מלחמות השם יחיא קאפח ו׳The Wars of God 6

א׳ס) והנה מכל זה תלמוד לומר דוראי שהדברים שנאמרו בזהר בענייני האלהות לא מפי רשב"י ע"ה נאמרו ולא יצאו דברים כאלה מפי שום תנא או אמורא מרז"ל, ורק תלו אותן ברשב"י וחביריו בשקר, שהרי הוא בעצמו מכריז ואומר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם! חלילה, חלילה להאמין שרשב"י התנא או שום אחר מרבותינו התנאים או האמוראים יחשוב או יאמר כדברים האלה לעבוד אלוה אחר קצר אפים ולשתפו במחשבה עם ה' אלהינו ארך אפים שהוא הסבה הראשונה שהוא בתור נשמה לפי דעתם לפרצופים האלה ועובדים ומתפללים לפרצופים הנז' ואומרים כי לנשמתם שהוא חלק האין סוף שבהם הם עובדים, ומיחדים הפרצופים הנזכרים עם נקיבותיהם הנרמזים בשם הוי"ה, יוד חכמה שהוא אבא, ה"א ראשונה בינה אמא, וי"ו תפארת זעיר, ה"א אחרונה מלכות, ובשמע ישראל הוי"ה ראשונה אבא, אלהינו אמא, הוי"ה אחרונה תפארת זעיר, אחד מלכות, לחברם ולקשרם יחד להיות הארבעה אחד (זהר ואתחנן דף רס"ג ע"א), כי עיקר היחוד אצלם לחבר ולקשר במחשבתו עיניינים כשהם מצויירים במחשבתו גופי אור נפרדים והוא דוחק את מחשבתו לשום אותם יחד, וגם בפיו אומר לשם קב"ה ושכינתיה וכו' ליחדא שם יו"ד וה"א בו"ו וה"א וכו'. וכוונתו על אבא ואימא וזעיר ונוקביה הנרמזים לפי דעתם בשם הוי'ה, ואריך ועתיק הנרמזים בקוצו של יו"ד ועיין לעיל ס' מ"ב. ולפי דבריהם למה לא הזכירו רז"ל במשנה ובגמרא במסכת זבחים על הא דנתן לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחח, והחטאת והאשם לשם חטא, ופי' בגמרא לשם ניחח, נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו, ולא קחשיב לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, אלא ודאי שדעת רז"ל שאלהינו ב"ה יחיד ומיוחד מכל שאר האחדים, ואינו צריך לקשרו ולאחדו מחלקים רבים כמו שחשבו המקובלים החדשים ולא לשתפו עם פרצופים חלוקים ושונים זה משה! חלילה לנו מהעלות על לבבינו דברים זרים לתורתינו הקדושה כאלה שלא צונו הקב"ה בתורה לאחדו ולשתפו עם שום נברא, רק לדעת ולהאמין כי הוא אחד שנאמר וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלהים וכו' אין עוד, ועיין לקמן סי' קל"ו.

ב׳סא) וכ"כ הסמ"ג בעשיין א' מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה שהוא ית בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם שנ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע כמו תקבל וכן אתה תשמע השמים וגו' וזה האחד אינו כשאר האחדים, המלך הוא אחד בארצו, אבל אינו אחד מכל צדדים, כי יש בארצו אנשים שהם כמהו ובשאר ארצות יש מלכים כמהו, ואם מלאך מן השמים ירד לארץ. הנה המלאך ההוא אחד בארץ. אבל אינו אחד מכל צדדים כי יש בשמים מלאכים כמותו. אבל ה' אלהינו אינו כך. הוא אחד מכל הצדדים. ורב סעדיה כ' להשיב לכופרים שאומרים שהם שנים או שלשה. אם לא יוכל האחד לעשות מעשה אלא בעזר חבירו האי שניהם חלשים. ואם אחד יכול להכריח את חבירו, הרי שניהם מוכרחים. ואם שניהם רשאים לעשות על אחד מה שירצה, ובקש אחד להמית אדם אחד והשני רוצה להחיותו. ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי מת חי לאלתר כהרף עין. ואם יוכל האחד להסתיר דבר מחבירו הרי שניהם נלאים. ועוד כתב לאלה שפוקדים על נעשה אדם בצלמנו (היא דעת מחבר הזהר והמקובלים כדלעיל סי' ל"י) כי דרך שפת לשון הקדש שהגדולים מכנים עצמם בלשון רבים אע"פ שהם יחידים, כמו אולי אוכל נכה בו. ובדניאל נאמר קדם מלכא ובמנוח נעצרה נא אותך ע"כ ועוד האריך רבי סעדיה גאון מאד, ואין צורך להאריך כל כך, כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה, כי יוצר הכל אחד מיוחד כמו שנ' ה' אחד. ונאמר ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי. ובמקרא יש הרבה מקראות כאלה עכ"ל הרב הסמ"ג.

ג׳סב) הבט נא אחי בעין חודרת בדברי הר' הסמ"ג ז"ל איך הביא דברי הרס"ג לחזק דבריו. ובעיניו הדבר פשוט מאוד, שכן היא אמונת אחדותו ית' אחדות שאין כמוה בשאר כל האחדים. שלא כדברי הקבלה החדשה שחשבו שאחדותו ית' פחותה גם משאר האחדים, כי הזוג האחד הם שנים בלבד, ואצל המקובלים החדשים האלהות כוללת כמה פרצופים כמבואר לעיל, חמשה פרצופים כוללים. והחמשה נפרטים עוד לשנים עשר פרצופים בעולם האצילות, חוץ מן הפרצופים שבעולמות העליונים אין מספר שלא דברו בהם. וחוץ מהפרצופים שבבריאה ויצירה ועשייה, ואלה הפרצופים כל אחד מהם נקרא בשם הוי'ה ואדנות ואלהים ובשם הקב"ה ומדרגותיהם חלוקים זה מזה, זה למעלה מזה, וזה למטה ממנו. ואין רשות לפרצוף לברוא או להחיות או להמית אלא בנטילת רשות מאותו פרצוף שלמעלה ממנו, כשרים הממונים מתחת יד המלך שהמלך נותן רשות למשנהו. והמשנה לשליש והשליש לשרי אלפים ושרי אלפים למאות וכו'. וכל אחד יעשה חפצו בדבר שנתמנה לו, אבל דבר גדול לא יעשה מדעת עצמו אלא בנטילת רשות מהממונה שלמעלה ממנו כמבואר לעיל סי' כ"א בשם זוהר בראשית וכמו שפירשו וביארו דבריו המפרשים, ושהמלך העליון מכולם אדם קדמון. והוא שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה, לפי שאדם קדמון זה הוא תחלת פרצופי האצילות, ולית לעילה מניה דימחי ביה. ויש לתמוה על זה למה אינו צריך ליטול רשות מאדם קדמאה שהוא למעלה ממנו אשר כל העולממות העליונים שאין להם מספר נתונים בחלל עיגוליו כמו שכתב המקדש מלך דף ט"ו ד"ה ורמז, או מהאין סוף שהוא האלוה העליון מעל כולם?

ד׳ומדברי הר' הסמ"ג הרוחנו שעד ימיו היו כל ישראל תקועים באמונת יחוד השי"ת שהוא אחד ומיוחד מכל שאר האחדים כד' הרס"ג. והיא דעת תורתנו הקדושה שבכתב ושבעל פה שקבלו רז"ל גמרא ובמדרשים הידועים ומפורסמים לרס"ל בלי שום ספק.

ה׳ושלא כדעת הקבלה החדשה אשר לא נודע מבטן מי יצאה, ומיד בן נכר הגיע ליד ישראל כמו שכתב הר' חיים יוסף דוד אזולאי בספרו שם הגדולים ויובא לקמן והיא כמעט מינות גמורה, כי רק בלשונם יכזבו לו יתברך שהוא אחד, ובלבם יחשבו כמה עילות משתלשלים זה אחר זה וכל עילה נקרא בשם הקב"ה.

ו׳סג) והר"מ בעל הגדרים בשורש אמונה כתב וז"ל, אמונה הוא הענין המצוייר בנפש כשיאמינו בו כך כמו שצויר, יהיה אמת מה שצייר או בלתי אמת, כי היא אמנוה אצלו רצויה אצל המאמין, והאמונה האמתית היא ההאמנה במה שצייר שהוא חוץ לשכל כפי מה שהו מצויר בשכל, כי ההאמנה אינה ענין הנאמר בפה, כי אין אמונה אלא אחר ציור. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים. אז תהיה האמונה ההיא אמתית וקיימת, כי תסכים למציאות והאמות כאשר יהיה בצודק, והוא לא יאמין במקבילו, היה אמות אמרתי ע"כ.

ז׳ונכתבו בצדו מהמפרש וז"ל אמונה הוא הענין המצויר בנפש, לאפוקי אמונת הסותרים שאין לה ציור בנפש, לכן לא תכנס בגדר אמונה. והאמונה האמתית וכו' זה הגדר לקוח מדברי הרב המורה, ושם נאמר שהאמונה האמתית לה שם בשלושה מסכימים בקשר הסכמה אחת, שהם הציור המחשבי, ואמונת הלב, והמציאות. כמו שמצייר במחשבתו צורת הארי ומאמין בלבו שהוא נמצא כן במציאות חוץ לנפש. ואחר שהנפש לא תתרצה באמונתה כי אם בהסכמת השכל, לכן עלינו זאת המצוה לחזק אמונת ודעות התורה במחקר השכלי והסכמת החכמה עם התורה, כי בהצמדם יחד תחזק הנפש באמונתה. והיתה האמת אזור מתנה, והאמונה אזור חלציה. ויחדיו יהיו תמים, בל יזוזו מלבו כל הימים. וכן אמרו רז"ל ושאינו יודע לשאול את פתח לו וכו' וכן הורו הר' בעל החובות וה' בעל בינה לעתים וסמכה אקרא דכ' דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי, פי' האמונה והדעות האמנתי אחר בחירת השכל באמתתן, משפטיך שויתי, אך בדברים הנוגעים במשפט וחוקים שויתי הבלתי מבוררים בשכל עם המבוררים וקצת חכמים בעיניהם יחשבו שהאמונה הנבחרת היא המתנגדת לשכל, ונמשכו בזה אחר דעת בעלי השלישים. ולא כן חלק יעקב, כי אמונתינו לא יסור אותם השכל, ככתוב אל תדמה ישראל אל עמים לא עלו מתוך ההפכה, וריב להם עם הדעת (אסף חלק א' מאמר א') וכן יאמר הכוזרי מאמר ו' סי' ל"א חלילה לאל מן השקר ושיבא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר, ומי חכם יבין דעת, כי רובי מצות התורה לא ניתנו לדרוש מפי התורה שבכתב כ"א כפי ביאור חכמים ז"ל בתורה שבעל פה.

ח׳והנה מצות האחדות ר"ל להאמין שהו ית' אחד פשוט אמתי הנמשך אחר שלילת המקרים, והתארים, ושלילת הגשמות, ואמונת חיוב מציאותו בבחינת עצמו, ושלילת השינוי ממנו ית' וכיוצא בהם מהאמונות האלהיות הבלתי מבוארת לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שהמאמין בהם שלא כדת אינו בכלל בעלי האמונה השלימה, ולא אותו ית' יעבוד כמו שכ' הרב בעל חובת הלבבות לא יוכל לעבוד עילת העילות זולת הנביא או החכם השלום, על כן המצוה עלינו לחקור על מצות אלה מפי סופרים ומספרים האלהיים למען לא יטעה באמונתו עכ"ל.

