מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשוןThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One

א׳מאמר ששי: בחדוש העולם

ב׳חלק ראשון: נשלים בו החקירה בזה הדרוש ונסיר הספקות הנופלות בה לפי מה שאפשר לנו.

ג׳פרק ראשון: נזכור בו מה שבזאת החקירה מהקושי.

ד׳וראוי שנגיד תחלה מה שבזאת החקירה מהקושי העצום, וזה כי זה מה שיישירנו באופן מה אל השלמת החקירה בזה הדרוש, וזה כי כאשר ידענו הקושי אשר בדרוש, נתיישר בזה אל הדרך אשר תוביל אותנו אל הגעת האמת בה.

ה׳וכבר יורה על קשיית חלוף דעות המעיינים בו עדה יום חלוף רב, כי זה ממה שיורה שכבר ימצאו טענות רבות מטבע הנמצאות יקויים בהם או יבוטל אחד אחד מחלקי הסותר, ומה שזה דרכו תקשה מאד החקירה בו. – וממה שיורה בלי ספק על הקושי החזק אשר בזאת החקירה הוא, כי מפני שיחקר בה בכל הדברים הנמצאים אם חדשם השם יתברך אחר שלא היו, או לא היתה להם הוייה בכללם, והיה מבואר שכאשר נרצה לעמוד בדרך החקירה העיונית על משיג ממשיגי הדבר אם הוא נמצא לדבר, או לא, שכבר יחויב שנדע קודם זה מהות הדבר ההוא ומשיגו, כי מהם יתכן שנעמוד על מה שחקרנו בידיעתו, הוא מבואר שכבר יצטרך למי שירצה לחקור חקירה שלמה בזה הדרוש שידע תחלה מהות הדבר אשר בו תהיה זאת החקירה ומשיגיו לפי מה שאפשר השגתו לאדם. וזה ממה שיחייב למי שירצה להשלים זאת החקירה שידע טבע הנמצאות בכללם ומשיגיהם, עד שיוכל לבאר אם יש בהם דבר או משיג יחייב שיהיה העולם בלתי הווה, או אם יש בהם דבר או משיג יחייב שיהיה העולם הווה, או אם אין בהם דבר או משיג יחויב ממנו שיהיה העולם הווה, ולא שיהיה העולם בלתי הווה. ובהיות הענין כן, הנה מי שיבצר ממנו ידיעת דבר מה מהנמצאות או ממשיגיו לפי מה שאפשר לאדם, יבצר ממנו שלמות החקירה האפשרית לאדם בזה הדרוש. והוא מבואר ששלמות הידיעה האפשרית לאדם שיגיע לו בנמצאות ובמשיגיהם הוא ממה שתקשה הגעתו מאד. – וממה שיוסיף קושי בזאת החקירה הוא, שהוא מחויב לחקור בה שתהיה לו ידיעה בסבה ראשונה לפי מה שאפשר. וזה כי מפני שהיתה זאת החקירה ממה שיביאנו לחקור אם השם יתברך אפשר שיהיה נמצא תחלה בזולת זה העולם ואחר כן המציאו וחדשו, או הוא מחויב שיהיה העולם נמצא תמיד עמו היה. הוא מבואר באופן הקודש בעינו שכבר יחוייב למי שירצה להשלים זאת החקירה לפי מה שאפשר, שידע מעצמות השם יתברך מה שאפשר, עד שיוכל לשפוט משפט ישר אם הוא אפשר עשם יתברך יהיה פועל פעם ולא יהיה פועל פעם, או אי אפשר בו זה. וזה ממה שיוסיף קושי עצום בזאת החקירה, וזה כי ידיעתנו בעצם הסבה הראשונה יחויב שתהיה החלושה מאד, וזה מבואר ממה שקדם. – וממה שיוסיף קושי בזאת החקירה הוא, שכבר יקשה לדעת מאיזה מהעצמים ומהמשיגים אשר לנמצאות יתכן שנעמוד על אמתת זה הדרוש, כי זה ממה שיחויב שיודע תחלה למי שירצה להשלים זאת החקירה, ואם לא, הנה תהיה נפילתו על האמת בה במקרה. – וממה שיורה על קשיה הוא מאמר הפלוסוף, לפי מה שספר הרב המורה, וזה לשונו. ואשר אין לנו בהם טענה, או הם גדולים אצלינו, הנה מאמרינו בהם לפי זה יקשה, כאמרנו אם העולם קדמון, אם לא. וזה ממה שיורה כי זאת השאלה היתה אצל הפלוסוף בתכלית הקושי, עד שכבר היה נבוך ומסופק בה, עם רוב מה שזכר מהטענות לקיים שהעולם קדום. וזה אמנם היה בלי ספק, לפי שהפלוסוף כבר שער שכבר ימצאו טענות רבות גם לקיים שהעולם הווה, ושטענותיו לא יתנו האמת בה על כל פנים, וזהו האמת בעצמו, כמו שיתבאר אחר זה. ואם היתה זאת השאלה קשה מאד אצל הפלוסוף עם רוב מעלתו בחכמה, כל שכן שתהיה יותר קשה לשאר האנשים אשר הם למטה ממנו במדרגת החכמה.

ו׳נזכרו בו דעות הקודמים בזה הדרוש.

ז׳ואולם דעות הקודמים מצאנום בזאת החקירה בתכלית מן החלוף. וזה שקצתם אמרו שהעולם נתחדש ונפסד פעמים אין תכלית להם. וקצתם אמרו שכבר התחדש פעם אחת לבד. ואלו נחלקו לשתי דעות. מהם מי שיראה שהעולם נתחדש מדבר, והוא אפלטון והאוחזים דרכו מהאחרונים. ומהם מי שיראה שהעולם נתחדש מלא דבר במוחלט, והם הראשונים מן המדברים, כמו יחני המדקדק, לפי מה שספר ממנו אבן רשד בפירושו למה שאחר הטבע, ואחריהם נמשכו המדברים בזה הדעת. וכבר נטו לזה הדעת הפלוסוף המעולה הרב המורה ורבים מחכמי תורתנו. וקצתם אמרו שהעולם הוא קדמון, והוא הפלוסוף והנמשכים אחריו. והוא מבואר שסבת חלופם באלו הדעות הוא אם מפני התחלפות הענינים שלקחו מהם ראייה מטבע הנמצאות, אם מפני שלחצה אותם התורה, אם להתקבץ שתי הסבות יחד.

ח׳נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מהם.

ט׳וכבר ימצאו לדעת דעת מאלו, לפי מה שנראה אנחנו, פנים רבים מההראות. וזה שמי שיאמר בהויית העולם והפסדו פעמים אין תכלית להם יש לו קצת דמויים יקיימו דעתו לפי מה שיחשב. – מהם, שכבר נמצא בכל הדברים אשר אצלנו שהם הווים נפסדים, ולזה יחשב מזה החפוש שיחויב שיהיה הענין כן בעולם בכללו. ובהיות הענין כן, והיה בלתי ראוי שיהיה השם יתברך פועל פעם ובלתי פועל פעם, הנה יתחייב לפי מה שיחשב שיהיו שם עולמות אין תכלית להם הווית קצתם אחר קצת, כמו שיהיה אדם אחר אדם אל לא תכלית. – ומהם מה שיחשב שיחויב מפני טבע הזמן שלא יהיה אפשר היותו מחודש במוחלט. וכבר זכר בזה הפלוסוף שתי טענות. האחת לפי שאם היה הזמן הווה, היה הווה בזמן, וזה ממה שיורה שאין לזמן הוייה. והשנית שאם היה הזמן הווה, היה שם עתה נמצא בפעל ממנו התחיל, וזה בלתי אפרש, כי אין בזמן דבר שימצא כי אם בכח. והיות הענין כן, והיה ראוי לפי הטענה הקודמת שיהיה העולם הווה, הנה ראוי שיהיה לפניו עולם אחר, וזה אל לא תכלית, בדרך שיהיה הזמן בלתי מחודש. – ומהם מה שיחשב שיחוייב מטבע התנועה שלא תהיה מחודשת במוחלט, כמו שזכר הפלוסוף במה שטען לקיים שיהיה העולם קדום. כי זה גם כן ממה שיחייב, כשהונח העולם הווה, שיהיה לפניו עולם אחר זה אל לא תכלית, בדרך שתהיה התנועה בלתי מחודשת. – ומהם מה שיחשב שיחויב מטבע החמר הראשון שלא יתכן שימצא ערום מצורה, כי זה ממה שיחייב שילבש החמר הזה צורה ויפשט צורה, בדרך שלא יהיה ערום ממנה. ולפי שהדבר מבואר בעצמו שהדבר לא יתהווה מלא דבר ולא יפסד אל לא דבר, אבל ישאר החמר, הנה יחשב שיחויב מזה שיהיה קודם זה העולם עולם אחר, בדרך שלא ימצא זה החמר רק מצורה. – ומהם, שכבר יחשב שיהיה כל הווה נפסד, כמו שבאר הפולוסוף. ובהיות הענין כן, והיה ראוי לפי מה שקדם שיהיה העולם הווה, הנה ראוי שיהיה נפסד. וזה מקיים דעת כל מי שיראה בהויית העולם והפסדו. – ומהם, שכבר יחשב שיחויב בעולם שיהיה הווה, לפי שאי אפשר שימצא בגשם בעל תכלית כח בלתי בעל תכלית, כמו שבאר הפלוסוף, ולזה יחויב שיהיו השמים נפסדים, כי הם בעלי תכלית בשעור. ואם היה להם כח שיתקיימו ויתנועעו זמן אין תכלית לו, היה בגשם הבעל תכלית כח בלתי בעל תכלית, וזה דבר כבר הונח שהוא שקר. ובהיות הענין כן, הנה יהיו השמים נפסדים בהכרח. ואם הם נפסדים, הנה הם הווים, לפי שכל נפסד הווה, כמו שבאר הפלוסוף. וזה ממה שיקיים לפי מה שיחשב דעת כל מי שיאמר בהויית העולם ובהפסדו. וזאת הטענה טען בבאור יחני המדקדק לפי מה שספר ממנו אבן רשד בפירושו למה שאחר הטבע.

י׳ואולם דעת מי שיניח העולם הווה פעם אחר ולא יפסד, ויניחהו הווה מדבר מהעדר הסדר אל הסדר, יש לו גם כן פנים מההראות. וזה שכבר יראה שהשכל הוא התחלת כל הדברים, מפני מה שנמצא בזה מטוב הסדר והיושר, ונמצאים מתאחדים בזה הענין. וזה ממה שיורה ששכל אחד הוא התחלה לכולם, והוא אשר שם בהם מה שבהם מטוב הסדר והיושר, ולזה אמר אפלטון, לפי מה שאחשוב, שהשכל הוא אשר הניע כל הדברים מהעדר הסדר אל הסדר. ולפי שאנחנו נמצא בכל דבר שכבר יתהווה מדבר, הנה הוכרח להניח שם דבר יתהווה ממנו העולם. ולפי שלא יצוייר לתנועה התחלה, כמו שקדם, הוכרח להניח שם תנועה מבולבלת בלתי בעלת סדר קודם הויית העולם. ולפי שטבע הגרם החמישי לא יחייב שיהיה נפסד, והיה מבואר שההפסד לא יהיה לדבר מצד הצורה, אבל יהיה מפני טבע החמר, וזה שאנחנו נראה מפועל כל צורה שהיא תשתדל לשמור מה שהיא לו צורה בתכלית מה שאפשר, עד שיגבר החמר וינצח הצורה, וזה יהיה כשיגברו הכחות המתפעלות על הכחות הפועלות וינצחו אותם, הנה הוא מבואר שהשמים ראוי שיהיו בלתי נפסדים, ולזה יחויב שיהיה העולם בלתי נפסד. ואם אמר אומר שאם היו בלתי נפסדים, היה מחויב שיהיו בלתי הווים, לפי שכבר באר הפלוסוף שכל בלתי הווה הוא בלתי נפסד, וזה הפך מה שהניחו אפלטון. אמרנו לו שאין זה מחויב, וזה שכבר התבאר בראשון מזה הספר שבכאן דבר הווה, והוא מחייב שיהיה נשאר נצחי, והוא השכל הנקנה. ועוד שכבר יתבאר במה שיבא שאין הבאור שעשה בזה הפלוסוף ממה שיחויב ממנו חיוב אמתי מה שחייבו ממנו.

