מלחמות השם, מאמר חמישי, חלק שלישיThe Wars of the Lord, Fifth Treatise, Part Three

א׳חלק שלישי: בשם יתברך ובמניעי הגרמים השמימיים.

ב׳פרק ראשון: נזכור בו דעות הקודמים בענין הפועל המהוה אלו הדברים השפלים.

ג׳בעבור שהיתה חקירתנו בזה המקום מענין הנמצא הנבדל אם הוא נמצא, ומה הוא, לפי מה שאפשר לנו, והיו בזאת החקירה שני צדדים מהבאור – הצד האחד הוא מצד הוית הבעלי נפש אשר בכאן, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים לפי מה שהבינו המפרשים כלם, זולת בן רשד לפי מה שנראה מדבריו בפירושו למה שאחר הטבע, והצד השני הוא מצד מה שימצא מענין התנועה אשר לגרמים השמימיים, כמו שהתבאר בספר השמע ובמה שאחר הטבע – והיה מבואר שידיעתנו באלו ההוים הבעלי נפש אשר בכאן היא יותר חזקה מהידיעה אשר לנו בגרמים השמימיים, לפי עוצם מרחקם ממנו בעצם ובמקום. הנה ראוי שנשים התחלת זאת החקירה מההויה הנמצאת לבעלי הנפש אשר בכאן, אם יחויב ממנה זה כמו שיראה אבן רשד, ואם היה שיחויב מזאת ההויה שיהיה שם פועל נבדל. והנה נחקור באיזה אופן יגיע לנו זה ממנו, כי זה, עם שיישירנו אל הידיעה במהות הנבדל אשר בזה התאר, הנה יישירנו לעמוד על מהות שאר הנבדלים, כמו שיתבאר מדברינו. ולפי שהטעות בזאת החקירה מרחיק האדם בתכלית ההרחקה מהצלחתו המדעית והמדינית, כמו שיתבאר למעיין בזה הספר, אחר שישלם לו העיון במה שכלל אותו זה הספר, הנה ראוי שנפליג זאת החקירה בזה, עד שלא ישאר בה ספק. ולזה ראוי שנזכור תחלה דעות הקודמים אשר ראוי שיטען בדבריהם בזאת החקירה, ומה שקיימו בו דעותיהם בעלי אלו הדעות, כי בזה האופן יהיה לנו עזר למצא האמת באת החקירה באופן שלא ישאר לנו בה ספק.

ד׳ונאמר שתמסטיוס יראה שהכח המהווה לכל אלו ההויות השפלות הוא השכל, וממנו סודרו אלו הכחות לזרעים שיתהוה מהם מה שיתהוה בזה האופן מהשלמות והחכמה. וזה מבואר מדבריו בפירושו להמאמר הנרשם באות הלמד. וכבר ספר ממנו אבן רשד שתמסטיוס לא יראה זה לבד בהוית הבעלי נפש, אבל יראה זה גם כן בשאר ההויות אשר בכאן, לפי מה שאמר בספר הנפש. וזה שהוא אמר שם שהנפש איננה היא אשר בה כל הצורות בלבד, רוצה לומר כל המושכלות והמוחשות, אבל היא אשר תתן כל הצורות בחומרים והבראם. ואבובכר גם כן הסכים שזה המחוה הוא שכל, לפי מה שספר ממנו אבן רשד בבאורו לספר בעלי חיים ובפירושו למה שאחר הטבע. וכן היה אבן סינא מזה הדעת, לפי מה שספר ממנו אבן רשד בפירושו למאמר הנרשם באות הלמד ובפירושו למאמר השביעי ממה שאחר הטבע. והנה אבינצר היה מסופק בזה ספק מה, לפי מה שזכר ממנו אבן רשד. אלא שאנחנו מצאנו לאבונצר במאמרו הקצר במה שיורה עליו שם השכל שהוא מסכים שהשכל הפועל הוא נותן הצורות באלו הדברים הווים. וזה נראה מדבריו שם תכלית ההגלות. הנה אלו כלם הם מסכימים שהפועל לאלו ההויות הוא שכל, והוא יפעל אותם אם בעצמו, ואם באמצעות כחות יסודרו ממנו בחמר המתהוה, כמו שירה מדברי תמסטיוס. והנה הבין אבן רשד מהם, לפי מה שמצאנו ממה שטען לבטל דעותיהם, שזה הפועל הנבדל יתן הצורה למתהוה בסוף ההויה, ואולם הדריכה לקבול הצורה אינה מיוחסת אצלם אל זה הפועל הנבדל. ולא ידענו אם מצא בן רשד זה הדעת להם בבאור או הבינו מדבריהם, כי אין אצלנו מדברי אלו הפלוסופים כי אם מעט ואולם לאבן רשד מצאנו בזה שלש דעות. האחת בקצורו לספר הנפש, ושם הסכים שדבקות השכל הפועל לשכבת זרע ולזרעים הוא דבקות אינו בעצמו, רוצה לומר שמה שידבק בהם השכל הפועל, כשיהוה מהם מה שיהוה, אינו בצד שיהיה הוא להם צורה קרובה, כמו הענין בגרמים השמימיים שמניעי הגרמים השמימיים הם צורה קרובה לגרמים המתנועעים מהם. והדעת השנית מצאנוהו לו בספר בעלי חיים בבאורו, ושם הסכים שהמהווה לאלו ההוים אינו שכל, אבל הוא כח נפשיי הוא כזרע, והמהוה אותו הכח הנפשיי הוא נבדל. ואמר שבכאן יראה מציאות מניע אחד נבדל בלתי המניע אשר התבאר בספר בעלי חיים, ושה קודם על זה בטבע, וזה כי כאשר הוסר זה המניע, הוסר פועל זה, ולא ימצא הענין בהפך, ר"ל כי כשהוכן החור והיה בו זה החום המשוער באמצעות הגרמים השמימיים יושפע מזה הכח הנבדל זה הכח הנפשיי בזרעים. ויראה שירצה אבן רשד בזה המאמר שיהיה המהוה לזה הכח הנפשיי הוא השכל הפועל. ויבאר בזה שאי אפשר שיהיה השכל הפועל הוא הסבה הראשונה לכל הנמצאות, לפי שהוא לא יוכל לעשות פעולתו אם לא הכינו החמר הגרמים השמימיים. ובזה בעינו אמר אבונצר במאמר בשכל, רוצה לומר שאין בשכל הפועל די כשיהיה הוא ההתחלה הראשונה לכל הנמצאות, לפי שהוא צריך אל זולתו במה שיעשהו, ולזה יצטרך להתחלה אחרת יותר קודמת ממנו. ואולם הדעת השלישית מצאנוה לאבן רשד במאמר השביעי מספר מה שאחר הטבע, והוא הסכים שם שה הכח המהווה הוא בזרע, והוא מתילד בו מבעל הזרע והגרמים השמימיים, ושהוא איננו נבדל, כל שכן שאינו שכל. כי הצורה ההיולאנית חוייב אצלו שתתחדש מצורה היולאנית, ולזה לא יכניס באלו ההויות צורה נבדלת, כי אם בהויות האדם לבדו, לפי שהכחות השכליות הם בלתי מעורבות להיולי בפנים מה מבלתי מעורב בהיולי, כמו שיחוייב שיתילד כל מעורב בהיולי ממעורב בהיולי. וזה דבר גם כן זכרו אבן רשד בזולת זה המקום, ר"ל שלא יצטרך להניח בכאן צורה נבדלת היא הפועלת בהויה זולת בהויית האדם לבדו.

ה׳נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מאותם הדעות.

ו׳ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים מהפלוסופים המפרשים דברי הפלוסוף בענין הפועל לאלו ההויות, ראוי שנזכור מה שיש מאופני ההראות בדעת דעת מאלו, לפי מה שמצאנו בדבריהם או בכח דבריהם.

ז׳ונאמר שמה שהסכימו בו תמסטיוס והאוחזים דרכו מהמפרשים ימצאו לו פנים מההראות. – מהם, שכבר יראה שאין כח בצורה היולאנית שתהווה צורה היולאנית, וזה שהגשמים אמנם יפעלו קצתם בקצתם ויתפעלו קצתם מקצתם באיכויותיהם, לא בצורותיהם העצמיות, כאלו תאמר שכבר יחממו קצתם קצת או יתקרר קצתם מקצת או יתלחלח או ייובש. אבל לא נמצא בצורה העצמית שתפעל בזולתה, וכל שכן הנפש, וזה שאין מהנראה שהנפש תעשה נפש, כמו שהוא נראה שהחום יעשה חום כמוהו. ולא יראה זה בנפש לבדו, אבל גם בשאר הצורות העצמיות הנמצאות לאלו הדברים השפלים, והמשל כי האש כאשר תפעל אש כמוהו מגשם, כבר לא יפעל בצורה העצמית אשר בו, שהוא הקלות, באותו הגשם הכבד, כי כבר התבאר בטבעיות שאין באש כח פועל זולת החום. וכאשר היה זה כן, הנה חדוש צורת האש, דרך משל, בגשם הנשרף מאש אחרת כמוה יחייב שיהיה על אחד משני פנים. האופן האחד שיהיה חדוש צורת האש בגשם הנשרף נמשך לחדוש החום האשיי בו, כמו שימשכו המקרים בחדוש הצורות, וזה מגונה. עם שכבר יתחייב מזה שתהיה הצורה מתחדשת מלא צורה, וזה שקר, לפי שכבר התבאר במאמרים הכוללים שכבר יוציא הדבר מהכח אל הפועל מה שיש בפועל דבר מהסוג ההוא המתהווה. והאופן השני הוא שיהיה בכאן צורה היא המהווה ואת הצורה המתחדשת, וזאת הצורה יחוייב שתהיה נבדלת, לפי שהצורות ההיולאניות לא ימצא להם בכמו זה הפועל. הנה כן מצאנו זאת הטענה למפרשים לפי מה שזכר אבן רשד מהם בבאורו לספר בעלי חיים ובמקומות מפירושו למה שאחר הטבע. ובזה המאמר עיון, וזה שכבר יראה בקצת הצורות ההיולאניות שיחדשו צורה בהיולי, וזה כי הנזון ישוב המזון אל עצם הנזון ויקנה לו צורות המתדמי החלקים הנמצאים בו, כאלו תאמר שישיב המזון בשר כבשר. וכן הענין בשאר המתדמי החלקים בו, כאלו תאמר אשר לו. ועוד כי אנחנו נמצא כי האש תהוה אש כמוה בצורה העצמית אשר בה, וזה שהצורה העצמית אשר לאש היא החום, לא הקלות, אבל הקלות היא מהאיכויות השניות שמציאותם נמשך לאיכויות הראשונות. וכבר יתבאר שהקלות אינו צורה לאש ממה שאומר. וזה שהצורה במה שהיא צורה היא אשר יסודרו ממנה פעולות הדבר. והנה הקלות לא יסודר ממנו פועל כי אם במקרה, והוא שכאשר יהיה בזולת מקומו הטבעי יתנועע בו אל מקומו, וזאת התנועה אינה לאש כי אם במקרה, כמו שהתבאר בספר השמע, כי המנוחה היא טבעית ליסודות, לא התנועה, ולזה לא תהיה להם תנועה במקומם. ואולם החום יסודרו ממנו פעולות לאש, היה במקומו או בזולת מקומו, ולזה היה ראוי שיהיה החום הוא הצורה לאש. ועוד כי הצורה אין ראוי שתהיה בהקש, אבל יחוייב שתהיה נמצאת בדבר בעל הצורה. ואולם הקלות הוא נאמר בהקש, עד שכבר תמצא שהאש יותר קל במקום אחד מקלותו במקום אחר, רצוני שכל מה שקרב אל המרכז הוא בו יותר קל, ואין לו במקומו קלות, כמו שזכר הפלוסוף. וכן תמצא בקצת היסודות שהם קלים במקום אחד וכבדים במקום אחר. וזה ממה שיורה שהקלות והכובד אינו צור ביסודות, ולזה הוא מבואר שהקלות אינו צורה לאש. ועוד כי הדבר המורכב יתכן שיהיו לו פעולות מתיחסות אל הצורה, לפי שההיולי בו הוא צורה מה, כאלו תאמר שהאדם ימצאו לו פעולות מצד מה שילך ממנו מדרגת החומר, והוא כח הזן והמרגיש, וימצאו לו פעולות מצד מה שילך ממנו מהלך הצורה, והוא כח השכלי. ובהיות הענין כן, והוא מבואר שכבר יסודרו מהחום אשר באש פעולות מה, הנה הוא מבואר, שאם היה החום באש מדרגת ההיולי אל הקלות, שכבר יהיה האש מורכב, לא פשוט, וימצא שם גשם אחר קודם ממנו יהיה החום לו צורה, וזה מבואר הבטול. ולזה הוא מבואר שאין הקלות לאש צורה, אבל החום, וזה הפך מה שהניחו אותו. ואולם מה שנאמר בספר המאמרות שהעצם אין לו הפך, הוא נאמר לפי המפורסם, לא לפי האמת, כי היסודות הם הפכיים מצד עצמותם, ובזה האופן יהיהו יסודות. ומזה הצד תבטל זאת הטענה אשר טענו הקודמים לחייב שיהיה בכאן נמצא נבדל הוא אשר יתן הצורות באלו ההווים. – ומהם, כי מפני שאשר בכח יצא אל הפעל מאשר בפועל בסוג ההוא מצד מה, והיה מבואר מהדברים הבלתי נולדים מהזרע שאין בכאן צורה היולאנית בפעל מסכמת לדבר המתהוה יתכן שתיוחס אליה הוייתם. הנה יחויב בכאן שיהיה צורה נבדלת היא הפועלת זאת ההוייה. וכבר יתבאר זה גם כן בנולדים מהזרע, וזה כי אין בזרע נפש בפעל, ואמנם הוא בו בכח, וכל מה שהוא בכח הוא צריך אל מה שבפעל. ולזה יחוייב שתהיה בכאן צורה נבדלת היא המהוה אלו ההויות. וזאת הטענה זכרה תמסטיוס באופן מה בבאורו למאמר הנרשם באות הלמד, וזכרה אבן רשד בשלמות במקומות מפירושו למה שאחר הטבע. – ומהם, שהוא מבואר שאי אפשר מבלתי שיהיו באלו הדברים אשר בכאן יחסים וצורות כבר הושמו בטבע לפנים בהם יעשו מה שיעשו מזה, עם מצאם החמר הנאות. וזה כי האדם, ואם היה מתילד מהאדם, הנה האב אין לו אומנות בהרכבתו זאת אשר אי אפשר שתהיה בענין אחר יותר טוב מענינו, ואמנם יהיו בזה הענין מפני מה שהושם בטבע כל אחד מהעצים מן החום והצורות, לא באומנות מן האב, אבל מן היחס והגשם אין לו מעשה בגשם אלא בתכליתו לבד. ואולם הטבע הנה יעשה כגוף הגשם בכללו, והנה הטבע, והוא לא יבין, יוליך מה שיעשהו אל הכונה המכוונת אליו, כי היה בלתי חושב ומשכיל בפעל מה שעשה. וזה ממה שיורה על שכבר נתפעמו אותם היחסים ממי שהוא יותר נדיב מהם ויותר נכבד ומדרגתו יותר עליונה, והיא הנפש אשר בארץ אשר יראה אפלטון שהיא נתחדשה ממניעי הגרמים השמימיים, ויראה ארסטו שהיא נתחדשה מהשמש והגלגל הנוטה. ולזה היתה הנפש תעשה פעולתה מוליכה אל הכונה, והיא לא תבין הכונה, כמו מה שכבר נראה מאנשים יתפעמו לדבר דבר ידברו בו וינבאו בו ממה שיהיה, והם לא יבינו מה שיאמרו. הנה כן מצאנו זאת הטענה לתמסטיוס בבאורו למאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע.

ח׳והנה מה שהסכים בו אבן רשד לפי מה שנמצא לו בקצורו לספר הנפש ובבאורו לספר בעלי חיים, הנה הוא הסכים באופן מה לתמסטיוס ולסיעתו כי כבר יעלה זאת ההויה לשכל, הוא אשר יתן הצורות. ואולם מה שהסכים בו אבן רשד בבאורו למאמר השביעי ממה שאחר הטבע, שהמהוה אינו נבדל, יש לו פנים מההראות, לפי מה שמצאנו בדברי אבן רשד, קצתם יראה מהם, לפי מה שיחשב, שאי אפשר שיתן הנבדל הצורות, לא באמצעי, ולא בזולת אמצעי, וקצתם יראה מהם שאי פשר שיתן הנבדל הצורות על הצד שהבינו הקודמים, רוצה לומר שיתן הגשם שנוי החור מצד האיכויות אשר בו, ויתן הפועל הנבדל הצורה. – מהם, שאם היה הענין כמו שהניחו הקודמים, שיתן הנבדל הצורה ויתן גשם הפועל בהוייה שנוי החמר, הנה יחוייב שתהיה לצורה הויה בעצמותה, וזה יראה שקר לפי מה שבאר הפלוסוף מענין ההויה, וכבר התבאר זה גם כן בשלמות מדברינו ברביעי מזה הספר. ואם אמר אומר שכבר אפשר זה בזולת הויה בצורה, וזה יהיה כשתהיה הצורה בלתי הווה בעצמותה, אבל יתחדש לה דבקות בחמר. הנה יאמר אבן רשד שאם היה הדבר כן, לא תהיה הצורה צריכה אל נושא אם לא על צד שיצטרך הגשם אל המקום, ותמצא אם כן, דרך משל, צורת הסוס בזולת הצורות, וזה מבואר הבטול בענין אלו הצורות ההיולאניות. ועוד שאם היה הענין כן, הנה לא ימנע הענין בצורה אשר בדבר המתהוה מחלוקה, אם שתהיה נמצאת בו קודם ההויה, או שתעתק אליו מחוץ. והמאמר בשתעתק אליו מחוץ הוא מבואר הבטול, כי כל מתנועע הוא גשם, ולזה אי אפשר בצורה שתתנועע בעצמותה. ואם הנחנו שתהיה נמצאת בו קודם ההויה, הנה הוא מבואר במעט עיון שכבר יחוייב מזה שימצאו יחד בכל אחד מאלו הגשמים אשר בכאן כל הצורות אשר החמר הראשון הוא כחיי על קבולם, ויהיו אם כן צורת האש והמים יחד בפעל בכל אחד מהדברים אשר בכאן, פשוטים היו או מורכבים, וזה מבואר הבטול, רצוני שימצאו ההפכים יחד בנושא אחד. עם שזה המאמר הוא דעת אנכסגוריש שהיה אומר שכל הדברים מעורבים בהתחלה ערוב בלתי תכליתי, ולזה היה מחויב לו שיהיה כל דבר בכל דבר, וכבר ביאר הפלוסוף מה שבדעת ההוא מהבטול. וזאת הטענה מצאנוה לאבן רשד בבאורו לספר בעלי חיים ובמקומות לפירושו ממה שאחר הטבע, ואם לא מצאנוה לו בזה האופן, אבל הוצאנו זה מכח דבריו, עם מה שהשלמנו אנחנו בזאת הטענה. – ומהם, שכאשר הנחנו שהצורה תהווה אותה צורה נבדלת, ויהווה הגשם הכנת החמר לקבלה, הנה יחוייב מזה שתהיה הצורה מלא דבר. כי אין לאומר שיאמר שתתהוה הצורה מהצורה הנבדלת משתנה בעצמותה באופן שתשוב צורה היולאנית, אבל היא פועלת לה. ואולם כאשר הונחה זאת ההוייה על האופן שהניח אבן רשד, הנה לא יקרה מזה הבטול, וזה כי ההוייה תהיה לדבר המורכב מחמר וצורה על שהיא הוייה אחת במספר, והיא אמנם תהיה מנושא, והוא החמר שתתהוה ממנו זה המתהוה. – ומהם, שהוא בלתי אפשר בצורה הנבדלת שתפעל בצורה כחמר, לפי מה שאמר אבן רשד בבאורו לספר בעלי חיים, וזה שהשכל הנבדל פעולתו בעצמו, לא זולתו, והפועל בהויית הבעלי נפש הוא פועל בכלי גשמי, ומה שיפעל בכלי פעולתו היא זולתו כן זכר אבן רשד זאת הטענה בבאורו לספר בעלי חיים, וידמה שיהיה רצונו בזה שהשכל הנבדל פעל זה שיפעלהו בעצמו, לא בכלי, וזאת הצורה המהווה הבעלי נפש תפעל בכלי מה, והוא החום הנפשי אשר בזרעים, או במה שיאות להם בדברים שאינם נולדים מזרע. או אפשר שירצה בזה שהשכל הנבדל פעולתו הוא עצמו, והיא ההשגה, כי ההשגה היא הפעל המיוחד לו, וזאת הצורה תמצא פעולתה דבר אחר זולתה, והיא הצורה ההיולאנית המתהוה. ואולם שזאת הצורה היא דבר אחר זולתה הוא מבואר, לפי שהיא תפעל אותה בכלי גשמי, והיה הגשם הוא המקבל אותה. והנ הבאור הראשון הוא הנראה יותר לפי מה שנמצא מזה הענין בבאורו למה שאחר הטבע במאמר הנרשם באות הלמד, כי שם אמר זה המאמר מסכים אל הבאור הראשון. – ומהם, שהמאמר בשהצורה ההיולאנית נבראה מהצורה הנבדלת המסכמת לה, כמו שיראה תמסטיוס ורבים מהמפרשים, הוא דומה אל המאמר בצורות אשר אמר אפלטון, וכבר באר ארסטו מה שיתחייב מהבטול מן המאמר ההוא במה שאחר הטבע. – ומהם, שאם הונח שהצורה הנבדלת תתן הצורה אחר שהשתנה החמר והוכן לקבולה, הנה יהיה הפעל האחד במספר משני פועלים, האחד יתן הפעל, והאחר יתן תכליתו, וזה מבואר הבטול, כי הפעל האחד במספר הוא בהכרח מפעל אחד במספר ואם אמר אומר אולי התכלית אשר יתן אותה המשנה לחמר היא הצורה המזגית, והפועל הנבדל הוא אשר יתן הצורה הנפשיית בבעלי הנפש. הנה יאמר לו אבן רשד אלו היה אפשר בצורה המזגית שיהיה מציאותה כשתמצא בעצמה כמו מציאותה כשמקבלה הנפש, הנה יאמר השם עליהם בהסכמה, ואין הענין כן, כי שם הבשר נאמר על הבשר אשר אין כח נפשיי בו, ועל הבשר אשר בו כח נפשיי בשתוף השם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין הצורה המגזגיית מגעת מפועל אחד, והנפש מפועל אחר, שאם היה הדבר כן, לא היה מתחדש לצורה המזגית טבע כשתחדש הנפש בנמזג. – ומהם, שאם היה הענין כן, הנה יהיה הנושא וצורתו שנים במספר, לפי שהם מתחדשים בשי הויות נפרדות, והוא מבואר שמה שיש לו יותר מהתהוות אחד במספר הוא יותר מאחד במספר. – ומהם, שלא אשער מה ההכרח אשר יכריחנו להניח שלא יתן הצורה מה שהכין החמר אל שיקבל הצורה המגעת בסוף ההוייה, והנה הוא מבואר שכאשר יכין החמר יתן צורות מה, והם הצורות ההולכות במדרגת ההיולי לצורה שהיא שלמות בהוייה, אשר הם בעצם צורות לקצת הדברים אשר בכאן, ולזה לא ימנע בו שיתן הצורות. ועוד שאם הונחו אלו הצורות מתחדשות בדבר אשר הם לו במדרגת ההיולי מי שיכין החמר לקבל הצורות, ובדבר אשר הם לו במדרגות הצורה יתחדשו מהפועל הנבדל. הנה תהיינה הצורות האחדות בעינם מתחדשות מפועלים מתחלפים, וזה מבואר הבטול, כאלו תאמר שהנפש הצומחת תתחדש בצמחים מהפועל הנבדל, ותתחדש בבעלי חיים מי שיכין החמר לקבל הצורה המרגשת. ועוד שאם היה הדבר כן, הנה תהיה הצורה המגעת ממי שיכין החמר יותר נכבדת מהצורה המגעת ממי שיתן הצורה, והמשל שהנפש הצומחת אשר בבעלי חיים היא יותר נכבדת מהנפש הצומחת אשר בצמח, כמו שהכותל שהוא חלק מהבית הוא יותר נכבד מהכותל הנפרד. והנה זאת הטענה לא זכרה אחד מהקודמים, אבל היא ממה שיבטל שיהיה ההוייה בזה האופן אשר יראו הקודמים לפי מה שהבין אבן רשד מהם, רוצה לומר שיהיה מה שיפעל תכלית ההוייה זולת מה שיפעל ההוייה. – ומהם, שאם היה הענין כן, הנה יחויב לפי מה שיחשב שתהיינה בכאן צורות רבות פועלות המתהוה האחד בעינו, וזה מבואר הבטול, כי הפעל האחד במספר יחוייב שיהיה מפועל אחד במספר. ואולם איך יתבאר שכבר יחשב שיחוייב מזה שתהיינה בכאן צורות רבות פועלות המתהוה האחד בעינו, הנה לפי מה שאומר. וזה שכבר ימצאו במתהווה האחד במספר צוחרות רבות הם קצתם במדרגת השלמות לקצת, ויחוייב לפי ההנחה ההיא שתהיינה שם צורות רבות פועלות אלו הצורות ההיולאניות מסכימות להם באופן מה, כי מה שבכח אמנם יצא אל הפעל מהמסכים לו אשר הוא נמצא בפעל. ואלו הצורות הפועלות כבר יחשב שתחוייב שתהיינה רבות, וזה שכבר ישלם לצורות ההתאחדות מפני החמר, לפי שקצתם בו שלמות לקצת, כי הוא יקבל קצתם באמצעות קצת. אמנם הצורות הנקיות מהחמר הנה ידמה שלא יתכן בהם זה ההתאחדות. וזאת הטענה גם כן לא זכרה אחד מהקדמונים, אלא שהיא ממה שאפשר שיסופק בו על דעת מי שיאמר שתהיה בכאן צורה נבדלת היא הפועלת צורה בהיולי, ולזה ראינו לזכרה בזה המקום. – ומהם, שאם היתה בכאן צורה נבדלת תהוה הצורה ההיולאנית המסכת לה, הנה לא יהיה בכאן אושר בזאת ההוייה, לפי שהצורות הנבדלות הם נמצאות מציאות יותר נכבד מהמציאות אשר להם בחמר ובהיות הענין כן, מה היה הצורך שהושמו בחמרם, ואיך הגיעו מהמציאות היותר שלם אל המציאות היותר חסר. ואם אמר אומר שאמנם נעשה זה כדי שיהיו החמרים יותר נאים במציאות. הנה אם כן יתחייב שתהיה הוית אלו הצורות בעבור החמר, וזה חלוף מה שיראהו ארסטו. ולזה מה שיחויב מזה, לפי מה שיחשב, שלא תהיה הויית הצורה ההיולאנית מצורה נבדלת מסכמת לה באופן מה, כמו שהניח תמסטיוס והנמשכים לו מהמפרשים. וכבר יראה מזה גם כן שאין הויית הצורה ההיולאנית מהצורה הנבדלת כמו שהתבאר בזאת הטענה, שאם היה הענין כן, הנה לא אשער באיזה ענין יסודר ממנה זה הפעל. וזה כי מהמושכל מהמלאכה היה אפשר שתתחדש ממנו הצורה המלאכותית המתחדשת מהמלאכה, מפני שהוא מסכים לצורה ההיא, שהוא מבואר שלא יתחדש ממושכל צורת הכסא במלאכה קרדום, אבל יתחדש מהמושכל צורת הכסא. ובזה מתבאר שלא יתכן שתחדש הצורה הנבדלת צורה היולאנית בלתי מסכמת לה, וזה שהנבדל יעשה בהכרח מה שיעשהו באמצעות הציור וההשגה.

ט׳נחקור בו איזה מהראיות האלו חויב ממנה מה שחייבו אותו חיוב אמתי ואיזה מהם לא חויב ממנה מה שחייבו אותו חיוב אמתי.

י׳ואחר שזכרנו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מאלו הדעות, הנה ראוי שנחקור באלו הטענות אם חויב בהם מה שחייבו אותו מהם חיוב אמתי, אם לא.

י״אונאמר שהטענה הראשונה מהטענות שזכרנו לקיים דעת תמסטיוס לא תתן האמת על כל פנים בשלא יאמר בו יותר מזה השעור. וזה שכבר נמצא בצורה ההיולאנית שתהוה צורה היולאנית כמוה, וזה מבואר מענין היסודות, כמו שבארנו עם זכירתנו זאת הטענה. וכן נמצא זה בהוייה החלקית אשר בנזון, והמשל שהכבד ישיב המזון אשר יזון ממנו כבדיי, וכן הענין בשאר חלקי הנזון. ולזה הוא מבואר שלא ימנע מצד זה היות הצורה ההיולאנית מתחדשת מהצורה ההיולאנית המסכמת לה. וכן נאמר שלא יתבאר מזה שיהיה די בצורות ההיולאניות בהולדת הצורות המלאכותיות, וזה כי לאומר שיאמר שכבר יקרה בצורות היסודות שיהוו דומיהם, אבל לא ימצא זה בשאר הצורות, וזה כי בענין ההזנה לא תתחדש צורה בנזון, אבל יתחדש כמות בו. – ואולם הטענה השנית מהטענות שזכרנו לקיים דעת תמסטיוס היא ממה שיראה ממנה במה שאין ספק בו שבכאן פועל נבדל הוא המהווה אלו ההווים. וזה כי אנחנו לא נוכל לומר בדברים הנולדים ממינם שתהיה בזרע זאת הצורה ההיולאנית מבעל הזרע, כמו שבארנו בפרק הששי ממאמר הראשון מזה הספר, ויתבאר גם כן באופן שלם במה שאחר זה. ואמנם מה שאפשר שיהיה בזרע מבעל הזרע הוא חום מה נאות אל שיהיה כלי לזאת הוייה. ולפי שהדבר יוציא מהכח אל הפעל מה שהוא בפעל בסוג ההוא באופן מה, הנה יחוייב שתהיה בכאן צורה נבדלת פועלת תיוחס אליה ואת ההוייה, אם בשיושפע ממנה כח נפשיי בזרע תשלם ממנו זאת ההוייה, אם בשתפעל זאת הצורה הנבדלת זאת ההויהה בזולת אמצעי, זולת החום היסודי אשר בדבר המתהוה שהוא לזאת הצורה המהווה במדרגת הכלי. ואיך שהיה, הנה לא יחוייב מזה שיהיו בהויה האחת שני פועלים יפעל האחד ההויה והאחר תכליתה, כמו שחשבו המפרשים לפי מה שיראה ממה שטען אבן רשד לחלוק בו עליהם.