ט׳סד) ודבריו אלה שכתב שמצות האחדות לא ביארוה רבותינו ז"ל נפלאים בעיני עד מאוד מכמה פנים, כי הנה ידוע הוא ומפורסם שדרך רז"ל בעלי המשנה והתלמוד שלא להזכיר רק דבר שאפשר להסתפק בו אם הוא אסור או מותר, אבל דברי הפשוט איסורו או התירו לא יזכיר התנא כלל, דזיל קרי בי רב הוא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פרק ז' דברכות וז"ל ודע כי המשנה לא תדבר דבר באיסור דבר המפורסם וידוע איסורו או בהתר דבר שידוע התירו, אך בדבר שיש לספק בו אם הוא אסור או מותר, תבאר המשנה לאסור דבר שיעלה על הדעת שהוא מותר, או בהתר דבר שיעלה על הדעת שהוא אסור, אבל דברים הידועים לא תדבר בהם כלל, ולכן מקשים בגמרא תמיד פשיטא? מאי קמ"ל? אם היה דבר ידוע ומפורסם עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל בדברי הר' הסמ"ג כי אחדותו ית' פשוטה ותקועה בלב כל ישראל, וכל שכן בימי רז"ל בעלי המשנה והתלמוד, והשנית שהיא מבוארת בתורה נביאים וכתובים במקומות אין מספר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וידעת היום וכו' כי ה' הוא האלהים בשמים ועל הארץ מתחת אין עוד, ואמר אין עוד מלבדו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מיאתי, מי הקדימני, ועוד הרבה כתובים מדברים באחדותו ית' וקדמותו, ומפורסם ג"כ באומה הישראלית כנז"ל ס' ס"א, לכן לא הוצרכו רז"ל לבאר היחוד האמתי, להיותו מן המפורסמות, גם שלילת הגשמות מבוארת בכתובים כי לא ראיתם כל תמונה ותמונה אינכם רואים, ואל מי תדמיוני ואשוה, ואל מי תדמיון אל, והרבה כתובים כיוצא בהם, והשינוי ג"כ מבואר שלילתו מהשי"ת בכתוב הוא אמרו ית' אני ה' לא שניתי, וכן שאר דברים המביאים לענינים הנזכרים, ועם כל זה לא שתקו לרז"ל מלהזכיר תשובת בבלי וירושלמי ומדרש רבה ותנחומא ושאר מדרשים הידועים ומפורסמים לרז"ל מלהזכיר תשובת טענות ושאלות שאירעו וקרו להם מן החיצונים הכופרים הטוענים נגד אמונותיו ויש בהם די להורותינו הדרך הנכונה ביחוד השי"ת שהוא כמו שביארו ר' סעדיה גאון והרמב"ם בפי' המשנה ובחבור ובמורה ור' בחיי בחובת הלבבות, והרקח, ושבילי אמונה, ור' יהודה הלוי בכוזרי. וגם הרחיקו רז"ל מלהרבות בתארי השי"ת. ומכל ענין היוצא ממנו משמעות שתי רשויות או יותר כאמרם האומר שמע שמע או מודים מודים וכיוצא משתקים אותו וכמו שנת' לעיל סי' ל"ב. וכ"ש שנמצא את כל אלה על פי הקבלה האמתית ביחוד השי"ת אם נשכיל ונעמיק חרק בתרגומים המסורים לנו מרז"ל תרגום אונקלוס הגר ע"ה שתרגם את התורה מפי ר' אליעזר ור' יהושע, ותרגום יונתן בן עוזיאל הגדול שבתלמיד הלל שתרגם את הנביאים כמו שקבל מהלל. ומצאנו ראינו שהם משרישים האמונה האמתית בלב העם ומתקנים תרגום הכתובים שלא יפול ספק בקבלה האמתית כמו שכ' הרמב"ם והרס"ג. ועיין בהקדמה כוללת להר"ר נתן אדלר בעל נתינה לגר. ועל כן ארז"ל המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי. לפי שדרך הכתובים לדבר בדרך הרחבת הלשון, או בלשון מושאל, או משותף, או בלשון קצר, או במוקדם ומאוחר. צריך המתרגם לתרגמו כמו שקבלו חכמים, ואלו הן סודות התורה לפרש מקראות הסתומים כפי האמת שקבלו חכמים. ולכן אמרו רז"ל כי כשתרגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים יצאה בת קול ואמרה מי גלה רזי לבני אדם. ועליו יאמר רב יוסף בכמה מקומות אלמלא תרגומא דהאיי קרא לא ידענא מאי קאמר. ובמדרש הגדול פ' משפטים ויראו את אלהי ישראל. אמר ר' אליעזר כל המתרגם פסוק כצורתו ה"ז בדאי וכל המוסיף בו הרי זה מחרף ומגדף כגון ויראו את אלהי ישראל. וחזו ית אלהא דישראל ה"ז בדאי. שהקב"ה רואה ואינו נראה. ואם תרגם וחזו ית יקר שכינת אלהא דישראל הרי זה מחרף ומגדף. שהוא עושה כאן שלשה, יקר, ושכינה ואל עכ"ל. וקאי לי טובא שהרי יונתן בן עוזיאל תרגם כי את המלך ה' צבאות ראו עיני. ארי ית יקר שכינת מלך עלמיא ה' צבאות חזאה עיני והרי"ף בסוף מסכת מגלה הביא תוספתא זו ופי' ר' נסים המתרגם פסוק כצורתו וחזו ית' מלאכא דאלהא דישראל, ורחות כרסי יקריה ה"ז מגדף שהשוה כבוד עבד לכבוד רבו ע"כ, והערוך ערך תרגם פי' הרי מחרף ומגדף שעושה הכבוד מלאך, אלא יתרגם וחזו ית יקר אלהא דישראל וכו'. וכנגד אמונת השלוש שנתחדשה בזמן רז"ל בעלי המשנה מתלמידי ישוע הנצרי אמרו רז"ל במדרש רבה פרשת יתרו אנכי ה' אלהיך אשר הוציאתיך וגו' אמר הקב"ה מלך בשר ודם מולך יש לו אב או אח, או בן, אני איני כן, אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון שאין לי בן, ומבלעדי אין אלהים שאין לי אח ע"כ. והמקובלים החדשים נמשכו אחר דעת בעלי השלוש המאמינים באב ובן ורוח הקודש כמובן מהמשל המבואר בס' עז לאלהים בבית קודש הקדשים דף נ"ט ע"ב וז"ל ולפי שמלכא קדישא דכל קדישין לא מתפרש מניה לעלמין והוא מאיר בזעיר נאפין דהוא לב האצילות לכן הוא ג"כ יקרא בוצינא דקרדינותא שמאיר בלב שהוא זעיר אנפין דאצילות. נמצא שמה שנקרא זה השם הוא על שם נשמתו ולא על שם מלבושו כשאר השמות. והוא הנקרא מלך לבני ישראל כאשר נתבאר בפרשת ואלה המלכים. והוא מלכינו ואנחנו עבדיו. ואליו תפלותינו וכוונותינו. ואפי' אבא ואימא מוזהרים לכבד את הבן הזה וליראה ממנו, לפי שהוא המלך השליט על כלא. ואפי' שיצא הבן הקדוש הזה מאבא ואימא יתבאר לקטן שהוא העיקר, אבל בכל זאת אמשול לך משל אם ימלוך א' ויהיה לו אב ואם. למי צריכים לעבוד? בודאי למלך. ואפי' אביו ואמו צריכים לו לפי שהוא מלך. על זה אמר נשקו בר פן יאנף. ואמר בזהר נשקו ידין להאי ברא קדישא. כי שולטנו אתיהיב ליה על כלא וכו' הרי שאפי' אבא ואימא צריכים לו עכ"ל. הרי בהדיא שהוא זותר לדברי רז"ל במדרש שמות רבה הנז' לעיל, וירושלמי בפ' דיני ממונות, דגרסינן התם מהו חותמו של הקב"ה רב בבי בשם ר ראובן אמת. מהו אמת. אמר ר' בון שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר ריש לקיש אלף רישא דאלף בית מים באמצעיתא, תיו בסופא. לומר אני ה' ראשון שלא קבלתי מאחר. ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף. ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר עכ"ל הירוש'.

י׳ובשיר השירים רבה פר' א' איתה, אמר ריש לקיש ולמה הוא אמת. אלף בראש האותיות, מ"ם באצמע, תיו בסופן. לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. אני ראשון שלא קיבלתי מלכותי מאחר, ואני אחרון שאיני מוסרה לאחר שאינו בעולם. ומבלעדי אין אלהים שאין לי שני ע"כ. ופי' הר' עץ יוסף ששלשה שרשים מיוחדים באלהותו ית' הא' בקדמותו, והשני אחדותו, והג' נצחיותו ע"כ. הרי נתבאר לך מזה שהירושלמי ושמות רבה ושיר השירים רבה כולם מסכימים לעיקרים שכתב הרמב"ם באחדותו ית' וקדמותו. ודברי הזהר הומקובלים החדשים סותרים העיקרים ההם. לפי שנמשכו אחר מאמיני השלוש לעבוד את הבן כמו שנתבאר. ורז"ל הפליגו בהרחקת בעלי אמונה זו עד שאסרו לישא וליתן עמהם כדגרסינן בע"ז פרק אין מעמידין לא ישא ויתן עם המינים ואין מתרפאין מהן אפי' לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאתו ולא הניחו ר' ישמעאל. אמר לו ישמעאל אחי, הנח לי ואתרפא ממנו. ואני אביא לך מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו ומת. קרי עליה ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, ומסיים שם שאני מינות משאר איסורין של תורה. משום דמשכא ואתי למשך בתריהו ע"כ. טהכי נמי אמרו בירוש' שבת פרק ח' שרצים. בר ברוה דר' יהושע בן לוי הוה ליה בלי את בר נש ולחש ליה מן שמיה דישו פנדירא ואינשם כד נפיק אמר ליה מאן לחשת ליה, אמר ליה מילת פלן. אמר ליה נוח הוה ליה אלו הוה מאית. והות לי' כן. בשגגה שיוצא מלפני השליט. עוד שם מעשה בר' אלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא (הוא יעקב איש כפר סכניא הנז' בבבלי שהוא מתלמידי יש"ו) משם של יש"ו פנדריא לרפותו ולא הניח לו ר' ישמעאל. אמר לו אני מביא לך ראיה שירפאני. לא הספיק להביא ראיה עד שמת בן דמא. אמר לו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדירן של חכמים דכ' ופורץ ישכנו נחש וכו' ומאי הוה ליה מימר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ע"כ. מכל זה אתה למד כמה הפליגו והרחיקו שלא לישא וליתן עם מאמיני השלשה ואין מתרפאין מהן אפי' במקום סכנה. ואע"פ שהם אומרים שהשלשה אחד, ולפי שכל ישראל בזמן רז"ל אדוקים ודבוקים ביחוד השי"ת באמת לא הוצרכו במשנה ובתלמוד לבאר דבר זה ולומר שמי שחושב עלות נאצלים מהבורא ואומר שהם אחד עם מאצילם שהוא עובד ע"ז. כי זו היא אמונת המשיחים. ועליה אמר ר' שמעון ב"י כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. וכבר אמרו הנצרים עובדי ע"ז הם. ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהן בארץ ישראל יום ה' ויום ו' שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן בכל אידיהן (הרמב"ם פ"ט מע"ז) ולכן כ' הסמ"ג שאין צריך להאריך בזה מפני שכל ישראל אדוקים באמונת היחוד.

י״אסה) עוד כ' בעל הגדרים בשורש יחוד וז"ל יחוד נגזר מן יחיד שמשו בו להורות על האחדות האמתי אשר אין בו הרכבה כלל. אשר לא יבינהו רק החכם הרגיל בשלילת הגשם ומשיגיו. ואיש בער לא ידע שלילה. וכסיל לא יבינהו רק החכם והנה האחדות האמתי היא מצוה כתובה בתורה. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ומהמבואר שאין לפסוק שום מצוה מן התורה שבכתב לבד כי אם מן התורה שבעל פה שהיא ביאור המצות! והנה מענין מצות האחדות לא מצאנו שדברי חכמים ז"ל בביאורה. ובלי ספק שהיו מוסרין ביאורו איש לאיש בקבלה. כי לא יתכן שיעזבו ראשית המצוה ויסוד האמונה האלהית בלי ביאור! אך עתה שהביאור ההוא נשכח מאתנו עלינו לקחת תורה מפי הפילסופים (התורניים) למען לא נתעה בלי דעת להאמין בשניות ובגשמות (כהמקובלים החדשים) ונעבוד ללא אלהי אמת. והוא הדבר שאמר בעל החובות ז"ל לא יוכל לעבוד עלת העלות אלא נביא הדור או החכם המובהק במה שקנהו מן החכמה. וזולתן עובדים זולתו. ובאמת דבר החכם כי כמה דברים מורכבים שנים יתוארו בשם אחד. על דרך ההסכמה ע"כ. ביאור דבריו כגון שם כירים שהוא מקום שפיתת שתי קדרות, ונקרא בדברי רבותינו בשם אחד כירה. וכן רחים שהוא שם השכב העליון רכב, ונקראו שניהם בשם אחד טחון. בחורים טחון נשאו ובערבי רחא אע"פ שהם זו. וכן מספרים נקרא בערבי מקץ. וכן כל כיוצא בהם כדתנן בפרק י"ג ממסכת כלים קלגריפון, ומכחול, ומכתב, וזומא ליסטרא, אע"פ שהם שנים מחוברים ומורכבים נקראים בשם אחד על דרך ההסכמה וההעברה. ולא כן היא אחדותו ית' שהוא אחד אמיתי שאין בו שום הרכבה וצירוף, שלא כדעת המקובלים החדשים שאומרים שיש לו כמה פרצופים שנאצלו ממנו. וכל אחד נקרא בשם בפני עצמו, והם מחברים ומשתפים אותם בפיהם ובדעתם עם האלוה המאצילם ואומרים וכלא חד. ועובדים אותם יחד גם הגוף גם הנשמה, ומשקרים לומר כי את נשמתו הם עובדים, וזה לשון עוז לאלהים בבית קדש הקדשים פ' י"ח דף נ"ו ע"ב ואם תאמר שאהיה עובד לנשמה בלא גופא ח"ו, חלילה, אלא כבר אמרנו לעיל שזה הפרצוף דמלכא קדישא ושכינתיה הוא אדוק בנשמה. לפי שהוא עתיקא קדישא דכל קדישין. והוא ונשמתא חד אינון כמא דאמרינן לעיל הוא ושמיה חד אינון ולא מהפרש מנהון לעלמין. ואם יעבוד לנשמה בלי מלכא קדישא יהיה פירוד בין נשמה לגופא. וכן מבואר מדברי גליון הזהר ומשנת חסידים הובא לעיל סי' ט"ל. ועל מה שכ' בעל הגדרים שלא יתכן שיעזבו רז"ל ראשית המצוה ויסודה וכו' כבר העירותי על דבריו לעיל סי' ס"ד שאדרבה נהפוך הוא שכל דבר המפורש בכתובים והוא פשוט ומפורסם בישראל לא ידברו בו חכמי המשנה. ובעלי התלמוד ג"כ לא שמו מגמתם רק לבאר ולישא וליתן בדבריה ולבררה וללבנה, ולהודיע דינים ושאלות שנתחדשו בימיהם, וגזרות ותקנות שתיקנו, אבל דברים הפשוטים אין צורך להזכירם כלל. ודעות ורעיונות הקבלה החדשה עוד לא נודעו ולא נשמעו בימיהם בין היהודים כלל, וזרים המה לאמונת תורתינו הקדושה. כי רק מתחלת האלף הששי בסוף המאה הראשונה החזיקו ברעיונות האלה קצת מחברים שנמשכו אחר דעות הפילסוף הרמאי שדבק בדעת השונים והשלישי הוא מחבר ספר הזהר והתקונים. וכון בו להטעות את ישראל ולהדיחם מעל ה' אלהינו. ותלה רעיונותיו ברשב"י התנא וחביריו, בפרט בשני דברים, מידי דעל רשב"י תני במאמרו הקצר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. והשני בביזוי המשנה שקלא וטריא דבלמודא שהם עיקר ויסוד תורה שבעל פה שהוא מבזה אותן כמו שיתבאר להלן (דלרשב"י שתורתו אומנותו היא כקריאת שמע בעונתה ירוש' שבת פ"א). וטמן את הספר הנז' בארון וקברו בקרקע כדי לישנו כאלו הוא ישן נושן מימי רשב"י. ואמר למלך ממלכי מזרח לחפור שם בקרקע למצוא מטמון של כסף וזהב, וצוה המלך הנז' לחפור על עסקי ממון ונמצא שם ארון ובו ס' הזהר וכו' ושלח אותו לטוליטולא וכו' ומשם נתפשטה הקבלה החדשה בישראל כמו שכ' הר' חיד"א בספרו הנחמד שם הגדולים במערכת ספרים ערך זהר.

