מלחמות השם, מאמר ראשון ט׳The Wars of the Lord, First Treatise 9
א׳נבאר בו שלא ימצא באלו ההוראות מה שיקוים או יבוטל בה דעת מאלו קיום אמתי או בטול אמתי.
1
ב׳ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים בענין השארות השכל, ראוי שנזכיר הטענות אשר אפשר שיקיימו בהם דעתם כל אחד מבעלי הדעות האלו לפי מה שמצאנו בדברי הקודמים או בכח דבריהם, כי זה ממה שיישירנו אל הגעת האמת בזאת החקירה, כמו שקדם.
2
ג׳ונאמר שכבר ימצא למאמר אלכסנדר והנמשכים אחריו בענין ההשארות פנים מההראות, וזה שהם כבר בנו דעתם כמו שזכרנו על ארבע הקדמות: והנה ההקדמה הראשונה מההקדמות שזכרנו אשר בנו עליהם דעתם, והיא ההקדמה האומרת שאלו המושכלות אשר יקנם השכל ההיולאני הוות ומתחדשות בו, כבר יראה היותם צודקות מפנים. - מהם, שכבר יראה שהם מתחדשות בשכל ההיולאני וימצאו בו בפועל אחר שהיו בכח, לא שימצאו בו בפועל תמיד כמו שהיה רואה אפלטון, לפי שאם הונח הענין כן, מה זה שלא ישיגם האדם תכף שנולד, האם בכאן דבר ימנע הראותם. או בעת הנערות עם היותם בו בפועל, כמו שהיה רואה אפלטון שהם נוסעות בלחות בעת הנערות, כי הנה אם הונח הענין כן, היה מחויב שלא יהיה הלמוד מועיל לאדם בהשגת המושכלות. וזה שאם כלה הלחות ההוא, דרך משל, המונע המושכלות מההראות בו, הנה יראו בו אלו המושכלות בזולת למוד, ויהיה למודו אותם לבטלה. ואם לא כלה הלחות ההוא, דרך משל, הנה אי אפשר שיראו בו, ויהיה גם כן למודו אותם לבטלה. אבל אם לא יהיה בכאן למוד כלל, ויהיה הלמוד זכירה כמו שהיה רואה אפלטון, ובזה הבאור בעינו יתבאר שכבר יתחייב מזאת ההנחה שלא יהיה האדם צריך אל החוש במה שישכילהו מהמושכלות, וזה כלו בתכלית הגנות והבטול.
3
ד׳ומהם, שכבר יראה שהוא מחויב באלו המושכלות שתהיינה מתחדשות בעצמם וימצאו פעם בכח ופעם בפועל, לפי שאין המושכל מהם הוא בעינו מה שימצא מהם חוץ לנפש, וזה כי הנמצא חוץ לנפש אינו אלו המושכלות בפועל או בכח. וזה שהמושכלות מפני שהם כלליות לפי מה שיחשב, הוא מבואר שאינן נמצאות באלו הדברים המורגשים כי אם בכח, כי הכללי הוא לבלתי תכלית, ומה שאין לו תכלית אינו נמצא חוץ לנפש כי אם בכח, וזה שמה שימצא מאישי הכללי הוא בעל תכלית בהכרח ועוד שהטבע הכולל אינו נמצא בפרטי בפועל אבל בכח, כי הנמצא ממנו בפועל, הוא עם המשיגים ההיולאניים, יהיה בהם פרטי. ועוד שהנמצא חוץ לנפש מהם איננו שכל, והמושכל מהם שכל כאשר השכיל האדם אותו. ואולם היה האפשר בהם שיונחו בלתי מתחדשות בעצמותם, עם היותם בשכל ההיולאני פעם בכח פעם בפעל, אלו היה המושכל מהם הוא בעינו מה שהוא נמצא מהם חוץ לנפש, ויצטרך עם זה אל שיונח מהם חוץ לנפש בלתי הווה. והמשל שאם היה המראה המגיע בכח הרואה הוא המראה בעינו אשר בדבר הנראה חוץ לנפש, לא היה אל המראה המגיע בכח הרואה חדוש בעצמותו כשהגיע בו, וזה מבואר בנפשו. אלא שכבר יהיה לו חדוש בעצמותו, מפני שהמראה ההוא כבר התחדש בדבר הנראה. ואלו היה המראה ההוא בלתי הווה בדבר הנראה, יקרה מזה שלא יהיה למראה חדוש בעצמותו, ואם הוא מתחדש בכח הרואה. ובהיות הענין כן, והיה שכבר התבאר כי לאלו המושכלות חדוש בשכל ההיולאני, והיה המושכל מהם זולת הנמצא חוץ לנפש, הנה יחויב שיהיה להם חדוש בעצמותם בעת התחדשם בשכל ההיולאני.
