מלחמות השם, מאמר חמישי, חלק שלישי י״בThe Wars of the Lord, Fifth Treatise, Part Three 12
א׳יתבאר בו באיזה צד מהתוארים ראוי שיתואר השם יתברך, ואיך יחסו למניעים העלולים ממנו, לפי מה שאפשר לנו.
1
ב׳וראוי שנחקור לפי מה שאפשר לנו באיזה מהתארים ראוי שיתואר השם יתברך, ובאיזה מהם לא, ואיך יחסו למניעים העלולים ממנו. והוא מבואר שהדרך אל זאת החקירה הוא שנדע תחלה מה שימצא לשם יתברך מהפעולות, ובאיזה אופן ימצאו לו, כי כשידענו זה, הנה ידענו מה שראוי שיתואר בו השם יתברך מהתארים.
2
ג׳ונאמר שכבר התבאר ממה שקדם שאצל כל אחד ממניעי הגרמים השמימיים השגה בחלק מה מנמוס הנמצאות וסדרם וישרם, והוא החלק אשר תיוחס אליו השפעתו במה שבכאן. ושבעבור שלא ישלם זה הנמוס אלא בכללות אלו המניעים, הנה יחויב שיהיה זה הענין מסודר להם מסבה יותר גבוהה מהם תשגיח בהם ובמה שישלימוהו יחד. ולזה שפעו אלו המניעים ממנו בזה האופן שישלם בו נמוס הנמצאות ביותר שלם שבפנים, ומפני זה היה מחויב שיהיה אצל הסבה הראשונה השגה בנמוס הנמצאות וסדרם וישרם על השלם שבפנים. ולזה תשיג מה שהיה בו זה הנמוס אחד, והוא מה שילך מדרגת הצורה ממנו, על שזה המושכל הוא בעינו הסבה הראשונה, כי היה השכל והמשכיל דבר אחד בהכרח, כמו שבאר הפלוסוף והתבאר גם כן במה שקדם במאמר הראשון מזה הספר. ולזה תהיה הסבה הראשונה משגת עצמותה, ובהשיגה עצמה השיגה הנמצאות כלם יחד ביותר שלם שבפנים, כי היא תשיג אותם בצד אשר היו כלם דבר אחד במספר, והוא מה שילך מהם במדרגת השלמות. והוא מבואר שענין זאת ההשגה הוא דבק לה תמיד, לפי שמציאות השכל הוא דבק להשגה אי אפשר זולת זה, שאם היתה נפרדת ממנו ההשגה בעת מה, לא יהיה אז שכל, ויהיה נפסד מה שאי אפשר שיפסד. והוא מבואר גם כן שהוא ישיג כל אלו המושכלות יחד, לא אחת אחר אחת, שאם הונח שיהיה משיג אותם אחת אחר אחת, יהיה עצמותו משתנה תמיד ויצטרך גם כן אל הזכירה, וזה מבואר הבטול.
3
ד׳והנה יתבאר שהערבות והשמחה בהשגתו ביותר שלם שבפנים, כמו שבאר הפלוסוף, וזה שההשגה היא דבר ערב למשיגים, וכל מה שתהיה ההשגה לדברים יותר ולדבר יותר נכבד, יהיה הערבות והשמחה יותר, ולזה היתה שמחתו וערבתו במה שישיגהו בתכלית מה שאפשר, כי הוא ישיג כל הדברים וישיגם בצד היותר נכבד שאפשר. וכבר תדע עוצם מדרגת זה הערבות והשמחה, כמו שזכר הפלוסוף, אם תקיש בזה בין השמחה העצומה והערבות החזק אשר ימצאנו בעת השיגנו קצת הדברים הנכבדים, שנמצא בזה מהשמחה והערבות מה שלא יתכן שיוקש אליו הערבות אשר נשיג בדברים הגופים, ובין מה שראוי שימצא מזה לסבה הראשונה. וזה שזה ימצא לנו שעור מעטי מהזמן, כי מפני היות הנפש אחת, לא יוכל השכל אשר בנו להתבודד בזאת ההשגה כי אם שעור מעטי מהזמן, וזה יהיה ממנו בקושי עצום. ואם היתה זאת ההשגה בעינה אשר לנו מתמדת בלא הפסק, תהיה השמחה והערבות אשר ימצא לנו יותר נפלא לאין שעור, כי אין יחס בין מה שהוא בכל הזמן בזולת קושי ומה שימצא בזמן מועט עם קושי וצער. ואם היתה זאת ההשגה בכל הדברים בצד היותר נכבד, הנה יהיה התענוג והשמחה יותר נפלא לאין שעור, כי אין יחס בין המושכל אשר נשיגהו אנחנו ובין המושכל אשר תשיגהו הסבה הראשונה.
