מלחמות השם, מאמר ראשון י׳The Wars of the Lord, First Treatise 10
א׳נבאר בו שהשכל הנקנה הוא נצחי.
1
ב׳ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים בזאת השאלה והטענות המקיימות דעת דעת מהם, ראוי שנעיין באלו הטענות אם קויים בהם מה שיקיימו אותו קיום אמתי אם לאו. ולפי שקרה באלו הטענות המקיימות דעת דעת מאלו הדעות שתהיינה מבטלות הדעת אשר הוא מקבילו, ראוי שנעיין אם יבוטל בהם הדעת שיבטלהו בטול אמתי אם לא.
2
ג׳ונאמר שהוא מבואר שהטענה הראשונה מהטענות שזכרנו המקיימות שאלו המושכלות אשר יקנם השכל ההיולאני הוות ומתחדשות בו, כבר יקוים בה קיום אמתי שאלו המושכלות מתחדשות בו, ולא יחויב מהטענה ההיא שתהיינה הוות בעצמותם, וזה מבואר בנפשו ממה שזכרנו מהטענה ההיא. והוא מבואר שלא יחויב גם כן שתהיינה הוות בעצמותם מפני מה שהתבאר בטענה ההיא שאלו המושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני ונמצאות בו בפועל אחר שהיו נמצאות בו בכח. וזה כי אין כל מה שיתחדש לו יחס מה לדבר מה, מתחדש בעצמותו, והמשל שהשמש תתחדש לו קורבה אלינו בעת הקיץ, ולא יחויב מפני זה שיהיה מתחדש בעצמותו. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שיש לאומר שיאמר שאלו המושכלות הם נמצאות בפעל תמיד, ואולם יקרה להם שיקבלם השכל ההיולאני בעת מן העתים לא בצד שיהיה להם מציאות בו זולת המציאות אשר הוא להם בנפשם, על האופן שתהיה ההשגה ההיולאנית, והיא השגת החוש ומה שינהג מנהגה, זולת המושג ההיולאני הנמצא חוץ לנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יבוטל בזאת הטענה דעת מאלו הדעות השלש אשר זכרנו לקודמים בזאת השאלה, ואולם יבוטל בה בטול אמתי דעת אפלטון במה שהיה אומר שאלו המושכלות הם תמיד בשכל ההיולאני בפעל. ואולם מה שחייבו בטענה השנית מאלו הטענות מאלו המושכלות שתהיינה מתחדשות בעצמותם, לפי שהמושכל מהם אינו מה הוא נמצא חוץ לנפש בעינו. הנה נבאר שאינו מחויב על כל פנים. וזה שהם טענו, לאמת שהמושכל מהם אינו מה שהוא נמצא חוץ לנפש, שלש טענות. האחת שהמושכלות הם כלליות ואין הכללי נמצא חוץ לנפש כי אם בכח. והשנית שהמושכלות הם למהות ולטבע הכולל, והטבע הכולל איננו נמצא בפרטים הנמצאים חוץ לנפש כי אם בכח. והשלישית שהנמצא מהם חוץ לנפש איננו שכל, ואלו המושכלות הם שכל.
3
ד׳ואולם הטענה הראשונה מאלו הטענות יראה היותה בלתי צודקת מפנים. - מהם, כי כבר התבאר שאלו המושכלות נמצאות חוץ לנפש בפעל בנפש השכל הפועל, ולזה תהיינה נמצאות חוץ לנפש במציאות המושכל, ואם אינם נמצאים חוץ לנפש במציאות המוחש. וכאשר היו נמצאות חוץ לנפש במציאות המושכל, הנה לא תחויב שתהיינה מתחדשות בעצמותם מפני התחדשם בשכל ההיולאני, אם לא התבאר תחלה שיש להם מציאות בשכל ההיולאני זולת המציאות אשר להם בנפש השכל הפועל, וזה ממה שלא יתבאר מזאת הטענה ולא משאר הטענות האלה. ולזה תבוטלנה כל אלו השלש טענות בזה האופן, אלא שהוא בטול יותר מיוחד לטענה השלישית מאלו הטענות, וזה כי בזה האופן יתבאר שאלו המושכלות הם בעצמם שכל חוץ לנפש בנפש השכל הפועל, והוא הפך מה שהונח בזה. - ומהם, שהוא בלתי מחויב במושכלות שתהיינה כלליות ומקיפות באישים בלתי בעלי תכלית כמו שהניחו בזאת הטענה, וזה מבואר בדברים שלא ימצא מהם כי אם איש אחד, כמו הענין בגרמים השמימיים ובמה שינהג מנהגם. ואם אמרו שהמושכל באלו הדברים הוא הנמצא, יחויב להם שתהיינה קצת אלו המושכלות מתחדשות בעצמותם, והם המושכלות הכלליות, וקצתם בלתי מתחדשות, והם המושכלות אשר תהיינה בדברים שלא ימצא מהם כי אם איש אחד. וזה סותר מה שהניחו מענין אלו המושכלות, כי הם אמרו שהם כלן מתחדשות בעצמותן, ולזה חייבו שתהיינה נפסדות. - ומהם, שכבר התבאר שאין אלו המושכלות כלליות. וזה שאם היו כלליות, הה לא תמנע היות ההשגה לשכל ההיולאני בהם מחלוקה, אם שתהיה בצד שהכללי בו אחד, והוא הצד אשר בו הוא מקיף וכולל כל האישים הנמצאים תחתיו, או שתהיה בצד שהכללי בו רבים, ר"ל שישיג האישים אשר הם בלי תכלית. ואולם שתהיה לשכל ההיולאני השגה בו בצד שהוא בו רבים הוא בלתי אפשר, כי אין לשכל ציור באיש במה שהוא איש, ולזה אי אפשר בו שישיג הרבוי, כל שכן בו שישיג מהם רבוי בלתי תכליתי, כי מה שהוא בלתי תכלית אי אפשר הדריכה אל השגתו מצד אשר הוא בו בלתי תכלית, וזה מבואר בנפשו. ואין לאומר שיאמר שכבר ישיג השכל החלוקה בשעורים שהם לבלתי תכלית, ולזה לא ימנע השיגו הרבוי הבלתי תכליתי. וזה שהשכל לא ישיג השעורים חלוקים בלתי בעלי תכלית, אבל ישיג בו שהוא מתחלק אל מה שיתחלק, ולזה לא יהיה תכלית להחלק. וכן היה אפשר שישיג שהתהוות האישים המוחשים הוא שומר הכח, ולזה לא תכלה ההויה, ואולם שישיג האישים אשר הם בלי תכלית הוא מבואר ההמנע. וכן אומר שהוא מבואר שהוא בלתי אפשר שיהיה לשכל ההיולאני השגה בכללי בצד אשר הוא בו אחד, והוא צד אשר הוא בו מין או סגולה. וזה שהכללי מפני שהוא מצטרף אל האישים אשר הוא מקיף בהם וכוללם, והיה מבואר ממה שקדם שאי אפשר לשכל ההיולאני שישיג האישים במה שהם אישים, והוא הצד אשר בו מצטרפים, הנה הוא גם כן בלתי אפשר שישיג השכל ההיולאני הכללי במה שהוא כללי. וזה כי מי שאי אפשר בו שישיג אחד מהמצטרפים לא תתכן לו השגת האחר בשום פנים, כי המצטרפים ימצא כל אחד מהם בגדר חבירו, ולזה לא יצוייר האחד מהם למי שלא יצויר השני, והמשל כי מי שלא ידע מה הוא הכפל לא ישיג היות הדבר האחד מחציתו. ובהיות הענין כן, רצוני שאם היה שתהיינה אלו המושכלות כלליות, הנה היתה ההשגה בם לשכל ההיולאני אם בצד שהכללי בה אחד, אם בצד שהכללי בה רבים, כי אין בכאן צד שלישי. והיה שכבר התבאר שאי אפשר שתהיה לשכל ההיולאני השגה בכללי באחד מאלו האופנים, הנה יתחייב שלא תהיינה המושכלות אשר ישיגם כלליות, והוא הפך מה שהונח בזאת הטענה. ואולם השגת השכל ההיולאני הוא לאיש לא במה שהוא איש מה, אבל במה שהוא איזה איש הזדמן, וזה דבר נמצא חוץ לנפש בפעל, ר"ל האיש. וכבר יתבאר זה בשלמות במה שאחר זה, רצוני שהמושכלות הם לאיש במה שהוא איזה איש הזדמן. - ומהם, שכבר יראה שאין אלו המושכלות כלליות בחקירה וחפוש. וזה שהמושכל הוא אם ציור אם אמות. ואולם הציור, והם הגדרים, הוא מבואר שאינו לכללי, שאם היה לכללי, היה לו אם במה שהוא אחד, אם במה שהוא רבים. ואיך שיהיה, יחויב אם הונח הענין כן, שלא יהיה הגדר מודיע מהות האיש האחד, כי האיש האחד הוא זולת הכולל המקיף בו, והוא גם כן זולת האישים הרבים, ולזה היה בלתי אפשר שתדבק בו גדר הכולל, כי הדברים המתחלפים גדריהם מתחלפים. ובכלל הנה כמו שגדר הבית לא ידבק על הלבנה וגדר העשרה לא יתדבק על השנים, כן היה בלתי אפשר שיתדבק הגדר על האיש לפי זאת ההנחה, וזה מבואר בנפשו. ואולם הגדר מבואר מענינו שהוא מודיע מהות כל אחד מהאנשים אשר יתדבק בהם זה הגדר, הנה אם כן הוא מבואר שהגדר אינו לכללי. ועוד שאם היה הגדר לכולל, הנה יחויב שיהיה לו בצד שהוא בו אחד, כי לא יראה בגדר רבוי, וזה שלא יאמר בגדר האדם שהוא חיים מדברים, אבל יאמר שהוא חי מדבר, ולה יראה שהגדר הוא לנגדר אחד. ובהיות הענין כן, הנה כאשר יתבאר שאי אפשר שיהיה הגדר לכולל בצד שהוא בו אחד, יתבאר שאי אפשר שיהיה הגדר לכולל במוחלט.
