סוף הוא עצם האלוהות, איך אנו אומרים ברוך אתה ה', ממי יתברך ויביא לו שפע"? עכ"ל.

ט״זובספר הברית האריך עוד במאמר עשרים פ' ט"ו בשם הרבה מקובלים (להפוך קערה על פיה) שהמאמין ועובד לאלהים עליון רם על כל רמים אשר לא נשתנה אחר הבריאה להשתתף ולהצטרף עם ברואיו שהם נאצלים ומשתלשלים ממנו לפי דעתם, אלא כדעת רבותינו בעלי התלמוד ואנשי כנסת הגדולה מתקני התפלות והברכות אשר לא ראו את הספר הנכרי הזהר, והגאונים הר' סעדיה גאון ור' יהודה הלוי ובעל חובת הלבבות ובעל העיקרים, והרוקח, וספר מצוות גדול ור' לוי בן גרשם, ור' אברהם בן עזרא ורבים וגדולים מחכמי ישראל שקיבלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה ועד אברהם אבינו הקבלה האמתית, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר הוא השם הנכבד והנורא וח"ו נאמר עליו (דברים כ"ט י"ט): "ומחה ה' את שמו מתחת השמים" עיין שם ועיין לעיל סי' כ"ט.

י״זמח) ראה תראה קורא נעים איך מלאם לבם לדבר רז"ל על סרה ועל גדולי חכמי ישראל הנזכרים לעיל. ועקרו ארבעה עיקרים מיסודי ועיקרי תורתינו הקדושה האמורים ביגדל אלהים חי, כמבואר בספר הכוונות שר' האר"י לא היה אומר יגדל אלהים חי וישתבח ע"ש במחברת הקדש דף כ"ח ע"ב. והרב חמדת ימים שהוא מתלמידי האר"י ביאר כוונתו בסוף פרק ו' מתקוני שבת וז"ל: "אחר שהעדנו ביכולו בחידוש העולם נהגו לומר פיוט יגדל אלהים בכל שבת. ונכון להיות כל איש שורר אותו בביתו בכוונה זו, אף שאמרו על האר"י שלא היה חפץ בו, והיטב חרה לו על הד' בתים הראשונים שאינם מכוונים על דרך האמת. ובזהר פרשת תרומה אמר שירות שאית בהון קבלה אמתית ולכן אין ראוי לאמרם. אכן מהנו אדון עולם ואילך אין למנוע מלאמרם וכן אני נוהג עם החברים, ולפעמים היה אומר מורי אדון עולם במקומו", עד כאן לשון חמדת ימים.

י״חהנה די מזה באר שהם עקרו ארבעה עיקרים הראשונים שביגדל אשר ביארתי לך בקונדריס שקדם אליך, ואל דבריהם אלה רמז ר' תם ן' יחיא באמרו כי תצא תקלה מזה לפרוץ גדרי התורה וחומותיה ויבא לידי מינות, והוא מה שנמנע הר' האר"י ושאר מקובלים מלומר יגדל, כי חשבו הקבלה החדשה לקבלה אמתית, ואת הקבלה אמתית של רז"ל הפשוטה בכל ישראל כמו שכתב הסמ"ג, והיא המבוארת ופשוטה גם כן בכתובים ובדברי רז"ל, חשבוה לטפלה וכוזבת. ואשר הביאם לידי מחשבה זו לעשות העיקר טפל והטפל עיקר הוא בעבור שראו חכמי ישראל כהרס"ג והרמב"ם ור' יהודה הלוי ור' בחיי בעל חובת הלבבות ושבילי אמונה וכיוצא בהם שהביאו ראיות חזקות על אמתת יחוד השי"ת בדברי הפילוסופים כדי לסתום את פי דוברי השקר הכופרים הטוענים נגד תורתינו הקדושה. ולכן חשבו אותה שהיא לקוחה מדברי הפילוסופים ואינה הקבלה האמיתית. ואת הרעיונות החדשים שהמציא הפילוסוף מחבר הזהר לפרש הכתובים שהם על דרך הרחבת לשון או מושאלים או משותפים כמו שכתב הרס"ג בספר האמונות והדעות והרמב"ם במורה נבוכים חלק א'. והוא נטה לפרשם כהנחתן הראשונה הפשוטה. יד ה', עיני ה', אף ה', אזני ה'. וכן: בנים אתם, אחי ורעי, בדמותי כצלמי, וכיוצא בהם, כהנחתן ומשמעותן הראשונה. וייחס רעיונות האלה בשקר לרשב"י התנא ושאר תנאים ואמוראים שלא היו בימי רשב"י אלא אחריו. ולכן חשבוה בטעות לקבלה אמתית. ולפיכך מיאנו לומר יגדל אלהים חי, כי האמינו וחשבו ליסוד מוסד אצלם כי העבודה והתפלה לאלוה קצר אפים (זעיר אנפין) וקודם הבריאה עוד לא נמצא הזעיר אנפין כמו שכתבתי לעיל בשם ספר הברית וכמבואר גם כן בעץ חיים וכסא אליהו ועז לאלהים. וגם אחר הבריאה עד אברהם אבינו עדיין לא נתקן הזעיר אנפין והיו כל אותן הדורות עד אברהם אבינו ניזונים ומקבלים שפעם מאבא ואימא כמו שכתב מה"ר יחיא הכהן בספרו חיי שלום פרשת חיי שרה בשם ליקוטי תורה פרשת לך לך. ולכך לא חפץ האר"י לומר יגדל אלהים חי כי איך יאמר נמצא ואין עת אל מציאותו, והרי יש עת אל מציאותו דהיינו מהבריאה ואילך ולא קודם לכן, או מאברהם ואילך שמהעת ההיא נשלם ונגמר תיקונו, כי קודם אברהם שעדיין לא נגמר תיקון הזעיר אנפין עדיין מקבלים שפעם מאבא ואימא ואין ראוי לעבוד לאלוה חסר התיקון, ולפי זה הרי יש עת אל מציאותו, דהיינו מהבריאה ואילך או מאברהם ואילך, והוה ליה שבח של שקר אם יאמר נמצא ואין עת אל מציאותו, שהרי קודם זה עדיין לא נמצא שהרי עדיין חסר תיקון ואין ראוי לעבודה. גם לא ערב לו לומר אחד ואין יחוד כיחודו, שהרי גם זה שקר אצלם כמו שנתבאר לעיל ממשל הבית שיש בו כמה חדרים ומקומות ועצים ואבנים וכל אבן חלוקה ומקובצת מכמה צרורות ועפר וסיד, והבנאי הוא שחיברם בחכמתו ועשאם דבר אחד והוא נקרא בשם אחד בית או כותל, נמצא שייחוד השי"ת אצלם כשאר האחדים שהם מחוברים מכמה חלקים והם נקראים בשם אחד, ואיך יאמר אחד ואין יחוד כיחודו! גם נמנע מלומר נעלם שהרי ביארו שיש כמה עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו למעלה מעולם האצילות, אכן לרוב העלמם לא שלחו בהם יד לבארם ולדבר בהם. וגם באדם קדמון כתבו שלא דיברו בו אלא ברמז קצת, והכלל אצלם שהפרצופים שלמעלה מעולם האצילות לרוב העלמם שהם זכים ודקים ונעלמים מאד לא שייכא תפילה וקריאה אליהם, ורק ביארו הפרצופים שכבר נתעבו ונראו קצת. ובהם דוקא שייך עבודה ותפלה וקרבנות. וזהו הטעם דלא שייך עבודה ותפלה באין סוף ובאדם קדמאה וכו' שבעולמות שלמעלה, ולא באדם קדמון דאצילות, וגם לא בשאר פרצופים שבאצילות לרוב העלמם ודקותם ורק שייך עבודה דוקא בזעיר אנפין פרצוף האחרון שבהם שכבר נתעבה ונתגלה יותר ונעשה בחינה המושגת כמו שכתב ספר הברית וכמו שכתב הרח"ו בעץ חיים ושער עיגולים ויושר ושער סדר אבי"ע ובשער השתלשלות העשר ספירות, ובכסא אליהו שער יראת ה' ועיין לקמן סי' פ"ד מה שכתבתי בשם משנת חסידים כי על כן רצו להשמיט נעלם ואין לו סוף לאחדותו שאיננו שבח אמתי לפי דעתם. גם הרחיקו מלומר אין לו דמות הגוף ואינו גוף. שהרי לפי דעתם יש לו דמות הגוף ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כמבואר בכסא אליהו שער ראש חדש דף ל"ב ע"ב כי החמשה פרצופים כל אחד מהם פרצוף גמור בגילוי חתוך איברים רמ"ח איברים ושס"ה גידיים והביא ראיות לזה מדברי הזהר, וכן כתב הרח"ו בספר עץ חיים שער עיגולים ויושר כל הקו המתפשט מאין סוף בבחינת יושר הוא בציור אדם ישר כלול מרמ"ח איברים בסוד צלם אלהים. ועליה רמז הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, וכל דברי הזהר והתקונים בבחינת דיושר ע"ש, וכן כתב ספר הברית בחלק דברי אמת (מאמר א' פרק ז' וח') וכן כתב הראב"ד בפרק ד' מהלכות תשובה על מה שכתב הרמב"ם: "האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה", כתב הראב"ד: "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות" וכו'.