4
ה׳ומזה הצד יתבאר גם כן שאין יחס בין השמחה והתענוג אשר לשם יתברך במה שישיגהו אל השמחה והתענוג אשר למניעי הגרמים השמימיים. ולזה הסכימו חכמינו הקודמים זכרונם לברכה שתכלית השמחה היא אצל השם יתברך, וזהו אמרם שהשמחה במעונו, רוצה לומר שתכלית השמחה היא במדרגת השם יתברך, כי המעון והמקום יאמרו על זה האופן. ולזה גם כן הסכימו שהשמחה לנו במה שנשיג מהשם יתברך, וזהו מה שאמר דוד עליו השלום הודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, לפי שהוא מבואר שכל מה שתהיה ההשגה לדבר יותר נכבד תהיה השמחה בה יותר עצומה.
5
ו׳והנה יתבאר גם כן שהוא החיות היותר שלם, וזה כי ההשגה היא חיות, ואשר חלקו בה יותר יהיה חלקו בחיים יותר. ולזה יהיה האספוג הימי הפחות שבמיני החיות, כי לא היתה לו מההשגה רק מה שיושג בחוש המשוש, והיה האדם היותר נכבד שבמיני החיות שימצאו למה שבכאן, כי היתה לו מההשגה יותר. ובכלל הנה ההשגה היא מה שיובדל החי מהבלתי חי, ולזה יחויב שמי שהיתה לו ההשגה יותר שלמה יהיה החיות יותר שלם. ומזה יתבאר שהשם יתברך הוא החיות היותר שלם שאפשר, כי הוא ההשגה היותר שלמה. ויתבאר מזה שאין יחס בענין החיות בינו ובין זולתו מהנמצאות, כמו שאין יחס בין השגתו והשגתם. ובהיות הענין כן, הנה הוא החיות היותר ערב שאפשר לאין שעור.
6
ז׳והנה יתבאר גם כן שהוא היותר אמתי בשם העצם, לפי שכל אחד מהעצמים הם מאוחרים ממנו, ומה שקודם העצם הוא מחויב שיהיה עצם, לפי שהעצם הוא הקודם לשאר דברים כלם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. ובכלל הנה מפני שמושכל הדבר שהוא עצם הוא עצם, והיה השם יתברך הוא המושכל מכל הנמצאות בפנים מה, הנה הוא עצם בהכרח. ואולם אמרנו שהוא מושכל הנמצאות באופן מה, לפי שהוא לא קנה זה המושכל מהנמצאות, כמו הענין בידיעתנו, אבל הענין בהפך, וזה שהנמצאות שפעו מזה המושכל, כמו שיושפעו הענינים הנעשים במלאכה ממושכל ענין המלאכה ההיא אשר הוא בנפש האומן.
7
ח׳והנה יתבאר גם כן שהוא היותר אמתי בשם הנמצא. וזדה שהנמצא יאמר בקדימה על העצם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע ויאמר באחור על המקרים, לפי שהם אינם נמצאים אם לא מצד העצם אשר ימצאו בו. ומזה האופן בעינו יתבאר שהנמצא יאמר ראשונה על השם יתברך, כי הוא נמצא בעצמותו ולא קנה המציאות מזולתו, ואולם כל אחד מהעצמים זולתו קנה המציאות ממנו, ולזה הוא מבואר שהוא יותר אמתי בשם הנמצא מכל נמצא זולתו, כי כל מה שישים זולתו אל שיתואר בתואר מה, הנה הוא יותר אמתי ממנו בתאר ההוא. ובכלל הנה מפני שהצורה היא אשר תשים הדבר נמצא באופן שהוא בו מהמציאות, ויהיה השם יתברך צורת כל הדברים וממנו יושפעו כל הצורות, הוא מבואר שהוא ישים כל הדברים באופן שיהיו מתארים בשם הנמצא.