י״בואולם מה שאמר אבן רשד לבטל זאת הטענה הנה לא יתבאר ממני שיהיה ענין זאת ההוייה אפשר בזולת צורה נבדלת. וזה שהוא אמר בפירושו למאמר הנרשם באות הלמד לסלק זאת הטענה דבר זה ענינו. הנה ענין מאמר ארסטו שהמוסכם יהיה מן המוסכם או קרוב מהמוסכם אין ענין שהמוסכם עצמו יפעל בעצמו ובצורתו צורת המוסכם לו, ואמנם עניינו שיוציא צורת המוסכם לו מהכח אל הפעל, ואינו פועל בשישיב אל ההיולי דבר מחוץ או דבר הוא חוץ ממנו. והענין בעצם בזה כמו הענין בשאר המקרים, וזה כי לא יביא החום אל הגשם המתחמם חום מחוץ, ואמנם ישים החם בכח חם בפעל. וכמו כן הענין בגודל הנמשך בהוייה, רוצה לומר שהגודל כאשר יעתק עם ההויה מכמות לא יעתק מפני כמות יורד עליו מחוץ, אבל יהיה מהכמות אשר בכח בדבר המקבל ההויה. וכמו כן התנועה במקום אינה דבר בא מחוץ בעבור המניע. ולזה לא יחויב שיהיה הפועל מוסכם והוא הוא מכל הפנים. הנה המוליד לנפש אין ענינו שיעמיד נפש בהיולי, ואמנם ענינו שהוא יוציא מה שהיה נפש בכח עד שיהיה נפש בפעל. ולזה תמצא האש תתהווה מהתנועה כמו שתתהוה מאש כמוה, ואף על פי שאין התנועה אש, אלא שהיא תשים מה שהוא אש בכח אש בפעל. וענין היחסים והצורות הנמצאים במהוים לבעלי חיים הוא שהם יוציאו היחסים והצורות אשר בהיולי מן הכח אל הפעל. ולזה יחויב שימצא בהם בפנים מה אותו הענין אשר הוציאו מהכח אל הפעל, לא שהם חם מכל הפנים. הנה הכחות אשר בזרעים, והם אשר יפעלו דברים בעלי נפש בפעל, ואמנם הם דברים בעלי נפש בכח, כמו שיאמר בבית אשר בנפש הבונה שהוא בית כח לא בית בפעל. ולזה ידמה ארסטו אלו הכחות לכחות המלאכותיות, ואמר בספר הבעלי חיים שאלו הכחות הם אלהיים, אחר שיהיה בם כח לתת חיים, והם דומים בכחות אשר יקראו שכלים, להיותם מוליכים אל התכלית. ולמה שהיו אלו הזרעים אמנם יפעלו זה בחום, והחום במה שהוא חום לא יפעל אלא חמום או יבשות או קושי, לא תמונה ולא צורה בעל נפש, אמר ארסטו בספר בעלי חיים שהחום אינו אש, לא מאש, לפי שהאש הוא מפסיד הבעל חיים, לא מהוה לו, וזה הוא מהוה אותו. ולזה הוא מבואר שזה החום הוא דומה לחום המלאכותיי אשר תשערהו המלאכה לפעול הפעולות אשר תפעול אותם. וזה יראה בכל מה שהיה מהמלאכות יפעל בחום, וזה החום הוא בהכרח בעל צורה, בה היה שמור היחס והשעורה. וזאת הצורה איננה נפש בפעל, אבל היא נפש בכח. והיא אשר דימה אותה במלאכה, ולזה יקרא זה החום חום נפשיי, ולא יאמרו בו שהוא בעל נפש. וזה החום בעל הצורה הוא בזרעים מתילד מבעלי הזרעם והשמש, ולזה אמר ארסטו שהאדם יולידהו אדם כמותו, והחום מתילד בארץ והמים מפני חום השמש המתמזג בחום שאר הככבים, ולזה היו השמש ושאר הככבים התחלה לחיי כל חי בטבע. והנה חום השמש ושאר הככבים המתילד במים והארץ הוא המהוה לבעלי חיים המתילדים מהעפוש, ובכלל לכל מה שהיה מבלתי זרע, לא שיש בכאן נפש בפעל חודשה מהגלגל הנוטה והשמש, כמו שיספר ממנו תמסטיוס, וזה כלו כבר התבאר בספר בעלי חיים. ואמנם ייחס זה הפעל לשמש, לפי שהוא גלוי הפועל יותר משאר הככבים בזה. הנה החממיות מתילדים מחממיות הככבים המולידים למין מין ממיני הבעלי חיים, והם אשר במספר אותם המינים מהבעלי חיים. והשעור הנמצא בחום אדם אמנם הוא מפני שעורי תנועות הככבים ותכונות קצתם מקצת בקרוב ורוחק, וזאת השעור מגעת מהאומנות האלהי השכלי אשר הוא דומה בצורה האחת אשר למלאכת האחת הראשית אשר תחתיה מלאכות שונות. הנה כפי זה ראוי שיובן שהטבע, כשיפעל פועל בתכלית הסדור מבלתי שיהיה משכיל הוא מושקף מכחות פועלות יותר נכבדות ממנו, והוא אשר יקרא שכל. וסוף המאמר הוא שאבן רשד יאמר שכל היחסים והצורות הם נמצאים בכח החמר הראשון, והם בפועל במניע הראשון בצד מהצדדים, כדמות מציאות העשוי בפעל בנפש העושה. הנה זהו מה שאמר אבן רשד בזה המקום. ואולם בפירושו למאמר השביעי ממה שאחר הטבע אמר אבן רשד, לסלק זאת הטענה השנית, דבר זה ענינו. הנה כאשר הושתכל מופת ארסטו בזה המקום על שהצורות ההיולאניות הם המולידות לצורות ההיולאניות, ראה שהזרעים אשר יתנו צורות הדברים המתילדים מהזרעים בצורות אשר נתן להם בעל הזרע המוליד אותם. ואמנם המתהוים מעצמם הנה הגרמים השמימיים הם אשר יתנו לאלו מה שיעמוד מקום הזרעים והכחות אשר בזרעים כאשר יתילדו מזרע. ואלו כלם כחות טבעיות אלהיות יהוו כמותם, כמו שיהוו האומנים המלאכותיים עשוייהם, לזה יאמר ארטו בספר בעלי חיים באלו הכחות שהם דומים בשכל, ירצה שהם יפעלו פעל שכל, וזה שאלו הכחות ידמו השכל בשהם לא יפעלו בכלי גשמי. ובזה הענין יובדלו אלו הכחות המהוים, והם אשר יכנו אותם הרופאים המציירים מהכחות הטבעיות אשר בעלי חיים, וזה שאלו יפעלו פעל השכל המעשי, לפי שהם יפעלו בכלים המוגבלים ואברים מיוחדים. אמנם הכח המצייר הנה לא יפעל באבר מיוחד, ולזה יספק גלינוס ויאמר איני יודע אם זה הכח הוא הבורא, אם לא, אבל הוא לא יפעל אלא בחום אשר בזרע, לא על שהוא צורה בו, כמו הנפש שהיא צורה בחום היסודי, אבל הוא נעצר בו בדמיון מה שתהיה הנפש נעצרת בגרמים השמימיים, ולזה יגדיל ארסטו זה הכח וייחסהו אל ההתחלות האלהיות, לא לטבעיות. ואמנם אם יהיה זה הכח משכיל עצמו, כל שכן שיהיה נהדל, הנה זה דבר לא התאמת. וסוף הדברים הוא שאבן רשד יאמר שאם נמצא בכאן מה שאיננו גשם, הנה אי אפשר בו שישנה היסוד אלא באמצעות גשם אחר בלתי משתנה, והם הגרמים השמימיים. ולזה יהיה שקר שיתנו השכלים הנבדלים צורה מן הצורות המעורבות בהיולי, ואמנם הניע ארסטו אל הכנסת שכל נבדל מהיולי בחדוש הכחות השכליות לבד, לפי שהכחות השכליות אצלו הם בלתי מעורבות להיולי, הנה מחוייב בהכרח שיתילד מה שאינו מעורב בהיולי בפנים מה מבלתי מעורב להיותי. הנה זהו מה שאמרו אבן רשד בזה המקום לסלק זאת הטענה אשר טען תמסטיוס לקיים שבכאן צורה נבדלת מהווה מסכמת באופן מה לדבר המתהוה.

י״גונאמר שהוא מבואר שלא יתחייב ממה שאמר אותו אבן רשד בזה שיהיה די בצורות ההיולאניות להיות הצורה היולאנית, אבל יתחייב שתהיה בכאן צורה נבדלת תעלה אליה זאת ההויה, כמו שאמר אבן רשד, והוא המניע הראשון אצלו אשר ימצאו בו אלו הצורות באופן מציאות הדבר העשוי במלאכה בנפש האומן. ובכלל הנה זה מבואר שאין די בחום המשוער אשר בזרע שתהיה ממנו זאת היצירה הנפלאה אשר נלאו הדעות להשיג מהחכמה הנפלאה אשר בה כי אם חלק קטן, כי החום המשוער הוא יותר ראוי שיהיה כלי לפועל המהוה משיהיה הוא הפועל, וזה מבואר בעצמו מהחום היסודי אשר בבעלי הנפשות, ר"ל שהוא כלי לנפש לעשות פעולותיה, כמו שהתבאר בטבעיות. וכן הוא מבואר בחום המשוער אשר תעשה בו המלאכה מה שתעשהו כי הוא כלי למלאכה, לא שיהיה הוא המלאכה בעצמה, וזה כי הקרדום, דרך משל, לא יתחדש מהחום המשוער במלאכה מזולת מלאכה, ר"ל ממושכל הקרדום אשר בנפש האומן. ואלו היה אפשר שתהיינה כמו אלו הפעולות מסודרות מהחום המשוער, הנה לא נצטרך להכניס נפש בבעלי נפש, אבל יהיה החום היסודי הוא הצורה המשלמת מציאות נמצא נמצא מהצמחים והבעלי חיים, וזה מבואר הבטו. ובכלל הנה הוא מבואר, כמו שיאמר הפלוסוף, שמה שבכח ישוב נמצא בפעל ממה שהוא בפעל אשר הוא מסכים באופן מה אל מה שיוציא אותו אל הפעל.

י״דואולם מה שטען אבן רשד שהאש כבר יתיליד מהתנועה, או אינו מחויב שיהיה אפשר שיהיה יוציא הדבר מהכח אל הפועל מזולת מוציא יש לו באופן מה מה שיהיה הדבר ההוא כחיי עליו. וזה שהתנועה תעשה, כמו שיאמר הפלוסוף, מהחום החלש אשר בדבר המתחמם חום יותר חזק, והנה החום ההוא הוא הפועל בזה, לא התנועה, אבל הוא כלי לזה הפעל כשתביא חלקי הדבר קצתם אל קצת, כמו שאמר הפלוסוף בהתר זה הספק בטבעיות, וכבר באר אבן רשד זה הענין בבאורו לספר האותות. ולא ימנע שיהיה מהחום החלוש חום יותר חזק, כמו שיהיה מהבריאות החלוש אשר בחולה בריאות שלם, כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע. בזה האופן יחמם הדבר החם הדבר המתחמם במשושו אותו, כי מצד מה שיפעל בו במשושו ישיבהו חם בפעל אחר שיהיה חם בכח. ואם היה פועל בו בשלמות, ישיבהו חם במדרגתו, כמו שזכר הפלוסוף בטבעיות, ולזה ימצא זה הענין מתחדש מהמסכים באופן מה. ואולם מה שזכר אבן רשד מהכמות שלא יעתק בדבר ההווה מפני כמות יורד עליו מחוץ, ולזה לא ימנע שיתחדש הדבר מזולת המסכים, הוא הטעאי. וזה שהדבר המתחדש ממנו מה שיתחדש בעצמות, וממנו מה שיתחדש במקרה. והנה אפשר היה במה שיתחדש במקרה שיתחדש מזולת המסכים, לא במה שיתחדש בעצמות. והמשל שבנין הבית הוא מתחדש בעצמות מהסדור המושכל לו בנפש האומן, והוא המסכים לו באופן מה, ואולם מה שיתחדש בבית במקרה אינו מחויב שיהיה מהמסכים, ולזה תמצא באש שהקלות לא יתהווה בו מהקלות, אבל יתהוה בו החום מהחום, ואולם הקלות הוא דבר נמשך לחום, ולזה לא יחויב שיהיה חדושו מהמסכים. וכן הענין בכמות ההווה, וזה כי הכמות ההווה ימצא מתחדש באחד משני פנים, אם מצד הכמות המתחדש בדבר המקבל ההוייה מפני ספוגית החמר ומקשיותו בעל קבולו ההוייה, אם מצד מה שימצא לנזון שיתחדש לו מהכמות באמצעות ההזנה. והנה הכמות המתחדש מפני ספוגית החמר ומקשיותו אינו מתחדש בעצמו, אבל נמשך למה שחדושו בעצמות, והוא הצורה המגזית, והיא המתחדשת מהמסכים באופן מה, וכמות החומר הוא דבר נמשך להם לפי עובי החמר ודקותו, יהיה ספוגיי או מקשיי. ועוד כי הכמות אשר נתהוה יש לו הגבלה בעצמות מצד הצורה אשר יקבלה, שלא תמצא ביותר קטן ממנו, וכן יהיה שם כמות לא תמצא זאת הצורה ביותר גדול ממנו, וזה דבר התבאר בטבעיות, ומזאת הצורה ימשך ענין הכמות הזה, ולזה לא יתחיל הטבע בהוייה אם לא ימצא שם מהחמר בשעור שיהיה אפשר בו לקבל ההוייה באופן מה. ובהיות הענין כן, הנה לאומר שיאמר שהצורה היא מתחדשת מהמסכים, וממנה ימשך חדוש הכמות, לפי שאי אפשר שתתחדש בנושא בעל צורה איזה כמות הזדמן. וכן הכמות המתחדש מפני ההזנה הוא מתחדש במקרה, כי המתחדש שם בעצמות והוא צורת הבשר כמה שיבא בבשר, וצורת העצם כמה שיבא בעצם, הוא המסכים. ועוד שלאומר שיאמר שהכמות המתחדש הוא מהמסכים, וזה דבר מבואר ממה שיתחדש במלאכה, כי כמו שהתמונה מתחדשת מהתמונה אשר בנפש האומן, כי הוא יעשה מה שיעשהו מהתמונות בכמות הראוי לפי מה שנעשת בעבורו המלאכה ההיא, והמשל שהוא לא יעשה הקרדום באיזה שעור הזדמן, אבל יעשהו בשעור נאות אלא שישלם ממנו פעל הקרדום. ואולם זה שזכר אבן רשד מניין התנועה הוא מבואר גם כן שלא יתחייב ממנו שיהיה אפשר יתחדש דבר בעצמות זולת מהמסכים באופן מה. וזה כי התנועה אשר באיך היא מהמסכים, כי הוא מורכבת מהכח והפעל, הנה כל מה שיתחדש ממנה הוא פעל מה מסוג הפעל האחרון אשר הוא תכלית השנוי. ולפי שתכלית השנוי הוא מהמסכים, הנה יהיה כל השנוי מהמסכים, אלא שהוא יתחדש מעט מעט. וכן הענין בתנועת ההויה, וזה כי מה שיתחדש ממנה מהצורה המזגית הנה ענינו כמו הענין השנוי אשר באיך, שהוא מהמסרים, כמו שקדם. ומה שיתחדש מנה מהצורה הכללית לבעל הנפש ההיא – וזאת היצירה לא יחויב בה שתהיה מזולת המסכים על כל פנים, אבל תהיה מהמסכים באופן מה, כמו הענין בדברים ההוים במלאכה, שהתמונה בהם היא הווה מהתמונה המושכלת אשר בנפש האומן. והנה הענין בנתינת הצמיחה כמו הענין בתנועת ההויה והתנועה אשר באיך, וזה מבואר בנפשו מענינה, והוא מבואר בה מאד, שהיא כבר תהיה מהמסכים. ואולם התנועה שלא יתחדש ממנה תכלית אחר כמו בתנועות המחולות מן השיר, הנה היא גם כן מהמסכים באופן מה, והוא הציור אשר למתנועעים בענין תנועת השיר ההוא, וכפי יחסה מהמהירות והאחור תהיה תנועת המתנועעים במחולות מהירה או מתונית, וזה מבואר בנפשו מענינה. ולזה הוא מבואר שכל אלו הדברים המתחדשים הם מהמסכים באופן מה, וזה דר מחוייב לפי מה שזכר הפלוסוף. ויראה שאבן רשד גם כן הסכים שחדוש כל המתחדשים הוא מהמסכים באופן מה, ולזה המשיל זה הכח הנפשיי אשר בזרעים אל הבית אשר בנפש הבונה, שהוא מסכים באופן מה אל הבית הנעשה במלאכה.

ט״וואולם השתדלנו לסלק הספק בזה באלו הדברים שזכר אבן רשד שיתכן שיחשב בהם שיהיה חדושם מזולת המסכים כדי שלא ישאר בזאת ההקדמה ספק, רוצה לומר ההקדמה שנאמר בה כי כל מה שיצא מהכח אל הפעל אמנם יתחדש ממה שבפועל בסוג ההוא, לפי שזאת ההקדמה היא ממה שתישיר אותנו למצא האמת בדרושים רבים ויקרים, כמו שהתבאר למי שעיין בטבעיות ובאלהיות. וכאשר התישב לנו זה, הנה נאמר שאין די בהויית בעל נפש בחום המשוער אשר יגיע בזרעים ובמה שידמה להם מהגרמים השמימיים, כמו שאין די בהויה המתחדש במלאכה אשר תעשה התמונה בחום המשוער אשר תפעל בו המלאכה ההיא, כי החום הוא כלי למלאכה, ואינה המלאכה בעינה. ולזה הוא מבואר שבזרעים כח נפשיי יחסו מהמתהוה יחס המלאכה מהעשוי במלאכה. וכבר הסכים בזה אבן רשד, כמו שיראה מדבריו, ולזה אמר שזה החום המשוער מגעת מהאומנות האלהי השכלי אשר הוא דומה בצורה האחת אשר למלאכה האחת הראשיית אשר תחתיה מלאכות שונות, רוצה לומר שהמלאכות ההם הם משרתות למלאכה הראשיית. ואין ראוי שיחשב מדבריו שיהיה האומנות האלהי הוא אשר יתחדש ממנו זה החום המשוער לבד, אבל יסכים שהאומנות האלהי הוא אשר יתחדש ממנו בזרעים היחסים והצורות אשר בהם יפעלו זה הפעל אשר הוא בתכלית הסדור. ולזה אמר שאלו היחסים והצורות הם נמצאים בפעל בבמניע ראשון בצד מהצדדים בדמות מציאות העשוי בפעל הנפש העושה. ולזה הוא מבואר שאבן רשד הסכים שזאת ההויה תעלה לשכל נבדל, הוא אשר יהיו נמצאים בו אלו הדברים ההווים בפעל בצד מה. אלא שכבר יראה מדבריו שהוא יחשוב שזה הפעל יהיה מהמניע הראשון בשיושפע ממנו באמצעות החום המשוער כח נפשי טבעי יפעל מה שיפעלהו בתכלית הסדור, עם היותו בלתי משכיל, וזאת היא הנפש אשר ידמה ארסטו שהיא נאצלת מהשמש והגלגל הנוטה. והנה הענין בה כמו הענין בפעולות הבעל נפש בענין הצמיחה וההזנה, שהיא בתכלית הסדור מבלתי שיהיה הטבע משכיל מה שיפעל אותו מזה. וכמו שהפועל בהוייה ההיא החלקית הוא כח נפשי היולאני, כן הענין בזאת ההוייה הכללית, רוצה לומר שהיא תהיה באמצעות כח נפשיי היולאני הוא בזרעים או במה שידמה להם.

ט״זואולם במה שאמר אבן רשד בפירושו למאמר השביעי ממה שאחר הטבע ידמה שהסכים שזה הכח אשר בזרעים הוא נבדל, ולזה אמר שאלו כלם הם כחות טבעיות אלהיות יהוו כמותם כמו שיהוו האומנים המלאכותיים עשוייהם. ואמר כגם כן שאלו הכחות ידמו לשכל בשהם לא יפעלו בכלי גשמי מה שיפעלו אותו מהציור והתמונה. ואמר גם כן שזה הכח לא יפעל אלא בחום אשר בזרע, ולא על שהוא צורה בו, כמו הנפש שהיא צורה בחום היסודי, אבל הוא נעצר בו בדמיון מה שתהיה הנפש נעצרת בגרמים השמימיים. וזה כלו הוא ממה שיראה ממנו שזה הכח הוא נבדל. כי זה מסגולת הנבדל שלא יפעל מה שיפעל אותו בכלי, ושיהיה בלתי דבק בחומר, כמו שיאמר אבן רשד בזה הכח אשר בזרע. אלא שאבן רשד יאמר בזה המאמר שלא התבאר מזה שיהיה זה הכח המהוה נבדל. והנה הביאהו לזה, כי הוא חושב כי מפני שהוא יפעל מה שיפעל אותו מזה בכלי מה, וזה דבר אמרו בבאור בבאורו למה שאחר הטבע במאמר הנרשם באות הלמד. והנה זה בלתי צודק, כמו שבארנו בפרק הששי מהמאמר הראשון מזה הספר, וזה כי מה שיפעל אותו הנבדל בזולתו יהיה בהכרח בכלי באופן מה, והוא הכלי אשר יהיה בו החמר מוכן לקבל רצויו. וסוף הדברים, הנה איך ומה שהיה, הנה הוא מבואר שאבן רשד הסכים שזא ההוייה תעלה בהכרח אל כח נבדל, הוא שכל, ושהוא מסכים באופן מה אל מה שיתחדש בזאת ההויה מהצורה, וזה שהשכל הוא המניע הראשון אצלו. ושהוא לא השתדל בזה המאמר לסלק עליית זאת ההויה אל כח נבדל, אבל אמנם בטל בזה שתהיינה בכאן צורות נבדלות יהוו כמותם על הצד שהיה אומר אפלטון. ומזה הצד חלק עם תמסטיוס בזה המקום, כי תמסטיוס אמנם טען לקיים מציאות הצורות הנבדלות אשר היה מניח אפלטון אלו הטענות אשר טען אבן רשד לסלק אותם, וזה מבואר מדבר תמסטיוס בבאורו למאמר הנרשם באות הלמד.

י״זואולם אם יהיה זה הפעל מההווה הנבדל באמצעות צורה היולאנית אחרת בזרע זולת החום היסודי אשר בו, או יהיה זה ממנו בזולת אמצעות, זה ממה שיש ספק בו ומבוכה. והנה נחקור מזה אחר זה. – והנה הנראה מדברי אבן רשד בזה שהוא יסכים שהמהוה הנבדל יעשה זה באמצעות צורה היולאנית היא בזרע. ואמנם אבובכר יראה שהוא יעשה זה בזולת אמצעי, לזה הסכים שהפועל להוייה אשר בזרעים הוא כח מסתבך בזרעים, הוא שכל, לפי מה שספר ממנו אבן רשד.

י״חואולם הטענה השלישית מהטענות שזכרנו לקיים דעת תמסטיוס הוא גם כן ממה שידמה ממנו שזאת ההויה תעלה אל פועל נבדל הוא שכל, ולזה היתה מגעת זאת היצירה בזה האופן מהשלמות אשר נלאו הדעות האנושיות להשיג ממנו כי אם חלק מועט. כי זה בלי ספק יחוייב שיהיה מסודר מפועל אחד משיג התכית, אלא שלא יתבאר מזה אם זה מסודר ממנו בזולת אמצעי, או באמצעי. וזה כי יש לאומר שיאמר שהוא מסודר ממנו באמצעות כח נפשיי ישפע ממנו בזרע, והוא יוליך אל הכונה מזולת שישכיל זה, כמו הענין בכח הזן והצומח, שיוליך אל הכונה בתכלית מה שאפשר מזולת שישיג זה, וזה אמנם יהיה במה שיסודר לו מזה הפעל מהפועל הנבדל המהוה אותו. והנה הענין בזה כמו הענין בדברים הנעשים במלאכה אשר הושמו בהם כלים יוליכו אל הכונה מזולת שישכילו, וזה אמנם יהיה מפני מה ששם בהם האומן מההכנה לעשות זה הפעל, והמשל בזה שהרחים ימצאו בהם כלים מניעים אותם בסבוב מזולת שיבינו זה, ואמנם הבין זה האומן ששם בהם אלו הכלים. והוא מבואר שלא יחויב מזאת הטענה שיהיה בהויה אחת שני פועלים, האחד יכין החמר לקבל הצורה, והאחר יתן הצורה כמ שזכר אבן רשד מהקודמים. ויראה מאמר תמסטיוס בזאת הטענה שהוא לא הבין שתהיה זאת ההויה בזה האופן שהבין אבן רשד מהקודמים לו מהמפרשים.

י״טונאמר גם כן כי הטענות שזכרנו לקיים בהם דעת אבן רשד לא יחייבו שלא תהיה זאת ההוייה מסודרת משכל אם באמצעות כח אחד, או בזולת אמצעות. וזה כי מה שנאמר בטענה הראשונה מהטענות שזכרנו הוא מבואר שלא יחוייב ממנו שלא תעלה זאת ההוייה לפועל נבדל, אבל מה שיחויב ממנו הוא שאי אפשר שיהיו בהוייה האחת שני פעלים, יהוה האחד הצורה ויפעל האחר הכנת החומר לקבלה. ואולם אם הונחה כל ההויה מסודרת מהפועל הנבדל באמצעות החום היסודי אשר בדבר המתהוה, או באמצעות כח נפשיי בו, כמו שיהווה בעל המלאכה אשר בחמר באמצעות ההכנה אשר בחמר לקבל רצויו, הנה לא יקרה מזה בטול מזה הצד. וכן יתבאר זה הענין במה שנאמר בטענה השנית והחמשית והששית והשביעית מאלו הטענות אשר זכרונם לקיים דעת אבן רשד. וזה שמה שיחוייב מהם הוא שאי אפשר שיהיו בהוייה האחת שני פועלים, יהווה האחד הצורה ויפעל האחר הכנת החמר לקבול הצורה, אבל לא יחויב מהם שלא תעלה ואת ההוייה לפועל נבדל. וזה מבואר בנפשו למי שיעיין באלו הטענות.

כ׳ואולם מה שנאמר בטענה השלישית מאלו הטענות שזכרנו לקיים דעת אבן רשד שאי אפשר בצורה הנבדלת שתפעל צורה בחומר באלו הבעלי נפש, לפי שזאת הצורה המהוה הבעלי נפש תפעל מה שתפעל אותו בכלי מה, והוא החום הנפשיי אשר בזרעים, או במה שיאות להם בדברים שאינם נולדים מזרע, ומה שזה דרכו הוא מבואר שאינו נבדל. הנה הוא מבואר, שאף על פי שנודה בזה המאמר, הנה לא יחויב שלא תעלה זאת ההויה לפעל נבדל, אבל מה שיחויב שהפועל הקרוב להויה הוא היולאני, כי הוא יפעל מה שיפעל אותו בכלי, אבל הוא אפשר שיהיה זה הפועל הקרוב בהויה מחודש מפועל נבדל, כמו שאמר זה אבן רשד בבאורו לספר בעלי חיים, רצוני שהפועל לזה הכח הנפשיי בזרעים הוא נבדל, כי הוא יעשה פעולתו זאת בזולת כלי. ועוד שכבר בארנו בפרק הששי מהמאמר הראשון מזה הספר שלא יחוייב מזה שיהיה זה הכח היולאני. וזה כי הפועל הנבדל ימצאו לו שני מינים מהפעולות. האחד מהם הוא השגתו עצמותו, וזה הפעל יהיה ממנו בהכרח בזולת כלי. והשני הוא שיושפע ממנו מהפעולות או מההפעליות בגשמים, וזה לא ימנע היותו בכלי באופן מה, וזה הכלי הוא שיהיה בו החמר מוכן לקבל רצויו. וזה כי התנועה שתסודר ממניעי הגרמים השמימיים המתנועעים מהם היא באמצעות כלי, והוא התמונה אשר לגרמים השמימיים אשר אי אפשר שתמצא התנועה הנראית להם אלא בה. וכן יהיה גם כן כלי לזאת התנועה הטבע שיש לגרמים השמימיים, שהם לא קלים ולא כבדים, כמו שהתבאר בטבעיות, וזה שאם היו קלים או כבדים, לא היה אפשר שתשלם מהם זאת התנועה הסבובית המתמדת. והנה אלו המניעים הם נבדלים, כמו שבאר הפלוסוף ויתבאר גם כן במה שאחר זה, ולפי שהם מניעים הגרמים השמימיים באמצעות כלי באופן מה. וכבר יתבאר גם כן זה הענין מצד אחר, רצוני שהפועל הנבדל לא ימנע שיפעל בגשמים באמצעות כלי, וזה כי מה שישפיעו בכאן מניעי הגרמים השמימיים מהפעולות הוא באמצעות כלי, והוא הככב. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע שיהיה הפועל בהויה נבדל, ואף עלפי שהוא פועל בכלי באופן מה, והוא הכלי אשר יהיה בו החמר מוכן לקבל רצויו.