י״טהנה נתבאר לך יפה טעם מה שהרחיק האר"י לומר אין לו דמות הגוף ואינו גוף. כי אעפ"י שהם אומרים שאינו גוף גס, אם כי אור דק יש לו אבל דמות הגוף, ולא נתנו אל לבם כי גם האש והאור הם גופים דקים. והם גם כן אמרו שכל עצם פרצופי האצילות שהם עיקר האלהות אשר עליהם שייך תפלה ועבודה וקריאה בעת צרה, נשמה גוף ומלבוש. הספירה עצמה גוף, ואור פנימי נשמה, ואור המקיף מלבוש, ובכמה מקומות בזהר אומר גופא דמלכא. על כן שקר הוא אצלם לומר שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. שהרי יש לו דמות הגוף ולא יאות לפרצופים אלא שבחים אמתיים השייכים להם כפי קבלתם החדשה שהיא היפך קבלת רז"ל בעלי המשנה והתלמוד והגאונים ופוסקים הראשונים, וכמו שאני עתיד להביא דבריהם לקמן. גם מאנו לומר ראשון ואין ראשית לראשיתו שהרי בקבלתם יש כמה ראשיות לראשיתו של זעיר אנפין שהעבודה והתפלה וכל השבחים שייכים לו כמו שכתבתי לעיל מדברי גדולי המקובלים אשר כל עמודי הקבלה החדשה נשענים עליהם בפירוש דברי הזהר. ולפי המבואר בדבריהם הרי כמה עילות קדמו לזעיר אנפין, והם אין סוף, ואדם קדמאה, ואדם קדמון, ועתיק, ואריך אנפין, ואבא ואימא. ולפיכך מיאנו לשבח לזעיר אנפין שהוא האלוה השליט בכל הברואים והוא הנקרא בשם הוי"ה בשבח זה שהוא ראשון ואין ראשית לראשיתו, לפי שאינו מסכים לקבלתם. ובזהר פרשת תרומה דף קע"ח ע"א מזהיר לומר שירות ותשבחות דאית בהו קבלה אמתית. וזו הקבלה הקדומה שלנו שהוא יתברך ראשון ואין ראשית לראשיתו אינה קבלה אמתית לפי דעתם ולפיכך מיאנו לומר ארבעה בתים הראשונים מפני שאין בהם קבלה אמתית. אך אם יאמר יגדל אלהים חי וישתבח הנו אדון עולם ולכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו וכו', שפיר דמי לדידהו בדילוג ארבעה בתים ראשונים, דמהנו אדון עולם ואילך כולהו שייכי בזעיר אנפין והוי שירות ותשבחות דאית בהו קבלה אמתית לפי דעתם. ועל כן לא חרה להאר"י רק על ד' בתים הראשונים לבד שאינם מסכימים לקבלתו.

כ׳אמנם היה האר"י לפעמים אומר במקומו אדון עולם אשר מלך מפני שלא נזכר בו שום שם משמות הקודש. ושייך כל אותו השבח באלוה הראשון הנקרא אין סוף אשר לא יעבדוהו משום דלית ליה שם ידיע ולא שום כינוי. וגם נזכר באדון עולם והוא יהיה בתפארה, שלפי דעתם קצתו מתלבש בתפארת, לכן לא נמנע האר"י מלאמרו. אבל ביגדל שנזכר בו שם אלהים חי שהם מיחסים אותו לפרצופי אבא ואמא וגם לזעיר אנפין אשר אותם יעבודו שיש להם פרצוף שלם בדמות אדם ובצלמו. ואינם ראשונים שכבר קדמו להם סיבות, ואינם נעלמים, לכן הקפיד מאד על ארבעה בתים הראשונים שהם שקר לפי דעתם. הלא אזן מלים תבחן כמה גדלה שגיאת רבותינו בעלי הקבלה החדשה לעקור ארבעה שרשים מיסודי תורתינו הקדושה, ובהדיא אמר הרב יושר לבב בדף ג' ע"ב: "דע את אלהי אביך כולל החמשה פרצופים וכו' ועבדהו לזעיר אנפין אע"פ שהוא נברא כי לנשמתו אתה עובד בזה כי בלעדה אין כל נמצא, משום הכי לא אמר דע אלהי אביך אלא את אלהי אביך" וכו'. ודברי יושר לבב שאמר שהוא נברא מבוארים באדרא רבה דף קל"ח ע"ב וז"ל: "ה' פעלך דא זעיר אנפין וכו' חייהו למאן, חייהו לזעיר אנפין דכל נהירו דיליה מאינון שנים קדמוניות", וכו' ועוד הרבה ראיות בלשונות הזהר שהוא נברא, ועם כל זה מצוה לעבוד אותו. ואילו שמו אל לבם דברי רז"ל בבראשית רבה ובילקוט שהבאתי לעיל סי' ל"א כל שיש לו תולדות וכו' לא עבדו לנברא. גם הטילו חסרון בידיעת השי"ת בעתיד כמו שכתבתי לעיל בשם האר"י בספר ארבע מאות שקל כסף, כי עשו ידיעת השי"ת בעתיד ידיעת ספק כידיעת האצטגנים וכן כתב הראב"ד בהשגות פ"ז מהלכות תשובה. וז"ל: "אעפ"י שאין תשובה נצחת על זה טוב לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזרת הבורא ית' היתה לנו השאלה קשה עד מאד, ועכשיו שהבורא הסיר זאת הממשלה מידו ומסרה בידי האדם עצמו אין ידיעתו גזרה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיה דרכיו של זה, והדבר ידוע שכל מקרה האדם מסרם הבורא בכל המזלות אלא שנתן בו השכל להיות מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם", עכ"ל.

