מלחמות השם, מאמר ראשון י״אThe Wars of the Lord, First Treatise 11
א׳נבאר בו שאי אפשר שישיג השכל ההיולאני השכל הפועל עד שיהיו שניהם דבר אחד מכל פנים.
1
ב׳ואחר שזכרנו דעות הקודמים בענין ההשארות, ובארנו שלא יחויב באחת מאלו הדעות שיהיה צודק מצד מה שטען בעל הדעות ההוא לקיים אותו, ולא יבוטלו גם כן על כל פנים דעות החולקים עמו. הנה ראוי שנחקור אנחנו בזה לפי הענין בעצמו, עד שנדע איזה דעת מאלו הוא הצודק. וראוי שלא יעלם ממנו שכבר התבאר ממה שזכרנו מאלו הטענות שאלו המושכלות הן הוות בשכל ההיולאני, ושהשכל הנקנה הוא נבדל. ושאם הוא מחויב בכל מתחדש שיהיה נפסד, כמו שיחשב ממה שהתבאר בספר השמים והעולם, הנה הוא מבואר שכבר יחויב שלא יהיה בכאן השארות נפשיי, כמו שהיה רואה אבונצר. ולזה ראוי שנחקור אנחנו אם הוא מחויב בכל הווה שיהיה נפסד, אם לא. ואם היה שלא יהיה זה מחויב, האם זה ההווה מחויב שיפסד, רוצה לומר המושכל אשר יקנהו השכל ההיולאני, או הוא בלתי אפשר שיפסד, או יהיה ממנו מה שיפסד וממנו מה שלא יפסד.
2
ג׳ונאמר שכבר התבאר בזה הספר בחקרנו בחדוש העולם וקדמותו שלא יחוייב מהבאור שעשה הפלוסוף בספר השמים והעולם שיהיה כל הווה נפסד, ולזה הוא מבואר שלא יחויב מפני זה שלא יהיה בכאן השארות נפשיי. ובהיות הענין כן, הנה ראוי שנחקור מזה ההווה, ר"ל השכל הנקנה לשכל ההיולאני, אם הוא נפסד, או בלתי נפסד, או יהיה ממנו מה שיפסד, כאלו תאמר המושכלות אשר באלו הדברים, וממנו וממנו מה שלא יפסד, כאלו תאמר המושכל אשר לו בדברים הנפרדים אשר הם בעצמם שכל, כמו שאמרו הקודמים.
3
ד׳ונאמר שהוא מבואר שהשכל הנקנה הוא השלמות המגיע מהשכל הפועל אל השכל ההיולאני. והנה זה השלמות הוא שני מינים, מין יקרא ציור, ומין יקרא האמתה. והנה הציור אין לו שום סמיכות אל דבר נמצא חוץ לנפש, וזה מבואר מענינו, אבל הוא ידיעת הסדור בעצמו אשר בנפש השכל הפועל. ואולם ההאמתה כבר יהיה לה סמיכות מה אל הדברים הנמצאים חוץ לנפש, כאמרנו כל חי מרגיש, וזה יהיה לו במקרה מצד היותה מורכבת מהשכל והחוש. ובהיות הענין כן, הנה השלמות המגיע ממנה בשכל הוא הציור לבד, והוא בלתי נסמך אל איש מהאישים הנמצאים חוץ לנפש, כמו שהצורה המגעת בחוש הראות, כששפטנו בדבר שהוא מתוק מפני הרגישנו בחוש הראות שהוא צהוב, הוא הצהובות לא המתיקות. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שהשכל הנקנה בעינו הוא הסדור אשר היה לאלו הדברים בנפש השכל הפועל. וזה דבר גם כן כבר בארנוהו במה שקדם, רצוני שהמושכל אשר לאלו הדברים בנפש השכל הפועל הוא המושג לנו בשכל ההיולני, לא הצורות הדמיוניות, כי אין בטבע הצורות הדמיוניות שתהיינה מושכלות, ואם היה שיהיו עוזרות לקניית המושכלות. וכאשר התיישב זה, הנה יראה שיחויב מזה בשכל הנקנה שיהיה נצחי, כי היה מה שישכיל אותו מאלו המושכלות שכל בעצמותו בנפש השכל הפועל. וכבר יתבאר באופן יותר שלם שהוא מחויב בשכל הנקנה שיהיה נצחי. וזה שהשכל הנקנה הוא בלתי היולאני, והדבר הבלתי היולאני אין לו סבות ההפסד, ומה שאין לו סבות ההפסד אי אפשר שיפסד, ויחויב מזה ההקש המורכב שיהיה השכל הנקנה בלתי אפשר ההפסד. והנה ההקדמה הראשונה מאלו ההקדמות היא מבוארת ממה שקדם. וההקדמה השלישית מהם היא מבוארת בנפשה, כי יחס הדבר אל סבותיו הוא יחס הכרחי, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה הדבר זולת סבותיו.