י״אואולם מי שיניח העולם הווה יש מאין יש לו גם כן פנים מההראות. – מהם, שמה שנמצאהו הווה נמצאהו כלו הווה מלא דבר, וזה כי כל מה שנמצאהו הווה הם צורות, כי הדבר לא נמצאהו הווה במה שהוא גשם, אבל יתהווה כשיתהוו בו הצורות אשר מדרך הגשם שיקבל אותם, וזה אם חום, ואם קור, או שאר הצורות המגיעות באמצעותם. ולפי שהצורה היא הווה מלא דבר, הנה יהיו כל הדברים אשר נמצאים הווים הווים מלא דבר. ובהיות הענין כן, הנה יראה שיהיה אפשר שיתהווה העולם מלא דבר, כמו שתתחדש הצורה מלא דבר, כשיתכן שיתחדש החמר מלא דבר. וכאשר התישב זה, והיה שכבר חושב ממה שקדם שיחויב בעולם שיהיה הווה, וכאשר הונח הווה מדבר על צד שהניחו אפלטון, יתחייבו ספקות עצומת אין המלט מהם, כמו שהתבאר ממה שטען הפלוסוף לבטל דעת אפלטון. הנה הוא מבואר שכבר ראוי שיונח העולם הווה מלא דבר, כי בזה יסתלקו הספקות ההם לפי מה שיחשב. והמשל שלא יחויב מזאת ההנחה שיהיה קודם הויית העולם נמצא ניפשרות בדר שיתהווה ממנו זמן בלתי בעל תכלית, אשר הוא שקר לפי מה שיראה מדבר הפלוסוף, וזה שלא היה שם דבר מקבל לזה האפשרות, כי לא יונח בזאת ההנחה החמר נמצא קודם הויית העולם. ואולם לאפלטון יחויב זה הספק, ולזה נטה יחני המדקדק לזה הדעת, לפי מה שיראה מדברי הפלוסוף אבן רשד ממה שספר בפירושו למה שאחר הטבע. וכן יתחייב לאפלטון שיהיה העולם נמצא קודם הויו, מפני מה שהניח ממציאות התנועה המבולבלת קודם הוית העולם. וזה הבטול לא יחויב לבעל זה הדעת. והנה אחשוב שלזאת הסבה בעינה בחר הרב המורה זה הדעת, ואמר שהוא דעת תורתנו, רצוני שהוא כבר הניח הענין בזה התאר כדי שימלט מהספקות אשר ספק הפלוסוף על מי שהניח שיהיה העולם הווה. והעד על זה שהוא כתב בפרק החמשה ועשרים מהחלק השני ממאמרו הנכבד מורה הנבוכים שדעת אפלטון הוא גם כן מסכים לדעת תורתנו אם היה שיאות מצד העיון.

י״בואולם שהצורה היא הווה מלא דבר הוא מבואר. וזה כי אין שם בהוייה דבר ישתנה בעצמותו, וישוב להיות ממנו הצורה ההווה, ואין מה שנאמר שהצורה היא מצורה כמוה ממה שיורה שתהיה הויית הצורה מדבר, וזה שאנחנו לא נאמר, דרך משל, שתהיה הצורה המתחדשת מהמלאכה מהצורה אשר בנפש האומן על מה שנאמר הורדיט יתהווה מהנחשת, אבל נאמר שהצורה אשר בנפש האומן היא פועלת לה, לא שתתיך הצורה אשר בנפש האומן ותהיה ממנה הצורה המגעת במלאכה, וזה מבואר בנפשו.

י״גוממה שיחזק גם כן דעת המדברים האוחזים זה הדעת במה שהניחו העולם הווה מחלקים בלתי מתחלקים, והנה זה באופן שיהיה השם יתברך פועל העולם תמיד, כמו שזכר הרב המורה מדעותיהם, הוא כי הם יראו שהוא ראוי שיהיה העולם שופע מהשם יתברך תמיד, ואם לא יהיה לו פועל אלא בעת שהווה אותו. ולזה הניחו אותו פועל בזה התאר, כדי שיהיה השם יתברך פועל תמיד הנמצאות. אלא שזה הדעת נבנה על שרשים רבים כוזבים, כמו שהתבאר ממה שספר הרב המורה מדעותיהם. עם שמזאת ההנחה יתחייב שלא יהיה לכללות העולם הוייה במוחלט, כי הם יניחו השם יתברך פועל אותו תמיד, וזה ממה שיחויב ממנו במעט עיון שיהיה העולם בלתי נכנס במציאות בעת מן העתים, אבל יהיה תמיד שופע מציאותו מהשם יתברך.

י״דואולם דעת הפלוסוף יש לו פנים מההראות. – מהם, שכבר יראה שאי אפשר שיהיה הזמן הווה במוחלט. שאם היה הווה, היה הווה בזמן, ויהיה אם כן לפני הזמן הראשון זמן, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שתהיה התנועה נצחית והמתנועע נצחי, וזה שהזמן לא יצוייר מזולת תנועה, ולא תצוייר תנועה מזולת מתנועע. ולפי שאי אפשר מציאות זמן בלתי בעל תכלית אם לא בהנחתנו תנועה מדובקת ואחת, וזה בלתי אפשר אם לא בתנועה הסבובית, כמו שבאר הפלוסוף, הנה יראה שיחויב מזה שיהיה בכאן גשם נצחי מתנועע בסבוב תמיד. ובזה הבאור בעינו יתבאר שאי אפשר שיהיה הזמן נפסד. שאם היה נפסד, היה מחויב שיהיה נפסד בזמן, ויהיה אם כן הזמן נמצא אחר הפסדו. ולזה יחייב ארסטוטלוס שהזמן הוא נצחי, לא סר ולא יסור, ומזה יבאר שיש שם מתנועע בסבוב לא סר מהיותו מתנועע ולא יסור. – ומהם, שאי אפשר שיונח הזמן הווה במוחלט. שאם היה הדבר כן, היה אם עתה בפעל ממנו התחיל הזמן. ואולם אמתת העתה וענינה, לפי מה שיראה מענינו, הוא שהוא יחלוק בין הקודש והמתאחר, הנה אם כן אין שם עתה ממנו התחיל הזמן התחלה מוחלטת, שאם היה אפשר זה, יהיה שם עתה לא יחלק הקודם והמתאחר בזמן, וזה שקר לפי מה שיראה מענין העתה. ועוד שמי שאמר בהויית הזמן אין לו המלט משישתמש במלות המורות על מציאותו קודם שיהיה נמצא. וזה שאם היה הזמן קודם בלתי נמצא ואחר כן נמצא, והיה מבואר מענין הקודם והמתאחר שהם בזמן בהכרח, הנה אם כן יהיה הזמן קודם הוייו. וכן הענין אם נניחהו נפסד, כי הנפסד הוא הנעדר אחר שהיה נמצא, ואמר אחר הוא זמן. ולזה יחייב הפלוסוף שיהיה הזמן נצחי. והמבואר מהאופן הקודם שכבר יחויב מזה שיהיה העולם נצחי. – ומהם, כי מפני שהיתה תנועת ההעתק קודמת לשאר התנועות, לפי מה שבאר הפלוסוף, והיה בהכרח שתעלה אל מתנועע ראשון מפאת עצמו, הנה יחויב, אם היו הגרמים השמימיים הווים, שיהיה שם מתנועע במקום אליו תעלה הוייתם, וזה יחוייב במתנועע ההוא, אם הונח הווה. ואי אפשר שילך זה לאין תכלית, כי הוא בלתי אפשר שיהיו שם גשמים אין תכלית למספרם, הנה אם כן מה שיחוייב שיהיה שם מתנועע מעצמו בלתי הווה. ואם היה שם מתנועע, הנה הוא מתנועע אם בטבע, אם בהכרח. ואם הוא מתנועע תנועה הכרחית, הנה לא ימנע משתהיה שם תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעית. ואי אפשר שתהיה שם תנועה הכרחית, הנה לא ימנע משתהיה שם תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעית. ואי אפשר שתהיה שם תנועה טבעית זולת אלו התנועות הטבעיות הנמצאות, ויהיה אם כן העולם נמצא קודם הוייו, וזה שקר. וזה השקר יצא בהכרח מן ההקדמה המסופק בה, והיא מה שהצענו בעולם שיהיה הווה, וההצעה אשר יצא ממנה השקר היא שקר, הנה אם כן יחויב שיהיה העולם בלתי הווה. וזאת הטענה לא מצאנו לפלוסוף בבאור, אבל הוצאנו אותה מכח דבריו. – ומהם, שהפלוסוף יראה שאי אפשר שתונח התנועה מחודשת במוחלט. וזהשאם הנהנו בכאן תנועת מתחדשת ראשונה, הנה יחויב שיהיה המתנועע בהם אם הוה, ואם בלתי הוה. ואם היה הווה, היתה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה, כי כבר תוקדם לה תנועת ההוייה. ואם הנחנו שתהיה תנועת ההוייה ההיא הראשונה, הנה יחוייב בה גם כן שתהיה הבלתי ראשונה, וזה יחוייב אצלו אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל. ואולם חיוב זה מצד הפועל הוא, כי הוא יאמר שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת, הנה שם בהכרח שנוי חודש לו בעבורו התעורר עתה לעשות זה הפעל, ויהיה אם כן לפני השנוי הראשון שנוי. ואם אמתו שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחוייב בו גם כן לזאת הסבה בעינה שיהיה לפניו שנוי, וזה לאין תכלית, וזה החיוב הוא שוה אם הונח המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם חיוב זה מצד המתפעל, כי כל הווה, לפי מה שיראה הפלוסוף, יקדם לו שנוי בהכרח, ולזה יחויב בתנועה שנניחנה ראשונה שתהיה בלתי ראשונה. ואם הנחנו השנוי ההוא הוא הראשון, הנה יחוייב שיהיה קודם חדוש השנוי ההוא אפשרות השנוי, כי הכח קודם לפעל בכל הדברים המתחדשים, וחדוש אפשרות השנוי הוא שנוי או נמשך לשנוי. ואם הנחנו השנוי אשר יחודש בו אפשרות השנוי הוא הראשון, הנה יחוייב בו גם כן שיהיה בלתי ראשון לזאת הסבה בעינה, וזה שחדוש אפשרות זה השנוי הוא קודם לחדוש זה השנוי, וזה לאין תכלית. ואם הוא בלתי הווה, והיה מדרך המניע לו שיניע, ומדרך המתנועע שיתנועע, מה הענין שיתנועע פעם ולא פעם. הנה שם בהכרח שנוי במניע, או במתנועע, או בשניהם, ותהיה אם כן התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה. ואם נאמר שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב בו שיהיה לפניו שנוי. כמו שהתחייב בראשון, וזה לאין תכלית. וכאשר היה זה כן, הנה יחויב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, וזה המתנועע הראשון הווה, או בלתי הווה. והנה הפלוסוף יעשה עוד בזה שני באורים יאמת בהם שאין שם תנועה ראשונה. האחד הוא שהוא יאמר כי המניע כאשר היה מניע בכח ואחר כן שב מניע בפעל, הנה יחויב שיהיה שם שנוי, לפי שהמציאה מהכח אל הפעל הוא שנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין שם תנועה ראשונה. והשני הוא שאם היתה התנועה מחודשת במוחלט, היה מתחדש צרוף במניע הראשון, רוצה לומר הצרוף אשר בין המניע והמתנועע, והתחדש הצרוף אי אפשר מזולת שנוי. ובהיות הענין כן, הוא מחויב בשנוי הראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה יחוייב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה. זה מה שיחייב שתהיה התנועה נצחית, ושיהיה שם מתנועע נצחי יתנועע תנועה סבובית אל הדבקות, כמו שקדם. ובזה האופן בעינו יבאר שאי אפשר שתהיה שם תנועה אחרונה, מפני זה יחויב שיהיה שם מתנועע בסבוב לא סר משיהיה מתנועע ולא יסור. – ומהם שכבר יראה מטבע החמר הראשון שאי אפשר שיונח העולם הווה בכללותו. וזה שזה החמר יחויב בו שלא יהיההווה ולא נפסד בעצם. שאם היה הווה, היה לו נושא יתהווה ממנו. ואם היה לו נישא יתהוה ממנו, היה הוא הנושא בעצמו, לפי שמה שבכח לא יפרד ממה שבכח, ויחויב מזה שיהיה זה החמר נמצא קודם שימצא, או שיהיה נמצא בפעל, וזה כלו שקר. וכן יתחייב בו זה אלו יפסד. ובהיות הענין כן, והיה מדרך החמר הראשון שלא ימצא ערום מהצורה, הוא מבואר שכבר יחוייב בעולם שיהיה קדום. – ומהם, כי מפני שהוא מבואר בגשם החמישי שאין לו הפך, הנה יתבאר שהגשם החמישי הוא בלתי הווה. וזה שכל הווה הוא הווה מהפכו ונפסד אל הפכו, ויחויב מזה לפי הפך הסותר שמה שאי אפשר בו שיהיה הווה מהפכו או נפסד אל הפכו איננו הווה ולא נפסד. אבל זה הגשם החמישי אין לו הפך יהווה ממנו או יפסד אליו, הנה אם כן יחוייב שלא יהיה הגרם החמישי הווה ולא נפסד. – ומהם, כי מפני שהוא מבואר בגרם החמישי שאי אפשר שיפסד, לפי שאין לו סבות ההפסד, כמו שזכרנו במה שקדם, הנה יראה הפלוסוף שהוא מחויב בו שיהיה בלתי הווה, וזה שהוא יראה שהוא מחויב במה שהוא בלתי נפסד שיהיה בלתי הווה. וזה דבר בארו ממה שאומר אותו, וזה שכבר יראה שאי אפשר שימצא דבר הווה שישאר נצחי. כי ההווה יחויב בו שיהיה הכח על ההוייה קודם על ההוייה בכל הזמן העובר שאין לו תכלית, וכאשר הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל בכל חלק מהזמן ההוא, היה מחויב מזה שקר, רוצה לומר שימצאו שתי הפעולות המתנגדות יחד. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שהנחנוהו אפשר הוא שקר. וכבר יראה זה עוד לפי מה שאומר, והוא שהנמצא בזמן בלתי בעל תכלית הה יחויב שיהיה נעדר התכלית בקודם ובמתאחר, שאם היה בעל תכלית מצד אחד מהם, הנה יהיה מה שאין תכלית לו, וזה שקר לפי מה שיראה הפלוסוף. וכבר יראה זו עוד מצד אחר, והוא שאם היה בכאן דבר הווה שישאר נצחי, הנה יהיה לו כח על המציאות וההעדר, והכחות המתהפכים כשיהיו בדבר אחד בעינו, יחויב שיהיו נגדרים, כי אי אפשר שימצאו שני הכחות הסותרים יחד בכחות אשר אין ביניהם אמצעי, כמו הענין באלו הכחות אשר המאמר בהם, והם המציאות וההעדגר, כמו שאי אפשר שתמצאנה שתי הפעולות המתנגדות יחד בדבר האחד בעינו. ולזה יחוייב בכחות אשר בהם שיהיו נגדרים, שאם לא היו נגדרים, לא ימצא הזמן היותר גדול שימצא בו זה הכח, ויהיה שם כח אין תכלית לו, ואם היה הדבר כן, ימצאו שני הכחות יחד, כי הזמן האחד שאין לו תכלית הוא הזמן האחר שאין לו תכלית, כי אין שם כי אם זמן אחד. וזה שחויב בכחות שיהיו נגדרים הוא ראוי בכל המאמרות לפי מה שיאמר הפלוסוף, רוצה לומר שהמצאם בכח הוא נגדר כשילקח הכח במקומו הקרוב המיוחד, רצוןני הזמן שידרוך בו אל הפעל. וכבר יראה זה עוד מצד אחר, והוא שטבע הנמצאות הוא מחייב להם ההוייה וההפסד, או העדרו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר בנעדר ההוייה מצד טבעו זמן שאין תכלית לו שישוב נמצא זמן אין תכלית לו אם לא יעתק טבע הנמנע אל ההכרחי. וכבר יראה זה עוד מצד החפוש, והוא שכבר יראה בכל הווה שהוא נפסד, ובכל נפסד שהוא הווה, וזה בכל מיני השנויים הארבעה. ולזה ידמה שיחויב לפי הפך הסותר שמה שאיננו נפסד איננו הווה, ושמה שאיננו הווה איננו נפסד. וכבר חזק עוד הפלוסוף זה הדעת מצד הפרסום, וזה שכבר היה מפורסם לאנשים בזמנו שהשמים הם מקום לשם יתברך, כאלו ירצו בזה שהם נצחיים בנצחיותו. – ומהם, שהפלוסוף יראה שאי אפשר שיהיו כל הדברים נופלים תחת ההוייה, וזה שכל הווה אם שיהיה גשם, או בגשם. ואם היו כל הדברים מתהוים אחר שלא היו, יתחייב שיהיה הגשם בכללו מתהוה במוחלט, רוצה לומר מלא גשם, ויחויב שיקדם להויות הגשם רקות בו יתהוה, כי המקום הוא מהכרח המתהווה גם כן, הנה הויית הגשם מלא גשם במוחלט היא בלתי אפשר וכן הויית הגשם מגשם בכח, רוצה לומר מחמר בלתי צורה, כי החמר אי אפשר בו שיפשיט צורה, כי אלו הפשיט צורה, יהיה מה שלא נמצא בפעל נמצא, וזה שקר. הנה אם כן מה שיחויב הוא שהגשם הוא בלתי הווה.