י״בועל ידי הרבנים הפתאים שקבלוהו לתומם באמונת אומן שהוא חבור רשב"י והחזיקו בו על שמו ולא שמו אל לבם לחקור ולדרוש מבטן מי יצא, ומי התיר לדרוש ולחקור במופלא ומכוסא, ושהוא סותר אמונתינו הטהורה שקבלנו מאבותינו ומרז"ל באל אחד מיוחד מכל שאר האחדים, וזה לסבת שעירב בו הרבה דברים מדברי רז"ל, ומזהיר מאד בקיום המצות של תורה והעסק בתורה שבכתב ותורתו החדשה שהמציאה חלף המשנה והתלמוד שהם מעורבים מטוב ורע, וקורא לתורתו תורה שבע"פ שכולה טוב ורק שיהיו לשם אלהים אחרים, קב"ה ושכינתינ עלאין (אבא ואימא) וקב"ה ושכינתיה התאין (זעיר ונוקביה) ולא שנה במצות התורה רק בקצת פרטים שכיוון לרמוז אמונתו באלהים רבים, ולשום עיקר העבודה לבן שהוא זעיר אנפין, וברוב המצות מכוינים בהם לקשט הנשים שכינתא עלאה ושכינתא תתאה, כדי למצוא חן בעיני בעליהן לעוררם לתשמיש (כמו שכ' הר' משנת חסידים בתיקון חצות וז"ל וכיצד יעשה ישב על הארץ אצל המזוזה שבפתח שרומזת להח' ורגליו יחפים ממגעל, ויתן אפר מקלה וכו' ועל ידי זה מתחמם הזעיר אנפין ומתאוה לה וכו') זה להוליד נשמות למלאכים. וזה להוליד נשמות חדשות לישראל (זהר יתרו דף פ"ט ע"כ) שלא כרצון חכמים בבראשית רבה (הבאתיו לעיל סי' ל"א כל שיש לו תולדות וכו') ויחס עיקר העבודה וקיום המצות והברכות לבן כנז"ל. ועוד יתבאר לקטן. ועל ידי רעיונותיהם העולים על רוחם חשבו לפרש הכתובים שנאמרו על דרך המליצה והרחבת הלשון או בדרך חיבה כמו שאמרו רז"ל לא זז מחבבה וכו' כמשמען והנחתן הראשונה יד ה', עיני ה', יעשן אף ה' עלה עשן באפו, בלצמנו כדמונתנו, בנים אתם לה' אלהיכם, אחי ורעי, ויראו את אלוהי ישראל, עורה למה תישן ה', הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וכיוצא בהן, יפרשו אותן על ידי רעיונות אלו כהנחתן הראשונה, היפך מאמר רז"ל המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי. וכמו שכ' הרס"ג בהאמונות והדעות מאמר האחדות. והרמב"ם במורה ח"א וזולתם. סו) הן עתה אערוך לפניך ידידי הקורא, השם נגד פניו כבוד השי"ת וכבוד תורה שבעל פה שהיא המשנה והתלמוד אשר כל דורש את דבר ה' בתורת אלהים יפנה ואעתיק פה קצת מאמרים מרז"ל להודיעך איך הם מחבבים ומוקירים את המשנה ואת התלמוד. וכי הם עיקר תורה שבעל פה שקבל משה מסיני, ולא שינה מכל אשר צוהו ה' אלהינו כאשר העיד עליו השי"ת באמרו כל ביתי נאמן הוא. ואחרי כן אערוך לעיניך הקורא את דברי נביא השקר והפילסוף הרמאי מחבר ס' הזהר איך הוא מבזה את המשנה והתלמוד והוציא לעז וחשד למשה רבי' ע"ה שמפי עצמו אמרה, ושעל זה נקנסה עליו מיתה ולהקבר בארץ נכריה חוץ לארץ, ומן המפורסם וידוע לכל שלפי רוב חבתה של משנה בעיני רבותינו ז"ל בעלי התלמוד הם מדקדקים בלשונה כדרך שעשו במקראי קדש כדגרסינן בעירובין וסוכה מאי שנא מבוי דתני תקנתא ומאי שנא מוכה דתני פסולה וכו'. לפי שרז"ל דבר ברור הוא אצלם שהמשנה היא בעצמה ההלכות שקבל משה בסיני ועליה עמד בהר ארבעים וארבעים לילה ללמוד כללותיה ופרטותיה אשר בהם נזכה לחיי העוה"ב כמקובל בכל האומה הישראלית וכמו שאמרו רז"ל כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואמרו עוד שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. ור' אמי ור' אסי לא הוו מצלו בבי כנשתא אלא ביני עמודי היכי דגרסי. ובהוריות דף י"ג במעשה דר' מאיר ור' נתן שנתקנאו ברבן שמעון בן גמליאל שתיקן שכשיכנס הנשיא כל העם עומדים מבפניו, וכשאב ב"ד נכנס עושין לו שתי שורות אחת מכאן ואחת מכאן, וכשחכם נכנס אחד ועומד ואחד יושב עד שישב במקומו, ובקשו להעביר את רשב"ג מנשיאותו על ידי שישאלו ממנו לשנות להם מסכת עוקצין דלא הוה נמיר לה, וכי לא ידע נימרו ליה מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו', אלמא דקרו רבנן למשנה תהלות ה', ובמדרש תנחומא פרשת וירא גרסינן אמר רב יהודה בן שלום בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב וצפה הקב"ה שאומות העולם עתידן לתרגם את התורה ולהיות קורין אותה יונית והן אומרין אנו הן של ישראל. אמר לו הקב"ה למשה אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו, וכל כך למה מפני שהמשנה היא מסתורין של הקב"ה. ואין הקב"ה מוסר מסתורין שלו אלא לצדיקים שנ' סוד ה' ליריאיו. ועיין מה שכ' בזה מהר"י מדובנא בספרו הנחמד אהל יעקב בחתימת ספר במדבר וינעם לך. ראה כמה היה חביבה עליהם המשנה וקראו לה מסתורין של הקב"ה שאינו מוסרה אלא לצדיקים שנ' סוד ה' ליריאיו. וכן במדרש שמות רבה פרשה מ"ז אמרו כת בלך את הדברים האלה וגו' הדא הוא דכתיב אכתב רובי הורתי כמו זר נחשבו בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא, משנה, תלמוד, ואגדה, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אפי' המ שמלתמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה ומאחר שלמד אותה מפי הקב"ה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו רבונו של עולם אכתוב אותה להם, אמר איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים באומות (פי' שיאמרו אומות העולם שניתנה להם) אלא המקרא אני נותן להם בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה וכו' ומסיים כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין האומות ע"כ. וכן כתבו קדמונינו הר' חטר ור' זכריה הרופא בפי' הי"נ עיקרים בעיקר השמיני וז"ל ואנמי' כאן על פה לפי שידע הקב"ה והודיע למשה שאומות העולם עתידין ליקח התורה על ישראל. וכיון שלקחו תורה שבכתב לא יוכלו ליקח תורה שבעל פה מפני שהיא בסופרים ולא בספרים. ואלו לקחו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה היו אומרים שהם ישראל בעדות נאמנה ע"כ. ראה ידידי הקורא והבן דברי רז"ל שאמרו כי על המשנה והתלמוד שהם יסוד כל תורה שבעל פה כרת השי"ת ברית עם ישראל. כי המה חיי רוחנו לעולם הבא והם רובה של תורה כדאיתא בניטין פרק הנזיקין. ובפרק קמא דברכות גרסינן ואמר ר' לוי בר חמא אמר ריש לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם, לוחות אלו עשרת הדברות, והתורה זו מקרא. והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו גמרא. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני ע"כ. ומביאו רבינו הרמב"ם בהקדמת ספר היד עיין שם.

י״גובסוף פרק קמא דחגיגה י' ע"א שנינו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו, הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויים בשערה מקרא מועט והלכות מרובות, הדינין והעבודות, הטהורות והטומאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה. ופי' בגמרא דהכי קאמר הן והן גופי תורה בין אלו שיש להן על מה שיסמכו בין אלו שהם כהררים התלוים בשערה אלו ואלו גופי תורה, כלומר עיקרה ועצמה של תורה. גם בסוף פרק שלישי דאבות שנינו גם כן ר' אלעזר הסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, ופי' ר' עובדיה הן הן גופי הלכות עיקר תורה שבעל פה, שמקבלים עליה שכר ע"כ. ובמסכת מגילה דף כ"ח ע"ב אמרו ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ע"כ מכל מה שהבאתי יתבאר לך שההלכות שבמשנה ובגמרא הן הן עיקרה ועצמה של תורה שבעל פה שקבל משה בסיני שאדם מקבל שכר עליהם וזוכה בהן לחיי העולם הבא, והן כתרה של תורה שנאמר בה בי מלכים ימלכו בי שרים ישורו. ובמדרש רבה פרשת קרח דרשו רז"ל ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות ושמנים פלגשים אלו שמנים בתי מדרשות שהיו בירושלים כנגד פתחיה, ועלמות אין מספר זו משנה החיצונה, ופירשו המתנות כהונה, והרב עץ חיים, דקרי לבתי מדרשות פילגשים על שם שנושאים ונותנים וחולקים זה עם זה כמו פילגשם, וכי משנה החיצונה מה שלמדו היחידים חוץ לאלו בתי המדרשות. וביד יוסף פי' שכוונת המדרש על הברייתות וע"כ. וכן מצאתי סיוע לפירושו בשיר השירים רבה וז"ל ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות של הלכות, ושמונים פילגשים אלו שמונים פרשיות שבתורת כהנים. ועלמות אין מספר אין קץ לתוספתות. אחת היא הן חולקין אלו עם אלו וכולהון דורשים מטעם אחד, מהלכה אחת, מגזירה שוה, מקל וחומר ע"כ. ראה כמה מחבבים רז"ל את המשנה והתלמוד וקראו להן מלכות. ולא שפחות כאשר עשה הפילסוף הרמאי האדוק בדעות חיצוניות הוא מחבר הזהר כמו שיתבאר לקמן. ובבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) גרסינן. ת"ר העוסקים במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ונוטל עליה שכר, בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד, ופריך היא גופה קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה כזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מהתלמוד? אמר ר' יוחנן בימי ר' נשנית משנה זו, שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא, הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד עיין שם ובפי' רש"י. ובירושלמי מבואר בהדיא דרשב"י הוא דתני לה, כדגרסינן התם בפרק כל כתבי הדא אמרא שהמשנה קודמת למקרא, ודא מסייעא לרשב"י דתני רשב"י העוסק במקרא מדה שאינה מדה, במשנה מדה שנוטלין ממנה שכר, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה כזו, לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד אמר ר' יוסי בר' בון הדא דאת אמר עד שלא שקע בו רבי רוב משניות, אבל מששיקע בו רבי רוב משניות לעולם הוי רץ אחרי התלמוד יותר מן המשנה ע"כ. וכן בפ"ק דשבת סוף פסקא דלא ישב אדם לפני הספר קאמר התם דהקורא את שמע בעונתה כמשנה היא, ושלא בעונתה כאדם שקורא בתורה ששכרו פחות מהעוסק במשנה, ומסיים בה רשב"י כדעתיה דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, ורבנין עבדין מקרא כמשנה עכ"ל, ובילקוט ריש פר' צו ר' חנינה אמר אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות שנ' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ע"כ. ראה תראה ידידי הקורא דברי רז"ל שהבאתי מקצת מהם כמה הם מחבבים ומחשיבים את המשנה שהיא עיקר תורה שבעל פה שנאמרה למשה בסיני, ובפרט שים עיניך לדברי תנא דידן רשב"י הנאמרים באמת בבבלי ובירושלמי כמה הוא מחבב ומחשיב את המשנה יותר מן המקרא, ואת התלמוד שהוא פי' טעמי המשנה יותר מכולם שאין לך מדה גדולה יותר ממנה, אלא דבירושלמי מוקי להא דאמר לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד קודם שסידר רבי את המשנה שאז היו הרבה משניות שהם שגורים בפי התלמידים כל אחת בשם אומרה, והרבה בריתות היו להם, אבל לאחר שסידר רבי את המשנה והשמיט בה כמה משניות ובריתות, וגם סתם במשנה דברי יחידים שראה ר' דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם, לפיכך חזרו לומר הוי רץ לתלמוד יותר מן המשנה. ומדברי כולם למדנו כמה היה חביב להם לימוד המשנה והתלמוד, ושרשב"י הוא דתני לה, ומזה הוכחה גמורה ברורה שס' הזהר אינו לרשב"י התנא ע"ה, כי אם לפילסוף רמאי גדול שלמד כל חכמת ישראל בשני התלמודים ומדרשי רז"ל. והוא מאמין בדעות הכשדים והכלדיים פילסופים הראשונים שהיו חולקים על אברהם אבינו באמונתו באל אחד, ומאמינים בשתי סבות קודמות, וכל אחת פועלת היפך האחרת, והסבות הפועלות הטוב קורא להם בשם סטרא דקדושה, והם אדם קדמון וכתר עליון עם שאר פרצופים וצורות דעשר ספירות דקליפה, והם אדם בליעל וכתר עליון דקליפה עם שאר פרצופים וצורות דעשר ספירות דקליפה המשתלשלים מהם הנקראים בשם אל אחר, כי הוא מאמין ומאמת מציאות אלהים אחרים בעולם כדעת הכשדים והמצרים הקדמונים בפילוסופיה הקדומה שכבר גמר ריחה וסר טעמה. ובשפתי חלקות וגיזומים הוא מושך ל ברבים מהרבנים התפאים להאמין באלהים אחרים רבים ולזלזל בלמוד המשנה והתלמוד עד שלא ידעו מה לעשות והיאך יפרשו מן האיסורי' שנאמרו למשה בסיני כגון ח"י טריפות הנזכרים במשנה וחילוקי דיניהם, לפי שלא נתפרש בתורה בהדיא אלא דרוסה כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות. ויכוצא בזה בשאר איסורים של תורה שלא נתפרשו בתורה שבכתב ונמסרו למשה קבי' ע"ה בעל פה. והמה מפורעים במשנה ובתלמוד כגון דיני תערובת איסור בשר וחלב. ואיזה מהן אסור מדאוריתא ואיזה אסור מדרבנן. והפילסוף הנז' כיוון לפסול ולהשכיח מישראל כל הדינים המבוארים במשנה ובתלמוד. ובהדיא אמר שבסוף גלותא יתפרנסון מחבורא דיליה.