כ״אמט) ומעתה אשובה ארעה בשושנים דברי רז"ל בגמרא ובמדרשים המפורסמים שממקום קדוש יצאו ואין בהם שום ספק, אשמור דבריהם היקרים מפז ויהלום באחדותו יתברך אחדות גמור בלי חיבור וצירוף ושיתוף שום נברא או נאצל וידיעת דרכיו ית' על פי התורה והמצוה אשר בעבודה בחר באבות שנאמר (בראשית י"ח י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם" וכו' וכן עשה אברהם אבינו וציוה לבניו יצחק וישמעאל אמונת היחוד שהוא יתברך אחד אמת, ואין אחד אמת זולתו, ושהוא קדמון לכל נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו!

כ״בוזה לשון מדרש הגדול: תרח אבי אברהם היה עובד ע"ז והיה עושה צלמים וכו' וכשמלך נמרוד הרשע באותו זמן ועשה עצמו אלוה וכו' והיו כל האומות באים ומשתחוים לו וכורעין לפניו עד שזרח אורו של עולם אברהם אבינו, וכשנולד אברהם אבינו אמרו לו אצטגניניו קוסמיו וחרטומיו: היום נולד נער שהוא עתיד לירש את העולם ועתיד לאבד את המלכיות ולהוציאך ממלכותך, אם רצונך שלח אצל אביו ופדהו ממנו בבית מלא כסף וזהב ועקרהו מן העולם, והיה תרח יושב ביניהם, אמר להם דומין דבריכם לפרד שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך את ראשך. מה יעשה בשעורים אחר שיחתכו את ראשו? כך זה כשייהרג בנו מה יעשה בדמיו? אמרו לו מתוך דבריך ניכר שנולד לך בן זה, אמר להם לא אכחד מכם בן נולד לי וכבר מת, אמרו לו לא על מת אנו מספרים אלא על חי ואנו רואים מזלו ברקיע, עכשיו לך והבא אותו, מיד הלך תרח ולקח את אברהם ואת מנקתו והטמינם במערה והיו שם שלוש שנים. אחר כך יצא מן המערה ובא אצל אביו והיה לבו משוטט ביצירת העולם ובמאורות להשתחוות להן ולעבדן ולידע איזה מהן הוא אלוה, ראה הלבנה שאורה מבהיק בלילה מסוף העולם ועד סופו ופמליא שלה מרובה, אמר זה אלוה. עברה כל הלילה. בשחרית כיון שזרחה חמה וחשך מאור הלבנה ותשש כחה, אמר זה אלוה. לערב חשכה ויצאה הלבנה והכוכבים והמזלות, אמר בודאי יש אדון לאלו וכו' כיון שנעשה לו נס ויצא בשלום, באותה שעה כיון אברהם אבינו דעתו לשמים ואמר, יתברך שמו של הקב"ה שחמה ולבנה כוכבים ומזלות אינם משתחוים אלא לו. ושמא תאמר רב היה לאברהם אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני מעינות והיו מוציאין לו חכמה שנאמר הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני" וכו'.

כ״געוד שם בריש פרשת לך לך זהו שאמר הכתוב (תהלים מ"ה ח'): "אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך", נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו שאהב את הקב"ה ונתקרב תחת כנפי השכינה ושנא עבודה זרה של אביו. לפי שבבית אביו היו עושין צלמים ונותנין לאברהם למכור בשוק, וכשהיה בא אדם לקנות ממנו צלם מה היה עושה היה נוטל הקורנס ומכה על ראש כל אחד מהם ואומר לזה אתה מבקש או זה, וכיון שהיו רואים שהוא מכה אותן, מיד מניחין אותן והולכין להן. והיה משוטט בדעתו ואומר עד מתי אנו משתחוין למעשה ידינו, אין ראוי לעבוד ולהשתחות אלא לארץ שהיא הוציאה פירות ומחיה אותנו. כיון שראה שהיא צריכה לגשמים ואלמלא השמים נפתחים ומורידים גשמים לא היתה מצמחת כלום, חזר ואמר אין ראוי להשתחוות אלא לשמים. חזר וראה את השמש שהיא מאירה לעולם והיא מגדלת צמחים. אמר אין ראוי להשתחות אלא לה. כיון שראה אותה ששקעה אמר אין זה אלוה. חזר וראה את הירח ואת הכוכבים שהם מאירים בלילה, אמר לאלו ראוי לעבוד ולהשתחות. כיון שעלה עמוד השחר בטלו כולם. אמר אין אלו אלוהות, ואמר אלמלא יש להם מנהיג, מפני מה זה שוקע וזה עולה. משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך וראה בירה גדולה וגבוהה ביותר. ביקש להכנס לתוכה חיזר על כל צדדיה ולא מצא פתח. קרא כמה קולות ואין עונה אותו, נשא עיניו וראה כלי צמר אדומים שטוחים על הגג. אחר כך ראה כלי פשתן לבנים. חשכה - ראה נרות דולקות. אמר אותו האיש, ודאי אדם יש בבירה, ואלו לא היה אדם בבירה למה אלו ניטלין ואלו ניתנין? כיון שראה אותו בעל הבירה שהוא מצטער על כך, הציץ עליו ואמר אני בעל הבירה. כך היה אברהם אבינו וכו' עד שהציץ הקב"ה ואמר לו אני בעל העולם וכו' בבראשית רבה וילקוט שמעוני. ובבראשית רבה פרשה ס"ד: "עקב אשר שמע אברהם בקולי ר' יוחנן ור' חנינא תרויהון אמרין בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ריש לקיש אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, מנין? עקב שמע אברהם בקול בוראו", וכתב עץ יוסף: "נראה דמודו, דתחלת ההכרה בן שלש שנים ולא נגמרה ההכרה אלא עד מ"ח שנים", עכ"ל.