8
ט׳ובזה הבאור בעינו יתבאר שהוא היותר אמתי בשם האחד מכל הדברים, כי הצורה היא אשר תשים כל אחד מהדברים באופן שיהיה אחד, וזה כי ההתאחדות לדברים מצד הצורה. ולזה הסכימה התורה לתאר השם יתברך בשני אלו התארים, רוצה לומר ההיות והאחד, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
9
י׳ובכאן טעה אבן סינא טעות אינו מועט, וזה כי הוא חשב שאין ראוי שיתואר השם יתברך בשני אלו התארים, לפי שהוא יראה שהמציאות והאחדות היא מקרה קרה לעצם, והוא דבר נוסף על העצם. והנה באר ארסטוטלוס במה שאין ספק בו בטול זאת ההנחה בפרק השלישי ממאמר הנרשם באות הגימל, והוא המאמר הרביעי ממה שאחר הטבע, וזה לשון הפרק ההוא. ואולם האחד והנמצא אחר שהיו דבר אחד, או שהיה לשניהם טבע אחד, הנה ימשך כל אחד מהם לחבירו בהמשך הראשית והעלה קצתם לקצת, ולא לפי שגדר אחד מורה על שניהם. ואין הבדל ביניהם ואם חשבנו כמו זאת המחשבה, לפי שהמאמר האומר אדם אחד, ואדם נמצא, ואדם זה מורה על דבר אחד, ולא יורה על דברים מתחלפים כאשר יכפלו אותם. הנה ידוע כי המלה אשר אדם הוא אדם אחד לא תורה על דברים מתחלפים, אמר שאין הפרש בין מאמר האומר אדם הוא, או אדם אחד, לא בהויה ולא בהפסד. וכן המאמר באחד גם כן, הנה ידוע שהתוספת בזה מורה על דבר אחד, ולא יורה האחד על דבר אחר זולת הנמצא. ועוד נאמר שעצם כל הדברים אחד לא במין המקרה, ולזה נאמר שעצם כל דבר נמצא, הנה ידוע שמספר צורת האחד על מספר צורת הנמצא. וזה מה שפירשנו אנחנו בזה המאמר לפירושינו למה שאחר הטבע. ואולם האחד והנמצא אחד שהם דבר אחד בעינו, לפי שאיזה טבע שיהיה נמצא הנה הוא אחד, ולזה ינשאו שניהם על דבר אחד בעינו. הנה הוא מבואר איך שהונח זה, הנה ימשך כל אחד לחבירו בהמשך הראשית והעלה קצתם לקצת, לפי שהם מורים על דבר אחד בעינו, ואם היה שיהיו מורים עליו מצדדים מתחלפים. והנה יתבאר כי אין זה הענין בהם לפי שגדר אחד מורה על שניהם, עד שיהיו הנמצא והאחד במדרגת השמות הנרדפים, שאם היה הדבר כן, היה אמרנו הנמצא אחד במדרגת אמרנו הנמצא נמצא, אבל יורו על מהות אחד בעינו מצדדים מתחלפים. ובכלל הנה האחד יורה עליו מצד העדר החלוקה, והנמצא יורה עליו מצד המציאות אשר לו. וארסטוטלוס יבאר שאף על פי שנחשוב כמו זאת המחשבה בנמצא והאחד, רוצה לומר שלא יהיו אחד בגדר, והוא האמת בעצמו, הנה עם כל זה אין הבדל בין האחד והנמצא. ואולם אמר זה לפי שהרבה מהדברים הם נמשכים קצתם לקצת, והם מתחלפים במהותם, כמו הצוחק והמדבר, ולזה ישתדל ארסטוטלוס לבאר שהאחד והנמצא הם מהות אחד בעינו. וזה יתבאר מזה הצד, לפי שמאמר האומר אדם אחד, ואדם נמצא, ואדם זה, והוא האיש המוחש אשר יורו עליו במלת זה, הנה זה כלו מורה על