4
ה׳ומהם, שהוא נראה באלו המושכלות שכבר ישיגום דברים ישיגו הצורות ההיולאניות, ומפני זה יחויב בהם שתהיינה היולאניות ושלא תהיינה תמיד נמצאות בפועל, שאם היה הענין כן, היו נבדלות לא היולאניות. ואולם איך יתבאר שכבר ישיגו אלו המושכלות דברים ישיגו הצורות ההיולאניות במה שהם היולאניות, הנה לפי מה שאומר. וזה שכבר ישיגו הצורות ההיולאניות במה שהם היולאניות, כמו שזכר בן רשד בקצורו לספר הנפש, שיהיה מציאותם בדבר שימצאו בו נמשך לשנוי בעצמות. והמשל שהצורה ההיולאנית המגעת בכח הרואה כשהשיג הנראה היא נמשכת לשנוי אשר בכח הרואה מפני הרשם זאת הצורה בו. כי אם לא היה החוש ההוא מתפעל זה האופן מההפעלות, לא היתה מתחדשת בו זאת הצורה. והנה ימצא הענין כן באלו המושכלות. וזה כי חדושם באדם הוא נמשך בעצמו אל ההפעלות בחוש, כי המושכלות לא ימלט משיהיו ראשונות והם ההקדמות הראשונות אשר לא יתבארו מזולתם, או שניות והם ההקדמות אשר הם תולדת המופת. ואולם המושכלות השניות צריכות במציאותם אל המושכלות הראשונות. ואולם המושכלות הראשונות הנה כבר נתבאר מענינם שאי אפשר לאדם שיקנם בו בזולת אמצעות החוש. וזה שההקדמות אשר נקנה אותם באמצעות החוש עם ההכפל הוא מבואר שהם צריכות אל החוש כאשר נקנם, ולא אל החוש לבד אבל אל הדמיון והכח הזכור גם כן, כמו שהתבאר בספר המופת. ואולם ההקדמות הראשונות אשר לא נדע בהם מתי תגיע לנו הידיעה בהם, כמו ההקדמה האומרת שהכל גדול מהחלק, ומה שנוהג מנהגה, הנה יתבאר בהם גם כן שהם מגיעות לנו באמצעות החוש ממה שאומר. וזה שכבר התבאר מטבע זה השכל ההיולאני שהוא משולל מכל הצורות, ולזה יחויב שלא יהיה עמו שום מושכל תחלה, אבל יהיו כלם נקנים לו. ולפי שכל מושכל נקנה יצטרך בו האדם לידיעה קודמת, כמו שהתבאר בספר המופת, הנה יחויב שיהיה זה המושכל מגיע לנו באמצעות השגה אחרת, ולא ימנע בזאת ההשגה אם שתהיה מההשגות המושכלות, או משאר ההשגות הנמצאות לנו, כאלו תאמר החוש והדמיון והמחשב וכח הזוכר. ושקר שתהיה מההשגות המושכלות, שאם היה הענין כן, היה המושכל הראשון צריך אל מושכל אחר, והיה מה שהונח ראשון בלתי ראשון. הנה אם כן לא ישאר אלא שתהיה זאת ההשגה אשר נקנה זה המושכל הראשון באמצעותה