כ״אואולם מה שנאמר בטענה הרביעית מהטענות שזכרנו לקיים דעת אבן רשד שהמאמר בשהפועל להויה הוא שכל נבדל מסכים באופן מה אל הצורות ההיולאניות המתחדשות ממנו הוא דומה אל המאמר בצורות אשר הניח אפלטון, הוא מבואר שהוא בלתי צודק. וזה מבואר מהבטולים שחויבו למי שהניח הצורות נמצאות על האופן שהיה מניח אפלטון שלא יחוייב אחד מהם לפי זאת ההנחה, ר"ל אם הנחנו שאלו הצורות נמצאות בשכל המהוה בדרך מה שימצאו הצורות המתחדשות מהמלאכה בנפש האומן. וכבר בארנו זה קצת באור בפרק הששי מהמאמר הראשון מזה הספר. ועוד שאבן רשד הסכים שהסדור המושכל אשר בנפש המניע הראשון הוא הסבה במציאות הסדור המוחש באלו הדברים, ולזה אמר שכל היחסים והצורות הם בפעל במניע הראשון בצד מהצדדים, כמו בקדמות העשוי בפעל בנפש העושה. וכבר הודה גם כן אבן רשד במוחלט זה הענין בכל אחד ממניעי הגרמים השמימיים בפירושו למאמר הנרשם באות הלמד, וזה שהוא אמר שם שהגרמים השמימיים יתנועעו לפי שהם ישכילו מנפשם ששלמותם אמנם הוא בתנועה, כמו שישכיל המתונעע לשמור בריאתו ששמירת בריאתו היא בתנועה. ועוד שהם ישכילו שתנועתם היא לאשר יוציאו מה שהוא בכח באופן מה מהצורות הנבדלות אל הפעל, והם הצורות ההיולאניות. כי מן הדומה שיהיו לאלו הצורות שני מציאויות, מציאות בפעל, והוא המציאות ההיולאני, ומציאות בכח, והוא המציעות אשר להם באופן הצורות הנבדלות. ורצוני בכח כמו מה שנאמר שהצורות המלאכויות להם מציאות בפעל בהיולי, ומציאות בכח בנפש העושה. וזה מה שיראה ממנו שאלו הצורות להם שני מציאויות, מציאות נבדל, ומציאות בהיולי, והנבדל היא סבה לאשר בהיולי. וזהו מה שהשתדלו בו האומרים בצורות ונפלו למטה ממנו. עד כאן לשונו. – הנה כבר התבאר מזה המאמר תכלית הבאור שאבן רשד יראה שההויה תעלה אל פועל נבדל ימצאו בו כל הצורות ההיולאניות בצד מה, והוא הצד אשר ימצאו בו הצורות המלאכותיות בנפש העושה, ושזאת ההנחה היא בלתי מסכמת להנחת האומרים בצורות. ואולם מה שאמר אבן רשד שאלו הצורות נמצאות בכח בצורות הנבדלות, הנה אין רצונו בזה שלא יהיה לאלו הצורות מציאות בפעל בצד מה בצורות הנבדלות, והוא הסדור המושכל אשר להם. אבל הרצון בזה שאינם נמצאות בהם מציאות היולאני כי אם בכח, כמו שהצורה ההיולאנית המגעת מהמלאכה אינה נמצאת בנפש האומן כי אם בכח, ואולם מה שנמצא בפעל ממנה בנפש האומן הוא הסדור המושכל אשר לה. וזה מבואר מאד מדברי אבן רשד.

כ״בואולם מה שנאמר בטעה השמינית, שאם היתה הצורה ההיולאנית מתחדשת מהצורה הנבדלת, היתה ההויה האחת מפועלים רבים, כי לא ישלם בצורות נבדלות שתהיינה מתאחדות, כמו שישלם זה מהם כשהם בהיולי, הוא חזק העומק והמבוכה. אלא שעם החקירה יתבאר שהענין בזה הוא בהפך, רצוני שהצורות הנבדלות ישלם בהם ההתאחדות באופן יותר שלם ממה שישלם בצורות ההיולאניות, וזה יתבאר אחר שנציע שהוא מחויב שישלם במושכל הצורות ההיולאניות ההתאחדות. וזה יתבאר ממה שאומר, וזה כי הסדור המושכל בנפש האומן מהדבר הנעשה במלאכה אשר בו צורות הם קצתם לקצת במדרגת השלמות, כמו הענין בצורת הבית אשר בנפש האומן, שתמונת האבנים והלבנים היא הולכת במדרגת ההיולי מהכותלים והפתחים, וצורת הכותלים והפתחים הולכת במדרגת ההיולי מצורת החדרים ושאר חלקי הבית וצורת החדרים והחצרות ושאר חלקי הבית הולכת במדרגת ההיולי מצורת הבית בכללו. ולפיח שה הסדור אשר הוא בנפש האומן הוא נבדל בהכרח, כמו שהבתאר בספר הנפש, הנה יהיה המשיג והמושג דבר אחד במספר. ואם היו אלו הצורות בלתי מתאחדות בנפש האומן, כמה אני תמה מאיזה צד יתכן שיעשה הבונה קצת אלו הצורות בעבור קצת, האם אפשר שאעשה אני מה שאשיג אותו בעבור שיגיע מה שתשיג אותו מזולת שיהיה לי השגה בו. הנה זה מאמר בתכלית הבטול, כי איך ישלם לי ההתישר ביותר שלם שאפשר אל התכלית שתשיג אותו, ולא אשיגהו. הנה זה אם היה, יהיה במקרה, וזהו ממה שלא יגיע ממנו דבר מאדיי, כמו הענין באלו הדברים המתחדשים מהמלאכה או מהטבע וכבר יתבאר זה גם כן מפני השכל הנקנה, וזה שמושכליו הם רבים, והוא עם זה מחויב שיהיה אחד במספר, ומה שהוא שלמות לאחד במספר הוא מחויב שיהיה אחד במספר, כמו שזכרנו במאמר הראשון מזה הספר. ועוד שאנחנו נמצא האדם שיקיש בין קצת אלו המושכלות ובין קצת. ואם לא היה השכל הנקנה אחד, לא היה לו אפשר זה, כי לא אוכל להקיש בין ידיעתי לידיעתך הבלתי ידועה לי. ואולם היה אפשר במושכלות שיתאחדו כלם, כי הם כלם קצתם בעבור קצת, וקצתם שלמות לקצת, והשלמות ומה שהוא לו שלמות הוא לידיעה אחת, כי הם מצטרפים, והמצטרפים הם לידיעה אחת. וזה ממה שיראה ממנו שכבר ישלם ההתאחדות בשכל הנקנה במושכל כל הצורות ההיולאניות אשר החמר הראשון הוא כחיי עליהם. ואם היה הענין כן בשכל הנקנה, עם העלם ממנו הרבה מהדברים שישימו זה הסדור המושכל מתאחד, כמו שהתבאר במאמר הראשון מזה הספר, הנה כל שכן שישלם זה ההתאחדות בנפש הנבדל הפועל להוייה שלא יעלם ממנו דבר ממה שישים זה הסדור המושכל מתאחד, כמו שהתבאר בראשון מזה הספר. ובכלל הנה מבואר שאלו הצורות המושכלות הם מתאחדות בשכל המשיג אותם. וזה כי סדור הנמצאות מפני שהוא מתאחד, הנה הוא עלול משכל אחר, ומן השקר שיהיה עלול ממנו בזה האופן הנפלא, והוא לא ישיג מה שהוא עלול ממנו בצד מה. ולזה תמצא שהפילוסוף הסכים שהשם יתברך יודע כל המושכלות, אלא שהוא ישכילם יחד, לא בזה אחר זה, והנה ישכילם יחד בצד שהם בו בכללם סדור אחד. וזה שהוא אמר במאמר הנרשם באות הלמד דבר זה לשונו. הנה כל מה שאין לו יסוד יהיה הוא הוא, לפי שהשכל וההשתכלות אחד גם כן. וכבר נשאר שנגיד, אם היה המושכל מורכב, הנה הוא כאשר בחלקי הכל, או לא יתחלק, כל מה שאין לו יסוד, כמו השכל האנושי, ואשר למורכבים החלקיים בזה האופן כפי המין הזה, אב המשובח בזה מה שהוא כל, והוא דבר אחד. וכפי זה הענין ההשכל הוא בעצמו בכל הזמן. עד כאן לשונו. וזה מה שאנחנו מפרשים בזה המאמר, בעבור שהיתה כונת הפלוסוף לבאר שהשכל הראשון הוא אחד פשוט בכל הפנים, ביאר תחלה שהמשכיל וההשכל והמושכל ממנו הוא דבר אחד כמספר, ולזה לא יהיה בו רבוי מזה הצד. וזה כי כל מה שאין לו יסוד הנה יהיה המשיג וההשגה והמושג אחד במספר. ואמנם מה שיש לו יסוד יהיה בו המושג זולת ההשגה, וכל שכן שהוא זולת המשיג, והמשל שהצבע אשר בנראה הוא זולת הצבע אשר בכח הרואה, והוא ההשגה, וכל שכן שהוא זולת הכח הרואה. ואולם מה שאין לו יסוד לא יתכן בו שיהיה המשיג זולת ההשגה או זולת המושג, כמו שהתבאר במאמר הראשון מזה הספר. וכאשר נשלם לו זה הבאור שלא יהיה בשם יתברך רבוי מזה הצד, השתדל לבאר שאין בו רבוי מצד היות עצם המושכל מורכב, ולזה אמר וכבר נשאר שנגיד אם היה המושכל לשם יתברך מורכב, כמו שיראה מהסדור אשר לעולם העלול ממנו, הנה הוא יהיה מתחלק, כמו הענין בחלקי הכל, רוצה לומר שהמושכלות תהיינה בו רבות מתחלקות, כמו הענין בחלקי הכל שיהיו רבים, ויהיה בהם הכל מתרבה באופן מה, ויהיה אם כן רבוי מה בעצם השכל הראשון, וזה מבואר הבטול. או נאמר שזה המושכל הוא בלתי מתחלק, ולזה לא יהיה בו רבוי מזה הצד, כי לא יתחלק כל מה שאין לו יסוד, כמו הענין בשכל האנושי, רוצה לומר כי עם היו המושכליו רבוי מה, הנה הוא אחד פשוט בלתי מתחלק, כמו שבארנו אנחנו במה שקדם מהדברים בזה הפרק ובמאמר הראשון מזה הספר. והנה אשר למורכבים החלקיים מהסדור והיושר הוא מזה המין, רצוני שהוא מתחלק באופן מה אל השלם והחסר, ולזה היה בחלקי גדרם רבוי באופן מה, והיה זה כן, לפי שיש להם יסוד. אבל המשובח בזה הוא מה שהוא כל, והוא דבר אחד, רוצה לומר שהיותר משובח בזה הוא הדבר שהוא כולל כל הסדור והיושר אשר בנמצאות, והוא דבר אחד במספר, וזהו השם יתברך. וזה אמנם הוא אפשר בו לפי שאי לו יסוד. ולפי שכבר התבאר שהשכל והמושכל ממנו הוא דבר אחד במספר, הנה אם כן יהיה השכל בשם יתברך בעצמו בזה האופן אשר יוכלל בו סדור כל הנמצאות בכל הזמן. הנה הוא זה מה שפירשנו אנחנו בזה המאמר, והוא מסכים למה שאמר אותו הפלוסוף לפי מה שיתנהו מובן מילותיו ולפי האמת בצעמו.

כ״גואולם אבן רשד פירש בזה פירוש אחר בלתי מסכים ללשון הפלוסוף, וזה לשונו. וכבר נשאר שנגיד אם היה המשכל מורכב, הנה הכל אשר השתנה בחלקי הכל, ירצה וכבר נשאר ספק במושכל ממנו אם הוא פשוט או מורכב ממושכלות רבות. אבל אם היה מורכב ממושכלות רבות, הנה הוא בהכרח זולתי החלקים בלתי מתדמה, ומה שהיה כן הנה ישכיל דברים רבים, ומה שישכיל דברים רבים הנה הוא ישכיל דבר חוץ מעצמו, והמושכלות ממנו הם סבת עצמו. ואמרו ולא יתחלק כל מה שאין לו יסוד, כמו השכל ההיולאני, יסבול שירצה שכל מה שהיה מן השכלים אין למושכלו יסוד, והוא אשר השכל והמושכל דבר אחד בעינו אי אפשר בו החלוק, כמו מה שאפשר לשכל האנושי אחר שהיתה סבת החלוק בשכל האנושי הוא שהמושכל בצד מה הוא בלתי השכל, וזה שאלו התאחדו השכל והמושכל ממנו בכל הצדדים לא ישיגהו שיהיו מושכלותיו רבות, לפי שסבת הרבוי הוא הזולתיות אשר בין השכל והמושכל ממנו. ויסבול שירצה שהראיה על שכל מה שאין לו יסוד לא יתחלק המושכל ממנו מן השכל האנושי, וזה שאנו נראה במה שיפשיטהו מהחמר, ואם לא יהיה נקי במוחלט, הנה השכל והמושכל יהיה דבר אחד. וכאשר היה זה כן, הנה מה שהיה מנוקה מן החמר במוחלט הנה המושכל ממנו והשכל הוא דבר אחד במוחלט. ואמרו ואשר למורכבים החלקיים בזה האופן כפי זה המין, ירצה והדברים המורכבים אמנם יעדיפו קצתם את קצתם במעט ההרכבה וקורבה מהפשוט הראשון באותו הסוג. ירצה שכאשר נמצא בכאן סוג מה מושכל יעדיף קצתו את קצת בהרכבה, רוצה לומר בזולתיות המושכל לשכל, הנה היותר משובח מהם הוא אשר הא פחות הרכבה באותו הסוג, אבל הוא הפשוט באותו הסוג. וכאשר אמר שההעדפה בסוג מה שיעדיף במיעוט ההרכבה, אמר אבל המשובח הוא מה שהוא כל, והוא דבר אחד, ירצה אבל יתחייב שיהיה המשובח בכל סוג הוא כל ופשוט לא יתחלק, והוא דבר נפרד מעצמו חוץ מהמורכב, ר"ל שאין עצמו בהרכבה. משל זה שהדברים החמים אמנם יעדיפו קצתם את קצת במיעוט החום ורבויו, ולזה היה הדבר החם במוחלט הוא אשר אין בו הרכבה, והוא האש, אחר שהוא לא יתערב בו גשם אחר בעבורו היה מעט חם. וכן השכל הראשון יחויב שיהיה פשוט ואחד במוחלט. ואמרו וכפי זה הענין ההשכל הוא לעצמו בכל הזמן, ירצה אבל הוא לא ישכיל דבר חוץ מעצמו, אחר שהוא הפשוט, הנה השכילו עצמו דבר לנצח, ולא נירא שישיגהו לאות בענין השכל ממנו. וכן חוייב שיהיה הענין בשאר השכלים הנבדלים, אלא שהראשון הוא היותר פשוט מהם, ולזה היה האחד במוחלט, מה שלא היה בו רבוי כלל, לא מפני שנוי השכל למושכל, ולא מפני רבוי המושכלות, לפי שרבוי המושכלות בשכל האחד בעצמו בענין השכל ממנו הוא דבר נמשך לשנוי אשר ימצא בו בין השכל והמושכל, לפי שכאשר התאחדו השכל והמושכל התאחדות שלם, יחויב שיתאחדו המושכלות הרבות אשר לאותו השכל, הנה יהיה אותו השכל אחד ופשוט מכל הפנים, לפי שכאשר נשארו המושכלות המגיעות בשכל אחד רבות, לא יתאחד בעצמו, לפי שהוא זולתיי להם. וזהו אשר נעלם מתמסטיוס בשיניח שיהיה השכל ישכיל מושכלות רבות פתאום, וזה שהוא יסתור אמרנו שהוא ישכיל עצמו ולא ישכיל דבר חוץ מעצמו, ושהשכל והמושכל ממנו הוא אחד מכל הפנים, וזה שהוא אמר שהוא ישכיל הדברים כלם, מפני שהוא ישכיל שהוא התחלה להם, וזה כלו ממאמר מי שלא יבין מופתי ארסטו. הנה אבל כבר השיג זה הספק, והוא שיהיה השם יתברך סכל במה שבכאן, ולזה רחקו אנשים לומר שהוא אינו יודע עצמו לבד יודע כל הנמצאות במציאות אשר הוא עלה למציאותם, ומשל זה מי שידע חום האש לבד לא יאמר שאין לו בטבע החום הנמצא בדברים החמים ידיעה, אבל הוא זה אשר ידע טבע החום במה שהוא חום במוחלט. וכן הראשו ישתבח שמו הוא אשר ידע טבע הנמצא במה שהוא נמצא במוחלט אשר הוא בעצמו, ולזה היה שם הידיעה נאמר על ידיעתו ישתבח שמו וידיעתנו בשתוף השם, וזה שידיעתו היא סבה הנמצא, והנמצא סבה לידיעתנו. והנה ידיעתו ישתבח שמו אינה מתוארת לא בכוללת ולא בחלקית. לפי שאשר ידיעתו בהכרח היא ידיעתו בכח, אחר שהיה הכולל אמנם הוא ידיעת הענינים החלקיים, וכאשר היה הכולל היא ידיעה בכח, ואין כח בידיעתו ישתבח שמו, הנה ידיעתו אינה כוללת. ויותר מבואר מזה שאי אפשר שתהיה ידיעתו חלקית, לפי שהחלקיות אין תכלית להם ולא תכללם ידיעה. הנה הוא ישתבח שמו לא יתואר בהם מי שדרכו שלא ימצא בו אחד מהם. הנה כבר התבאר אם כן מציאות נמצא לא יתואר בידיעה אשר בנו ולא זולתיות בין מציאותו וידיעתו. עד כאן לשון אבן רשד.

כ״דולפי שכבר יחשב ממאמרו שיהיה השם יתברך בלתי יודע נמוס הנמצאות וסדרם בצד מהצדדים, והוא מה שהתבאר חיובו במה שקדם, הנה ראינו בכאן לזכור מאמרו ולעיין בו אם הוא צודק, אם לא. והוא מבואר שאם היה שיבין אבן רשד זה הענין, הנה אין פירושו מסכים ללשון הפלוסוף. כי הפלוסוף אמר אבל המשובח בזה מה שהוא כל, והוא דבר אחד. ואם לא יהיה במושכלות אשר ידעם רבוי באופן מה, לא יתכן שיאמר בו מלת כל, ולזה הוא מבואר שהפלוסוף יראה שהשם יתברך ידע נמוס הנמצאות בכללות, ובזה האופן הוא עלה לו, כמו שהנמוס הנמצא בנפש מנהיג הצבא הוא הסבה בסדר הנמצא בצבא, לפי מה שאמר ארסטו אחר זה הפרק. וכבר באר הפלוסוף שלא יהיה מפני זה רבוי בשכל הראשון, מפני שאין לו יסוד, והרבוי הנמצא בזה הסדור בדברים הנמצאים הוא מפני היסוד, כמו שהתבאר. והנה אבן רשד המיר מלת כל בפירושו ושם במקומה מלת פשוט, ולזה נטה שיאמר שידיעת השם יתברך הדברים במדרגת מי שידע חום האש, שכבר יש לו ידיעה בטבע החום הנמצא בדברים החמים. והוא מבואר שחום הא הוא החם שבדברים החמים אשר בתכלית, לפי שהוא פשוט, ולא התמזג בקור, ולזה יתכן שיאמר בו כל החום. ובזה האופן ידמה שיבין אבן רשד שיהיה מובן מלת כל אשר אמרה הפלוסוף בזה המאמר, אלא שזה לא יתכן שיאמר אלא בדברים המתחלקים באופן מה, כמו הענין בחום האש שהוא מתחלק כשהתמזג, עד שכבר ימצא חום מה כפל חום אחר, ולזה יחויב שיהיה במושכל השם רבוי באופן מה. וזה דבר כבר הסכים עליו אבן רשד, כמו שזכרו במה שקדם, וזה שהוא אמר שכל היחסים והצורות הם נמצאים בפעל במניע הראשון בצד מהצדדים, כדמות מציאות העשוי בפעל בנפש העושה. ולא אשער אם בתר בכאן אבן רשד נפשו, או תהיה כונתו גם כן בזה המקום שהשם יתברך יודע נמוס הנמצאות וסדרם בצד שהוא בו אחד, כמו שהוא האמת בעצמו. ואחשוב שיהיה המכוון מאבן רשד בזה המאמר שהשם יתברך יודע סדר הנמצאות המושכל אשר הוא עלה לסדור המוחש הנמצא בהם, אלא שזאת הידיעה לא קנה השם יתברך מהנמצאות, אבל הענין בהפך, והוא שהנמצאות קנו המציאות מהסדור המושכל להם בנפש השם יתברך, כמו שיקנו הצורות המלאכיות מציאותם מהסדור המושכל להם בנפש האומן.

כ״הואולם אם ישכיל השם יתברך שישפע ממנו דבר לנמצאות, אם לא, הוא ממה שיש בו עיון. והנה תמסטיוס יראה שהוא משיג השופע ממנו מצד מה שהוא לו התחלה. ואבן רשד יראה שלא ישיגהו, לפי שהוא ממה שהתבאר מדברי הפלוסוף שהשם יתברך לא ישכיל כי אם עצמו. ואנחנו נאמר שהוא ישיג השופע ממנו מצד שהוא עצמו, והוא הצד היותר נכבד במציאותו, רוצה לומר מצד מה שקנה מהנמוס והסדר אשר בנפש השם יתברך. ואלו היה השופע ממנו דבר זר על כל פנים מהמושכל אשר לו, היה בלתי ראוי שיכילהו. אבל מפני שמה שישכילהו הוא מסכים באופן מה למה שיושפע ממנו, הנה הוא מבואר שהוא ישיג מה שיושפע ממנו מזה הצד. ועוד כי מפני שההתחלה ומה שהוא לו התחלה הם מצטרפים, והמצטרפים הם לידיעה אחת, הנה יחויב שתהיה אצל השם יתברך ידיעה במה שהוא לו התחלה. ועוד כי מפני שהשם יתברך משיג עצמו בשלם שבפנים, הנה ראוי שלא יעלם ממנו שכבר יושפע ממנו דבר מה, ולולי זה תהיה השגתו עצמו חסרה. ועוד שהוא מן השקר שישפע ממנו מה שישפע בתכלית השלמות האפשרי להגיע אל התכלית המכוון, והוא לא יכוין זה ולא ידע. וזה שזה אפשר במלאכה המשרתת, אבל במלאכה הראשיית לא יתכן בה זה. והנה אפשר שידע השם יתברך השופע ממנו מצד השגתו עצמו, כי השופע ממנו הוא מסכים באופן מה לעצמותו, כמו שיסכים הסדור אשר בדברים המלאכותיים אל הסדור הנמצא להם בנפש האומן. ולזה היטיב אבן רשד על שהשכל והמושכל אינו באדם דבר אחד במספר, הנה הוא כנוי על שהשגתנו הוא לכללים. וכבר אמרנו בסתירת זה במאמר הראשון מזה הספר, ולזה הוא מבואר שהשגתנו אינה לכללים, ולא לחלקיי, אבל הוא לטבע המושכל לאלו הדברים הנמצא בנפש הפועל אותם, כמו שבארנו במאמר הראשון מזה הספר, ולזה לא יהיה הבדל בין ידיעתנו לידיעתו יתברך מזה הצד.

כ״ווכבר יראה במה שאין ספק בו שדעת הפלוסוף הוא שהשם יתברך ידע נמוס הנמצאות וסדרם ממה שאמר אחר הפרק שזכרנו במאמר הנרשם באות הלמד. וזה כי הוא אמר שם דבר זה לשונו. ונחקור עוד איך בטבע הכל הטוב והמשובח, האם הוא דבר נכר בעצמו, או בסדר, או בשני המינים, כמו החיל, כי בסדור הטוב, ומנהיג הצבא, וזה יותר, כי אין זה בעבור הסדור, אבל זה לעלת זה. וכבר היו עמו כל הדברים במין מה, אלא שאין סדר מתדמה השט והמעופף והצמחים. עד כאן לשונו. וזה מה שאנחנו מפרשים בזה הפרק.

כ״זונחקור עוד איך נמצא בטבע הכל הטוב והמשובח, והוא מה שיש בו מהסדור והיושר, אם הוא דבר נכר בעצמו ונבדל מהדברים, כאלו תאמר שהטוב ימצא בשם יתברך לבד, כמו שימצא הטוב בתכלית אשר בעבורו שאר הדברים. וזה מבואר הבטול, כי הטוב נמצאהו בכל אחד מהדברים, ואם הוא בקצתם באופן יותר משובח מקצת. או נאמר שזה הטוב נמצא באלו הדברים במה שיש להם מהסדר והיושר מזולת שיהיה בכאן סדר נכר בעצמו יושפע ממנו סדר הנמצא באלו הדברים. וזה גם כן מבואר הבטול, כמו שבארנו במה שקדם, וזה כי אין די באלו הדברים שימצאו בהם אלו היצירות הנפלאות אם לא יסודר זה ממי שהוא משכיל ומכוין אל התכלית. אז נאמר שהטוב הוא בשני המינים יחד, כמו החיל, וזה כי כבר ימצא בו הטוב בשני פנים, האחד הוא בסדור הנמצא לצבא בפעולותיהם המשוערות ביותר שלם שאפשר, והשני הוא הטוב הנמצא במנהיג הצבא אשר מאתו יסודר הטוב הנמצא בצבא, וזה כי הטוב הנמצא במניג הצבא הוא יותר שלם, כי אין מנהיג הצבא נמצא בעבור הסדור, אבל הסדור הנמצא בצבא בעבור מנהיג הצבא. או ישוב אמרו וזה יותר אל הטוב והמשובח אשר בנמצאות, וירצה בזה שבזה הוא מנהיג הכל ימצא הטוב יותר ממה שימצא הטוב הנמצא בחיל במנהיג הצבא, וזה כי אין השם יתברך מפני הסדור אשר לאלו הדברים, אבל זה הסדור הוא נמצא מפני מציאות הסדור בשם יתברך. ואולם מנהיג הצבא אין הענין בו כן, כי כבר יהיה מנהיג הצבא בצבא כדי שיסודר ממנו הסדור הנמצא בצבא. וזהו מה שיראה שיהיה צודק בענין הטוב והמשובח הנמצא בנמצאות, רוצה לומר שהוא נמצא נכר בעצמו, והוא השם יתברך, והוא גם כן נמצא בסדור אשר לנמצאות. והנה יאמר הפלוסוף שעם הטוב הנכר בעצמו, והוא השם יתברך, היו כל הדברים במין מה, רצוני שכל הדברים לקחו מהטוב ההוא מה שימצא להם מהסדר והיושר, אלא שקצתם לקחו ממנו יותר מקצת. והמשל שהצמחים קנו יותר מעט מהטוב ההוא ממה שקנה ממנו השט, ויותר קנה ממנו המעופף מהשט. ובכלל כל מה שתקרב יותר אל השלמות קנה מהסדר הנמצא בנפש הסבה הראשונה יותר. הנה זהו מה שפרשנו אנחנו בזה הפרק, והוא מסכים מאד ללשון הפלוסוף ולאמת בעצמו. ואולם אבן רשד פירש בזה פירוש אחר בלתי מסכים ללשון הפלוסוף. ואיך שיהיה, הנה הוא מבואר כי הפלוסוף מסכים הסדור אשר בכאן שופע מהסדור המושכל אשר לשם יתברך, כמו שישפע הסדור בצבא מהסדור הנמצא בנפש מנהיג הצבא. ובכאן התבאר שהוא מחויב שיהיה מושכל אלו הצורות מתאחד, ואולם היה אפשר בו זה, מפני שאין לו יסוד, וזה כי היסוד הוא סבה ברבוי הנמצא באלו הצורות. וזה אמנם יהיה משני צדדין. הצד האחד הוא מפני הרבוי אשר בכמות שישיג הצורות היולאניות מצד הנושא, כאלו תאמר שצורת זה הסוס היא זולת סוס אחד במספר. והצד השני הוא שהיסוד ישים הסדור האחד במספר מתחלק, מפני שקצתו אינו מוכן שיקבל כי אם חלק מה מהסדור ההוא, והמשל כי היסוד ישים הכח הזן מתחלק מהכח המרגיש, מפני טבע החמר שיהיה ממנו הצמחים, שאין בטבעו שיקבל מהשלמות יותר מזה. ואולם הסדור המושכל לאלו הצורות לא יתחלק בזה האופן ,וזה מבואר בנפשו. והוא מבואר גם כן מזה שמושכל אלו הצורות ישלם בו ההתאחדות בצורות ההיולאניות, כי הוא ישים מתאחד, וזה שהוא מתחלק בצורות ההיולאניות. ובכאן התבאר בטול זאת הטענה אשר יחשב בעבורה שהוא בלתי אפשר שייה בכאן פועל נבדל תעלה אליו הויית אלו הצורות ההיולאניות הוא מסכים להם באופן מה.

