מלחמות השם יחיא קאפח ז׳The Wars of God 7
א׳פ) ואעתיק פה קצת העיקרים הנצרכים לעניינו מי"ג עיקרים שכתב הרמב"ם בפי' המשנה פרק חלק ומביאם הר' שבילי אמונה וז"ל. העיקר הראשון להאמין כי הבורא ית' נמצא מציאות גמורה. והוא עלת מציאות כל נצא. וממנו ימשך כח קיומם. ואילו נעביר על ליבנו מניעת מציאותו. מיד בטלה מציאות כל נמצא, ואין מציאות לשום נמצא. ואלו יעלה על ליבנו בטול מציאות הנמצאים כולם זולתו. לא בטלה מציאותו בשבילם ולא חסרה, כי הבורא ית' עשיר כי אין לו צורך במציאותו לזולתו. וכל בלעדיו מן הדיעות וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם, כולם יצטרכו במציאותם אליו ית'. הוא אינו צריך להם. וזה העיקר נרמז במלת אנכי ה' אלהיך. והעיקר הב' יחודו ית', והוא לדעת כי עלת הכל אחד לא כאחד המין הכולל. כמו מין האדם שכולל אישים הרבה. ולא כאחד המין הפרטי כמו שתאמר אדם אחר בפרט. ואתה כולל בו רמ"ח איברים. ולא כאחד המורכב אשר חלק לאחדים רבים. ולא כגוף הפשוט אשר הוא אחד במספרו ויקבל חילוק עד לאין תכלית. כי לכל אחד מאלו יקרא אחד על דרך העברה. מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא הם שוין בענין אחד. אבל אינו אחד על דרך אמתי. אמנם האחד האמתי הוא אחדות הבורא ית'. אשר אין אחדות כמהו. בשום פנים. והוא אמרו ית' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל.
1
ב׳ובחידושי גאונים בעין יע' פ"ג דנדרים כ' כי כמה מעלות טובותשיושלמו במצות המילה אל על עדת בני ישראל המכוונים במצותיה בחדרי קדש יסודתה היא המשלמת לאדם החלק המכבד שכאדם והוא השכל האמתי בענין שנאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וכו'. ביאורו שהשכל האמתי הוא ידיעת הבורא ודבקותו בו ית' וידיעת שמו הגדול הנרמז בזה המקרא יתהלל המתהלל השכל וידוע בראשי תיבותיהן שם בן ארבע אותיות. באמת יושלם על ידי המילה וסודה כמו שאמרו רז"ל מי יעלה לנו השמימה. ר"ה מילה וסופי תיבות הוי'ה. מה שיורה כי על ידי המילה אנו דבקים בו ית'. ולהוסיף ידיעה בשמו הקדוש ית' ויתעלה. לפי שהמילה היא תקון השכל האמתי. כי באמצעות מילת הבשר החיצונית תשלם מילת הלב הפנימית. אשר לזה הטעם בעצמו ולזאת הסבה בעינה חוייב שיכרתו עליה שלש עשרה בריתות בדוקא לא פחות ולא יותר, מה שיורה להיות מעשה הזה תועלת גדול הערך, כי יעלה ויבא ויגיע לזמן היותו בר עונשין שלש עשרה שנה שאז יקרא גדול, כי אז יבין יראת השם לאהבה אותו ולדבקה בו, ולהכיר בוראו לידע שהוא אחד תכלית היחוד, לא אחד במין, ולא אחד כגוף, שהוא מתחלק למחלוקות ולקצוות ולא אחד במספר, אבל אחד תכלית, היחוד שאין יחוד אחר כמותו בכל העולם, ובזה יעבוד בוראו, מאהבה נוסף על מה שעבדו מיראה, וזהו שנ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ועל זה נקרא אברהם אבינו אחד שנ' אחד היה אברהם לטעם מצות המילה, עכ"ל לעניינינו.
2
ג׳התבונן נא ידידי בדברי הרמב"ם ושבילי אמונה וחידושי גאונים, ואת כל ונוכחת כי יחוד אלהינו ברוך הוא אינו דומה לשאר אחדים שהם נחלקים לכמה מחלקות, והיא היא קבלתינו האמתית שקבלנו מאבותינו דור אחר דור עד משה משה רבי' ועד אברהם אבינו, וכמו שכבר ביארתי לעיל והבאתי לשון המדרש רבה ומדרש הגדול וכמה כתובים ומאמרי רז"ל בגמרא ושאר מדרשים אמתיים מוכיחים כן, כי הקב"ה עומד באחדות אחת לא שנה ולא ישתנה, לא כדעת המקובלים החדשים שנמשכו אחר הדעה החיצונית אשר השיאם מחבר הזוהר שאמרו שהסבה הראשונה הנקרא אצלם אין סוף נחלק למחלקות רבות, ונשתנה שינוים רבים, וחלק הגדול ממנו נשאר אחר הצמצום כדמות דור עגול וחלל באמצעיתו גדול מאוד, אשר בתוך החלל הזה כל העולמות העליונים והתחתונים, מעולמות שלמעלה מעולם האצילות עם עולם האצילות ועם העולמות שלמטה ממנו, וממנו נמשך קו אחד דק כעין צינור אל תוך החלל הזה אשר ממנו נתהוו כל העולמות וממנו נספעים, וז"ל הרח"ו בעץ חיים שער עגולים ויושר ענף ב'. והנה אחר הצמצום אשר נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקן באמצע האור של אין סוף ממש הנה כבר היה מקום לשיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, ואז המשיך מן האור האין סוף קו אחד דק ישר מן האור עגול שלו מלמעלה למטה, ומשתלשל ויורד למטה תוך החלל ההוא וראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור האין סוף, ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם, וקו זה כעין צנור דק אשר דרך בו מתפשט ונמשך מימי האור העליון של אין סוף אל כל העולמות אשר במקום האויר הוהחלל ההוא, ונבאר עתה ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש, תוך וסוף וכו' עיין לעיל סי' ל"ח שכבר הבאתיו שם.
3
ד׳פא) זכור נזכור את אמונת רז"ל בעלי המשנה והתלמוד הגאונים ז"ל שהיא האמונה הטהורה שהאמינו בה קדמונינו, כי ה' אלהינו אחד, אין עוד מלבדו ואין כיחודו, ותשוח עלינו נפשינו בראותינו עתה ספרי הקבלה החדשה כמה אלוהות נתחדשו להם, אשר לא שערום אבותינו, והמה בכתובים גם בסידורי התפלות כדי לכוון תפלתם אליהם, וכן באשר הברכות, ולא די להם המון האלוהות שמכונים אליהם כמו שכבר ביארנו, אלא שאיוו לאלוהות רבים, אשר אין לקרות בהם בשם, שהרי לפי דעתם גם אדם קדמון ואדם קדמאה אין לכוון תפלתו אליהם, כי הם נעלמים מאד, וכל שכן פרצופים שלמעלה מעולם האצילות אלפים ורבבות אין מספר, עולמות שלא דברו בהם, וכל עולם ועולם כלול מאבי"ע, ומי יודע אם יש בכל עולם ועולם כל הפרצופים שהזכירו באבי"ע זה התחתון כי לא מצינו להר מקדש מלך בראשי' דך ט"ו דבור המתחיל ורמז, כי החל קהמקיף וסמוך לטהירו נקרא אדם קדמאה סתימאה, להבדיל בינו ובין אדם קדמון, ואדם קדמאה סתימאה דא נעשה עשרה כדורים זה בתוך זה, ובכל אחד מכדורים אלו נבנו כמה עולמות אין מספר וכו'. ונמצא לפי זה מערכת האלוהות הרבים אשר כל אחד ואחד עלת וסבה למה שלמטה ממנו, ראשון לכלם האין סוף המקיף את כל העולמות, וכולם בתוך חלל שלו, ואחריו אדם קדמאה סתימה, ואחריו אדם קדמון, הוא שאמר לפי דבריהם ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאין צריך ליטול רשות מאדם קדמאה ולא מאין סוף, ואחרי עתיק יומין, ואחריו אריך אנפין והוא אשר ברא שמים וארץ בכח אבא ואימא, ואחריו אבא, הוא שאמר יהי אור, ויקוו המים, ויהי רקיע, ושאר אמירות דמעשה בראשית. ואימא אומן העושה על פיו ככל אשר יצוה עליה. חוץ ממאמר נעשה אדם. שאימא היא שאמרה לאבא נעשה אדם בצלמינו. ואבא לא חפץ בבריאתו. לפי שגלוי לפניו שעתיד לחטוא כמו שכתבתי לעיל סי' כ'. ואחר אבא ואימא וזעיר אנפין ונוקביה. ואל זעיר ונוקביה לפי דבריהם כל פיות פונים לעבדו. וליראה את מלכתו היא נוקבא דיליה שריבה אותה מחבר הזהר ליראה מאת ה' אלהיך תירא. את לרבותה, ליראה ממנה ולא לעבדה (וד"א כמו שדרש ר' עקיבה לרבות ת"ח). ונתנו המקובלים החדשים טעם למה לא הזכירו בזהר ובתקנוים את הפרצופים העליונים כי אם ברמז, שהוא לרוב העלמם. והוא בעצמו הטעם למה אין מתפללים אליהם, ולא קורים עליהם בעת צרה מטעם רוב העלמם. ולפי דבריהם לא שייכא עבודה ותפלה אלא לפרצוף שכבר נתעבה ונתגלה וכמו שכתב בספר הברית שהוא מושג לבית יעקב. כלומר שכבר נתעבה ונתגלה כמו שכתב הרח"ו והובא לעיל סי' מ"ז. ועל הטעם הזה יפלא מאד הלא ה' אלהינו שהוא הסבה הראשונה אשר עבדו אבותינו ואבות אבותינו נעלם הוא מאד עד שאפי' המלאכים וחיות הקדש שואלים איה מקום כבודו כמו שאמרו רז"ל ועם כל זה אמר הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. כמפה לאזן כמו שנת' לעיל:
4
ה׳פב) ובמדרש רבה פרשת ואתחנן. שמע ישאל ה' אלהינו ה' אחד, זהו שאמר הכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, רב אמר ב' רקיעים הם שמים ושמי השמים. ר' אלעזר אמר שבעה רקיעים הם שמים ושמי השמים. רקיע, שחקים, מעון, זבול, ערפל, וכולו פתח הקב"ה לישראל להודיען שאין אלוה אחר אלא הוא. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה. מי לי בשמים חוץ מכבודך. כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא חפצתי אחר בארץ. אלא אני נכנסת בכל יום לבתי כנסיות ומעידה עליך שאין אלוה אחר אלא אתה ואומרת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הנך רואה ידידי דברי רז"ל הנז' במדרש עומדים נגד הקבלה החדשה. שהרי בשמע ישראל שהוא קבלת עול מלכות שמים, המקובלים החדשים משתפים בו אבא ואימא וזעיר ונוקביה כמבואר בזהר ואתחנן. הובא לעיל סי' מ"ב, מה שלא עלה על דעת רז"ל שייעשה כן בישראל וגדולה מזו. אמרו בעלי הקבלה החדשה, שהמתפלל לאין סוף הסבה הראשונה אין תפלתו תפלה, אלא צריך להתפלל דוקא לז"א ליחד זוגתו עמן וגם לשתף במחשבה אבא ואימא ואריך אנפין ועתיק יומין כמו שכתבתי לעיל ב' כסא אליהו ויושר לבב. שהמיחד תפלתו לז"א בלי צירוף ושתוך פרצופים הנז' אינו נענה מהרה, וזה סוד מה תצעק אלי כדלעיל סי' ל'. עוד אמרו במדרש רבה פרשה הנז"ל. וז"ל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, רבנן אמרי אמר הקב"ה בני כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעה"ב זוגות, אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין ממה שקרינו בענין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל. גם דברי המדרש אלו עומדים נגד הקבלה החדשה שאמרה שזעיר ונוקביה הוא אלוהינו ואנחנו עמו וצאן מריעתו. ואותו נעבוד במצות אבא ואימא, והוא משתבח בעצמו ואומר ה' אמר אלי בני אתה וכו' כדלעיל סי' כ"ו. שהרי במדרש אמרו כי ה' אלהינו אחד ומיוחד מכל האחדים שבעולם כנז' לעיל, ואין לו עזר כנגדו לפי שהוא יכול ואינו צריך לעזר זולתו.