4
ה׳ונאמר שהוא בלתי אפשר שיהיה הגדר לכולל בצד שהוא כולל ומקיף, והוא הצד אשר הוא סוג או מין. וזה שאלו היה הגדר לכללי, והוא הסוג או המין, הנה מפני שהוא מזה הצד מצטרף, הנה יחויב שיהיה זה ההצטרפות לקוח בגדר, ר"ל ההקפה על מה שיקיף בו, כמו שנקח בגדר העבד ההצטרפות אשר בינו ובין האדון, וזה דבר בלתי אפשר בגדרים. ועוד שהוא מבואר שכל אחד מחלקי הגדר נשואים על הנגדר בחיוב. ואם היה הגדר לכולל, יקרה מזה שיהיה המין הוא סוגו, וזה בתכלית הבטול. וזה שהאדם מפני שהוא חי מדבר, הנה יצדק על האדם שהוא חי, ויהיה המין הוא סוגו. וכבר יקרה מזה גם כן שיהיה המין האחרון הוא סוג הסוגים. וזה שהאדם מפני שהוא חי והיה גדר החי שהוא נזון מרגיש, הנה יהיה האדם נזון. ולפי שהיה גדר הנזון שהוא גשם צומח, הנה יחויב שיהיה האדם הוא גשם, ובזה ימשך הענין עד שיהיה האדם שהוא מין אחרון הוא סוג הסוגים, וזה בתכלית הבטול והגנות. ואולם האמות הוא גם כן מחויב שלא יהיה לכללי. וזה כי אין לאמות כי אם משפט על מה שיצוייר, ולזה היה הציור קודם האמות. ובהיות הענין כן, והיה שכבר התבאר שאין הציור לכללי, הנה הוא מבואר שאין האמות לכללי. ועוד כי הגזרה הכוללת מבואר מענינה שאינה שופטת אל הכללי במה שהוא כולל ומקיף, לפי שהנושא אשר היא שופטת עליו אינו מורה על הכולל במה שהוא נושא ומקיף. וזה שאם היה הנושא בה מורה על הכולל במה שהוא כולל, הנה כבר יונח בה מתרבה מה שהוא בלתי מתרבה, והמשל שאמרנו כל אדם מדבר מורה על רבוי באדם, ולזה הושמה זאת הגזרה תיבת כל. ואם היה המובן באדם המין, הנה יושם בה זה המין מתרבה, והוא מבואר שהמין איננו מתרבה ולא ימצאו שנים במספר, ולזה הוא מבואר בגזרה הכוללת שאין הנושא בה כולל ומקיף, ובזה יחויב שיהיה הענין בגזרה הסתמית, כי אין החומה משנה הוראת הנושא, וזה מבואר בנפשו.
5
ו׳וגם כן הנה אם נניח הגזרה הכוללת שופטת על הכללי במה שהוא כללי ומקיף, כבר יתחייב מזה שקרים רבים. - מהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שלא תבוטל הגזרה הכוללת מפני כזבה בכל אחד מהאישים, לפי שהכולל הוא זולת האיש, ולא יחויב כשכזבה באיש שתכזב בכולל. וזה שכבר יתכן שיצדק בכולל מה שיכזב באחד מחלקיו, והמשל שכבר יצדק בראובן שהוא אדם ואף על פי שאין אחד מחלקיו אדם. וזה מבואר הבטול והגנות, וזה שהוא מבואר שהגזרה הכוללת תבוטל מפני כזבה באיש אחד, כל שכן אם כזבה בכל אחד מהאישים. - ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שלא תהיה הגזרה הכוללת צודקת בעת מן העתים. שאם היתה צודקת, היה מחויב שתמצא חוץ לנפש כפי מה שהיא בשכל, כי זה הוא גדר הצודק. והוא מבואר שלפי זאת ההנחה הוא בלתי אפשר שתמצא זאת הגזרה צודקת חוץ לנפש, כי היא שופטת על הכללי, והכללי אינו נמצא חוץ לנפש במה שהוא כולל ומקיף, ואמנם מה שימצא חוץ לנפש הם האישים, וזאת הגזרה אינה שופטת עליהם לפי זאת ההנחה, כמו שהמשפט על העשרה לא יהיה משפט על השנים שהם חלק מהם, והמשפט על הבית לא יהיה משפט על הלבנה אשר היא חלק מהבית. וזה מבואר הבטול, כי הגזרה כוללת האמתית מבואר מענינה שהיא כבר תמצא בו צודקת בכל עת מהעתים, כאמרנו כל חי מרגיש, כי זה המאמר צודק תמיד באיזה בעל חי שימצא. - ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שתכזבנה כל התמונות הלמודיות המבארות בדבר שהוא שוה לדבר, או יותר קטן, או יותר גדול. והמשל שאמרנו במשולש שזויותיו שוות לשתי נצבות, הנה אם רצונו בזה המשולש הכולל המקיף בכל האישים בלי תכלית, היה זה המאמר כזב, כי זויותיו הם בלי תכלית, אי אפשר בהם שתהיינה שוות לשתי נצבות. ואם אמר אומר שהכונה בזויות הנצבות הזויות הנצבות הכוללות כל הזויות הנצבות האישיות, הנה הם גם כן בלי תכלית, ויקרה מזה שיהיה מה שאין תכלית לו שוה למה שאין תכלית לו, וזה שקר, כי השווי בדבר הוא מצד התכלית. ועוד כי מפני שזויותיו שוות לשתי נצבות, הנה הן כפל הזויה הנצבת הכוללת אשר היא בלי תכלית, ויהיה מה שאין תכלית לו כפל למה שאין תכלית לו, וזה מבואר הבטול והגנות. ובזה יתבאר שהרי תכזבנה התמונות המבארות בדבר שהוא יותר קטן מדבר או יותר גדול, כי אי אפשר שיאמר בדבר שהוא יותר קטן מדבר או יותר גדול, אם לא היה אחד מהם בעל תכלית או שניהם. וכשהיה הנושא כולל ומקיף, היה מחויב שיהיה גם כן הנשוא כולל ומקיף, שאם היה הנשוא אישיי, הנה יקרה מזה שיהיה הכולל הוא האישיי, וזה מבואר בגזרות המחייבות לנשוא בנושא. וכשהיו הנושא והנשוא כוללים ומקיפים, היה כל אחד מהם בלתי בעל תכלית, ולא יתכן שיהיה האחד מהם יותר קטן מהשני או יותר גדול ממנו. - ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שימצאו בכאן כחות והכנות בלתי יוצאים לפעל בעת מה מן העתים. וזה שהרבה מן הנשואים בגזרות הכוללות הם הבדלים לנושאים, וקצת ההבדלים הם כחות והכנות, כאמרנו באדם שהוא מדבר, ובחי שהוא מרגיש. ואם היה המשפט בכמו אלו הגזרות לכולל במה שהוא כולל ומקיף, היו אלו ההכנות בלתי יוצאת לפעל בעת מהעתים, כי החי הכולל, דרך משל, לא ימצא לו ההרגש בפעל בעת מהעתים. וזה מבואר הבטול, כי כבר התבאר בספר השמים והעולם שהוא מחויב בכל כח שיצא לפעל בעת מה. - ומהם, שאם היו אלו הנושאים והנשואים אשר בגזרות האלו כוללים ומקיפים כמו שהוא מחויב מזאת ההנחה, היא נשיאות הסוג על המין כזב, כי המין לא יהיה סוגו, ולזה יהיה, דרך משל, אמרנו באדם שהוא חי כזב, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהגזרה הכוללת אינה שופטת על הכולל במה שהוא כולל ומקיף, והוא הצד אשר הוא בו אחד. ונאמר גם כן שהיא אינה שופטת על הכולל בצד שהוא רבים על שתהיה משפט אחד על אלו הרבים יחד. וזה מבואר ממה שבארנו ממנו שהגזרה הכוללת אינה שופטת על הכללי במה שהוא כללי ומקיף, כי כל השקרים אשר התחייבו מההנחה ההיא יתחייבו לפי זאת ההנחה, זולת השקר הראשון שזכרנו, והוא שאם היה הנושא מורה על הכולל בגזרה הכוללת, הנה כבר יונח בה מתרבה מה שאינו מתרבה, שהוא מבואר שלזאת ההנחה לא יתחייב זה השקר, כי הנושא כבר יורה על האיש לפי זאת ההנחה, והחומה תכלול כל האישים יחד.