מההשגות האחרות אשר לנו. ולפי שההשגות האחרות אשר לנו הם אם חושיות, אם צריכות במציאותם אל החוש, וזה כי השגת החוש המשותף והדמיון והכח המחשב והזוכר הם כלן מתחדשות מההשגות החושיות, כמו שהתבאר בספר הנפש ובספר החוש והמוחש. הנה הוא מבואר שאלו המושכלות יגיעו לנו באמצעות החוש. אלא שלא נדע מתי הגיעו לנו, מפני שלא נצטרך בהגעה כמו אלו המושכלות אל ההשגות בחוש, אבל תכף שהרגשנו, דרך משל, בענין הכמות יתבאר לנו שהכל הוא יותר גדול מהחלק, וכן הענין בשאר ההקדמות הנוהגות מנהגה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכל מושכל הוא מגיע לאדם באמצעות הפעלות לחוש, והוא מה שהצענו תחלה. וכבר ישיגו גם כן הצורות ההיולאניות, במה שהם היולאניות, שתהיינה מתרבות בהתרבות הנושאים, וזה מבואר בנפשו. וכן ימצא באלו המושכלות באופן מה, וזה יראה מפנים, ושכבר יראה באלו המושכלות שהם נסמכות אל דמיונות האישים המורגשים הנמצאים חוץ לנפש, ובזה יהיה המושכל אצלי, דרך משל זולת המושכל אצל מי שקדמני, כי המושכל אצלי הוא נסמך אל האישים הנמצאים עתה, והמושכל אצלם היה נסמך אל האישים הנמצאים בזמנם.
5
ו׳ואולם איך יתבאר שאלו המושכלות הם נסמכות אל דמיונות האישים המורגשים הנמצאים חוץ לנפש, הנה לפי מה שאומר. וזה כי המושכל כבר יהיה צודק כשיהיה לו נושא חוץ לנפש יסמך המושכל אל צורתו המדומה, ומה שאין לו נושא חוץ לנפש יסמך עליו הכלל היה שקר, כמו הענין בעז איל ועזניה נפלאה. ובהיות הענין כן, הנה יראה באלו המושכלות שהמציאות אשר להם הוא מצד הסמכם אל דמיונות אישיהם. וכבר יראה באופן אחר שבין אלו המושכלות הכלליות ודמיונות אישיהם הפרטיות סמיכות מה שבו הכללים נמצאים, כי היה הכללי אמנם המציאות לו במה שהוא כללי מצד הפרטי, כי הם מצטרפים, ומסגולות המצטרפים שכל אחד מהם יקנה המציאות אשר לו, אשר הוא בו מצטרף, מצד המצטרף לו. ואולם שהכללי מצטרף לפרטי הוא מבואר, כי אי אפשר שיהיה הכללי נמצא בעצמו כמו שהיה רואה אפלטון, כבר באר זה ארסטוטלוס במה שאחר הטבע. ואולם הכללי הוא מצטרף לפרטי במה שהוא כללי, כי הוא כולל לו ומקיף בו, ולזה יחויב שלא ימצא הכללי מה שלא ימצא הפרטי, כי הוא מחויב במצטרפים שימצאו יחד.