5
ו׳פג) עוד שם במדרש על פסוק ירא ה' את בני ומלך, מהו מלך, המליכהו עליך ועם שונים אל תתערב. עם אלו שאומרים יש אלוה שני אל תתערב וכו'. אמר ר' אחא כעס הקב"ה על שלמה כשאמר הפסוק הזה. אמר לו דבר של קדוש שמי היית אומר בלשון נוטריקון עם שונים אל תתערב מיד חזר ופירש את הדבר. יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. אין לו אח ולא בן. אלא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל ופי' הר' עץ יוסף. יש אלוה שני. כי המינים אומרים איך יתכן פועל טוב ורע יוצא ממקור אחד? לכן הם מאמינים בשניות וכו'. ובילקוט קהלת רמז תתקע"א. ובקהלת רבותי יש אחד ואין שני. אחד זה הקב"ה דכתיב ביה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואין שני גם בן ואחר אין לו. אח מהיכן יש לו? אלא שחיבב את ישראל וקרא אותם בנים ואחים. ואין קץ לכל עמלו שעמל בששת ימי בראשית (פי' עמל הנז' כאן איננו לשון טורח וידיעה. שאין יגיעה וטורח לפני מי שאמר והיה העולם. א"א הוא לשון פעולה, שכן בלשון ישמעאל קורין לפעולה עמל. ובן תפרש לשון הפיטן מתקן הסליחות דאשמורות שאמר חוסה על עמלך במו פעלך) ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה, לא להדבק בו וללכת בדרכיו? וכל מי שאינו עושה כן. גם זה הכל וענין רע הוא עכ"ל לעניינינו.
6
ז׳ומדבריהם למדנו דפשיטא להו לרבנן כי יחוד השם, ית' בשמע ישראל הוא מבלי לכלול עמו אבא ואימא וזעיר ונוקביה, ודלא כמו שאמר בזהר ואתחנן המובא לעיל סי' מ"ב ועיין שם בשם ר' חטר שהמכוין כן דעת חיצונית היא ולא כאלה חלק יעקוב, וכשהתבונן בדברי הקבלה החדשה תמצא שלא זו בלבד שהם מאמינים במציאות אלהים רבים קדושים כי אף גם זאת שהם מאמינים במציאות אלהים אחרים טמאים בעלי עשר ספירות, ונקראים ספירות דקליפה. ופרצופים רבים להם כמו בקדושה כדכתבינן לעיל. ונקראים אצלם סטרא אחרא מסאבא כמבואר כל זה בספריהם והם הפועלים את הרע בעולם. ולפעמים שולטים גם כן על האלהים הקדושים אשר יעבדו אותם המקובלים. ומשתעבדים בהם בחזקת היד כמו שכתב מעל משנת חסידים מסכת ליל פסח פרק ז' משנה ג' וז"ל ואלו לא גאל הקב"ה (אריך אנפין) את אבותינו (אבא ואימא) ממצרים (אדם בליעל) האחוז בגרון דאריך אנפין ונוטל השפע ומונעו מרדת לזעיר אנפין והיה זעיר אנפין נשאר בגלות וצער גדול כולד המעובר במעי אמו. עיין שם גם במשנה ד' שם, והנה כבר הבאתי ס' י"ג וי"ד מקצת מדברי הר' הגדול מהרש"ל בתשובותיו ובס' ים של שלמה הרבה מהמדקדקים דקדוקי עניות להניח תפילין של יד מיושב. דע אהובי כי חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלושי הראות. לא יביטו באור הזהר ולא ידעו מצאו ומובאו וכוונתו. אלא שכך מצאו בספרי הרשב"י ודע שכל רבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם לא נהגו כך אלא כדברי התלמוד והפוסקים. ועת הפקח עיניך וראה אם יש בזה ממש אי אפשר שלא הזכירו שום מחבר. או גם לא אשתמיט רמז בתלמוד בבלי או ירושלמי ספרא וספרי ושאלתות ופסיקתא. ומי שלא ידע להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות. לכך אהובי אל תלך בדרך אתם. ואין לך עסק בנסתרות המתיהרי' בחידושים. כאלו הם יודעים ומבינים רזי תורה וספוניה. והלואי שיגעו הגלוים. אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה. וידינו על העליונה עכ"ל. עוד כ' רביד הזהב בשמו וז"ל והמורה היפך התלמוד חייב מיתה. וכמו שכ' בס' צח ואדום בשם רש"ל בתשו' החדשות וז"ל שכל המחמיר שלא לאכול בשר אחד גבינה בלא דריעותא דאית ליה בשינוהי. כי המחמיר חייב מיתה וכו' ובס' ים שלמה כ' דמאחר שנחתם התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד והוי כמו מינות ע"ש.
7
ח׳שים לבך אתה הקורא לדברי הגאון מהרש"ל ורמיזותיו שאמר שחלושי הראות לא יביטו. ולא ידעו מוצאו ומובאו של ספר הזהר. כי מיד בן נכר יצא ובא לחכמי טוליטולא כמו שכ' הר' חיד"א בספרו שם הגדולים. ומה שכתב וכוונתו, ר"ל שכל כוונתו להטעות עם ישראל להאמין באלהים רבים. ומה שכ' פקח עיניך וראה אם יש בזה ממש וכו' כלומר אם אמת דבריו שכן אמר רשב"י לא אשתמיט שום רמז בתלמוד בבלי וירושלמי וספרא ספרי. ושאלתות ופסיקתא ממה ששמעו מרשב"י. כי חבר היה לחכמי המשנה ואי אפשר שלא ישמעו ממנו דבר מכל הנאמר בזהר ותיקונים. אלא ודאי הכל שקר וכזב. ומי שלא ידע להשיג תורה על נכון בתלמוד ופוסקים יבוא לקצץ בנטיעות להאמין שאלהים רבים וכמו שמסיים בסוף דבריו והוי כמו מינות. וכמאמר שלמה המלך ע"ה פתי יאמין לכל דבר. וערום יבין לאשורו. עוד כתב רביד הזהב ואע"ג דהש"ך כ' דאין דברי המרש"ל מוכרחים, וגם הדמשק אליעזר הביאם הכנה"ג המה עלוי דמה מינות שייך במה שהאדם מחמיר על עצמו וכו' ע"כ לעינינו.
8
ט׳הנה מה מאד יתפלא הקורא הנכון על דברי הש"ך שכתב על דברי הזאון מהרש"ל שאין דבריו מוכרחים. והוא בעצמו לא ירד לסוף דעתו, וכל שכן על תמיהת הדמשק אליעזר איך מלאו לבו לתמוה על אדם גדול כמהרש"ל אשר שט בים התלמוד וספרא וספרי ושאלתות ועיניו ראו ועפעפיו בחנו, כי דרך עצב בדבר הזהר והמקובלים החדשים, והוא לבדו ידע מהיכן מוצאו ומובאו, כי מיד עכו"ם יצא ובא אלינו, להסית ולהדיח אותנו להאמין באלהים רבים ולעבוד אלהים אחרים. סבות רבות מחודשות נבראות המה הצורות והפרצופים שהמציא מחבר הזהר ברעיונותיו, וזהו שכ' רש"ל שלא ידעו מוצאו ומובאו וכוונתו. והוסיף עוד לומר פקח עיניך וראה אם יש ממש בדבריו וממקור נאמן יצאו דברים כאלה רבוי באלהות בפרצופים שונים ומלכות וממשלה להם, לא לשתמיט שום רמז מזה בתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ופסיקתא ושאלתות, אלא ודאי לא מישראל יצאו הדברים האלה וחיצונים הם, ולכך אמר לכן אהובי אל תלך בדרך אתם וכו', ואף מי שדעתו להחמיר על עצמו, הואיל ואין לזאת החומרא שום רמז בתלמוד והוא מקפיד בדבר שלא הקפידו בו חכמים הוי כמו מינות כדתנן בצבועים איני עובר אף בלבנים לא יעבור וכמ"ש התוספת י"ט ויובא לקמן סי כ"ה. אכן עוד תגדל הפליאה על הדמשק אליעזר באמרו מה מינות שייך במה שאדם מחמיר על עצמו, כי ידוע הוא ומפורסם בכל האיסורים והחומרות והמנהגים שחידשו הזהר והמקובלים החדשים הבאים אחריו, כולהו אית בהו טעמא לפי שטתם באמונת אלוהות רבים, והרש"ל ז"ל הרגיש בזרותם כי עיניו יחזו ועפעפיו יבחנו, כי בילדי נכרים עובדי ע"ז ישפיקו, ודרך עוצב יש בטעמי האיסורים והחומרות והמנהגים שחידשו שלא כדרך הגמרא ואית בהו לתא דע"ש. ולפי שהראשונים כר' תם ן' יחיא ומהר"י אלבו והר' מהרש"ל וכיוצא בהם יראו לנפשם מאד פן יפגעו להם הרודפים הקנאים כאיזבל לאליהו, לכן תלו הטעות בלומדים והזהירום ממנה, ולפי האמת הברור כי אותן החומרות מינות גמורה. והא לך דוגמא מה שכתב הרב משנת חסידים מסכת ליל פסח פרק י"א שכשאומר בהגדה דם ואש ותימרות עשן וכן בהזכירו עשר מכות בפרט ובכלל ישפוך מהכוס לתוך כלי שבור הרומז אל הקליפה הנקרא ארור, ועל ידי זה תפסוק המלכות (שהיא דשתנא) מדם נדתה ותהיה ראויה לזווג ונקתה ונזרעה זרע, כי היין הנשאר בה הוא יין המשמח דם טהור המתהפך לחלב אחר כך ע"כ. והחכם עינוי בראשו להשכיל, דבל כי האי גונא מנסך הוא לע"ז שמנסך מכוסו לקליפה הנקראת ארור כדי לתקן המלכות ויינו אסור בהנאה מן התורה שהרי ניסך ממנו לקליפה הנקראת ארור כדי לתקן, והמנסך היא אחת מארבע עבודות שחייב עליהן בין שדרך עבודתה בכך, בין שאין דרך עבודתה בכך כדתנן בסנהדרין פ' ארבע מיתות, (סנהדרין דף ס' ע"ב). וכן מה שמקפידין לחלוץ התפלין קודם מוסף ראש חדש טעמא הוא לפי שהתפילין הם בז"א שלפי דבריהם עליו אמרו רז"ל במס' ברכות שהקב"ה מניח תפילין, ובמוסף ר"ח הוא בא אור גדול מעתיק שהוא האלוה העליון שאינו מניח תפלין, כי התפלין הם שייכים לקצר אפים שהוא זעיר אנפין, וכי האיי גונא מינות הוא להאמין ברשויות הרבה, זה מניח תפילין וזה אין מניח תפילין, והרי אין הקב"ה אחד.
9
י׳פד) וכן ידוע הוא ומפורסם שבכל ארץ התימן נוהגין לומר סדר קדושה בחזרת התפלה בנוסח שכתב הרמב"ם ז"ל הסדר התפלה שלעולם שליח צבור אומר ברכה שלישית בנוסח שיש בו ומשרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו ובין בשחרית בין במנחה בין במוסף שבת ור"ח ויום טוב וחול המועד לעולם אומרין איה מקום כבודו והוא מיוסד מרבותינו אנשי כנה"ג מתקני התפלות והברכות, וכמ"ש רז"ל לעיל סי' נ"ב בשם הרקח. וחדשים מקרוב באו לערך מאה שנה או יותר מעט שינו הנוסח שלא לומר ומשרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו רק במוסף שבת בלבד מקפידים על האומרו בשאר ימים ומשתקים אותו. וטעמם כמו שכ' הר' משנת חסידים במסכת ר"ח פ"ג משנה ט' וז"ל ומפני שאין לזעיר ונוקביה. עלייה (במוסף ר"ח) עתה למעלה ממקום אצילותם כמו בשבת. לפיכך אין אומרים ומשרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו. כי משרתיו יודעים מקומו עכ"ל. הרי בהדיא מבואר בדבריו דסבירא להו לבעלי הקבלה החדשה כי מאמר רבותי' מסדרי התפלות ובעלי התלמוד שהקב"ה נעלם ורואה ואינו נראה עד שאפילו מלאכים וחיות הקדש שואלים איה מקום כבודו, הוא מצד העתקו בזמן מה לעלות למעלה ממקום משכן כבודו. דהיינו במוסף שבת דוקא שאז נעתק ועלה למעלה. ואז כשרואים מקומו המורגל להיות שוכן שם פנוי. אז יפקד מקום מושבו ואז שואלים איה מקום כבודו. אמנם בשאר זמנים שהוא שוכן במקומו כל משרתיו יודעים מקום משכן כבודו ואין צריכים לשאול עליו כמאמר יהונתן בן שאול לדוד מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך. ודבריהם אלו סותרים העיקר שהזכירו הראשונים האמור ביגדל אלהים חי ומבואר ג"כ בדברי הרמב"ם בפ' א' מיסודי התורה ובמורה. ובס' אהל יעקב פרשת וירא על מאמר אברהם אבינו לשי"ת אל נא תעבור מעל עבדך כתב דבהשקפה ראשונה יפלא מאד על אברהם אבינו איך ערב אל לבו לומר לפני השי"ת אל נא תעבור מעל עבדך. ובגמרא שבת קכ"ז אר"א מדת ב"ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך, ואלו בהקב"ה כתיב ויאמר אל נא תעבר מעל עבדך. אבל הבנת הענין הוא עם המאומת והמקובל אצלינו מפי קדמונינו ע"ה ובראשם הר' המורה, כי הקב"ה נעלה ומרומם מכל שינוי ותנועה והעתק מקום ובשגם מצינו בפרשת וירא וילך ה' וכו' אין הרצון בו חלילה שהקב"ה נעתק וסר ממקומו ובא להתראות אל מקום מצב מי שיראה אליו. אבל כל התקרבותו ית' והתגלותו לאדם תלוי אך בהתקרבות האדם אליו כמאמר אני לדודי ודודי לי, וזהו שאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, כלומר תשוקתו ית' אלינו הוא דבר תלוי בידינו, ואברהם אבינו בעוצם דבקותו בו ית' נגלה אליו, ובהזדמן האורחים אצלו וצידד להכניסם ולטבוח טבח והכן ירא לנפשו שלא יפול מהדבק בשי"ת ושאל ממנו אל נא תעבור מעל עבדך, לבל יסיר הקב"ה עזרתו מאתו ולא ינתק מדבקותו בטרדת הכנסת אורחים וכו' עיין שם.