י״דסז) הן עתה אערוך לך ידידי הקורא דברי הפילסוף הנז' המבזה לימוד המשנה והתלמוד, ומזלזל בשקלא וטריא דרבנן בתלמוד שהם לפי דעתו מהסטרא אחרא הנקרא מצרים (פועל הרע) שמעבידם ומטריחם בכמה קושיות ופירוקם כאשר יבין המשכיל בדבריו איך הוא משביח את הרמזים שלו בפסוק ונהר יוצא מעדן (זוהר בראשית דך כ"ו וכ"ז) בשם סבא דסבין (עתיק) שנגלה לר' אלעזר וחביריו. ור' אלעזר סיפר זה לאביו ר' שמעון שאמר להם סבא דסבין שאותן ארבעה שנכנסו לפרדס. השלשה מהם שלא למדו הסודות שלו שהם מאבני שיש טהור שהם מאבא וברתא והם מלוחות ראשונות שנשתברו, רק למדו משנה ותלמוד שהם מלוחות שניות שיש בהם טוב ורע והוא התר ואסור, לפיכך נסתכנו, אבל ר' עקיבא למד הסודות שהם ענייני רבוי האלוהות שהוא מרמזם באותיות שם הוי'ה ב"ה ושהסודות המבוארים בדבריו הם מאבני שיש טהור שכולו טוב והם ממדרגת לוחות ראשונות שנשתברו ואין בהם תערובת רע, ולפיכך נכנס בשלום ויצא בשלום, אבל המשנה והתלמוד ושאר מדרשי רז"ל הם מעורבים מטוב ורע. ראה ידידי ותן דעתך בדבריו איך הוא מבזה לימוד המשנה והתלמוד ומדרשי רז"ל ומעיד עליהם שהם עץ הדעת טוב ורע היפך דברי שלמה המלך ע"ה שאמר ברוח הקדש כי לקה טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ורז"ל במדרשיהם הרבו בשבח תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, יותר כמו שכתבתי לעיל בש' הירושלמי בשם רשב"י.

ט״וובכמה מקומות קורים רז"ל לתורה טוב כמו שאמרו על זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה שנ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וכתיב עץ החיים היא למחזיקים בה, ולא עץ הדעת טוב ורע, ושוב חזר הפילסוף הנזכר לגנות את המשנה והתלמוד באמרו דבר אחר (שם דף כ"ז ע"א) ומשבח את סחורתו הסודות שהוא בודאם מלבו שהם מעץ החיים מזעיר אנפין דאצילות ששם אין שליטא לקליפות, ולא ימצא בהם קושיות ומשא ומתן של הלכה (אבל הם המצאת אלהים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו והם עוקרים יסוד יחוד השם שהוא העיקר הגדול). אבל המשנה והתלמוד הם יוצאים ממטטרון דיצירה והוא זעיר אנפין דיצירה ששם נכנסו בן עזאי ובן זומא ואלישע, אחר ששם יש אחיזה לקליפות והם מעץ הדעת טוב ורע, מצד אחד טוב, והוא היתר כשר טהור, ומצד אחד רע והוא אסור ופסול וטמא (כאן גילה מצפוני לבו דניחא ליה בהפקירא ולא יזכר שם טמא ופסול ואסור החכם יבין). ועוד חזר שם לדרוש בגנות המשנה והתלמוד בשם מארי מתניתין וז"ל וימררו את חייהם (המצרים שהם הקליפות) בעבודה קשה, דא קושיא, בחומר, בקל וחומר, ובלבנים, בליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בפרך, דא משנה, אם תיבין בתיובתא. אתאמר בהון ויורהו ה' עץ, ודא עץ חיים, וביה יתמתקו המים (פי' המקדש מלך בתחלה היו עומקים בפשטי התורה (דהיינו משנה וגמרא וברייתא שהזכיר לעיל) אזי וימררו את חייהם שאינם מקבלים שפע משם מ"ה שהוא שקיו דאילנא שהוא פנימיות זעיר וכו') ודא משה משיח דאתמר ביה ומטה אלהים בידו, מטה דא מטטרון, מסטריה חיים, ומסטריה מיתה. כד אתהפיך למטה איהו עזר מסטרה דטוב. כך אתהפיך לחויא איהו כנגדו. מיד וינס משה מפניו. וקב"ה מסר ליה בידיה דמשה ואיהו אוריתא דבעל פה דביה איסור והתר (פי' המק"מ כי תורה שבע"פ היא במטטרון ששם טוב ורע שהם איסור והיתר) הנך רואה בעיניך ידידי את דברי הפילסוף החובר מחבר הזהר איך הוא מכיון ליתן דופי במשנת חכמים ותלמודם המקובל בידם איש מפי איש ממשה רבינו ע"ה. וליחס את המשנה למטטרון שיש בו טוב ורע. ולא מפי הגבורה ניתנה אלא מטטרון. והטוב שבה הוא היתר טהור כשר, ורע שבה אסור וטמא ופסול. וחשב את העסק בה לעון אשר חטא. אשר אם ישובו ישראל בתשובה ויעזבו המשנה, ויתעסקו בסודות שערך לפניהם ברבוי האלוהות הקדושים לו פועלי הטוב, וגם בידיעת הקליפות אלהים אחרים טמאים בעלי הרע ימתקו להם המים המרים המאררים. כי אז לא ידעו עוד להבדיל בין טמא לטהור ובין קדש לחול, כאשר מצאנו ראינו האנשים העוסקים כל ימיהם בסודות הנזכרים ואינם משגיחים במשנה ותלמוד ופוסקים, שאינם יודעים כלל להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כשר ופסול, אסור ומותר, ולא ידעו במה יכשלו, כי מוחם מלא מלי דחסידותא דאית בהו אפיקרותא, עבודת הפרצופים וכפירות שונים אשר לא צוה ה', ומוחין דקטנות ומוחין דגדלות, וזווגים וטפין הנוזלים מן הפרצופים הזכרים לרחם נשיהם ופילגשיהם, עד אפס מקום במוחם לנוח שם אסור ומותר. להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין דבר הנאכל לדבר שאסור לאכלו אשר על זה נצטוינו בתורה, וקיימו בעצמם מאמר ר' נתן שאמר כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על המשנה (פי' רש"י שעשאה כפי שאינה עיקר. או שאינו מחזר לשנותה, סנהדרין דף צ"ט ע"ש ברש"י ומהרש"א).

ט״זסח) ואח"כ (דף הנז"ל ע"ב) הוסיף להרבות דברים בדברי גרגן כמתלהמים, וכמתלחלח היורה זיקים לשבח סודותיו ולקרות תורתו עץ חיים היא למחזיקים בה, ואיהי מטרוניתא מלכות. והעוסקים בה בני מלכים, ואת המשנה שקבל משה מפי הגבורה והשנאה לאהרן ובניו וזקני ישראל ולכל ישראל כדגרסינן בעירובין פ' כיצד מעברין. ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה (לא מפי מטטרון) נכנס אהרן שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרון וכו', קרא לה הפילסוף הנז' שפחה ואמר שאלו זכו ישראל היה משה נותן להם משנה שאין בה אסור וטמא ופסול, אלא הכל טהור ומותר וכשר, ועל שנתן להם משה רבינו המשנה הזאת שיש בה איסור והתר, טמא וטהור, פסול וכשר, נענש להקבר בחוצה לארץ, ולא ידע איש את קבורתו, כלומר סבת עונש קבורתו, וסבת עונש קבורתו שם, משנה זו שנתן לישראל. והעוסקים בה ומורים לעם את הדרך ילכו בה קרא להם ערב רב, לפי שהמשנה מרחקת אמונתו באלהים רבים שהוא מרמזם באותיות יהוה, ולכן קרא למשנה שפחה דשלטא על מטרוניתא שהיא גורמת להפריד בין מלכא ומטרוניתא, באמרו שם ומלכא ומטרוניתא מתפרשן מבעלה בגין כן תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלך, דא איהו עבדא ידיעא (מטטרון שנתן המשנה הזאת למשה) ושפחה כי תירש גברהת דא משנה, ונבל כי ישבע לחם (מלחמה של משנה) דא ערב רב. _העוסקים במשנה) עם נבל ולא חכם, ואין יחוד לפרצופים עד דיתמחון ערב רב, העוסקים בה שהם גורמים פירוד בין המלכים ופילגשיהם. ובפרשת כי תצא הוא משבח את תורתו החדשה שהוא קורא אותה קבלה, והעוסקים בה קורא להם אדם, אבל העוסקים במשנה ובתלמו דהוא קורא להם בשם דגים ועופות השמים, והעוסקים בקבלתו למעלה מהם ושעליהם נאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים דאינון מארי מתניתין, ומרבה עוד דברים לגנות התנאים ואמוראים ולהפחית כבודם, ולשבח העוסקים בקבלתו החדשה בדברי חלקות היורדים לדרי בטן, כאשר יראה המעיין המשכיל על דבר אמת חבקי בכתובים ובדברי רז"ל בתלמוד ומדרשים האמתיים. ושם בדף רע"ו גילה פנים בחוצפא יתירא בשם רעיא מהימנא לומר אית סלע ואית סלע, אית אבן ואית אבן, אית אבו דשמא היהוה (היא תורתו החדשה המלאה פרצופים וצורות הנקראים בשם יהוה ואדנות ושאר שמות הקדש נמחקים ואין נמחקים ומרמזם בשם הוי"ה) עלה אמתר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב, ואית אבן דאיהי אבן משכית, דלית תמן נביעו דחכמתא ולא דיבור אלא אבן דאיהי (חסר הפסוק בכאן ולא חפץ לפרסם כוונתו כל כך בבזוי המשנה והיה רוצה לומר אבן נגף ואבן מכשול). ראה והבן בדבריו איך הוא מחשיב לתורתו החדשה וקורא לה אבנא די מחת לצלמא, ובמלת צלמא כוונתו על המשנה והתלמוד שהוא חושב אותם כצלמי האלילים, ומבזה אותה וקורא לה אבן משכית דלית בה חכמתא, ובדבריו אלה הוא רומז לפרוש מן המשנה כמאמר הכתוב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה (פי' להשתחות וליחד השי"ת על פי המשנה המרחקת כל רבוי באלהות. רק על פי חזרתו החדשה שהשי"ת מחולק לכמה פרצופים זכרים ונקבות וצריך לקשרם ולאחדם ולזווגם יחד ר"ל). ושוב חזר הפילסוף הנז' לדבריו שבראש עמוד ב' שקורא לתורתו סלע הנובע חכמה, ואת המשנה ואת התלמוד שקבל משה מסיני הוא מדמה אותן לקליפה הקשה של אגוז שכל חכמי הדורות יגעים בה ולית לון יכולת לאפקא מינה מיא אלא טיפין.

י״זועוד לא שבע להטיל קלון ופחיתות במשנה שהיא המצוה שקיבל משה מסיני כדאיתא בברכות והובא לעיל, וקורא לה שפחה, סלע אחרא, דאתקריאת קליפה, משנה. נוקבא דעבד נער, עלה אתמר בדברים לא יוסר עבד אלא דמחן ומתברין מנה כמה פסקות בלא נביעו דחכמתא. ומשבח הוא את תורתו החדשה המלאה אלוהות רבים וקורא לה ברתא דמלכא, דבגינה אמתר ודברתם אל הסלע בדבור ופיוס כברתא דמלכא, ומספר שם שמשה רבינו התודה את חטאו זאת שנתן לנו את המשנה והתלמוד שהם סותרים ומכים על קדקד אמונתו באלהים רבים שהוא קורא לה ברתא דמלכא. ושעל כן נגזר עליו מיתה. דמאן דסריב למטרוניתא חייב מיתה, כל שכן מאן דמחי לברתא דמלכא ושעל כן נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. ושיקבר בארץ נכריה חוצה לארץ.

י״חסט) ראה והתבונן אחי איך בדבריו אלה הוא מחלל את הקדשים כללותיה ופרטותיה של תורה המקובלים ביד כל ישראל הכתובים במשנה ובתלמוד שקיבל משה מסיני ומסרם ליהושע וכו' הקדושים לכלל האומה הישראלית, ומחבר הזהר מחללם ומורה לעזבם ולפרשו מהם כאבן משכית, וקורא להם בשמו של גנאי שפחה כי תירש גברתה, אשר תחתיה רגזה ארץ, ובשם קליפה קשה אשר ילאה כל אדם לשברה ולהוציא ממנה אוכל מועט כנטפי מים מועטים אשר ל אירוו לנפש עיף וצמא. כה עשה הפילסוף הרמאי מחבר הזהר לגרע נטפי מי ים המשנה והתלמוד בכמה מיני מגרעות אשר שת עליהם בזהר ובתיקונים. ובמחשבה רעה זו חשב לפסול ולהשכיח את המשנה והתלמוד מישראל ולסתום את פי באר מים חיים אשר ממנו יקרו כל הליכות תורה שבעל פה. ומחשבתו זאת בפירוש אמרה בכמה מקומות, וכמו שכ' ר' יצחק דלטאש בפסק המודפס בתחלת ס' הזהר הבנוי על דעת מחבר הזהר שלא כרצון רז"ל בעלי התלמוד, ומהם גם כן בתיקוני זהר חדש בתחלתו דבור המתחיל והמשכילים, שכ' שם דאסתכם קב"ה ושכינתיה למעבר האי הבורא וכו' (והמשכיל יבין איך אפשר שיסכים הקב"ה לשנות מה שכתוב בתורה כי שאל נא לימים ראשונים וכו' וכמו שביארו רז"ל).