6
ז׳ומהם, שאם לא הונחו אלו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, הנה יתחייבו מזה בטולים אין המלט מהם בשום פנים. - מהם, שכבר יתחייב לפי זאת ההנחה, שכאשר ישיג איש אחד מושכל מה, שישיגהו שאר האנשים, ותהיינה אם כן חכמות ארסטוטלוס, דרך משל, ידועות למי שלא למד אותם, וזה מבואר הבטול. ואולם שזה הבטול יתחייב מזאת ההנחה, הנה הוא מבואר לפי מה שאומר. וזה כי מפני שהמושכל הוא אחד במספר בכל האנשים לפי זאת ההנחה, כי היה בלתי מתרבה ברבוים, והיה מבואר מהאחד במספר שהוא בהכרח נמצא אם בכח ואם בפועל, ואי אפשר שימצא בכח ובפועל יחד. הנה הוא מבואר שאי אפשר לפי זאת ההנחה שיהיה המושכל אצל אחד מהאנשים מוסכל לאחר, שאם היה זה אפשר, היה האחד במספר נמצא בכח ובפעל יחד, וזה שקר. ואם אמר אומר שזה הבטול הוא בלתי מחויב, לפי שלא ימנע באחד במספר היותו נמצא בכח מצד ובפועל מצד אחר, ולזה לא ימנע שיהיה לאיש אחד בכח ולאיש אחר בפעל, כי הוא לאיש היודע בפעל בהקש אל הכח אשר לו, ולאיש הסכל בכח בהקש אל הכח אשר לסכל להשגת המושכלות שהוא זולת הכח אשר ליודע. אמרנו לו שזה מן הנרצה בעצמו, כי הכחות אשר הם כחות אל פועל אחד במספר הם אחד במספר, כי הכחות הם נגדיים מהפעולות אשר אליהם. ולזה אם היו הפעולות רבות במין, הנה הכחות אליהם רבים במין. ואם היו הפעולות רבות במספר, הנה הכחות אליהן רבים במספר. ואם היה הפועל אחד במספר, הנה הכח אליו אחד במספר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היה הפועל אשר יהיה בשכל ההיולאני אחד במספר, והוא המושכל, שהוא מחויב שיהיה הכח אליו אחד במספר. ולפי שהכח הוא אחד במספר, הוא מבואר שאם היה המושכל לאחד מן האנשים מוסכל לאחר, שכבר יקרה בדבר האחד במספר שיהיה יחד נמצא בכח ובפעל מצד אחד, וזה מבואר הבטול. - ומהם, שכבר יתחייב מזאת ההנחה ויתבאר בזה הבאור בעינו, שכאשר ישכח אחד מהאנשים מושכל מה, שישכחהו שאר האנשים היודעים אותו והבלתי יודעים אותו, וזה בתכלית הבטול והגנות. - ומהם, שכבר יתחייב מזאת ההנחה שלא יהיה בכאן למוד ולא שכחה. וזה שאם לא יהיו אלו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, הנה הם נבדלות, כי הדבר ההיולאני ימצא מתרבה בהתרבות הנושאים במה שהוא היולאני. ואם היו נבדלות, הנה לא יהיה להם הויה והפסד, כי ההויה וההפסד כאשר ימצא לצורה, הוא מצד מה שהיא היולאנית, כמו שהתבאר בטבעיות. ואם לא היו להם הויה והפסד, הנה הם נמצאות בפועל תמיד, ולא יהיה בכאן למוד ולא שכחה, וזה בתכלית הבטול והגנות.
7
ח׳ואולם ההקדמה השנית מההקדמות אשר זכרנו אשר בנו עליהם זה הדעת, והיא האומרת שכל הווה נפסד, כבר התבאר אמותה לפי מה שיחשב בספר השמים והעולם.