דבר אחד בעינו, כי אין אלו הנשואים דברים נוספים על מהות האדם, כאמרנו אדם כותב, ואדם לבן, כי אלו יורו על דברים מתחלפים בעצמות, ויורו במקרה על דבר אחד, רצוני מצד שקרה לאדם הכותב שיהיה לבן. והנה יתבאר כי אלו הנשואים, רצוני האחד והנמצא, לא יורו על דברים מתחלפים כאשר יכפלו אותם, ונאמר זה הוא אחד, או זה אדם, או זה אדם אחד נמצא. ואולם היה זה כן, לפי שכן אחד מהם מורה על מהות אחד בעינו, ואם הורו עליו מצדדים מתחלפים. וזה כי הנשואים המתחלפים הנה כאשר נכפלו הורו בהכרח על דברים מתחלפים, כאמרנו בראובן שהוא אדם לבן כותב, כי הנשוא האחד הורה בה המאמר על דבר זולת מציאות המקרה שהוא הלובן בראובן, והאחר הורה על מציאות הכתיבה בו. ואולם כשלא נכפלו יחשב ששניהם יורו על דבר אחד בעינו, והוא ראובן דרך משל, כי כשתאר ראובן שהוא לבן, הורה זה השם על הלובן והנושא יחד, והוא ראובן, וכן הענין כשנקראהו כותב. ובהיות הענין כן, רצוני שאלו הנשואים, כשהוכפלו האחד והנמצא, לא הורו על דברים מתחלפים, לפי שאין הפרש בין מאמר האומר אדם נמצא או אדם אחד לא יורו על דברים מתחלפים בזולת שיחבר אליו הנשוא השני, והוא האחד, ובין המאמר אשר יחוברו שני אלו הנשואים ויאמר אדם אחד, לא בהוייה ולא בהפסד, רוצה לומר נמצא, כי אשר ידרך אל ההוייה איננו נמצא על שיהיה אדם בפעל, ולא מה שהוא בהפסד, הנה זה המאמר כמו אמרנו אדם אחד נמצאו. אמנם לא רצה ארסטוטלוס להמשיל בזה בשיאמר אדם אחד נמצא, לפי שלא יאמר אחד מן האנשים כמו זה המאמר להגלות הענין במה שהוא אחד שהוא נמצא. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו אין הפרש בין מאמר האומר האדם הוא אדם אחד לא בהפסד שאין הפרש בין מאמר האומר האדם הוא אחד אדם לא בקנין ולא בהעדר, כי לא יורה האחד מהם על דבר זולת מה שיורה עליו האחר. והנה הבאור הראשון הוא יותר נאות. וכן המאמר באחד, רוצה לומר כי אין הפרש בין אמנו אדם אחד ואמרנו אדם אחד לא בהוייה ולא בהפסד, כמו שאין הפרש בין אמרנו אדם אחד ואמרנו אדם אחד לא בהוייה ולא בהפסד, כמו שאין הפרש בין אמרנו אדם נמצא ואדם אחד לא בהויה ולא בהפסד. הנה אם כן הוא מבואר שהתוספת בזה בהכפל אלו הנשואים הוא מורה על דבר אחד בעינו, ולזה הוא מבואר שלא יורה האחד על דבר אחר זולת הנמצא, וזה שאם היה מורה על דבר אחר זולתו, היו בהכרח אלו הנשואים מורים על דברים מתחלפים בשנכפלו. ועוד יתבאר באופן אחר שהאחד אינו דבר זולת הנמצא, וזה שעצם כל אחד מהדברים הוא אחד לא במין המקרה, רוצה לומר שאינו אחד מצד המקרה ימצא בו, כמו שיהיה הדבר לבן מצד מקרה הלובן הנמצא בו, אבל הוא אחד מצד מהותו, ולא יורה האחד בו על דבר נוסף על עצמותו. וזה מבואר, לפי