10
י״אמעתה ראה והתבונן ושים אל לבך בשינוי המנהג הקדום אפי' להחמיר כהני גווני שהבאתי, וכן שלא לומר ומשרתיו שואלים וכו' כי אם במוסף שבת ולא בשאר ימים מטעם האמור במשנת חסידים כולם מביאים לידי מינות כמו שביארתי ושפתי הרב הגדול מהרש"ל ור' תם בן יחיא ברור מללו, שהמשנה ועושה על פי הקבלה החדשה וטעמיה הוא מביא לידי מינות.
11
י״בולא יפה עשו דורות שעמדו לפנינו בימי הבינים אשר עזבו למוד המשנה והתלמוד ופסקי הלכות וקבעו רוב עסקם בספר החיצון המסית ס' הזהר ולא בעיון, רק כעוף המצפצף, ושינו עלינו כמה דברים בסידורי התפלות ועשיית המצות חוקי האלהים ותורותיו על פי הקבלה החדשה, ועזבו מנהגי אבותם המיוסדים על פי רבותינו בעלי התלמוד והרמב"ם והרס"ג ור"י הלוי וכיוצא, וגרעו מהן והוסיפו עליהן ככל העולה על רוחם, ובעיון ראשון ומושכל ראשון לא ירגיש האדם כי דעת חיצונית, היוצאת מגדר תורה היא, עד אשר יעמיק חקר באותו שינוי ובטעמו הנעשה שלא על פי רבותינו ז"ל, ואז ימצא באותו שינוי ואותה חומרא לתא דאיסורא או חשש ברכה לבטלה וכיוצא בזה! מה שאין כן מנהגי קדמונינו כולם הם מנוקים ומנופים מכל סיג, ומיוסדים על אדני פז על פי התלמוד והפוסקים הראשונים כהרי"פ והרמב"ם וכיוצא. הלא תראה מאי דתנן בפרק הקורא עומד, האומר איני עובר לפני התיבה כצבועין. אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור וכו' אלמא כל דקפיד במלתא שאין דרך ישראל להקפיד חישנין שמא מחשבת שטות עלתה בו והוי מינות כמו שכ' התוספת יו"ט בשם ר"ן. ולכן כל הרוצה להדבק בשם ית' ובתורתו ירחיק עצמו מהמנהגים שנתחדשו בימי הביניים. וידבק במנהגי קדמונינו, על ידי שיתן לב ויעיין יפה בתלמוד ופוסקים הראשונים. וסדורי תפלה העתיקים ובשאר ספרי קדמונינו, ויקבע לימודו במשנה עם פי' הרמב"ם ור"ע וכיוצא ובתלמוד ופוסקים המובהקים וילך לאורם, כמאמר רבותינו ז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות וברכות.
12
י״גפו) והעיקר השלישי מס' שבילי אמונה להרחיק ממנו ית' מדת הגוף, כי זה אלוהינו האחד אשר זכרנו אינו גוף. ולא כח בגוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ומקריו, כגון התנועה והעמידה, לא בעצם ולא במקרה, ועל כן הרחיקו רז"ל ממנו ית' שם החיבור והפירוד, ואמרו אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי, עורף הוא פירוד, עיפוי הוא חיבור, נגזר מן ועפו בכתף פלשתים, רוצה לומר יהדפום בהדבקם בהם, ויאמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה, ואלו היה גוף היה דומה לשאר הגופים וכל מה שנמצא בכתוב אשר ידמוהו בדמות הגופות כגון התנועה והעמידה כל זה דרך העברה כמו שאמרו דברה תורה כלשון בני אדם, וזה העיקר השלישי הוא האמור בכתוב כי לא ראיתם כל תמונה, רוצה לומר שלא השגתם לו ית' שום תמונה. כמו שאמרנו שאינו גוף ולא כח בגוף העכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' יסודי התורה המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג את הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנ' אנכי ה' אלהיך. וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו. אלוה זה אחד הוא, ואינו שנים, ולא יותר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים רבים ולא כאחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר בעולם כמותו. אלו היו אלוהות הרבה, היו גופים וגויות, מפני שאין הנמנין השוים במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו לגופות ולגוית. ואלו היה היוצר גוף וגויה, היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית, יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח בגוף. והואיל ואינו גוף, לא יארעו לו מאורעות הגופים כדי שיהיה נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגויה שנ' כי ה' אלהיכם הוא אלהים שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והגוף לא יהיה בשני מקומות ונאמר כי לא ראיתם כל תמונה ונאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, ואלו היה גוף היה דומה לשאר גופים. אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלהים, יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיצוא בדברים האלו? הכל לפי דעתן שלבני אדם שאין מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם. והכל כנוים הם שנ' אם שנותי ברק חרבי וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג. אלא משל, והכל משל, ראיה לדבר זה שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבושיה כתלג חיור. ואחר ראהו חמוץ בגדים. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף. לומר שאין לו דמות וצורה. אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה. אבל אמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזהו שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא וכו'. וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארעו מאורעות הגופים, לא חיבור ולא פירוד. לא מקום ולא מידה, לא עלייה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, לא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים. ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף, ולא סכלות ולא חכמת כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא יקיצה, ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור בני אדם, וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי, עד כאן ל' הרמב"ם ז"ל.
13
י״דפז) ורב סעדיה גאון בפי' דניאל כ' וז"ל ודע כי דינא יתיב וספרין פתיחו אשר ביארתי למעלה יום דין ופקודה, הוא יום העתיד לדרוש כל מעשה בני אדם החיים והמתים, ואשר כתב למעלה ועתיק יומין יתיב, כל האומר כי ראה ה' צבאות עין בעין. הרי הוא פושע, שמדמה דמות לשם ית' ואין לו דמות, דכ' ואל מי תדמיון אל, וכל האומר כי ראה מלאך הוא מן השונים, והוא מן האומרים קטון וגדול, למען כי אין שופט העולם כי אם הקב"ה לבדו, ככתוב לפני ה' כי בא לשפוט את הארץ, ואין מלאך אשר יוכל לדבר, כי אלף אלפין ישמשוניה. ועת הדע כי דניאל ראה כל אלה בחלום ולא במראה עינים וכל החלום יש לו פתרון. כי הם משל, כי גם כל נבואת הנביאים אשר ראו ותחת רגליו כמעשה לבנת נספיר. וממראה מתניו ולמעלה, יושב על כסא רם ונשא, לא ראו חק חקוקו, כי אין דמות לבורא ית' כלל, ולא דמות מלאך, כי בעת שהיה מדבר עמם מראה להם חזיון חדש. וכל דמות שראו יש לו פתרון. מקל שקד, כי שוקד אני רבבות גדולות, מעשיו בלא מספר, וכאשר ראה מיכה ברוח נבואה, וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו, לא נוכל לדמות ליוצר הכל מימינו ומשמאלו, ולא יעמוד לפניו כל יצור, ואולם דברי כל אלה במשל כמעשה בני אדם עכ"ל. והנה כבר ראו עיניך ומלאו אזניך ממה שקדם כי ה' אלהינו לא שנה ולא ישתנה. כמאמר הנשביא אני ה' לא שניתי. וכבר האריכו רבותינו הקדמונים הרס"ג ובעל חובת הלבבות ור' יהודה הליו והרמב"ם בפי' המשנה ובס' היד ובמורה, ובעל שבילי אמונה שאין ליחס לשי"ת שום שינוי והתפעלות. וגם לא מינה אחר לשפוט את הארץ. ודברים אלו מוסמכים מכל רבותינו כמבואר בדבריהם. ורבותינו בעלי הקבלה החדשה שגו בכל אלה. כי האמינו לדברי נביא השקר המתנבא בשם עתיק יומין לעבוד אל אחר קצא אפים (זעיר אנפין) הוא מחבר הזהר אשר בילדי נכרים ישפיק. ותלה אותם ברשב"י התנא בשקר. ולכן שגו ברואה שלא די שיחסו לשי"ת רבוי וחלוק צורות ופרצופים שונים וקוים. אלא שיחסו לו שינוים רבים בעצמותו ית' ואמרו שמתחלה היה מקום וחלל גדול פנוי וריק להיות שם כל ברואיו, ונעשה ככדור עגול וחלול באמצעותו, ושוב נעשה בו שינוי אחר, כי המשיך מאורו הגדול המקיף, ספירות דעיגולי אדם קדמאה סתימא, ואחר זה עיגולי אדם קדמון. ועיגולי עתיק יומין, ועיגולי אריך אנפין, ועיגולי אבא ואימא. גם עיגולי זעיר ונוקביה. ושוב נעשו עוד בו שינויים רבים להמשיך ג"כ מעצמותו ספירות דיושר בתנית אדם. והם עיקר האלוהות לפי דעתם. תחלה פרצוף אדם קדמון. ואחריו פרצוף עתיק יומין. ואחריו אריך אנפין. ושניהם כולם זכר ונקבה. רק שזה ימין ושמאל. וזה פנים ואחור, ואחריהם פרצופי אבא ואימא זכר ונקבה נפרדים זה מזה. ואחריהם פרצופי זעיר ונוקביה ג"כ נפרדים. והם עיקר האלוהות אשר לפי דבריהם אלהים נקרא בכל תפלותינו. וכל ברכותינו אליהם יכונו. כי הם אלוהינו לפי דעתם. הרי נתבאר לך כמה שינוים וחליפות נעשו באלהינו על פי הקבלה החדשה הסותרת אמונת תוה"ק.