ט״ווכבר זכר הפלוסוף אלו הטענות קצם בספר השמע וקצתם בספר השמים והעולם וקצתם במה שאחר הטבע. ואחשוב שמה שהניע יותר הפלוסוף אל שיאמין שיהיה העולם קדמון הוא מה שהאמין מעצם השם יתברך שהוא מניע גלגל הככבים הקיימים, והוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם. וזה שכאשר הונח השם יתברך מניע מיוחד לאחד מהגלגלים, הוא מבואר שלא יתכן שיהיה העולם הווה, וזה שאין ראוי שיונח הווה זה הגלגל אשר הוא מניע לו, עד שיהיה לשם יתברך פעם קשר עם זה הגלגל אשר הוא מניע לו, בדרך שיהיה שלמות לו וישימהו חי, ופעם לא יהיה קשר לו עמו. וזה ממה שלא יצטרך באור למעיין בזה הספר.

ט״זוכבר יחשב גם כן, שאם היה השם יתברך נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, שאין ראוי שיהיה נמצא השם יתברך בזולת הנמצאות, כי המושכל אשר אין לו נושא חוץ לשכל יחשב שהוא מחויב שיהיה כוזב, כמו שהסכים עליו אןב רשד בקצורו לספר הנפש, וזה אצלו מה שהכריח הפלוסוף להאמין שיהיה העולם קדמון, כי הוא כבר שער בשאין אלו הטענות שזכרנו נותנות האמת בזה על כל פנים, כמו שיתבאר מדברינו בחקרנו בהם במה שאחר זה. והנה לא זכר הפלוסוף אלו הטענות לפי מה שהניח מאלו הענינים האלהיות שהם דברים לא בא עליהם מופת, אבל הם יותר מעטי הספקות משאר דעות אשר האמין הם זולתו, כמו שספר אלכסנדר, לפי מה שזכר אבן רשד והרב המורה. ובהיות הענין כן, לא יתכן שישים כמו אלו הדברים התחלת מופת לקיים שיהיה העולם קדמון, כי הפלוסוף לא אמת עניינם, אבל הניחם על צד הסברה המשובחת.

י״זנבאר בו באופן מה שלא יחויב מפני מה שזכרנו המטענות המקיימות דעת דעת מאלו הדעות שיצדק הדעה ההוא.

י״חואחר שזכרנו כבר באופן מה מה שיש מאופני ההוראות לדעת דעת מאלו הדעות, והיה מבואר למעיין בזה הספר במעט עיון שאין בראיות אשר קיימנו בהם דעות אלו האנשים מה שיקויים בו דעת קיום אמתי זולת מה שזכרנו לקיים דעת הפלוסוף, וזה מבואר ממה שטען הפלוסוף לבטל אלו הדעות. הוא מבואר שכבר יה ראוי שנחקור תחלה בטענות אשר טען הפלוסוף, אם יקוים בהם דעתו קיום אמתי זולת מה שזכרנו לקיים דעת הפלוסוף, וזה מבואר ממה שטען הפלוסוף לבטל אלו הדעות. הוא מבואר שכבר היה ראוי שנחקור תחלה בטענות אשר טען הפלוסוף, אם יקוים בהם דעתו קיום אמתי, אם לא, כי אלו הטענות הם אשר יחשב שתהיינה צודקות לבד מבין שאר הטענות שזכרנו. אלא כי לעומק זאת החקירה לא יובן לנו הבאור בזה בשלמות בזה המקום, עד שנבאר בדרך החקירה העיונית אמתת זה הדרוש, ואז יתכן שנבאר שמה שהביאנו אליו העיון הוא מסכים לאמת מכל הפנים ונמלט מכל ספק. ואי אפשר גם כן מזולת שנשיב בכאן על אלו הטענות קצת תשובה, וזה כי מפני שהחזקנו באלו הטענות וחשבנום אמתיות, יקשה לנו להאמין חלופם, אם לא יתבאר לנו תחלה באופן מה שהם אינן נותנות האמת על כל פנים, ולזה ראינו להשיב עליהם בכאן קצת תשובה.

י״טונאמר כי מה שיראה שיחויב שיהיה העולם קדום מפני הנחתנו שיהיה השם יתברך מניע גלגל מיוחד מהגלגלים, הוא בלתי מחויב, וזה שכבר בארנו במה שאין ספק בו שאין השם יתברך אחד ממניעי הגרמים השמימיים. ואם אמר אומר שעם מה שהתבאר מדברינו מענין הסבה הראשונה יתחייב גם כן שיהיה העולם קדום, וזה כי כבר בארנו שהשם יתברך פועל כל הנמצאות, ושהוא היותר אמתי בשיקרא פועל כל נמצא סולתו, ובהיות הענין כן, הנה יחשב שיחויב מזה שיהיה העולם קדום, וזה כי מן המגונה שנניח עלה פועלת בטלה זמן אין תכלית לו. אמרנו לו שאם היה בכאן דבר יביאנו בדרך המחקר העיוני להאמין בעולם שיהיה הווה, הנה לא יוציאנו זה הספק מההאמנה בו שיהיה הווה. וזה שיש לאומר בחדוש העולם שיאמר שהעלה הראשונה היתה תמיד פועלת הפעל אשר ייוחס לה עתה, והוא השגתה עצמותה, ואולם הפעל שיסודר ממנה על צד ההטבה והחנינה, והוא נתינת הצורה לנמצאות בשלם שבפנים, איננו מיוחס לה כי אם בעת ההויה, אבל ייוחס לה היותה חשוקה לצורות המניעות, ומצד חשקם בה ישתוקקו שיושפעו מהם פעולות בזה העולם לפי מה שתגזרהו, לפי מה שהשיגו מהנמוס אשר אצל הסבה הראשונה. ובכלל הנה אם היה זה הפועל לשם יתברך להשלמת מציאותו, היה לזה הספק אופן מההראות. אלא שהוא אינו לשם יתברך כי אם על צד ההטבה והחנינה, ומה שזה דרכו לא יחויב שיצא לפעל. וכבר יתבאר התר זה הספק באופן יותר שלם אחר השלימנו זאת החקירה. וכן נאמר כי מה שהונח שהשם יתברך הוא נמוס הנמצאות לא יחייב שתהיינה הנמצאות תמיד עו, וזהכי זה הנמוס לא קנה אותו השם יתברך מהנמצאות כמו הענין בידיעתנו, אבל קנו הנמצאות מציאותם מזה הנמוס. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע היות הנמוס נמצא, והנמצאות אשר אפשר שיושפעו מציאותם מזה הנמוס בלתי נמצאות. והמשל שאם חדש אדם מלאכת כלי אחד לעצמו, הנה יקרה לו שיהיה נמוס המלאכה היא נמצא, ואם אין לו נושא חוץ לנפש. וכבר בארנו זה בראשון מזה הספר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מפני אלו הטענות שיהיה העולם קדום.