י״טובהקדמת תקוניה הזהר דף ג' ע"ב, גם בתחלת הקדמה שנייה ובסוף תיקונא שתיתאה כ' וכמה בני נשא יתפרנסון מהאי חבורה דילך בסוף יומיא וכו'. ומשפתי חלקות מסית ומדיח לזלזל בלימוד משנה ותלמוד, וחשב עסקם לעון אשר חטא עד שצריך תשובה לעזוב אותם ולהתעסק בתורתו החדשה המלאה תארים ותבניות צורות ופרצופים רבים שונים זה מזה אשר עלה על רוחו לעשותם גופים, ולהוריד להם נשמות מעצמות האלהים העליון שאין לו דמות הגוף בידים ורגלים ושאר אברי הגוף רק דמות עגול גדול מקיף את כל החלל שבתוכו לפי דעתו ודרך צינור דק משך כמנו הפילסוף המתעה נשמות ומלבושים לכסות מערומי הצורות והפרצופים כמבואר בעץ חיים להרח"ו, ובשאר ספרי המקבלים ממנו אשר לא שמו אל לבם דברי רז"ל בגמרא ומדרש רבה ותנחומא וכיוצא מספרי רז"ל האמתיים.

כ׳ובתיקוני זהר חדש (דף ו' וז' ודף י') הרחיב עוד את פיו לספר בגנות העוסקים במשנה ובתלמוד כדי שיקרא רבי או כדי להשיג עושר בעה"ז או שיזכה לחיי העה"ב, שאמרו חכמים עליהם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך וכו' וגם אמרו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. והפילסוף מחבר הזהר שם אותם ליורשי גהינם, ודימה שקלא וטריא דרבנן העוסקים בתורה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לכלבים המנבחים ואומרים חף חף הב הב. ואמר שהם יורשים גיהנם האומרת הב הב. כמו שמסיים שם שעליהם נאמר ואלה לחרפות ולדראון עולם. ולעג על מאמר התנא למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה. ואף אם עוסק בתורה להבדיל בין הטהור ובין הטמא כאשר ציונו ה' אלהינו להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, ושאר איסורי מאכלות הכל נקרא אצלו עוסק שלא לשמה כמו שאמר שם - לא משתדלין אלא לגרמייהו לדבתא בשרא וכו'. ולא נקרא עוסק לשמה אלא העוסק בתורה כדי לחבר האלהות הזכרים בנקבות, אבא עם אימא, וזעיר עם נוקביה. לזוגם יחד והיו לבשר אחד. וכן בקריאת שמע וציצית ותפילין ושאר כל המצות. ולכן תקנו המקובלים לומר קודם כל מצוה שעושים לשם יחוד קב"ה ושכינתיה וכו', כי תכלית כוונת הפילסוף להכניס בישראל אמונת רבוי באלוהות זכרים ונקבות ולעשות חבורים שלו שהם הזהר והתיקונים עיקר לעסוק בהם חלף המשנה והתלמוד. ולשכח מישראל עסק המשנה והתלמוד שכל כללותיה ופרטותיה של תורה כלולים בהם. ובכמה מקומות הוא משבח את חבורו זה ומהם בתיקוני זוהר חדש דף י"ו ע"ב. ובנפת אשר יטיף הפילסוף הנז' בשפתי אמונה שהיא זרה לאמונת תורתינו הקדושה משך לב רבים בחלקלקותיו, וישיאם לעבוד אלהים אחרים המה הצורות והפרצופים אשר בדה מלבו להטעותנו בפירוש עשר ספירות הנז' בספר יצירה לחשבם אלהות ולעבוד אותם בעבור שנשמותיהם חצובים מהאלהים העליון (לפי דעתו) אשר חלק להם מעצמותו ומהותו הם ועיגוליהם וגופם ונשמתם ולבושם, כולם חוצבו ממקור אחד (הוא הא"ם) אשר לפי דעתם אין לו שם ונקודה ולית מחשבה תפיסה ביה, ולא שייך שום עבודה וקריאה אליו, ולא יענה את הקורא אליו שכבר מינה והפקיד את הפרצופים על כל מלאכת הבריאה. ועשה את אבא בורא, והוא אומר ומצוה לאימא יהי כך וכך, והיא עושה כדבריו, כאומן שעושה מלאכת בעל הבית באמונה. ואבא ואמא גם הם צוו והפקידו את זעיר אנפין ונוקבתיה להשגיח ולרון על מעשה התחתונים. מאן דזכי לדינא לדינא, ומאן דזכי לרחמי לרחמי, הכל נעשה כחפצו ורצונו של זעיר אנפין. וכל דברי המחבר הזה בנוים על הפילוסופיא הקדומה אשר כבר נמר ריחה וטעמה מעת אשר נגלה כבודו ית' על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים. רק שאחרי מות יהושע והזקנים חזרו להדיעות האלו הנפסדות ויעבדו את הבעלים והעשתרות האלו ויעשו צלמיהם כדי להוריד השפע מהן על אותן הצורות והצלמים לפי דעתם.

כ״אע) והפילסוף מחבר הזהר אסף את כל הדיעות האלה וטפל אותם וחברם לאמונת תורתינו הקדושה בהטעאת מליצת הכתובים ודברי חכמים שלא כדרך הצעת הלשון ולא כקבלת חכמים. והוא מאמת מציאות אלהים אחרים אשר לא אלהים המה היפך הכתובים המעידים שאין צור מבלעדי אלהינו. וכמבואר בדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשיהם האמתיים. ודברי הפילסוף הזה שטפל על משה רבינו עליו השלום שקר שנענש על שנתן לישראל את המשנה הזאת ושהוא בעצמו התודה על חטאתו זאת כמו שנתבאר לעיל. המה נגד דברי רז"ל בגמרא ובמדרש רבה בכמה מקומות ובילקוט פ' ואתחנן וז"ל ויקרא פרשת רבה פרשה ל"א עם פירוש עץ יוסף, ר' יהודה מושלו משל למה הדבר דומה למלך שגזר ואמר כל מי שילקוט ויאכל מפגי פירות שביעית יהו מחזרין אותו בקומפון, הלכה אשה אחת בת טובים ולקטה ואכלה פגי פירות שביעית, התחילו מחזרין אותה בקומפון והיתה צוחת ואומרת בבקשה ממך אדני המלך תלה את הפגין האלו בצוארי כדי שלא יהו הבריות אומרין דומה לנו שנמצא בה דבר של ערוה או דבר של כשפים, אלא מתוך שרואין את הפגין בצוארי הן יודעין שבשבילן אני מחזרת, כך אמר משה לפני הקב"ה. רבון העולם כתוב בתורתך מסני מה איני נכנס לארץ, שלא יהו ישראל אומרין, דומה לנו שזייף משה בתורה (פי' בתורה שבכתב) או אמר דבר שלא הצטוה (פי' בתורה שבעל פה), אמר לו הקב"ה חייך שאני כותב בתורה שלא היתה אלא על המים, הדא הוא דכתיב כאשר מריתם פי במדבר צין וכו' ועיין יומא דף פ"ו.

כ״בהרי מכל זה מתבאר שתורתו של משה רבינו ומשנתו אמת מפי הגבורה אמרם ולא שינה לקבל מטטרון משנה שיש בה טוב ורע. והרי מצינו שאף עדת קרח החולקים על משה רבינו ע"ה וירדו חיים שאולה מתודים את חטאם ואומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. כדאיתה בפרק חלק ובפרק הספינה. ואם כן חלילה לכל אוהב תורת משה רבינו ע"ה וירדו חיים שאולה מתודים את חטאם ואומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. כדאיתה בפרק חלק ובפרק הספינה. ואם כן חלילה לכל אוהב תורת משה רבינו ומאמין בקבלת רז"ל במשנה ובתלמוד, להאמין לשקריו של מחבר הזהר הוא והמלך הנכרי אשר על ידו רמה את ישראל וגילה את חיבורו הזהר וכיוון לטפול שקר על תורת משה שבעל פה המקובלת איש מפי איש בלי שופ ספק וליתן בה דופי שהיא מעורבת מטוב ורע, ושטוב בעיניו לשוב בתשובה ולעזוב את המשנה והתלמוד, וללמוד בספריו החיצוניים הזהר והתיקונים. כדי לשכח מישראל כללותיה ופרטותיה של תורה, וגם לשכח מהם אמתת יחודו של הקב"ה. ולטעת במקומה אמונת אלהים רבים המשתלשלים ומסתעפים זה מזה. וקרא זה אל זה ואמר יהי כך וכך, והאחר עושה. או התחתון יטול רשות מהעליון, ואם לא יחפוץ העליון, יאמר לו התחתון מה לי ולך, אם יחטא לי יחטא ולא לך. כמו שאמרה אימא לאבא בעת בריאת אדם הראשון לפי דבריו אשר בדא מלבו כדלעיל. ועליו אמר שלמה המלך ע"ה ובכן ראיתי (ספרים) קבורים ובאו (לנו מיד בן נכר) וממקום קדוש יהלכו (כאלו מהלכה למשה מסיני נאמרו) וישתכחו בעיר שכן קבלו מרשב"י התנא, אל תקרי וישתכחו אלא וישתבחו כמו שדרש רז"ל, אשר כן עשו להטעות את ישראל ולהרחיקם מעל ה' אלהיהם שהוא הסבה הראשונה. ולעבוד סבות רבות מחודשות, ובייחוד לאלוה קצא אפים (זעיר אנפין ונוקביה) וליחס כל תפלתם ועבודתם אליהם, ולקרות להן בשמותיו של הקב"ה כמעשה דורו של אנוש שקראו לעצבים בשמותיו של הקב"ה עד שהציף השי"ת מי אוקינוס ואיבד שלישו של עולם כמו שאמרו רז"ל והבאתיו לעיל בסי' נ"ו.

כ״געא) הוא שמשה רבי' ע"ה מוכיח את ישראל בס' משנה תורה, מפי הגבורה ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו, ויטש אלוה עשהו הוא הסבה הראשונה, וינבל צור ישועתו, שחשבוהו כעלה, נבל שאינו מושיע את הקורא אליו, ובמדרש הגדול פרשת האזינו, ויטש אלוה עשהו כענין שנאמר כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חים וכו' אמר להם המקום במדה שמדדתם אני מודד לכם שנאמר עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ואומר ויטש משכן שילה וימאס באוהל יוסף, ואומר כי נטשת עמך בית יעקב, יקניאוהו בזרים מלמד שעשו להם דברים של זרות, שנ' וגם מעכה את אם אסא המלך הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה, מאי מפלצת, אמר רב יהודה מפליא ליצנותא, אמר רב יוסף זכרות עשתה לה וכו'. ומחבר ספר הזהר עשה גם הוא מפלצות לבעלים ולעשתרות הם הפרצופים שהמציא בדמיונותיו לעבדם כדאיתא בזהר בראשית דף כ"ו ע"א וז"ל ויצמח ה' אלהים, אבא ואמא, כל עץ נחמד דא צדיק (היא יסוד דז"א) וטוב למאכל דא עמודא דאמצעיתא וכו'. ובפ' ויצא דף ק"ן ע"ב הוא קורא ליסוד דמלכות ויסוד דזעיר שער השמים וז"ל ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה מלא דא לתרין סטרין איהו מה נורא המקום הזה חד ההוא מקום דקאמר בקדמייתא (פי' הר' ביבי נגה היינו מלכות) וחד על את קיימא (היינו יסוד) דלא בעיא לאתבטלא ואע"ג דאינון תרי סטרי חד הוא. אמר אין זה כי אם בית אלהים לאשתמשא ביה ולמיעבד ביה פירין ולארקא ביה הרכאן מכל שייפי גופא, דהאי הוא תרעא דכל גופא הח"ד וזה שער השמים, דא תרעא דגופה, ודאי תרעא איהו לארקא ברכאן לתתא דכתיב אין זה כי אם בית אלהים. ועל דא ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ובני נשא לא משגחן ביקרא דביה למהוי ביה שלים לעילא ותתא וכו', ע"כ.