6
ז׳ואולם שאר השקרים אשר מנינו שהם מתחייבים לפי ההנחה ההיא, הם מתחייבים גם כן לפי זאת ההנחה, והוא מבואר במעט עיון. והנה נבאר זה באחד מהם, כדי שיתבאר למעיין בדברינו איך יחוייבו אלו הבטולים מזאת ההנחה. שכבר יחויב מזאת ההנחה שלא תבטל הגזרה הכוללת מפני כזבה בכל אחד מהאישים, וזה שהיא שופטת עליהם יחד, ולא יחויב שיצדק באחד מהם כי שיצדק בכל האישים המחוברים. ובזה האופן בעינו יתבאר שכבר יתחייבו שאר הבטולים ההם מזאת ההנחה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין הגזרה הכוללת שופטת על הכלל, לא בצד שהוא בו אחד ולא בצד אשר הוא רבים, על שתשפט עליהם משפט אחד יחד. ולזה יחויב, אם היתה הגזרה הכוללת שופטת על הכולל, שתשפט עליו במה שהוא רבים, על שהוא משפט על אחד אחד מהם. וזה שלא ימנע הענין בגזרה הכוללת, אם היתה שופטת על הכולל, מחלוקה, אם שתהיה שופטת על הכולל במה שהוא אחד ומקיף, או בצד שהוא בו רבים. ואם היתה שופטת עליו בצד שהוא רבים, הנה יחוייב אם שתשפט עליהם יחד משפט אחד, או שתהיה שופטת על חלק חלק מהם. וכבר התבאר שהיא בלתי שופטת על הכולל במה שהוא אחד ומקיף ולא בצד שהוא בו רבים על שתהיה שופטת על אלו הרבים יחד משפט אחד, הנה לא ישאר אלא שתהיה שופטת על חלק חלק מהם. ולפי שאין בכאן לאלו הרבים חלק מוגבל יתכן שתשפט עליו זולת האיש, הנה יחויב שתהיה שופטת על כל איש ואיש מהם. ואולם שאין לאלו הרבים חלק מוגבל יתכן שתשפט עליו זולת האיש הוא מבואר בגזרות שנושאם הוא מין אחרון, כאמרנו כל אדם מדבר, כי אין בכאן לאישי האדם כלים מוגבלים נחלקים קצתם מקצתן יתכן שיאמר בהם שהמשפט יהיה על כלל כלל מהם יחד, עם שהוא מבואר בנפשו שאמרנו כל אדם מדבר הרצון בו שכל אחד מאישי האדם הוא מדבר. וכאשר היה בגזרות אשר נושאם מין אחרון, הוא מבואר שכן יהיה הענין בשאר הגזרות. וזה שהגזרות שנושאם סוג אם הנחנו שתהיינה שופטות על חלק חלק מהסוג, ויהיה החלק ההוא כלל אחד מהכללים המוגבלים אשר יחלק עליהם, כאלו תאמר מין אחד מהמינים אשר יכללם הסוג ההוא. הנה התחייבו מזאת ההנחה השקרים הקודמים אשר חויבו מהנחת הגזרה הכוללת שופטת על הכללי במה שהוא רבים יחד משפט אחד, וזה מבואר בנפשו. וכאשר התישב שהוא מחויב בגזרה הכוללת שתהיה שופטת על כל איש ואיש מהאישים הנכללים בה, הנה נבאר שהמושכלות הכוללות האמתיות הם נמצאות תמיד חוץ לנפש כפי מה שהם בנפש. והוא הפך מה שחייבו בזאת הטענה אשר אנחנו חוקרים בה, וזה שאין הגזרה שופטת על מציאות הנושא, כי היא אמנם תשפט על מציאות הנשוא לנושא כאשר ימצא, או על שוללותו ממנו, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהיא נמצאת חוץ לנפש כמו מה שהוא בנפש. וזה שכל איש שימצא חוץ לנפש מהאישים הכוללים בזאת הגזרה ימצא ענינו עם הנושא כפי מה ששפטה עליו הגזרה ההיא, ובזה האופן תמצא זאת הגזרה צודקת תמיד חוץ לנפש. והנה ימצא ענינה באמת כמו הענין במציאות אשר הוא חוץ לנפש. וזה שכאשר היתה צודקת על האישים הנמצאים חוץ לנפש, הנה ישאר לה כח על שתצדק על אישים אחרים, וזה לאין תכלית. וכן הענין במציאות אשר הוא חוץ לנפש לאישים, רצוני שכאשר ימצא מהם אישים מה, הנה ישאר כח שימצאו אישים אחרים, וזה לאין תכלית.
7
ח׳ואם אמר אומר שכבר יתחלף המושכל בגזרה הכוללת לנמצא חוץ לנפש ממנו, לפי שהוא שופט יחד על אחד אחד מהאישים הנמצאים לבלתי תכלית, והנמצא מהם חוץ לנפש הוא בעל תכלית. אמרנו לו שהוא אינו שופט מצד טבע המושכל על רבוי אישיי כלל, כי אין אצל המושכל ציור באיש מצד יהיה בו אפשר הרבוי, וזה כי הוא אמנם ישיגהו מצד הוא איזה איש הזדמן, לא מצד שהוא זה האיש, ואולם קרה זה בגזרה הכוללת שתורה על רבוי מה להיותה מורכבת מהשכל והחוש, כמו שבאר הפלוסוף בספר הנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין אצל המושכל במה שהוא מושכל משפט על אחד אחד מהאישים לבלתי תכלית, אבל הוא שופט על איש אחד לבד במה שהוא איזה איש הזדמן, וזה דבר כבר ימצא חוץ לנפש. ועוד שכבר היה לזה הספק אופן מה מההראות, אלו היתה הגזרה שופטת באלו האישים שאין תכלית להם שימצאו יחד. אבל היא אינה שופטת כלל שימצאו, כמו שקדם, כל שכן שאינה שופטת שימצאו יחד, אבל היא שופטת שכל איש שימצא מהם ימצא הנשוא מחובר עמו בחיוב אם היתה הגזרה מחייבת, או בשוללות אם היתה הגזרה שוללת, וזה ימצא צודק תמיד חוץ לנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שצד היות המשפט בזאת הגזרה בלי תכלית הוא דבק למציאות אשר הוא חוץ לנפש שהוא לבלתי תכלית. ואם אמר אומר שכבר יתחלף המושכל בגזרה הכוללת לנמצא ממנו חוץ לנפש, לפי שעם המושכל ציור כל האישים אשר הוא שופט עליהם יחד, והם אינם נמצאים יחד חוץ לנפש. אמרנו לו שזה בלתי צודק, כי אי אפשר שיהיה אצל המושכל, במה שהוא מושכל ברבוי האישיי, ציור כלל, כמו שקדם.
8
ט׳וכאשר התישב זה, רצוני שכל מושכל הוא אם ציורי ואם אמותי, והיה שכבר התבאר שאין אחד מהם כללי, אבל הוא לאיש במה שהוא איזה איש הזדמן. הוא מבואר שמה שאמרנו במושכלות שהם כלליות הוא שקר. וכבר בארנו גם כן שלא יחויב מפני הכללות הנמצא באופן מה בגזרה הכוללת שיהיה המושכל זולת הנמצא, והוא סותר מה שחייבו אותו מזאת הטענה. והנה מפני שהמושכל הוא לאיש במה שהוא איזה איש הזדמן, היה שנקנה המושכל מהחוש עם ההשנות, וזה בשיפשיט השכל מהאיש המוחש המשיגים ההיולאניים אשר השיג אותם בעבורם ההתרבות.