כ״חואולם מה שנאמר בטענה התשיעית, שאם היתה בכאן צורה נבדלת המהווה הצורות ההיולאניות המסכימות לה, לא יהיה בכאן אושר בזאת ההויה, לפי שהצורות הנבדלות הם נמצאים מציאות יותר נכבד מהמציאות אשר להם בחמר. הנה נאמר שלא יחויב מזה שלא תעלה זאת ההוייה לפועל נבדל, אבל מה שיחשב שיחויב מזה הוא שאין בכאן צורות נבדלות מסכימות בכל הפנים לצורות ההיולאניות, כמו שהיה אומר אפלטון לפי מה שהבין מדבריו הפלוסוף. ואולם שיהיה בכאן פועל נבדל ימצאו בו אלו הצורות על הצד שימצאו הצורות המלאכותיות בנפש העושה הוא ממה שלא ימנע מזה הצד. ובכלל הנה הפועל הטוב לא יקצר מהטובה כפי מה שאפשר, להיות החמר חסר בעצמותו. ואם היה אפשר לו שיקבל מהטוב והשלמות דבר הוא כמו ממוצע בין המציאות השלם אשר לאלו הצורות בפועל הנבדל ובין מציאות החמר, הנה מן הראוי היה שיושפע מהפועל הנבדל זה הצד השני אשר לאלו הצורות המציאות. ואם אמר אומר שאם היה הענין כן, היה מציאות הצורה ההיולאנית בעבור החומר, וזהו הפך מה שיראהו הפלוסוף, עם שהוא האמת בעצמו, והוא שהחמר בעבור הצורה. אמרנו לו שזה לא יתחייב מזאת ההנחה, וזה כי אנחנו לא נאמר שתהיה הצורה ההיולאנית נמצאת כדי שיהיה הנושא לה נמצאת, אבל נמר שזה הפועל המהווה הוא אשר יברא החמר בזה האופן מהבריאה, כדי שתגיע בו הצורה אשר היא שלמות לו. ואמנם היה מחויב זה הבטול, אם הנחנו בהוייה שני פועלים, האחד פעל החמר, והאחד הצורה כשהוכן החמר לקבלה. והנה כבר התבאר שלא יחויב מאלו הטענות שזכרנו לקיים בהם דעת אבן רשד שלא תעלה הויית הדברים האלו לפועל נבדל ימצאו בו אלו הצורות ההיולאניות מתחדשות על הצד שימצאו הצורות המלאכותיות בנפש העושה.

כ״טנחקור בו בזאת החקירה לפי האמת בעצמו.

ל׳ואחר שכבר התבאר שלא יחויב מהטענות שזכרנו לקיים בהם דעת אבן רשד שלא תעלה זאת ההויה לפועל נבדל, והתבאר עם זה קצת באור מהטענות שזכרנו לקיים דעת תמסטיוס שבכאן פועל נבדל תעלה אליו ההויה, והוא גם כן דבר הסכים בו הפלוסוף ואבן רשד, כמו שבארנו בפרק הקודם. הנה ראוי שנשלים החקירה בזאת לפי מה שאפשר.

ל״אונאמר שהוא מבואר כי מה שיתחדש ולא כוון בו תכלית, הנה מה שימצא בו מהשלמות והטוב הוא מיוחס אל ההזדמן והקרי, ולזה נאמר באדם, בשהגיע מפעולתו תכלית לא כוון אליו, שזה יהיה בקרי. ובהיות הענין כן, הנה נאמר שלא ימנע בזאת ההויה הנפלאה אשר לבעלי נפש אשר בכאן אם שתהיה זאת ההוייה בקרי ובהזדמן, או שתהיה מפועל מכוין בה התכלית אשר בעבורו היתה. והוא מבואר שאין בכאן חלוקה שלישית, וזה שהוא מחוייב בזאת ההויה שיהיה לה פועל, כמו שהבתאר בטבעיות, כי לא יתהוה הדבר מעצמו. ולא ימנע בפועל הזה אשר תיוחס אליו ההוייה אם שיכוין במה שיפעלהו התכלית אשר בעבורו היה, אם שלא יכוין בו תכלית. והנה הפועל אשר לא יכוין בו תכלית, הנה הגעת התכלית בו הוא מיוחס אל ההזדמן והקרי, כמו שקדם. והוא מבואר שהוא מן השקר שתהיה זאת ההויה הנפלאה מיוחסת אל ההזדמן והקרי, כי מה שזה דרכו לא יהיה מגיע בו השלמות אלא מעט ובמעט מהזמן ובמעט מהדברים, ואולם זאת ההויה ימצא בה מהשלמות שעור נפלא, והוא גם כן בהרבה מהדברים ותמיד, ולזה הוא מבואר שאי אפשר בה שתהיה מפועל לא יכוין בה תכלית. ובהיות הענין כן, הנה לא תשאר אלא שתהיה זאת ההויה מפועל מכוין בה התכלית אשר בעבורו היתה, ולזה היה שתתישר כל ההויה אל התכלית היותר שלם שבפנים. וזה הפועל המכוין אל התכלית לא ימנע משיהיה היולאני, או נבדל. ואם היה היולאני, הנה הוא אם בזרע שיתהוה ממנו הבעל נפש, אם בדבר מחוץ, כאלו תאמר בבעל הזרע, כי אין בכאן דבר מחוץ יתכן שיהיה בו זה הכח ההיולאני הפועל להויה זולת בעל הזרע, וזה מבואר בנפשו, ועוד שהראיות אשר יבטלו שיהיה זה הכח בבעל הזרע יבטלו גם כן שיהיה זה הכח בדבר מחוץ. וזה מבואר בהרבה מהראיות אשר נביא בהם.

ל״בוהנה המאמר בשיהיה זה הפועל המהווה המכוין אל התכלית בזרע הוא מבואר הבטול מפנים רבים. – מהם, שאם היה הענין כן, הנה יחוייב שיהיה זה הכח המשיג זאת השגה מתחדש בזרע, כמו הענין בשאר הצורות ההיולאניות, ולזה יחויב שיהיה תחלה משיג בכח, ואחר כן ישיג בפעל, כי חדוש הכח המשיג יחייב שיהיה קודם חדוש היותו משיג, כמו הענין בשאר המשיגים ההיולאניים. ולפי שהכחות ההיולאניות לא יקנו ההשגה אלא באמצעות החושים, כמו שהתבאר בספר הנפש, הנה יחויב שיהיה בשרע כלי ההרגש, וזה מבואר הבטול, כי הוא מתדמה החלקים, לא כליי. – ומהם, שאם היה הדבר כן, היה מה שימצא בעבור התכלית המגיע ממנו יותר נכבד מהתכלית ההוא, וזה שהזרעים הוא מבואר מעניינים שהם בעבור הדברים שיתהוו מהם. ואם היתה בזרעים זאת השגה הנפלאה, הנה יהיו הזרעים יותר מכובדים מהדברים ההווים מהם, והם הצמחים והבעלי חיים, כי לא תמצא בהם כמו זאת ההשגה הנפלאה, ויהיה מה שבכח יותר שלם ממה שבפעל, וזה בתכלית הבטול. ואולם אמרנו שההשגה תשים הדברים אשר הם משיגים יותר נכבדים, לפי שהוא מבואר שהדברים יתחלפו בכבוד ובזולת כבוד מצד התחלפם בהשגתם, ושמה שהשגתו היא יותר נכבדת הוא יותר נכבד, עד שאיננו צריך באור למעיין בזה הספר. – ומהם, שהוא מבואר שכל הצורות אשר החמר הראשון כחיי עליהם הם קצתם שלמות לקצת, וקצתם בעבור קצת, ולזה תהיה ההויה בכללה התהוות אחד, וזה ממה שיחייב אם שתהיה כולה מפועל אחד יסודר ממנו כל ההתהוות בזה האופן מהחכמה הנפלאה והשלמות אשר אי אפשר שימצא בו יותר, והוא מכוין בו זה התכלית, כמו שהתבאר במה שקדם, או שיהיו קצת אלו הפועלים משרתים לקצת, כמו הענין במלאכות המשרתות עם המלאכה הראשיית, והפועל הראשיי הוא אשר יסודר ממנו כל ההתהוות, ויכוין בו התכלית אשר הוא בעבורו. ואם הנחנו שתהיה כלה מפועל אחד, הנה יחויב במה שהונח היולאני שיהיה נבדל, כי הכח ההיולאני אי אפשר שימצא ממנו אחד ברבים, ולזה הוא מבוא שאי אפשר שיהיה הפועל האחד היולאני בכל אחד מהזרעים, ואמנם אפשר שיצויה ה כשיונח זה הפועל נבדל, וידבק בזרעים דבקות אינו בעצמו. ואם הנחנו שיהיו קצת הפועלים משרתים לקצת, הנה יחוייב שיהיה הפועל הראשיי הוא המחדש הפועלים המשרתים, כמו הענין במלאכה הראשיית שתחדש המלאכות המשרתות לה, כי בזולת זה לא יהיה אפשר במלאכות ההם שיתיישרו אל מה שתכוין אותו המלאכה הראשיית, ולזה יחויב בפעל הראשיי שידע בכללות נמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם, ומה שזה דרכו הוא נבדל, לא היולאני, וזה מבואר בנפשו. ובכלל הנה מפני שהמתחדש בזאת ההוייה בעצמות הוא מהות הדבר לא משיגיו ההיולאנים, הנה יחויב בפועל המהווה המשיג התכלית אשר בעבורו יפעל שישיג המהות מהדבר, והכח המשיג המהות הוא שכל בהכרח, ולזה יחויב בזה הפועל המהווה שיהיה נבדל. וזאת הטענה תחייב שאי אפשר שיהיה הפועל להוייה היולאני לא בזרע ולא בבעל הזרע.

ל״גומהם, שהוא מבואר שאי אפשר שתהיה בזרע נפש, כל שכן שתהיה בזרע נפש, כל שכן שתהיה בו נפש משגת זאת ההשגה הנפלאה, וזה כי כבר התבאר מגדר הנפש שהיה שלמות ראשון לגשם טבעי כליי. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהזרע אינו דבר כליי, אבל הוא מתדמה החלקים, הנה הוא מבואר שאין בזרע נפש, ולזה הוא מבואר שאין בו נפש משגת זאת ההשגה הנפלאה – ומהם, שאנחנו נראה ביותר נכבד שבמיני הזרעים שהוא מימיי נגר, ומה שזה דרכו לא יתכן שיהיה בעל נפש, כי הבעל נפש יחוייב שיהיה לו גופיות ועמידה יהיה בו נשאר הזמן האפשרי לו, וזה מבואר בחפוש בכל הדברים הבעלי נפש. ובכלל הנה אנחנו נמצא בכל מה שהיה יותר נכבד מהבעלי נפש שכבר השגיח בו הטבע יותר בששם לו כלים רבים לשמור מציאותו, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהוא מן השקר שיהיה בזרע נפש בתכלית הכבוד, ולא ישים לו הטבע כלי לשמור מציאותו, אבל הוא היותר קל שבדברים לדרוך אל ההפסד, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים מענין זרע הבעל חיים שהוא היותר נכבד שבזרעים. – ומהם, שאם היה בזרע כח נפשיי משיג הדבר אשר יפעלהו, הנה לא אשער אם ישיג דבר זולת היצירה אשר במין בעל הזרע, או לא ישיג דבר זולתה. ואם הנחנו שלא ישיג דבר זולתה, כמה אני תמה איך יברא זרע הסוס הפרד, ואין אצלו השגה כי אם ביצירת הסוס. ואם הנחנו שישיג יצירות אחרות זולת היצירה אשר למינו, הנה יחוייב שישיג מאי זה מין הוא זרע הנקבה אשר פגש אותו, כדי שידע איזו יצירה יפעל בו, כאלו תאמר שאם היתה הנקבה סוסיא יברא בו יצירת הסוס, ואם היה אתון יברא בו יצירת הפרד. ולפי שזאת ההשגה לזרע הנקבה אי אפשר שתהיה בזולת חוש יכיר מאיזה מין הוא זה הזרע, אם מצד המשוש, אם מצד המראה, אם מצד שאר המושגים המוחשים, הנה יחוייב שיהיה בזרע כלי חושיי, וזה מבואר הבטול, כי אין בזרע כלי, כל שכן שאין בו כלי חושיי. – ומהם, שאם היה בזרע כח נפשיי היולאני משיג היצירה אשר יפעל אותה, כמה אני תמה מה זה שפעל בקצת העתים אברים נוספים, וזה כי לא נוכל ליחס זה הענין להכרת החמר, וזה כי הבונה לא יוכרח לעשות בבית דברים נוספים בעבור יתרון החמר, והכותב לא יוכרח לכתוב דברים נוספים בעבור יתרון הידיעה והדיו. ולזה הוא מבואר שאם היה הענין כן, הנה יחוייב שיהיה זה הכח הנפשיי אשר בזה הזרע מתחלף לאשר בשאר הכחות הנפשיות אשר בזה המין לא יעשו דברים נוספים, כאלו תאמר שזה הכח הוא משובש בזאת ההשגה, ויחשב שיהיה צריך בזה המהות המתהוה זה האבר הנוסף. ואם היה הענין כן, כמה אני תמה, אחר שאפשר השבוש בזה הכח המשיג, מה זה שלא יקרה שתשתבש השגתו באופן שיהיו האברים בזולת מקומם, כאלו תאמר שישים אחרי הראש או במקום אחר. ועוד שאם היה אפשר בו השבוש, היה ראוי שיקרה השבוש ביצירה על הרוב, וזה כי להפלגת העומק והקושי אשר בזאת השגה על הרוב היה ראוי, אם אפשר בה השבוש המשיג ההיולאני המהוה, שיהיה ה השבוש כאלה לו על הטוב, וזה הפך מה שיראה מענין זאת ההויה. – ומהם, שאם היה הדבר כן, לא יתכן שהיה מזרע אחד עוברים רבים, וזה כי הוא מבואר בחפוש שהבעל נפש משגת כשיתחלק לא יתכן שיהיה כל אחד מחלקיו בעל נפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר בזרע האחד, כשיתחלק ויכנסו חלקיו בחדרים רבים מחדרי הרחם, שיהיה בכל אחד מחלקיו כח נפשיי משיג באופן שיפעל כל אחד מחלקי הזרע עובר אחד. ועוד שאם הודינו שהזרע כשנחלק יהיה כל אחד מחלקיו בעל נפש משגת, הנה זאת ההשגה תהיה אם יצירת הזכר, או יצירת הנקבה, כי אי אפשר בבעל נפש האחד כשיתחלה שיהיה לחלקיו נפש זולת הנפש שהיתה לכל. ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שאם הונח שיהיה בזרע כח נפשיי משיג בו יפעל מה שיפעל מההויה, הנה היה מחויב כשיפעל הזרע האחד עוברים הרבה שיהיו כלם זכרים או כלם נקבות, כי הוא יפעל מה שישיג אותו מהיצירה, ואם היתה לכללות הזרע השגה ביצירת הזכר, יהיו כלם זכרים, ואם היתה לו השגה ביצירת הנקבה, יהיו כלם נקבות. וזה כלו שקר, כי אנחנו נראה מהזרע האחד עוברים רבים קצם זכרים וקצם נקבות. ואם אמר אומר כי בכללות הזרע השגת יצירת הזכר והנקבה, ויפעל הזכר בחמר הראוי שיהווה ממנו זכר, ויפעל הנקבה בחמר הראוי שיהווה ממנו נקבה. הנה יחויב שישיג שזה החמר אשר יפגש אותו הוא ראוי לצורת זכר או לצורת נקבה, כדי שיפעל בו מה שהוא ראוי לו מן הציריה, וזה ממה שיחייב שיהיה לזרע כלי חושיי ישיג בו זה, וזה מבואר הבטול.

ל״דואומר גם כן שאי אפשר שיהיה זה הכח המשיג ההיולאני הפועל להוייה בדבר מחוץ, כאלו תאמר בבעל הזרע, וזה מבואר מפנים רבים. – מהם, שאנחנו נראה בזאת ההויה שכבר תשלם וכבר נפרד ממנה בעל זרע, ר"ל הזכר, עד שלפעמים תשלם זאת ההוייה, ואם אין אחד מהבעלי זרע קיימים, כמו הענין בביצה, שכבר ימות הזכר והנקבה, ויהיה אחר כן מהביצה אפרוח כשתרבץ עליה נקבה, אם ממין האפרוח, אם מזולת מינו. וזה ממה שיקיים שאין הפועל להוייה כח נפשיי בבעל הזרע, לא משיג ולא בלתי משיג. – ומהם, שאנחנו נמצא בעלי נפש רבים הווים מהעפוש. וזה מה שהתבאר ממנו שאין הבעל זרע תנאי בהויית הבעל נפש, כל שכן שאין בו הכח הנפשיי המשיג אשר הוא פועל להויה. וזה ממה שיחייב גם כן שאין הפועל להוייה כח נפשיי בבעל הזרע, לא משיג ולא בלתי משיג. – ומהם, שהוא מבואר שאי אפשר שיפעל בעל הזרע כמו זה הפועל בזולתו מצד כח נפשיי היולאני בו משיג זאת היצירה או בלתי משיג, וזה כי מה שיפעל בעל הצורה ההיולאנית בזולתו הוא חוץ מהדבר, וזה מבואר מענין המלאכה אשר יעשו אותה האדם וקצת הבעלי חיים. ואולם זאת ההוייה היא בכל חלקי הדבר המתהוה, ולזה הוא מבואר שאין הפועל המהווה כח נפשיי הוא בבעל הזרע. – ומהם, שאין מדרך הצורה ההיולאנית שתברא צורה אפילו בנושאה, ולזה מי שהיה חסר אבר לא יוכל להוותו בעצמו. ובהיות הענין בן, מי יתן ואדע איך יתכן שתברא כל האברים בזולת נושאה, והנה בנושאה אשר היא יותר חזקה לפעול בה לא תוכל לברוא אפילו אבר אחד. ואולם שהיא יותר חזקה לפעול בנושאה מבזולתה הוא מבואר מאד, כי פעולות הצורה ההיולאנית הם מסודרות ראשונה ובעצמות בנושאה, ובו תמצאנה פעולותיה. וזה ממה שיחייב גם כן שאין הפועל להוייה כח נפשיי בבעל הזרע, לא משיג ולא בלתי משיג. – ומהם, שאנחנו לא נמצא אומנות באדם בעשייתו ההולדה, כל שכן שאין לו זה האומנות הנפלא אשר ילאו הדעות האנושיות מהשגת חלק קטן ממנו. וזה ממה שיורה שאין לבעל הזרע אומנות ביצירת העובר. – ומהם, שאנחנו לא נמצא אחד מהאנשים שיוכל להשיג הסדר אשר ביצירת האדם, וזה כי לא יוכל האדם להשיג החום המשוער אשר באבר אבר מאברי האדם שבו יעשה פעולתו המיוחדת לו, ולא יצירת האברים בכללם, ולא יחס קצתם אל קצתם בכמות, וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו מותר. ובהיות הענין כן, איך יתכן שיהיה לו זה הכח הנפשיי המשיג זאת היצירה הנפלאה, ולא ימצא האדם משיג אותה, הנה זה מבואר הבטול. – ומהם, שאם היה הדבר כן, הנה יהיו הנמצאים והבעלי חיים כלם משיגים זאת היצירה הנפלאה אשר יפעלו אותה, וזה כבר מבואר הבטול, כי אין לצמח השגה כלל, כל שכן שיהיה לו זאת ההשגה הנפלאה.

ל״הוכבר יתחייבו גם כן לזאת ההנחה הרבה מהבטולים שזכרנו אשר התחייבו שיהיו בזרע זה הכח הנפשיי המשיג, וזה מבואר במעט עיון. וכאשר היה זה כן, רצוני שאי אפשר שיהיה הפועל בהוייה כח היולאני משיג היצירה לא בזרע ולא בדבר מחוץ, וכבר היה מחויב, אם היה הפועל להוייה דבר בזה התאר, שיהיה אם בזרע, אם בדבר מחוץ. הוא מבואר שאי אפשר מבלתי שיהיה הכח הפועל להוייה נבדל ומשיג היצירה אשר יפעל אותה. וראוי היה שיהיה הפועל להויה נבדל, וזה כי מפני שהמלאכה היא משרתת לטבע, והיתה המלאכה מסודרת משכל, הנה הטבע שהוא ראשיי למלאכה הוא יותר ראוי שיהיה מסודר משכל, כי מה שהוא יותר נכבד מהשכל וקדם לו הוא שכל בהכרח.

ל״וואולם אם יהיה זה ממנו בזולת אמצעי או באמצעי, הוא ממה שיצטרך אל באור. ורצוני באמרי בזולת אמצעי שלא יהיה לפועל הנבדל כלי לעשות את ההוייה זולת החום היסודי אשר בזרעים או במה שיאות להם בדברים שאינם נולדים מזרע, והוא בעצמו יניע החמר המתהוה זאת ההנעה הנפלאה באמצעות החום היסודי אשר בזרע. ורצוני באמרי שיפעל זה הפעל באמצעות שיסודר ממנו כח טבעי בזרע תשלם בו זאת היצירה הנפלאה.

ל״זונאמר שכבר יראה שהפועל הנבדל יפעל הויית הבעלי נפש בזולת אמצעי, זולת החום היסודי אשר בזרע. שאם הנחנו שיפעל זה באמצעות כח נפשי ייתנהו בזרע, הנה יהיה בזרע טבע יותר נכבד מהטבע הנמצא במתהוה ממנו. וזה כי הפעולות אשר יפעל הזרע הם יותר נפלאות לאין שעור מפעולת המתהוה מהזרע, ואנחנו נקח תמיד ראיה מהפעולות על הצורות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות, ולזה יחויב שתהיה צורת הזרע יותר נכבדת מהנפש אשר בבעל נפש המתהווה מן הזרע. ומזה יתחייבו בטולים. אם תחלה יחוייב שיהיה מה שבכח יותר שלם ממה שבפעל, וזה מבואר הבטול. ואם שנית יחוייב שתהיה הצורה המזגיית יותר נכבדת מהנפש, כי לא נוכל לומר שיהיה בזרע נפש, לפי שהוא מתדמה החלקים, ואולם מה שאפשר שיאמר הוא שתהיה בו צורה מזגית, והמאמר בשהצורה המזגית יותר נכבדת מהנפש הוא מאמר מבואר הבטול. ואם שלישית שכבר יחוייב, אם היה הרע יותר נכבד מבעל הזרע, שישגיח בו הטבע יותר ממה שישגיח בבעל הזרע, כי כל מה שהיה הנמצא הטבעי יותר נכבד השגיח הטבע בשמירתו יותר כששם לו כלים יותר לשמור מציאותו, וזה הפך מה שיראה מזה, כי הטבע לא השגיח בזה האופן ביותר נכבד שבזרעים, אבל הוא בלתי כליי, והוא עם זה מימיי נגר דורך אל ההפסד בקלות נפלא, ולזה הוא מבואר שאין בזרע צורה נכבדת יתכן שיסודרו ממנה כמו אלו הפעולות.

ל״חואולם שהפעולות המסודרות מהזרע הם יותר נפלאות לאין שעור מהפעולות המסודרות מהמתהוה מהזרע, הוא מבואר מאד. וזה כי בעל הזרע לא יוכל לפעול אבר קטן מאבריו, ואולם יפעל תוספת בכמות, עם היות הצורה נשארת על ענינה. ואמנם הזרע יפעל כל האברים, ולזה הוא מבואר שאין יחס בין הפעולות המסודרות מבעל הזרע ובין הפעולות המסודרות מהזרע. ולפי שאי אפשר שיהיה זה הכח בזרע מפני צורה בו, הוא מבואר שהפועל הנבדל יפעל היצירה בזולת אמצעי, זולת הכח היסודי אשר בזרע שישים הכח המתהוה מוכן לקבל רצויו. ועוד כי החום היסודי הוא מבואר מעניינו שהוא בזרע מבעל הזרע, ואולם הגרמים השמימיים יעזרו לשמור החום היסודי המשוער בנמצא נמצא בתקופות הארבעה המתחדשות מהם, כמו שהתבאר במה שקדם, כי בזה ישלם השנוי בין ההפכים. ואם הנחנו שתתחדש בזרע צורה טבעית תסודר ממנה זאת היצירה הנפלאה, הנה לא ימנע הענין בזאת הצורה מחלוקה, אם שתתחדש בזרע מבעל הזרע, או שתתחדש בו מהפועל הנבדל אשר תעלה אליו זאת ההויה. ואם הנחנו שתתחדש זאת הצורה בזרע מהפועל הנבדל אשר תעלה אליו ההוייה, הנה יהיה חדוש הזרע משני פועלים, האחד יתן המזג, והאחר יתן הצורה, וזה מבואר הבטול, כמו שהתבאר במה שקדם, רצוני שכבר התבאר במה שקדם שאי אפשר שתהיה הויה אחת משני פועלים, יתן האחד מה שלפני התכלית והאחר יתן התכלית. ואם הנחנו שתתחדש זאת הצורה בזרע מבעל הזרע על הצד שתתחדש ממנו במזון צורת הבשר והעצם, הנה יתחייבו מהם בטולים מה. מהם, שאם היה זה הכח בזרע מבעל הזרע, שהוא מתיחס באופן מה לכח הזרע, הנה הוא יותר ראוי שיהיה כמו זה הכח במזונו האחרון, בו הוא יותר מתייחס ודומה לטבע בעל הזרע מהזרע שהוא מותר המזון האחרון, כי המותר הוא זר לבעל המותר. ואם היה מדרך הנזון שיתן כמו זאת הצורה המתייחסת לצורתו התיחסות מה, במה שהיה מותר מזונו אשר הוא זר מטבעו, הוא מבוא שהוא יותר ראוי שיתן זה הכח במזונו, כי הצורות המתיחסות ומסכימות הסכמה מה ראוי שיהיו נושאיהם מתיחסים ומסכימים הסכמה מה. ואם היה הענין כן, הנה יהיה במזון כח זן וכח מצייר, ודבר זה כבר מבואר הבטול, כמו שהתבאר בפרק הששי מהמאמר הראשון מזה הספר. שאם היה הדבר כן היה המזון נזון, לא מזון, ולזה לא יתכן שתשלם בו הזנה לנזון. ועוד שאם היה הדבר כן, הנה יתן בעל הזרע צורה יותר נכבדה לאין שעור מצורתו. וזה מבואר הבטול, וזה כי הדבר יתן דומה למה שבטבעו כשיתפעל ממנו המתפעל הפעלות שלם, ויתן פחות מזה כשלא יקבל המתפעל רצויו בשלמות, כאלו תאמר שהאש יחמם חמום למטה מתומו כאשר היה המתפעל בלתי מקבל פעולתו בשלמות, ויחמם חום כמהו כאשר יקבל המתפעל פעולתו בשלמות. ולזה הוא מבואר שהדבר יתן אם דומה למה שבטבעו, או פחות מזה, אבל שיתן דבר יותר נכבד ממנו לאין שעור הוא מבואר הבטול. ואם אמר אומר לנו כי הזרע בו המושכל שהוא יותר נכבד ממנו. אמרנו לו שהחוש לא יתן המושכל בעצמות ולא בכח הנתן לו מהמוחש, אבל יתן המושכל השכל הפועל, כמו שהתבאר בספר הנפש, והחוש הוא לו במדרגה הכלי. ואולם אם היה זה הכח בזרע מבעל הזרע, היה בעל הזרע נותן דבר יותר נכבד ממנו, וזה דבר מבואר הבטול. ובכלל הנה הדבר לא יתן דבר יותר נכבד ממה שבעצמו, אבל יתן אם למטה ממנו בכבוד, כמו הענין במלאכה עם הדברים הנעשים במלאכה, כי המלאכה היא יותר נכבדת, לפי שהיא שכל, והצורות המלאכותיות הם תמונות ומקרים בגשם. ואו יתן דבר שוה לו, כמו הענין באש כשיהוה אש כמהו. ועוד שאם היתה זאת הצורה בזרע מבעל הזרע, לפי שהוא מסכים באופן מה, הנה איך יהיה הענין בנולדים מבלתי זרע, מי יתן ואדע. וזה כי הדבר שיהיה ממנו העפוש יתן החום היסודי בעזר הככבים, ולזה היה שיהיה מעפושי הדברים המתחלפים בעלי נפש מתחלפים, כאלו תאמר שמעפוש היין יתהוו היתושים. והוא מבואר שאין בכאן מסכים יתן הצורה בזרע אשר ישלם בו זה הפועל הנבדל, וכבר יתבאר שאי אפשר שיתן הפועל הנבדל זאת הצורה בזרע, לפי שאים היה הדבר כן, תהיה ההוייה האחת משני פועלים, וזה דבר התבאר שהוא שקר, אם כן הוא מבואר שהפועל הנבדל לא יפעל זאת הוייה באמצעי זולת החום היסודי אשר בזרעים או במה שיאות להם, כי אי אפשר שיהיה זה באמצעות צורה תהיה בזרע מהפועל הנבדל או מבעל הזרע. וזה אי אפשר גם כן שתהיה זאת ההוייה באמצעות צורה היא בבעל הזרע, וזה מבואר ממה שקדם. ועוד שאם היה זה הפעל מהפועל הנבדל באמצעות צורה הוא בזרע או בבעל הזרע, הנה לא אשער איך יוליד המין פעם מינו ופעם זולת מינו, כאלו תאמר שהסוס יוליד פעם סוס ופעם פרד. וזה שאם היתה זאת הצורה בבעל הזרע, הנה לא יתכן בו שתתן יצירות מתחלפות, כי הצורה האחת לא יתכן שיסודרו ממנה דברים מתחלפים בזה האופן, וזה מבואר בנפשו. ואם היתה הצורה בזרע, הנה הוא מבואר גם כן שאין בה כח כי אם לעשות מין אחד מהיצירה. ואם אמר אומר שהזרע כבר ישתנה כשיפגש זרע הנקבה אשר היא מזולת מינו, ותפסד ממנו הצורה שהיתה לו ותתהוה בו צורה אחרת תשלם בו זאת היצירה השנית. אמרנו לו שזה המאמר יראה לו שאין לו פנים, כי לא ידמה שיתכן שיפסד הזרע וישאר זרע אחר, כמו שלא יפסד הבעל נפש ישאר בעל נפש אחר. ואולם כשהונחה זאת ההוייה מהפועל הנבדל בזולת אמצעי, לא יקשה לתת הסבה בזה, וזה שהפועל הנבדל יפעל באמצעות החום היסודי אשר אשר בזרע, ולפי מדרגת החום ההוא תהיה היצירה אשר יפעל אותה. והנה זרע הזכר כשיפגש זרע הנקבה שאינה ממינו לחזק החלוף אשר בזרעים, הנה יקרה מזה שישוב חום הנקבה הזה במדרגה מתחלפת לחום הזרע אשר יפגש זרע הנקבה שהוא ממין בעל הזרע, ולזה יעשה הפועל הנבדל מאלו הזרעים הויות מתחלפות. וכבר התבאר שהפועל הנבדל הוא הפועל הבעל נפש באמצעות החום היסודי אשר בזרעים מזולת צורה אחת בזרע תהיה במדרגת האמצע, ולזה היטיב הפלוסוף במה שאמר שבזרע כח אלהי, הוא שכל, והנה זה הכח הוא אשר יחסו מהמתהוה יחס המלאכה מהדברים הנעשים במלאכה, כמו שאמר בן רשד בשם הפלוסוף.