4
ה׳ואולם ההקדמה השנית, והיא האומרת שהדבר הבלתי היולאני אין לו סבות ההפסד, היא צריכה אל באור. ונאמר שכבר התבאר בטבעיות ובמה שאחר הטבע שההפסד הוא בדברים מצד החמר ולא מצד הצורה, כי הצורה היא אשר יהיה ממנה המציאות והטוב, והיא אשר תשאר מציאות הדבר בעל הצורה בכל הפנים שאפשר. ואולם החומר יהיה סבת ההפסד והרע מפני בלתי השמעו אל הצורה, כמו שהתבאר ברביעי מאותות השמים, רצוני שההפסד יהיה לדבר כשגברו הכחות המתפעלות על הכחות הפועלות. ובהיות הענין כן, רצוני שהחומר הוא סבת ההפסד, והיה הדבר הבלתי היולאני אין לו חומר, הוא מבואר שהדבר הבלתי היולאני אין לו סבות ההפסד. והנה יחשב שיחויב בשכל הנקנה שיהיה נפסד משתי טענות כבר זכרום הקודמים. האחת כי מפני שהיה מציאות זה השכל הנקנה בשכל ההיולאני נמשך להשגת גופיות, כמו שהתבאר במה שקדם, והיו כל ההשגות הגופיות נפסדות, הנה יחויב בשכל הנקנה שיהיה נפסד. וזה כי כשהיה נפסד מה שמציאות השכל הנקנה הוא מצדו, יפסד בהכרח השכל הנקנה. והשנית כי זה השכל הוא שלמות לנפש האנושית, ובהפסד הנפש יפסד קנינה ושלמותה.
5
ו׳ונאמר שהטענה הראשונה מאלו אין היתרה ממה שיקשה. וזה שאמנם יחויב בסבה אשר תסתלק שיסתלק המסובב ממנה כאשר היה עמידת המסובב בסבה ההיא, וזה אמנם יהיה כאשר תהיה הסבה בעצמות. ואולם ההשגות הגופיות הם סבה למציאות השכל הנקנה במקרה לא בעצמות, וזה כי מה שהוא סבה בעצמות למציאותו הוא הסדור המושכל אשר לנפש השכל הפועל, כמו שהתבאר במה שקדם. ועוד שההשגות הגופיות אם היה שנודה שהם סבה אל מציאות אלו המושכלות בשכל ההיולני, הנה הם סבה אל הגעת הידיעה, אבל אינם סבה אל מציאות המושכל מהם. ואולם העיון בזה בהפך, רצוני שמציאות הסדור המושכל הוא סבה למציאותם. וזה כי המציאות המושכל אשר בנפש השכל הפועל הוא סבה למציאות כל אלו הדברים אשר בכאן, ולזה לא יחויב בזה הסדור המושכל, כאשר הגיע מהם, שיפסד בהפסדם, כי אין מציאותו עומד בהם. ואמנם מה שיחויב שיפסד בהפסדם הוא קנות הידיעה, רצוני שאי אפשר לשכל ההיולאני שיקנה ידיעה אחר שנפסדו ההשגות הגופיות, וזה דבר מבואר בנפשו. וכבר יראה זה ממה שאומר. נניח שאיש אחד חדש מעצמו כלי אחד, וראה איש אחר זה הכלי והשכיל מההרגש בו הסדור אשר היה ממנו בנפש ממציאו, ואחר נעדר הכלי ההוא. הנה מבואר שלא יחויב מפני העדר הכלי שתפסד זאת הידיעה מהאיש השני, וזה שזה הכלי היה סבה לקנין זאת הידיעה ולא למציאות הסדור המושכל ממנו.