כ׳ואולם בשאר הטענות אשר זכרנו שיחשב שיקיימו דעת הפלוסוף קיום אמתי נשיב בכאן קצת תשובה על דרך הכללות, עד שיתבאר לנו האמת בזה הדרוש, ואז נשוב לחקור בהם חקירה השלמה. ונאמר שאלו הטענות כשחקרנו בהם, מצאנום רובם לקוחות מן ההקש בין ההוייה הכללית אשר נחקור בה ובין אלו ההויות החלקיות אשר יתחדשו מן הטבע. והוא מבואר שאין ראוי שנקיש בין אלו ההויות, עד שנחייב לזאת ההוייה כל מה שיחויב להויה אשר נמצאה לחלק מחלקי העולם, וזה כי שם דברים יחויבו להוייה בחלק מצד מה שהיא הויה בחלק, ואלו הדברים לא יתכן שיהיו נמצאים להוייה הכללית, אם היה שתהיה שם הוייה בזה התאר. וכבר תעמוד על ההבדל שיש בין אלו הויות, כשתקיש בזה בין הויית איש בכללותו ובין הזנה בו אחר שנתהווה שהיא הוייה בחלק, כי ההקש הזה בעינו יהיה בין ההוייה הכללית אשר נחקר בה ובין ההוייה החלקית הנמצאות לחלק מה מחלקי העולם, וזה שהעולם בכללו הוא איש אחד, וזה דבר ביארו אותו רבים מן הקודמים, עד שהם יקראו העולם אדם גדול והאדם עולם קטן. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שההוייה אשר תהיה בחלק מה מחלקי העולם יחסה מהויית העולם בכללו יחס ההזנה באיש הרמוז אליו אל הויית האיש ההוא בכללו. וזה היחס הוא מבואר מאד בין אלו ההויות, וזה שכמו שההזנה היא הוייה בחלק, ובכללות האיש ההוא עומד על תאר אחד, כן יהיה כללות העולם עומד על תאר אחד עם התהוות חלקיו והפסדם. וכמו שיחויב בהזנה כשתתחדש שיהיה האיש הוא קודם זה נמצא בפועל, כי בו ימצאו סבות הזנה, כאלו תאמר נפש הזנה והלב והכבד והאצטומכא ושאר כי הבשול, ואלו האברים אי אפשר שימצאו נדלים משאר האברים, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים, ולזה התחייב שיהיה זה האיש נמצא בפעל בכללות קודם זאת ההזנה, כזה יחויב בהויית חלקי העולם שיהיה העלם קודם זה נמצא בפעל, כי בו ימצאו סבות זאת ההוייה, לפי שההוייה לא תהיה באלו מזולת תנועה קודמת, כמו שהתבאר בספר השמע, וכל התנועות יעלו אל תנועת הגרם השמימיי, כמו שהתבאר שם. וכשהיה שם גרם שמימיי, יחויב שיהיו כל היסודות נמצאים והמורכב מהם, כמו שהתבאר בטבעיות. וכאשר התאמת זה היחס, נאמר, דרך משל, שכמו שלא יחוייב בהויית האיש בכללותו שיהיה האיש ההוא נמצא קודם ההוייה, ולא חלק ממנו תעלה אליו ההוייה ההיא, כן לא יחויב בהויית העולם בכללותו, אם הונח הווה, שיהיה העולם ההוא נמצא קודם זאת ההוייה ולא חלק ממנו תעלה אליו ההוייה ההיא, אבל יצטרך להכניס בזה מניע מחוץ נדל, הוא זולת המניע הקרוב בהוייות החלקיות, כצורך הכנסת מניע מחוץ נדל בהויית החי והצמח, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים ובמאמר הקודם לזה, והוא זולת המניע הקרוב בהזנת האיש הוא. ומי שיחייב להוייה הכללית הדברים שיחיובו להוייה החלקית יקרה לו שיחייב בזה האיש הרמוז אליו שהוא בלתי הווה, כמו שחייב הפלוסוף מפני זה ההקש שיהיה העולם בלתי הווה. והמשל שכבר יאמר אומר שראובן העומד לפנינו הוא בלי הווה מפני ההקש בין הוייתו הכללית וההוייה החלקית הנמצאות בו, והיא ההזנה. וזה שאם הונח ראובן הווה, הנה יחויב שיהיה נמצא קודם הוייו, וזה שאנחנו נמצא מתנאי ההוייה החלקית הנמצאת בו שתהיה בכאן נפש זנה וכליה, כאלו תאמר הלב והכבד והאצטומכא, כי הנפש הזזנה לא תעשה בוזלת כלי, ואלו הכלים אי אפשר שימצאו נפרדים משאר האברים, אלא אם כן היו אברים בשתוף השם, רוצה לומר שאם היו נפרדים משאר האברים לא ימצאו בהם אלו הכחות הנפשיות אשר בהם. ובהיות הענין כן, הנה יביאנו זה ההקש לחייב שאם היה זה האיש הווה, הנה יהיה זה האיש בעינו נמצא קודם הוייו. ובזה בעינו יביאנו ההקש הזה לחשוב שיהיה העולם בלתי הווה, לפי שאם היה הווה, היה זה העולם בעינו נמצא קודם הוייו, והוא מבואר שאין זה החיוב צודק. ובזה האופן יסתלקו הרבה מהטענות שטען הפלוסוף לקיים שיהיה העולם קדום, רצוני מפני מה שהתבאר בכאן שיש בדל נפלא בין ההוייה הכללית ובין ההוויה החלקית, ולזה לא יחויב בהוייה הכללית כל מה שיחויב בהוייה החלקית. ודי בזה הציור בזה המקום בשטענות הפלוסוף אינם נותנות משפט הכרחי על שיהיה העולם קדמון, עד שיתבאר זה שלשמות מדברינו.

כ״אואולי יאמר אומר שבכאן הטעאה מה במה שהמשלנו בו מאלו ההויות, וזה כי האיש לא יתהווה בכללותו אלא אם נמצא קודם זה איש ממינו בפעל תעלה אליו ההוייה באופן מה, וכן יחוייב שיהיה הענין בעולם, אם הונח הווה, ויצדק מפני זה מה שחייבו הפלוסוף, שאם היה העולם הווה, היה שם מתנועע במקום תעלה אליו הוייתו. אלא שהתר זה הספק אינו ממה שיקשה, והוא שזה קרה לאיש ההווה מצד שהוא הוייה בחלק מחלקי העולם, וזה בעינו יקרה באופן מה בהזנה אשר המשלנו בה, וזה שלא יתכן שיעשה בהזנה חלק מהמתדמי החלקים אשר הורכב מהם היד, דרך משל, אם לא היתה היד נמצאת. ואולם מצד מה שזה האיש הווה במה שהוא זה האיש לא ימצאו בו חלק ממנו תעלה אליו ההוייה. ועוד שהאדם גם כן אשר יהיה ממנו הזרע אין לו פעל בהויית זה האיש המתהווה, בדרך שנאמר שתעלה ההוייה אליו, וזה שכבר יתהווה זה האיש המתהווה, ואם כבר תתחלה האדם אשר יהיה ממנו, ולזה יצטרך בזאת ההוייה אל מניע אחר נבדל, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.

כ״בוהנה השתמש הרב המורה בדחיית טענות הפלוסוף בכמו זאת ההקדמה שהשתמשנו בה בזה המקום, אלא שהוא השתמש בזה באופן יותר כולל ממה שנשתמש בו אנחנו. וזהכי אנחנו לא נשתמ בה אלא במה שיגזרהו העיון האמתי שימצא מההבדל בין הויית כלל העולם והויית חלק מחלקיו, והרב המורה השתמש בה בכללות לבאר שלא יחויב להוייה הכללית דבר מהדברים אשר יקרו להוייה החלקית, וזה אינו מחויב על כל פנים כי כבר אפשר שימצאו בכאן דברים משותפים להוייה הכללית והחלקית. וכבר תעמוד על ההבדל שימצא בין השתמשנו בזאת ההקדמה ובין השתמשות הרב המורה ממה שקדם לו מהדברים בה וממה שנאמר אותו בהשלימנו החקירה בטענות הפלוסוף אם יחויב מהם חיוב אמתי שיהיה העולם קדמון, אם לא.

כ״גנבאר בו מאיזה דברים ראוי שנשים התחלת החקירה בזה הדרוש.

כ״דוראוי שנחקור תחלה אם העולם קדמון, או הווה, קודם שנכנס בחקירה איך הוא הווה, כאלו תאמר אם הוא הווה מדבר, או מלא דבר, וזה מבואר בנפשו. וממה שאין ספק בו עם מה שקדם מהדברים שכבר יחויב לנו שנחקור מאיזה מהדברים והמשיגים יתכן שנעמוד על אמתת זאת החקירה קודם שנחקור אם הולם קדום, או מחודש.

כ״הואמר שהוא ראוי שנשים חקירתנו בזה מהדברים שאפשר שיחשב בהם שיהיו בלתי הווים, והם הדברים שנמצא מציאותם מדובק, כמו הגרמים השמימיים ומשיגיהם, והזמן, והתנועה, והגלות הארת, ומה שידמה לזה מאלו הדברים. וזה שכאשר שמנו החקירה מהם, יתכן שיוליכו אותנו אל אמתת זה הדרוש. וזה שאם היה בהם דבר יחייב שיהיו הוים, הנה יתבאר בלי ספק שהעולם הווה. וזה שאם יתבאר, דרך משל, שהגרמים השמימיים הם מחודשים, הנה יחויב שיהיה כלל העולם מחודש, לפי שאליהם תעלה הויית חלקי העולם, כמו שבאר הפלוסוף, וכמו שהתבאר מדברינו במאמר הקודם לזה. ואם יתבאר כי הזמן מחודש או התנועה, הנה יחויב גם כן שיהיה העולם מחודש, כי המאמר בשימצאו הגרמים השמימיים זהמן אין תכלית לו בזולת תנועה ואחר כן יתחילו להתנועע הוא מאמר מבואר הבטול, וזה מבואר למעיין בזה הספר. ואם נניח שיתבאר שייה הגלות הארץ מחודש, ויהיו מפני זה מחודשים בכללות כל ההוים אשר בכאן אשר מציאותם מדובק באופן מה, והם המינים אשר בכאן, הנה יתבאר כי העולם מחודש, וזה שאם היה זה הענין מחודש במוחלט, הנה יחויב שיהיו הגרמים השמימיים קודמים לחדוש אלו הדברים זמן בעל תכלית, לפי שהם פועלים אלו הדברים אשר בכאן, כמו שקדם, ואם היו קודמים לחדוש אלו הדברים זמן בלתי בעל תכלית, היה בכאן אפשרות טבעי לא יצא לפעל אם לא בדמן בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ואם יתבאר באלו הדברים אשר מציאותם מודבק שהם בלתי הוים, הנה יתבאר שהעולם קדום, וזה מבואר בנפשו. ואולם אם נשים חקירתנו בזה מהדברים האלו אשר אין מציאותם מדובק, והם הדברים ההוים הנפסדים בצד אשר הם בו הווים נפסדים, הנה לא ימצא תועלת בזאת החקירה במה שיתבאר מהם שהם הווים, כי ידמה שבזה יתחלפו אלו הדברים הוים הנפסדים מהדברים שמציאותם מדובק. ואם היה מחויב באלו שיהיו הווים, הנה יתבאר שהעולם הווה. ואם היה בהם מה שיתחייב בו שיהיה בלתי הווה, הנה יתבאר שהעולם הוא קדמון. ואם לא היה בהם דבר יחייב שיהיה הווה ולא שיהיה בלתי הווה, הנה יהיה אפשר מזה הצד שיהיה העולם קדום או מחודש.

כ״ווהנה יתבאר גם כן שהיא יותר ראוי ששים התחלת החקירה בזה הדרוש מן הענינים אשר זכרנו משנשים התחלת חקירתנו בו מהשם יתברך, אם הוא מחוייב שיחדש העולם אחר שלא היה, או הענין בזה בהפך. וזה כי השגתנו בזה בעצם השם יתברך היא חלושה מאד, ולזה אין ראוי שנשים במה שזה דרכו התחלת החקירה בדרוש שנרצה לקנות בו ידיעה שלמה. וכאשר התישב לנו שהוא ראוי שנשים התחלת החקירה בזה הדרוש מהדברים הנמצאים בעולם שמציאותם מדובק, והיה מבואר שחקירתנו מהם תהיה אם הם הווים, הוא מבואר שהוא ראוי שנדע תחלה מה שיוכר בו ההווה מהבלתי הווה, כי כשידענו זה וחקרנו באלו הדברים אשר מציאותם מדובק אם יש בהם דבר מהדברים הנמצאים להווה במה שהוא הווה, או אין בהם דבר מהם, הנה יתכן שנעמוד בקלות מענינם אם הם הווים או בלתי הווים. ובכאן התבאר מאיזה מהנמצאות ראוי שנשים החקירה הזאת, ואיך יכן שנעמוד מהם על אמתת זה הדרוש.

כ״זנבאר בו במה זה יוכר ההווה מהבלתי הווה.

כ״חוהיותר מיוחדת שבסגולות ההווה היא שהוא נעשה לתכלית מה, האלהים, אלא אם היה התהוותו בקרי, ומה שזה דרכו הוא מעטי. וזה מבואר בכל מה שהוא הווה בטבע, או מצד המלאכה, וזה כי הטבע יעשה כל מה שיעשה לתכלית מה, כמו שהתבאר בטבעיות, כן הענין במלאכה. ואולם מה שאינו הווה, לפי שאינו מפעולת פועל, לא תהיה בו סבה תכליתית, וזה מבואר בנפשו, וזה כי אמרנו במה שאינו מפעולת פעל שהוא בזה התאר בעבור זה התכלית הוא מבואר סותר נפשו, וזה כי תכף שנאמר שהוא היה בזה התאר בעבור זה התכלית הודינו שיש לו פועל. ולפי שמשה שאינו פעולת פעל אין בו סבה תכליתית, היה שלא תנתן בדבר מהחכמות הלמודיות סבה תכליתית, אם לא היה מה שבהם מצד הטבע או הבחירה. והמשל שלא יאמר לאיזה תועלת היו זויות המשולש שוות לשתי נצבות, וקוטר המרובע בלתי שוה לצלעו, וכן הענין בשאר הדרושים הלמודים, והיה זה כן, לפי שאין בכאן פועל הוא אשר שם זויות המשולש שוות לשתי נצבות, כי אין זה הדבר במשולש מפעולת פועל, ולזה לא תנתן הסבה הפועלת ולא התכליתית בלמודיות. ואולם המשולש הנעשה במלאכה לתכלית מה כבר יתכן שיאמר בו לאיזה תועלת היה הדבר כן בתמונה המשולשת, כי בזה האופן היה מפעולת פועל, אבל לא יאמר לאיזה תועלת היתה זויתו החיצונה שוה לשתי הזויות הפנימיות, כי אין זה הענין במשולש מפעולת פעל.