9
י׳ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שהמושכלות הם לטבע הכולל, והטבע הכולל אינו נמצא באישים חוץ לנפש כי אם בכח, ולזה חייבו שהמושכל הוא זולת הנמצא, היא גם כן בלתי צודקת. כי הוא מחויב שיהיה הטבע נמצא בפעל בכל אחד מהאישים אשר זה הטבע משותף להם. כי זה הטבע הכולל הוא גדר או חלק גדר, והגדר מודיע מהות האיש על שהוא עצמותו, והעצמות נמצא בכל העצמות בפעל לא בכח, שאם לא היה הענין כן, היה הדבר הוא עצמו בכח לבד, ויהיה מזה שיהיה הדבר מקביל עצמו, כי הכח והפעל הם סותרים, וזה בתכלית הבטול והגנות. ולזה הוא מבואר שהטבע הכולל נמצא בפעל בכל אחד מהאישים אשר זה הטבע משותף להם. ובכלל הנה כמו שהמראה נמצא בפעל בבעל המראה ואף על פי שהוא מעורב בו עם דברים אחרים, ר"ל שכבר ימצאו לו באיש ואיש מהאישים מקרים דבקים עמו. ועוד שהטבע הכולל הוא המהות אשר לו, והמהות משים הדבר בעל המהות נמצא בפעל, ר"ל שכבר יאמר בו שהוא נמצא בפעל מפני המהות אשר לו. והוא מבואר שהמשים זולתו בתואר מה מפני דבר מה, הנה הדבר ההוא יותר ראוי בתאר ההוא מהדבר אשר לו התאר ההוא בעבורו, והמשל שאם היה העין משים סקראט בתאר שיהיה רואה, הנה העין יותר ראוי בשיתואר בשהוא רואה מסקראט. ובהיות הענין כן, הנה המהות יותר ראוי בשם המציאות אשר בפעל מהמהות הדבק עם המקרים והמשיגים אשר היה בהם האיש פרטי, וזה הפך מה שנאמר בזאת הטענה. ועוד שכל הדברים הנמצאים באיש מהמשיגים והמקרים אשר היה בהם פרטי הם נמצאים בו בפעל מפני מציאותם במהות, ולזה יחוייב שיהיה המהות יותר ראוי בשם המציאות מאלו המשיגים והמקרים. וזה דבר כבר ביארו הפלוסוף, ולזה אמר שהנמצא יאמר תחלה על העצם, וכאשר יאמר על המקרים כבר יאמר עליהם באחור מפני מציאותם בעצם. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שהוא מחויב שיהיה המהות נמצא בבעל המהות בפעל.
10
י״אואולם הטענה השלישית, והיא אשר אמרו בה שהנמצא מאלו המושכלות חוץ לנפש איננו שכל, והם בשכל ההיולאני שכל, ולזה חייבו ושהנמצא מהם חוץ לנפש הוא זולת המושכל, כבר התבאר במה שקדם שהיא בלתי צודקת, וזה כי כבר התבאר שהנמצא באלו המושכלות שתהיינה מתחדשות בעצמותם מפני התחדשם בשכל ההיולאני. ואולם מה שחייבו בטענה השלישית מאלו הטענות שתהיינה אלו המושכלות היולאניות לא נבדלות, הוא גם כן בלתי מחויב מהצד שחייבו אותו ממנו. וזה שהם טענו בזה שתי טענות, האחת היא שחדוש אלו המושכלות בשכל ההיולי הוא נמשך לשנוי בעצמות, כמו הענין בצורות ההיולאניות, והשנית שהם מתרבות ברבוי הנושאים. ואולם הטענה הראשונה הוא מבואר במעט עיון שהיא בלתי צודק. וזה כי הצורות ההיולאניות ימצא חדושם נמשך לשנוי מה בעצמות, והם נמצאות מפני זה בתכף השנוי ההוא, והמשל כי הצורה המגעת מהמראה בכח הרואה אמנם תתחדש תכף אחר שהתפעל העין מהמראה, ר"ל אחר שנרשם המראה בעין, וכן ימצא הענין בשאר הצורות ההיולאניות. ואולם אלו המושכלות לא ימצא חדושם בשכל ההיולאני נמשך לשנוי במקרה, ר"ל מצד שהם צריכות במציאותם בו אל דבר הוא נמשך לשנוי, והיא ההשגה החושיית, ולזה נראה שכבר יתחדש בו המושכל לפעמים זמן רב אחר השנוי אשר השתנה החוש מהמוחש. ועוד שאם יודו שמה שבמציאותו נמשך לשנוי במקרה הוא היולני, הנה יתחייב להם שיהיה היולאני המושכל אשר יגיע לשכל ההיולאני בהשיגו השכל הפועל. וזה שהם יאמינו כי זאת ההרגשה צריכה במציאותה אל השגת אלו המושכלות אשר הם צריכות במציאותם אל דבר הוא נמשך לשנוי בעצמות, ולזה יהיה זה המושכל צריך במציאותו אל דבר הוא נמשך לשנוי בעצמות. ואם הענין כן, הנה יחויב על פי מאמרם שיהיה זה המושכל נפסד, וזה הפך מה שהניחו אותו. אולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאלו המושכלות הם מתרבות בהתרבות נושאיהם, כמו הענין בצורות ההיולאניות, ולזה יחויב שתהיינה היולניות. הנה נבאר שהיא גם כן בלתי מחויבת מהצד אשר יחייבו אותה ממנו. וזה שהם טענו בה שלש טענות. האחת שהם נסמכות אל האישים הנמצאים חוץ לנפש. והשנית שאם לא הונח הענין כן, יחוייב כשילמד איש מושכל מה או שכח אותו, שילמדוהו שאר האנשים או ישכחוהו. והשלישית שאם לא הונח הענין כן, לא יהיה בכאן למוד ולא שכחה.
11
י״בונאמר שהטענה הראשונה מאלו הטענות היא בלתי צודקת. וזה שהם כבר קיימו אותה משני צדדים. הצד האחד מפני שהצדק במושכל יסמך אל מה שימצא מהאישים חוץ לנפש. והשני שאלו המושכלות הם כלליות, והמציאות אשר יהיה לכללי הוא מצד הפרטי הנמצא חוץ לנפש.
12
י״גוהנה נבאר כי הצד הראשון מאלו הוא בלתי צודק, והוא אשר אמרו בו שלמה שהיה המציאות אלו המושכלות מצד האישים אשר הם נסמכים להם, והיו האישים אשר יסמך להם המושכל אשר לראובן זולת האישים אשר יסמך להם המושכל אשר לשמעון, הנה יהיה המושכל מתרבה, ויחויב מפני זה שיהיה היולני. וזה כי לא ימנע הענין בזה מחלוקה, אם שיהיה מציאות המושכל נסמך אל הדמיונות האישים הנמצאים בעת ההיא, או שיהיה נסמך אל הדמיונות האישים אשר התחדש מההרגש אשר היה לחושים בהם, או שיהיה נסמך אל אי זה איש הזדמן: ואם הנחנו שיהיה נסמך אל דמיונות האישים אשר התחדש המושכל בשכל ההיולי מההרגש אשר היה לחושים בהם, ויהיה מתרבה מזה הצד, הנה יתחייבו מזה שקרים רבים. מהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שיפסד המושכל בהפסד האישים אשר התחדש המושכל מהם. וזה שאם היה מהכרח מציאות המושכל שימצאו האישים אשר חדושו בשכל ההיולאני היה מההרגש אשר היה לחושים בהם, הנה יחויב שכאשר יפסדו האישים ההם, יפסד המושכל ההוא, ויהיה צריך בעל המושכל ההוא אל שירגיש אישים, ומהם ילמד בהרגש ההוא המושכל אשר היה אצלו, וזה בתכלית הבטול. ומהם, שכבר יחויב מזה שיהיה המושכל האמתי פעם צודק ופעם כוזב. וזה שאם הנחנו שיהיה הצדק במושכל נסמך אל מציאות אלו האישים חוץ לנפש כמו שאמרו בזאת הטענה, הנה יחויב מזה שכאשר יפסדו אלו האישים יהיה המושכל כוזב, לפי שאין לו נושא חוץ לנפש יסמך מציאותו אליו, וזה הפך מה שנאמר בטבע אלו המושכלות, רצוני שכבר יאמר בהם שהם צודקות בעת מן העתים. ומהם, שכבר יתחייב מזאת ההנחה שתהיינה אלו המושכלות היולאניות ובלתי היולאניות יחד, וזה בלתי אפשר. וזה שאם ההתרבות הוא במושכל מפני חלוף האישים אשר התחדש מהרגשם, יקרה מזה שיהיה המושכל אשר אצל אנשים רבים אחד במספר, אם התחדש בהם מהרגש אישים אחרים. ויהיה אחד במספר ברבים, ומה שזה דרכו הוא בלתי היולני, כי אי אפשר בדבר ההיולאני שיהיה אחד במספר ברבים. וכבר היה היולאני, זה שקר. ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שתהיינה קצת אלו המושכלות היולאניות וקצתם בלהיולאניות, תי וזה סותר מה שהנחנו אותו. וזה כי המושכלות אשר התחדשו מהרגש אישים הווים נפסדים כבר תהיינה מתרבות והיולניות כאשר התחדשו לאנשים מתחלפים מהרגש אישים מתחלפים, והמושכלות אשר התחדשו מהרגש אישים נצחיים, כמו הענין בחכמת הככבים, תהיינה בלתי מתרבות ובלתי היולאניות, לפי שאין להם אלא איש אחד חוץ לנפש.