ל״טואולם מה שירחיק אבן רשד בו שיהיה זה הפועל אשר בזרע שכל, מפני שהוא יעשה מה שיעשה אותו באמצעות כלי, כבר התבאר בטולו בזה שקדם. והנה אבובכר נמשך גם כן לזאת הסברה לפי מה שזכר אבן רשד ממנו בבאורו לספר בעלי חיים.

מ׳וכבר יספק מספק על מה שהתבאר בכאן, ויאמר שאם היה זה הפעל מהפועל הנבדל בזולת אמצעי, הנה איך יתכן שיהיה בכאן שבוש ביצירת העובר, כמו שנראה זה לפעמים, עד שלפעמים יהיו שם אברים נוספים, כי זה דבר לא יתכן בפועל היודע במה שיפעל אותו ומכוין בו התכלית אשר בעבורו נעשה זה הפעל, כמו שהתבאר במה שקדם. ואולם אם היה זה הפעל ממנו באמצעי, הנה לא יקרה מזה זה הבטול, כי האמצעי לא יכוין מה שיעשהו, ולזה לא ימנע בו זה השבוש. ונאמר שאם היה זה הפועל הנבדל משיג הפרטי אשר יהווה אותו, היה לזה הספק מקום מההראות. אלא שהוא מבואר שהפועל הנבדל לא ישיג הפרטי, אבל תמשך פעולתו בכל מי שהוא מוכן לקבל רצויו, ולזה כשלא היה החמר מוכן לקבל רצויו, יקרה מהכרח החמר כמו אלו השבושים ביצירה. וכבר יספק מספק ויאמר מה זה אשר ימנע שתהיה זאת ההויה מפועל בלתי משיג כלל מה שיפעל אותו, והנה אנחנו נמצא בכח הזן אשר בבעל הנפש שישפע ממנו מה שישפע מההויה החלקית בזה האופן מהשלמות הנפלא, והוא לא יבין מה שיעשהו. ונאמר שהוא מבואר ממה שקדם כי הכח הזן יעשה מה שיעשה מהפעולות מצד הכח אשר סודר לו מהפועל הנבדל. כי הוא מן השקר שתהיינה אלו הפעולות שהם בתכלית מהשלמות מפועל לא יכוין בהם התכלית אשר בעבורו היו, כי מה שזה דרכו הוא מיוחס אל הקרי וההזדמן, כמו שקדם. והנה הענין בזה הוא כמו הענין בדבר הנעשה במלאכה, שיסודרו ממנו פעולות מה מצד שהכין בו האומן מהכלים לעשות אלו הפעולות, כאלו תאמר שהאומן יעשה הריחים ויכוין בהם התכלית אשר בעבורו יהיו, ויכין להם כלים יתנועעו בו התנועה הסבובית אשר יפעלו בה הטחינה, והם לא יבינו מה שיעשוהו, ואולם האומן הוא אשר יבין זה, ולזה שם בהם מה שיש מהכלים בדרך שתשלם מהם זאת הפעולה. וכן הענין בזאת ההויה, כי הפועל הנבדל הוא אשר יביא הבעל נפש וישים בו מהכלים מה שישלם בהם בכח אשר נתן להם מה שיצטרך להשלמת הבעל נפש ההוא, כי הפועל השלם לא יספיק לו שיהווה הדבר, אבל יתן לו עם זה הסבות השומרות מציאותו לפי מה שאפשר.

מ״אובכאן התבאר שהפועל להויית הבעל נפש הוא נבדל, ושהוא יפעל היצירה בבעלי נפש בזולת אמצעי, זולת החום היסודי הנמצא בזרעים. ולפי שכל הצורות שהחמר הראשן כחיי עליהם הם קצתם בעבור קצתם, וקצתם שלמות לקצת, הנה יחויב שתיוחס הויית כל אלו הצורות לזה הפועל הנבדל, כי הגעתם בחמר הראושן הוא התהוות אחד, וההתהוות האחד במה שהוא אחד הוא בהכרח מפועל אחד במספר. ולזה יחויב בזה הפועל הנבדל המהוה אלו הדברים אשר בכאן שיהיה משכיל נמוס אלו הנמצאות השפלות וסדרם וישרם, על שאלו הנמצאות קנו המציאות אשר להם מהסדור המושכל אשר להם בנפש הפועל הזה הנבדל, לא שיקנה הוא המושכל ממציאותם, כמו הענין בידיעתנו. ולזה יחויב שיהיה הפועל הנבדל אשר התבאר מציאותו בזה המקום הוא השכל הפועל אשר התבאר מציאותו בספר הנפש. ולפי שמה שיושפע מהגרמים השמימיים באמצעות הככבים לאלו הדברים אשר בכאן הוא במדרגת הכלי אל זה הפועל הנבדל, הנה יחויב אם שיהיה זה הפועל הנבדל דבר שופע ממניעי הגרמים השמימיים, בדרך שישתתפו כלם בנתינת הצורה, כמו שישתתפו בנתינת הכלי אשר בו תהיה, או שיהיה זה הפועל הנבדל אחד ממניעי הגרמים השמימיים, או כלם יחד. אלא שהוא מבואר שאין כל מניעי הגרמים השמימיים נותנים יחד הצורה באלו הדברים ההוים, כי הצורה ראוי שתהיה מפועל אחד במספר, לא מרבים, כמו שהתבאר במה שקדם. ואולם החום המשוער בדבר דבר מאלו הדברים הוא ראוי שיתנוהו רבים, כי הוא יהיה בהמזגות, וההמזגות הוא מדברים רבים יתמזגו, ולזה היו כל הגרמים השמימיים ישתתפו בנתינת החום המשוער לנמצא נמצא. ואי אפשר שישתתפו כלם בנתינת הצורה אם לא כשיושפע מכלם פעל אחד נבדל, הוא אשר יפעל היצירה. ולזה לא ישאר מאת החלוקה אלא שיהיה זה הפועל הנבדל שופע מכל מניעי הגרמים השמימיים, או שיהיה אחד מהם, או יהיה דבר יושפעו ממנו מניעי הגרמים השמימיים. ואיזה שיהיה מאלו החלוקות, הוא מבואר ממה שקדם בזה הפרק שהוא נמוס הנמצאות האלו וסדרם וישרם. הנה זהו מה שאפשר לנו לדעת אותו בזה המקום מזה הפועל הנבדל. ואולם החקירה איזה מאלו החלוקות היא הצודקות הנה יתבאר אחר השלמת המאמר במניעי הגרמים השמימיים, כי אז יובן לנו הבאור בזה.

מ״ביתבאר בו שבכאן פועל הוא נמוס הנמצאות בכללם בצד שהם בו אחד.

מ״גואחר שכבר התבאר שבכאן נמצא נבדל הוא הפועל לאלו ההויות אשר בכאן, והתבאר עם זה שהוא נמוס הנמצאות האלו וסדרם וישרם, תנה הוא מבואר שהשכל הראשון יחויב שיהיה נמוס הנמצאות וסדרם וישרם במוחלט. והוא מה שבארנו שהסכים בו הפלוסוף במאמר הנרשם כאות הלמד ממה שאחר הטבע. וזה כי המציאות כלו הוא מתאחד, ולזה תמצא שעולם הגלגלים הוא משגיח באלו הדברים אשר בכאן ביותר שלם שבפנים שאפשר, ובאמצעותו יעשה זה הפועל הנבדל מה שיעשה. וזה ממה שיחייב שיהיה זה מסודר ממשיג זה הסדור בכלל. ובכלל הנה אם היה השכל הראשון הוא הפועל הנבדל אשר התבאר מציאותו במה שקדם, הנה יהיו הגרמים השמימיים לו במדרגת הכלי לבעל המלאכה, ולזה יחויב שיהיה עלול ממנו נמוס הגרמים השמימיים וסדרם ויושרם באופן שישלם באמצעותם נמוס הנמצאות השפלות, כמו שנמוס אלו הנמצאות השפלות וסדרם וישרם עלול ממנו. ובהיות הענין כן, הנה יתבאר באופן הקודם שהשכל הראשון הוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם במוחלט. ויתבאר גם כן שהוא ישכיל זה הנמוס אשר בו אחד, והוא הצד היותר נכבד במציאותו. כי הסדור המתאחד יחויב שיהיה עלול מסדור מושכל הוא אחד במספר, ואם היה זה הפועל הנבדל עלול מהשכל הראשון, הנה יתבאר במעט עיון שמדרגת השכל הראשון ממנו הוא מדרגת המלאכה הראשיית אל המלאכה המשרתת, כי המלאכה המשרתת תדע חלק מהנמוס ההוא אשר במלאכה הראשיית, והמלאכה הראשיית תדע הנמוס ההוא בכללו. ואם לא, הנה לא יתכן שישלם ההתאחדות בין הגרמים השמימיים והנמצא השפל, כי אי אפשר שנאמר שיהיה זה ההתאחדות מגיע בקרי ובהזדמן עם מה שימצא בו מהשלמות והתמידות. ולזה יחויב שיהיה השכל הראשון נמוס הנמצאות כלם וסדרם וישרם בצד אשר הוא בו אחד.

מ״דיתבאר בו שהגרמים השמימיים הם בעלי שכל נבדל מניע אותם על צד הציוד והתשוקה, ושאינם בעלי נפש היולאנית כמו שהיה רואה אבן סינא לפי מה שסופר ממנו.

מ״הוראוי שנחקור מענין הגרמים השמימיים אם להם מניעים נבדלים, או בלתי נבדלים, או היו בהם שני הענינים יחד, כי מהם נעמוד גם כן על מציאות השכל הראשון אשר בארנו ענינו במה שקדם, עם שזאת החקירה גם כן יקרה מאד ונכבדת בעצמותה.

מ״וונאמר כי הוא מבואר ממה שקדם בחלק הקודם לזה שהתנועה אשר יתנועעו בה הגרמים השמימיים כלם היא ביותר שלם שבפנים להשלים מה שבכאן, וזה דבר בלתי אפשר שיהיה בקרי ובהזדמן, כי מה שזה דרכו לא ימצאו ממנו דברים רבים בזה האופן מהשלמות תמיד, אבל אם היה, יהיה מעטי, וימצא גם כן במעט מן הזמן. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שתהיה התחלת זה הסדור אשר לאלו התנועות מציור שכל, כמו הענין בנמוס אלו הנמצאות השפלות וסדרם וישרם, ומזה הצד היה אפשר שיהיה זה הסדור מושכל, כי יראה שסבת היות סדור הדבר מושכל אצלנו הוא מפני היות הגעתו מושכל. והמשל שסבת מה שנדע מזה הכסא הנעשה במלאכה שהוא בזה התאר כדי שיאות לשבת עליו, הוא מפני שהפועל אותו עשאו בזה התאר לזה התכלית, וזה דבר מבואר בנפשו. וכאשר התיישב לנו שהתחלת זאת התנועה היא מציור שכלי, הנה הוא מבואר שכבר יחויב מזה שיהיה בכאן שכל נבדל הוא התחלת אלו התנועות, או שכלים נבדלים הם התחלתם. ואמנם יחויב שיהיה זה הפועל מסדור שכלי, לפי שהוא מבואר שאי אפשר שיספיק לזה ציור היולאני, והוא אשר תהיה ההשגה בו לדבר פרטי. שאם היה זה כן, לא היה הפעל המגיע מזה הציור הוא מדובק, וזה כי הוא יהיה מציורים רבים נלוים ונמשכים, ומה שיהיה בזה התואר לא ישלם בו הדבקות אלא במקרה ובמעט מן הזמן. ואולם זה הפעל המגיע מזה הציור הוא מדובק ואחד במספר לפי מה שהתפרסם מענינו. ואם כן הוא מבואר שזה הפעל המסודר מהם הוא כלו מציור אחד במספר. ואולם הציור האחד במספר המקיף בכל הזמן הוא בהכרח ציור שכלי, הנה אם כן מה שיחוייב שיהיה זה הפעל אשר לגלגלים מסודר מציור שכלי. ובכלל הנה מפני שהפעל האחד הוא בעצמות מציור אחד במספר, ואף על פי שלא יהיה הפעל ההוא מדובק, כמו שיקרה במלאכת הרפואה שיעשה פעל אחד בלתי מדובק לבקשת הבריאות, כאלו תאמר השקאת הסם המבשל תחלה ואחריכן המשלשל להריק הליחה המחליאה, הנה הוא מבואר שהוא יותר ראוי שנאמר בפעל האחד המדובק שיהיה מציור אחד במספר.

מ״זואחד שהתישב לנו זה, הנה ראוי שנחקור אם הגרמים השמימיים הם משיגים בעצמם זה הסדור, או היה להם זה הסדור מזולת שיציירו דבר ממנו, כמו הענין בהרבה מהדברים הטבעיים שסדור פעולותיהם משכל, והם בעצמם אינם בעלי שכל. ואם היה שיהיו הגרמים השמימיים משיגים זה הסדור, הנה ראוי שנחקור האם הם בעלי שכל, או בעלי נפש, או יהיה להם שני הענינים יחד.

מ״חונאמר שאם היה להם זה הסדור מזולת שיציירו דבר ממנו, הנה יהיה זה הפעל מהם אם על דרך הטבע, כמו הענין בתנועות היסודות, או על צד ההכרח, רוצה לומר שיהיה להם מכריח יניעם בזה האופן. והוא מבואר שאינה להם על דרך הטבע, כי התנועות אשר בזה האופן יש להם בהכרח דבר ממנו תהיה התנועה, ודבר אליו תהיה התנועה, כמו הענין ביסודות ובשאר המתנועעים בטבע שאינם בעלי נפש, לפי שהמתנועע שזה דרכו ידרוש המנוחה לא התנועה, ובכלל הנה המתנועע על דרך הטבע לא תמצא לו בטבע כי אם המנוחה, ואולם התנועה תהיה לו במקרה כשהיה במקום בלתי נאות לטבעו ויתנועע אל המקום ההוא וינוח. ובהיות הענין כן, והיה בלתי נמצא בתנועת הגרמים השמימיים דבר מה ממנו תהיה התנועה, ודבר אחר תהיה אליו התנועה, לפי שמה שממנו יתנועע הגלגל אליו יתנועע, ואין לו גם כן מנוחה כלל, לפי מה שהורגש מענינו בזה הזמן הארוך אשר הועתקו אלינו קורותיו, הנה הוא מבואר שאי אפשר בזאת התנועה שתהיה בדרך הטבע. וכן נאמר שאי אפשר בזאת התנועה שתהיה בדרך ההכרח, כי מה שזה דרכו אינו מתמיד ולא ימצא ממנו אלא מעט, וזה הפך מה שיראה מזאת התנועה. ועוד כי אנחנו נמצא מדרך הטבע שישים בדבר דבר מהדברים התחלה לפעולות המסודרות מהם, ונמצא עם זה שכל מה שהיה הדבר יותר נכבד היתה זאת ההתחלה בו יותר מספקת בשיסודרו ממנה פעולות הדבר ההוא. והמשל כי הצמח תמצא לו התחלה להזנה ולהולדה, וכן הענן בעלי חיים הבלתי מדברים ובמין האנושי. והנה נצמח לפי שהוא השפל מאלו במדרגה, ימצא יותר מצטרך אל זולתו באלו הפועלות ממה שיצטרך הבעל חיים והאדם אל זולתם, וזה כי הצמח לא יהיה די לו בהזנה מזולת שיעזר בזה מן האדם בעבודת האדמה כי מפני שאין הצמח מתנועע בעצמו, יחסר לו המזון וימות במקום שהוא קיים בו לולי עבודת האדמה המכינ לו המזון שם, וכן תמצא בהולדה שהצמח יצטרך בזה יותר לעבודת האדמה לזרוע זריעה בארץ במקום הנאות שיצמחו ממנו. ואולם הבעל חיים יצטרך יותר מעט בה לזולתו מהצמח, לפי שהוא מתנועע מעצמו אל המזון אשר יזון ממנו, וכן יתנועע מעצמו אל נקבת מינו אשר ישלם לו ממנו ההולדה, אלא שהוא עם זה מצטרך בזה העין אל האדם, וזה מבואר מהמינים הביתיים מה בבעלי חיים אשר ימציא להם האדם מזונם. ואולם האדם אינו צריך בזה לעזר מזולתו. וכן תמצא שהצמחים, להצטרכם יותר אל דבר מחוץ באלו הפעולות, ימצא בהם רושם מהשמש, דרך משל, יותר נפלא ממה שימצא מזה לבעל חיים, ויותר ימצא בבעל חיים מזה הרושם ממה שימצא בזה לאדם, וזה כי בהיות השמש במזלות הדרומיים יעדרו מהצמחים הרבה מפעולותיהם, עד שכבר יקרה להם דומה למות, וזה מבואר ברוב הצמחים, ובהיות השמש במזלות הצפוניים יעשו הצמחים פעולותיהם ביותר שלם שאפשר להם, וזה ממה שיורה שהצמחים יצטרכו אל עזר חזק מהככבים במה שיעשוהו מהפעולות. ואולם הבעלי חיים לא נמצא בהם שיקבלו מתקופות השמש במה שיסודר מהם מהפעולות כמו זה הרושם אשר יקבלוהו הצמחים, אלא שעל כל פנים כבר נמצאם מתעברים בעתים מוגבלים מהשנה, כמו שיתנו הצמחים פריים בעתים מוגבלים. ואולם האדם יקבל מהככבים בהזנתו ובהולדתו יותר מועט רושם, עד שכבר תמצא שהיא יוליד ויזון בכל פרק מפרקי השנה על משל אחד. וכאשר הישב לנו זה, רצוני שכבר נמצא מדרך הטבע שישים בדבר דבר מהדברים התחלה לפעולות המסודרות מהם, ושכל מה שהיה הדבר יותר נכבד היתה זאת ההתחלה בו יותר מספקת בשיסודרו ממנו פעולות הדבר ההוא, והיה מבואר שהגרמים השמימיים הם יותר נכבדים משאר הדברים הטבעיים. הנה הוא מבואר שהוא מן השקר שלא ישים הטבע בהם התחלה לעשות פעולותיהם המסודרות מהם, אבל הוא ראוי, לעוצם מדרגתם, שתהיה זאת ההתחלה בהם יותר מספקת בשיסודרו ממנו פעולותיהם מההתחלה שתמצא לשאר הדברים הטבעיות לפעולות המסודרות מהם, ולזה הוא מבואר שלא יתכן שתהיה התנועה להם בהכרח. ואם אמר אומר שלא ימנע היות זאת התנועה מסודרת להם משכל, והם בלתי משיגים, כי אנחנו נראה שתנועת היצירה מסודרת משכל, והזרעים בלתי משיגים, כמו שהתבאר במה שקדם. אמרנו לו שזה אמנם יתכן בדבר ההוה, כי הוא צריך אל דבר מחוץ יהוה אותו, כי הדבר לא יתהוה מעצמו, ואולם הדברים שלמי ההוייה ימצאו בהם התחלות יסודרו מהם פעולותיהם, כמו שזכרנו. ולפי שהגרמים השמימיים הם שלמי ההוייה כן אין ביצירתם דבר בכח, הנה יחויב שתהיה בהם התחלה יסודרו ממנו פועלותיהם, כמו שבארנו. ובכלל הנה התנועה נמצא אותה באלו הדברים לדברים הדורשים תנועה שהיא באמצעות ציור נתן להם בטבע, והוא התחלת זאת התנועה, לא שיוכרחו בה. ואם הענין כן באלו הדברים השפלים שהם מתנועעים זמן מועט, כל שכן שהוא יותר ראוי שיהיה הענין כן באלו הגרמים הנכבדים שהם מתנועעים תמיד על הדבקות. ועוד שאם היתה זאת התנועה לגרמים השמימיים על צד ההכרח, הנה יחויב שיהיה המכריח גשם, כי לא אשער איך יהיה לגרם השמימיי אופן מההשתעבד לשכל אשר ממנו יהיה זה הסדור בדרך שיעשה זאת התנועה בזה האופן הנפלא על זה הצד, אם לא היה בעל נפש ויצייר ענין התנועה ההיא ויתנועע בה אם על צד היראה והעבדות, אם על צד התשוקה והבחירה, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היה הגרם השמימיי בלתי בעל נפש, שאי אפשר בו שיתנועע מהשכל אשר יסודרו ממנו אלו התנועות אם לא היה שם גשם אחר יניעהו בזאת התנועה על צד ההכרח. ולפי שהגשם ההוא יתנועע בדמיון התנועה אשר יניע בה, כמו שהתבאר בספר השמע, הנה יחוייב בו שיהיה בעל נפש ויתנועע על צד הציור, או שיניעהו גשם אחר. ולפי שאי אפשר שילך זה אל לא תכלית, כי היה מציאות גשמים אין תכלית למספרם שקר, הנה הוא מבואר שכבר יכלה הענין בסוף אל גשם בעל נפש מתנועע על צד הציור. וכאשר היה זה כן, הנה יחוייב שיונח הענין כן מתחלת הענין, כי לא ימצא תועלת אצל הטבע ברבוי הגלגלים על זה האופן, והנה הטבע לא ימצא בו דבר לבטלה. ולזה הוא מבואר שהוא מחויב שיהיו אלו הגלגלים בעלי נפש, וזה הפך מה שהונח. ובהיות הענין כן, הוא מבוא שאין לגרמים השמימיים זה הסדור מזולת שיציירו דבר ממנו.

מ״טומזה הבאור יתבאר שהוא מחויב שיתנועעו על צד הציור. אלא שלא התבאר מזה אם זה הציור ההוא היולאני או שכלי, כי לאומר שיאמר שה הפעל מסודר להם מציור שכל, והם מציירים ציור היולאני. ונאמר שאי אפשר שיהיו הגרמים השמימיים בעלי ציור היולאני, אם לא היו עם זה בעלי ציור שכלי, וזה יתבאר ממה שאומר. והוא כי הוא מבואר שהציור ההיולאני לא יהיה אלא לדבר פרטי אשר הוא בכאן מיוחד, ולזה לא יתכן שיגיע ממנו פעל אלא פרטי, ובזמן מה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יתכן שיגיע מהציור ההיולאני פעל מדובק, כי אם היה זה כן, הנה יהיה כשיהיו שני ציורים נלוים ונמשכים, והוא מבואר שהציורים הנלוים לא יתכן שיהיה מהם פעל מדובק. ובכלל הנה תנועת הגלגלים, בעבור שהיא אחת ומדובקת, כמו שהתבאר בספר השמע, הנה יחויב שתהיה מציור אחד במספר, והציור האחד במספר המקיף בכל הזמן הוא מגיע משכל בהכרח, כי הציורים ההיולאניים הם הווים נפסדים בהכרח, כי הם לדבר פרטי הנמצא בעת מה ובמקום מה. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיו בעלי שכל.

נ׳ואולם אם היו עם זה בעלי נפש היולאנית, אם לא, הנה זה ממה שיצטרך אל באור. וזה כי כבר חשבו קצת הפלוסופים שיהיה מחויב שיהיו בעלי נפש היולאנית ישיגו בה המצבים אשר יהיו בהם בעת עת, וזה לא יתכן אם לא היה להם כח ישיג הדבר הפרטי הרמוז אליו. וידמה שיחזק זה הדעת מה שכבר התבאר מדברינו מקצת תנועותיהם שיתחדשו זויות שוות בזמנים שוים בשהוקש עניינם אל חלק מה מהגלגל, כי זה ממה שיביא לחשוב שישיגו המצבים אשר להם, ולזה התישרו להשוות אלו הזויות בזה האופן. ונאמר שהוא מבואר שאם לא יצטרכו הגלגלים, כשיהיו בעלי נפש היולאנית, להשלמת מה שיראה להם מהפעולות, הנה יהיה המאמר בשיהיו בעלי נפש היולאנית דבר בטל, כי הטבע לא יעשה דבר לבטלה. וידמה שלא יצטרכו אל שתהיה להם נפש היולאנית מפני מה שנראה שיושפע מהם דבר פרטי, וזה כי השכל הפועל אלו ההויות ישיג מה שיושפע ממנו, כמו שהתבאר, מפעל דבר פרטי מזולת שיהיה בו כח היולאני, כי הוא לא ישיג שהוא בזה העת פועל לזה הדבר, וכבר בארנו איך אפשר זה במה שקדם. ולזאת הסבה בעינה לא יצטרכו הגלגלים אל שישיגו המצבים אשר יהיו להם בעת עת, אבל ישיגו באופן כולל תנועותיהם, ומההשגה ההיא יתנועעו מזולת שיצטרך להם שישיגו פרטי תנועתיהם, כמו שיתנועע כלי הזמר מהמנגן מזולת שיצטרך לדעת בתנועה תנועה איזה יותר ראוי שיניע, אבל מעצם ציורו הכולל יתנועעו אבריו בדרך שישלמו התנועה הנאותה בזה, כמו שזכרנו פעמים רבות במה שקדם. וכאשר יתבאר שלא יצטרך שיהיה להם נפש היולאנית, הוא מובאר שאין ראוי שתונח להם, כי אין בדברים הטבעים דבר לבטלה. ועוד כי השגת המצבים המיוחדים בנפש היולאנית יהיה בהכרח באחד מן החושים או בשאר הכחות ההיולאניות הנמשכות להם. ואם הוא מבואר שאין להם אחד מן החושים, כמו שבאר הפלוסוף, הנה אין להם אחד מן הכחות ההיולאניות הנמשכות להם, ולזה הוא מבואר שהם בעלי שכל, ואינם בעלי נפש היולאנית.

נ״אובכאן התבארו שלשה דרושים יקרים מאד. האחד הוא שבכאן שכלים נבדלים הם התחלות אלו התנועות אשר לגרמים השמימיים. והשני הוא שהגרמים השמימיים אשר נראה אותם מתנועעים הם בעצמם בעלי שכל. והשלישי הוא שאין הגרמים השמימיים בעלי נפש היולאנית. וממה שהתבאר מדברינו יתבאר כמה מספר אלו המניעים, וזה מספרם הוא בהכרח במספר הגלגלים שהם ארבעים ושמנה לפי מה שקדם, או חמשים ושמנה, או ארבעה וששים. וזה כי לכל אחד מככבי לכת שבתאי וצדק ומאדים ונוגה ימצאו שבעה גלגלים, מזולת מה שיצטרך להם מהגלגלים מפני תנועת הרחב, שהם שני גלגלים בכל אחד מאלו הארבעה, אם היה שידבק שטח תנועת החלוף בשטח תנועת האורך בהיותם בראש התלי או בזנבו. ועוד שני הגלגלים לכל אחד מככבי מאדים ונוגה, אם היה שיהיה להם נטייה לצד אחד לבד על האופן שהניח בטלמיוס. ואם היה הענין על זה האופן האחרון, היה מספר גלגלי אלו הככבים ארבעי ומספר גלגלי ככב יהיה על האופן הראשון שמנה, ועל האופן השני עשרה, ועל האופן השלישי מספר שנים עשר, ומספר גלגלי הירח הוא תשעה, ומספר גלגלי השמש הם שלשה. מספר הגלגלים ארבעה וששים. ואולם אם היה נראה בענין תנועת הככבים דבר יכריחנו להנית גלגלים יותר מזה המספר, הנה יהיה בהכרח מספר המניעים יותר מזה המספר. ואם לא ימצא בכאן דבר מהתנועות לככבים יכריח להניח גלגלים יותר, הנה יהיה מספר אלו המניעים בהכרח כמו זה המספר, לא יותר ממנו, כי המאמר בשיהיו שם גלגלים אחרים מתנועעים ולא יניעו שום ככב הוא מבואר הבטול, כמו שקדם. וזה דבר כבר זכרו גם כן הפלוסוף במה שאחר הטבע.

נ״בואולם אם יש בכאן שכלים נפרדים זולת מניעי הגלגלים, או אין בכאן שכלים נפרדים זולתם, הנה זה ממה שלא התבאר עדין, והנה נחקור בזה במה שאחר זה.