כ״טוראוי שלא יעלם ממנו שכבר יתכן שתמצא סבה תכליתית לדבר ההווה תמיד, ואם אין למציאותו הוייה מוחלטת, לפי שמציאותו הוא תמיד מפעולת פועל, כאלו תאמר שכבר יושפע תמיד מהציור אשר תמניעי הגרמים השמימיים שיתנועעו הגלגלים מעצם הציור ההוא בתנועות אשר הם מתנועעים בהם, ולזה אם היו הגלגלים ומניעיהם בלתי מחודשים, הנה יתכן שתשלם מהם תנועה בלתי מחודשת במוחלט, עם היות התנועה ההיא באופן היותר שלם שאפשר להשלים מה שכין בה, לפי שהיא מחודשת תמיד מהציור ההוא, ובזה האופן היא מפעולת פועל. ובה האופן לבד יתכן שיתחדש מפעולת פועל מה שאין למציאותו התחלה זמנית, כי הוא מתחדש תמיד ממנו. ואולם מה שלא יתכן שיתחדש תמיד על הדבקות מהפועל, הנה יחויב, כשיהיה מפעולת פועל, שיהיה למציאותו הוייה מוחלטת, כי הוא לא יהיה מפעולת פועל אם לא הונח שיהיה שם פועל חדש אותו. והמשל כי הבית כאשר הונח שהוא מפעולת הבונה, והיה בלתי אפשר שיהיה תמיד שופע מציאותו מהבונה, הנה יחויב שיהיה הבונה הוא אשרחדש הבית אחר שלא היה נמצא, וזה מבואר בנפשו. וראוי שלא יעלם ממנו כי מה שלא יוכר בו בזה האופן ההווה מהבלתי הווה אינו באופן שיתחייב, כאשר היה בכאן בדבר מה שלא ימצא תועלת בו, שיהיה הדבר ההוא בלתי מחודש, כי כבר אפשר שיהיה חדושו בקרי. אבל מה שהתבאר בו הוא שכבר יחויב, כשנמצאו בו דברים לתכלית מה, שזה הדבר הוא מפעולת פועל, וזה מבואר מאד. והנה הענין בזה הוא כמו ההשלכה במספרים, רוצה לומר כשנשליכם תשעה תשעה לבחון אם טעינו במספר ההוא, וזה שההשלכה לא תתן האמת על שזה החשבון נעשה בכיון, אבל תשפוט בהכרח על הטעות, אם היה בזה המספר. וכן הענין בזה בשוה, וזה שזאת הבחינה לא תתן משפט אמתי על שהדבר ההוא הוא בלתי הווה, אבל תתן משפט אמתי על שהוא הווה כשיהיה בו מה מהדברים לתכלית מה, וזה מבואר בנפשו. ולזה ילקח תועלת בזאת הבחינה לחייב שהדבר הווה, ולא ילקח תועלת בה לחייב שהדבר הוא בלתי הווה.

ל׳וכבר יוכר עוד ההווה מהבלתי הווה, שההווה אפשר שימצאו בו דברים בלי מחוייבים לו מצד טבעו ועצמותו, כמו הענין בדברים ההוים במלאכה, וזה שכבר ימצא לעץ מצד המלאכה צורת הכסא או צורת התיבה, ואין אחת מהם מחויבת לו מצד טבעו. ואולם מה שהוא בלתי הווה הוא מבואר שאי אפשר שימצאו בו דברים בלתי מחויבים לו מצד טבעו ועצמותו, מהצד אשר הוא בלתי הווה, כי אם היה נמצא לו דבר בלתי מחויב לו מצד טבעו ועצמותו, הנה יהיה מציאותו בו במקרה אחר שאין לו טבע יחייב היותו נמצא בו, ואין שם גם כן פועל הווה זה הדבר בו, וזה דבר לא יתכן שימצא בדברים התמידיים, כל שכן שאינו ראוי שימצא בהם תמיד, כי מה שבמקרה לא ימצא אלא במעט מן הזמן. ועוד כי כבר יקשה להניח איזה דבר חייב שיהיה זה הדבר נמצא עם המהות אשר לא יחייב טבעו שיהיה זה הדבר נמצא בו, כי זה ממה שאי אפשר הנחתו אם לא יונח בכאן פועל אחר הוא אשר שם אלו הדברים מחוברים ודבקים קצתם עם קצת. וזה, עם שהוא מבואר בנפשו, כבר תמצא שהפלוסוף הודה בו, כי הוא אמר מה שבזאת ההקדמה מהכח בטבעיות ובאלהיות. וממה שיוכר עוד ההווה מהבלתי הווה הנה הוא שההוה אפשר שיהיה בעצמותו דבר בעבור זולתו, וזה מבואר אם בהווה בטבע, אם בהווה מצד הבחירה והרצון, והוא ההווה במלאכה. ומשל זה בהווה בטבע שהצמח הוא בעבור הבעל חי כדי שיזון ממנו, ומשל בהווה במלאכה שהלבוש הוא בעבור האדם להיות לו למחסה מקרירות הקיף בו. ואולם הבלתי הווה לא יתכן בו שיהיה בעצמותו דבר בעבור זולתו, וזה מבואר, כי לא יתכן שתהיה לו סבה תכליתית כלל, כמו שקדם, כל שכן שאין ראוי שתהיה בו סבה תכליתית לתועלת זולתו. וכבר יראה זה גם כן ממה שאומר, והוא שהדבר שהוא בעבור זולתו הוא מתאחד ונקשר עמו, ולא יתאחד המהות התמידי עם מהות אחר אם לא מצד פועל משגיח בכללותם, הוא אשר קשר אלו המציאויות ושם קצתם בעבור קצת, וזה מבואר בנפשו למעיין בזה הספר.

ל״איתבאר בו מצד אחר שהשמים מחודשים זולת הצד הראשון.

ל״בואחר שהתבאר מה שיוכר בו ההווה מהבלתי הווה לפי מה שאפשר לנו, הנה ראוי שנחקור אם יש באלו הדברים אשר מציאותם מדובק דבר מהמשיגים הנמצאים להווה במה שהוא הווה, או אין בהם דבר מאלו המשיגים, ונשים חקירתנו בזה תחלה מהגרמים השמימיים, כי הם הסבה בהתדבקות אשר בשאר הדברים אשר מציאותם מדובק, כמו הזמן והתנועה ומה שידמה להם.

ל״גונאמר שכבר התבאר במה שאין ספק בו במה שקדם שכל מה שימצא בעצם השמים הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות להשלים אלו הנמצאות, עד שאם היה נפסד מעט מהסדור ההוא, היו נפסדות אלו הנמצאות. והמשל שמרחק הגרם השמימיי מהארץ הוא בתכלית השלמות, כדי שיושפע ממנו הפעל אשר יצטרך שיהיה ממנו להשלים אלו הנמצאות, וזה שכבר התבאר שבהתחלף המרחק יתחלף הפעל המסודר ממנו. וכן יתבאר ששעור הככב הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות אל שיושפע ממנו בכאן מה שיושפע, עד שאם היה יותר גדול או יותר קטן, היה נפסד זה הסדור. וכן התבאר שתמונת גלגלי הככב, עד שיהיה קצתם בלתי נכחי השטחים ויהיה מרחק מרבוי שטחיו המרחק ההוא אשר ימצא בהם לפי מה שהתבאר, הוא גם כן על האופן היותר שלם שאפשר להשלים מה שבכאן, מפני מה שיתחדש מזה מקורבת הככב ממנו פעם ומרחקו פעם, ומפני מה שיתחדש מזה מחלוף התנועה לככב, עד שתהיה תנועתו מפעם מהירה ופעם מתאחרת. וכן יתבאר שסדור גלגלי הככב הוא גם כן באופן היותר שלם שאפשר אל שיושפעו מהככב הפעולות אשר יצטרך זה המציאות שיושפעו ממנו מה שיצטרך להשלמת אלו הנמצאות אלא בה. וכן יתבאר שחלוף נצוצי הככבים הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות בדרך שיושפעו מהם הפעולות המתחלפות אשר יצטרכו להשלמת מה שבכאן. וזה שנצוץ השמש היה, דרך משל, מתחלף לנצוץ הירח, כדי שיתכן שיושפע מהשמש חמום האויר ומהירח נתינת הלחויות, ולזאת הסבה היו צבעי אלו הנצוצים מתחלפים, כמו שקדם. וכן יתבאר שמקום הככב בגלגלו הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות, בדרך שיושפע ממנו אל מה שבכאן מה שיצטרך שיושפע ממנו, שאם היה הככב יותר קרוב אל הצד הצפוני או אל הצד הדרומי, לא היה שופע ממנו מה שיצטרך שיושפע ממנו לאלו הדברים, כמו שהתבאר במה שקדם. וכן התבאר שמספר גלגלי הככב הוא ביורת שלם שאפשר אל שתשלם בו התנועה המורכבת הנמצאת לככב אשר אי אפשר שיושפע ממנו מה שיצטרך להשלמת אלו הנמצאות אלא בה. וכן התבאר שהיות בגלגל העליון ככבים רבם באופן אשר הם נמצאים בו הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות להשלים מה שבכאן מהנמצאות השפלות, כי בזה יתחדשו מהככבים פעולות מתחלפות ישלם בזה האופן רבוי הנמצאות. וכן התבאר שהיות לקצת הככבים אור מעצמם ולקצתם מזולתם הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות להשלים מה שבכאן מהנמצאות. וכן התבאר שחלוף חלקי הירח קצתם מקצת, עד שקצתם הוא מקבל האור וקצתו בלתי מקבל האור, הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות להשלים מה שבכאן. וכן התבאר שהעגל החלבי ומקומו מגלגל הככבים הקיימים הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות להשלים אלו הנמצאות. וכן התבאר ששעור הגשם הבלתי שומר תמונתו שבין גלגלי הככב האחד לגלגל הככב האחר הוא בתכלית מה שאפשר מהחכמה, עבור שלא יתבלבלו תנועות הגרמים השמימיים, כדי שישלם מהם מה שבכאן. וכן יתבאר שמספר הגלגלים בכללם והככבים הוא בתכלית מה שאפשר מהשלמות אל שישלם מה שבכאן מהנמצאות ביותר שלם שאפשר מצד הפעולות אשר ייוחדו לככב ככב מהם, ומצד היחסים שיתחדשו מהתמזגות נצוציהם, כי בזה ישלם נמוס הנמצאות השפלות וסדרם וישרם ביותר שלם שאפשר. ובהיות הענין כן, והיה שכבר התבאר שמה שימצא לו סבה תכליתית הוא בהכרח מפעולת פועל, הוא מבואר שהגרמים השמימיים וכל מה שבהם הוא מפעולת פועל, ולזה הטיב הפלוסוף במה שאמר בשני מספר השמע אצל המאמר בקרי ובהזדמן שטעות מי שיאמר באלו הגרמים השמימיים שהם מעצמותם הוא יותר גדול מטעות מי שיאמר זה בחי ובצמח, לפי שלא ימצא בגרמים השמימיים דבר יתכן שייוחס אל הקרי וההזדמן, ובאלו הדברים מקרים רבים אפשר שייוחסו אל הקרי וההזדמן, והם המקרים הנמצאים בחי והצמח, לא מפני הטבע המיניי. הנה זה כונת הפלוסוף בזה, אף על פי שלא אמר אותו בזה הלשון. וכאשר התישב לנו זה, והיה מבואר שהדבר שהוא בזה התאר מהקיו בעצמו הוא הווה בהכרח, כשהונח היותו מפעולת פועל, הנה הוא מבואר במה שאין ספק בו שהשמים הווים.

ל״דואולם איך יתבאר שהדבר הקיים בעצמו יחוייב היותו הווה במוחלט כשהונח היותו מפעולת פועלת, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שכבר יתכן שיהיה הדבר פועל דבר, אם כשיושפע ממנו מציאותו תמיד, כמו שנאמר שכבר יושפע תמיד מהציור אשר לגרמים השמימיים בנמוס הנמצאות מה שלהם מהתנועות, ואם כשיושפע ממנו מציאותו בעת חדושו לבד. והוא מבואר שאי אפשר שנניח בגרמים השמימיים, ובמה שזכרנו מענינם שהוא נמצא להם בשלם שבפנים אל שיושפע מהם מה שישלם זה המציאות השפל, שיהיה שופע מציאותו מהשם יתברך תמיד, וזה שכאשר הנחנו זה, כבר יתחייב לנו בטולים רבים אין המלט מהם בשום פנים, אם תחלה שכבר יחויב מזה שיהיה הזמן הווה מלא דבר ונפסד אל לא דבר, ואם שנית שכבר יחויב מזה שיהיה הזמן מחובר מעתות. ואם שלישית שכבר יחויב מזה שלא יהיו הגרמים השמימיים נמצאים כי אם בכח, ואם רביעית שכבר יחויב מזה שלא תהיה כאן תנועה אחת מדובקת, אבל לא תהיה בכאן תנועה לגרמים השמימיים, ולא תהיינה להם תנועות מתחלפות במהירות ואיחור כלל. ובכלל אם באנו למנות כל הבטולים המתחייבים מזאת ההנחה, הצטרכנו למאמר ארוך, ולזה נקצר ונעמוד על מה שיש בו די בדחיית זאת ההנחה.