כ״דנ) וכ"כ הרמב"ם פרק א' מהל' ע"ז וז"ל כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן ולחשב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ואין לו מנהיג, ומי יסבב אותו לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע לו דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטפשים. ואביו ואמו וכל העם עובדים ע"ז והוא היה עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה והבין וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג את הגלגל. והוא האל בורא הכל ואין בכל הנמצאים אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם טעות זו שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתן. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה וכו' וכיון שהיו העם מתקבצין אליו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירוהו למוטב לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבן העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיע ליצחק בנו ויצחק ישב ללמד ומחזיר ומזהיר, ויצחק ליעקב ומינהו ללמד ומחזיר כל הנלוים אליו. ויעקב אבינו לימד בניו כולן, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה כדי שלא ישתכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב והנלוים אליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד ע"ז כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבותיו ומעולם לא עבד שבט לוי ע"ז עכ"ל. ובהל' קריאת שמע כתוב כשקרבו ימי ישראל למות קבץ בניו וצוום וזריזם על יחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמו ביחוד אדון העולם ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה' אלהינו ה' אחד) פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך וכו' ע"כ. דבר הלמד מכל האמור שאברהם אבינו ע"ה לימד לכל העולם אמונת יחוד השם וחיבר בה ספרים והודיעם לבניו ולכל הנמשכים אחריו וישמעאל בנו בכללם דהא קי"ל שישמעאל עשה תשובה. ואפשר שבשכר שעשה ישמעאל תשובה זכו בניו לחזור לאמונת יחוד ה' אחרי ימים רבים על ידי מחמד שלמד אצל ישראל כידוע, אך בזרע יעקב לא פסקה, ונשארה בזרע לוי ובשרידים משאר שבטים עד שבא מחוקקינו אבי כל הנביאים וראש לחכמים משה רבינו ע"ה ונגלו לו מלאך ה' בסנה בשמרו את השבועה שנשבע לאברהם אבינו וגאל את אבותינו ממצרים על ידו, וקירבנו לפני הר סיני, והכתיר אותנו במצות והודיענו דרך עבודתו ויחודו ומה יהיה משפט ע"ז והטועים אחריה. וכאשר קרב עתו של משה רבינו ע"ה להפטר הודיעו הקב"ה מה יהיה לנו באחרית הימים בגלותנו, ואמר לו, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו וכו'. וכך אירע לנו שהטעו אותנו לסור מאחרי ה' אלהינו ולעבוד אלהים אחרים, ולהאמין באלוהות רבים על ידי ספר הזהר הנמסר לנו מיד מלך ממלכי העכו"ם היושבים במזרח, ויחסו הספר הלזה לרשב"י התנא בשקר ומן הוא והלאה נשתנית אמונתינו מעט מעט עד שנהפכה לזרא. ורוב חכמי ישראל לא נתנו לב לדעת מקורו ומבטן מי יצאו הדברים רק האמינ ולמשאות שוא ומדוחים הממונים בחובו, כאלו מרשב"י התנא הקדוש יצאו הדברים, ולכן לא שמו אל לבם למרורת הפתנים אשר בקרבו כי לקחם בחלק שפתיו והדיחם, ונעשית הקבלה המזוייפת לגבירה! והקבלה האמתית המסורה לנו איש מפי איש ממשה רבי' עד רבי ועד רב אשי ורבינא ור' יוחנן מרה דארעא דישראל נעשית לשפחה בזויה ומאוסה ח"ו ותחתיה רגזה ארץ כמבואר בזהר ויובא לקמן (סי' ס"ז וז"ח).

כ״הנא) ובכן נשכבה בבשתינו ותכסינו כלימתינו איך עזבנו אמונתינו הצרפה המקובלת בידינו מנביאינו וחכמינו התלמודיים, ונפתינו למחבר הזהר והתקונים המסית אותנו בחלקלקות להאמין באלוהות רבים ולעבוד אלהים אחרים קצר אפים וזוגתו (זעיר ונוקביה)! והישמעלים עמדו באמונתם ביחוד השי"ת כמ ושקבלו מישראל כמ"ש הרמב"ם בתשובה לגר צדק והרבה מחכמינו שהם מיחדים את השי"ת כמונו וכפי המתבאר מחכמינו התלמודיים, ולא כמו שכתבו המקובלים החדשים שאין אמונתינו וביחוד השי"ת כדעת הישמעאלים והפילסופים האלהיים, אלא בדרך אחרת בשיתוף ברואיו שהיא כאמונת העכו"ם מאמיני השלוש כמו שנתבאר לעיל סימן מ"ב ויתבאר עוד לקמן.