8
ט׳ואולם ההקדמה השלישית האומרת שהוא אפשר בשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל, הנה ימצאו לה פנים מההראות. - מהם, כי מפני שיחס השכל אל המושכל, לפי דעת הפלוסוף, הוא יחס החוש אל המוחש, והיה הדבר מבואר מענין החוש שיש בו שלשה דברים, מקבל והוא האבר המרגיש, ומקובל והיא הצורה המגעת אל כח המרגיש מפני ההרגש, ומניע והוא המורגש הנמצא בפועל חוץ לנפש. הנה יתחייב שימצאו בשכל אלו השלשה, שכל מקבל והוא השכל ההיולאני, ומקובל והוא השכל הנקנה, ופועל והוא השכל הפועל. וכאשר הונח זה היחס אחד, והיה מבואר מענין הכח המרגיש שהוא יכול לקבל המורגש הנמצא חוץ לנפש בפעל. הנה ראוי שיהיה השכל ההיולאני יכול לקבל השכל הפועל. - ומהם, כי מפני שהשכל אשר בנו הוא משכיל מה שאינו בעצמו שכל, הנה מבואר שהוא יותר ראוי שיהיה משכיל מה שהוא בעצמותו שכל. - ומהם, כי מפני שהשכל הפועל הוא משים הצורות הדמיוניות מושכלות בפועל אחר שהיו מושכלות בכח, והיה מן המבואר שכל דבר שישים זולתו בתואר מה, שהוא יותר ראוי בתואר ההוא מהדבר אשר לו התואר ההוא בעבורו, והמשל שהאש ישים זולתו בתואר שיהיה מתחמם, והוא יותר ראוי בזה התואר מהדבר המחומם בסבת האש. הנה יתבאר מזה שהשכל הפועל הוא יותר ראוי שיהיה מושכל לנו מאלו הצורות הדמיוניות אשר שמם השכל הפועל בתואר שתהיינה מושכלות לנו. - ומהם, שהמושכלות אשר בכאן הם דעות בכח, מפני שהם דעות לדברים נמצאים בכח לאין תכלית, ר"ל שהם דעות לאישים שהם בלי תכלית ואינם נמצאים כי אם בכח, כי מה שיש לו תכלית לא ימצא כי אם בכח, כמו שהתבאר בספר השמע. ולפי שהנמצא חוץ לנפש מאלו המושכלות נמצא בכח, והיה גדר המושכל האמתי שהוא נמצא חוץ לנפש על דמיון מה שהוא עליו בנפש. הוא מבואר שאלו המושכלות הם דעות בכח. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שכל סוג שימצא לו מה שהוא בכח בסוג ההוא, שהוא ישוב בהכרח אל מה שהוא בפועל בסוג ההוא, וכבר נמצא בשכל ההיולאני שהוא מתנועע מן הכח אל הפעל אל קניית המושכלות. הנה הוא בהכרח מתנועע אל מושכל שהוא בפעל. ולפי שהמושכל אשר בפעל הוא השכל הנפרד, כי היו אלו המושכלות אשר בכאן מושכלות לדעות בכח. הנה יהיה השכל ההיולאני כחיי על השגת השכל הנפרד. ואמנם קרה לו שיתנועע תחלה אל קניית מושכל הוא מושכל בכח, כמו שיקרה להרבה מהדברים הטבעיים שיקבלו השלמויות אשר הם כחיים עליהם באמצעות השלמויות האחרים. והמשל שהלחם, הוא חלק מהנזון בכח, יתנועע אל שיהיה חלק מהנזון בפעל בהשתנותו תחלה אל מה שהוא חלק מהנזון בכח, והוא הדם.
9
י׳ואולם ההקדמה הרביעית מההקדמות אשר זכרנו אשר בנו עליהם דעתם, והיא ההקדמה האומרת שכאשר השכיל השכל ההיולאני השכל הפועל, ישוב נצחי. הנה לא אופן אחד מההראות. והוא, שלמה שהיה המושכל ממנו כשהשכיל השכל הפועל הוא בעינו הדבר שיקבלהו, הנה אין בכאן דבר מתחדש מפני זאת ההשגה שיחויב בו שיהיה נפסד מפני היותו מתחדש, אבל הוא השכל הפועל בעינו אשר הוא נצחי.