13
י״דואולם אם הנחנו שיהיה מציאות המושכל נסמך אל דמיונות האישים הנמצאים חוץ לנפש בעת ההיא, הנה יתחייבו גם כן מזאת ההנחה שקרים רבים. מהם, כי מפני שהמושכל אצל איש אחד הוא זולת המושכל אצל איש אחר לפי זאת ההנחה, לפי שזה נסמך אל דמיונות אישים נמצאים בעת ההיא, וזה נסמך אל דמיונות אישים אחרים נמצאים בעת אחר. הנה יתחייב מזאת ההנחה שיהיה הענין באיש אחר כן, רצוני שהמושכל אשר לו כשימצאו לו חוץ לנפש אישים מה הוא זולת המושכל אשר לו כשימצאו לו חוץ לנפש אישים אחרים. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יחויב מזאת ההנחה שיהיה צריך לאדם ההתלמד במושכל אשר הוא אצלו כשנפסדו האישים אשר היה נסמך מציאותו אליהם. וזה שכאשר נפסדו, נפסד המושכל אשר היה בעבורם נמצא, ואם היה שיהיה לו נמצא באישים האחרים המתחדשים, הוא מושכל אחר זולת הראשון. ומהם, שכבר יתחייב מזאת ההנחה במושכל שיהיה כוזב עם היות לו נושא נמצא חוץ לנפש. וזה כי המושכל אשר היה לאדם בעת שהיו נמצאים לו אישים מה חוץ לנפש כבר היה כוזב בהכרח כשנפסדו והתחדשו אישים אחרים. וזה כי המושכל אשר הוא צודק על אלו האישים המתחדשים הוא לפי זאת ההנחה מושכל אחר זולת המושכל אשר היה צודק על האישים שהיו נמצאים קודם, ולזה יחויב שיהיה המושכל הראשון כוזב בעת מציאות אלו האישים המתחדשים, שאם היה צודק, היה המושכל האחד במספר רבים, וזה בלתי אפשר. ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שיהיה כוזב המושכל אשר ברוב הדברים הלמודיים, עם חוזק האמות שיגיע בהם. וזה שכבר יראה בהכרח מהדברים הלמודיים שלא יתכן שימצאו מהם אישים חוץ לנפש. והמשל כי הקו הישר לא ימצא חוץ לנפש כמו שיניחהו המוהנדס, וזה שהקו אשר הוא תכלית לגשם לא ימצא מונח על הכחות כל הנקודות הנופלות בו, ואיננו תמיד מתחלק אל מה שיתחלק, ולא יתוסף אל מה שיתוסף תמיד, כמו שיניח המהנדס, והסבות המונעות זה כלו הוא החמר. ואולם מצד טבע הקו הוא אפשר, ובזה הוא מבואר שאי אפשר שתמצא עגולה חוץ לנפש ממששת קו ישר על נקודה, ולא כדור ממשש שטח ישר על נקודה, ולזה היו אומרים קצת הקודמים שהמהנדסים כבר יהיה מופתיהם כוזבים, כמו שזכר הפלוסוף. ובכלל הנה יחויב מזאת ההנחה שלא יהיה בכאן מושכל בדבר הנמנע מצד אפשר מצד מה שהוא אפשר, וכבר יעשו אלו המושכלות הרבה בחכמות, וזה מבואר למי שעיין בחכמת הטבע ובחכמת הלמודיית. ומהם שכבר יתחייב לפי זאת ההנחה באלו המושכלות שתהיינה היולאניות ובלתי היולאניות יחד. וזה שהמושכל בדבר אצל כל האנשים הנמצאים יחד הוא אחד במספר, לפי שזה המושכל הוא נסמך בהם אל אישים אחרים, ומה שזה דרכו הוא בלתי היולאני, כי אי אפשר בדבר ההיולאני שימצא אחד במספר ברבים. וכבר היו לפי זאת ההנחה אלו המושכלות היולאניות, הנה הם אם כן היולאניות ובלתי היולאניות יחד, וזה שקר. ומהם, שכבר יתחייב לפי זאת ההנחה שתהיינה קצת אלו המושכלות בלתי היולאניות, והם המושכלות אשר בדברים הנצחיים, כמו הענין בגרמים השמימיים, כי הנמצא מהם חוץ לנפש הוא תמיד אחד בעינו, ולזה יחויב שיהיה המושכל בהם בלתי מתרבה בהתרבות הנושאים, ומה שזה דרכו הוא בלתי היולני. וכבר הניחום כלם היולאניים, וזה חלוף בלתי אפשר.
14
ט״וואולם אם הנחנו שתהיינה המושכלות נסמכות אל איזה איש הזדמן מהאישים הנמצאים, לא מצד מה שהוא זה האיש, הנה לא תהיינה המושכלות מתרבות בהתרבות הנושאים מפני זה הסמיכות הנמצא להם אל האישים, כי אין בכאן חלוף באישים מזה הצד, ולזה הוא מבואר שלא יתבאר מזאת ההנחה שתהיינה היולאניות, אבל יתבאר ממנה הפך זה, רצוני שהם בלתי היולאניות, לפי שהם מתרבות בהתרבות הנושאים, ומה שזה דרכו הוא בלתי היולני. כבר התבאר גם כן שזה בלתי אפשר רצוני שיהיה זה המציאות למושכל מפני הסמיכות אשר לו אל האיש הנמצא חוץ לנפש בצד מה שהוא איזה איש הזדמן, שאם היה הענין כן, היה בלתי אפשר שיהיה לנו מושכל בהרבה מהדברים הלמודיים, כמו שקדם, כי הם לא ימצא להם איש חוץ לנפש. ובכלל הנה יהיה בלתי אפשר שיהיה לנו מושכל במה שהוא נמנע מצד אפשר מצד מה שהוא אפשר, וזה כלו שקר. ועוד כי אם היה מציאות המושכל מפני האישים המוחשים הנמצאים חוץ לנפש, הנה יחויב מזה שיהיה המציאות המוחש קודם למציאות המושכל. וזה שקר, כי כבר התבאר במה שקדם שהמציאות המושכל הוא סבה למציאות המוחש, כי המציאות המוחש אמנם יתחדש ממציאות המושכל אשר בנפש השכל הפועל, ואולם היה מציאות המוחש סבה לחדוש המושכל בנו לא למציאותו בעצמו, ולזה הוא מבואר שלא יצטרך המושכל, אחר שהגיע לנו, אל שימצא ממנו מציאות מוחש חוץ לנפש.