שאם היה האחד נשוא על כל הדברים מצד מקרה מה נמצא בהם, היה האחד סוג לכל הדברים, כמו שהכמות סוג לכל הכמיות, וזה דבר בלתי אפשר, לפי שאם היה האחד סוג, היה בלתי אפשר שינשא האחד על ההבדלים אשר יחלקו בהם המינים אשר תחתיו, כי הסוג אי אפשר בו שינשא על ההבדלים אשר יחלקו בהם המינים אשר יקיף בהם, והמשל כי החי לא ינשא על הדבור והעופות, ואמנם ינשא על המדבר והמעופף. ואולם האחד מבואר מענינו שהוא נשוא על כל אחד מהבדלי הנמצאות. וגם כן הנה אם היה כל דבר אחד מצד מקרה מה נמצא בו, הנה הוא מבואר שכבר אפשר שנורה על הדבר ההוא מופשט מהמקרה ההוא כשנקרא אותו בשם בלתי נגזר, והוא אז הדבר ההוא בלתי מתואר בשהוא אחד, כי אין בו המקרה אשר ישימהו אחד. וזה שקר, כי כבר נמצא שכל דבר אפשר שיתואר בשהוא אחד. ועוד שאם היה כל דבר אחד מצד מקרה מה נמצא בו, הנה יחוייב בזה המקרה, כשהורינו עליו בשם בלתי נגזר, שיהיה מתואר בשהוא אחד מצד מקרה אחר נמצאנו בו, וילך אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאחד לא יורה על מקרה נוסף על מהות מה. ולזאת הסבה גם כן נאמר שעצם כל דר הוא נמצא, ר"ל שלא יורה הנמצא עליו מצד מקרה נוסף על המהות. וזה גם כן מבואר ממה שקדם, לפי שאם היה הנמצא מורה על הדברים מצד מקרה נוסף על עצמותם, היה הנמצא סוג לכל הדברים, וזה דבר בלתי אפשר, לפי שהנמצא הוא נשוא על כל אחד מההבדלים אשר יחלקו בהם הנמצאות אשר יקיף בהם הנמצא. הנה יתבאר בזה במה שאין ספק בו בטול מה שאמר אותו אבן סינא מענין הנמצא והאחד. ומזה יתבאר שבאלו התארים ראוי שיתואר השם יתברך, כמו שיסדה אותו התורה.
10
י״אוכן יתבאר ממה שקדם שהוא היותר ראוי שיקרא פועל מכל נמצא זולתו, כי הוא ישים שאר הדברים פועלים במדרגת המלאכות הראשיות עם המלאכות המשרתות לה, כי המלאכה הראשיית היא אשר תיישיר המלאכות המשרתות לה לעשות מה שיעשוהו בדרך שיהיה נאות אל התכלית אשר תכוונהו המלאכה הראשיית, וזה אמנם יהיה בתשוקה אשר תמצא לכל אחד ממניעי הגרמים השמימיים להשיג חלקם מהנמוס אשר בנפש הסבה הראשונה, מצד מה שהוא חלק מהנמוס השלם ההוא, כמו שבארנו במה שקדם, וישתוקקו מעצם הציור ההוא להניע גלגליהם בזה האופן הנפלא. ולזה הוא הראשון פועל תמיד בזה האופן הנמצאות כלם. ולפי שזה הפעל המסודר ממנו לנמצאות הוא שלמותם ותכליתם אשר הוא הטוב, הנה ראוי שיתואר השם יתברך בשהוא מטיב וחונן ומשפיע יותר מכל נמצא זולתו. ולפי שהצורה היא התכלית אשר היא הטוב, והיה השם יתברך צורת כל הנמצאות, כמו שקדם, כי הוא מה שהיה בו נמוס כל הנמצאות אחד, הנה הוא יותר ראוי שיקרא טוב ותכלית מכל דבר זולתו, כי הוא יתן לכל הדברים מה שלהם מהטוב והתכלית, ותתחלפנה מדרגותינם