כ״ונב) ובעזרת המלמד לאדם דעת נעתיק דברי קצת מרז"ל שוני הלכות אשר מפיהם אנו חיים והולכים לאור תורתם בדיני התורה וחוקותיה, וכבר העתקתי בקונדרים הקודם קצת דברי הרמב"ם ז"ל, ולעת עתה נעתיק דברי הר"ר אליעזר בעל הרוקח ז"ל בשורש זכירת השם וז"ל כשיזכור השם באמרו ברוך אתה ה', אל יחשוב על הכבוד הנראה בלב הנביאים ומראה על הכסא, כי אם על ה' הנמצא בשמים ובארץ ובאויר ובים ובכל העולם, אלהי האבות העומד לנגדו שויתי ה' לנגדי תמיד ע"כ. ובשורש יחוד ה' כתב לך דומיה תחלה, יעירו חסידיך, אין לדמותך למעבדיך, מה לערוך נגדיך, מי ראה לידע סודך, מי בא עדיך, הכל תראה נגדיך, וכו' כל חכם לב יש לו לדעת בשביל מדעו, לכל הפחות קצת יחודו, אמת יחוד השם, וסוד הבורא אין כח לדרוש מה הוא. כי לא יראהו כל חי, לא מלאך ולא שרף ולא נביא, כי הכל נברא, והוא ברא כל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא אחד ואין שני לו, ומי ראהו, על כן אין לדמותו לכל דמיון ולכל מראה כי כל דבר שיש לו מראה יש לו גבול וקץ, אבל הבורא אין לו קץ לא למעלה ולא למטה, ולא לארבע רוחות העולם. לא ראש ולא סוף, לא לחכמתו ולא ליכלתו, אך כח מעשיו הגיד לעמו, להודיע גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, הוא בעת אחד וברגע אחד יקראו אליו יתפלו כל יצוריו, כל אחד נגע לבבו וצרותיו, ועונה לכל אחד ואחד, ידוע תדע, כי הוא קרוב לכל קוראיו וישמע, על כן החכם עיניו בראשו בני שמע לדברי ואל תיגע לחשוב מה הוא, כי לא תוכל לידע דבר מהבורא, כי הוא לא נברא, היה, הוה, ויהיה, מה דמות תערכו לו, אל מי תדמיוני ואשוה, כי כל דמות הנוצרים אין ביוצר, וכל דמיון הברואים אין בבורא, וכל תמונת העשוים אין בעושה. בספר יצירה עשר ספירות (בלי מה) שאין להם סוף, עומק ראשית, עומק אחרית, עומק טוב, עומק רע, עומק רום, עומק תחת, עומק מזרח, עומק מערב, עומק צפון, עומק דרום, ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן וכו'. הזאת ידעת מני עד, אין לך לדרוש אלא מני שים אדם עלי ארץ, כדאיתא במדרש רבה, בגדול ממך אל תדרוש, במה שהורשת התבונן. ואין לך חקר בנסתרות, כי אם למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, אמר ר' לוי למה נברא העולם בבית, מה בית סתום מכל צד ופתוח מצד אחר, כל אין לדרוש מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך בראת את העולם, בראשית ברא אלהים לא בעמל ולא ביגיעה. אלא בדברי ה' שמים נעשו, הבן בחכמה כי הוא מלא כל, ונעלם מעין כל, ואינו נראה, ואין לו סוף, וחכם מאליו, ואין דבר נעלם ממנו בקרבך, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין. ומלך רם ונשא שוכן עליהם, ובריש מדרש משלי ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עזו בגבהי מרומים, הוא אלוהינו ואין עוד אחר, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, גם שם ידך תניחני ותקחני, בבראשית רבה אמר ר' אוניא בר סיסיא פעמים שאין העולם ומלואו מחזיק אלהותו, ופעמים שהוא מדבר בין שערות ראשו, מועט מחזיק את המרובה וכו' בתורת כהנים. את השמים ואת הארץ אני מלא ראה חיבתן של ישראל. כבוד המרובה בין שני הכרובים, בבראשית רבה וירא אלהים את כל אשר עשה, התחתונים העליונים בסקירה אחת, העולם הזה והעולם הבא, והוא באחד ומיוחד, ברא את העולם בולא כלום, ברצון חפצו ונפשו אותה ויעש, ולא שלא כרצונו, בדבר ה' שמים ונעשו, הבורא אינו צריך למקום ומכון, כי היה קדם כל הויות, ואין קירות והקורות חוצצין לפניו. כי לא היה בורא דבר שהוא מזיק כנגדו. יתברך הבורא והיוצר כל, דק מכל דק, נפלא ונעלם וחבוי וספון. כל דבר בריאה אין שוה לבורא. אין שייך בו שיעור וקצב, ולא אורך ולא רוחב ולא דמות ולא צורת גולם, ולא דיבוק ולא איברים, ולא צל ולא אור, ולא דמות ולא צורה, ולא סיבוב. וכפי רצונו משמיע קול לפני כבודו המבוררה, המדמה עצמו כפי צורך השעה. הבורא הוא ההוה בכל, הבורא אין לו דמות וצורה, ולא מקרה ולא גוף, ולא שיתוף וסמך ודיבוק, ואינו צריך לכלום, ולא למעון ולא למקום, ואינו דבוק למקום, וממלא כל השמים והארץ, והים והאויר וכל העולמים, ואין שייך בו לא עמידה ולא ישיבה ולא הליכה ולא סמיכה, והוא חי בכחו ויכלתו כל הימים, ואין לו נדנוד ולא יגיעה ולא פעולת כלי הוא בורא כל, בלא עמל ולא יגיעה, כל עיני הנביאים וכל עין לא תשורנו ולא תשופנו. הבורא היה טרם כל, מכון וקדם לכל, ראשון לכל חי וקיים גדול נבור ונורא, מלך מהולל ומשובח, ואין בו לא תוספת ולא חסרון, ולא מיעוט ולא יתרון, אין קץ להוייתו. החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי המצא. לתבונתו אין מספר, לגדולתו אין חקר. הבורא רואה את הכל. עין רואה ואוזן שומעת. על כן הצנע לכת בבית הכסא ועם אשתך. כשתחשוב על בורא עולם מה הוא, והיאך חנייתו בכל מקום ומעשיהו. בלום פיך מלדבר, ולבר מלהרהר. הסר המחשבה מלבך. ואם סר לבך למחשבה זאת, חושה ומהר, ואל תהרהר, ושוב ליחוד מקומו שלעולם, לעבודתו וליראתו, בחיות הקדש כשרוצין לזקוף קומתן מיד כופפין מאימתו, ושבים ומשתחוים. כך סבב לבך מלהרהר, ועל דבר זה נכרתה ברית שלא לחשוב באלהותו. שאין כל חכמים יכולים לידע. ושוב וחשוב כי הוא יוצר הכל, והוא הבורא, האמן באלהותו כי הוא אחד, יחיד הבורא. ומראה הכבוד כפי רצונו וחפצו. מראה כבוד ה' כאש אוכלת, וקראו השכינה. ופעמים נראה בלא צורה. כי אם אורה בלא ראות לכל יצירה. ושומע הדבור ורואה החזון מראה מופלאה. ויאמר ראיתי את ה', את לרכות כבודו וכו' ומראה דמות כבודו כחפץ גזרותיו. פעמים דמות אדם, ופעמים דמות אחר כי חפצו מראה כבודו, כצבאות חיילות דבוקים יחד, ה' צבאות, ופעמים גופים מחולקים, ה' אלהי הצבאות, ופעמים נקראים בני האלהים, ופעמים עירין וקדישין, והדבור בא כמפי הכבוד הגדול, הזהר פן תכזב עליו. השמר לך ושמור נפשך מאד פן תחטיא את בשרך לומר עליו חלוקת איברים, מה דמות תערכו לו, כי לא ראיתם כל תמונה, ומה שכתוב ויראו את אלהי ישראל, הכבוד ראו (כמו שתרגם אונקלוס) ובפרק קמא דברכות מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית, מנין שהקב"ה מניח תפילין, פי' מראה מכבודו באובנתא דליבא, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ולבי ראה הרבה, כי לא יראני האדם וחי, ר' עקיבה אומר כמשמעו, וחי אלו מלאכי השרת וחיות הקדש, ר' אליעזר אומר וחי אינו רואה אבל רואה בשעת מיתה, ובספרי וחי בחייהן אינן רואין, אבל רואין בשעת מיתה, ר' עקיבה אומר וחי, חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, אמר רשב"י אף מלאכי השרת שחייהן חיי עולם אינן רואים את הכבוד. והאריך עוד הרוקח ז"ל ומסיים שם, הבורא הזהירנו ליחדו שני פעמים ביום ה' אלהינו ה' אחד, בקבלת הלב האמנתו ולא בשמיעת האזן, בכאן נקבלהו באלוה, זה אלהינו, ולהאמין שהוא אחד, ויחוד שמו, וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, הוא קדמון וחי לעולמים, ואין לו שותף, והוא אחד ואין לדמותו, אל דמות וצורה, ונשמרתם מאד לנשפותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, ומה דמות תערכו לו. ומשמותיו ומשבחיו ומעשיו לא נוכל לדעת. כי אין כמוהו. ברוך הוא וברוך שמו ע"כ לשון הרקח.

כ״זנג) תנה לבך קורא נעים בדברי הר' הלזה בתמונת היחוד האמתי. והרמב"ן הביא דבריו בקצור באגרתו לרבני צרפת. היא אמונתינו הטהורה מכל רעיונות מדומות מזויפות. היא הנובעת ממקור נאמן מרז"ל שהביא הר' הנז' מבראשית רבה, ותורת כהנים, וספר יצירה, וספרי גמרא, כולם נכוחים למבין. כל דבריהם מכוונים ומתאימים לדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול היד. ובפי' המשנה ובמורה, והר' סעדיה גאון בס' האמונות והדעות בתרגומו הערבי למקרא ור' יהודה הלוי בכוזרי ובתחנותיו ושיריו, ור' בחיי בחובת הלבבות, ושבילי אמונה, וס' מצות הגדול, שהוא ית' אחד מיוחד שאין אחדות כמהו ואיננו כשאר האחרים, אלא אחדות שאין כמוה. ודמיון כל הברואים אין בבורא. וכל צלם העשוים אין בעושה, ושאין לו שום פרצוף מכל הפרצופים שמדמים בעלי הקבלה החדשה. ושאסור לאדם להרחב ולצייר בדעתו היאך הוא, והיאך הנייתו. כמאמר רז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואין לך מינות גדולה מזו לחשוב לבורא ית' כמה פרצופים חלוקים בשמותן ובאיכותן ובפעולותיהם. ותמיד מזדווגים, ועושים תולדות זה מוליד נשמות למלאכים, וזה מוליד נשמות לישראל (זהר ית-ו דף פ"ט) וסטרא אחרא סמא"ל בספירותיו הנקרא אל אחד ואדם בליעל מוליד נשמות לגוים. ואחר שסיפר לנו כמה פרצופים שונים הנקראים בשמותיו של הקב"ה. מה יתן ומה יוסיף מה שהוא משקר בלשונו אחר כך ואומר וכלא חד. והוא כבר דיבר בפיו מה שכבר חישבה בלבו. וגם הוציא בשפתיו וכתב בקולמוסו שהם רבים. וכי אתי דיבור לחודיה ומבטל מחשבה ודבור מעשה שכתב בספר? אכן האמת הגמור המקובל אצל אומותינו מדור דור. כי באמת ובתמים אין שיעור וקצב לאלהינו יתברך שמו ולא אורך ולא רוחב, ולא דמות ולא צורת גולם. וכל שכן שאין לו אשה, שתהיה לו לעזר ולהועיל, שהוא ית' אינו צריך לעזר. כי לגדולתו אין חקר ולא סוף, והוא ראשון ואין לו ראשית לראשיתו.