15
ט״זואולם הצד השני אשר חייבו ממנה שתהיינה המושכלות נסמכים אל האישים, והוא אשר אמרו בו שאלו המושכלות הם כלליות, והכללי אמנם יהיה לו מציאות מפני הפרטי אשר הוא מצטרף לו. הנה כבר התבאר בטולו במה שקדם שהוא מן השקר שתהיינה אלו המושכלות כלליות. ועוד שאנחנו, ואם הודינו במושכלות שתהיינה כלליות, הנה לא יחויב מפני הסמיכות אשר להם אל האיש שתהיינה מתרבות. וזה שהוא מבואר בנפשו כי הם אמנם יסמכו אל האיש במה שהוא זה האיש, ומזה הצד לא יהיה רבוי באישים, ולזה לא יחויב שתהיינה אלו המושכלות מתרבות מזה הצד, כי המצטרף האחד כבר יצטרף במקרה אל דברים רבים, ולא יחויב מפני זה במצטרף ההוא שיהיה מתרבה. והמשל שהמין האחד מהמספר, והוא השלשה דרך משל, הנה כשיתואר כשהוא מעט, הנה יצטרף במקרה אל כל אחד מהמספרים הרבים ממנו, ולא יחויב מפני זה שיהיה מתרבה במספר הדברים אשר הוא מצטרף אליהם, כי ההצטרפות אשר לו בעצמות מצד זה התאר הוא אל המספר אשר הוא יותר רב ממנו מצד מה שהוא יותר רב ממנו, לא מצד מה שהוא ארבעה או חמשה. ועוד שכבר התבאר במה שקדם שהוא שקר שיהיה המציאות לאלו המושכלות מפני האישים הנמצאים חוץ לנפש כמו שהונח בזאת ההנחה. ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאם לא היו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, הנה יחוייב כשלמד איש מושכל מה או שכחו שילמדוהו שאר האנשים או ישכחוהו, הנה אומר שהיא גם כן בלתי צודקת. וזה לא ימנע באחד במספר היות לו יחסים מתחלפים לאישים מתחלפים, וזה כי השמש, דרך משל, הוא אחד בעינו, והוא קרוב לזה האיש יותר מזה האיש, ושוקע באופק אחד וזורח באופק אחר. ולזה הוא מבואר שאיננו נמנע היות המושכל מתחדש לזה האיש ובלתי מתחדש לזה האיש, עם היותו אחד במספר בהם. ולא יחוייב מפני היות הפעל אחד במספר שיהיה הכח אל הפעל ההוא אחד במספר, כמו שזכרו בזאת הטענה. כי זה אמנם היה צודק אלו היה הפעל דבר היולאני, אבל בשיונח נבדל לא יחוייב זה, וזה מבואר למעיין בזה הספר. - ואמנם לאבן סינא התחייב זה הבטול בהכרח, לפי שהוא יניח הכח אחד במספר, כי כבר אמר בשכל ההיולאני שהוא נבדל ובלתי הווה ולא נפסד: ואולם הטענה השלישית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאם לא היו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, לא יהיה בכאן למוד ולא שכחה, היא גם כן בלתי צודקת. וזה שאם היה שהודינו להם שאין לדבר הנבדל הויה ולא הפסד, הנה לא ימנע מפני זה היות אלו המושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני ונפסדות ממנו, ואמנם מה שהוא נמנע הוא שתהיינה מתחדשות בעצמותם או נפסדות.
16
י״זואולם ההקדמה השנית מההקדמות אשר בנו עליהם דעתם בעלי זה הדעת, והיא האומרת שכל הווה נפסד, הנה יתבאר במה שיבא שהיא בלתי צודקת, ושהבאור שבאר ממנו הפלוסוף זאת ההקדמה היא בלתי שופטת על כל פנים באמותה. - ואולם הטענה הראשונה מהטענות שזכרנו שיקיימו בהם שהוא אפשר שיגיע השכל ההיולאני השכל הפועל, והיא אשר אמרו בה כי מפני שכבר אמר ארסטוטלוס שיחס השכל אל המושכל הוא יחס החוש אל המוחש, והיה החוש יכול לקבל המוחש בפעל, הנה השכל יכול לקנות המושכלות בפעל, והוא השכל הפועל לפי מה שאמרו בזאת הטענה. הנה אומר שלא יחוייב ממנה שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל. וזה שההקש אר חייבו ממנו זה הוא הקש המשלי, והקש המשלי לא יתן האמת על כל פנים. ועוד שמזה ההקש בעינו יתבאר הפך מה שחייבו ממנו. וזה שאנחנו נאמר שכמו שהחוש אין לו כח לקבל המוחש בעצמו, אבל יקבל דבר מתיחס דומה לו, והמשל כי העין לא יקבל המראה בעינו לקבל המוחש בעצמו, אבל יקבל דבר מתיחס דומה לו, והמשל כי העין לא יקבל המראה בעינו אשר בדבר הנראה, אבל קבל מה שדומה לו באופן מה, כן השכל ההיולאני אין לו כח לקבל השכל בעצמו, אבל יקבל מה שידמה לו באופן מה. - ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאם היה השכל ההיולאני משכיל מה שאינו בעצמותו שכל, כל שכן שהוא ראוי שיהיה משכיל מה שהוא בעצמותו שכל. הנה לא אשער למה הוא יותר ראוי. וזה כי הם אלו אומרים שאם היה שיהיה שכל בשכל ההיולאני מה שאינו בעצמותו שכל בהשכילו אותו, הנה הוא יותר ראוי שיהיה שכל מה שישכיל מהדברים אשר הם בעצמם שכל. היה זה כחיי צודק, אלא שלא יתבאר ממנו מה שחייבו אותו מזאת הטענה, רצוני שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל. ואולם אינו מחויב כמו שיש לו כח על השגת הצורות הפחותות שיהיה לו כח על השגת הצורות היותר נכבדות מהם, לפי שההשגה בהם היא יותר כבדה. וזה שכבר יראה שכל מה שהיו הצורות יותר נכבדות תהיה ההשגה בהם יותר כבדה. וזה מבואר בצורות ההיולאניות בעצמם, כי הוא מבואר שמי שיש לו כח על דבר מה לא יחויב שיהיה לו כח על מה שהוא יותר כבד ממנו ויותר קשה, והמשל שמי שיש לו כח לשאת שלשה ככרים אינו מחויב שיהיה לו כח לשאת מה שהוא יותר רב המשא מהם, וזה מבואר בעצמו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מפני הכח אשר ימצא לשכל ההיולאני להשיג הצורות ההיולאניות שיהיה לו כח להשיג הצורות היותר נכבדות, והם אשר הם בעצמם שכל, כי השגתם היא יותר כבדה, ומה שהוא כחיי על דבר מה לא יחוייב שיהיה כחיי על מה שלמעלה מהם. והנה הם גם כן יודו שהשגת השכל הפועל הוא יותר קשה לשכל ההיולני מהשגת שאר הצורות אשר הוא כחיי עליהם, ולזה אמרו שזאת ההשגה, אם תהיה לאדם, כבר תהיה אחר שהושלם השכל ההיולני בהשגת אלו המושכלות כלם. ובהיות הענין כן, הנה זאת הטענה היא מבוארת הבטול לפי מאמרם ולפי הענין בעצמו. - ואולם הטענה השלישית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה כי מפני שהשכל הפועל הוא משים הצורות הדמיוניות מושכל בפעל לשכל ההיולאני אחר שהיו מושכלות בכח, הנה הוא יותר ראוי שיהיה השכל הפועל מושכל לשכל ההיולאני, לפי שכל דבר שישים זולתו בתאר מה הנה הוא יותר ראוי בתאר ההוא מהדבר אשר לו התאר בעבורו. הנה אומר שהיא בלתי צודקת. וזה שכבר יתכן שישים דבר מה זולתו בתאר מה, ויהיה התאר ההוא לו מצד טבעו עם מה שהקנהו ומי ששמהו בזה התואר, ואם לא יחויב במי ששמהו בזה התאר שיהיה מתואר בתאר ההוא. והמשל שהאומנות תשים הברזל בתאר שיהיה חותך, והוא מבואר שלא יתכן שיתואר האומנות בשהוא חותך, לפי שזה התאר הוא לברזל מפני טבעו עם התמונה שהקנהו האומנות. וכן ימצא במלאכת הרפואה שהיא תשיב החולה בתאר שיהיה בריא, ולא יתכן בה שתתואר בשהיא בריאה לזאת הסבה בעינה. ובהיות הענין כן, הנה לאומר שיאמר שאולי היה זה התאר לצורה הדמיונית, רצוני שתהיה מושכלת בפעל לשכל ההיולאני מפני טבעה עם מה שהקנה אותו השכל הפועל, ולזה לא יחוייב שיתואר השכל הפועל בשיהיה מושכל לשכל ההיולאני. ואולם שכבר אפשר שיאמר שזה התאר היה לצורה הדמיונית מפני טבעה עם מה שהקנה אותו השכל הפועל, הוא מבואר, שלא יתפעל באיזה דבר הזדמן מאיזה דבר הזדמן. ואולי אין בכח ההיולאני שישיג זולת אלו המושכלות אשר בכאן, וישיג אותן אחר שהשיב אותן השכל הפועל בתאר יתכן בו שתהיינה מושכלות. ועוד