14
ט״ופח) העיקר הרביעי הקדמות. צריך להאמין כי זה האחד האו קדמון במלה מוחלטת וכל נמצא זולתו אינו קדמון כשנעריכהו אליו. והראיות על זה העיקר רבו בספרים, וזה העיקר הרביעי נזכר בתורה מעונה אלהי קדם ע"כ. כבר ביארתי לעיל סי' מ"ח שגם זה העיקר מיאנו בו כת המקובלים החדשים כמו שנתבאר בענין פיוט יגדל אלהים חי שמיאנו המקובלים לאמרו, ואל תשמי לדברי האומרים שנמנעו מלאמרו מטעם שאין לעשות לתורה עיקרים לפי שכל מצוה ומצוה של תורה היא עיקר לעצמה וכולה עיקרים, כי לא מחכמה אמרו ובאין מבין בעיקרים דברו כן שהרי זה נכלל בעיקר השמיני, ומובאר בהדיא שם שכל התורה כולב מפי הגבורה, ומשה רבינו כמו סופר, הקב"ה אומר, והוא אומר וכותב כל מה שאמר לו, מספר שני הדורות שעברו, וספוריה, ומצותיה, ולפיכך נקרא משה רבינו מחוקק, ואין הפרש בין בני חם וכוש ומצרים וכו' ושם אשתו מהטבאל בת מטרד ותמנע היתה פילגש, ובין אנכי ה' אלהיך, ושמע ישראל וכו' הכל מפי הגבורה, הכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת, ורז"ך היה אצלם משנה כופר ומכחש יותר מכל מין וכופר על שחשב שיש בתורה מוח וקליפה, ושחשבו השנים שבה והספורים אין בהם תועלת, ושהם מפי משה עצמו, והוא ענין אין תורה מן השמים, וכך אמרו חכמים, האומר כל שתורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו דבר ה' בזה אלא כל ענייניה ומצותיה מפי הגבורה, ומהם ישיג מי שזכהו השי"ת עניינים נפלעים, כמאמר דוד המלך ע"ה כל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך והלכות סוכה ולולב ושופר וציצית ותפלין עם כל חילוקי דיניהם הם וזולתם, הם בעצמם ההלכות שקיבל משה רבי' ע"ה מהקב"ה בסיני. והוא אמרם לנו. והוא נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על זה הוא מה שנאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי ע"כ. הא למדת שטענתם זו כוזבת. שהרי רבינו מודה בזה וכלל כל מצותיה של תורה וספוריה בזה העיקר השמיני באמרו שכל מצות התורה וחילוקי דיניהם וסיפוריה כולם מפי הגבורה. וכל הכופר בשום חלק מכל מצות התורה או אפי' מספוריה הרי הוא מין וכופר. וכולם נכללים תחת סוג תורת אמת נתן לעמו אל. על יד נביאו, ואין דבר בה לבטלה. וכל מי שאינו מודה באחת מהן הוא מין וכופר ואפיקירוס כמנשה וסיעתו. והראיה הגדולה על מה שאמרתי שאינם מודים בארבעה עיקרים הראשונים שהרי ביאר הרב חמדת ימים שלא חרה להאר"י רק על ארבעה בתים ראשונים שביגדל שהם סותרים אמונתם. אבל מהנו אדון עולם ואילך שפיר דמי לדידהו לאמרו כנז' לעיל סי' מ"ח.
15
ט״זפט) העיקר החמישי כי זה אלהינו האחד המיוחד הראשון לכל הנמצאים. הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו, ולהרים קול ברוממותו ובעבודתו. ולא יעשה כן לזולתו מן הנמצאים. כגון המלאכים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהם. כי כולם הם מוטבעות ומוגבלות על פעולתם, ואין להם רשות ולא חפץ, אלא רצונו ית'. ולא יושמו מליצים אמצעיים בינינו לבינו. אלא כל הרעיונים ישימו מגמתם לעומתו ית' ולא ישיתו לב לזולתו ע"כ. גם על זה העיקר שנעקר על פי הקבלה החדשה הנכריה, נשמו אחרונים. וקדמונים אחזו שער. ולא שמעו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד באמור להם. שהעובד לאלהים עליון רם על רמים הסבה הראשונה ומתפלל אליו לא ייענה. ולא די זה גם ענוש יענש כמו שכתבו המקובלים החדשים. ורק לסבה האחרונה קצר אפים (זעיר אנפין) תאות העבודה! כי עתה קרעו בגדיהם כמו שכתבתי לעיל שזהו דעת המקובלים החדשים.
16
י״זצ) הן עתה נדבר על ענין שם האלוה אשר המקובלים החדשים אומרים לעבדו על פי הזהר. וקראו לו בשם מגונה מאד והוא קצר אפים (זעיר אנפין) כי ידוע ומפורסם מאוד, שתורתינו הקדושה וכל ספרי הנביאים ורז"ל בגמרא ובמדרשים ובנוסח התפלות מתארים ומספרים שבחי השי"ת בתארים נעלים. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ו לראשון מספר המורה. כל שהוא שלמות אצלינו ייחס לו ית' להורות עליו שהוא שלם בכל מיני שלמות ואין בו חסרון והעדר כלל. וכל מה שישיגו ההמון שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו. ולזה לא יתואר השי"ת באכילה ושתיה ושינה. ולא במה שידמה לזה. וכל מה שיחשוב ההמון שהוא שלמות יתואר בו, ואך על פי שהדבר ההוא אינו שלמות רק בערך אלינו. אבל בערך אליו ית'. אלו אשר נחשבם כולם שלימות הם תכלית החסרון ע"כ. וכתב הרס"ג שזהו מאמר ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה, רוצה לומר שכל מה שיספרו עליו המספרים. וישבחוה המשבחים בו, הוא נעלה ומרומם וגדול מן הכל ע"כ. וכן כ' הר' שבילי אמונה כי ההכרח הביא אותנו להגשים הבורא ית' ולספר אותו במדות הברואים. כדי לשער ענין שיכנס מציאות הבורא ית' בנפשות. וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בה מן הלשונות מלה שתורה על עמתת ענין הבורא ית' הוצאנו הענין ביותר ממלה א'. והרבוי הנמצא במדות הבורא ית' איננו מצד עצם כבודו, רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג עניינו במלה אחת שתורה עליו. והמדות האלהיות הפועלות שיסופר בהם הבורא ית' אפשר שישתתף בספוריו עם קצת ברואיו. והתירו חכמים לספר אותו בהם מפני הדוחק המצריך אותנו להודיעו ולעמוד על מציאותו כדי שנקבל עבודתו. ולכן מצאנו שמשתמשין במין הזה ממדות השי"ת בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאד ובתושבחות הנביאים. והוציאו אותו הנביאים לבני אדם במלות גשמיות שהם קרובים לשכלם והבנתם. ואלו היו מספרים בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא הענין ולא המלות. ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע כלל עכ"ל. דבר הלמד מדברי הרבנים הנזכרים שלא יתואר השי"ת בשום תואר שהוא חסרון וסכלות כתואר זעיר אנפין שענינו קצר אפים. והנה התארים והמלות אשר בחר הקב"ה להודיע למשה ולישראל ממדותיו. הם ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה. וכן אמר דוד המלך ע"ה יודיע דרכיו למשה לבני שיראל עלילותיו. רחום וחנון ה'. ארך אפים ורב חסד. ופי' הראב"ע ז"ל יודיע דרכיו, הם הדרכים הנז' בפסוק ויעבר ה' על פניו וכו'. רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. והזכיר קצתן הצריך להן בתפלתו ע"כ.
17
י״חורז"ל אמרו בסנהדרין כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים. אמר לפניו רבונו של עולם לצדיקים? אמר לו אף לרשעים. אמר לפניו רשעים יאבדו אמר ליה השתא חזית דמבעי לך. בשעה שחטאו ישראל אמרו לו לא כך אמרת ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וכו'. וכן כל הנביאים מתארים לשי"ת בתאר ארך אפים. דוד המלך ע"ה גם במזמור פ"ו אמר ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, ובמזמור קמ"ה אמר הגון ורחום ארך אפים וגדל חסד. הנביא נחום אמר ה' ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה. יואל אמר ושובו של ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפלתם ואתה אלוה סליחות הגון ורחום ארך אפים ורב חסד ולא עזבתם (נחמיה ט׳:י״ז) ושלמה המלך ע"ה אמר טוב ארך רוח מגבה רוח (קהלת ז׳:ח׳), ופירש רש"י על ארך רוח המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב. ובמשלי אמר קצר אפים יעשה אולת, ואיש מזמור ישנא, ופירש רש"י קצר אפים הממהר לנקום כעסו, ואיש מזמות. מחשבות עצה רעה ישנא, ובפי' קב ונקי פי' קצר אפים הוא היפך ארך אפים, האדם שהוא נמהר לשפוך חמתו ולנקום נקמתו יעשה כל מעשיו באולת כסילות, ועיין עוד במפרשים ובס' הנז' משבח ארך אפים ואמר ארך אפים רב תבונות, וקצר רוח מרים אולת, ופירשו המפרשים מי שהוא ארך אפים שאינו ממהר לכעוס והוא מושל ברוחו הוא רב תבונות, ומי שהוא קצר אפים וקצר רוח שלא ימשול ברוחו הוא מרים האולת מן הארץ, ומגביהה ומניחה על ראשו, ומגלה אותה לאשר לא ידעה, או יאמר שהוא מעורר האולת. וי"מ מרים אולת שהוא גורם לכסילים להרים בו יד. כלומר למדוד בו ע"כ. ושם סי' ט"ו איש חמה יגרה מדון, וארך אפים ישקיט ריב, ופי' מי שהוא בעל חמה דהיינו קצר אפים הוא יבעיר המדון והקטטה ויגדילנו אע"פ שהריב קטן יעלנו ויגדילנו בחמתו, והאדם המאריך אפו ישקיט ריב ויניחנו. ובסי' י"ו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר וכ' המפרשים שטוב ארך אפים המושל ביצרו וכובש תאותו מלהנקס, מן הגבור המתנקם באויבו. כי הכובש את יצרו, אויבו שהוא היצר מבפנים, והוא מתגבר עליו וכובשו, וזה הגבור אויבו מבחוץ והוא מתגבר על האויב החיצון, והמושל ברוחו הוא מושל על האויב הפנימי. המורם מכל האמור, כי תואר קצר אפים הוא תואר אולת וכסילות, וכבר נודע הדבר אשר דברו רז"ל בעל חובת הלבבות ור"י הלוי והרמב"ם במורה פרק כ"ו ומ"ו ומ"ז לראשון ורס"ג בהאמונות והדעות מאמר האחדות ושבילי אמונה וזולתם, שלא יתואר השי"ת אלא בתארים נעלים, המורים על השלימות, להורות שהור ית' שלם בכל מיני שלימות. ולא יתואר בשום תואר חסרון או העדר, כל שכן בתאר פחיתות וסכילות וסכלות.
18
י״טצא) ומזה תבין ותשכיל גודל השגיאה והטעות שטעו ושגגו רבותינו בעלי הקבלה החדשה הנכריה. שמלבד שמנו באלהות כמה מדות ומדרגות זו למעלה מזו במקום ובזמן. וגם במעלה עד שאמרו שזה נוטל רשות מזה, והאלהים הנקבה נוטלת רשות מאלהים הזכר, לפי דעתם כמבואר בזהר בראשית דף כ"ב. ויחסו כל עבודותינו וכל תפלותינו וברכותינו למדרגה התחתונה מכולם, וקראו לו בשמו של הקב"ה ואמרו שהוא ה' אלהינו ואנחנו עמו וכו' ואותו נעבוד וכינו אותו בשם "זעיר אנפין", שענינו בלשון הכתוב קצר אפים. והנה כבר ידעת ונתבאר לך מכתבי הקדש גנות ופחיתות המדה המגונה הזאת, ואיך יתארו את האלהים אשר יעבדו אותו במדה המגונה הזאת, ועליהם אמר אליהו בן ברכאל הבוזי במליצתו, האמור לממך בליעל רשע אל נדיבים. ופי' רש"י ז"ל וכי הגון וראוי לומר למלך בליעל? ולבאר רשע אל נדיבים? אשר לא נשא פני שרים, כלומר למלך עולם אשר אין משוא פנים לפניו עכ"ל. וכן פירש רבי אברהם פריצול ז"ל האמור למלך וכו' אשר לא נשא פני שרים, האם ראוי לומר למלך הממונה על הנהגה כזאת שיהיה בליעל? ואם ראוי לומר רשע למי שהוא נדיב מנדיבי עמים ונודע גזעו וטובו? ואיך ראוי ליחס עול למלך צדיק וישר כזה שהוא ה' אלהינו אשר לא נשא פני שרים בענין הדין לכבדם ולשאת את פניהם, ולא נכר לפניו השוע והעשיר בהיותו טוען בדין עם העני לחוס על כבודו, בעבור כי מעשה ידיו כולם, ואין הבדל ביניהם מצד יצירתם לפני הקב"ה עכ"ל. ודון מינה ואוקי הכא, כיון שהם אומרים שזעיר אנפין הוא ה' אלהינו איך יקראו לו בשם קצר אפים אשר יעשה אולת? כי לא יאות לתאר את מלכו של עולם אלא בתארי שבח ועילוי, לא תארי אולת וכסילות כתאר קצר אפים (זעיר אנפין) שהוא עושה אולת, כמו שאי אפשר לומר למלכו של עולם בליעל כמאמר אליהו. ומזה תבין ותשכיל כי לא קבלה אמתית היא. רק נכריה היא. ולא מרז"ל בעלי המשנה והתלמוד יצאו הדברים האלה, חלילה לכל בעל אמונת תורת משה רע"ה וקבלת רבותינו ז"ל להאמין בדברים כאלה. כי כבר נתברר אצלינו גדולת חכמינו וטוב שכלם ועומק עיונם בחכמה, והם השיגו את האמת השגה גמורה ואמתית, ואמרו כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.