ל״הואולם איך יתבאר שכבר יתחייבו מזאת ההנחה כמו או הבטולים שזכרנו, הנה לפי מה שאומר. וזה שכאשר כבר הנחנו שיהיה מציאות הגלגלים ומה שבהם מאלו הענינים שזכרנו שופע מיד מהשם יתברך, הנה יחוייב שיפסדו הגלגלים אל לא דבר תכף השפעם ממנו, וישובו שופע ההוא מלא דבר. וזה שאם הונח שיפעל השם יתברך מהגלגלים הנמצאים עתה הגלגלים הנמצאים אחר זה, הנה לא יהיה בכאן פועל כלל, אחר שהם תמיד באופן אחד מהמציאות. ובכלל הנה הדבר ההווה מדבר יהיה הווה מדבר זולתיי לו, לא מדבר כמוהו בכל הפנים. והמשל שכבר יתהוה הורדיט מהנחשת, ולא תהווה זה הנחשת מזה הנחושת בעצמו אשר היה כמוהו בכל הפנים. ולזה יחויב, אם הנחנו מציאות הגלגלים ומה שבהם שופע תמיד מהשם יתברך כמו שישפע אור השמש מהשמש, שיהיו הגלגלים הווים נפסדים תמיד מלא דבר ואל לא דבר, וזה בתכלית הבטול. וגם כן הנה יתבאר שכבר יחויב מזה שיהיו בעתה אחד הווים ונפסדים, לפי שאם הונחו הווים בעתה אחד ונפסדים בעתה הסמך לו, וישובו להיות הווים בעתה השלישי, לא יהיה מציאות הגרם השמימיי מדובק, אבל יהיה זמן העדרו שוה לזמן מציאותו, וזה מבואר הבטול. עם שבזה האופן לא יושפע תמיד מציאותם מהשם יתברך, כמו שהונח. ואם הנחנוהו נפסד בעתה אשר הוא בו הווה, הנה יתחייב שיהיה בעתה אחד הווה ונפסד, וזה גם כן בטול, רצוני שיתקבצו ההפכים תמיד יחד. – ועוד שכבר יתחייב מזה שיתהוה הגרם השמימיי בכל עתה ועתה, אחר שהוא שופע תמיד מהשם יתברך, ומזה יתחייב שיהיה העתה דבק לעתה, ויהיה אם כן הזמן מחובר מעתות. וזה שאם היה בין העתות אשר תהיה בהם ההוייה הזאת זמן, הנה לא יהיה בזמן ההוא מציאות הגלגלים שופע מהשם יתברך, וכבר הנחנו מציאותם שופע מהשם יתברך תמיד, זה חלוף בלתי אפשר, הנה אם כן מה שיחוייב מזאת ההנחה הוא שיהיה העתה דבק לעתה. – וכבר יחויב מזה גם כן שלא יהיו הגרמים השמימיים נמצאים כי אם בכח. וזה כי מפני שלא יתמיד מציאות אל הגרמים השמימיים כי אם עתה אחד, והיה מבואר שהדברים הנמצאים בעתה לבד הם נמצאים בכח, לא בפעל, כמו שהתבאר בספר השמע, הנה יחויב שלא יהיו הגרמים השמימיים נמצאים כי אם בכח. – וגם כן הנה יתחייב מזה שלא תהיה בכאן תנועה מדובקת לגרמים השמימיים, וזה כי התנועה המדובקת יחויב שתהיה למתנועע אחד, כמו שהתבאר בספר השמע, ואין בכאן מתנועע אחד לפי זאת ההנחה. – וגם כן הנה יחויב מזה שלא תהיה בכאן תנועה, לפי שהגרמים השמימיי לא יהיו נמצאים כי אם בעתה, ואין בעתה תנועה. וכאשר לא תהיה תנועה לאחד אחד מהם, לא יתכן שישלם מכללותם תנועה, כי התנועה כבר תהיה לכללותם מצד הכפל התנועה אשר לאחד אחד מהם בעת מציאותו. ובזה יתבאר שלא יתכן שהתיה בהם תנועה מתונית ותנועה מהירה. ובזאת ההנהגה יתבאר לך שכבר יתחייבו לזאת ההנחה שקרים רבים, זולת אלו אין המלט מהם בשום פנים. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שיונח מציאות הגלגלים ומה שבהם מהככבים שופע תמיד מהשם יתברך. ובכלל הנה לא יתכן שימצא דמיון זה ההשפע כי אם במקרים אשר אין להם קיום, כמו התנועה ומה שידמה לזה, ואולם בדברים אשר להם קיום לא יתכן זה בשום פנים.

ל״ווכאשר התישב לנו שאין מציאות הלגלים שופע תמיד מהשם יתברך, והיה מחוייב בהם לפי מה שקדם שיהיו מפעולת פועל, הנה לא ישאר אלא שיושפע מציאותם מהפועל בעת התהוותם, וזה מה שיחויב ממנו שיהיו השמים הווים. ואם אמר אומר שכבר יתכן שיהיה קיום גרמים השמימיים שופע תמיד מהשם יתברך, כמו שישפע קיום החמר בדברים הטבעיים מהצורה על האופן שהתבאר בטבעיות, ומזאת ההנחה לא יתחייבו אחד מהבטולים הקודמים. אמרנו לו שכבר ישלם בזה האופן סבות קיום הגרמים השמימיים, אבל לא ישלם בזה הסבה הפועלת למציאותם, ומה שהתבאר במופת הקודם הוא שמציאותם הוא מפעולת פועל, ולפי שאי אפשר שיונח מציאותם שופע מהשם יתברך תמיד, הנה יחוייב שיהיה שופע מציאותם ממנו בעת התהוותם כמו בארנו. ועוד שה האופן מהשפע קיום החמר מהצורה לא יהיה אלא במה שהוא מורכב מהפכים, כאלו תאמר שיעמיד החום הטבעי אשר לדבר דבר והלחיות וישמר הדבר בעל הצורה ההיא על ענינו מה שיהיה אפשר לכחות הפועלות שיפעלו ויגברו על הכחות המתפעלות. ואולם הגרמים השמימיים אינם צריכים לזה, כי אינם מורכבים, ואין להם טבע יחייב להם הפסד, ולזה לא יתכן שנאמר שיהיה קיום מציאותם שופע תמיד מהשם יתברך.

ל״זובכאן התבאר שהגלגלים הם מחודשים מהתחלה אחת שמה אותם בה התאר אשר הם בו אחד שהוא בשלם שבפנים, לתכלית שישלמו בו הנמצאות השפלות, כי אי אפשר שנאמר שתהיינה במקרה תמונותיהם ושאר הענינים הנמצאים בהם, אחר שהם בשלם שבפנים שאפשר אל מה שיראה בלי ספק שכוון בהם מהפעולות. ועוד שאי אפשר גם כן שנאמר שתהיינה להם במקרה מזולת סבה פועלת תמונותיהם ושאר הענינים בהם, ותהיינה פעולותיהם מסודרות להם מסבה פועלת. שאם הונח הענין כן, הנה יהיו פעולותיהם בזה האופן מצד שקרה שיהיו תמונותיהם בזה האופן אשר הם בו, וזה הפך מה שיראה, וזה כי התמנות נמצאים בדברים הטבעיים בעבור הפעולות, ולא הפעולות בעבור התמונות, כבר באר זה הפלוסוף בספר בעלי חיים. והמשל שאנחנו לא נאמר שכבר היה העין רואה, מפני שכבר היתה תמונתו והרכבתו באופן שהיא בו, אבל נאמר שהיא בזה האופן מהתמונה וההרכבה, בעבור שיהיה רואה. וכן הוא מבואר שהגרמים השמימיים היו בה האופן שהם בו מהתמונה ומשאר הענינים הנמצאים בהם בעבור הפעולות המסודרות מהם שלא ישלמו כי אם בזה האופן. וגם כן הנה מאין קרה לתמונותיהם ושאר הענינים הנמצאים בהם שיהיו מושכלים, בעבור מה הם, אם לא היה מציאותם מסודר, מי יתן ואדע ועוד כי איך יצוייר שיסכימו במקרה שישלם מצד תמונת האחד מהגלגלים וככביו מה שיחסר מהשלמת בשאר הגלגלים, הנה זה בתכלית הבטול. אבל הוא מבואר בלי ספק שזה מסודר להם בהכרח מעלה אחת המציאה כלם באופן הזה אשר הם בו מהככבים, וגדליהם, ואיכות זהרם, ותמונותיהם, ומספר הגלגלים המשרתים לככב ככב, כדי שישלם מהם מה שכוון בהם ביותר שלם שבפנים שאפשר. וכאשר הונח שזה הענין הוא בהם מסבה פועלת, כמו שהוא מבואר בנפשו מענינם, הוא מבואר שיחוייב ממה שקדם מהדברים שיהיו הגרמים השמימיים מחודשים. ובכלל הנה אם ישיג התפישה מי שיאמר באלו הדברים אשר בכאן, כמו החי והצמח ושאר הדברים הטבעיים, שהם מסבה פועלת, הנה יותר ראוי שישיג התפישה מי שיאמר זה בגרמים השמימיים. וזה כי מפני שאנחנו נחייב בדברים שיהיו מסבה פועלת, מפני מה שנמצא בהם מהטוב והסבה התכליתית, הנה מה שימצא בו יותר מהטוב והסבה התכליתית הוא יותר ראוי שיהיה מסבה פועלת, וזה כי כבר יתכן שיגיע לדבר מעט מן הטוב והתכלית מזולת סבה פועלת, כאלו תאמר שתפול אבן ותתפוצץ במקרה, באופן שיהיה שם חלק ממנה נאות לשבת עליו. ובהיות הענין כן, והיה מבואר מהגרמים השמימיים שהם קנו יותר מהטוב והתכלית, עד שאין בהם דבר במקרה, כמו הענין באלו האישים הטבעיים שיצאו בהם משיגים רבים ללא תועלת, והם המקרים הנמצאים לאיש במה שהוא איש, ואין בהם זה הטבע בעת זולת עת, כמו הענין באלו האישים אשר הם נפסדים. הוא מבואר שיותר בטל הוא המאמר בשהגרמים השמימיים אינם מסבה פועלת מהמאמר בחי והצמח ובשאר הדברים אשר בכאן שאינם מסבה פועלת. ולזה הסכים הפלוסוף באלו הגרמים השמימיים שהם מסבה פועלת, כאלו טבע האמת הכריחו על זה. וכבר התבאר מדברינו, שכאשר הונח בגרמים השמימיים שיהיו מסבה פועלת, הוא מחויב שיהיו השמים מחודשים. ובכאן התבאר שהשמים מחודשים במה שאין ספק בו. ומספר המופתים אשר יתבאר בהם זה מזה הבאור הם במספר הדברים העצמים בעצם השמים, שאין בהם דבר שלא היה לתועלת מבואר, כמו שהתבאר במה שקדם. והיותר נפלא בזה המופת הוא שהוא נעשה מהקדמות הם כלם ידועות בעצמם, ולהגלות הענין כמו שבארנוהו.

ל״חבכאן אחשוב שכבר הוכרחו קצת האחרונים הנמשכים אחר דעת הפלוסוף שיודו שהשם יתברך יחד ענין השמים וסדר אותם לפי מה שהם, כמו שספר הרב המורה, כאלו רצו לקבץ בין ההפכים, כי זה המאמר יחייב בשמים שיהיו מחודשים, והם האמינו שהם בלתי הווים. וכאשר התבאר שהשמים מחודשים, הנה לא יקשה לבאר מזה שהעולם מחודש, כי כשלא היו בכאן שמים, לא היו בכאן מעלה ומטה, וכאשר לא יהיה בכאן מעלה ומטה, לא יהיו בכאן יסודות, וכאשר לא יהיו בכאן יסודות, לא יהיה בכאן המורכב מהם. ובכלל הנה מפני שהשמים הם התחלה פועלה באופן מה לשאר הדברים הטבעיים, והיה מן המבואר שכאשר לא תמצא התחלה, לא תמצא מה שהוא דבק להתחלה ונמשך לה, הוא מבואר שכאשר התבאר שהשמים מחודשים, התבאר שהעולם בכללו מחודש.

ל״טיתבאר בו שהשמים מחודשים מפני סגולות מה שנמצאות בהם מהסגולות הנמצאות להווה במה שהוא הווה.

מ׳וראוי שנחקור בהתר ספק מה משותף לאומר בהויית העולם ולאומר בקדמותו, קודם שנשלים החקירה בשאר הדברים אשר ילקח מהם מופת אם העולם קדום אם מחודש. וזה הספק הוא לקוח מהדברים הנמצאים בשמים אשר לא יתן טבע השמים שיהיו נמצאים בהם. וזה שאם היו הויים, הנה נחשוב שיחוייב שלא יהיה בהם, דרך משל, לחמר האחד צורות מתחלפות, כמו הענין בשאר הדברים ההוים מהדברים הטבעיים, שאנחנו נמצא בהם לנושא המיוחד צורה מיוחדת, והצורות המתחלפות בהם הם צורות לנושאים מתחלפים. ואם היו בלתיווים, הנה בהם יותר מבואר החיוב, כי לא יצויריהיה בדבר הבלתי הווה רק מה שיתחייב לו מצד טבעו ועצמותו.