10
י״אואולם מה שאמר אותו בן סינא בזה המבוקש, הנה ימצא לו גם כן פנים מההראות. וזה שההקדמה הראשונה מן ההקדמות שזכרנו שבנה עליהם דעתו, והיא ההקדמה האומרת שהמושכלות אשר בכאן הם בלתי הוות ובלתי נפסדות, כבר יראה היותה צודקת מפנים. - מהם, שכבר יראה מענין צורות המושכלות שהם באדם על דרך נבדל למציאות הצורות ההיולאניות כמו שימצאו בו, ורצוני בצורות ההיולאניות אם הצורות בעצמם כמו החום והקור ביסודות והמזג במתדמי החלקים והנפש הזנה בצמחים והמרגשת בבעלי חיים, או ההשגות שהם שלמויות לקצת הצורות ההיולאניות כמו הצורה המגעת מן ההרגש בכח החוש, מהדמיון בנפש המדמה. וזה כי אלו הצורות ההיולאניות כשנחקור בהם נמצא שמציאותם בנושאם הוא זולת מציאותם הרמוז אליו, והוא שמציאותם ההיולאני הוא זולת מציאותם המושכל, וזה מבואר בנפשו. וזה שהם אחד במספר מאשר הם מושכלות, ולא יתרבו ברבוי הנושאים אשר ימצאו בם, והם מתרבים מאשר הם פרטיים ובהיולי, וזה דבר מהויה בצורות ההיולאניות במה שהם היולאניות. ואולם הצורות המושכלות הנה יראה כי מציאותם המושכ הוא עצם מציאותם הרמוז אליו בשכל ההיולאני. ובהיות הענין כן, רצוני שהמושכל מאלו הצורות הוא הנמצא מהם, והיה מה שזה דרכו צורה נבדלת, שאם היתה היולאנית היה מציאותה המושכל זולת הנמצא חוץ לנפש, כמו שקדם. הוא מבואר שכבר יראה מזה שאלו המושכלות הם נבדלות, ולזה יחויב שלא תהיינה הוות ולא נפסדות, כי ההויה וההפסד הוא לדבר המורכב מחמר וצורה מצד מה שהוא מורכב מחמר וצורה, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע ובראשון משמע הטבעי. - ומהם, שכבר יובדלו אלו המושכלות משאר ההשגות הנפשיות, ששאר ההשגות הנפשיות ימצא להשגתם תכלית, וזה מחויב בהם מפני היותם היולאניות, ר"ל שהם לא ישפטו אלא על האיש הרמוז כמו שקדם. ואולם השגת אלו המושכלות היא בלי תכלית, ר"ל שהם ישפטו על כל איש מהכלל ההוא שימצא בכל עת מהעתים. וזה ממה שיראה ממנו שאין אלו המושכלות נמצאות בנו מציאות היולאני, ויחויב בם מפני זה, כמו שקדם, שתהיינה בלתי הוות ובלתי נפסדות.
11
י״בומהם, שכבר ייוחד גם כן זאת ההשגה השכלית מבין שאר ההשגות הנפשיות, שההשגה בה והמושג והמשיג הוא דבר אחד בעינו. ואולם שההשגה בה והמושג דבר אחד בעינו הוא מבואר. וזה כי ההשגה בה הוא הטבע הכולל הנמצא לדבר דבר, וכן הענין במושג בה. ולפי שהטבע הכולל לא יתרבה ולא ימנה בו מספר, הוא מבואר שההשגה בה הוא המושג בעינו. ואולם שההשגה בה הוא המשיג בעינו הוא מבואר ממה שאומר. וזה שאין השכל הנקנה דבר זולת מה שישיג מאלו המושכלות, כי השכל ההיולאני כבר התבאר מענינו שאינו כי אם הכנה לבד. והנה לא ימצא הענין בשאר ההשגות כן, וזה שהצורה אשר יקנה הכח הרואה מהשגתו המראה, דרך משל, איננה כח הרואה בעינו, ואין גם כן הצורה ההיא היא המראה אשר לדבר המוחש חוץ לנפש. וזה ממה שיראה ממנו שאין אלו המושכלות היולאניות, שאם היו היולאניות, לא היה אפשר בהשגה הזאת שיהיה