כ״דהכר נא קורא נעים עד היכן הגיעה דעתו ורעיונותיו של מחבר הנזכר לקרוא למפלצות שהם אברי המשגל של הפרצופים שהמציא ברעיונותיו בשם בית אלהים ובשם שער השמים, היש דברים של זרות יותר מזה? עוד בילקוט ובמדרש הגדול ידבחו לשדים לא אלוה, אלו עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות ודברים שהן צורך העולם והנייה לעולם בהם לא הית הקנאה כפולה, אלא הן עובדים לדבר שאין אומות העולם מכירים אותם, חדשים מקרוב באו, שכל זמן שהיה אחד מן האומות רואה אותו אומר זה צלם יהודי ע"כ ורש"י בהומש מביא כל זה. וכ' הרלב"ג ז"ל יזבחו לשדים, לא דיים שעבדו לכוכבים ומזלות, אלא שעבדו לדמיונות כוזבים. והנה ידוע ומפורסם כי האומות הראשונים בימי אנוש טעו לעבוד לכוכבים ולמזלות ולשמש ולירח ושאר צבא השמים כמו שאמרו רז"ל במדרשיהם רבה וילקוט ומדרש בגדול והרמב"ם בתחלת הלכות ע"ז. ואחריהם קמו כתות אחרות שהאמינו בשני פועלים, פועל הטוב ופועל הרע, ואחריהם פשטה אמונת ישוע הנצרי מאמיני השלשה, אב ובן ורוח הקדש. ואחריהם עמדה הקבלה המזוייפת מאמיני עשר ספירות שלא כדעת בעל ס' יצירה, שפירשו העשר ספירות שהזכיר כהעולה על רוחם, ועשו אותם ברעיונותים פרצופים רבים השונים זה משה, זה ארוך וזה קצר וזה בינוני, והכל אחד לפי דעתם. והנה לפי דבריהם כללותם הם אחד, הנה האחד מחמשה פרצופים הכוללים אינו אחד שלם, רק חמישית אחד, כי רק החמשה פרצופים הכלוללים הם אחד. וכל פרצוף הוא רק חלק אחד מחמשה מהאלהים השלם, ואם כן איך נכווין בתפלתינו רק אל חלק אחד מחמשה שהוא קצר האפים (זעיר אנפין) לדעת רוב המקובלים, ולדעת הר' עז לאלהים שהעבודה והתפלות שאנו מתפללים אינו לזעיר אנפין אלא למלכא קדישא דכל קדישין. ועל זאת יתפלא כל מבין איך המקובלים בעצמם ההולכים בעקבות הזהר לא הסכימו לדעת אחת למי יתפללו, כי זה מתפלל וקורא לז"א ופילגשיו, וזה מתפלל אל מלכא קדישא דכל קדישין וזוגתו.

כ״האוי לאותה בושה ואוי לאותה כלמה, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, וישראל לא ידע את אלהיו, ואל איזה צורה ופרצוף מהפרצופים שהמציא מחבר הזהר יתפלל, ויטש אלוה עשהו הראשון וצור לכל, ויבקש אלהים חדשים מקרוב באו אשר אף נגוים עובדי אלילים לא ידעום. ולפי האמור פה חלילה חלילה לחשוב על שום תנא או אמורא כרז"ל אשר ידענו רוב חכמתם וחסידותם וקדושתם שיאמרו דברים כאלה על המשנה והתלמוד אשר הם בעצמם בלו ימיהם בעסק הקדוש הזה, הוא שקלא וטריא דתלמודא, על אבן שתיה, היא המשנה אשר עליה הושת התלמוד הקדוש אשר עיני כל מורי הוראות עליו, ומפיו נבעו כל נהרי נחלי פסקי הלכות, מימות רבותינו הגאונים ועד עתה, וכל משיבי תשובות ממעין המשנה והתלמוד ישאבון.

כ״ועב) וקל וחומר הדברים לחשוב על התנא הקדוש רשב"י ע"ה שיכנה את המשנה בשם צלמא דמחתיה אבנא, ובשם אבן משכית, וקליפה, וכיוצא שהרי בירושלמי מבואר בהדיא דרשב"י סבורא ליה שקריאת המשנה חשובה אצלו יותר מן המקרא. ושקול הוא כקריאת שמע בעונתה כמו שנת' לעיל סי' ס"ו. ואיככה נחשוב על התנא הקדוש הזה שידבר סרה על המשנה לומר שכל טמא ואסור ופסול הנז' במשנה מסטרא דיצר הרע. וניחא ליה בהפקירא לזלזל באיסורין שבה, ושעל זה נענש משה רבי' ע"ה להיקבר בארץ טמאה על שלמדנו את המשנה. ושהיה לו למשה ללמדינו תחתיה סודות ורמזים הנוגעים ופוגמים בכבוד אבינו מלכינו וביסודי תורתינו הקדושה ושרשיה להטותינו כעיקרי אמונתינו הטהורה ביחוד השי"ת שהוא הסבה הראשונה. וליסד לנו דת ותורה חדשה להאמין בסבות רבות המשתלשלים זה מזה. וכל אחת נקראת בשם הוי'ה ואדנות ואלהים והקב"ה. והמה שאמרו והיה העולם לפי דבריו, וייחס העבודה והתפלה וקרבנות שהיו ישראל מקריבים בזמן שבית המקדש קיים לאלוה הנברא קצר האפים (ז"א) והוא הסבה האחרונה שבפרצופי האצילות היפך תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל פה. ואע"פ שאמר שנגלה לו עתיקא קדישא כמבואר בזהר בראשית דף כ"ב או אליהו ורעיא מהימנא כמבואר בזהר בכמה מקומות. כבר הוזהרנו בתורה שלא נאמין לו ולא נשמע אליו, כמו שנ' כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום וכו' כי נביא שקר הוא, ואף אם יעמיד לנו חמה ולבנה כיהושע בגבעון ועמק אילון לא נאמין לו כמו שאמרו רז"ל שגמרא ומביאו הר' הסמ"ג בהקדמת העשין והרמב"ם בחבור ובהקדמת סדר זרעים ובמורה פרק כ"ד משלישי באורך. והטעם כי מנסה ה' אלהינו אותנו כמו שנאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו' ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואף אם בת קול תכריז מן השמים לאמר שמעו בקולו, לא נשמע לו לסור מן הדרך אשר צוה ה' אלהינו אותנו ולזלזל בשום עיקר מעקרי התורה או בשום מצוה ממצותיה, כל שכן זה המסית בלי שום אות ומופות ועוקר ד' עיקרים מיסודי תורתינו הקדושה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שנת' לעיל סי' מ"ח, והנה כפי הנחת מחבר הזהר שכללות הפרצופים הם אחד, איך נפרד העתיק מאריך אנפין ושאר פרצופים ובא לבדו לבית מדרשו של רשב"י ושאל אותו ואמר לו שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלהים נעשה אדם מאן הוא האי אלהים וכו' (זוהר בראשית כ״ב:ח׳) וכן בכמה מקומות בזהר שנזכר סבא דסבין שהיה בא לגבי רבי אלעזר איך נפרד ובא לבדו הלא הכל אחד? וכבר קדמוני בטענה זו הראב"ע ז"ל על מאמיני השלוש בריש פרשת וירא וז"ל הנה קצת אמרו כי השם שלשה אנשים הוא אחד והוא שלשה ולא יתפרדו, והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדמה ע"כ. ביאור דבריו כי מאמיני השלוש סוברים שהשם ית' הוא שלשה, אב ובן ורוח הקדש והשלשה הם אחד ולכך אמר הכתוב וירא אליו ה', והנה שלשה אנשים, ואלה השלשה הם השם הנז' בפסוק שקודם זה ולא יתפרדו, וטען עליהם הראב"ע האי מצינו שנפרדו שנ' ויבאו שני המלאכים סדומה? גם אנחנו נאמר להמסית מחבר הזהר שאומר וכלא יד ולא מתפרשין לעלמין. איך נפרד עתיק שהוא סבא דסבין ובא לבדו לבית מדרשו של רשב"י? גם מה שאמר שאימא היא שאמרה לאבא נעשה אדם, וגברה ידה ועשאתו על כרחו של אבא, וכשחטא אדם גירשו מגן עדן וגירשה עמו, ואיך נפרדה אימא מאבא, והלא כלא חד ולא מתפרשין? והנה אם היה סבא דסבין נראה לרשב"י ולר' אלעזר בנו כמה פעמים כמו שמבואר בזהר, למה בכה רשב"י ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים. אני אפי' לא פעם אחת? (מעילה דף פ"ד). וגם למה לא הגידו לנו חכמים שרשב"י היה נביא גדול כ"כ יותר משאר נביאים, שהרי היה נגלה לו עתיקא קדישא והוא עומד על עמדו בתוך החבירים בבית המדרש? ולמה אמרו חכמים שחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים, ומשם ואילך פסקה נבואה ישראל, הא אשכחן רשב"י ניבא אחר החרבן, והגיד כמה עניינים באלהות, ושהעבודה לבן האלהים קצר האפים מה שלא הודיעו שאר נביאים מימות משה עד מלאכי, ולא נתגלה זה עד האלף הששי?

כ״זעג) ובירושלמי פ' הרואה גרסינן המינין שאלו את ר' שמלאי כמה אלוהות בראו את העולם, אמר להם ולי אתם שולאים, לכו ושאלו את אדם הראשון, שנ' כי שאל נא לימים ראשונים וגו' אשר בראו אלהים אדם על הארץ, אין כתיב כאן אלא למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, אמרו ליה והא כתיב בראשית ברא אלהים, אמר להו וכי כתיב בראו, אין כתיב אלא ברא, אמר ר' שמלאי כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצדן, חזרו ושאלו אותו מה ההן דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, אמר להם ויבראו אלהים את האדם בצלמם אין כתיב כאן, אלא ויברא אלהים את האדם בצלמו, אמרו לו תלמידיו לאלה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב, אמר להם לשעבר אדם נברא מן העפר, וחוה נבראת מן האדם, מאדם ואילך בצלמינו כדמותינו, אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, אי אפשר לשניהם בלא שכינה, וחזרו ושאלו אותן, מה ההן דכתיב אל אלהים ה', אל אלהים ה' הוא יודע, אמר להם הם יודעים אין כתיב כאן. אלא הוא יודע כתיב, אמרו לו תלמידי הרבי לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב, אמר להן שלשתן שם אחד כאיניש דאמר בסיליוס קיסר אנושתום (אדום מושל ושליט). חזרו ושאלו אותו, מהו דכתיב אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, אמר להן וכי דברו-ויקראו כתוב כאן, אין כתיב אלא דבר ויקראו ארץ, אמרו לו תלמידיו רבי לאלה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב אמר להם שלשתן שם אחד הן כאיניש דאמר אומנון בניןן ארכיטקטנן (נ"א ארכי קטונדס ערוך אמן). חזרו ושאלו אותו מהו דכתיב כי אלהים קדושים הוא אמר להם קדושים המה אין כתוב כאן אלא הוא אל קנא הוא, אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה. ולנו מה אתה משיב, אמר להם קדוש הוא בכל מיני קדושות, דאמר רבי יודן בשם רבי אחא הקב"ה דרכו בקדושה, דיבורו בקדושה, ישובו בקדושה, אלהים בקדש דרכך, הילוכו בקדושה, הליכות אל מלכי בקדש, מושבו בקדושה אלהים ישב על כסא קדשו, דיבורו בקדושה אלהים דיבר בקדשו, חשיפת דרועו בקדושה, חשף ה' את זרוע קדשו נורא ואדיר בקדושה, מי כמוך נאדר בקדש, חזרו ושאלו אותו מהו ההן דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. אמר להם כה' אלהינו בכל קראינו אליהם אין כתיב כאן, אלא בכל קראינו אליו. אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה. לנו מה אתה משיב, אמר להם קרוב הוא בכל מיני קריבות דאמר ר' פנחס בשפ ר' יהודה בר' סימון. ע"ז נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעם ישאוהו על כתף יסבלוהו וגו' סוף דבר אלוהו עמו בבית והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו, דאמר רבי לוי מהארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה. וכן לכל רקיע ורקיע, ואמר רבי חלבו ורבי ברכיה בשם רבי אבא סמוקא אף טלפי החיות מהלך חמש מאות חמש עשרה מנין ישרה, ראה כמה גבוה הוא מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו שנאמר וחנה היא מדברת אל לבה רק שפתיה נעות והאזין הקב"ה תפלתה. וכן כל בריותיו שנ' תפלה לעני כי יעטף כאדם המשיח באזן חבירו והוא שומע, וכי יש לך אלוה קרוב משה שהוא קרוב לבריותיו מפה לאזן ע"כ.

כ״חעד) ראה יראה כל משכיל מעם ישראל האוהב את השי"ת ומאמין בתורתו הנתונה לנו מורשה בכתב ובעל פה כמה טרחו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד לבאר הכתובים המדברים באלהות בלשון רבים, שמלבד שתשובת המתעקש בצדו שהוא ית' אחד מיוחד מכל שאר האחדים, אלא שהודיענו רז"ל שעניננו שמורה על כל מיני קריבות אע"פ שהוא שוכן בגבהי מרומים הרחוקים עד מאוד, וכן הוא קדוש בכל מיני קדושות, לא כדעת מחבר הזהר שאמר נעשה ודאי על תרין אתמר, ומספר שם שאימא אמרה לאבא נעשה אדם וכו', וכשחטא אדם הראשון נתגרשה עמו ונפרדה מאבא והרי אינו חד! רחמנא ליצלן מאמונת מינות כזאת וכיוצא בה, הוא שהנביא מוכיח את ישראל כי מספר עריך היו אלהיך ישראל שנחשבו כאלהות כמה מדרגות וצורות שונים המשתלשלים זה משה בנים ובנות, גם בני בנים בעלי נשים ופילגשים, ויעבדו את הסבות שכבר נתעבו והוגשמו, ולא שתו אל לבם מאמר רז"ל בשבת פרק אמר ר' עקיבה כדגרסינן התם אמר ר' יהושע ב"ל, כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של"ע מה לילוד אשה בינינו וכו' שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? הרי בהדיא שמשה רבינו נצח את המלאכים גם בטענה זו שמתמיה עליהם וכי יש לכם אב ואם? כי כולם משרתיו עושי רצונו ואין נולדים מאב ואם. והנה מזה תדין קך וחומר, ומה אם המלאכים אין להם אב ואם, כל שכן וקל וחומר להעלות על לב ולחשוב באלוהינו ית' אב ואם, ובן ובת כמו שחשב המסית נביא השקר מחבר הזהר שכיון להסיתנו ולחדש לנו אמונה הדומה בתארה לאמונת העכו"ם ולזלזל באמונת האחדות המפורשת בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל כמו שנתבאר לעיל.