6
ז׳וכבר יספק מספק ויאמר שכבר יראה שלמציאות הצורות הדמיוניות רושם בהעמדת המושכלות, לפי שאנחנו נראה באנשים אשר נפסד דמיונם שכבר נפסדו מהם המושכלות, ועוד שכר יוזדככו המושכל כשיזדככו תחלה הצורות הדמיוניות בהעמדת המושכלות. הוא מבואר שבהפסד הצורות הדמיוניות יפסדו המושכלות. ונאמר שאנחנו, ואם הודינו שהאנשים שנפסד דמיונם לא נמצאם משיגים המושכלות שהיו משיגים תחלה, וכבר יזדככו המושכל כשיזדככו הצורות הדמיוניות אשר תניעם אל זה המושכל. הנה לא יחויב מפני זה שנודה שיפסד המושכל בהפסד הצורה הדמיונית. וזה שהמושכל על שלשה פנים. מושכל הוא בכח גמור, והוא המושכל אשר האדם כחיי על למודו, ולא למד אותו עדיין ומושכל הוא בפעל גמור, והוא המושכל אשר לחכם בחכמתו בעת השתמשו בה. ומושכל הוא מוצע ביניהם, והוא המושכל אשר לחכם בעת שלא ישתמש בו, והנה ירה בו דומה לשכחה במקרה. וזה כי להיות הנפש אחת, לא ירגיש החכם בידיעתו בו מה שהתמיד להשתמש בזולתו, והנה כאשר יביאהו איזה דבר שיהיה להשתמש בו, אז ישער שכבר היתה הידיעה בו. ובכמו זה יקרה בזה הענין, וזה שכאשר נפסדה הצורה הדמיונית, יקרה לו שלא יהיה בכאן דבר יביאהו להשתמש בזה המושכל, וכאשר יזדכר אותו, אז ימצא שכבר היתה לו זאת הידיעה, ולזה לא יצטרך בה אל התלמדות וחקירה. וכן ימצא באנשים שנפסד דמיונם, שכאשר יתרפאו, ימצאו יודעים במושכלות אשר היו יודעים קודם זה, בזולת התלמדות וחקירה. ואלו היו אלו המושכלות נפסדות מהם, היו צריכים בהשגתם אחר זה אל התלמדות וחקירה, וזה מבואר בנפשו. ועוד שאנחנו רואים בקצת אנשים שנפסד דמיונם שהיו משיבין כראוי במושכלות שנשאלו מהם, וזה ממה שיורה שאין אלו המושכלות נפסדות מהם בהפסד דמיונם. ובכלל הנה לא יתכן במושכל הפסד ושכחה, כמו שהתבאר במה שקדם, ר"ל שאלו המושכלות הם בלתי אפשריות ההפסד. ולזאת הסבה הסכימו הקודמים שאלו המושכלות לא יתכן בהם השכחה בשום פנים, כאלו טבע האמת בעצמו הכריחם על זה. האלהים, אלא אם היה המושכל מושכל בשתוף השם, ר"ל שלא היתה בו ידיעה אמתית בסבותיו, כמו שיקרה לקצת המתלמדים בהנדסה ובפרט בתמונות המתבארות באמצעות תמונות רבות, כי הם לא ישתדלו להבין בשכל הדבר המבוקש בסבותיו, אבל יראו בספר בתמונה תמונה מהלשון הנמצא שם אם התבאר שם מה שיצטרך להם ממנה באור זאת התמונה, ולזה יקרה להם השכחה באלו המושכלות, כי הם אינם מושכלות להם, אבל ישיגו שהמחבר הספר כבר ביארם.
7
ח׳ואולם הטענה השנית מאלו הטענות אשר יחשב בעבורם שהשכל הנקנה נפסד, היא הטענית. וזה שהשלמות הוא על שני מינים, מין מעורב בבעל השלמות, כמו הענין בשאר השלמויות אשר לשאר הצורות ההיולאניות, ומין בלתי מעורב בבעל השלמות, כמו שהתבאר מענין זה השכל ההיולני. ואמנם יחויב שיפסד השלמות בהפסד בעל השלמות אם היה השלמות מעורב בו, ואולם כשלא היה השלמות מעורב בו, אבל הוא נמצא בעצמו, לא יחויב בו זה, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מזה בשכל הנקנה שיהיה נפסד, אבל יחויב שיהיה נצחי, כמו שהתבאר בקודם.
8