שהוא מבואר שהשכל הפועל לא יפעל בצורה הדמיונית שום פעל, רצוני שהיא לא תתפעל ממנו באופן שתשתנה ותשוב מושכלת אחר שהיתה דמיונית, כי היא תשאר בעינה, אבל הוא יפעל בשכל ההיולאני וישיבהו משכיל אותה בפעל אחר שהיתה מושכלת בכח, אלא אם יפעל בה במקרה, רצוני מפני השיבו השכל ההיולאני משכיל אותה בפעל אחר שהיה משכיל אותה בכח. והוא מבואר שאיננו מחוייב במה שישים זולתו בתאר מה במקרה שיהיה מתואר מתאר ההוא, והמשל שהאש ישיב קצת הדברים שחורים וקצתם מרים, ואיננו ראוי שיתואר האש בשחרות ולא במרירות, והיה זה כן לפי שהוא אמנם ישיבם בזה התאר במקרה, כי התאר אשר יקנו ממנו בעצמות הוא החום או היבוש, ובתאר ההוא אשר יקוים בעצמות יצדק שהאש הוא יותר ראוי שיתואר בתאר ההוא. וכן ימצא האש משים במקרה קצת הדברים קרים, רצוני מצד הפרידו מהם החלק החם, ולא יתכן שיתואר האש בשהוא קר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב שיהיה השכל הפועל מתואר בשהוא מושכל לשכל ההיולאני מפני מה שהוא משים במקרה הצורה הדמיונית מושכלת בפעל אחר שהיתה מושכלת בכח. אבל מה שהיה מחויב מזאת הגזרה, אם הודינו שתהיה צודקת, הוא, כי מפני שהיה השכל הפועל משים השכל ההיולאני משכיל הצורה הדמיונית בפעל אחר שהיה משכיל אותה בכח, הנה השכל הפועל ראוי יותר בשיהיה משכיל אותה. וזה מבואר שהוא צודק ממה שקדם, וזה שכבר התבאר שאצל השכל הפועל השגת כל אלו המושכלות. וכבר יחויב מזאת הטענה אשר הניחו בזאת הטענה, והוא שכל מה שישים זולתו בתאר מה הנה הוא יותר ראוי בתאר ההוא, שהמושכל אשר בנפש השכל הפועל מהצורה הדמיונית הוא יותר ראוי שיהיה מושכל לנו מהצורה הדמיונית. וזה כי בעבור שהצורה הדמיונית תשוב בתאר שתהיה מושכלת לשכל ההיולאני מפני המושכל אשר בנפש השכל הפועל, הנה המושכל ההוא יותר ראוי שיתואר בזה התאר, רצוני שיהיה מושכל לשכל ההיולאני מהצורה הדמיונית. וזהו אמת בלי ספק, כי הצורה הדמיונית לא תשוב מושכלת בשום פנים, כי הפרטי לא יושכל במה שהוא פרטי, אבל יושכל הסדור אשר ממנה בנפש השכל הפועל. ואולם שהצורה הדמיונית, אם היה שתשוב מושכלת, אמנם יהיה זה מפני המושכל אשר ממנה בנפש השכל הפועל, הוא מבואר. וזה כי לולי שהיה מציאות הממוחש מסדור מושכל, לא יתכן בו שיהיה מושכל, כמו שלא יושכלו סבות הדבר המלאכותי אלא מפני היותו מתחדש מהסדור המושכל אשר בנפש האומן. כבר זכר זה תמסטיוס בבאורו למאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע. ולא יחויב מפני היות המושכל הזה אשר בנפש השכל הפועל מושכל לנו שנשכיל השכל הפועל, מה שלא השגנו כל אלו המושכלות והצד אשר הם בו אחד, וזה ממה שלא התבאר עדיין היותו אפשר. ולזה הוא מבואר שלא יחויב מזאת ההקדמה שיהיה השכל הפועל מושכל לשכל ההיולאני. ואם אמר אומר שכבר התבאר מזאת ההקדמה שיהיה השכל הפועל אפשר שיהיה מושכל לנו, וזה שהשכל הפועל ישים הצורה הדמיונית מניעה השכל ההיולני, ולזה היה יותר ראוי שיהיה השכל הפועל מניע אותו בעצמו. אמרנו לו שיהיה אפשר שיהיה זה התאר לצורה הדמיונית מפני טבעה עם מה שהקנה אותה השכל הפועל, ולזה לא יחויב שיהיה מתואר השכל הפועל בזה התאר כמו שקדם, ואם היה שנודה שתהיה הצורה הדמיונית מניעה השכל ההיולאני. ועוד שהשכל הפועל לא ישים הצורה הדמיונית מניעה השכל ההיולאני אלא במקרה, כי אין השכל הפועל פועל בצורה הדמיונית, כמו שקדם, ולזה לא יחויב מפני זה שיתואר השכל הפועל בזה התאר. ועוד שאין הצורה הדמיונית מניעה השכל ההיולאני, כמו שקדם, אבל השכל הפועל הוא המניע אותו באמצעות הצורה הדמיונית, ולא יחויב במה שיניע באמצעי שיניע בזולת אמצעי, כי החום הטבעי מניע האבן הנשלכת ביד באמצעות היד, ולא יחויב במה שיניע באמצעי שיניע בעצמה זולת אמצעי, אבל הוא בלתי אפשר. אבל המחויב מזאת הטענה הוא שהשכל הפועל הוא יותר ראוי בשיתואר בשהוא מניע השכל ההיולני מהאמצעי אשר יניעהו באמצעותו, לא שיהיה השכל הפועל מניע השכל ההיולאני בזולת אמצעות הצורות הדמיוניות. ובהיות הענין כן, הנה לא יתבאר מזה שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישכיל זולת אלו המושכלות.
17
י״חואולם הטענה הרביעית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה כי מפני שהשכל ההיולאני הוא מתנועע מהכח אל הפעל אל קניית המושכל, והיה מבואר שמה שהוא מתנועע מהכח אל הפעל הוא מתנועע אל מה שהוא בפעל בסוג ההוא, הנה יחויב שיהיה מתנועע אל קניית מושכל, הוא מושכל בפעל, ומה שזה דרכו הנה ישיג המושכל אשר הוא בעצמו שכל, וכי היו אלו המושכלות אשר יקנם תחלה באמצעות הצורה הדמיונית מושכל בכח, לפי שהם כלליות, והכללי אינו נמצא חוץ לשכל כי אם בכח, ואולם יקרה לו שיתנועע תחלה אל מה שהוא מושכל בכח כמו שקרה להרבה מהדברים הטבעיים שיתנועעו אל השלמויות אשר הם כחיים עליהם באמצעות שלמויות אחרים. - הנה היא גם כן בלתי צודקת. וזה שכבר התבאר שאין אלו המושכלות כלליות, ושאינן נסמכות במציאותם אל האישים הנמצאים חוץ לנפש כמו שהניחו בזה המאמר, ולזה לא יחויב, מפני היות האישים ההם אשר יקיף בם הכללי נמצאים בכח, שיהיה המושכל מהם מושכל בכח, אבל המושכל מהם הוא מושכל בפעל, לפי שהוא נמצא בנפש השכל הפועל על שהוא עצמו שכל, כמו שהתבאר במה שקדם. ועוד שיש לאומר שיאמר שאיננו צודק שכל מה שיתנועע מן הכח אל הפעל הוא יתנועע אל מה שהוא פעל גמור בסוג ההוא. ואולם מה שהוא צודק הוא, שכל מה שיתנועע מן הכח אל הפעל יתנועע אל מה שהוא פעל גמור ביחס אל הכח אשר לו, והוא הדבר אר בעבורו היתה כל תנועתו, שאם לא היתה כל תנועתו שלמות בזה התאר, הנה לא יהיה לתנועתו תכלית כלל. וזה שאם יתנועע אל שלמות בעבור שלמות אחר, ולא היה בכאן שלמות שלא יהיה בזאת התנועה בעבור שלמות אחר, הנה לא יהיה לזאת התנועה תכלית כלל. אלא שלא יחויב שיהיה שלמות האחרון בזאת התנועה שלמות אינו בעצמותו בעבור דבר אחד מן הדברים, וזה מבואר מאד, אבל הוא מחויב שלא יהיה זה השלמות בזאת התנועה בעבור זאת התנועה שלמות דבר אחר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע שיתנועע הדבר אל שלמות הוא בזאת התנועה פעל גמור, והוא עם זה בעצמותו כח מצד פעל מצד. ולזאת הזבה תמצא בהרבה מהמתנועעים מן הכח אל הפעל שהם ישארו במה שבין הכח והפעל. וזה שהרבה מהדברים ההווים מתנועעים לקבל צורה אשר היא פעל מצד כח מצד באופן מה, והם כל הדברים ההוים זולת האדם. וזה שהצורה אשר היא פעל גמור היא הצורה האנושית, ושאר הצורות הם אמצעיות בין הכח הגמור והפעל הגמור, לפי שהם כלם בעבור הצורה האנושית. ובהיות הענין כן, לא יחויב בשכל ההיולאני, מפני התנועעו אל המושכלות אשר הם כח מצד פעל מצד, שיתנועע אל המושכל אשר הוא פעל גמור. ואולם שאלו המושכלות הם לפי הנחתם פען מצד כח מצד הוא מבואר, לפי שהשכל ההיולני מתנועע בהם מן הכח אל הפעל, ולזה יחויב שיהיה פעל מה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהוא בלתי מחויב באחת מאלו הטענות שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל, ולזה לא יבוטל באחת מאלו הטענות דעת אבונצר.