כ״חנד) וזוהי אמונתינו וקבלתינו העיקרית שקבלנו מאבותינו דור אחר דור עד משה רבי' ועד אברהם אבינו. והיא שוה ומתאמת לקבלת הישמעאלים המקובלת אצלם ממחוקקם שקיבל מישראל כנז' לעיל. כי ממקור אחד מאברהם אבינו וכו' כנז"ל. וחיבה יתירה נודעת לנו. שקירבנו הקב"ה לפני הר סיני, ונגלה כבודו לנו שם, ונתן בקולו קול עוז לכל קהלינו לאמר אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והנחילנו תורה ומצות וחקים. ואין להביא ראיה מדורות ימי הבינים שהאמינו בקבלה החדשה לפי שהיו לומדים ס' הזהר בגרסא בעלמא מבלי הבין כידוע. וקיימו בעצמם לגרוס איניש לבד, אבל והדר ליסבר לא קיימו, ולא העמיקו חקר בדברי הספר הנזכר ולא בשאר ספרי הקבלה החדשה להבין שהם הורסים פנות תורתינו הקדושה ועיקריה ויסודותיה שביארם הרמב"ם בפי' המשנה. ולפיכך הם אומרים גדל אלהים חי בכל ליל שבת קודש ועוסקים בגירסת ס' הזהר ולא ידעו שהם סותרים זה את זה כמו שכ' רבי' תם ן' יחיא ז"ל. ואלו ידעו והבינו שהוא כן היו מרחיקים עצמם ממנה תכלית ההרחקה. כי עין רואה ואזן שומעת שהם מגשימים אפי' את האין זוף שהוא (לפי דבריהם) לעילא לעילא, ומציירים אותו ככדור עיגול וחלול באמצעיתו פנוי וריקם המתהוה על ידי הצמצום הנעשה בו לצדדין שוה בהשואה א'. כדי להמציא מקום שיוכלו להיות שם במקום הריקן כל הנאצלים והנבראים והנומרים והנעשים. ואז נמשך מאוד האין סוף קו דק מן האור העגול של האין סוף מלמעלה למטה ונעשו ספירות העיגולים מאותו הקו הנמשך ממנו עגול בתוך עגול. וגם נשתלשל ונמשך הקו ההוא ביושר תוך החלל ונעשו ספירות דיושר. אשר קראום מדות וכלים והם עיקר האלהות, וגם נשמתם שהוא האור הפנימי גם מלבושם שהוא האור המקיף הכל נמשך ונשתלשל מעצם האין סוף המקיף את הכל, ממנו גוף, ממנו נשמה, ממנו מלבוש. כלם נמשכים מעצמות האור ההוא כמו שכתבתי לעיל פי' ט"ל בשם שושן סודות ומשנת חסידים שגם הכלים אלהות גמור כי מחומר אחד קורצו. והסבות הללו נמשכים ונעשה כל אחד סבה למה שלמטה ממנה. זה סבה לזה וזה סבה לזה. הסבה הראשונה מפרצופי היושר ופרצופים הכוללים אדם דשמאה, ואחריו אדם קדמון, ואחריו עתיקא קדישא, ואחריו אריך אנפין, וממנו נחיו אבא ואימא, ומהם נהיו זעיר ונוקביה, והוא הנקרא בן לאבא ואימא. כל הפרצופים הללו נשתלשלו זה מזה, ונקרא כל אחד מהם עילה וסבה לפרצוף העלול ממנו אחריו. ואבא ואימא אעטרו לז"א בתרין עטרין והשליטוהו על כל הברואים וצוו (לפי דבריהם) לעבדו ליראה את אשתו, שריבה אותה הכתוב ליראה באמרו את ה' אלהיך תירא, את לרבות נוקבא דיליה ליראה אותה כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ו כ"ז כ"ח, מה שלא עלה על דעת שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני ור' עקיבה. ויחסו העבודה לזעיר אנפין דוקא כמו שנ' ואותו תעבוד והוא נקרא בפיהם יהוה אלהינו. והוא הסבה והפרצוף האחרון שבפרצופים האצילות. ואמרו שהוא הוא אלהינו ואנחנו עמו ועבדיו כמבואר בכסא אליהו וס' הברית ויושר לבב דף כ"א ול"א ול"ב. וענין השתלשלותם בעץ חיים שער עיגולים ויושר וכסא אלהיו.

כ״טנה) הן אלה קצות דרכי המקובלים החדשים בענין האלהות, אשר יראה הרואה שהם מתנגדים לגמרי לדברי רבותינו בבראשית רבה וילקוט המובא לעיל סי' ל"א ומדרש רבא פרשת יתרו וירושלמי שבת פרק במה אשה המובא בקונדריס שקדם דמלך בשר ודם שמלך יש לו אב או אח או בן וכו'. והאמת כדברי רז"ל כי אלהינו בהו"ש אחד ואין יחיד כיחודו, עוד כ' הרקח בשורש תשובה וז"ל אלו הן המינים האומר עולם כמנהגו נוהג ואין אלוה בעולם והאומר אין בורא קדמון לכל ( זהו דעת הפילסוף מחבר הזהר דמ"ל שעתיק נגלה לרשב"י והתיר לו לגלות הסוד שהאלוהות עלות וסבות רבות זו למעלה מזו ושאבא הוא הבורא והוא שאמר יהי אור, ויהי רקיע, ויקוו המים, ויהי מארת, אבל נעשה אדם אמרה אימא. ואדם קדמון שהוא למעלה מהם אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי) או האומר יש אלוה אחד עמו. (גם בזה שגגו המקובלים ונפתו למחבר הזהר שחושבים לכל אחד מן הפרצופים אלוה הוא ואשתו כדלעיל סי' כ' וכ"א וכ"ד וגם מאמינים במציאות עשר ספירות בקליפה הנקרא בשם אל אחד) או האומר יש לו דמות וצורה כאדם וגוף ותמונה (זה ג"כ דעת המקובלים שאמרו שזהו סוד ויברא אלהים את האדם בצלמו) או משתף דבר אחר עמו (ויתבאר לקטן סי' נ"ח איך המקובלים משתפים, וכבר ביארתי לעיל סי' מ"ח שהמקובלים ממאנים למור ד' בתים הראשונים שביגדל אלהים חי) או האומר שאין שם נבואה בעולם מן השי"ת או מכחיש תורת משה רבינו אפי' חבור אחד או דקדוק אחד או אומר אין הבורא יודע עשת מחשבות האדם, או אין האדם נדון לפי מעשיו (זה אומרים המקובלים על עתיק ואריך ופרצופים שלמעלה מהם. שאינם דנים את האדם לפי מעשיו. ואין אדם יוצא חייב בדיניהם כצדיק כרשע לפי שלא נתכנו להם עלילות, רק לז"א נתכנו עלילות סי' מ"ד ומ"ה). או שאומר אין העולם הבא ואין תשלום שכר, אלו המינים והאפיקורסין שמורידין אותן ולא מעלין אם לא עשו תשובה עכ"ל הרקח. ובספר מצות גדול לאוין א' המצוה הראשונה שלא לעולות במחשבה שיש שם אלוה זולתי השי"ת שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ותניא במכלתא לפי שנ' לא תעשה לך פסל. העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך. ואין מקרא יוצא מדי פשוטו. ובפרק ד' מיתות אמרו שם כל המשתף שם שמים ודבר אחד נעקר מן העולם שנ' בלתי לה' לבדו. והמקרא הזה בא לעונש. וזה לאזהרה, ואומר ר' יעקב כי מה שנ' חרב לה' ולגדעון, אין זה שתוף לאלהות ולאדנות עכ"ל הסמ"ג.