נ״גוראוי שתדע כי הפלוסוף באר גם כן בספר השמע שהגרמים השמימיים יש להם מניעים נבדלים, אלא שלא הספיק לנו הבאור ההוא. וזה שהוא באר זה מצד ההנעה הנמצאת למניעיהם זן בלתי בעל תכלית, ואמר שאם היו כח בגוף, היה למניעיהם כח שיש לו תכלית, כי כח מה שהוא כח בגוף נמצאהו מתחלק בהחלק הגשם. ואם היה הענין כן, היה מחויב בהכרח שתהיה זאת ההנעה נפסקת, וכבר התבאר שהיא נצחית, זה חלו, בלתי אפשר. ואולם איך יתבאר שיחויב מזה שתהיה זאת ההנעה נפסקת, הנה לפי מה שאומר. וזה שאנחנו נמצא מעני תנועת מי שהוא כח בגוף שכל מה שכחו הוא יותר גדול ישלים ההנעה המוגבלת בזמן יותר ארוך, ולזה יחויב שיהיה זמן הנעת מה שהוא כח בגוף בעל תכלית, ומזה יחויב שתהיה הנעתו נפסקת. ולפי שתנועת הגרמים השמימיים היא מתמדת, הוא מבואר מזה הבאור שהם מתנועעים מכח אינו כח בגוף. ונאמר שכאשר נעיין בזה הביאור נמצא בו הספק מה שלא יעלם. וזה מה שנראה מהנעת הכח היותר חלוש זמן יותר קצר הוא בבעלי נפש לשתי סבות או לאחת מהם. הסבה האחת היא שלא ימצא בהם היחס אשר בין המניע והמתנועע נשאר, אבל יחלש זה היחס, מפני כי התנועה מדרכה שתחליש החום היסודי, כמו שהתבאר בטבעיות, או מפני היותם דורכים אל ההפסד, כי הם בהכרח נפסדים. והסבה השנית היא שהדבר שיניע אותו הבעל נפש אשר בכאן יש לו תנועה טבעית מקבלת לתנועה שיתנועע בה מהמניע, ולזה יקרה לו לאות ויגיעה, ותפסק התנועה מזה הצד, והמשל שהאדם כשילך תפסק תנועתו בהכרח, מפני שהחום הטבעי יחלק מפני התנועה, ולא ישאר בין המניע והמתנועע היחס הראוי. וכבר יהיו זה גם כן לסבה שנית, והוא כי האדם תמצא לו בטבע התנועה אל המרכז בסבת כבדותו, ולפי שתנועתו הבחירית היא אל זולת זה הצד, הנה תנגד תנועתו הטבעית לתנועה הרצונית, וישיגהו הלאות. ולזה ישיגהו הלאות יותר מהרה כאשר היתה זאת ההקבלה יותר חזקה, והמשל שכבר ילאה האדם מפני עלייתו בהרים יותר ממה שילאה מפני ירידתו בעמק או מפני לכתו במישור. ולזאת הסבה ילאה גם כן יותר מהרה כשישא, דרך משל, שלשה ככרים ממה שילאה כשישא ככר אחד, כי המשא אשר ישאהו לו טבע מקביל אל התנועה אשר יניעהו בה, וכל מה שהיה המשא יותר גדול היתה ההקבלה הזאת יותר חזקה, כי כבדות המשא היותר גדול הוא יותר גדול. ואולם מה שיחס המניע בו אל המתנועע יחס אחד, ואין לו טבע מקביל אל התנועה אשר יניעהו בה, לא יחויב בו שתהיה תנועתו נפסקת. וזה מבואר ביסודות, וזה כי האבן, דרך משל, תתנועע אל המטה כשהיתה בזולת מקומה הטבעי, ואין לה טבע יחייב שתהיה תנועתה נפסקת אם לא מצד השלמת תנועתה. והיה זה כן לפי שיחס המניע אל המתנועע הוא בה אחד תמיד, מה שהתמידה להיות נמצאת, ואין לה תנועה אחרת טבעית תנגד זאת התנועה. ואולם שאין לה טבע שיחייב היות תנועתה נפסקת אם לא מצד השלמת התנועה, הוא מבואר ממה שאומר. וזה שאם הנחנו, דרך משל, שיש לה טבע מחייב שתהיה תנועתה נפסקת כשהתמידה בתנועה זמן מה, אם היה אפשר זה, והיה הזמן ההוא, דרך משל, שנה אחת, או איזה זמן שתרצה, הנה יחויב מזה שתשאר האבן באויר ולא תרד אל המרכז, וזה בתכלית הבטול. וזה שאנחנו נשים תנועת האבן ההיא בזמן מה מוגבל, והוא השעור אשר עליו ב, ויהיה הזמן אשר עליו תפסק התנועה, אם היה אפשר זה, הזמן אשר עליו ג, והוא מבואר שכאשר יכפל שעור א' פעמים רבות, יהיה העולה מההכפל יותר רב מזמן ג, ויהיה החבור מכפל א אשר הוא יותר רב מזמן ג זמן ד, ונשים בשעור ה מכפיל ב כמו מה שבשעור ד מכפלי א אשר הוא יותר רב מזמן ג זמן ד, ונשים בשעור ה מכפלי ב כמו מה שבשעור ד מכפלי א. הנה אם כן תתנועע האבן, דרך משל, אם לא תפסק תנועת האבן קודם שתשלים לחתוך רוחק ה. ואם הנחנו שיהיה מרחק האבן מהארץ רוחק ה, הנה יתחייב מזה שתנוח האבן באויר, והיא אבן, וינוח אם כן הכבד על הקל, וזה שקר. והוא מבואר שזה השקר לא יצא מהנחתנו מרחק האבן מהארץ רוחק ה, ואף על פי שיהיה רוחק ה יותר גודל מרוחק שטח יסוד האש העליון מכדור הארץ, כי זאת ההנחה היא אפשרית מצד ונמנעת מצד. והנה הונחה בכאן מצד מה שהיא אפשרית, לא מצד שהיא נמנעת, והכזב האפשר לא יקרה מהנחתו בטל, ולזה יחויב שיהיה זה הבטול מתחייב מהנחתנו שיהיה לאבן טבע יחייב שתהיה תנועתה נפסקת כשהתמידה בתנועה זמן מה, ומה שיקרה ממנו הבטל הוא בטל, כמו שהתבאר במקומו. הנה אם כן מה שיחוייב בזה המשל הוא שלא יהיה טבע לאבן יחוייב שתהיה תנועתה נפסקת אם לא מצד השלמתה תנועתה, והוא מה שרצינו באורו. ואמנם שהנחתנו שיהיה רוחק האבן מהארץ רוחק ה הוא כזב אפשר מצד, נמנע מצד, הוא מבואר, וזה שהוא נמצע שיהיו היסודות יותר גדולים ממה שהם, מפני שאין שם מזה החמר יותר מזה השעור, או מפני אלו הדברים המורכבים מהם שיש להם שעור מוגבל באופן מה, כאלו תאמר שהאדם ימצא לו שעור מוגבל בכמות, ואם היה שיהיה לו רוחב מה, ולזה יחויב שיהיו שעורו היסודות מוגבלים, כדי שלא יקבל האדם הפעלות יותר חזק ממה שראוי מתגברות אשר יהיה ליסוד האחד הגובר בעת היותו גובר, או כדי שלא יקבל האדם, דרך משל, הפעלות יותר חלוש ממה שראוי מהתגבורת אשר יהיה ליסוד הגובר בעת היותו גובר. אבל לא ימנע היות היסודות יותר גדולים ממה שהם מצד טבע הגשם ולא מצד צורותיהם אשר הם סבות התנועה, וזה שטבע הגשם יחייב שיהיה בעל תכלית בשיעור, לפי שהוא בלתי אפשר שימצא גשם אין תכלית, ואבל לא יחויב שלא יהיו בשעות יותר גדול ממה שהם בו. והנה צורות היסודות יחייבו גם כן שיהיו בעלי תכלית בשעור, כי בזולת זה לא יהיה אפשר שימצאו שם יסודות הפכיים, אבל לא יחייבו שלא יהיו יותר גדולים ממה שהם. והמשך שכבר תהיה צורת האש צורה לאש, ואם היה שעורו יותר גודל ממה שהוא כפלים רבים, וכן הענין בשאר היסודות. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שהנחנו אותו מרחק האבן מהארץ ה' הבעל תכלית, איזה שיהיה שעור רוחק ה, הוא אפשר שמהצד שהנחנו אותו, והוא מצד טבע הצורה המניעה. ובכאן התבאר שאי אפשר שיונח ביסודות טבע יחייב שתהיה תנועתם נפסקת אם לא מצד השלמתם תנועתם. וכבר יתבאר ה גם כן באופן אחר, והוא שאם היה הענין כן, היתה תנועת היסודות יותר חלושה כל מה שהתמידה, וזה הפך מה שימצא ממנה, כי היא תתחזק כל מה שתמשך, כמו שנזכר בטבעיות, ולזה תמצא מהאבן האחת בעינה שכל מה שתפול ממקום יותר גבוה תהיה הכאתה מה שתפגשהו מהגשם יותר חזקה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין מדרך זאת התנועה הנמצאת ליסודות שתפסק קודם שלמותה. וכאשר התישב לנו זה, רצוני שכאשר היה היחס אשר בין המניע והמתנועע נשאר, ולא היה למתנועע טבע להתנועע אל צד מקביל לתנועה ההיא, הנה לא יחויב שתהיה התנועה נפסקת, והוא מבואר מטבע הגרם השמימיי שאין לו הפך, ולזה הוא בלתי משתנה באחד מהשנויים זולת בתנועת העתק, ושאינו לא כבד ולא קל, ולזה אין לו טבע להתנועע אל צד מקביל לתנועה אשר יתנועע בה. הוא מבואר שאף על פי שהונחה הצורה אשר לגלגלים כח בגוף, הנה לא יחויב שתפסק תנועתם, וזה שכבר יהיה תמיד היחס אשר בין המניע ובין המתנועע נשאר, לפי שאין המתנועע משתנה, ואין למתנועע גם כן טבע מקביל לתנועה הסבובית אשר יתנועע בה, לפי שהוא לא קל ולא כבד, אבל התחייב שתהיה התנועה תמיד באופן אחד, ולזה הוא מבואר שאין די בזה הבאור לבאר שמניע הגרמים השמימיים נבדלים.

נ״דוכן מה שבאר בו הפלוסוף שבכאן מניע לא יתנועע, מפני שכאשר נמצאו שני דברים מורכבים, והיה נמצא האחד נפרד, הנה יחויב שימצא האחד נפרד, הוא בלתי מספיק. וזה שכבר התבאר בטבעיות שמה שילך דרך ההיולי אפשר שיפרד ממה שילך דרך הצורה, אבל לא תפרד הצורה ממה שהוא במדרגת ההיולי. ולזה הוא מבואר שלא יחויב מזה הבאור שיהיה בכאן מניע לא יתנועע. וזה כי כבר אפשר שימצא מתנועע לא יניע, כי המתנועע הוא אצל המניע במדרגת ההיולי, ולא יחויב מפני זה המצא מניע לא יתנועע, כי היה המניע במדרגת הצורה למתנועע, ומה שילך דרך הצורה לא ימצא בו שיפרד ממה שילך דרך החמר באלו הדברים אשר בכאן. והמשל כי הנפש המרגשת הולכת מהנפש הצומחת במדרגת הצורה, ולא תמצא המרגשת מזולת הצומחת, וכבר תמצא הצומחת מזולת המרגשת בצמחים והנה מצאנו זאת הטענה באופן אחר יותר שלם לפלוסוף במה שאחר הטבע, אלא שעם כל זה יש בה ספק מה. וזה שהוא אומר במאמר הנרשם באות הלמד דבר זה לשונו. הנה כבר יחויב שימצא מה שיניע בשלא יתנועע, מפני שכבר ימצא מתנועע גם כן, וגם כן מניע ממוצע. הנה כבר ימצא אם כן דבר מניע שלא יתנועע. וזה מה שפירשנו אנחנו בו. הנה כבר יחויב שימצא מה שיניע בשלא יתנועע, מפני שכבר ימצא מתנועע לא יניע, וימצא גם כן מניע שהוא ממוצע, רצוני שהוא יצטרך בהיותו מניע אל מניע אחר קודם לו, ויניע כשיתונעע. ולפי שאי אפשר שילכו העלות אל לא תכלית על זה האופן, כאלו תאמר שיהיה למניע מניע אחר, וזה אל לא תכלית, כי כשלא ימצא הראשון, אי אפשר שימצא דבר ממה שאחריו, כמו שהתבאר בראשון ממה שאחר הטבע, הנה הוא מבואר שהוא מחויב שיכלה הענין בסוף אל מניע לא יתנועע. אלא שיש לאומר שיאמר שלא יחויב מזה שיהיה זה המניע נבדל, אבל אפשר שתהיה צורה היולאנית, כי היא בלתי מתנועעה כשתניע. והמשל שהציור הדמיוני שיניע הבעל חיים להתנועע אל דבר מה הוא בלתי מתנועע בתנועה ההיא. ובהיות הענין כן, הנה יאמר אומר שזה המניע הראשון לא יחויב מזה הבאור שיהיה נבדל, ולזה לא הספיקו לנו אלו הטענות אשר טענו בהם הפלוסופים, והשתדלנו לבאר אלו הדרושים היקרים במה שלא יוספק בו לאחד מבעלי העיון, כי אין ראוי שנבנה אלו הדרושים היקרים על הקדמות חלושות, עם שהבאור שעשינו בזה הוא יותר עצמי ויותר מיוחד בזה הדרוש מהבאור שעשה הפלוסוף בזה, וזה מבואר בנפשו.

נ״היתבאר בו אם ישיגו השכלים הנבדלים עלותיהם ועלוליהם ואיך.

נ״ווראוי שנחקור אם אפשר באלו השכלים הנבדלים שישיג העלול עלתו והעלה עלולה, אם היה שיהיו קצתם עלות ועלולים לקצת כמו שיאמרו קצת הקודמים, או הוא בלתי אפשר שישיג העלול מהם עלתו.

נ״זונאמר שכבר התבאר ממה שזכרנו במה שקדם שההשגה והמשיג והמושג הוא בשכל דבר אחד במספר. ואם הנחנו שיהיה העלול משיג עלתו, הנה יתחייב שיהיה מה שישיג מעלתו הוא עלתו. ולפי שכבר ידמה שיחויב שתהיה העלה אשר בזה האון משגת עלולה גם כן, כמו הענין במלאכה הראשיית עם המלאכה המשרתת לה, הנה יתבאר מזה שלא יהיה הבדל בין העלה ועלולה, לפי שההשגות אשר הם אצל העלה הם נמצאות לעלולה גם כן. ולפי שהעצמים יתעצמו בהשגותיהם, הנה תהיה העלה והעלול במדרגה אחת. ולפי שהשכלים אשר הם במדרגה אחת הם אחד במספר, הנה תהיה העלה ועלולה דבר אחד במספר. וזה דבר מבואר הבטול. ועוד שמי שהניח השכלים על שהם עלות ועלולים, הניח זה כדי שיתכן בהם רבוי במספר, והוא מבואר שלא ימצא בהם רבוי במספר כשהונח הענין על זה התאר. ואם הנחנו שאין העלה משגת עלולה ולא העלול מהם משיג עלתו, יהיה זה דבר יוצא מן ההקש. וזה שאם לא היה העלול משיג עלתו באופן מה, הנה לא יהיה משיג עצמו באופן שלם, לפי שהוא עלול, והוא לא ישיג זה, ולפי שהיה מדרך השכל שישיג עצמו באופן שלם, הוא מבואר שיחויב שישיג היותו עלול, ולזה יחויב שתהיה לו השגה בעלתו באופן מה. וגם כן אם לא היתה העלה משגת עלולה, הנה איזה צד היתה לו עלה, מי יתן ואדע. ובכלל הנה הוא מבואר בשכל כשהיה עלה שאין שם דרך יהיה בו עלה אם לא כשישיג מה שיושפע ממנו וישים השופע ממנו בתכלית האפשרי אל מה שכיון בו, ולזה יראה שהוא מחויב שתשיג העלה עלולה. ובהיות הענין כן, הנה איך הענין בזה, מי יתן ואדע. ונאמר שכבר יראה שיותר זה הספק בשנאמר שהעלול משיג עלתו באופן חסר, וזה שהוא ישיגהו מצד מה שישיג מעצמותו שהוא עלול. ולפי שהעלול והעלה הם מצטרפים, הנה תהיה לו השגה מה בעלתו, אלא שהיא השגה חסרה, וזה כי הוא לא ישיג אלא שהוא עלול. ואולם העלה משגת עלולה באופן יותר שלם מהמציאות ממה שהיא בו עלה. ולזה לא יהיה מה שתשיג העלה מעלולה הוא בעינו מה שישיג העלול מעצמותו, וזה יתבאר ממה שאומר, והוא שכבר יתבאר מדברינו אחר זה שמה שישיגוהו אלו השכלים הוא נמוס הנמצאות וסדרם ויושרם, ובהיות הענין כן, והיה מבואר כי בזה הנמוס חלקים ילכו מהכל במדרגת ההיולי, הנה יהיה מושכל העלול הולך במדרגת ההיולי ממושכל עלתו. אולם העלה תשיג זה החלק מצד הכללות אשר הוא לו צורה, והעלול ישיג זה החלק בעצמו, אלא שכבר ישיג שמציאות זה החלק הוא עלול מדבר אחד. והמשל שהמלאכה הראשיית לבנין הבתים תדע מה שיעשוהו המלאכות המשרתות לו, שמה שיעשוהו הוא חלק מהבית, כמו צורת האבנים אשר יפסלו אותם פוסלי האבנים, וכמו צורות הלבנים והקורות אשר יעשו אותם בעלי המלאכות ההם, ואולם בעלי המלאכות המשרתות לה לא יחויב שידעו אלו המחלקים מצד מה שהם חלק מהבית, אבל ישיגו אותם מצד עצמותם, ואפשר שישיגו עם זה החסרון שיש במה שיעשוהו, והוא שהוא בעבור דבר אחר. וזהו ההבדל אשר בין מה שתשיג העלה מעלולה ובין מה שישיג העלול מעצמו. והנה יקרה מזה שישיג העלה עלולה בהשיגה עצמותה, כי מה שילך דרך ההיולי תוכלל השגתו בהשגת מה שילך דרך הצורה ממנו על זה האופן. וזה דבר בארנוהו במאמר הראשון והשני מזה הספר. ובכאן התבאר באיזה אופן ישיגו השכלים הנפרדים עלותיהם ועלוליהם, ושהעלול לא ישיג עלתו אלא מצד השיגו בעצמו שהוא עלול ושמציאותו מזולתו, ושהעלה כהשיגה עצמה תשיג עלולה באופן יותר שלם מהמציאות אשר הוא בו.

נ״חיתבאר בו שאין מניעי הגרמים השמימיים עלות ועלולים קצתם לקצת על האופן שהניחו אותו הקודמים.

נ״טוראוי שנחקור אם השכלים הנפרדים הם כלם עלות ועלולים על האופן שאמרו הפלוסופים, או אין בהם אחד שיהיה עלה לחבירו, או הם כלם עלולים במדרגה אחת מעלה אחת, כאלו תאמר העלה הראשונה, או היו קצתם עלולים מהעלה הראשונה במדרגה אחת, רצוני שאינם עלולים קצתם מקצת, והשאר הם עלולים מאלו השניים.

ס׳ונאמר שהוא מבואר כי מה שישיגוהו אלו השכלים הנפרדים אשר התבאר מציאותם במה שקדם הוא נמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם, לפי שזה הנמוס הוא שופע מהם במה שבכאן בתכלית מה שאפשר מן השלמות באמצעות הככבים, כמו שקדם, ולזה יחויב שיציירו אותו, וזה יהיה אם בשיצייר כל אחד מהם חלק מזה הנמוס, או בשיהיה האחד מהם משיג נמוס אלו הנמצאות בכללותו והשאר ישיג כל אחד מהם חלק מזה הנמוס. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שאם הונח האחד מהם משיג נמוס אלו הנמצאות כללותו, והשאר ישיג כל אחד מהם חלק מזה הנמוס, הנה מה שישיג השכל העליון ילך מדרגת הצורה אל החלק אשר ישיג השכל השפל ממנו, ואמנם אמרנו שהעליון ישיג זה החלק אשר ישיג אותו השפל, לפי שאי אפשר שיושג מן המושכלות מה שילך מהם דרך הצורה והשלמות אם לא הושג מה שילך מהם דרך ההיולי. וזה מבואר למי שעיין בטבעיות ובמה שקדם מזה הספר. ואם הנחנו הענין בזה הענין הראשון, והוא שיהיה השפל מהם יודע בשלמות נמוס אלו הנמצאות השפלות וסדרם וישרם. כמה אני תמה אם היה מדרך אלו המניעים שישתוקקו מעצם ציורם להניע גלגליהם בדרך שישלם בו זה הנמוס בזה הנמצא המוחש. מה זה שייוחד אחד אחד מהם לעשות חלק מה מזה הנמוס, והנה ציורם מזה הנמוס הוא דבר אחד בעצמו, וזה שאנחנו נראה שאלו הנמצאות השפלות ישלמו במה שיושפע להם מהככבים כלם, ושמה שיושפע מזה הככב הוא זולת מה שיושפע מהככב האחר. ואם אמר לנו אומר שהם לא ישתוקקו אלא במה שיש להם כלי לעשותו מזה הנמוס, ובעבור שלא היה להם כלי להשפיע בכאן כי אם חלק מה מזה הנמוס, הנה לא יושפע מהם זולת זה החלק אשר ייוחדו בו. אמרנו לו שאין זה מדרך הדברים הטבעיים, רצוני שיהיו שם כחות פועלות ולא יניח הטבע להם כלים יפעלו בהם. ובכלל הנה מפני שאנחנו נחייב להם הציור בעבור מה נמצא להם מההשפעה, הנה איננו ראוי שיונח להם ציור זולת במה שיחויב מפני מה שנמצא להם מהפעולות, כי אנחנו נקח תמיד מופת מהפעולות המסודרות מהצורה על ענין הצורה, כמו שנזכר בספר הנפש, ולזה איננו ראוי שיונח להם ציור אלא במה שנמצאהו מסודר מהם מהפעולות. ועוד שאם הונח הענין כן, רצוני שיהיה כל אחד מאלו השכלים משיג נמוס הנמצאות השפלות וסדרם וישרם בשלמות, הנה ישיג כל אחד מהם מה שהיה בו זה הנמוס אחד, והוא מה שילך ממנו מדרגת הצורה והשלמות. ואם היה הענין כן, מי יתן ואדע מה הוא זה הדבר שישיגהו העליון שלא ישיגהו השפל, וילך במדרגת הצורה אל מה שישיגהו השפל. וזה שאם הנחנו זה הענין השגתו באופן התחייב מפעולתיו מה שיתחייב מהם מנמוס הנמצאות השפלות, הנה אם הודינו זה שיהיה הולך מדרגת הצורה מהנמוס המסודר מהם, והוא מה שאפשר שיונח בזה, הנה יהיה זה הולך מדרגת הצורה מחלק מה מזה הנמוס, והוא החל אדשר יושפע מזה השכל באמצעות הככב, אבל לא יהיה הולך מדרגת הצורה אל מושכל נמוס הנמצאות השפלות בכללם וסדרם וישרם. ואם לא הונח מה שישיג העליון שילך מדרגת הצורה מציור השפל זאת ההשגה אשר זכרנו, אבל ענין אח שילך דרך הצורה מציור השפל, הנה לא אשער מה הוא זה הענין. ואי אפשר לאדם שיניח זה באופן נאות, ואפילו אם רצה שיסדר זה לפי מה שיבדא מלבו מזולת הבטה אל המוחש הזה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין ראוי לאחד מבעלי העיון שיניח שיהיו אלו השכלים כלם משיגים נמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם בשלמות. ואם הנחנו שיהיו כלם עלות ועלולים כשיהיה השפל יודע מנמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם מה שיושפע ממנו, וישיג העליון החלק מהנמוס שיושפע ממנו, וישיג עם זה ציור השפל, ויהיה סדור מה שיושפע מהעליון הולך במדרגת הצורה למה שיושפע מהשפל, כמה אני תמה אם היה מדרך הצייר שיצייר השפל שיושפעו ממנו הפעולות המסודרות מהשפל, מה זה שלא יסודרו אותם הפעולות בעצמם מהעליון, אחר שכבר הונח לו הציור הנמצא לשפל ממנו. ובכלל הנה כאשר הונח הענין בזה האופן, יתחייב הספק הראשון אשר זכרנוהו בהנחה הקודמת. ועוד שאם היה הענין כן, רצוני שיהיו ציוריהם הולכים מדרגת השלמות קצתם לקצת, הנה יחויב שיהיה הענין כן במה שיושפע מהם מהפעולות, כי יחס הציור האחד אל הציור השני הוא כיחס השופע מהציור האחד אל השופע מהציור השני. ואם היה מה שיושפע מהם מהפעולות בזה האופן, רצוני שיהיה השופע מהעליון הולך במדרגת הצורה אל השופע מהשפל, הנה יהיה זה בהכרח באחד משני פנים, וכל אחד מהם הוא שקר. וזהכי האופן האחד הוא שיהי הככב אשר ילך מדרגת הצורה מהיסוד אשר יניעהו הככב אשר ישפיע בו השכל הפועל מה שישפיע. והאופן השני שיהיה הככב אשר הוא כלי לשכל העליון פועל המורכב אשר ילך במדרגת הצורה למורכב או לפשוט אשר יפעלהו השפל. ואולם אם הונח הענין באופן הראשון, הנה היה ראוי שיהיה מספר אלו המניעים ארבעה לבד, כי מספר היסודות הוא זה המספר, וכבר נמצאם יותר מזה המספר, כמו שהתבאר מענין הככבים והגלגלים. ועוד שאנחנו נמצא לככב אחד רושם בשמירת היסודות הארבעה ובהווים מצד תקופותיו הארבע אשר יחדש בתנועתו. והמשל שבימות החמה יגברו האש והאויר מצד קורבת השמש לנו, ובימות הגשמים יגברו המים והארץ מצד מרחקו ממנו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שייוחס היסוד האחד לככב האחד על זה האופן, כי לכל אחד מהככבים ימצא רושם ביסודות כלם, ואם היו בזה הרושם מתחלפים, כמו שיראה מענינם. ואם הנחנו שיהיו קצתם מניעים היסודות על מדרגותיהם, והשאר מניעים המורכבים מהם על מדרגותיהם, ויהיה בזה האופן השופע מהעליון הולך במדרגת הצורה מהשופע השפל, הנה יחויב, כאשר הונחו מניעים היסודות, הספר שזכרנו, והוא שכבר ימצא רושם כל אחד מהם ביסודות, וזה היה בלתי ראוי שיהיה כן לפי זאת הנחה. ויתחייב גם כן לפי זאת הנחה שיהיה מספר אלו המניעים במספר היסודות והמורכב מהם. וזה מבואר הבטול, וזה שמספר היסודות והמורכב מהם הוא יותר ממספר אלו המניעים כפלים רבים. ועוד שאם היה הענין כן, היה שמירת המורכב האחד מיוחסת לאחד מאלו המניעים לבד, ואנחנו נראה הענין בחלוף זה. והמשל שאנחנו נמצאם כלם משתתפים בשמירת האדם, וזה ממה שלא יסופק למי שהשתמש במשפטי הככבים השתמשות מעט. וזה דבר בלתי אפשר לפי זאת ההנחה. ובכלל אם רצינו לזכור כל הספקות המתחייבות מאלו ההנחות, הצטרכנו למאמר ארוך, ולזה נקצר ונעמוד בכאן על מה שיש בו די בבטולם. וכאשר התישב שאין השופע מהם מהפעולות הולך במדרגת השלמות מקצת אלו המניעים לקצת, והיה מבואר שאלו היו ציוריהם הולכים מקצת לקצת במדרגת השלמות, היה ראוי שיהיה הענין בפעולותיהם כן. הוא מבואר שאין ציוריהם הולכים מקצת לקצת במדרגת השלמות. ובכאן התבאר שאין אלו השכלים כלם עלות קצתם לקצת כמו שהניחו הקודמים.

ס״אואם הנחנו שאין אחד מאלו השכלים עלה לחבירו, יקשה לנו לתת הסבה בתנועת הגלגלים שאין בהם ככב, כי יראה שתנועתם היא בעבור הככב, ולא יושפעו מהם בעצמם דבר מהפעולות. ולזה ראוי שנאמר כי מפני שגלגלי הככב האחד הם משרתים לגלגל הככב, הנה מניעיהם הם מניעים ממניע גלגל הככב, והוא אשר סדר להם אלו הציורים אשר יסודרו מהם תנועת גלגל גלגל מהם.