ההשגה והמושג והמשיג בה דבר אחד במספר, כי זאת היא מהסגולות המיוחדות למשיגים הנבדלים במה שהם נבדלים. וכאשר התבאר שאינן היולאניות, הנה הוא מבואר שהוא מחויב שתהיינה בלתי הוות ובלתי נפסדות, כמו שקדם. ומהם, שכבר ייוחדו אלו המושכלות מבין שאר ההשגות הנפשיות, שהשגתם לא תהיה בהפעלות, ואולם שאר ההשגות הנפשיות תהיינה בהפעלות מה. והמשל שהחוש יקרה לו שישתנה שנוי מה בקבלו המוחש, ולזה כאשר ראינו מוחש חזק ואחר כן נטינו ממנו, לא נוכל מיד שנראה מה שהוא יותר חלוש, וזה מחויב בהם מפני היות השגתם היולאנית, וזה כי מפני זה יחויב שתהיה להשגתם כלי גופיי יקבלוהו באמצעיתו, ולפי שהצורה המגעת מההשגה תרשם בכלי הגופיי רושם מה, יקרה להם זה. ואולם המושכלות הם בהפך זה, רצוני שכאשר השכלנו מושכל חזק ונטינו ממנו אל מושכל קל ממנו, הנה נשיגהו בקלות יותר. וזה ממה שיראה שזאת ההשגה אינה היולאנית, ויחויב מזה במושכלות אשר תשיגם שלא תהיינה הוות ולא נפסדות, כמו שקדם: ומהם, שכבר ייוחדו אלו המושכלות מבין שאר ההשגות הנפשיות, שהשגתם התוסף בעת הזקנה, ואולם שאר ההשגות הנפשיות הם בהפך זה. וזה אמנם קרה להם מפני היותם היולאניות, כי מפני זה יחויב שיהיה לכחות המקבלות אלו ההשגות כלים גופיים יקבלו אלו ההשגות באמצעותם. ולפי שהכלים הגופיים יחלשו בעת הזקנה, היה מתחייב זה שתהיה השגתם חלושה בעת ההיא, לא מפני הצורה אשר לכלים הגופיים, כמו שאמרנו במה שקדם, כי הצורה לא תחלש בעצמותה. וזה ממה שיראה ממנו שאין אלו המושכלות היולאניות, שאם היו היולאניות, היה מחויב שתחלש השגתם בעת הזקנה, כמו הענין בשאר ההשגות הנפשיות. וכאשר התבאר שאינן היולאניות, הוא מבואר שהוא מחויב בהם שלא תהיינה הוות ולא נפסדות, כמו שקדם.
12
י״גואולם ההקדמה השנית מההקדמות שזכרנו שבנה עליהם אבן סינא דעתו, והיא ההקדמה האומרת שהשכל ההיולאני בלתי הווה ולא נפסד. הנה כבר זכרנו הטענות המקיימות אותה במה שקדם, והם הטענות שזכרנו שאפשר שיקויים בהם דעת תמסטיוס בשכל ההיולאני, וכבר בארנו במה שקדם שלא יחויב מאלו הטענות שיהיה השכל ההיולאני בלתי הווה.
13
י״דואולם מה שאמר אותו אבונצר בזה המבוקש ימצא לו גם כן פנים מההראות. וזה שההקדמה הראשונה מההקדמות אשר זכרנו שבנה עליהם דעתו, והיא האומרת בשכל ההיולאני שהוא הווה, כבר התבאר אמותה במה שאין ספק בו ממה שאמרנו בטענה השנית מהטענות אשר זכרנו שאפשר שיקויים בהם דעת אלכסנדר. ואולם ההקדמה השנית מההקדמות אשר זכרנו שבנה עליהם אבונצר דעתו, והיא אשר אמר בה שאי אפשר שיתאחד השכל ההיולאני בשכל הפועל, כבר ימצא לה פנים מההראות. - מהם, שאם היה אפשר זה, היה העלול שבעלתו, וזה בלתי אפשר, כי אלו המציאויות הם מקבלים, כי הם מצטרפים. - ומהם, שאם היה אפשר זה, היה מה שאי אפשר שיהיה נצחי נצחי. וזה שהשכל ההיולאני, מפני שהוא הווה, כבר יחוייב בו שיהיה נפסד. ואם היה משיג השכל הפועל, ישוב הוא הוא, ויהיה בלתי אפשר בו ההפסד, וזה בלתי אפשר.
14