ל׳נו) וז"ל הרמב"ם בפרק ב' מהל' ע"ז עיקר הציווי בע"ש שלא לעבוד אחד מכל הנבראים הנבראים מהם. ואעפ"י שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד ע"ז. ובריש פרק א' כ' בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה וכו' אמרו הואיל והאל ברא כוכבים וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנן במרום וחלק להם כבוד. והן שמשים שמשמשים לפניו. ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ב"ה לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו. כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. עכ"ל ובילקוט פרשת יתרו לא יהיה לך אלהים אחרים ר' יוסי אומר אלהים אחרים למה נאמר. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אלו נקראו בשמו כבר היה בהן צורך. הרי נקראו בשמו ואין בהן צורך. אימתי נקראו בשמו בימי אנוש בן שת שנ' אז הוחל לקרא בשם ה'. החל לקרוא ע"ז בשם המקום באותה שעה עלה אוקינוס והציף שלישו של עולם וכו'. ובמדרש הגדול פר' בראשית אנוש, שהיתה דעתו אנושה ונבערה, והתחיל בע"ז בעולם שה' אז הוחל לקרא בשפ ה'. החל לקרוא ע"ז בשם המקום באותה שעה עלה אוקיינוס וכו'. ובמדרש חפץ לר' זכריה הרופא פר' יתרו ובילקוט לא תעשה לך פסל יכול לא תעשה גלומה (ובילקוט גלופה) אבל יעשה אטומה ת"ל כל צמונה. יכול מטע, ת"ל לא תטע לך אשרה. יכול יעשה של עץ ת"ל כל עץ. יכול יעשה של אבן ת"ל ואבן משכית. יכול של זהב ת"ל ואלהי זהב. יכול יעשה של נחשת בדיל ברזל ועופרת ת"ל אלהי מסכה לא תעשה לך. יכול וכו' ומסיים יכול לא יעשה, אבל יעלה בדעתו ת"ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ע"כ. וכן ב' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יסודי התורה וז"ל וכל המעלה בדעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכפר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו ע"כ. מבואר מכל זה בהדיא שאע"פ שאינו עושה שום מעשה רק שמאמין בדעתו שיש אלוה אחר למטה ממנו מהלאהים העליון ה"ז מין.

ל״אנז) יבין המבין וישכיל היטב בדבר רבותינו ז"ל הנז' פה כי רעיונות הפילסוף מחבר הזהר והמקובלים הנמשכים אחריו מכוונים מאד למחשבות דורו של אנוש שקראו לעצבים בשמו של הקב"ה והתפללו אליהם, והמקובלים גם הם עשו כן, כי קראו לכל אחד מן הפרצופים בשמו של הקב"ה ואמרו לעבדן ולהשתחות להם ולקרוא אליהם בעת צרה וכל התפלות והברכות שתקנו אנשי כנה"ג לשבח ולפאר לשי"ת בהן. את הכל הסבו לפרצוף ז"א בצירוף שאר פרצופים הללו אע"פ שהן נבראים. וחשבו לתקן הכפירה הנגלית ונראית באמונה זו באמרם שהם עובדים לנשמתם. ושכחו את האמונה האמתית המפורסמת ופשוטה בכל כתבי הקדש תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי אלהינו ב"ה אינו גוף ולא כח בגוף. והם המציאו ועשו לאלהינו כמה גופים ומלבושים מתוארים בשרד ובמחוגה אורך ורוחב להם. ונתנו להם נשמות מהאלהים העליון. והשאירו עיקרו לעילא לעילא מבלי להתפלל אליו, כי לא השאירו לו שם. ותלו כל מצותיה של תורה וספוריה המלמדים לאדם דעת בגופא דמלכא (ולא בנשמתו) מנהון בידוי מנהון ברגלוי וכו' כמו שכ' מהר"י צאהרי בשם הזהר, וסותרים ג"כ דבריהם שכתבתי לעיל סי' ט"ל בן שושן סודות ומשנת חסידים והרמ"ז דבין הגוף של ספירות בין הנשמה בין המלבוש הכל אלהות גמור. כי כולם נמשכים ונהוים מעצמות האין סוף כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ומשתלשלים זה מזה כבן מן האב. ולפיכך קורין לז"א בן לאבא ואימא. והוא השולט על כל הברואים וזנם ומפרנסם במצות אביו ואמו כדאיתא בזהר בלק דף קצ"א (ח"ג קצא, א). והובא לעיל סי' כ"ו. ושם מבואר שהעבודה והברכות שייכים (לפי דעתם) לז"א דהכי פקידו אבא ואימא דכלא יפלחון ליה וכמו שכ' ג"כ ס' הברית וכס"א ויושר לבב ונחלת יוסף. הנוטע אזן הלא ישמע. ויוצר עין לאדם ולב להבין ולהשכיל שכן היא מחשבת דורו של אנוש וטעותם אשר חשבו את הצורות ואת הפרצופים אשר בדו מלבם לאלוהות וקראו להם בשמותיו של הקב"ה ועבדום להיות אמצעיים להמשיך השפע מהאלהים העליון. ואם תאמר שאני מעשי דורו של אנוש שעשו פרצופים וצורות מעשה ידי אדם וקראום בשמו של הקב"ה ועבדום. אבל המקובלים לא עשו שום צורה בםועל רק חשבו הפרצופים והצורות שהן מעשה השם לאלוהות? הלא גם דורו של אנוש כן עלה בדעתם בתחלה כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ע"ש. והרי כבר אמרו רז"ל יכול לא יעשה אבל יעלה בדעתו. ת"ל לא יהיה לך אלהים אחרים מכל מקום. וכן הוא אומר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת. הכל בכלל, שלא יעלה בדעתו אלהות וממשלה לשום נברא או נאצל. כי כולם בשם צבא השמים שהזהיר הכתוב מלעבדן. ואף אם קורא להן בשמותיו של הקב"ה כמו שעשו דורו של אנוש אין בהן ממש, כמו שמבואר בילקוט ומדרש הגדול וברש"י שהבאתי לעיל, סי' נ"ו, כי לא ברא הקב"ה דבר מבריותיו להיות נעבד, כי אם להנהיג את העולם כחפצו ורצונו, והמה כעבדים העומדים לפני המלך לעשות רצונו שנ' אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון, לא להיות אלוהות ח"ו ולא לעבדן. כי אין אלוה מבלעדי ה' ואין צור כאלהינו. והוא קרוב לכל קוראיו באמת, ואף אם ברגע א', יקראו אליו כל יצוריו ויגיד כל אחד מהם, ועונה אותו וממלא משאלו שלכל אחד ואחד אם הוא ראוי לפי מעשיו, כי עונותיו של אדם מעכבים מלעשות בקשתו, שנ' לתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו, ונאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וכמו שכ' הרמב"ם בהל' תשובה.