18
י״טואולם הטענה אשר קיימו ממנה שכאשר השכיל השכל ההיולאני השכל הפועל, ישוב נצחי, והיא אשר אמרו בה כי מפני שאין זה המושכל מתחדש בעצמו, לא יחויב בשכל ההיולאני כשהשיג אותו שיפסד, אבל ישוב נצחי, מפני שהשכל הפועל אשר הוא בעינו הוא נצחי. הנה סותרת הנחתם במה שיניחו שכל הווה נפסד. וזה שאם היה שלא יהיה המושכל מתחדש בעצמותו כשישיגהו השכל ההיולאני, הנה הוא מתחדש בשכל ההיולאני, ולזה יחויב מהנחתם שיהיה נפסד מצד אשר הוא מתחדש, רצוני שתסור זאת הצורה מהשכל ההיולאני ואם לא תפסד בעצמותה, וזה מבואר בנפשו. ולזה היה אבונצר שומר הנחתו יותר מהם. האלהים, אם לא שיאמרו שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעצמו, אלא שקרה לו שלא ישכיל עצמו בעת מה מפני דבקותו אלינו, כמו שהיה אבן רשד אומר בקצת אגרותיו ובבאורו לספר הנפש ובפירושו למה שאחר הטבע. והנה בארנו במה שקדם מה שיחוייב לזאת ההנחה מהבטול.
19
כ׳ואולם הטענה הראשונה מהטענות אשר יקיים בהם אבן סינא שאלו המושכלות הם בלתי הוות ולא נפסדות, והיא אשר אמר בה כי מפני שהמושכל מאלו המושכלות הוא הנמצא בהם בשכל ההיולאני, הנה יחוייב בהם שתהיינה נבדלות, שאם היו היולניות, היה המושכל מהם זולת הנמצא, ומפני שהן נבדלות, הנה הן בהכרח בלתי הוות ובלתי נפסדות. הנה אומר שמה שיחויב מזאת הטענה הוא שתהיינה אלו המושכלות נבדלות, ואמנם לא יחויב ממנה שתהיינה בלתי הוות, מה שלא התבאר שאי אפשר לנבדל שיהיה הווה בזה האופן שיתחדשו בו אלו המושכלות בשכל ההיולאני. וזה כי זאת ההויה נאמרת בשתוף השם עם ההויה שבאר הפלוסוף שאי אפשר שתהיה בצורה בעצמותה, וזה ממה שלא התבאר באור שלם, אבל הוא אולי כמו שהתבאר אחר זה. ובכלל הנה ראוי שיהיו הדעות האמתיות נמשכות אחר המציאות, לא שנכחיש המציאות לקיים הדעת אשר לנו בדברים. ובהיות הענין כן, הנה יהיה מחויב באלו המושכלות שתהיינה נבדלות. ושתהיינה הוות באופן מה הוא מבואר, שאיננו נמנע בנבדל שיהיה הווה באופן מה, וזה ממה שיתבאר אחר זה. וגם כן הנה לא ימנע הענין מה שרצהו אבן סינא במה שאמר שהם בלתי הוות מחלוקה, אם שירצה בזה שהן בלתי הוות בשכל ההיולאני אבל הן נמצאות בו בפעל תמיד, או שירצה בזה שהן בלתי הוות בעצמותם אבל הם מתחדשות בשכל ההיולאני. ואם רצה בזה שתהיינה בלתי הוות בשכל ההיולאני, הוא מבואר הבטול ממה שקדם. ואם רצה בזה שתהיינה בלתי הוות בעצמותן אבל הן הוות בשכל ההיולאני, הנה יחויב לו שיהיה השכל הנקנה נפסד, והוא הפך מה שהניחו. וזה שהוא היה מודה שכל הווה נפסד, ובזה יחויב באלו המושכלות שתהיינה נפסדות מהצד אשר הן הוות בו, ויהיה אם כן השכל הנקנה נפסד. ובזה נאמר שהוא מבואר שהטענות הנשארות אשר קיים מהן אבן סינא באלו המושכלות שתהיינה בלתי הוות ובלתי נפסדות כבר יחויב מהן שתהיינה נבדלות, וזה מבואר ממה שזכרנו בטענות ההם. אבל לא יחויב מפני זה בהן שתהיינה בלתי הוות בשום צד מפני החדוש, כמו שזכרנו בטענות ההן, עד שהאריכות בבאורו מותר הוא.
20
כ״אואולם מה שהניח אבונצר בשכל ההיולאני שהוא הווה, הנה הוא מבואר חיובו ממה שקדם. ואולם הטענה הראשונה מהטענות אשר קיים בהם שאי אפשר שישיג השכל ההיולאני השכל הפועל, והיא אשר אמר בה שכבר יתחייב מזאת ההנחה שיהיה העלול שב עם עלתו אחד במספר, וזה בלתי אפשר, לפי שמציאות העלול והעלה הם מקבילים. הנה אומר שהיא בלתי צודקת. וזה שהעלה כשתעשה פעל שלם בעלולה, תעשהו דומה למה שבעצמה, והמשל שהאש כשיפעל פעל שלם במה שיחממה, הנה ישיבהו אש כאשר לא ימנעהו מזה טבע החומר המקבל פעלו. ואם היה אפשר בצורה ההיולאנית שתעשה צורה במדרגתה, הנה ראוי שיהיה אפשר זה בצורה הנבדלת אם לא ימנעה מזה טבע המקבל פעלה, כי היתה פעולתה יותר חזקה ויותר נפלאה. ולפי שהצורה הנבדלת, כאשר עשתה צורה במדרגתה, תשוב היא והצורה ההיא דבר אחד במספר, כי הדברים הנבדלים המסכימים במהותם לא ימנה מהם מספר בשום פנים. הוא מבואר שכבר אפשר שוב העלה ועלולה אחד במספר בדברים הנבדלים, אם לא ימנע זה מצד טבע העלול, ר"ל שיהיה בלתי אפשר בו שיקבל פעל עלתו בשללמות, וזה דבר לא התבאר מדברי אבונצר. ועוד שאמנם היה נמנע שישוב העלול ועלתו אחד במספר מפני היות אלו המציאויות מקבילים באופן מה, אם הנחנו שלא יהיה העלול בשני אלו המציאויות יחד. אבל אם הנחנו שיהיה העלול בשני אלו המציאויות יחד, לא ימנע, כי לא ימנע היות העלול במציאות אשר לעלה אחר המצאו במציאות אשר לעלול, כמו שלא ימנע בגשם שיהיה חם אחר שהיה קר, וזה מבואר בנפשו. - ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמר בה שאי אפשר שישיג השכל ההיולאני השכל הפועל, שאם היה הדבר כן, הנה ההווה שב נצחי. הנה היא גם כן בלתי צודקת, כי לא יחויב מזאת ההנחה שישוב ההווה נצחי. וזה כי המושכל אשר יקנהו השכל ההיולאני בהשיגו השכל הפועל הוא מתחדש בשכל ההיולאני ואם אינו מתחדש בעצמותו. ולזה יחויב, אם קבלנו שיהיה כל הווה נפסד, ביהיה זה המושכל נפסד מהשכל ההיולאני, ואף על פי שאי אפשר בו ההפסד בעצמותו. וזה אינו בטל, כי הוא מבואר שאיננו נמנע הפסדו מהשכל ההיולאני מפני המנע הפסדו בעצמותו. ולזה הוא מבואר שלא יבוטל באחת מאלו הטענות דעת האומרים שהוא אפשר בשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל.
21