מ״אואולם שיש בשמים דברים רבים בלתי מחוייבים להם מצד טבעם ומציאותם, הוא מבואר. וזה שכבר התבאר בטבעיות שטבע הגרם השמימיי הוא אחד אין בו חלוף כלל, אבל הוא פשוט ומתדמי החלקים, כי טבעו הוא לא קל ולא כבד. וכאשר התישב זה, הנה ימצאו בו בשמים דברים רבים לא יתן טבע השמים שיהיו נמצאים בהם. וזה שאיך שהונח הענין ממניעי הגרמים השמימיים אשר הם צורותיהם, הנה הם מתחלפים במין. וזה שאם הנחנו על האופן שבארנו עניינים במאמר הקודם לזה, הנה הענין מבואר שהם מתחלפים במין, וזה שאם הונחו עלות ועלולים כמו שיניחו אותם המפרשים דברי הפלוסוף, לפי מה שהבינו מדבריו, הנה הם גם כן מתחלפים במין בלא ספק. ובכלל הנה מפני שאנחנו נקח ראיה תמיד מהפעולות על הצורות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות, והיה מבואר שכבר יסודרו מאלו המניעים פעולות מתחלפות, לפי מה שהתבאר ממה שיושפע בכאן מאחד אחד מהככבים, הוא מבואר שאלו המניעים הם מתחלפים. ובהיות הענין כן, רצוני שאלו המניעים אשר הם צורות לגלגלים הם מתחלפים, והיה מבואר שהגרם השמימיי הוא כלו מטבע אחד, הוא מבואר שהצורות המתחלפות אשר ימצאו לאלו הגלגלים הוא דבר לא יתנהו טבע הגלגלים. ואומר עוד כי היות הגלגלים מתחלפים בכמותם הוא דבר לא יתנהו טבע הגלגלים. ואומר עוד כי היות הגלגלים הוא דבר לא יתנהו טבע הגלגלים. ואומר עוד כי היות הגלגלים מתחלפים בכמותם הוא דבר לא יתנהו טבע הגלגלים. וזה שכבר יראה שכמות דבר דבר מהדברים הטבעים הוא משוער לפי טבעו. ולזה לא תמצא, דרך משל, נמלה בשעור גמל, ולא גמל בשעור נמלה, ואולם היה אפשר באלו הדברים אשר בכאן שיהיו אישי המין האחד מתחלפים בכמותם, מפני שהוא מחויב בהם, להיותם מורכבים מהפכים, שיהיה לחמרם רחב בכמות ובאיכות, ולזה יתחלפו מזגי אישי המין האחד חלוף מה מצד טבעם הפרטי, וימצאו מפני זה קצתם יותר גדולים מקצת, להיות מזג קצת יותר נאות אל הצמיחה יותר מקצתם. ואולם הגרמים השמימיים שאינם בעלי מזג באופן שיתכן להיות חלוף בין גלגל האחד וגלגל השני במזגו, הוא מבואר שלא יתן טבעם שיהיו מתחלפים בכמותם, כי אין להם משיגים מצד טבעם הפרטי, לפי שאין בהם דבר במקרה, כמו הענין באישי אלו הדברים אשר בכאן.

מ״בואולם שהוא מחויב באלו הדברים אשר בכאן שיהיה לחמרם רחב בכמות ובאיכות מפני היותם מורכבים מהפכים, והוא מה שהצענוהו בכאן, הוא מבואר ממה שאומר. וזה שאם לא היה לחמר המין האחד רחב, הנה יהיו בכאן מינים אין תכלית למספרם, וזה שכבר יתחדשו מערוב טבעי היסודות יחסים מצד ההרכבה והמזג לאין תכלית, ואם היה לכל מזגק מהם צורה מיוחדת, היו בכאן מינים אין תכלית למספרם. ואולם המינים יחויב בהם שיהיו מוגבלי המספר, לפי שהוא מחוייב שיהיה מהותם מושכל לשכל הפועל ולשם יתברך, ומה שלא יקיף בו מספר לא יתכן שיהיה ידוע, הנה אם כן מה שיחוייב שיהיו המינים בעלי תכלית במספר. וזה ממה שיחייב שיהיה לחמר המין האחר רחב באיכותו, עד שיתכן שימצאו לאנשים מתחלפים ממין אחד מזגים מתחלפים חלוף מה. ועוד כי חמר אישי אלו המינים, להיותו מקבל תמיד השנוי באיכות, אם בסבת האויר המקיף בו ומה שידמה לו מהדברים אשר מחוץ, אם בסבת ענינים אחרים, כמו המזונות והדומה להם, הנה אם לא היה לו רחב באיכות, היה בלתי אפשר שיתקיים כי אם זמן מועט מאד, כי כבר יצא מהמזג המיוחד לו תכף שנתהווה, והנה ימשך לו המות בהכרח מפני צאתו מהמזג המיוחד לו. ולזאת הסבה בעינה היה מחויב שיהיה לו רחב בכמות, וזה כי מפני שההפוך דבק לו בסבת הענינים אשר מחוץ, והצמיחה מצד המזון, הנה אי אפשר יתקיים האיש בכמות אחד כלל, ואם היה כמות אישי המין מוגבל שלא יקבל הפחות והיתר, הנה נמשך בהכרח אל השנוי בכמות המות. עם שהוא בלתי אפשר התהוות אישי המינים אשר בכאן אם לא היה לחמרם רחב בכמות, וזה שלא יתכן בהם שיהיו בהתחלת ההוייה בכמות השלם אשר ימצא לאישי המין ההוא, והמשל כי לא יתכן שיתהווה בבטן הבעל חיים חי גדול כמהו, וכן הענין בצמחים הנולדים מהזרעים, וזה מבואר מאד. והוא מבואר שהחלוף אשר באישי המין האחד בכמות הוא מפני החלוף אשר להם באיכות, כאלו תאמר שמזג זה יותר נאות אל הצמיחה וגודל הגוף ממזג זה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שאי אפשר בגרמים השמימיים שיהיה ביניהם חלוף באיכותם, כי אינם בעלי איכות, הוא מבואר שלא יתן טבעם שיהיו מתחלפים בכמות, כל שכן שהוא מבואר שלא יתן שיהיו מקיפים קצתם בקצתם, וזה שאנחנו נמצא בדברים אשר זה דרכם שהם בעלי טבעים מתחלפים, כמו הענין ביסודות שכבר ימצא המוקף טבעו מהם זולת היסוד אשר יקיף בו. והנה היה ראוי מצד טבע גרם השמימיי שלא יהיה בכאן ממנו זולת אחד במספר, כמו הענין בטבע טבע מהיסודות הארבעה. והוא מבואר גם כן שלא יתן טבעם שיהיו בלתי נכחיי השטחים, בדרך שיהיה הגלגל יותר עב מהצד האחד ממה שהוא מהצד האחר. וזה כי מפני שהוא מטבע אחד, הנה יתן טבעו שיהיה מתדמה בכל צדדין. ועוד שחלקי הגלגל הם כלם מטבע אחד, ולזה לא יתן טבע הגלגל שיהיה בו חלק אחד ממנו מתחלף לשאר חלקי הגלגל, בשיהיה החלק ההוא מאיר ובלתי ספיריי, והוא הככב, ושאר חלקי הגלגל הם ספיריים ובלתי מאירים. וזה כי הדבר המורכב מהפכים הוא אפשר שיהיה בו כמו זה החלוף בחלקיו, להיותו מורכב מדברים מקבילים, ולזה יתכן שיהיו קצת חלקיו מתחלפים לקצתם, כאלו תאמר בחי שטבע הכבד ממנו הוא מתחלף לטבע המוח, ואולם הגרם השמימיי לא ימצא בו חלוף בין חלקיו, לפי שהוא מטבע אחד, כמו שהתבאר מענינו. ולזה הוא מבואר שלא יתן טבע השמים שיהיו בו אלו הככבים שהם בו.

מ״גוכבר יתבאר באופן הקודם כי מפני שהככבים כלם הם מטבע אחד, הנה לא יתן טבעם שיהיו מתחלפים בכמותם, כמו שנמצא מעניינים. ובזה יתבאר כי מפני שהככבים הם כלם מטבע אחד, הנה לא יתן יטבעם שיהיה צבע זהר נצוציהם מתחלף, עד שיהיה קצתם אדום וקצתם לבן וקצתם במראה אחר, כמו שהתבאר מעניינם, כי זה אמנם אפשר בדברים אשר בכאן להתחלפם בחום והקור והלחות והיובש, כמו שהתבאר בטבעיות, ואולם הככבים שאי אפשר שיהיה ביניהם חלוף כלל, לפי שהם כלם מטבע אחד, הנה לא יתן טבעם שימצא חלוף ביניהם בצבעיהם. ובזה יתבאר כי מפני שהככבים הם כלם מטבע אחד, לא יתן טבעם שיושפע מנצוץ אחד מהם דבר מתחלף למה שיושפע מנצוץ האחר, והמשל שאי אפשר שיתן טבע הככבים שיהיה השמש מחמם ומיבש יובש מזוג מה שבכאן, והירח מקרר ומלחלח, כמו שנתפרסם מעניינים. ובזה יתבאר כי מפני שהככבים הם כלם מטבע אחד, לא יתן טבעם שיהיו קצתם מאירים מעצמם וקצתם מקבלים האור מזולתם, כמו שנראה מענין השמש והירח. ובזה יתבאר, כי מפני שהככב הוא כלו מטבע אחד, הנה לא יתן טבעו שימצא חלוף בין קצת חלקיו לקצת, בשיקבלו קצת חלקיו האור, וקצתם לא יקבלוהו, כמו הענין בירח, וזה מבואר מהצל הנראה בו, כמו שבארנו במה שקדם. ובזה יתבאר כי מפני שהגרם השמימיי הוא כלו מטבע אחד, הנה לא יתן טבעו שיהיו קצת הגלגלים עם ככבים רבים, וקצתם עם ככב אחד לבד, וקצתם מבלי ככב. ובזה יתבאר כי מפני שהגרם השמימיי הוא כלו מטבע אחד, לא יתן טבעו שיהיו קצת חלקיו שומרים תמונתם, וקצתם בלתי שומרים תמונתם, כי זה דבר יתכן שימצא במה שבכאן להתחלף קצת הדברים מקצת בעובי והדקות, מפני התחלפם בחום והקור וחלחות והיובש, ואולם בגרם השמימיי לא יתכן זה, לפי שהאו כלו מטבע אחד.

מ״דובהיות הענין כן, והיה מבואר שאם היה הגרם השמימיי קדום, לא יתכן שימצאו בו אלו הדברים אשר לא יתן טבעו שימצאו בו, והיה גם כן ממה שיחשב שאם היה הגרם השמימיי הווה, הנה לא יתכן שימצאו בו אלו הדברים, לפי שכבר נמצא מההוים בטבע אשר בכאן שלא ימצא בהם רק מה שיתנהו טבעם, הנה איך הענין בזה, מי יתן ואדע. ונאמר כי כבר התבאר בפרק הקודם שהשמים מחודשים במה שאין ספק בו, ולא התבאר שיהיה חדושם על דרך חדוש ההווים אשר בכאן, והוא הצד אשר חוייב בו זה הספק. אבל אולם בזה תבדל ההוייה הכללית להויות החלקיות, כי יש בין אלו ההויות הבדל נפלא בהכרח, כמו שקדם, ולזה לא ימנע בזאת ההוייה שתהיה בזה האופן אשר לא תדמה בה ההוייה החלקית. וגם כן הנה אנחנו נמצא בהווה במלאכה מה שינהג זה המנהג, וזה כי בעל המלאכה יתן לחמר האחד צורות מתחלפות מהצורות אשר מדרכם שיגיעו מכמו זה הפועל, וזה שהצורף יעשה מזה הכסף הרמוז אליו גביע או טבעת או נזם, או מה שירצה משאר הענינים אשר אפשר שיעשה אותם מהכסף. ובהיות הענין כן, הנה תהיה הויית השמים מהשם יתברך על זה האופן, רצוני שתהיה התחלת ההוייה ההיא הרצון והבחירה, כמו הענין במלאכה, אלא שהמלאכה לא תתן מזה כי אם התמונות, להיותה חוץ מהדבר, והשם יתברך יתן טבע בכללות הדבר, כמו שנמצא מפעולות שאר השכלים הנבדלים. והוא ראוי שיהיה פועל השם יתברך יותר נפלא ויותר נעלה מפעל שאר הפועלים העלולים ממנו, כמו שמדרגתו גבוהה ממדרגתם לאין שעור, ושתהיה פעולתם מפני זה מוגבלת ומסודרת, לא יוכלו לשנות הסדור ההוא, כמו הענין בפקידי המדינה אשר הם תחת הראש הראשון. ותהיה פעולת השם יתברך לפי מה שיגזרהו רצונו, כמו הענין בראש הראשון על המדינה שיסדר ענין המדינה לפי מה שירצה. ובהיות הענין כן, הנה מה שיחוייב מהמופת הקודם, שיהיו השמים מחודשים, יהיה כשיהיה חדושם על דרך מה שיתחדש מהבחירה והרצון, לא על דרך מה שיתחדש מהטבע. ואולם איך אפשר שיונח זה הענין בשם יתברך בדרך שלא יתחדש ממנו ספק, הנה נחקור עליו אחר השלימנו החקירה בקדמות העולם וחדושו בכל הפנים שאפשר לנו. ובכאן התבאר שההוייה אשר התחלתה הבחירה והרצון היא קודמת להוייה אשר התחלתה הטבע. וראוי היה להיות כן, וזה שכמו שתנועת הבחירה היא הקודמת לשאר התנועות, כמו שהתבאר בספר השמע, כן הויה המתחדשת מהבחירה קודמת להויות המתחדשות בדרך הטבע. ואולם אם יחוייב שתהיה לפני זאת ההוייה תנועה, אם לא, הוא ממה שנחקור עליו אחר השלימנו החקירה בקדמות העולם וחדושו לפי מה שאפשר לנו וראוי שלא יעלם ממנו שכל אלו הדברים אשר זכרנו שהם נמצאים בשמים שלא יתן טבע השמים שימצאו בו, הם כלם מופתים על שהשמים מחודשים מהרצון והבחירה, ולזה יהיו בכאן גם כן מופתים רבים הם זולת המופתים הקודמים יתבאר מהם שהשמים מחודשים.