ל״בנח) ובסנהדרין פ' ד' מיתות גרסינן אמר ר' יהודה אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. אמר לו רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנ' בלתי לה' לבדו אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו לאלוהות הרבה ע"כ, ומביאו מעשה רקח בפרק ב' מהל' ע"ז. ובפ' לולב וערבה אמתניתין דהיו אומרין ליה ולך מזבח פריך תלמודא והתניא כל המשתף שם שמים ודבר אחד נעקר מן העולם? אלא הכי קאמרי וכו' וכ' הרב מהרש"א בפ' ד' מיתות דודאי לכ"ע גרע טפי כופר בעיקר וחייב כלייה, אלא דרשב"י קאמר שכל המשתף שם שמים ודבר אחר דהיינו המאמין נמי בדבר אחר חייב כלייה ונעקר מן העולם, אלא מה ת"ל אשר העלוך דודאי האמינו בנמצא וכו' ולכך לא נעקרו אלא שאיוו לאלוהות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלוהות וכוחות רבים עזב ה' את הארץ. ואלו הכוחות והאלוהות יהיו מנהיגים בארץ. וכן כ' הרמב"ם שבה דעת רבים מעובדי ע"ז שעובדים אותה. שאומרים שניתנה ההנהגה בידה. ועל דרך זה יש לכוון מה שאמר משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. שבא משה להתנצל בעדם. שאמר משה להקב"ה שהרי אתה אומר אלי העל את העם הזה. וכוונתך שאתה מעמיד אותי למנהיג להם, ותלית העלייה בי, כיוצא בזה כיוונו כלל לע"ז ולשתף שם שמים ודבר אחר עכ"ל וכל זה דוחק גדול. וכ' מעשה רקח דאפשר דשיתוף דקאמר היינו לכל האלוהות עם הקב"ה ע"ש ופשוט הוא. מכל זה נתבאר לך ידידי האוהב את תורת האמת ודברי דודים מעתיקיה ומקבליה ממשה רבי' איש מפי איש, שזה שאמרו המקובלים החדשים כי אלהינו בהו"ש בהיותו בבחינתו הפשוטה לא שייך בו שום עבודה ותפלה וקריאה כלל, כי קצור קצרה ידו ח"ו מפדות ואין בו כח להציל את הקורא ומשוע אליו ורק בהיותו משתתף בפרצופים הנז' וביחוד פרצוף זעיר אנפין אז שייך בו עבודה וברכה. וצריך דוקא לאחדו ולשתפו עם נוקבא דילה ועם שאר החמשה פרצופים, ואז בהיותו משתתף עמהם אז המה עונים את כל הקורא אליהם, וזהו ממש שיתוף שם שמים ודבר אחר, כי לבדו אינו יכול לעשות מאומה, ורק בשיתופו עמהם הוא יכול לפעול את פעולותיו, ואין לך שיתוף שם שמים ודבר אחר יותר מזה. ומאי דעל רשב"י סני בקבלה האמיתית בתלמוד, עשה רשב"י המשקר מחבר ס' הזהר בקבלה המזויפת, רחמנא ליצלן מאמונות זרות כאלה, והאמונה הברורה הטהורה מכל סיג וחלאה היא להאמין באמונה שלימה תמימה כי לו לבדו ית' הכח והממשלה בכל הנבראים שהמציא בחסדו ולו ית' נכוין בכל עבודותינו ותפלותינו כמצווה עלינו בתורה בלתי לה' לבדו שהוא הסבה הראשונה בלי צרוף ושיתוף שום כח אחר לא עתיק ונוקביה, ולא אריך ונוקביה, ולא אבא ואימא, ולא זעיר ונוקביה, כי כל הנמצאים צריכים לו והוא אינו צריך להם, וכן כתב הראב"ע בפי' החומש בלתי לה' לבדו ולא יתערב אחר עמו ע"כ, ושמעתי קצת טפשים אמרו דלא מיקרי משתף שם שמים ודבר אחר אלא דוקא כשמוציא בפיו דומיא דמתניתין דקאמרי ליה ולך מזבח, שעליה הקשו בגמרא והא משתף שם שמים ודבר אחר וכו'. ואין זה אמת דאפי' לכוון במחשבתו בהזכירו את השם בברכה או בתפלה לשום נברא או נאצל אף אם מכיון לשתף כח הניתן בו מאת השי"ת אסור, והרי זה עובד ע"ז, דמחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה כדגרסינן בקידושין ד' ל"ט ובחולין קמ"ב ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם ההוא כמחשבת ע"ז הוא דכתיב דאפי' חרהור הוי כמעשה. ובנ"ד כיון שמכוין במחשבתו לזעיר אנפין הרי זה כעובד ע"ז. וקרינא ביה מה שכ' הרמב"ם בפרק ג' לראשון קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם.

ל״גנט) ותו גרסינן במנחות פרק הרי עלי עשרון (מנחות דף ק"י) (דף קי.) אמר ר"א בר יצחק ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מצור ועד קרתגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, מצור כלפי מערב. ומקרתגני כלפי מזרח אין מכירין לא את ישראל ולא את אביהם שבשמים. אתיביה רב שימי רב חייא לרב. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום וכו' אמר ליה שימי את? דקרו ליה (לאלהי ישראל) אלהא דאלהיא ע"כ ופי' רש"י מכירים את ישראל מכירים בכבודן הראשון ואין מכירים את עולם ואת אביהם שבשמים שמאמינים בהקב"ה ואינם עובדים ע"ז. וכתב הר' מהרש"א נקט מתחלה ישראל דעל ידי ישראל למטה נתפרסם אלהותו ית' ויכלתו בעולם התחתון ושהוא אלהי ישראל ומשגיח על הארץ דהיינו אביהם שבשמים אבל מצור כלפי מערב כיון שאין מכירים את ישראל. אין מכירים את אביהם שבשמים שהוא משגיח בעולם השפל. אבל הוא אלהא דאלהא כדמסיק שהוא אלהי האלהים. ולאותן אלוהות שתחתיו נתן כח וממשלה למטה ואינו משגיח בעולם השפל התחתון עכ"ל. הט לבך קורא נעים לתושיה ולתבונה בדברי רז"ל בעלי התלמוד ותפקחנה עיניך ונהרת ונוכחת לדעת כי דעת המקובלים שאמרו שהאין סוף שהוא לעילא לעילא לית מחשבה תפיסה ביה ואין להתפלל ולקרא אליו רק לזעיר אנפין דשולטנו יהיב ליה על כלא. ושהקורא ומתפלל לאין סוף שהוא אלהים עליון לא יענה! היא בעצמה אמונת אוה"ע מצור כלפי מערב ומקרתגני כלפי מזרח האומרים שאבינו שבשמים המגביהי לשבת איננו משגיח בתחתונים. אבל הוא אלהי האלהים שהם חמשה פרצופים ושגם פרצופים העליונים עצמן נתנו הממשלה והכח לאלוה קצר אפים (זעיר אנפין) דאעטרו ליה ויהבו ליה שולטנו על כלא (זהר בלק דף קצ"א) כי רק לזעיר אנפין נתכנו עלילות. אבל האלהים העליונים לא נתכנו להם עלילות (זהר האזינו דף רצ"ב) כמו שנת' לעיל מסי' כ"ט והלאה. הוא שהנביא ישעיה מוכיח את ישראל במאמרו ית' לאמר איזה ספר וכו' הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל וכו' עד שאצטרך להעזר בפרצופים שהם למטה ממני. או שאמנה אותם במקומי? כי הוא ית' הסבה הראשונה לא צוה לעבוד לשום נברא כלל, ואינו כח בגוף כדי לעבוד לנשמתו כמו שחשבו המקובלים החדשים.