19
כ׳צב) ולא זו בלבד. אלא אף גם זאת שייחסו לו החוש המגונה והפחות שבחמשה חושים, והוא המשגל והזיווג, כי ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק מ"ז חלק א'. שמהחמשה חושים שהם הראייה, והשמע, והריח, וישמע ה', וירא ה', וירח ה', ולא הושאל לו חוש הטעם והמשוש לומר ויטעם ה', וימשש ה'. והסבה לזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל מה שידמוהו ההמון חסרון אי אפשר לציירו בבורא ית', ולכן לא השתמשו בזה בספרי הנבואה עכ"ל. וכן כתב הרב שבילי אמונה בנתיב הא'. ובדרך הזה דרכו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד ומתקני התפלות והפייטנים כרבי' סעדיה גאון ור"י הלוי בפיוטיהם הנעימים המעוררים את האדם לאהבת השי"ת וליראתו ולדבקה בו. ומה מאד מתקו דברי רבי יהודה הלוי בסליחה המתחלת יה שמך ארוממך, אמר בסופה, השתונן והכונן, והתבונן בסודיך, והבטת מה אתה, ומאין יסודיך, ומי הבינך, ומי הכינך, וכח מי ינידיך, והבט אל גבורות אל, והעירה כבודיך. חקור פעליו, רק אליו אל תשלח ידיך, כי תדרוש בסוף וראש במופלה ובמכוסה ע"כ. אשר על כן אלו שמרו המקובלים החדשים אזהרת רז"ל ולא נפתו לדברי נביא השקר המסית מחבר הזהר ולא שלחו רעיונותיהם במופלא ובמכוסה מהם לא באו לכל זה. ובפרק ח' לשלישי כתב הר' המורה שחוש המשוש הוא חרפה וכלמה לנו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ומשתה ומשגל, והאיש המשכיל מריך למעט בהם מה שאפשר לו (כמו שביאר הרב בהלכות דעות) ולא ירחיב הדבור בהם, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות, אשר בהם ישיג ידיעת הבורא, אבל האכילה והמשגל הם חרפתינו וכלימתינו, כי הושמו באדם לצורך קיומו וקיום המין, והוא דומה בהם לבהמה, וכל שכן המשגל שאין ראוי לדבר בו יותר כמו שביארתי בפרקי אבות ממה שבא בתורתינו הקדושה ממאוס בו, ואסור לזכרו ולדבר בו כלל, וכבר ידעת אמרם על אלישע הנביא ע"ה שנקרא קדוש מפני שלא היה חושב בו עש שלא היה רואה קרי, וגם ידעת גודל האיסור שבא אצלינו בענין נבלות הפה (כדגרסינן בכתובות, על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן ב"א הכל יודעים למה נכנסה כלה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה ע"כ. ובפרק במה מדליקים גרסינן בעון נבלות הפה צרות רבות ודעות וגזרות קשות ותחדשות בעולם ובחורי ישראל מתים ואלמנות ויתומים צועקים ואינם נענים שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכו' כי כלו חנף ומרע כל פה דובר נבלה וכו' מאי ועוד ידו נטויה א"ר חנן בר אבא א"ר חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנום שנ' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם ע"כ). והטעם לפי שהדיבור בלשון הוא מסגולת האדם וטוב השם אשר גמר עליו להבדילו בו משאר בעלי החיים שנאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ואין ראוי שנשתמש בטובה אשר גמלנו השי"ת לשלמות ללמוד וללמד, בדבר פחות ומגונה ובחרפה הגמורה שיש בנו ונדמה לגוים הסכלים הזונים בשיריהם שירי ענבים, ופחיתות אשר יתפארו בהם לרוב סכלות ופחיתותם (כדאמור רבנן תפארת גוים עבירה. גוי מפערה מעי) לא כאלה חלק יעקב, שנאמר בהם ואתר תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מי שמשתמש במחשבה או בדבריו מענייני המשגל אשר הוא חרפה לנו ביותר מן הצריך לו (כמאמר רז"ל מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו) וכ"ש אם יאמר שירים, הנה נשתמש בטובה אשר גמלו השי"צ בדברי מרי וסכלות גמורה ועבר על מצות הבורא ית'. והוא כמי שנאמר בהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, זהו תורף דברי הר' המורה ז"ל. גם הרס"ג בס' האמונות מאמר עשירי פרק ו' דבר בגנות רבוי המשגל ולכלוכו וטנופו והחרפה והבוז אשר בו, ושאין התואה הזאת באדם כי אם להקים בה זרע כמצות השי"ת ואתם פרו ורבו וכו' ובהצנע בעת הראוי ויעצור בה מהרבות ע"כ. ובעיני ראיתי אחד מהמון העם שאל לתינוק קטן ואמר האם אביך אוהב את אמך ומנשקה, וגער בו הדיין כמה"ר סלי' צאלח ז"ל ואמר לו כלך מגבלות הפה כי ענשו חמור.
20
כ״אצג) מכל זה למדנו גנות המספר בעניינו המשגל ונבלותו ועונשו החמור אף אם מספר על אדם פחות ומזולזל. או על עצמו איך הוא נזקק לאשתו. ואימתי הוא נזקק לה. וכיצד נזקק לה ואיך הוא מחבקה ומנשקה, כ"ש וק"ו אם מספר ומגלה קלון מלך בשר ודם אימתי משמש ונזקק לאשתו ואיך הוא מחבק לה ומנשקה, בודאי שהמספר ומגלה דברים כאלה, גנאי גדול הוא למלך, וכתוב וערות מלכא לא אריך נא למחזי, ופי' רש"י והראב"ע ז"ל וערות מלכא בזיון המלך וגנותו, לא אריך לנא למחזי, אין הגון לנו לראות ע"כ. ותא חזי מאי סלקא ביה בחם אבי כנען על ידי שראה ערות אביו וקלונו והגיד לשני אחיו שם ויפת, והדברים קל וחומר, ומה זה שספר לאחיו גנות אביו כך, המספר במלכו של עולם עאכ"ו. ובילקוט רמז ס"א, ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשת נח, כשיצא נח מן התבה הכישו הארי ושברו, ובא לו לשמש מטתו ונתפזר זרעו, וירא חם אבי כנען ויגד, אמר להון ואגיד להון. אמר לון, אדם הראשון היו לו שני בנים ועמד אחד והרג את חבירו, וזה יש לו שלשה בנים, והוא מבקש לעשות ארבעה? מה טעם העבד יוצא בשן ועין, מן הכא וירא ויגד, ויקח שם ויפת את השמלה, שם התחיל במצוה, ובא יפת ונשמע לו לפי' זכה שם לטלית ויפת לפלוניא, ממשמע שנ' וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו, אלא מלמד נתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחריהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן, אמר הקב"ה לשם, אתה כסית את ערות אביך. חייך שאני פורעה לבניך, שנ' באדין גובריא אליך כפיתו בסרבליהון, אמר הקב"ה ליפת אתה כסית ערות אביך חייך שאני פורע לך שנ' ביום ההוא אתן לגוג מקום קבר בישראל. אמר הקב"ה להם אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני פורע לך שנ' כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים עכ"ל. ראה תראה ותדין ק"ו כמו שכתבתי לעיל, ובודאי שהרואה בזיון המלך זגגותו ואינו מוחה, וכ"ש המספר בגנות המלך מלכו של עולם. ומיחס לו עניני תשמיש וזיווג ולידה, עאכ"ו שהוא נעקר מן העה"ז ומן העה"ב. ואין לו חלק באלהי ישראל. כי איככה ניחס לאלוהינו אשר אותו נעבוד פילגש ואיברי משגל. יסוד דהינו גיד הערוה וביצי זכר לבשל הזרע. ונקב אחוריים להוציא הפסולת להיות ניזון ממנה אל אחר? הלא נבוש ונכלם לספר עניינים כאלה בבשר ודם כי אם ברמז לעת הצורך כגון שיש מחלה באיברי המשגל או בפי הטבעת, ועם כל זה אין מזכירים אותם אלא ברמז וכינוי ובהצנע ולא בפרסום אבל שלא לצורך הם מלהזכיר כלל. כי זהו גבלות הפה וגנות גדולה שלמדה אותנו תוה"ק להשמר ממנו כמאמר רז"ל בפ"ק דפסחים אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכ' שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנ' ומן הבהמה אשר איננה טהורה רב אשי אמר תשע שנ' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. רבינא אמר עשר וי"ו דטהור. רב אמר שש עשרה שנ' כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקייה שהרי בזב וכו'. ואומר ותבחר לשון ערומים. ואומר וזעת שפתי ברור מללו וכו'. ובכל התורה ובדברי הנביאים ורז"ל בתלמוד ובמדרשים לא מצינו שכינו להשפעת השי"ת בשם זכר ונקבה וזיווג אלא בלשון נתינה או פתיחה ויתן לך האלהים. נותן לך כח לעשות חיל. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב נותן לחם לכל בשר. פותח ידיך ומשביע לכל חי רצון. ואתה מחיה את כלם וכיוצא בלשונות אלו אן מספר. ובדברי רז"ל יושב הקב"ה וזן את העולם כו'. זן ומפרניס לכל. עורך שולחן, נותן טרף וכיוצא. ולמה זה נעזוב מליצת ספרי הקדש שדברו בלשון נקייה. ונשתמש בשלון מגונה סכרים ונקבות רבות וזווגים והטפת טיפי הזרע ממבושי הזכר לרחמה של נקבה וקליטה וקפאון הזרע ברחמה כמפורסם כל זה בספרי הקבלה החדשה הנכריה. ולא די כל זה אלא שהמסית מחבר הזהר העיז פניו לכנות המבושים אשר חשב באדון העולמים בשם בית אלהים. ושער השמים, כדאיתא בזהר ויצא דף ק"ן ע"ב.