בטוב לי התחלף מדרגותיהם בנמוס המסודר להם מהסבה הראשונה. – וכן יתבאר גם כן בשהוא היותר ראוי שיקרא צדיק וישר מכל נמצא זולתו, לפי שהצדק והיושר קנו הנמצאות כלם ממנו. – וכן יתבאר שאצלו העוז והממשלה והיכולת אשר בתכלית, וזהמבואר ממה שישפע ממנו בזה האופן שאין בו לאות ולא קצור. ובכלל הנה הוא אשר יתן העוז והיכולת לשאר הצורות לפעול מה שיפעלו אותו בה האופן הנפלא, ולזה הוא מבואר שהשם יתברך הוא יותר ראוי שיקרא עזוז וגבור מכל נמצא זולתו. וראוי שתדע שאלו השמות כלם יורו על דבר אחד במספר, ואם היה שיהיו מתחלפים בצדדי ההוראה. וראוי שנודע להמון כי כאשר יתואר השם יתברך באלו המקרים והתארים, יתואר בהם באופן יותר נכבד לאין שעור מהאופן אשר יתוארו בהם שאר הנמצאות. וכן ראוי שנשלל ממנו הדברים אשר הם חסרונות, והיה אפשר שיחשב שיהיו נמצאים בו.
11
י״בואולם יחס השם יתברך אל המניעים הנדלים אשר קדם זכרם הוא בתכלית הרוחק וההבדל, עד שלא יתכן שיפול יחס בינו וביניהם. וזה יתבאר לך אם תניח שתהיינה כל המושכלות אשר בנפש הסבה הראשונה אצל כל אחד מאלו המניעים, ותניח שלא ישיגו מה שהיו בו כל אלו המושכלות דבר אחד במספר, והוא מה שילך מהם דרך הצורה, הנה לא יהיה יחס בינו וביניהם כלל, כי אין יחס בין ההיולי והצורה, וכאשר נניח שלא תהיה לכל אחד מהם כי אם קצת אלו המושכלות, הנה יהיו אלו המניעים יותר רחוקים ממדרגת השם יתברך לאין שעור, וכל שכן כאשר הונח מה שישיגוהו מנמוס אלו הנמצאות חלק קטן מנמוס הנמצאות כלם, כמו שכבר התבאר מענין אלו המניעים, וזה שכבר יתבאר שאחד אחד מהם לא ישיג כי אם נמוס מה שיושפע ממנו ביחוד, ולא ישיג מה שיושפע משאר המניעים, ולאמה שיושפע מהתמזגות נצוצי ככביהם. ובכאן התבאר שאין יחס כלל בין השם יתברך ובין מניעי הגרמים השמימיים, כי הם חסרים מאטד ביחס אל שלמותו, ולזה אמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. ועוד כי אין יחס בין מה שמציאותו וקיומו מעצמותו ובין מה שמציאותו וקיומו והשגתו מזולתו.
12
י״גוראוי שתדע שכאשר הונח ענין אלו המניעים כמו שהתבאר מענינם, רצוני שיהיה המושכל אצל האחד מנמוס הנמצאות זולת מה שהיה ממנו אצל האחר מנמוס הנמצאות זולת מה שהיה ממנו אצל האחר, לא נצטרך אותם להניח כלם עלות קצתם לקצת, כדי שיהיה האחד מהם דבר זולת האחר. וזה כי השכלים אשר מושכליהם דבר אחד בעינו הם כלם בהכרח דבר אחד במספר, כי לא ימצא רבוי בדברים המסכימים בצורה אם לא מצד ההיולי. ולפיח שאלו השכלים הם בלתי בעלי היולי, הנה אי אפשר שימצא בהם רבוי כשהונח ענינם בה האופן. ואולם השכלים אשר מושכליהם מתחלפים, כמו הענין באלו המניעים, לפי מה שהתבאר מענינם, הנה הם בהכרח רבים במספר.
13