כ״טבהא סלקינן ובהא נחתינן. כיון שהמסית מחבר הזהר בא להסתינו ולהדיחנו מעל ה' אלוהינו. ופגע בכבוד אבינו מלכינו וביסודי תורתינו הקדושה ושרשיה הטהורים ביחוד השי"ת שהוא הסבה הראשונה. ובא ליסד לנו דת ותורה חדשה להאמין בסבות רבות שהם משתלשלות זו מזו. וכל אחת נקראת בשם הוי'ה ואדנות ואלהים והקב"ה ויחס התפלה והעבודה והקרבנות שמקריבין ישראל בזמן שבית המקדש קיים לנברא קצא אפים (זעיר אנפין) והוא הסבה האחרונה שבפרצופי האצילות. אע"פ שאמר שנגלה לו עתיקא קדישא או אליהו ור"מ וכיוצא לא נאמין לו, כי שקר בפיו. שכן קבלנו מרז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואף אם בת קול תכריז מן השמים לאמר שמעו אליו, לא נשמע לו לסור מן הדרך אשר צוה ה' אלהינו לזלזל בשופ עיקר מעיקרי תורתינו. כל שכן זה שהוא עוקר ארבעה עיקרים מיסודי תוה"ק שמנאם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, כמו שנתבאר לעיל.

ל׳וכתב בספר שבילי אמונה תחלת הנתיב הראשון וז"ל דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי וכו' וכתבו חכמי המחקר, לא יוכל לעבוד עלת כל העילות אלא נביא הדור בטבעו או החכם המובהק במה שקנה מן החכמה. וכאשר ישיג האדם לזה, אזי יגיע לקבל שכר הטוב ויתקיים בו כוונת הבריאה כאמרו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ולפי עיקר זה, נאמר בראשית עשרת הדברות אנכי ה' אלהיך כלומר האמן בלבך אמתת מציאותי. ואח"כ תוכל לקבל עול מלכותי. לפי שאין קבלת עול מלכות ראויה. רק אחר אמונת מציאותו. ואמר ה' אלהיך כלומר הוה קדמון. ומאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוציאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתו אותנו משם. מורה על המציאות והחפץ. כי בידיעה ובהשגחה ממנו ית' יצאו. וגם תורה על החדוש. כי אם העולם קדמון לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, ותורה על היחוד. כמו שאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ ומצוה זו לא נאמרה בדברות על דרך הצווי, לפי שאין ראוי לצוות אלא אחד שידע השמוע מי הוא המצווה ויאמין בלבו שהוא נמצא על ענין כך. ולפיכך אמר בדבור זה אנכי ה' אלהיך, ולא אמר על צד הצווי אלא על צד ההאנמה. ואחר שהודיענו אמתת מציאותו ודרכי הנהגתו לעולם, אזי התחיל לצוות אותנו ולהודיע לנו שאין דבר זולתו ראוי לעבודה. לפי שכל הנמצאים זולתו נצאו במאמרו, ואין ראוי לכלול עמו ובקבלת עול מלכותו אחד מכל העבדים. שלא להשוות כבוד הבורא יתברך לכבוד הנבראים. לפיכך סמך מצוה זו לאמתת מציאותו. לפי שאמונת עבודת זולתו מכחשת מציאותו ועל דבר זה התחיל לצוות ולהודיע שאין ראוי לעבוד לזולתו. ולכן הזכיר ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ועל יעלה בדעתך ומחשבתך ממה שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים שיש מציאות אלוה אחר זולתו. כי מה שאמר אלהים הוא לפי מחשבת עובדיהם. כמו והאנשים רדפו אחריהם. ואמר אחרים, כלומר אלהים נמשכים אחר אחרים, שאין להם כח לעצמן, שקיומן תלוי בדבר אחר זולתן. ומי שאין לו כח קיים מעצמו אלא מזולתו אין ראוי להיעבד. ולא להשבע בשמו. אבל העובדה הראויה היא ליחיד אשר הוא נושא ומקיים כל הבריות הנמשכים זה אחר זה, ועדיו ית' יגיע תכליתן והוא אין לו נושא ואין מקיים ית' שמו ויתעלה זכרו עכ"ל.

ל״אעה) ודבריו אלה שכתב שנקראו אלהים אחרים לפי שאין להם קיום מעצמן רק על ידי אחרים, נובעים ממקור נאמן מדרש רבה והילקוט פרשת ויצא ופ' מקף מדרש הגדול בויהי מקץ, וז"ל מדרש רבה עפ פי' יפה תואר ועץ יוסף, אמר ר"י הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חלם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם והנה ה' נצב עליו, (פי' ההתיצבות היא ההשגחה להצילו מכל נזק ופגע וזהו שאמר ר"י הרשעים צריכים לעמוד על אלהיהם ולשמרם. אבל הצדיקים אלהיהם נצב עליהם לשמרם ולהצילם ופי' נצב משגיח ע"כ) ובמדרש הגדול גורס במקום מתקיימין עומדים. ובילקוט פר' יתרו. אלהים אחרים. וכי אלהות הן והלא כבר נאמר ונתן אלהיהם באש כי לא אלהים המה. ומה תלמוד לומר אלהים אחרים. שהם מאחרים לעובדיהם ובן הוא אומר הן יצעק אליו ולא יענה ומצרתו לא יושיעו, ד"א אלהים אחרים שהם עושים את עובדיהן אחרים. ר' יוסי אומר אלהים אחרים למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך הרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. אימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת שנ' אז הוחל לקרא בשם ה'. באותה שעה אמר הקב"ה אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם אותם אלוהות, אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי ה', באותה שעה קלה עלה אוקיינוס והציף שלישו של עולם וכן הוא אומר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו, ר' אלעזר המודעי אומר אלהים אחרים שהם מחדשים להם אלוהות בכל יום, הא כיצד היה לו של זהב והנצרך לו עושהו של כסף. נצרך לו עושהו של נחשת, וכן ברזל, וכן בדיל ועופרת, שני חדשים מקרוב באו וכו' ע"ש. והנה מכל זה תבין שגגת רבותינו בעלי הקבלה החדשה שהאמינו לדברי המסית מחבר הזהר במציאות אלהים אחרים בעלי עשר ספירות וחמשה פרצופים דקליפה נגד עשר ספירות ופרצופין של קדושה, ואמרו נבראת לעומת זה עשה האלהים, גם היכלות הטומאה עומת היכלות הקדושה, בכל פרצוף שלה (משנת חסידים מסכת היכלות הקליפה וס' מחברת הקדש שער ר"ח ד' ט"ז ע"ב). וסוברים שכמו שאצל וברא ויצר ועשה אלהים קדושים כן אצל וברא ויצר ועשה אלהים אחרים וכמו שיש בקדושה אדם קדמון ועתיק ואריך, ואבא ואימא, וזעיר ונוקביה דקדושה כן בשמאל אדם בליעל סטרא אחרא מסאבא, זה לעומת זה כמו שיראה המעיין בס' חיים למהרח"ו, ומשנת חסידים שער הקליפות. ואם תעמיק חקר תבין ותשכיל שסביא זו באה ונמשה להם מאמונת השונים שסוברים שיש בעולם שני פועלים, אחד פועל הטוב, ואחד פועל הרע. כמו שכתבו הראשונים לדחותה בשתי ידים, והמקובלים הרדשים תפשוה וציירו אותה בפנים אחרים, ונדחקו מאד לכסות את נבלותה, ולהלבישה באמונת תוח"ק. ובאמת זרה היא עד מאד לאמונת יהוד השי"ת, ולא תבוא בקהל ה'. ולאו קבלה היא כלל. כמו שכ' לעיל מדברי רז"ל. כי המקובלים החדשים מאמתים מציאות אל אחד בעולם היפך דברי רז"ל. והכתובים מוכיחים כדעת חכמים ז"ל. שנ' כי הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו. אתה הוא ה' לבדך. וכמה כתובים מכריזים שאין עוד אלוה אחר זולתי ה' אלהינו. ורבותינו מתקני התפלות התקינו לומר בכל יום אנו יודעים ומעידים ומגידים, שאין אלוה זולתך וכו' והרבה לשונות בתפלה מורים שאין מציאות אל אחר בעולם כלל כלל. ורק לפי מחשבת ובדיהן. אמרה כי תורה כי לא תשתחוה לאל אחר. וכן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הכל לפי מחשבת עובידהן שטועין וחושבים אותם אלוהות. לא שהשי"ת המציא שני מיני אלוהות אלה קדושים ואלה טמאים ח"ו. כי אין אלוה זולתו. וכמה פסורים בתורה ובנביאים ובכתובים מוכיחים כן.

ל״בובגמרא מכות דף י"כ גרסינן אמר ר"ל שלש טעויות עתיד לטעות שרה של אדם ושנ' מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד, ע"כ ופי' רש"י ז"ל שרה של אדום סמאל שיברה לבצרה, שבתחלה יפרע הקב"ה ממנו כשיגיע קץ אדום ליחרב כדכתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ואחר כך ועל מלכי האדמה באדמה, חמוץ בגדים מדמו של סמאל, ואע"פ שאין המלאכים בשר ודם, כתב בו הכתוב בעין הריגת אדם לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע עכ"ל הרי בהדיא שסמא"ל מלאך ולא אלוה, ויש לשאול לפי שיטת המקובלים החדשים, כיון שיש לכל אומה שר הממונה עליה, ושר של ישראל מיכאל, ושל מצרים דהב, ושל אדום סמאל וכו'. למה נתנו המקובלים החדשים כל זו הגדולה לשמאל להקרא בשם אל אחר, ולהיות לו עשר ספירות דקליפה, ואדם בליעל ואריך ואבא ואמא וזעיר ונבה דקליפה. ואמרו שגם זה לעומת זה עשה האלהים, היכלות הטומאה נגד היכלות הקדושה, עם כל הפרצופים שלה, ולמה לא עשו כן לשאר כל השרים של כל האומות? ולמה יגרע מיכאל השר של ישראל מכל אלו המעלות? ולמה הניחוהו בלא אשה, ושמאל השיאוהו בלילית עם ת"פ מחנותיה? כלל הדברים לא מציונ בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רבותינו ז"ל מציאות אל אחד בעולם, לא קדושים ולא טמאים זולתי ה' אלהינו ב"ה. והכל משרתיו עושי רצונו. ורק לפי מחשבת עובדיהן דברה תורה, שהם בוחרים להם כל אחד מכל הנבראים שהמציא הקב"ה בעולם ומשתחוים לו ועובדים ומקריבים לו קרבנות, וחושבין אותו לאמצעי או לאלוה. כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מלה' ע"ז. יש שבחרו בשמש ויש שבחרו בירח או באחד הכוכבים או המזלות או לאש או למים לעבדם ולהשתחוות להם. ועל כולם הזהירנו השי"ת ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים, לא תשתחוה לאל אחר, לא שיש מציאות אל אחר בעולם מבלעדי ה' אלהינו. ולפי שבאמת אינן אלוהות כמאמר רז"ל, לכן תרגם רבי' סעדיה אלהים אחרים מעבוד אלר, ולא תרגם אלאה אלר. וכן תרגם זבח לאלהים יחרם ומן דבח לאלמעודעת פאלי'קתל לפי שבאמת אינן אלוהות.

ל״געו) ועוד האריך בעל שבילי אמונה בנתיב הנז' לעיל להוכיח בראיות את קבלת תוה"ק שהשם יתברך הוא אחד ומיוחד מכל שאר האחרים ושאין בכל שאר האחדים אחד אמתי אלא הוא ית' ושאינו נחלק לכמה חלקים אשר בהתחברם יחד נקראים אחד. וזה שלא כדעת מחבר הזהר והמקובלים המאמינים בו שסוברים שכלל הפרצופים דוקא הם אחד, ואף על פי שהם אומרים שהאין סוף הוא אחדות אחת, הרי הם סותרים דברי עצמן, שהם אומרים שהוא מתחלק ומתפשט ומתלבש בכמה פרצופים, וגם אמרו שהאין סוף בבריאה אינו אחד כמו באצילות.

ל״דויותר קשה מאד מזה שהם כללים ומשתים ביחודו את החמשה פרצופים שהם אומרים שהם נבראים, כמו שמפורש בזהר פרשת נשא על זעיר אנפין, ששם דרש על פסוק ה' פעלך בקרב שנים חייהו, שה' הנז' בפסוק הוא מדבר בעתיק יומין, ואומר לו ה' שהוא עתיק יומין, פעלך שהוא זעיר אנפין בקרב שנים חייהו וכו', וכן מבואר בהדיא בספר יושר לבב שאמר ועבדהו לזעיר אנפין אע"פ שהוא נברא, כי לנשמתו אתה עובד כמו שנתבאר לעיל סוף סי' מ"ח.

ל״העוד האריך בעל שבילי אמונה להוכיח שהוא יתברך עילת כל העילות וסבת כל הסבות, ואין שום דבר מכל הנאצלים והנבראים קודם לו, ואין ראשית לראשיתו (שלא כדעת המקובלים שאמרו הקב"ה הנקרא בשם הוי"ה הוא הזעיר אנפין והוא לפי דבריהם ה' אלהינו) ושאינ וגוף, ולא כח בגוף וכל הענינים אשר יסופר ויתואר בהם הבורא ית' אינם אלא מושאלים ועל זה וכיוצא בו אמרו רז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. וכן נאמר בכל ענין הדומה לזה שיש בספר התורה, כמו גמול העוה"ב ועונשיו, כי התורה קצרה בביאורו מפני שסמכה בהם על השכל ורמזה עליהם ברמזים להתעורר עליהם מי שיוכל לחקור ולדרוש אותם ולהבינם כמו שנאמר ומבקשי ה' יבינו כל.