21
כ״בצד) ואם בספור עסקי ב"ו הזהירו חכמים ז"ל שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו! למלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו. כמאמר שלמה המלך ע"ה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף וכו'! ובירושלמי פרק אין דורשין גרסינן רב אמר תאלמנה שפתי שקר, יתחרשן, יתפרכן, ישתתקן. יתחדשן כמה דאתאמר ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם. יתפרכן כמה דתימר והנה אנחנו מאלמים אלומים (פי' הערוך בערך פרך ענין קשירה) ישתתקן כמשמעו. הדוברות על צדיק עתק. בדוברות על צדיקו של עולם דברים שהעתיק מבריותיו. בגאוה ובוז. זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית. סבור שהוא מתגאה ואינו אלא כמבזה. אמר ר' יוסי בר' חנינה המתכבד בקלון חבריו אין לו חלק לעה"ב. המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן. מה כתיב בתריה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אל יהי לו במה רב טובך ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה פ' א' רב הונא ב' בר קפרא פתח תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. יתחרשן. יתפרכן. ישתתקון. יתחרשון היך מה דאתאמר מי שם פה לאדם או מי ישום אלם. או חרש. יתפרכון. היך מה דאתאמר והנה אנחנו מלאמים אלומים והנה קמה אלומתי. יתתקון כמשמעו. הדוברות על צדיק חי העולמים. עתק דברים שהעתיק מבריותיו. בגאוה אתמהא? בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית. ובוז אתמהא? מבזה על כבודו גאמר ר' חנינה כל המתכבד בקלון חביריו אין לו חלק לעה"ב. בכבודו של מקום עאכ"ו. ומה כתיב ארחיו. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ליראיך ולא לבוזים את מוראך הרב אל יהיו במה רב טובך ע"כ. ובכתובות פ' המדיר אהא דתנן על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי, פריך בגמרא ותאמר? ופריק דברים של קלון. הרי דרבותי' ז"ל בעלי הגמרא קראו לעסקי תשמיש דברים של קלון. ודברים כאלה הם מהמפורסמות שאין צריך ראיה רק למתעקש! ואיה בוז וחרפה וקלון יותר מזה ליחס לאלהים אשר נעבוד ונשתחוה לו אברי תשמיש. גיד וביצים, ואשה, ורחם (עיין זהר פרשת בהר דך ק"ט וסוף אדרא דף רצ"ו ע"א) והשתוקקות לחבקה ולנשקה בהיותה מתקשטת לפניו. ובהזדווגו עמה עושה לה נחת רוה ברחמה עד שהפיטן מהם בעזות מצחו אמר יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד ניחא לה יהא כתיש כתישין. הלה' אלהיכם שאתם אומרים שהוא קצר אפים (זעיר אנפין) תגמלו זאת? והלא כבר נאמר בן יכבד אב ועבד אדוניו. ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי? האם כבודו של אב שיספר בנו עליו שהוא מחבק את אשתו. ועושה לה נחת רוח ברחמה בדישו שם דיש? ואם זהו מוראו של אדון שיקראהו עבדו קצר אפים(זעיר נאפין) ויספר עליו דברי קלון כאלה? למה יגרע כבוד אבא ואימא וזעיר אנפין ונוקביה שאתם אומרים שהוא ה' אלהיכם והוא שנגלה בסיני ונתן לנו את התורה. מכבוד האב והאדון? לא על הדברים האלה אמר הנביא ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם? ואיך נאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. וגם נאמר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים! ונספר עליו דברי בוז וקלון וחרפה כאלה? דברים שאין להם שום שורש ולא שמץ דבר, לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים לא בדברי רז"ל שקבלו איש מפי איש (כמבואר במסכת אבות) לא במשנה ולא בתלמוד בבלי וירושלמי ולא במדרשים האמתיים. שהרי תוה"ק לא יחסה לשי"ת חוש המשוש גם בחלק המעולה שבו כמו שכתב הרב המורה ז"ל. כ"ש וק"ו החלק הפוחת והמגונה שבו דהיינו המשגל. וחלילה להאמין כי רבותינו ז"ל הקדושים יוציאו מפיהם דברים כאלה על ה' אלהינו ועל כל משרתיו. ולקראו בשם קצר אפים ולספר עליו או על משרתיו ענייני משגל ופריה ורביה להוליד נשמות למלאכים ולבני תמותה, והנביא אמר נותן נשמה לעם עלי הורוח להולכים בה, ולא מוליד. האם על הקבלה החדשה הנכריה יאמרו הגוים עלינו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה? האם יחוד ה' שנצטוינו בתורה הוא לחשוב את כל הצורות והפרצופים הנזכרים באלו הם אחד? האם עליהם אמר דוד המלך ע"ח ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש? הלא נשכבה בבשתינו ותכסינו כלמתינו אם נספר באזני ערבי אחד כדברים האלה! ובילקוט פר' קרח רמז תשנ"ו וז"ל חביבה תורה. שכששל מלך ישראל לא שאל אלא תורה שנ' טוב אתה ומטיב למדני חיקך. ואמר סעדני ואושעה ואשעה בחקיך וכו' שלא אהא למד תורה ואין יצר הרע מניח לי לשנות. או אהא למד ושוכח או אטמא את הטהור ומטהר את הטמא ונמצאתי אבד לעה"ב. או שמא חשאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן, ונמצאתי בוש לעיניהם. וכן הוא אומרואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכו' עכ"ל. הרי בהדיא שחוקי תוה"ק ידיעותיה ומשפטיה לא נבוש לפסרם נגד מלכי אוה"ע! מה שאין כן יחודים ופרצופים וזווגים הנז' בזהר וספרי המקובלים החדשים. ולא לחנם הזהירו גדולי חכמי ישראל שלא ללמדה ולילך במנהגים הנז בה היפך התלמוד והפוסקים, הלא הרב מהרש"ל ור"ת ן' יחיא המובאים בשו"ת רביד הזהב, גם ר' פרץ הובא בשו"ת הריב"ש סי' קנ"ז לא היה מדבר ולא מחשיב לאותן ספירות, (פי' לא היה מחשיב לאותן ספירות שום אלהות), גם ר' שמשון מקינון מאן לכוון לשום ספירה והיה אומר שהוא מתפלל לדעת זה התינוק (פי' כתינוק זה שמתפלל לשוכן שמים) להוציא מלב המקובלים וכו', והריב"ש ז"ל הרגיש בזרותה וכתב איני תוקע עצמי ללמדה וכו', וכתב עוד וכי הספירות יש להם אלהות? והמשיב רבי יוסף ן' שושן כיחש לו והביא לו משל שאינו לפי האמת! כי האמת הגמור שהמקובלים סוברים דספירות ויושר הם עיקר האלהות. והוא ז"ל הרגיש בסתירה, ולכן אמר איני תוקע עצמי ללמדה וכו' גם הרב בעל העיקרים פרק כ"ח משני הזהיר מאד שלא ללמוד הקבלה וז"ל וכלל אומר לך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תנקש אחריהם ותלכד במצודתם, כי הם עוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך (לעבוד אלהים אחרים) כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו העוסקין בקבלה מדעת עצמם מזולת קבלה מפי חכם מקובל ע"כ. וכבר נתבאר לעיל סי' י"ח משם מהר"י צאהרי שאמונת הקבלה הנכריה החדשה הזו, חדשה היא בארץ התימן על ידי הספרים שבאו בה מאותו זמן כעדותו של מהר"י הנז'. ומעולם לא נמצא בתימן איש מקובל מפה אל פה, וספרי קדמונינו הנשארים בידינו יעידון על זה. וכפי דברי הרב שם הגדולים במערכת ספרים ערך זהר גם בכל ישראל חדשה היא וז"ל ראיתי כתוב מהר' מהר"א רויגו וז"ל מצאתי בזהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות וז"ל מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים רבי נחוניא בן הקנה והוא חיבר ס' הבהיר, ואחריו רשב"י עשה ס' הזהר וחיבר בו כמה חיבורים כמו התקונים, וכשמת רשב"י ור"א וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה, עד שהקרה ה'לפני מלך ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון, ונמצא שם ארון אחד, ובו ספר הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו, שלח אחר היהודים באו אצלו, וראו הספר ואמרו לו אדוני נו המלך, זה הס' עשאו חכם אחד והוא עמוק מאד ואין אנו מבינים אותו, אמר להם וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו? אמרו לו יש במדינת טוליטולה שמחו בו שמחה גדולה, ושלחול מלך מתנות רבות, ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל ע"כ מצאתי מהר' הנז' עכ"ל. וכדברים האלה כתבו חכמי ירושלם אלינו, והרואה יבין דבר לאשורו ממה שכתב שאחר מות רשב"י אבדה חכמת הקבלה ונשכלה מישראל, ולא למדו דורות האחרונים רק מתוך הספר המזויף שקבלו אותו חכמי טוליטולה מיד המלך הנכרי ושמחו בו שמחה גדולה, ועל ידו המירו את כבודם ולא קיבלו מפי חכם מקובל, גם כל האנשים שראינו אותם הולכים בדרכי הקבלה הלזו כל ידיעתם ואמונתם בה מפי הספרים ולא מפי סופרים, וכפי דברי הרמב"ן ודאי שהלומד מתוך הספרים ישגה בה ויביא לידי טעות להאימן ברשויות הרבה ולעבוד קצר אפים נברא, אשר לפי דבריהם נשמתו חלק אלוה ממעל והמה עובדים לחלק ההוא שבזעיר אנפין בחשבם כי האלהים האמצעים אבא ואימא נתנו הכח והממשלה לשלוט בתחתונים. ואמר לו בני אתה (זהר בלק דף קצ"א) וצור לעבדו ולברך בשמו, וקראו לו בשם ידוד כשם ה' אלהינו כמו שעשו דורו של אנוש כדלעיל סי' נ"ו ונ"ז.
22
כ״גצה) וכל אלה השגיאות נמשכו ונשתרבבו בישראל כשיני עוג מלך הבשן מהאנשים הפתאים אוהבי הנפלאות והנמנעות שנפתו למלך הנכרי שרימא אותם והלכו אחר דעותיו פרש פסוקי התורה על פי רעיונותיהם העולים על רוחם שלא על דרך רז"ל בעלי התלמוד שהם בעלי הקבלה האמתית. וחדשו מנהגים ופסקי הלכות על פי הקבלה הנכרית החדשה, ונדפסו בסדורי התפלות. עד שנעשית כתורה חדשה מתנגדת לתוה"ק שבע"פ. המבוארת בתלמוד ובפוסקים הראשונים בענין האלהות ויחוד השם ית'. אמנם כאשר נשים לב לעיין יפה בדברי רז"ל ובדברי הזהר נוכל להוכיח בצדק. כי לא מפי רשב"י יצאו הדברים הנזכרים בזהר, שהרי בבראשית רבה פר' כ"ו אמרו, וז"ל ויראו בני האלהים. רשב"י קרא להו בנו דייניא. רשב"י הוה מקלל לכל מאן דקר להו בני אלהיא תני רשב"י כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. כמורים גנבו אלהיא מאן מומי ביה או מאן מקריב ליה. ולמה קורא אותן בני האלהים ר' חנינה ור' שמעון בן לקיש תרויחון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין וכו' ע"כ. ראה ידידי כמה הוא מרחיק רשב"י ושונא ומקלל את האומר שהם מלאכים? ובזהר מחבב סברא זו וז"ל (בראשית כ"ג) דבר אחר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, הא אוקמוה חבריא על מלאכי השרת דאינון אמרי להאי קרא, א"ל בתר דהוו ידעין מה דהוה, ומה דעתיד להוי ואינון הוו יודעין דעתיד למחטי אמאי בעו למעבד לוה, ולא עוד אלא דעז"א ועזא"ל הוו מקטרגי עליה בזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם, אמרו מה מאדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם. ותדעהו דעתיד למחטי באתתא דילוה דאיהי חשך, דאור איהו כורא, וחשך נוקבא שמאלא דבריאה, בההוא זמנא אמר שכינתא לון, בהאי דאתון מקטרגין אתון דעתידין למנפל. כדכתיב ויראו בנ האלהים את בנות האדם כי טבת הנה. חשקו בהון וטעו בהון. ואפיל להון שכינתא מקדושה דילהון. אמרו חבריא רבי רבי אי הכי עזא ועזאל לא הוו משקרי במלוליהו. דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי. אמר להו הכי אמרה שכינתא. אתון דאזדמנתן והרגא קדמי יתיר מחילי מרומא. אי אתון חזיתון שפירין מאדם בעובדיכון יאות לכון לקטרגא עליה, אהל איהו עתיד למחטי באתתא חדא. אתון בשני סגיאי חבתון יתיר מבנ נשא דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה וכו'. גם בדף נ"ה חזר לשנותה בשם ר' יצחק. ובדף נ"ח חזר ושלשה בשם ר"י ור"ח. הרי שמחבר הזהר מחבב סברא זר ולפיכך אמרה וזנאה ושילשה לרוב חבתה. והרי בבראשית רבה מבורא שרשב"י שונא סברא זו עד שהיה מקלל את האומר שהם בני אלהיא. אלא ודאי לא מפי רשב"י יצאו דברים אלו האמורים בזהר. ובשקר יחסוהו לרשב"י.