ס״בואולם אם יש בהם שכל אחד הוא עלה לשאר השכלים הנפרדים, או אין בהם אחד שיהיה עלה לחבירו, אבל כל אחד מהם משיג חלק מה מהנמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם, ואין בהם אחד שישיג זה הנמוס בשלמות הנה זה ממה שראוי שנחקור בו. ונאמר כי מפני שלא ישלם זה הנמוס לאלו הנמצאות כי אם בכללות אלו הגלגלים, הנה אם לא יהיה בכאן שכל אחד משיג נמוס הנמצאות בכללם, הנה יהיה הגעת השלמות באלו הנמצאות מהם במין מן המקרה, כמו הענין בבעלי המלאכות המתחלפות, שלא יתכן שישלם מכללם מלאכה אחת במספר אם לא מפני שהם כלם משרתים במלאכה אחת, היא אשר סדרה פעולותיהם באופן שתשלם מכללותם מלאכה אחת במספר, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה זה הענין מסודר להם מסבה יותר גבוה מהם תשגיח בהם ובמה שישלימוהו יחד, ולזה פשעו אלו המניעים ממנה באופן שישלם בו נמוס אלו הנמצאות וסדרם ויושרם ביותר שלם שאפשר. אלא שלא התבאר עדיין אם זאת העלה הראשונה היא ממניעי הגרמים השמימיים או היא דבר אחר זולתם, וזה ממה שנחקור עליו במה שאחר זה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמניעי הגלגלים שיש בהם ככב הם עלות למניעי הגלגלים אשר ישרתו שם. ואולם מניעי גלגלי הככבים הם כלם עלולים באופן אחד מאחד מהם, אם היה האחד מהם הוא העלה הראשונה ואם לא היה אחד מהם הוא העלה הראשונה, כמו שיתבאר במה שאחר זה, הנה הם כלם עלולים מהעלה הראשונה באופן אחד, רצוני שאין האחד מהם עלה לשני, כמו שהתבאר במה שקדם. ולזה יהיה כל אחד ממניעי גלגלי הככבים משיג החלק מהנמוס מאלו הנמצאות השפלות אשר תיוחד בו פעולתו, ותהיה העלה הראשונה משגת נמוס הנמצאות האלו וסדרם וישרם בצד אשר הם בו אחד, ותשיג עם זה אופן התחייבו מאלו המניעים העלולים ממנה, כי זה ממה שראוי שיהיה מושכל לה, לפי שהם הושמו בתכלית מה שאפשר מהשלמות, אלו שיושפע מהם מה שיושפע, וזה בלתי אפשר שיהיה בקרי ובהזדמן כמו שקדם.

ס״גואולם איזה מהגלגלים המשרתים לגלגל הככב הוא יותר נכבד, הנה ידמה שהמאוחר התנועה הוא יותר נכבד, כי הוא ישגיח בדבר יותר ארוך הקיום מהדבר שישגיח בו הממהר התנועה, והוא גם כן יגיע השופע ממנו בפעולה יותר מעטה מהפעולה אשר יגיע בה השופע ממנו הממהר התנועה.

ס״דואולם איזה מגלגלי הככבים הוא יותר נכבד, הנה ידמה שזה יודע מצדדים. הצד האחד התחלפם ברבוי הככבים ומיעוטם, ובגודל הככב ומיעוטו ביחס אל גלגלו. והצד השני התחלפם במהירות התנועה ואיחורה, וברבוי הכלים המשרתים להם ומיעוטם. וזה שהגלגל שיהיו בו ככבים יותר הוא יותר נכבד, כי היה השופע ממנו בתנועה אחת בעינה מספר רב מהפעולות מצד רבוי הככבים אשר בו. ולזה הוא מבואר שגלגל הככבים הקיימים הוא יותר נכבד מכל הגלגלים האחרים מצד רבוי הככבים אשר בו ולזאת הסבה בעינה יהיו גלגלי השמש והירח יותר נכבדים משאר גלגלי הככבים אשר אין בהם כי אם ככב אחד, לפי שאלו הככבים הם יותר גדולים ביחס אל גלגליהם משאר הככבים. ויהיה גלגל נוגה יותר נכבד מגלגלי ככבי שבתאי צדק ומאדים וכוכב, ויהיה גלגל צדק יותר נכבד מגלגלי שבתאי מאדים וכוכב. ובזה ההקש יתבאר בשאר איזהו יותר נכבד מזה הצד. וכבר יתבאר מזה שגלגל השמש יותר נכבד מגלגל הירח, לפי שאור השמש הו תמיד גדול, ואור הירח לא ימצא שלם אלא בעת הנגוד, ועוד שהירח מקבל אורו מהשמש. ואולם מצד אחור התנועה יתבאר שגלגל הככבים הקיימים הוא יותר נכבד, לפי שתנועת האורך אשר לו היא יותר מאוחרת מתנועת האורך הנמצאות לשאר הככבים. ומזה הצד יהיה גלגל שבתאי יותר נכבד מגלגלי שמש ונוגה וככב, וגלגלי שמש ונוגה וכוכב יותר נכבדים מגלגל הירח. ואולם מצד מיעוט הכלים יתבאר שגלגל הככבים הקיימים הוא יותר נכבד, ואחריו גלגלי שבתאי וצדק ומאדים ונוגה, ואחריהם גלגל ככב, ואחריהם גלגל הירח וזה כולו, אם לא יתוספו מפני תנועת הרחב גלגלים באלו הככבים. אבל אם יתוספו בהם גלגלים באופן שזכרנו, הנה תהיה מדרגת הירח בזה שוה למדרגת שבתאי וצדק, ואחריהם מאדים ונוגה, ואחריהם ככב. וכאן התבאר גם כן שגלגל הככבים הקיימים הוא יותר נכבד משאר גלגלי הככבים בכל אלו הפנים. וכבר יתבאר גם כן שהוא יותר נכבד מהם באופן אחר, וזה שהוא הנותן להם מה שלהם מהפעולות באופן מה, כמו שקדם, מצד היותם בחלקים מתחלפים ממנו, ולזה הוא מבואר שגלגל הככבים הקיימים הוא היותר נכבד שבאלו הגלגלים כולם, ולזה היה מקיף בכולם.

ס״היתבאר בו שמניעי הגרמים השמימיים לא ישיגו מנמוס הנמצאות השפלות זולת מה שיושפע מהם בזולת התמזגות נצוצי ככביהם קצתם עם קצת.

ס״וואחר שכבר התבאר שכל אחד ממניע גלגלי הככבים ישיג החלק מהנמוס הנמצאות שיושפע ממנו ביחוד, הנה ראוי שנחקור אם ישיג מניע גלגל הככב מה שיושפע ממנו מצד ההתמזגות אשר יתחדש מנצוץ ככב גלגלו עם נצוץ שאר הככבים, או לא ישיג כי אם מה שיושפע ממנו ביחוד.

ס״זונאמר שאם הנחנו שלא ישיג מניע גלגל הככב מה שיתחייב מההתמזגות אשר יהיה מניצוץ הככב אשר בגלגלו עם שאר נצוצי הככבים, הנה לא ישיג מה שיושפע ממנו. וזה יחשב שיהיה הפך מה שהתבאר מענין אלו המניעים, רצוני שכבר התבאר שהוא ראוי שישיג כל אחד השופע ממנו. ואם הנחנו שישיג המתחייב מאלו ההתמזגיות, הנה בהכרח תהיה לו ידיעה במה שיושפע מהככבים אשר יתמזג עמהם, ויהיה אצלו הציור אשר יציירוהו כלם, ויחוייב מזה שישיג כל אחד מהם נמוס הנמצאות וסדרם בשלמות, וכבר התבאר בטול זה במה שקדם.

ס״חואולם איך יתבאר שהוא מחויב, אם הונח שישיג מה שיתחייב מן ההתמזגות, שישיג מה שיושפע מהככבים אשר יתמזג עמהם, הנה לפי מה שאומר. וזה כי ההתמזג, לפי שהוא מורכב מטבע הפשוטים אשר הורכב מהם, והיה מטבעם בו לפי יחס ההתמזגות, הנה יחויב למי שידע טבע ההתמזגות שידע טבע הפשוטים אשר התמזג ויחסם בהתמזג. ונאמר שכבר ידמה שישיג כל אחד ממניעי גלגלי הככבים מה שיושפע ממנו בזולת התמזגות, אבל לא ישיג מה שיושפע ממנו בהתמזגות, ואולם זאת ההשגה תהיה לעלה הראשונה לבד אשר שפעו ממנה אלו המניעים וגלגליהם באופן שישלם מהם נמוס הנמצאות וסדרם וישרם. וזה שכמו שימצא במלאכות המשרתות למלאכה אחת שכל אחת תשיג מה שייוחס למלאכתה לא מה שיצטרף ממלאכתו אל מלאכה משאר המלאכות המשרתות, ותשיג הצרוף הזה המלאכה הראשיית, כן הענין בזה. ובכאן התבאר כי ההבדל בין ציור העלה הראשונה וציור אלו המניעים הוא נפלא מאד, וזה שאלו המניעים לא ישיגו כי אם חלק מה מהנמוס מהנמצאות וסדרם וישרם, והוא החלק השופע מהם, וגם החלק ההוא לא ישיגו בשלמות, כי הם לא ישיגו ההתמזגות. ואולם העלה הראשונה תשיג נמוס הנמצאות וסדרם וישרם בשלמות. ומזה יתבאר עם מה שקדם במאמר הראשון מזה הספר שאין יחס בין ציור העלה הראשונה ובין ציור אלו המניעים.

ס״טיתבאר בו שאין יחס זמני תנועות הככבים קצתם אל קצת בלתי מדבר.

ע׳וראוי שנחקור אם יחס זמני תנועות הככבים קצתם אל קצת הוא אפשר שיהיה בלתי מדבר, או אם אי אפשר זה. ונאמר כי מפני שהתבאר כבר שאלו התנועות מסודרות משכל באופן שישלם מהם מה שבכאן, ושהשכל הוא אשר סדרם בזה האופן כדי שישלמו בהם אלו הנמצאות, הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה יחסם בלתי מדבר, שאם היה זה כן, היה בלתי מושג מה שיתחייב מההתמזגות אשר להם, לפי שהם לא ישובו ביחס אשר הם בו עתה קצתם עם קצת לעולם, לפי שיחס תנועותיהם קצתם אל קצת הוא בלתי מדבר, ולזה יתחדשו מהם יחסים בלתי מוקפים, ומה שזה דרכו לא תתכן זו ידיעה, כי הידיעה בדבר תחייב שיהיה מוקף ומוגבל, אבל אלו היחסים יחוייב שיהיו ידועים. הנה אם כן אי אפשר בזה היחס שיהיה בלתי מדבר. ואם אמר אומר שכבר ישובו בקרוב אל המקום שהם בו, ולזה לא יתחדש מהחלוף הזה רושם מוחש. אמרנו לו כי בהכפל זה השעור פעמים רבות יתחדש ממנו מה שיהיה לו שעור מוחש, ויתבלבלו מפני זה אז אלו היחסים המוקפים אשר ידעם השכל הראשון מאלו הככבים. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שלא יהיה זמני יחס התנועות אשר לככבים קצתם אל קצת בלתי מדבר.

ע״איתבאר בו שאין השם יתברך השכל המניע לגלגל הככבים הקיימים כמו שחשבו אנשים.

ע״בוראוי שנחקור אם מניע הגלגל הככבי הוא השם יתברך ויתעלה, או היה האלוה למעלה ממנו במדרגה. כי כבר אמרו הקודמים שהאלוה הוא דבר זולת מניע הגלגל הככבי, וקצתם אמרו שהאלוה הוא מניע הגלגל הככביי. והנה אנחנו נמצא לכל אחת מאלו הדעות פנים מההראות. וזה שכבר יראה שיהיה מניע הגלגל הככביי הוא האלוה יתברך מפנים. מהם, כי מפני שאנחנו נמצא מדרך אלו המניעים שיניעו הגלגלים בדרך שיושפע מהם מנמוס הנמצאות לפי מה שאצלם מהציור, הנה יחשב שיחויב מזה שיהיה האלוה יתברך מניע גלגל מה, אחר שהוא משיג נמוס הנמצאות, ולולי זה תהיה בכאן עלה מניעה אין פועל לה. וזאת הטענה נשען עליה אבן רשד בפירושו למה שאחר הטבע, ובאר ממנה שמניע הגלגל הככבי הוא האלוה יתברך, וחשב שהוא דעת הפלוסוף. ומהם, שאנחנו נמצא לפי מה שקדם מהבאור שאין יחס למניעי גלגלי שאר הככבים אל מניע גלגל הככבים הקיימים, וזה שמניע גלגל הככבים הקיימים יסודרו ממנו פעולות רבות מצד רבוי הככבים אשר בו ומצד ההתמזגות אשר יתחדש מנצוציהם, והוא גם כן נותן לשאר הככבים באופן מה מה שיש להם מהפעולות ולפי שאלו הסגולות ראוי שימצאו לראשון, הנה ידמה שיהיה מניע הגלגל הככביי האלוה יתברך. – וכבר יראה גם כן באופן אחר שאין מניע הגלגל הככביי הוא האלוה יתברך. וזה שכבר התבאר ממה שקדם שאין מניע הגלגל הככבי משיג כלל מנמוס המסודר משאר הככבים, ולא ההתמזגות אשר לנצוציהם עם נצוצי ככביו, ולא ההתמזגות אשר יהיה מנצוצי שאר קצת הככבים עם קצת. ואולם הראשון יחוייב שישיג נמוס הנמצאות בכללותו, לפי שהוא מסודר ממנו יתברך, והוא אשר ייחד קצת הגלגלים בחלק מה מזה הנמוס, וקצתם בחלק אחר, באופן שישלם מכולם זה הנמוס על צד מה שיניח מנהיג המדינה המשובחת קצת האנשים במלאכה מה וקצתם במלאכה אחרת, בדרך שישלם מכללותם סדור המדינה, ולולי זה הנה ישלם סדור המדינה בדרך המקרה, ושלמות כמו זה הענין הנפלא בדרך המקרה הוא בלתי אפשר, ולזה יחוייב שישלם זה מהם מצד עלה אחת תשיג ענין זה הנמוס בכללותו, היא העלה לכלם, כמו שקדם. ואולם מניע הגלגל הככביי הוא האלוה יתברך. ועוד שהראשון ראוי שיהיה בתכלית מהכבוד והשלמות בדרך שלא יהיה יחס בינו ובין זולתו. ואם היה מיוחס לו הנעת גלגל אחד, היה ענינו מתיחס ומשתתף לשאר מניעי הגלגלים, וזה דבר בלתי ראוי שיונח בו יתברך. ועוד כי העלה הראשונה, בעבור שישפע ממנה המציאות בכללו, לא חלק זולת חלק, הנה אין ראוי שתהיה נקשרה לגשם מיוחד מהגשמים אשר יושפע באמצעותם נמוס אלו הנמצאות. ואולם אמרנו זה, כי יראה שמניעי הגרמים השמימיים נקשרים בגלגליהם על דרך הקשר השכל הנקנה באיש מה מאישי האדם, כמו שזכרנו במאמר הראשון מזה הספר. ומזה המקום תסור הטענה אשר חייב ממנה אבן רשד שיהיה מניע הגלגל הככביי הוא האל יתברך. וזה שלא יחויב מהנחתנו, שלא יהיה השם יתברך מניע גלגל מה מיוחד, שתהיה בכאן עלה מניעה אין פועל לה, אבל אמנם היה מחוייב בזה, אם הנחנו שלא יהיה מבוא לסבה הראשונה בהנעת הגלגלים כלל. וזה דבר לא יחוייב מזאת ההנחה, אבל יראה לפי זאת ההנחה שהסבה הראשונה היא המניעה כל הגלגלים באופן מה, וזה שמניעיהם יניעו אלו הגלגלים בה האופן, מפני מה שציירו מנמוס הנמצאות אשר בנפש הסבה הראשונה אשר שפע ממנה מציאותם ומציאות הגלגלים המתנועעים מהם, ולזה תהיה פועלתם מסודרת תמיד מהסבה הראשונה. ועוד כי זה דבר ראוי שיונח כן בסבה הראשונה, כמו שזכרנו שהוא, כי מפני שיושפע ממנה כלל הנמצאות, לא חלק זולת חלק, הנה אין ראוי שתהיה נקשרת לגשם מיוחד מהגרמים השמימיים אשר יושפע באמצעותם נמוס אלו הנמצאות, ולזה ראוי שיהיה פעל כל אלו הגשמים מסודר ממנה. ובהיות הענין כן, היתה העלה הראשונה היא יותר אמתית בשתהיה פועלת משאר המניעים אשר ימצאו לגלגלים, כי היא תשימם פועלים, ומה שישים זולתו בתאר מה הוא יותר אמתי בתאר ההוא מהדבר המתואר בזה השם מצדו, כמו שהתבאר במאמרים הכוללים. ולזה הוא מבואר שהיותר אמתי בשיהיה פועל נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, הוא השם יתברך. והנה יתבאר גם כן שהוא פועל תמיד אלו הנמצאות כלם לפי מה שאומר. וזה כי כבר התבאר שהשגת מניעי הגרמים השמימים בנמוס הנמצאות וסדרם וישרם היא חסרה מאד, כי הם לא ישיגו אלא חלק קטן מזה הנמוס, והוא מה שיסודר מאחד אחד מהם מזולת התמזגות. וכאשר היה זה כן, והיה מבואר שתנועתם היא על צד התשוקה והציור, והיה מבואר שאי אפשר שתהיה להם זאת התשוקה הנפלאה התמידית מפני הציור החסר אשר להם בנמוס הנמצאות, הנה הוא מבואר שזאת התשוקה תהיה להם מצד ציורה שזה הנמוס הוא חלק מהנמוס השלם אשר בנפש הסבה הראשונה, ולזה ישתעבדו תמיד ויחשקו לעשות חלקם מזה הנמוס השלם, מפני החשק השלם אשר להם בסבה הראשונה. ובזה האופן יהיה השם יתברך פועל תמיד כל הנמצאות, ואליו יהיה חשק כל אחד מהמשיגים, כי כל אחד מהם כוסף שיגיע לו שלמותו, ואין זה השלמות דבר יותר מהנמוס אשר לו בנפש הסבה הראשונה.

ע״גואולם מה שיחוייב שיהיה השם יתברך מניע הגלגל הככביי, לפי שהוא מחויב שימצאו למניע ההוא סגולות יאותו לסבה הראשונה, הוא בלתי צודק. אבל הענין בחלוף זה, והוא שכבר התבאר שאין למניע ההוא השגה בכלל נמוס הנמצאות, וזה דבר מחויב בעלה הראשונה, כמו שזכרתי, רצוני שהוא מחויב שתהיה לו השגה בכלל נמוס הנמצאות וסדרם וישרם. ובכאן התבאר שהשם יתברך הוא בלתי מניע הגלגל הככביי, והותרו הספקות הנופלות בזאת ההנחה.

ע״דיתבאר בו באיזה צד מהתוארים ראוי שיתואר השם יתברך, ואיך יחסו למניעים העלולים ממנו, לפי מה שאפשר לנו.

ע״הוראוי שנחקור לפי מה שאפשר לנו באיזה מהתארים ראוי שיתואר השם יתברך, ובאיזה מהם לא, ואיך יחסו למניעים העלולים ממנו. והוא מבואר שהדרך אל זאת החקירה הוא שנדע תחלה מה שימצא לשם יתברך מהפעולות, ובאיזה אופן ימצאו לו, כי כשידענו זה, הנה ידענו מה שראוי שיתואר בו השם יתברך מהתארים.

ע״וונאמר שכבר התבאר ממה שקדם שאצל כל אחד ממניעי הגרמים השמימיים השגה בחלק מה מנמוס הנמצאות וסדרם וישרם, והוא החלק אשר תיוחס אליו השפעתו במה שבכאן. ושבעבור שלא ישלם זה הנמוס אלא בכללות אלו המניעים, הנה יחויב שיהיה זה הענין מסודר להם מסבה יותר גבוהה מהם תשגיח בהם ובמה שישלימוהו יחד. ולזה שפעו אלו המניעים ממנו בזה האופן שישלם בו נמוס הנמצאות ביותר שלם שבפנים, ומפני זה היה מחויב שיהיה אצל הסבה הראשונה השגה בנמוס הנמצאות וסדרם וישרם על השלם שבפנים. ולזה תשיג מה שהיה בו זה הנמוס אחד, והוא מה שילך מדרגת הצורה ממנו, על שזה המושכל הוא בעינו הסבה הראשונה, כי היה השכל והמשכיל דבר אחד בהכרח, כמו שבאר הפלוסוף והתבאר גם כן במה שקדם במאמר הראשון מזה הספר. ולזה תהיה הסבה הראשונה משגת עצמותה, ובהשיגה עצמה השיגה הנמצאות כלם יחד ביותר שלם שבפנים, כי היא תשיג אותם בצד אשר היו כלם דבר אחד במספר, והוא מה שילך מהם במדרגת השלמות. והוא מבואר שענין זאת ההשגה הוא דבק לה תמיד, לפי שמציאות השכל הוא דבק להשגה אי אפשר זולת זה, שאם היתה נפרדת ממנו ההשגה בעת מה, לא יהיה אז שכל, ויהיה נפסד מה שאי אפשר שיפסד. והוא מבואר גם כן שהוא ישיג כל אלו המושכלות יחד, לא אחת אחר אחת, שאם הונח שיהיה משיג אותם אחת אחר אחת, יהיה עצמותו משתנה תמיד ויצטרך גם כן אל הזכירה, וזה מבואר הבטול.

ע״זוהנה יתבאר שהערבות והשמחה בהשגתו ביותר שלם שבפנים, כמו שבאר הפלוסוף, וזה שההשגה היא דבר ערב למשיגים, וכל מה שתהיה ההשגה לדברים יותר ולדבר יותר נכבד, יהיה הערבות והשמחה יותר, ולזה היתה שמחתו וערבתו במה שישיגהו בתכלית מה שאפשר, כי הוא ישיג כל הדברים וישיגם בצד היותר נכבד שאפשר. וכבר תדע עוצם מדרגת זה הערבות והשמחה, כמו שזכר הפלוסוף, אם תקיש בזה בין השמחה העצומה והערבות החזק אשר ימצאנו בעת השיגנו קצת הדברים הנכבדים, שנמצא בזה מהשמחה והערבות מה שלא יתכן שיוקש אליו הערבות אשר נשיג בדברים הגופים, ובין מה שראוי שימצא מזה לסבה הראשונה. וזה שזה ימצא לנו שעור מעטי מהזמן, כי מפני היות הנפש אחת, לא יוכל השכל אשר בנו להתבודד בזאת ההשגה כי אם שעור מעטי מהזמן, וזה יהיה ממנו בקושי עצום. ואם היתה זאת ההשגה בעינה אשר לנו מתמדת בלא הפסק, תהיה השמחה והערבות אשר ימצא לנו יותר נפלא לאין שעור, כי אין יחס בין מה שהוא בכל הזמן בזולת קושי ומה שימצא בזמן מועט עם קושי וצער. ואם היתה זאת ההשגה בכל הדברים בצד היותר נכבד, הנה יהיה התענוג והשמחה יותר נפלא לאין שעור, כי אין יחס בין המושכל אשר נשיגהו אנחנו ובין המושכל אשר תשיגהו הסבה הראשונה.

ע״חומזה הצד יתבאר גם כן שאין יחס בין השמחה והתענוג אשר לשם יתברך במה שישיגהו אל השמחה והתענוג אשר למניעי הגרמים השמימיים. ולזה הסכימו חכמינו הקודמים זכרונם לברכה שתכלית השמחה היא אצל השם יתברך, וזהו אמרם שהשמחה במעונו, רוצה לומר שתכלית השמחה היא במדרגת השם יתברך, כי המעון והמקום יאמרו על זה האופן. ולזה גם כן הסכימו שהשמחה לנו במה שנשיג מהשם יתברך, וזהו מה שאמר דוד עליו השלום הודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, לפי שהוא מבואר שכל מה שתהיה ההשגה לדבר יותר נכבד תהיה השמחה בה יותר עצומה.

ע״טוהנה יתבאר גם כן שהוא החיות היותר שלם, וזה כי ההשגה היא חיות, ואשר חלקו בה יותר יהיה חלקו בחיים יותר. ולזה יהיה האספוג הימי הפחות שבמיני החיות, כי לא היתה לו מההשגה רק מה שיושג בחוש המשוש, והיה האדם היותר נכבד שבמיני החיות שימצאו למה שבכאן, כי היתה לו מההשגה יותר. ובכלל הנה ההשגה היא מה שיובדל החי מהבלתי חי, ולזה יחויב שמי שהיתה לו ההשגה יותר שלמה יהיה החיות יותר שלם. ומזה יתבאר שהשם יתברך הוא החיות היותר שלם שאפשר, כי הוא ההשגה היותר שלמה. ויתבאר מזה שאין יחס בענין החיות בינו ובין זולתו מהנמצאות, כמו שאין יחס בין השגתו והשגתם. ובהיות הענין כן, הנה הוא החיות היותר ערב שאפשר לאין שעור.

פ׳והנה יתבאר גם כן שהוא היותר אמתי בשם העצם, לפי שכל אחד מהעצמים הם מאוחרים ממנו, ומה שקודם העצם הוא מחויב שיהיה עצם, לפי שהעצם הוא הקודם לשאר דברים כלם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. ובכלל הנה מפני שמושכל הדבר שהוא עצם הוא עצם, והיה השם יתברך הוא המושכל מכל הנמצאות בפנים מה, הנה הוא עצם בהכרח. ואולם אמרנו שהוא מושכל הנמצאות באופן מה, לפי שהוא לא קנה זה המושכל מהנמצאות, כמו הענין בידיעתנו, אבל הענין בהפך, וזה שהנמצאות שפעו מזה המושכל, כמו שיושפעו הענינים הנעשים במלאכה ממושכל ענין המלאכה ההיא אשר הוא בנפש האומן.

פ״אוהנה יתבאר גם כן שהוא היותר אמתי בשם הנמצא. וזדה שהנמצא יאמר בקדימה על העצם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע ויאמר באחור על המקרים, לפי שהם אינם נמצאים אם לא מצד העצם אשר ימצאו בו. ומזה האופן בעינו יתבאר שהנמצא יאמר ראשונה על השם יתברך, כי הוא נמצא בעצמותו ולא קנה המציאות מזולתו, ואולם כל אחד מהעצמים זולתו קנה המציאות ממנו, ולזה הוא מבואר שהוא יותר אמתי בשם הנמצא מכל נמצא זולתו, כי כל מה שישים זולתו אל שיתואר בתואר מה, הנה הוא יותר אמתי ממנו בתאר ההוא. ובכלל הנה מפני שהצורה היא אשר תשים הדבר נמצא באופן שהוא בו מהמציאות, ויהיה השם יתברך צורת כל הדברים וממנו יושפעו כל הצורות, הוא מבואר שהוא ישים כל הדברים באופן שיהיו מתארים בשם הנמצא.