ל״ווכדי שלא יטעה הפתי הסכל מסכלותו ופתיותיו ומיעוט הבנתו ויחשוב שהשי"ת הוא על דרך הנראה ממליצת הספר שיש לו גשמות, הזהירנו בתורה שנשמר מאד מלחשוב שיש לבורא ית' צורה ולא דמיון. והוא אמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. והנביאים הזהירונו להמנע מלדמותו בשכל, ומלהמשילו לרעיון כאמרו ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו וכתוב ואל מי תדמיוני ואשוה. וכל זה צריך בעל אמונתינו לידע, ואז יוכל להבדיל בין הבורא וזולתו, ויהיה מיחד את השי"ת יחוד גמור כי מי שאינו יודע דרכי ההבדל אינו יכול ליחדו ית' יחוד אמתי. אמנם כאשר ידענו על מתכונתו אז ותקרב לאמתת בוראו ותתקרב נפשו להשגת המציאה. ותתעלה בהשגתה על מה כונתה כשאין אדם זוכה לידע אמתת בוראו אפי' יהיה מיחד אותו בלבו הרי הוא כאלו יש מחיצה בינו ובין בוראו ית'. כי זה הוא דבר אשר יגיע לו הפתי או הקטן. אשר איננו יודע דרכי האמונה ועניינה. ואין אמתתה קבועה בלבו. אבל כל עוד שמתחיל לחקור לידע אמתתו ית'. אזי המחיצה הולכת ומתמעטת. והנפש הולכת ומתקרבת אל בוראה יתעלה. ותתעלה נפשו ושכלו בתענו ג השגתו ית'. כי בהיות הנפש מתעסקת בדברים שכליים אז היא נמשכת אחריהם. לפי שהיא גם כן ממקור השכל נצמאת ולכן היא משתוקקת ונכספה להדמות לבוראה ית' ואינה יכולה להבדל ממנו עד שנמצאת דבוקה בו. ועל כיוצא בענין זה אמר ית' ובו תדבק. וגם על זה אמר הכתוב קרוב ה' לכל קוראיו. כי מאחר שהבורא ית' אינו גוף ולא כח בגוף אי אפשר היותו קרוב או רחוק מן הנפש. אלא רחוק מצד המחיצה המבדלת שהיא הסכלות כשאין לנפש ידיעה באמתתו ית'. וקרוב לנפש מצד הידיעה וההשגה. ולכן כל בעל נפש צריך לתור ולבקש על דרך ידיעת אמיתת מציאות הבורא ית'. כי הוא עיקר ויסוד גדול לאמונה. ועל דבר זה צוה אותנו בתורה ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד עכ"ל.

ל״זעז) דבר הלמד מדברי הר' הנז' כי דבר הגורם לכל אלה השגיאות ששגגו רבותינו בעלי הקבלה החדשה להאמין באלהים רבים, הוא כי האמינו לדברי נביא השקר המסית מחבר ספר הזהר. ולא נתנו אל לבם אזהרת תורתינו הקדושה באמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. ולא לאזהרת הנביא שאמר ואל מי תדמיון אל. ואל מי תדמיוני ואשוה. ובקשו חשבונות רבים בכמה מקראות שנאמרו על דרך ההשאלה והרחבת לשון בדרך המליצה לפרשם על דרך הנחתם הראשונה. כגון בצלמינו כדמותינו ושאר לשונות כנז' לעיל שלא על דרך שפירשו רז"ל והגאונים החכמים. עד שגרם להם שבאו לכלל טעות גדולה לעבוד לנברא שהוא קצר אפים (זעיר אנפין) או מלכא קדישא דכל קדישין לדעת עז לאלהים. והמציאו כמה רמזים ורמזי רמזים שאין להם שחר או במספר האותיות, או בחילופיהן וחילופי חלופיהן ומלואיהן. ושבוש סדריהן ובלבולן. כמו מה תצעק אלי מאצ"ל העתי"ק. כדי למצוא רמז שיתפלל לז"א ויכלול עמו פרצוף עתיק יומין לשתף יחד כל החמשה פרצופין עם העתיק. כמו שכ' כסא אליהו דבר שאסרה תורה לכלול ולשתף עם אלוהינו שום דבר. כמו שאמר רשב"י ע"ה כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנ' בלתי לה' לבדו. וכל זה נמשך מחמת מיעוט התבוננות בדברי רז"ל. וגם בעבור שנביא השקר מחבר הזהר שהמציא רעיונות אלו ילדי נכרים. תלה אותם ברשב"י. התנא החסיד בשקר. והם לתומם לא חשו לבדוק אחריו. והאמינו באמונת אומן שמפי רשב"י וחביריו יצאו כבושים. וכבר ביארתי לעיל שחלילה לשום תנא או אמורא לומר כן. עוד כתב הרב שבילי אמונה למעלה מזה המאמר, כי הבורא ית' לא יאויך. ר"ל שאינו בעל איכות, ומהנמנע להיות מציאות איכות, אלא במאוייך, מפני שהאיכות מקרה, והמקרה אין לו עמידה אלא בעצם. ולכן הבורא ית' אינו נושא האיכות. גם בעל האיכות הוא אשר לו התאר בעצמו ולו ית' אין לו תואר וכו' ועיין במורה נבוכים פרק נ"ב לראשון.

ל״חעוד כתב וז"ל ואל יעלה בדתעך כי תוכל להשיגו ית' מצד היותך דורש וחוקר בידיעת מהותו ועצם אמתתו. כי דבר זה איננו אפשרי. ואדרבה הוא מחרף ומגדף מי שחוקר בזה. שאיו כח בכל מה שזולתו ית' להשיגו. וכל שכן כל מי שהוא בעל חומר. ועל זה הזהירו רבותינו ז"ל באמרם במופלא ממך בל תדרוש ע"כ.

ל״טעח) עיניך הרואות קורא נעים, איך רבו' המקובלים החדשים בהמשכם בעצימת עינים אחר המסית, ששגו לדבר במהותו יתברך לומר שהוא אור צח ומצוחצח, ונתנו לו ית' תבנית ותמונה, ושנויים רבים, יחסו לו באמרם כי בתחלה היה ממלא כל החלל הזה, ואחר כך צמצם את עצמו לצדדין סביב להמציא מקום וחלל לברואיו, ונעשה ככדור עגול וחלול באמצעיתו, ואחר כך נשתלשל ממנו קו וצנור דק, והיה יורד מעט ומתעגל ונעשו ספירות דעיגולים, ואחר כך נמשך ממנו דרך אותו צינור ונעשו גם ספירות דיושר בצורת אדם שלם בעל קומה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כמו שכתבתי לעיל בקיצור, והרוצה לעמוד על ביאורן יעיין בעץ חיים להרח"ו ושער ההקדמות וכסא אליהו ועז לאלהים ושאר ספרי קבלה. ולא הספיק להם דמות ותבנית וצורה ותמונה אחת (כאשר אמרו רז"ל מי לי בשמים. ועמך לא חפצתי בארץ ויובא לקמן סי' פ"ה) אלא פרצופים רבים בראו להם בדימיונם זה למעלה מזה וכל אחד נוטל רשות מאלוה שלמעלה ממנו. כי עשו את כל אחד מהם עלה וסבה לאלוה שלמטה ממנו. ועשו הסבה הראשונה אדם קדמון. ואמרו עליו שהוא שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאין למעלה ממנו ליטול רשות ממנו. ואחריו עתיקא דקישא כלל זכר ונקבה בחד פרצוף. ואחריו אריך אנפין כולל ג"כ זכר ונקבה בפרצוף אחד. אלא שזה הזכר והנקבה פנים ואחור, וזה ימין ושמאל, כמבואר הכל בדבריהם. ואחריו אבא ואימא ג"כ זכר ונקבה בשני פרצופים נפרדים זה מזה, ואחר אבא ואימא זעיר ונוקביה שני פרצופים ג"כ נפרדים וגם אלו הפרצופים נחלקים עוד לשנים עשר פרצופים פרטיים, וכל אחד מן הפרצופים הנזכרים נקרא בשם הקב"ה ובשם הוי'ה ואדנות. ואלו הן השנים עשר פרצופים. עתיק ונוקביה, אריך אנפין ונוקביה, אבא ואימא עילאין, ישראל סבא ותבונה, זעיר ונוקביה, יעקב ולאה (עץ חיים שער התיקון פרק א'). גם נתנו שיעור וקצב לאלו הפרצופים שזה מגיע עד החזה של פרצוף למעלה ממנו, וזה מגיע עד הטבור וכיוצא באלו העניינים שהם ממקרי הגוף ומשיגיו, והנה שכחו באמרם שאדם קדמון הוא שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאין לו ממי ליטול רשות, ואיה כל הפרצופים שבעולמות העליונים שהם אלפים ורבבות, וכל אחד כלול מאבי"ע? ולמה הוא אין צריך ליטול רשות ממה שלמעלה ממנו? ולמה לא הניחו רשות ושליטה לאדם קדמאה שהוא למעלה ממנו, ולא לאין סוף העולה על כולם? האם לא נמצאו מחרפים ומגדפים באמרם כי מהותו אור כמ"ש הר' הנז'? ולא באים לידי מינות בקראם לכל עלה מאלה העלות בשם הקב"ה והוי'ה ואלהים? וכיון שהם מאמינים באלוהות רבים ואומרים שהכל אחד, מה הפרש יש בין אמונתם לאמונת העכו"ם שהם שלשה והשלשה אחד? ורז"ל הרחיקו לאמונה זו כדגרסינן בע"ז והבאתיו לעיל סי' ס"ד, ולפי דבריהם למה לא הניחו ר' ישמעאל לבן דמא להתרפאת מיעקב איש כפר סכניא כיון שאומרים שהשלשה אחד? ואיין עוד בסי' ס"ד מה שכתבתי בש' ירושלמי שבת פרק ח' שרצים.

מ׳עט) ולא די שעשו כן לחשוב כמה אלוהות בעולם האצילות, אלא שגם בעולם הבריאה, ועולם היצירה, ועולם העשייה. המציאו ברעיונותם כל הפרצופים הנז' אצלם בעולם האצילות, ואמר שהאין סוף המתלבש בהם לאו איהו חד בהון כמו בעולם האצילות כמו שכתב הר' כסא אלהיו כ"א ע"א. ואע"פ שאמרו שהפרצופים שבבי"ע אין האין סוף בהם א' עכ"ז הם משבחים ומפארים להם, ומקבלים עליהם אלהותם כמבואר בסידור חסד חאברהם באמרם אין כאלהינו (מלכות דעשיה) אין כאדונינו (זעיר דעשייה) אין כמלכינו (אימא דעשייה) אין כמושיענו (אבא ואריך דעשייה) מי כאלהינו (מלכות דיצירה) מי כאדונינו (זעיר כיצירה) מי כמלכינו (אימא דיצירה) מי כמושיענו (אבא ואריך דיצירה) נודה לאלהינו (מלכות דבריאה) נודה לאדונינו (סעיר דבריאה) נודה למלכינו (אימא דבריאה) נודה למושיענו (אבא ואריך אנפין דבריאה) ברוך אלהינו (מלכות דאצילות) ברוך אדונינו (זעיר דאצילות) ברוך מלכינו (אימא דאצילות) ברןך מושעינו (אבא ואריך אנפין דאצילות) אצ ההוא אלהינו (כתר דאריך אנפין) אתה הוא אדונינו (ראש עתיק יומין) אתה הוא מלכינו (אדם קדמון) אתה הוא מושיענו (אור פנימי ואור מקיף המתלבש בו) כמו שיראה המעיין כל זה בסידור חסד לאברהם. הרי לך בהדיא שהם מקבלים עליהם מלכות ואדנות ואלהות כל פרצוף ופרצוף. אפי' פרצופים שבעולמות הפירוד לפי דבריהם שהם בריאה, יצירה ועשייה. ופליאה גדולה אנו מתפלאים עליכם שאתם נלחמים עמנו בכל המלחמה הזאת לבזות ולרדוף ולירד עמנו עד לחיינו. ואנו סובלים כל חרפות ובזוים לכבוד אבינו מלכינו יחיד ומיוחד מכל האחדים, בעבור מה? לא בעבור שנקבל ונודה לאמונתכם הלזו ש]ירשנו ממנה ולא חירפנו ולא בזינו אותה? ועם כל זה אתם מסתירים ומכסים את אמונתכם שלא לפרסמה. ומראים בתשובתכם כאלו אינכם מודים בה כעין גנב שמרה נשף לאמר לא תשורני עין. וסתר פנים תשימו לה! לכן הוכרחנו להביא כל זה להוכיח את הכחשות שאתם מכחישים אותנו בתשובתכם ואומרים ומי הוא שאמר שהאין סוף מתחלק? כל זה הוצרכנו להעתיק מספרי המקובלים החדשים. ולהביא מאמרי רז"ל נגדן להוכיח טעותכם או רמאותכם שאתם מסתירים איכות אמונתכם ומכסים אותה בטלית. ומכחישים את הידוע, ואינכם מבקשים האמת. ולמה זה תבושו לומר האמת שכן קבלנו לעבוד אלוהות רבים נבראים רק שאתם רודפים אחר הכבוד המדומה. לקנות שם נגד ההמון אשר לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, ולשבח את עצמכם נגדם כאלו אתם נלחמים עם ה' ועם תורתו.

מ״אוכתב מהר"י אלבו בספרו העיקרים מאמר ג' פרק כ"ג. כי מאמר תוה"ק אחרי רבים להטות. ובלבד שיהיו הרוב מן החכמים, לא רוב דעות עמי הארץ, לפי שההמון ועמי הארץ נתפים לדבר שאינו. עד שיבואו להעיד עליו ולומר שהוא כן. ועל כן אין ראוי להביא ראיה מהסכמת ההמון. כי פעמים יסכימו ההמון על חילוף האמת (כנדון דידן) שהרי בימי אחאב ומנשה ודומיהם היו מסכימים כולם לעבוד ע"ז. ולתי הנביאים ותלמידהם. והיה ראוי שיהיו אליהו ומאה איש שהחביא עובדיה המה הרשעים, כי הם המיעוט, והרוב שהם עובדי ע"ז הם הצדיקים! אלא ודאי ראוי שתהיה ההכרעה מסורה לחכמים בלבד, כי החכמה מתת אלהים היא. כי ה' יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה. ובזה תהיה תורת ה' תמימה בכל דור ודור, ובלתי חסרה דבר עכ"ל.