23
כ״דצו) גם הרס"ג בפירושו לס' איוב מרחיק מאד סברת האומר שבני האלהים מלאכים וביזה וזלזל את האומר שהם מלאכים כמו שעשה רשב"י בבראשית רבה וז"ל בלשון ערבי. ומא אבעד אלקיאס אן יכון הדא אלשטן מלכא, לאן אהל אלתוחיד מגמעין עלי' אן אלבארי נל ועז כלק מלאיכתה מקרבין. מן עלמה אנחם לא יעצון כמא אנה אצטפא אנביאה אלמרסלין מן עלמה אנהם לא יעצונה. ומעאנדה אלאוליא אלצאלחין מן כבאיר אלמעצי! פמן זעם אם הדא אלמעאנד לאיוב כאן מלכא פקד נעל אלמלאיכה יעצון. וכאלף מא נחן מגמעין עליה, וקד תעלם ארשדך אללה אן לאלנפס תלאת קוי, אלפכר, ואלגצב ואלשהות, פאמא קווה אלפכר פחי אלתר ימייז כתא אל אנסאן אלצואב מן אלכטא ואלחק מן אלבאטל, ואמא קווה אלגצב פהי אלתי כהא ילחק אלחיואן אלאקדאם ואלגראות ואלאנתקאם ואסתיפא אלטואיל, ואמא קוה אלשהוה פבהא ישתאק אלחיואן אלי אלגדא ואלי אלתלקיח וסאיר אלדעאוי. ותעלם מע דאלך אן צפה עדל אלנאטק אן תכון אלקוותן אעני קווה אלשהוה ואלגצב מדענה לאלפכר (פאן) גלב אליהא אחדהמא כאן דאלך גורא וכטאא, פמן גאוז אן תפעל אלמלאיכה אלחסד אלדי הו אחד אגואע אלגצב לזמה תגויז וקוע אלשהואת מן אלמלאיכה והו אלאכל ואלשרב ואלנכאח וסאיר אלאמור אלרדלה אלוסלה אלתי קד צאן אללה מלאכיתה ענהא, סימא וקד סבק פי עלמה אנהם לא יעצונה. פלא יגוז אן יכון באלפעל כלאף מא סבק פי עלמה וכו' וקד בלגני ען בעץ אלכוארג אן כאלפה בה אלי' אן זעם אן הדא אלשטן מלך. ואן אלחסד ואלגירה ואלבני יגוז וקועהם באלפעל מן אלמלאיכה כמה תוהם פי קצח' איוב וחסד אלשטן לה' תם ראא איצא אן באטלאקה עליהם דאלך ילזמה אטלאק אל שיאן ואלנבאח, פנאוז המא איצא. ואדעא אן קצה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה. הם אמלאיכה אלנאכחון, אלחרם באסקאטהם מן אלסמא ותציירהם כאלנאס, ונצב להם שבחה הו קולה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אבן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו, פלם יבק פאחשה ולא קביחה חתי וצף בהא אלמלאיכה, כל דאלך גאריא עלי' אצלה הדא, פרכב הדה אלשנאעאת אלעצימה לקלה' בצרה בתפסיר אלכלאם באלגה, ואנא מביןן לטאה פי גמיע מא וצעה בעון אללה, אעלם אסעדך אללה אן אלשבהה אלדי דעת הדא אלמבדע אלהרי וגירה אל' הדא אלקול אן אלשטן מלך הוא קול אללה צעלי' לאלשטן הנה כל אשר לו בידיך רק אליו אל תשלח ידיך, ואיצא קולה רק את נפשו שמור, ואיצא קולה ויך את איוב בשחין רע, ותוהם אן הדא מנסוב אלי' אלשטן. ואנא אשרח מא בה תזול הדה אל תלאת אלשבה במא פיה מקנע. פאקול אן אלמראד ואלראי פי לגה' בני אסראיל יסמא יד. כמא קאל דוד לאלמסתגיתה אליה היד יואב אתך בכל זאת, מענאה ראי ומראד וכו' וענד זואל הדה אלשבהה אקול אן כטא הדא אלמעבר פי תלריג ויראו בני האלהים את בנות האדם. אפצע מן מא קאלה פי קצה איוב ודאלך אנא לם יקף בתה עלי' מא יסתעמלון בני אסראיל פי אלכאץ ואלעאם, ודאלך אנה מן סבילהם אן יקולון פעל אלכואץ כדא ופעל אלעואם כדא ויכון אולאיך אלכואץ איצא נאנא, ואנמא פרדהם לתכציציהם, פעלי, הדא קולה ויראו בני האלהים נאסא איצא אנמא פרדהם מן אלעואם לתכציצהם ושרפהם. והדה עבארה מתגהה לתנפי אלמנכר ען אלמקרבין. ויזידהא איצא ויקויהא קולה בעד דאלך וירא ה' כי רבה רעת האדם, ולם ידם אלמלאיכה מעהם. וקולה פי עקב דאלך אמחה את האדם אשר בראתי ולם יעאקב אלמלאיכה וכו' עכ"ל. העתק תמצא בסוף הספר הרי בהדיא שהגאון מרחיק מאד דעת האומר שבני האלהים הם מלאכים ודוחה אותה בשתי ידים וקורא לה דעת חיצונית. ודבריו מכוונים לדברי הרשב"י שבבראשית רבה, שלא כדעת הזהר שאמר שהם מלאכים, ושונה ומשלם בה, וזו הוכחה גדולה שאינו מרשב"י שהרי רשב"י היה מקלל את האומר שהם מלאכים. ובענין השטן שפי' הגאון שהוא אדם, אע"פ שהראב"ע השיגו יש מקום סתירה להשגתו ולהעמיד דברי הגאון הרס"ג, ואע"פ שבפ"ק דבבא בתרא משמע כהראב"ע. הנה ידוע מה שכ' הנגיד בעל מבוא התלמוד בפי' הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת, ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה, שהוא מפי משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי שיזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלה לומדים אותם, והשאר אין סומכים עליהם עכ"ל. ועיין רש"י שבת פ' במה מדליקים בשאלת מהו לכבויי בוצינא מקמי באישא בשבתא. והיוצא מזה דכל למסבר קראי בעלמא ואין נוגע ממנו לדינא בעשיית המצות ובעיקרי תורתינו הקדושה, אין בומכים אלא על כל מאי דמסתבר טפי. אבל כל מאי דפנקא מינא לדינא כנדון דידן כמצות יחוד השם יתברך אין לזוז מקבלת חז"ל שאין לשתף עם השם ית' שום כח נברא בין שיהיה גשמי או רוחני כמאמר רשב"י ע"ח כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.
24
כ״הצז) וראיתי לאחד קדוש מחכמי ימי הבינים הוא מהר"י צאהרי אשר חי בתימן בעת התפשטות ספרי הזהר והקבלה הנכריה החדשה בארץ התימן כמו שכ' בפרשת לך לך שהן חדשים מקרוב באו. ובפרשת בראשית ביאר שיש שתי דיעות ביחוד השי"ת וז"ל ואחר הקדמתי זאת צריך אני לגלות לך מעט כי בזה הענין (ר"ל יחוד השם) יש שתי דעות, האחת דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו שלא הגיע אליהם דבר מדברי הקבלה (הנכריה החדשה). וסברתם ביחוד השם על דרך שלילה רצוני לומר לסלק הספק מלבו ולסלק מהשם ית' כל החסרונות ואז הוא אחד פשוט ועוד אמרו (גמרא ברכות דף י"ג ע"ב) צריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על ארבע פנות העולם כולל הדברים לא תמצא מגמתם מגעת בכל מה שהביאו בדיבריהם אלא עד כאן. והדעת האחרת הם בעלי הקבלה העושים את כל מלאכת הקדש אמרו כי סוד היחוד הוא ליחד את השם בכל עשר ספירות. והקדושה גם כן צריך שיכוין בכל עשר ספירות שהם מערכת האלהות, וכל המצות מתפשטות מן העשר רצוני לומר שכל מצוה ומצוה יש לה סוד באחת מן העשר כמו שאמר בוצנא קדישא המאיר לארץ ולדרים רשב"י בפ' וישמע יתרו, כל פקודי אוריתא מתאחדן בגופא דמלכא מנהון ברישא ומנהון בגופא, ומנהון בידי מלכא ומנהון ברגלוי. ולית מאן דנפיק מגופא דמלכא לבר וכו'. ואתה המעיין אל תתמה במה שאמרו רישא ידא ורגלא שהרי כל אלו רומזים אל הספירות כמו שאצייר לך עתה שיח השדה הקדושה והטהורה העליונה כפי מה שסידר הרב שערי אורה אחת לאחת למצוא חשבון. אבל כי חג' ראשונות רומזים לראש. גדולה גבורה זרועות עולם. תפארת לשדרה וללב. נצח והוד תרין ירכין. ויסוד דא ברית. ומלכות היא מקבלת את הכל ומשפעת לכל התחתונים. וזהו סוד היחוד והקדושה, וצריך לחבר את האהל להיות אחד השני שמות ואהדונה"א. נמצאת למד כשתאמר מלת אחד, תכוין לתשע ספירות, אל"ף וחי"ת, ומלכות רומזת לעשירית, שהיא דל"ת, וחסוד למען יאריך ימים על ממלכתו, על שם הבורא מלאך וגלגל ואופן עכ"ל. ראה אבי גם ראה איך החכם הנז' מהר"י צאהרי הרגיש וידע שהם שתי דעות מתנגדות ביחוד השי"ת, אך ורק כי חשב את הראשונים חכמי התלמוד שאמרו להאריך בדל"ת דאחד כדי להמליכו בארבע פינות העולם לחסידי מדע. שלא ידעו בקבלה הנכריה החדשה ולא הגיע אליהם דבר ממנה, ולא ידעו ליחד את השם עם ברואיו הספירות המדומות שעשו אותם גופים ופרצופים לאלהינו ב"ה והוא נשמה להם. ואדרבא נהפוך הוא שאיסור גמור הוא לכלול ולשתף עם השי"ת שום נברא כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ד. וסי' פ"ב בשם מדרש רבה, והטעם כי הוא ית' נעלה ומרומם ושגיא כה, ודי לו בעצמותו ואין צריך לבריותיו להשתתף עם שום אחד מהם. שכל בריותיו צריכים לו, והוא אינו צריך להם להעזר בהם ח"ו כי הוא אמר ויהי הוא לבדו צוה ויעמוד. ולא ירד הרב הנז' לעומק דברי ה רס"ג והרמב"ם שהוא עסוק בהם להעתיק דבריהם והוא מחבבן, ועשה אותן כעין הצעה והקדמה לאמתת יחוד השי"ת, והרגיש שהם שתי סברות. ולא הרגיש הסתירה בפרק ג' לראשון שהעתיק מקצת דבריו, שהם מתנגדים לגמרי לשטת הקבלה הנכריה החדשה, רק חשב אותם לחסידי מדע. שלא ידעו לצרף ולשתף ולכלול את הצורות והפרצופים עם אמתתו ית' וליחדו אמהם דוקא. ולא ידעו ולא יבינו כי הרס"ג והרמב"ם ורבי יהודה הלוי ובעל חובת הלבבות נלחמים המה בחזקת היד עם דעות הנכריות הזרות שהתחילו להנץ בין היהודים מזמן הגאונים, ועדיין היו בעל פה ולא הוחקו על ספר. עד שיצא הספר הנכרי הזהר המבזה את תורה שבעל פה המשנה והתלמוד, וקורא להם אבן משכית, ועץ הדעת טוב ורע. וקליפה, ושפחה כי תירש גברתה, נגד דברי דוד המלך ע"ה שאמר עליהם הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ומנופת צופים, והסית והדיח את הרבים לעבוד לאל אחר קצר אפים נברא, כמו שכתב הר' יושר לבב לעבדו אע"פ שהוא נברא, לפי שהאמינו באמונה שלימה כי מרשב"י יצאו הדברים ההם. והסבה שגרמה להם זה שלא שמו אל לבם ונגד עיניהם דברי הראשונים בעלי הכללים המעמיקים בתלמוד, המה דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל סי' מ"ב שכל תוספתא או בריתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הגמרא לאו דסמכא היא. דמסתמא מחברי התלמוד חקרו ודרשו לידע כל הספרים שנכתבו על דעת חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא. וכל תוספתא או ברייתא שהיא היפך הגמרא לאו דסמכא היא דודאי משבשתא היא או מזויפת ע"ש.