פ״בובזה הבאור בעינו יתבאר שהוא היותר אמתי בשם האחד מכל הדברים, כי הצורה היא אשר תשים כל אחד מהדברים באופן שיהיה אחד, וזה כי ההתאחדות לדברים מצד הצורה. ולזה הסכימה התורה לתאר השם יתברך בשני אלו התארים, רוצה לומר ההיות והאחד, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

פ״גובכאן טעה אבן סינא טעות אינו מועט, וזה כי הוא חשב שאין ראוי שיתואר השם יתברך בשני אלו התארים, לפי שהוא יראה שהמציאות והאחדות היא מקרה קרה לעצם, והוא דבר נוסף על העצם. והנה באר ארסטוטלוס במה שאין ספק בו בטול זאת ההנחה בפרק השלישי ממאמר הנרשם באות הגימל, והוא המאמר הרביעי ממה שאחר הטבע, וזה לשון הפרק ההוא. ואולם האחד והנמצא אחר שהיו דבר אחד, או שהיה לשניהם טבע אחד, הנה ימשך כל אחד מהם לחבירו בהמשך הראשית והעלה קצתם לקצת, ולא לפי שגדר אחד מורה על שניהם. ואין הבדל ביניהם ואם חשבנו כמו זאת המחשבה, לפי שהמאמר האומר אדם אחד, ואדם נמצא, ואדם זה מורה על דבר אחד, ולא יורה על דברים מתחלפים כאשר יכפלו אותם. הנה ידוע כי המלה אשר אדם הוא אדם אחד לא תורה על דברים מתחלפים, אמר שאין הפרש בין מאמר האומר אדם הוא, או אדם אחד, לא בהויה ולא בהפסד. וכן המאמר באחד גם כן, הנה ידוע שהתוספת בזה מורה על דבר אחד, ולא יורה האחד על דבר אחר זולת הנמצא. ועוד נאמר שעצם כל הדברים אחד לא במין המקרה, ולזה נאמר שעצם כל דבר נמצא, הנה ידוע שמספר צורת האחד על מספר צורת הנמצא. וזה מה שפירשנו אנחנו בזה המאמר לפירושינו למה שאחר הטבע. ואולם האחד והנמצא אחד שהם דבר אחד בעינו, לפי שאיזה טבע שיהיה נמצא הנה הוא אחד, ולזה ינשאו שניהם על דבר אחד בעינו. הנה הוא מבואר איך שהונח זה, הנה ימשך כל אחד לחבירו בהמשך הראשית והעלה קצתם לקצת, לפי שהם מורים על דבר אחד בעינו, ואם היה שיהיו מורים עליו מצדדים מתחלפים. והנה יתבאר כי אין זה הענין בהם לפי שגדר אחד מורה על שניהם, עד שיהיו הנמצא והאחד במדרגת השמות הנרדפים, שאם היה הדבר כן, היה אמרנו הנמצא אחד במדרגת אמרנו הנמצא נמצא, אבל יורו על מהות אחד בעינו מצדדים מתחלפים. ובכלל הנה האחד יורה עליו מצד העדר החלוקה, והנמצא יורה עליו מצד המציאות אשר לו. וארסטוטלוס יבאר שאף על פי שנחשוב כמו זאת המחשבה בנמצא והאחד, רוצה לומר שלא יהיו אחד בגדר, והוא האמת בעצמו, הנה עם כל זה אין הבדל בין האחד והנמצא. ואולם אמר זה לפי שהרבה מהדברים הם נמשכים קצתם לקצת, והם מתחלפים במהותם, כמו הצוחק והמדבר, ולזה ישתדל ארסטוטלוס לבאר שהאחד והנמצא הם מהות אחד בעינו. וזה יתבאר מזה הצד, לפי שמאמר האומר אדם אחד, ואדם נמצא, ואדם זה, והוא האיש המוחש אשר יורו עליו במלת זה, הנה זה כלו מורה על דבר אחד בעינו, כי אין אלו הנשואים דברים נוספים על מהות האדם, כאמרנו אדם כותב, ואדם לבן, כי אלו יורו על דברים מתחלפים בעצמות, ויורו במקרה על דבר אחד, רצוני מצד שקרה לאדם הכותב שיהיה לבן. והנה יתבאר כי אלו הנשואים, רצוני האחד והנמצא, לא יורו על דברים מתחלפים כאשר יכפלו אותם, ונאמר זה הוא אחד, או זה אדם, או זה אדם אחד נמצא. ואולם היה זה כן, לפי שכן אחד מהם מורה על מהות אחד בעינו, ואם הורו עליו מצדדים מתחלפים. וזה כי הנשואים המתחלפים הנה כאשר נכפלו הורו בהכרח על דברים מתחלפים, כאמרנו בראובן שהוא אדם לבן כותב, כי הנשוא האחד הורה בה המאמר על דבר זולת מציאות המקרה שהוא הלובן בראובן, והאחר הורה על מציאות הכתיבה בו. ואולם כשלא נכפלו יחשב ששניהם יורו על דבר אחד בעינו, והוא ראובן דרך משל, כי כשתאר ראובן שהוא לבן, הורה זה השם על הלובן והנושא יחד, והוא ראובן, וכן הענין כשנקראהו כותב. ובהיות הענין כן, רצוני שאלו הנשואים, כשהוכפלו האחד והנמצא, לא הורו על דברים מתחלפים, לפי שאין הפרש בין מאמר האומר אדם נמצא או אדם אחד לא יורו על דברים מתחלפים בזולת שיחבר אליו הנשוא השני, והוא האחד, ובין המאמר אשר יחוברו שני אלו הנשואים ויאמר אדם אחד, לא בהוייה ולא בהפסד, רוצה לומר נמצא, כי אשר ידרך אל ההוייה איננו נמצא על שיהיה אדם בפעל, ולא מה שהוא בהפסד, הנה זה המאמר כמו אמרנו אדם אחד נמצאו. אמנם לא רצה ארסטוטלוס להמשיל בזה בשיאמר אדם אחד נמצא, לפי שלא יאמר אחד מן האנשים כמו זה המאמר להגלות הענין במה שהוא אחד שהוא נמצא. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו אין הפרש בין מאמר האומר האדם הוא אדם אחד לא בהפסד שאין הפרש בין מאמר האומר האדם הוא אחד אדם לא בקנין ולא בהעדר, כי לא יורה האחד מהם על דבר זולת מה שיורה עליו האחר. והנה הבאור הראשון הוא יותר נאות. וכן המאמר באחד, רוצה לומר כי אין הפרש בין אמנו אדם אחד ואמרנו אדם אחד לא בהוייה ולא בהפסד, כמו שאין הפרש בין אמרנו אדם אחד ואמרנו אדם אחד לא בהוייה ולא בהפסד, כמו שאין הפרש בין אמרנו אדם נמצא ואדם אחד לא בהויה ולא בהפסד. הנה אם כן הוא מבואר שהתוספת בזה בהכפל אלו הנשואים הוא מורה על דבר אחד בעינו, ולזה הוא מבואר שלא יורה האחד על דבר אחר זולת הנמצא, וזה שאם היה מורה על דבר אחר זולתו, היו בהכרח אלו הנשואים מורים על דברים מתחלפים בשנכפלו. ועוד יתבאר באופן אחר שהאחד אינו דבר זולת הנמצא, וזה שעצם כל אחד מהדברים הוא אחד לא במין המקרה, רוצה לומר שאינו אחד מצד המקרה ימצא בו, כמו שיהיה הדבר לבן מצד מקרה הלובן הנמצא בו, אבל הוא אחד מצד מהותו, ולא יורה האחד בו על דבר נוסף על עצמותו. וזה מבואר, לפי שאם היה האחד נשוא על כל הדברים מצד מקרה מה נמצא בהם, היה האחד סוג לכל הדברים, כמו שהכמות סוג לכל הכמיות, וזה דבר בלתי אפשר, לפי שאם היה האחד סוג, היה בלתי אפשר שינשא האחד על ההבדלים אשר יחלקו בהם המינים אשר תחתיו, כי הסוג אי אפשר בו שינשא על ההבדלים אשר יחלקו בהם המינים אשר יקיף בהם, והמשל כי החי לא ינשא על הדבור והעופות, ואמנם ינשא על המדבר והמעופף. ואולם האחד מבואר מענינו שהוא נשוא על כל אחד מהבדלי הנמצאות. וגם כן הנה אם היה כל דבר אחד מצד מקרה מה נמצא בו, הנה הוא מבואר שכבר אפשר שנורה על הדבר ההוא מופשט מהמקרה ההוא כשנקרא אותו בשם בלתי נגזר, והוא אז הדבר ההוא בלתי מתואר בשהוא אחד, כי אין בו המקרה אשר ישימהו אחד. וזה שקר, כי כבר נמצא שכל דבר אפשר שיתואר בשהוא אחד. ועוד שאם היה כל דבר אחד מצד מקרה מה נמצא בו, הנה יחוייב בזה המקרה, כשהורינו עליו בשם בלתי נגזר, שיהיה מתואר בשהוא אחד מצד מקרה אחר נמצאנו בו, וילך אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאחד לא יורה על מקרה נוסף על מהות מה. ולזאת הסבה גם כן נאמר שעצם כל דר הוא נמצא, ר"ל שלא יורה הנמצא עליו מצד מקרה נוסף על המהות. וזה גם כן מבואר ממה שקדם, לפי שאם היה הנמצא מורה על הדברים מצד מקרה נוסף על עצמותם, היה הנמצא סוג לכל הדברים, וזה דבר בלתי אפשר, לפי שהנמצא הוא נשוא על כל אחד מההבדלים אשר יחלקו בהם הנמצאות אשר יקיף בהם הנמצא. הנה יתבאר בזה במה שאין ספק בו בטול מה שאמר אותו אבן סינא מענין הנמצא והאחד. ומזה יתבאר שבאלו התארים ראוי שיתואר השם יתברך, כמו שיסדה אותו התורה.

פ״דוכן יתבאר ממה שקדם שהוא היותר ראוי שיקרא פועל מכל נמצא זולתו, כי הוא ישים שאר הדברים פועלים במדרגת המלאכות הראשיות עם המלאכות המשרתות לה, כי המלאכה הראשיית היא אשר תיישיר המלאכות המשרתות לה לעשות מה שיעשוהו בדרך שיהיה נאות אל התכלית אשר תכוונהו המלאכה הראשיית, וזה אמנם יהיה בתשוקה אשר תמצא לכל אחד ממניעי הגרמים השמימיים להשיג חלקם מהנמוס אשר בנפש הסבה הראשונה, מצד מה שהוא חלק מהנמוס השלם ההוא, כמו שבארנו במה שקדם, וישתוקקו מעצם הציור ההוא להניע גלגליהם בזה האופן הנפלא. ולזה הוא הראשון פועל תמיד בזה האופן הנמצאות כלם. ולפי שזה הפעל המסודר ממנו לנמצאות הוא שלמותם ותכליתם אשר הוא הטוב, הנה ראוי שיתואר השם יתברך בשהוא מטיב וחונן ומשפיע יותר מכל נמצא זולתו. ולפי שהצורה היא התכלית אשר היא הטוב, והיה השם יתברך צורת כל הנמצאות, כמו שקדם, כי הוא מה שהיה בו נמוס כל הנמצאות אחד, הנה הוא יותר ראוי שיקרא טוב ותכלית מכל דבר זולתו, כי הוא יתן לכל הדברים מה שלהם מהטוב והתכלית, ותתחלפנה מדרגותינם בטוב לי התחלף מדרגותיהם בנמוס המסודר להם מהסבה הראשונה. – וכן יתבאר גם כן בשהוא היותר ראוי שיקרא צדיק וישר מכל נמצא זולתו, לפי שהצדק והיושר קנו הנמצאות כלם ממנו. – וכן יתבאר שאצלו העוז והממשלה והיכולת אשר בתכלית, וזהמבואר ממה שישפע ממנו בזה האופן שאין בו לאות ולא קצור. ובכלל הנה הוא אשר יתן העוז והיכולת לשאר הצורות לפעול מה שיפעלו אותו בה האופן הנפלא, ולזה הוא מבואר שהשם יתברך הוא יותר ראוי שיקרא עזוז וגבור מכל נמצא זולתו. וראוי שתדע שאלו השמות כלם יורו על דבר אחד במספר, ואם היה שיהיו מתחלפים בצדדי ההוראה. וראוי שנודע להמון כי כאשר יתואר השם יתברך באלו המקרים והתארים, יתואר בהם באופן יותר נכבד לאין שעור מהאופן אשר יתוארו בהם שאר הנמצאות. וכן ראוי שנשלל ממנו הדברים אשר הם חסרונות, והיה אפשר שיחשב שיהיו נמצאים בו.

פ״הואולם יחס השם יתברך אל המניעים הנדלים אשר קדם זכרם הוא בתכלית הרוחק וההבדל, עד שלא יתכן שיפול יחס בינו וביניהם. וזה יתבאר לך אם תניח שתהיינה כל המושכלות אשר בנפש הסבה הראשונה אצל כל אחד מאלו המניעים, ותניח שלא ישיגו מה שהיו בו כל אלו המושכלות דבר אחד במספר, והוא מה שילך מהם דרך הצורה, הנה לא יהיה יחס בינו וביניהם כלל, כי אין יחס בין ההיולי והצורה, וכאשר נניח שלא תהיה לכל אחד מהם כי אם קצת אלו המושכלות, הנה יהיו אלו המניעים יותר רחוקים ממדרגת השם יתברך לאין שעור, וכל שכן כאשר הונח מה שישיגוהו מנמוס אלו הנמצאות חלק קטן מנמוס הנמצאות כלם, כמו שכבר התבאר מענין אלו המניעים, וזה שכבר יתבאר שאחד אחד מהם לא ישיג כי אם נמוס מה שיושפע ממנו ביחוד, ולא ישיג מה שיושפע משאר המניעים, ולאמה שיושפע מהתמזגות נצוצי ככביהם. ובכאן התבאר שאין יחס כלל בין השם יתברך ובין מניעי הגרמים השמימיים, כי הם חסרים מאטד ביחס אל שלמותו, ולזה אמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. ועוד כי אין יחס בין מה שמציאותו וקיומו מעצמותו ובין מה שמציאותו וקיומו והשגתו מזולתו.

פ״ווראוי שתדע שכאשר הונח ענין אלו המניעים כמו שהתבאר מענינם, רצוני שיהיה המושכל אצל האחד מנמוס הנמצאות זולת מה שהיה ממנו אצל האחר מנמוס הנמצאות זולת מה שהיה ממנו אצל האחר, לא נצטרך אותם להניח כלם עלות קצתם לקצת, כדי שיהיה האחד מהם דבר זולת האחר. וזה כי השכלים אשר מושכליהם דבר אחד בעינו הם כלם בהכרח דבר אחד במספר, כי לא ימצא רבוי בדברים המסכימים בצורה אם לא מצד ההיולי. ולפיח שאלו השכלים הם בלתי בעלי היולי, הנה אי אפשר שימצא בהם רבוי כשהונח ענינם בה האופן. ואולם השכלים אשר מושכליהם מתחלפים, כמו הענין באלו המניעים, לפי מה שהתבאר מענינם, הנה הם בהכרח רבים במספר.

פ״זיתבאר בו מה הוא השכל הפועל להויות השפלות.

פ״חוראוי שנחקור בכאן בשאלה עמוקה וקשה מאד, והוא אם השכל הפועל ההויות אשר בכאן, שהוא השכל הפועל אשר התבאר מציאותו בספר הנפש, כמו שבארנו במה שקדם, הוא אחד ממניעי הגרמים השמימיים, או הוא דבר שופע מכלם, או הוא הסבה הראשונה בעינה, או הוא דבר שופע ממנה.

פ״טוכבר יראה שאי אפשר שיהיה השכל הפועל אחד ממניעי הגרמים השמימיים, לפי שאי אפשר, אם הונח הענין כן, שתהיה בשכל הפועל השגה מנמוס אלו הנמצאות כלם אשר בכאן, כי אין לאחד ממניעי הגרמים השמימיים השגה כי אם בחלק מהנמוס הזה, כמו שהתבאר. וכבר יראה מצד אחר שהוא מחויב שיהיו מניעי הגרמים השמימיים הם הפועלים אלו ההוית, לפי שהם נותנים המזג, וראוי שתהיה ההויה והיצירה ממי שיתן המזג, כי הכל הוא התהוות אחד, וההתהוות האחד במספר ראוי שיהיה מפועל אחד. אלא שעם העיון יתבאר שאין זה אפשר, לפי שהמזג הוא אפשר שיתנוהו רבים, ויתחדש המזג מפני הדברים המתחלפים אשר יתנו אותם אחד אחד מהם. ואולם היצירה ונתינת היצירה אי אפשר שתהיה מדברים רבים, וזה מבואר בנפשו. ואולם יהיה זה ההתהוות מאחד, אם בשיונחו אלו המניעים אשר לגרמים השמימיים מהשכל הפועל אלו ההויות, ויהיו הגרמים השמימיים לו במדרגת כלי במה שיתנוהו מהמזג או בשיושפע זה השכל ממניעי הגרמים השמימיים, כמו שיושפעו הנצוצים אשר יתנו המזג מהגרמים השמימיים כלם. וכבר יחשב גם כן שהוא בלתי אפשר שיהיה השכל הפועל שופע ממניעי הגרמים השמימיים, לפי שאם הונח הענין כן, לא יתכן שיהיה אצל השכל הפועל השגה מנמוס הנמצאות אם לא במקובץ ממה שישיגוהו כלם. ולפי שכאשר התקבץ מה שישיגוהו כלם, לא יהיה זה כי אם קצת מנמוס אלו הנמצאות, לפי שהם לא ישיגו מה שיושפע מההתמזגות, כמו שקדם בזה הספר, הנה לא יהיה אצל השכל הפועל אלא השגה קצת מנמוס אלו הנמצאות, וכבר התבאר ממה שקדם שיש לשכל הפועל השגה בנמוס אלו הנמצאות כלם, זה חלוף בלתי אפשר.

צ׳וכבר יחשב גם כן שהוא בלתי אפשר שיהיה השכל הפועל דבר שופע מהשם יתברך, שאם היה הענין כן, הנה לא ימנע הענין מחלוקה בזה, אם שיהיו השכל הפועל והגרמים השמימיים שופעים מהשם יתברך במדרגה אחת מזולת שיהיה לאחד מהם ראשיות על האחר, או שישפע השכל הפועל מהשם יתברך, ומהשכל הפועל יושפעו מניעי הגרמים השמימיים. ואם הנחנו שיושפעו יחד מהשם יתברך השכל הפועל ומניעי הגרמים השמימיים במדרגה אחת, הנה הוא מבואר שזאת ההנחה היה בלי צודקת, וזה מפני שאצל השכל הפועל ידיעה בנמוס אלו הנמצאות בכללות, וידע עם זה מה שיתחייב מהגרמים השמימיים, כמו שהתבאר בראשון ובשני מזה הספר, ולמניע הגרמים השמימיים אין השגה כי אם בחלק מזה הנמוס, הנה הוא מבואר לפי זאת ההנחה שהשגתו היא בהקש אל השגתם במדרגת המלאכה הראשיית עם המלאכות המשרתות לה. ועוד שכבר יתחייב מזאת ההנחה שתהיה הכנת החומר לפועל אחד ונתינת הצורה לפועל אחר, וזה דבר בלתי ראוי שיונח כן. וזה כי מפני שהיתה הכנת החומר מסודרת ממי שיתן הצורה, ומפני זה יכוין בהכנת החמר באופן היותר שלם שאפשר להגיע זה התכלית אשר הוא הצורה, הנה ראוי שיהיה הפועל לשני אלו הדברים דבר אחד בעינו. וזה מה שיניע הפלוסוף אל שיניח מי שיתן הצורות באלו הדברים נפש נאצלת מהגלגלים. ואם הנחנו שהשכל הפועל הוא אשר יתן לאול המניעים הסדורים אשר ישלם בהם הכנת החמר, והוא בעצמו יתן הצורה, כמו הענין במלאכה הראשיית עם המלאכות המשרתות לה, הנה יתחדשו מזאת ההנחה שתי ספקות. האחד מהם הוא שאם הונח הענין כן, נמצא לפחות נכבד הגעה בגשם יותר נכבד מהגשם אשר יתנועע מהיותר נכבד, וזה שהשכל הפועל לא ימצא לו פועל כי אם בחמר השפל, ומניעי הגרמים השמימיים השופעים ממנו ימצא להם פעל בגרם השמימיי שהוא יותר נכבד לאין שעור מהחמר השפל. וזה הספק יחייב גם כן שלא יהיה השכל הפועל אשר בו החקירה הוא השם יתברך בעינו. והספק השני הוא שכאשר הונח הענין כן, תהיה הנחתנו שבכאן שכל יותר קודם מהשכל הפועל לבטלה, כי די בזה השכל כאשר הונח בזה התאר בהשלמת הנמצאות כלם, ויהיה אם כן פעל הראשון אשר הוא בתכלית הכבוד מיוחד בגשם יותר פחות לאין שעור מהגרם השמימיי אשר יניעוהו השכלים העלולים ממנו, וזה בתכלית הגנות. ואם אמר אומר שהשם יתברך הו פועל הכל, כי הגרמים השמימיים הם לו במדרגת הכלי במה שיפעלוהו, כי פעולותיהם הם שופעות ממה שישיגו מעוצם מדרגת השם יתברך, כמו שקדם, ולהיות השכל הפועל הוא השם יתברך, נמצא בו שהוא בלתי דבק לגרמים השמימיים ולמה שבכאן דבקות בעצמו, אבל תתפשט פעולתו בכל מה שיוכל לקבל אותה באופן שהוא מוכן לקבלה. הנה ישאר הספק הקודם בעצמו, אבל פעולתו בכל מה שיוכל לקבל עינו, וזה שכבר ימשך מזאת ההנחה שיהיה פעל השם יתברך מיוחד בזה החמר השפל, ובו יפעל בזולת התחלה אחרת בו, זולת המזג אשר בו יוכן החמר לקבל רצויו, ואולם בגרמים השמימיים לא יהיה לו פעל כי אם בהתחלה היא בהם יסודר ממנה זה הפעל. ועוד שכאשר יונח הענין כן, יקשה לתת הסבה איך היה הראשון בטל תמיד מהפעל קודם בריאתו העולם, ואחר כך יהיה פועל תמיד היצירה על זה האופן, וזה שכבר יתבאר במה שאחר זה במה שאין ספק בו שהעולם הוא מחודש חדוש מוחלט. ואולם כשהונח השכל הפועל עלול ממניעי הגרמים השמימיים, לא יפול זה הספק, וזה כי פעל השם יתברך המיוחד בו הוא השגתו עצמותו, וזה הפעל לא סר ולא יסור, ואמנם יצירתו העולם היה בדרך פעל הפועל השלם שיפעל הדבר שיפעלהו באופן שיתן לו הסבות שישמרו מציאותו לפי מה שאפשר, וזה מבואר מענין המלאכות השלמות, והוא בדברים הטבעים יותר מבואר, וזה כי בריאת הבעלי חיים היא באופן היותר שלם לשמור מציאותו הזמן האפשרי במה שהוכן לו מהכתות הפועלות והמתפעלות. ולזה הוא מבואר שהוא ראוי שתהיה יצירת השם יתברך העולם בזה האופן, כי הוא השלם בתכלית, ולזה יחויב שתהיה פעולתו בתכלית מהשלמות. והנה ישמור השם יתברך המציאות תמיד במה שנתן מהחשק לסבות השומרות אותו לעשות מה שסודר להם ביום הבראם. אלא שכאשר הונח הענין כן, יקשה בענין השכל הפועל מה שקדם זכרו. הנה זה העומק הוא אשר בענין השכל הפועל לפי הנראה לנו.

צ״אונאמר שכבר ידמה שיהיה השכל הפועל דבר שופע ממניעי הגרמים השמימיים, כמו שהתבאר, וכמו שכבר יושפעו מהם באמצעות נצוציהם מה שיצוייר אצלם מזה הנמוס ומה שלא יצוייר אצלם, והוא מה שיתחייב ויושפע מהמזגיות.

צ״בואולי יספק מספק ויאמר איך יתכן שיושפע מהדבר דבר אינו מצוייר לו באופן מהאופנים. ונאמר שזה הספר יותר מזה הצד, והוא שאם לא היה שם שכל תהיה לו זאת ההשגה, היה לזה הספר אופן מהראות, אבל למה שהיה בכאן שכל לו זאת ההשגה בכללותה, והוא השם יתברך, הנה לא ימנע שיושפע ממנו באמצעות ככביהם מה שלא יצויר מאלו המניעים. ועוד שכמו שיהיה הבריאות השלם לאיש החולה מהבריאות החסר, כמו שזכר הפלוסוף, כן אפשר שתושפע מההשגה החסרה השגה יותר שלמה. ועוד כי מפני שיושפעו מהם הציורים אשר ישיגו, והיה מתחייב מקבוץ הציורים ההם הנפרדים השגת מה שיושפע מהמזגיות, הנה תהיה לשכל השופע מאלו המניעים השגת מה שיושפע מהמזגיות, מפני שאצלו קבול כל הציורים ההם. ובכאן הותר זה הספר ככפי מה שאפשר לנו, והתבאר שהשכל הפועל הוא ציור נאצל ממניעי הגרמים השמימיים כלם. ובזה האופן יהיה שופע מהם זה המציאות השפל, וזה שהם יעשו הכנת החמר באמצעות נצוצי ככביהם, ויתנו הצורה באמצעות השכל הפועל מהם. והנה זה הענין מהשכל הפועל הוא דעת הסכימו עליו הקודמים מהפלוסופים שראוי שיעוין בדבריהם, שהם הסכימו שהשכל הפועל הוא שפל במדרגה ממניעי הגרמים השמימיים. והוא עוד דעת תורתנו, לפי מה שיראה מענין הכרובים הנזכר בתורה, והוא גם כן דעת הרבה מרבותינו זכרונם לברכה, כמו שיראה מדבריהם המפוזרים בתלמוד.

צ״גוהנה ענין הצורה הוא במדרגות. וזה כי שם צורה אין לה יחס פרטי באחד מחלקי העולם, וישפעו ממנה ראשונה צורות ימצא להם דבקות מה בנכבד שבחלקי העולם, והם מניעי הגרמים השמימיים, ובאמצעותם תושפע צורה ימצא לה דבקות מה בחמר השפל, ובאמצעותה יושפעו הצורות ההיולאניות על מדרגותיהם. אלא שכבר יקרה מזאת ההנחה ספק חזק ראוי שנשתדל בהתרתו, והוא שכאשר הונח שאצל השכל הפועל השגה בנמוס אלו הנמצאות השפלות בכללו, הנה יהיה השם יתברך והשכל הפועל דבר אחד במספר, ויתחייב אם כן הספק הקודם. ונאמר שזה הספק יותר בשנאמר שאצל השכל הפועל השגה שלמה בנמוס הנמצאות השפלות וסדרם וישרם המתחייב מהגרמים השמימיים, ואין לו ההשגה שלמה בנמוס הגרמים השמימיים ואיך יתחייב מהנמוס ההוא נמוס הנמצאות השפלות, זולת הידיעה החסרה שיש לעלול בעלתו. ואולם אחל הראשון יתברך תהיה השגה בנמצאות כלם, העליונים והתחתונים, בצד היותר שלם שאפשר. ומזה יתבאר שאין יחס בין השם יתברך והשכל הפועל. ולהיות השכל הפועל השתתף לשם יתברך בהשגת נמוס הנמצאות השפלות בכללותו, אמרו עליו חכמינו זכרונם לברכה ששמו כשם רבו. והנה טעה אלישע בעיונו וחשב שיהיה האלוה המנהיג הדברים השפלים זולת האלוה המנהיג העליונים. וטעותו היה בזה, כי הוא חשב שהתחלת הדברים הנפסדים תהיה בהכרח מתחלפת להתחלת הדברים הבלתי נפסדים, והיא אחת מהשאלות אשר יחקור בהם הפלוסוף במה שאחר הטבע. וכאשר התישב לו ה, חשב שהתחלת הדברים הנפסדים יחויב שתהיה נפסדת, והביא זה לחשוב שלא יהיה בכאן לאדם השארות נפשיי כלל, כי אין באלו הדברים הנפסדים לפי מחשבתו דבר יהיה אפשר בו הקיום, כי התחלתם היא נפסדת. וכבר התבאר אופן הטעות בה במה שאחר הטבע.

צ״דוהנה ידמה שיהיה השכל הפועל הוא ערבות, לפי מה שהבינו קצת מחכמינו הקודמים, ואמרו עליו שבו נשמות של צדיקים ונשמות ורוחות העתידות להבראות, וקראוהו חכמים והנביאים ערבות, להתערב בו שפע כל מניעי הגרמים השמימיים. ואפשר שיהיה ערבות גלגל הככבים הקיימים, וקראוהו ערבות, להתערב בו פעולות רבות מצד רבוי הככבים אשר בו, ומצד שהוא יתן באופן מה שלאר הככבים מה שימצא להם מהפעולות, וזה גם כן דעת קדמונינו זכרונם לברכה, לפי מה שאמרו בפרק אין דורשין. ואפשר שתהיה הכונה בערבות כלל כל הגלגלים, כי במה שיתערב מהשפע השופע מהם ישלמו הנמצאות השפלות, ולזה קרא להשם יתברך רוכב בערבות, כי הוא מנהיג אלו הגלגלים בכללם ונותן להם מה שלהם מהפעולות, כמו שהתבאר במה שקדם.

צ״הובכאן נשלם מה שיעדנו לחקור הו בזה הפרק, והתבאר שבכאן שני שכלים נפרדים זולת מניעי הגרמים השמימיים, והם השם יתברך והשכל הפועל. ולפי שמספר מניעי הגרמים השמימיים הוא ארבעים ושמנה, כמו שקדם, לפי ההנחה הראשונה אשר לא נוספו בה גלגליה מפני תנועת הרחב , הנה יהיה מספר השכלים הנפרדים חמשים. וידמה שזהו דעת תורתנו, ולזה צוה השם יתברך לקדש שנת החמשים שנה ביובל, והיום החמשים בעצרת, להורות על שבכאן עלה היא עלה לכל אלו השכלים אשרמספרם תשעה וארבעים. וענין המעשר היה גם כן לזאת הסבה. וזה כי מניעי הגלגלים שיש בהם ככבים, והם המניעים הראשיים מהם, כי השאר הם עלולים מהם, הם שמנה, והשכל הפועל הוא התשיעי, והשם יתברך הוא העשירי אשר הוא קדש.

צ״ויתבאר בו מדרגת זה המאמר מן החכמות.

צ״זוראוי שלא תעלם ממנו מדרגת זה המאמר משאר החכמות, כי כבר נמצא מדרגתו מהם עצומה מאד, עד שהוא פרי החכמות כלם ותכליתם. וזה כי החכמות כלם הם שלשה, והם הלמודיות, והטבעיות, והאלהיות, כמו שזכר הפלוסוף במקוות רבים. ואולם החלק הראשון מזה המאמר הוא פרק החכמה הלמודית ותכליתה, כי תכלית החכמה הלמודית היא ידיעת חכמת הככבים, וזה מבואר מענינה. ולפי שכבר נשלמה בו החקירה בזה החלק ביותר שלם שאפשר, עד שהוא מקיף בתכונה האמתית ובדקדוק השעורים בה, אם בכח, אם בפעל, אם בכח קרוב מאוד, כמו שהתבאר בדברינו, הנה הוא אם כן פרי החכמה הלמודית ותכליתה ביותר שלם שאפשר. והנה החלק השני מזה המאמר הוא פרק החכמה הטבעית ותכליתה, וזה כי מפני שהיה הגרם השמימיי הולך במדרגת הצורה והשלמות משאר הדברים הטבעיים, הנה תהיה ההשגה בו הולכת במדרגת הצורה והשלמות משאר הדברים הטבעיים, וזה כי יחס הדבר האחד אל הדבר השני הוא יחס מושכל האחד אל המושכל השני. ולפי שכבר נשלמה בזה החלק ההשגה בסבות הדברים הנמצאים לגרמים השמימיים באופן שלם לפי מה שאפשר לנו, הנה אם כן הוא פרק החכמה הטבעית ותכליתה באופן היותר שלם שאפשר לנו. והנה החלק השלישי מזה המאמר הוא פרי החכמה הכוללת ותכליתה, וזה כי לחכמה האלהית דרושים רבים יחוייב לה החקירה בהם, כמו שבאר הפלוסוף, ומה שילך מהם דרך התכלית והצורה הוא ההשגה בשם יתברך ובמניעי הגרמים השמימיים לפי מה שאפשר לנו, וזהמבוא בנפשו. ולפי שכבר נשלמה החקירה בזה החלק ביותר שלם שאפשר לנו, הנה הוא אם כן פרי החכמה האלהית ותכליתה באופן היותר שלם שאפשר לנו. וזה מה שראינו לחתום בו זה המאמר החמישי.

צ״חיתברך האל אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו.

צ״טוהיתה השלמת המאמר הזה בשני מחדש טבת של שנת שמנים ותשע לפרט אלף הששי.