25
כ״וצח) והנה ידוע ומפורסם הוא לכל בקי בספרות ישראל. שחבור הזהר ושאר ספרי קבלה הנכריה החדשה לא נתפשטו בישראל כי מתחלת האלף השישי, ולא נודע בבירור מהיכן צמחו, כמו שאביא להלן דעות המאמתים אותם. ולא ידעו לברר הדבר, אך הקרוב אל הדעת הוא מה שכתב הרב חיד"א בס' שם הגדולים מערכת ספרים אות זי"ן וכבר הבאתי דבריו לעיל. וחכמי ירושלם באגדותיהם מסכימים לדבריו יע"ש. כי מיד המלך הנכרי זכו לאמונה. ובגליון הבא מירושלם ת"ו האריכו מאד להעתיק בקצור את דברי האחרונים הטחים תפל על האמונות הנכריות לרפאם ולא נרפאו וכל מגמת חכמי ירושת"ו בכל מה שהעתיקו בגליון מדברי האחרונים. הוא לשלול הגשמות מהספירות והצורות והפרצופים הנזכרים בזהר ושאר ספרי קבלה! ואם הצילונו מן הנשמות כלום הצילונו מעבודת אל נר בין גשמי בין רוחני? כי מודים הם שהם סבות נבראות, וכל אחד סבה ועלה למה שלמטה ממנה זכרים ונקבות, כמבואר בזהר וספרים הנמשכים אחריו, רק שהם כוחות רוחניות של אור נברא ואותם יעבודו, ולהם יקראו בעת צרתם ולהם ישבחו ויודו ויהללו בעת ישועתם. ומקבלים עליהם לאלוהות כאלו הוא מותר לנו מדין תורתינו הקדושה לעבוד כח נברא, רק שלא נחשוב אותם גשמים אלא רוחנים. כי נסלק מהם ונשלול הנשמות, ונחשוב בדמיונינו שהם אורות. (ולא ידעו שגם האור והאויר הם גופים דקים סי' מ"ז) ומביאים ראיות צנומות דקות שדופות קדים לשלול הגשמות מהם. ולחשוב את המשפיע זכר ואת מקבל השפע נקבה, ואת הזווגים שלא כפשטן. רק קבלת השפע קרו ליה זווג! ועם כל זה לא הביאו לנו פתרונים לשמות איברים מגונים כיסוד הוא גיד הערוה, וביעין דדכורא, ויסוד דנוקבא ונקב האוחרים. למאי חזו באור הזה המופשט מן הגשמות? ואם התורה הקדושה והנביאים נשתמשו בלשונות המורות על הגשמות כיד ואצבעות. כלום השתמשו ליחס לשי"ת חושים הפחותים באכילה ושתייה ומשוש אף בחלק המעולה והחשוב שבהם. כ"ש בחלק המגונה והפחות שבחוש המשוש שהוא המשגל. כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז מראשון. והיותר רע ומר הוא מה שישבו סבות רבות באלהות כולן ברואות. והמה אצלם עיקר האלהות. ויחברו ספרים בסדר מערכותן כעורך ומסדר את החלות על השלחן. ויקראו לכל אחד מן הפרצופים בשם הוי"ה ואדנות ואלהים צבאות, ויקבלו עליהן אלהותן כמו שכתב ספר הברית וכסא אליהו ונחלת יוסף לעבוד דוקא לאלוה קצר אפים (זעיר אנפין) ולא לאלוה העליון הבורא את כל הפרצופים והצורות. וכתב עוד ספר הברית שהעובד לאלוה העליון על כולם לא יאבא קצר האפים הנקרא אצלם בשם הוי"ה והקב"ה לסלוח לו, כי אז יעשן אפו וקנאתו, באיש ההוא וכו'. כי רק לו לבדו ניתנה הממשלה מהאלהים העליונים ממנו שהסכימו להמליכו, למרות דבר ה' אשר דבר על יד נביאו וכבודי לאחר לא אתן. ודבריהם אלו מבוארים בזהר בלק דף קצ"א עם פירוש מקדש מלך. ובפרט בספר עז לאלהים שהיא משל על זה ממלך ב"ו שמלך שגם אביו ואימו צריכים לכבדו, וזה המשל מתנגד למשל שהביאו רז"ל בשמות רבה על אנכי ה' אלהיך. ובספר שלשלת הקבלה להראב"ד כתב משם ס' יוחסין וז"ל בשנת כמו חמשת אלפים וחמשים שנה נמצאו כתות אנשים שאמרו כי דברי הזהר אשר הם בלשון ירושלמי הם דברי רשב"י. אבל אשר הם בלשון הקדש אינן דבריו, ויש אומרים שהרמב"ן מצאו בארץ ישראל והביא אותו לקטלוניאה, ואחר לארגון. ונפל ליד רבי משה דיליואן. ויש אומרים כי ר' משה דיליואן הנז' היה חכם גדול ועושה אלו הפירושים משכלו, ולמען יקח מהם מחיר רב מהחכמים היה כותבם ותולה אותם ברשב"י וחבורתו, ע"כ בספר יוחסין ומאריך עוד יותר עכ"ל שלשלת הקבלה. וכבר הבאתי לעיל סי' צ"ד דברי הרב חיד"א, בס' שם הגדולים וגליון שהובא מירושלם ת"י על ידי מלשינות הקשר אשר הרה וילד ארך הלשון. והנה שכחו דין פשוט בשועיורה דעה סי' רפ"א שספר תורה הנמצא ביד גוי דלד' הרי"ף והרא"ש והטור יגנז ואין קורין בו אע"פ שאין בו שום חסרון או יתרון משאר ספרי תורה, ולדעת הרמב"ם ז"ל כיון שאין ידוע מי כתבו ואין בו שום שינוי חזקתו שישראל כתבו וקורין בו, הא אם נמצא בו שום שינוי אפילו בחסר ויתר דבר פשוט הוא דלכ"ע אין קורין בו ובנדון דידן של ספר הזהר יש לדון בו קל וחומר, ומה אם זה שאין בו שום קלקול לאמונתינו יגנז? ספר המבזה את קבלתינו המשנה והתלמוד ומסית ומדיח אותנו לעבוד כחות נבראים. קצר אפים עם הוריו ויולדיו, על אחת כמה וכמה שאין להאמין לו להמיר את אלהינו ברוך הוא וב"ש ולסתור פנות תורתינו הקדושה. ומדבריהם מודאע רבה לאוריתא שהתנאי שאמר הקמב"ן שא"א להבין דברי הקבלה מתוך הספר רק מפי חכם מקובל לאזן מקבל, לא נתקיים מעולם תנאי זה, שהרי הם בעצמן מודים שאחרי מות רשב"י ובנו ר"א וכל הדור ההוא נגנז הזהר ונשכחה ואבדה הקבלה הלזו ולא נשאר אדם יודע בה עד שנתגלה ספר הזהר באלף השישי ע"י המלך העכו"ם. וממנו נתפשטה הקבלה ולא מפי חכם מקובל אשר קבל מפה לאזן. כי כל המקובלים הרבים החדשים שבעולם לא שאבו רק מהזהר וממנו נתפשטה, ולפי דברי הרמב"ן זהו הגורם שכולם שגגו וטעו ועקרו יסודי תורתינו הקדושה והאמינו באלהים רבים. ובאו לידי שתוף שם שמים ודבר אחד בעבור מיעוט הבנתם. אף לפי האמת כיון שגילה דעתו בביאור שהוא מבזה את המשנה והתלמוד ומדמה שקלא וטריא דרבנן המתאבקים בתלמוד לכלבין דצוחין הב, הב, אין מקום לכל זה (עיין תקוני זהר חדש). ולפי דברי הרב שם הגדולים והגליון המובא מירושת"ו שר' נחוניא בן הקנה היה ראש המקובלים אשר גילו את הקבלה החדשה ולמדו אותה בגלוי! עד שתיקן בכניסתו לבית המדרש להתפלל שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור וכו' כדתנן בברכות פ' תפלת השחר. היה לו להתפלל שלא תבוא תקלה גדולה כזו על ידו להאמין ברשויות רבות ולעבוד אל אחר קצר אפים (זעיר אנפין)? לפי שעונש המחטיא אחרים להאמין ברשויות רבות ולעבוד אלהי נכר יותר גדול מן הנכשל להתיר את האסור או לאסור את המותר?
26
כ״זצט) עוד כתבו שם הגדולים והגליון הנז' משם הרב ישר בס' מצרף לחכמה ששמע מפי מגידי אמת, שבשנת ש"ף לאלך השישי כשבזזו הספרדים עיר הירילברג"ה לקחו מהאקימי"א כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי הקדש על קלף. ובכלל ספרי הזהר על כלל הכ"ד ספרים משא סבל ושולחו הספרים לחשמנים ודוכוסים וכו'. גם שמועה זו ששמע הרב יש"ר שקר היא שהרי בשנת שי"ח כבר נדפס ספר הזהר ונפשט. ומתיא זו דאיתי בידיה לאו שמה מתיא, ועוד דמ"מ מידי עכו"ם יצא. והגאון ר' יעקב עמדין בספרו מטפחת ספרים כ' ב' רבי יצחק דמן עכו וז"ל שנת נ"ג ה"ר משה מליאון שוכן באויל"א (והוא בואר אלחגרה) היה בזמן הזה, ולמען תספרו לדור אחרון אודיעכם מה שמצאתי כתוב שר' יצחק דמן עכו הלך לחקור על ספר הזהר שכנראה היו דבריו מפליאים ישאבו ממקור עליון. ואשר הוא לשון ירושלמי נר' שדבריו דברי קבלה ואמת. ואשר הם לשון הקדש הם דברי זיוף. אמר ושאלתי את הלמידים שנמצא בידיהם בפר הזהר מאין בא להם. ולא ראיתי דבריהים מכוונים. יש מי שאמר שהרמב"ן מצא אותו בארץ ישראל ושלחו לקאטולוניא, והביאו לארגון. ונפל ביד רבי משה ליאון. וי"א שמעולם לא היה חבור של רשב"י. רק שר' משה ידע שם הכותב, ובכחו יכתוב דברים מפליאים. ולמען יקח בהם מחיר רב. היה תולה עצמו באילן גדול שהוא רשב"י וחביריו ובנו ר' אלעזר. ואבוא אל עיר יאליאדול"ר. ואמצא שם רבי משה דיליאן וישבע לי שספר רשב"י הנו בבית ישיבתו ואמצא שם חכם זקן ושמו ר' דוד רסאן קרובו ואמצא חן בעיני, ואשביעהו לאמר אם היה יודע אמתת ס' הזהר אם היה אמת אם לא. ויאמר החכם כי נתבאר לו בודאי שר' משה בשם הכותב היה בוראם. וסבת האמתות הוא כי ר' משה הנז' היה כותב סודות ונפלאות לעשירים אשר במלכות ההיא ולוקח בהם מתנות רבות זהב וכסף. ואותו היום כל מה שהיה מרויח היה מפזר עד שביום מותו לא נשאר לו אפי' פרוטה ואשתו ובניו ברעב ובצמא ובעירום ובחסד כל וכשמעי מיתתו קמתי והלכתי אל רבי יוסף דיאוילא שהיה עשיר גדול, ובחייו לקח ממנו ממון, ואומר לו הנה עתך עת דודים, תזכה לספר הגדול, ותקח הספר מיד אשתו במפה יפה שתשלח בידי אשתך. שהיא כעת ערומה, וכן עשה שלח ביד אשתו מתנות אל אשת ר' משה הנז' ותשבע לה אשת ר' משה הנז', שמעולם לא היה ספר לאישי רק מלבו ודעתו היה כותב. ואומר לאישי למה אתה תולה עיונך בחכם אחר? הלא טוב היה לך לומר שמשכלך אתה כותב. וידוך כי תיטיב לך. ואישי ענני שאם הייתי אומר שמדעתי הם לא יחשיבו אותם ולא יתנו מתנות בהם. ולכן אני תולה אותם ברשב"י וחביריו, ואחר דברתי עם בתו ואמצא דבריהם מכוונים. אלה הדברים אשר דבר אלי החכם הזקן רבי דוד, ואסע מאויל"א ואבוא אל טלאבירה מצאתי שם זקן מופלא שמו רבי יוסף הלוי בן ר' יוסף טורדוס המקובל, ואחקורה שמו ולדעת מה שידו מגעת בידיעת ספר הזהר, ויאמר אלי דע באמת כי היה ביד ר' משה ספר הזהר אמתי, וסבת אמתות דברי הוא כי היה נותן לי קונדריסים ואני לבחון הספק הזה. לקחתי קונדריס אחד מבין הקונדריסים ואמרתי לו שנאבד ממני שיתן לי ממלא מקומו, ויאמר לי הראה לי אחרית הקונדריס הקודם לו, וראשית הקונדריס המתאחר, ויכתוב לי קונדריס. וארא והנה אין ביניהם שינוי כלל אפילו תיבה אחת, רק שפה א' ודברים אחדים. היש נסיון גדול מזה? אחר זה באתי לטוליטולא ואמרו לי שבחינת ר' יוסף הלוי אינה בחינה, שאולי קודם לחזות הקונדריסים לאדם היה מעתיק אחד לעצמו, ואחר כך מתוך אותם הקונדריסים אשר בביתו היה כותב לאחרים. ע"כ הדברים שהביאם בס' יוחסין. ושם הגיה המביא ספר יוחסין דברי מה בכך נגד הדברים האלה, וכבר השיב על דבריו הגאון יעב"ץ! והוא מאריך עור לפשר לקיים מקצת ולבטל מקצת יעויין שם באורך. והנה מזה תבין שלא נודע לספר הזהר ומקור שממנו יצא ונתפשט. כשאר חיבורי רז"ל המפורסמים מיום התגלותם. המשנה והתלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא וספרא וספרי שכולם ידוע ומפורסם מקורן ומי הוא מחברן. אבל ספר הזהר המסית זה אומר בכה וזה אומר בכה. וקורא אני עליו מאמר רז"ל בירושלמי שבת פ' ר"א דמילה ופסחים פרק אלו דברים שאמרו שם רבי זעירא בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה עכ"ל. ואל תפנה למתק שפתיו במה שהוא מלהיב את לב קוראיו ומעוררם ליראת שמים ולהשתדל בעסק תורתו החדשה שהוא קורא לה בת מלך. לפי שאין כוונתו רק להביא את הקורא לאמונה נכרית להאמין באלהים רבים משפחות משפחות. משפחת האלוהות שבעולם האצילות, שהם אדם קדמון, ועתיק יומין, ואריך אנפין, ואבא ואימא, וזעיר אנפין ונוקביה. וכנגדן בעולם הבריאה, וכמוהם בעולם היצירה, וכן בעולם העשייה, ואת כולם הם מקבלים אותם לאלוהות ומשבחים ומפארים אותם בשעת התפלה באמרם אין כאלהינו וכו' כמו שכתבתי לעיל סי' ע"ט בשם סידור חסד לאברהם. דודאי דרושים כאלה אסור לשמען וכל שכן לקרותן ולהאמין בהם.
27