מ״היתבאר בו מצד אחר שהשמים מחודשים זולת שני הצדדים הראשונים.

מ״וונאמר גם כן שיש בשמים דברים רבים הם בעבור זולתם, והם מן סגולות הנמצאות להווה במה שהוא הווה, כמו שקדם. וזה שהתנועות הנמצאות לגלגלים על האופן שהם בו שתשלם מהם התנועה המורכבת הנראת לככבים שישלם ממנה זה המציאות השפל ביותר שלם שאפשר, כמו שנבאר. ואולם כל מה שנמצא בשמים מתמונותיהם וממרחקם מהארץ ומהככבים, לפי מה שהם בו מהגודל והזוהר ומהנטיות שזכרנו שהם נמצאים בהם, הוא אם מפני שיתכן בהם מציאות, כמו אלו התנועות שיצטרכו להשלמת מה שבכאן מהנמצאות, אם מפני שימצאו בו הנמצאות אשר בכאן מאלו התנועות. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שכל מה שנמצא בשמים מאלו הדברים שקדם זכרם הוא נמצא להם בעבור זולתם, והוא זה המציאות השפל. וכאשר התישב זה, והיה מבואר ממה שקדם שמה שימצא בו דבר בעבור זולתו הוא בהכרח הווה, הנה יחויב מזה שיהיו השמים מחודשים. והנה מספר המופתים אשר יתחייב מהם זה מזה הצד הם במספר הדברים הנמצאים בזמים. ואולם שהתנועות הנמצאות לגלגלים על האופן שהם בו הם בעבור זולתם בהכרח, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שתנועותיהם אי אפשר שיהיו לכוין אל דבר שיצטרך לעצמותם, או לברוח ממה שהוא כנגד, כמו הענין בבעלי חיים, לפי שהם לא יצטרכו אל דבר מחוץ ישלם בו מציאותם, כמו הענין בחי שיצטרך, דרך משל, אל המזון או אל מה שידמה לו מהדברים אשר יצטרכו לו להעמדת מציאותו, ואין להם גם כן דבר יתנגד לטבעם יברחו ממנו, כי אין להם הפך, ולזה לא יתכן שתהיינה תנועתיהם לברוח ממה שהוא כנגד, ולכוין אל הנ אות. ואם אמרנו שהתנועה היא להם בעבור שהם חיים, כי התנועה היא חיוב מה לדברים הטבעיים, כמו שיאמר הפלוסוף. הנה ימשך לזה המאמר שיהיו הגלגלים מתנועעים תנועה מה, אבל לא יתחייב מזה שיהי מתנועעים בצד אשר הם בו מתנועעים ש'לא יתכן השלמת אלו הנמצאות השפלות אלא בו, כמו שהתבאר. ועוד שזה המאמר יראה שאין לו פנים, וזה כי התנועות הנמצאות לחי במה שהוא חי הוא להשלים מציאותו, ולא ימצאו בו התנועות לבטלה בטבע אם לא בבקשת הערבות, כמו תנועות האדם במחולות, וזה לא יהיה מהם כי אם מעט מהזמן, להיות מה שזה דרכו בלתי נאהב אצל הטבע. ולזה לא יתכן שתהיה זאת התנועה התמידית נמצאת בהם בעבור עצמותם ללא דבר ימשך להם בעצמותם בעבורה מהטוב. ואם אמר אומר שזאת התנועה היא להם בעבור הערבות במה שהם השיגו, כמו שיקרה לאדם בעת השיגו דבר מה שיתנועע במקום. אמרנו לו שהתנועה תקרה לאדם בעת חקרו בדרוש מה, מפני שהוא כבר יתנועע בעיונו מדברים יוליכוהו אל הגעת האמת בחקירה ההיא, כי התנועות נמצאות נמשכות קצת לקצת בזה האופן, כמו שיתנועעו במחולות מתנועת הקול השיריי על יחס תנועת הקול ההוא מהמהירות והאיחור, וזה בעינו יקרה לאדם בעת דרכו אל האמת בדרוש מה, ולפי מהירות מחשבתו ועיונו ואיחורו להתנועע מקצת הדברים אל קצת בחקירתו תהיה תנועתו ואיחורו. אבל הגלגלים אין להם תנועה להשיג מה שכבר לא השיגו אותו, כי אין בהשגותיהם דבר יהיה להם בכח, אבל תמצא להם תמיד ידיעה והשגה לא תחייב תנועה, אבל היא מנוחה, כמו שזכר הפלוסוף, ולזה לא תחויב לה זאת התנועה בעבור ההשגה. ועוד שאם הודינו שתחויב להם תנועה בעבור זאת ההשגה, הנה לא תחויב להם בזה האופן הנפלא אשר היתה בו שימשך בכאן מרבוי הפעולות אשר אי אפשר שישלמו אלו הנמצאות אלא בה. ועוד שהתנועה יראה מענינה, כמו שזכר הפלוסוף, שהיא המנע ההשגה, וזו היא הסבה שהשכור לא יבין מושכל בעת שכרותו מפני התנועה החזקה הנמצאת לו, וכן הנער בעת הגדול, וזה ממה שיתבאר ממנו שאין מתנאי ההשגה שתמצא עמה תנועה. ובכלל הנה אין דרך להניח שתהיינה בהם אלו התנועות בעבור השגותיהם, אם לא שנניח כי מפני דשציירו נמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם לפי מה שאפשר להם, השתוקקו מעצם הציור ההוא להתנועע באופן יושפעו מהם אלו הנמצאות אשר בכאן ביותר שלם שאפשר. וזה ממה שיחייב שתהיינה אלו התנועות בהם בעבור זולתם, כמו שהנחנו.

מ״זוכאשר התישב לנו שהתנועות אשר לגלגלים הם בהכרח בעבור זולתם, והתבאר גם כן במאמר הקודם שמציאות הככבים בגלגלים הוא גם כן בעבור זולתם, והיה מבואר ששאר הדברים הנמצאים בשמים מתמונות הגלגלים ומספרם וסדורם ונטיותיהם ומה שידמה להם הם בעבור שישלמו לככבים אלו התנועות אשר להם, הוא מבואר שכל אלו הדברים הם בגרמים השמימיים בעבור זולתם. ובהיות הענין כן, הנה יתחייב מכל אחד מאלו הדברים אשר נמצאים בשמים בעבור זולתם שיהיו השמים מחודשים, כמו שבארנו זה במה שקדם אצל החקירה במה שיוכר בה ההווה מהבלתי הווה.

מ״חוראוי שתדע שכבר שער הפלוסוף בזה הספק, ולזה חתר לתת סבה באלו הענינים הנמצאים בשמים שיהיו מפני טבעם. ולזה תמצא שהוא יבקש לתת סבה בהיות צד התנועה היוית מהמזרח אל המערב, ואמר שזה הענין הוא בה כדי שתהיה התנועה מהימין ולפנים, כי זה הוא היותר נכבד, וזה כי הפלוסוף יראה שיש לגרמים השמימיים ימין ושמאל ופנים ואחור מצד מה שהם בעלי נפש. והוא מבואר שמזה יחוייב לו שיהיה מצב שאר הגרמים השמימיים המתנועעים לצד המזרח בהפך מצב הגלגל היומי, כאלו תאמר שיהיה המעלה בשאר הגלגלים לצד המטה בזה הגלגל, בדרך שתהיה תנועת שאר הגלגלים גם כן מהימין אל השמאל ולפנים. וכן תמצא שהוא נתן סבה בהיות הככבים העליונים יותר מאוחרי התנועה מצד קורבתם יותר אל הגרם הראשון המניע אותם להפך צד תנועתם, ולזה ימנעם מהתנועע להפך הצד ההוא מצד תשוקתם להמשך תנועתו. וכן תמצא שהוא נתן סבה בהיות בגלגל עליון ככבים רבים ובשאר הגלגלים לא ימצא כי אם כוכב אחד, לפי שאם היו בהם ככבים יותר, היה משיג הגלגל העליון לאות בהניעו אותם. ואולם שאר הסבות שנתן בענין מה שבשמים, הנה כשיעויין בהם, נמצאם כלם מסכימות אל מה שהנחנו מעניינם במה שאמרנו שכל זה הוא בהם בעבור אלו הדברים אשר בכאן, בכדי שיהיה ההוייה וההפסד בהם שומר סדר ויושר. והנה שתק הפלוסוף בהרבה מהדברים הנמצאים בשמים, אם מפני שלא יוכל לתת בהם הסבה מצד טבעם, כמו שיחוייב לו לפי מאמרו בקדמות העולם, אם מפני שהלמודיות היו בזמנו בלתי שלמות ועל כל פנים הנה תמצאהו מסכים שהגרמים השמימיים הם עלולים, ולזה חתר לתת סבות במה שימצא בהם, ואמר בספר השמים והעולם שאם היו עלה לבד, לא יתכן לבקש בעניניהם עלה וסבה. וכאשר הודה בהם שהם עלולים, הנה הוא מבואר שיחויב היותם מחודשים במוחלט, או יחוייבו הבטולים שזכרנו בפרק השביעי מזה המאמר. ולזה נשאר הפלוסוף נבוך בזה הדרוש, עם היות אצלו טענות רבות לקיים בהם שיהיה העולם קדום, כי האיש הזה לגודל מעלתו בחכמה לא היה נעלם ממנו זה, אבל לחצהו מה שכבר זכרנו אותו. וזה אשר היה משער בו הפלוסוף מחולשת טענותיו ומהספקות אשר ישיגו מי שיניח העולם קדום נעלם מהנמשכים אחריו, ולזה חשבו שבאר כבר כמופת שהעולם קדום, וסדרו אופן חיוב הדברים מהשם יתברך בשיחוייב ממנו דבר אחר, וממנו יחוייבו שני דברים מצד הרכבה מה נמצאת בו, לפי שבו שני ענינים, ענין בו ישכיל עצמו, וענין בו ישכיל סבתו. וכבר זכר אבן רשד בפירושו למה שאחר הטבע מה שישיג לזאת ההנחה מהספק, ובאר שאין זה דעת הפלוסוף, אבל יחוייבו מהראשון שני דברים, והכם גלגל הככבים הקיימים, והשכל אשר יניע הגלגל אשר למטה ממנו במדרגה, ואמר שזה החיוב אינו אלא ציור והשגה, ולא ימנע בנמוס האחד שיושגו ממנו דברים מתחלפים. והוא מבואר שמאמר אבן רשד יתחייב לו מהספק מה שלא יעלם. וזה שכבר תשאר עמו השאלה ממי יתחייבו עצמי הגלגלים, כי הם עלולים, כמו שזכר הפלוסוף בספר השמים והעולם, כאלו טבע האמת הכריחו על זה, וזה כי מה שישלם בזה האופן הוא השפע ההשגה והציור, לא השפע העצם, ואם לא היה עצמם עלול, הנה איך קרה שיהיה מה שנמצא מעצמיהם בתכלית השלמות להשלמת מה שיושפע מהם.

מ״טואולם לקודמים ממנו יתחייב, כשהונח הגלגל תמיד מתחייב מהשם יתברך והמניעים אשר להם, שיהיו הגלגלים הווים מלא דבר ונפסדים אל לא דבר, וזה בכל עתה ועתה, ושיהיו העתות נמשכים, ושאר הבטולים שזכרנו. ולזה הטיבו קצת האחרונים מהפלוסופים כשהניחו שהשם יתברך ייחד וסדר מה שבגלגלים, וזה ממה שיחייב שיהיה העולם מחודש, אלא שהם לא שערו בזה לפי מה שזכר הרב המורה מדעותיהם.

נ׳וראוי שלא יעלם ממנו שכבר ימצא בסבות אשר נתן הפלוסוף באלו הדברים אשר זכרנו שחתר לתת סבה בהם מצד עצם הגלגלים וטבעם מן הספק מה שלא יתכן היציאה ממנו בשום פנים, כאלו טבע העניינים שיוסיף גלוי ושלמות על מה שבארנו שכל אלו הדברים הם בגרמים השמימיים בעבור הדברים אשר בכאן. וזה שהוא אמר שתנועת הגלגל היומי היתה מהמזרח אל המערב, לפי שהתחלת התנועה הוא ראוי שתהיה מפאת הימין שהוא המזרח, כי הימין הוא יותר נכבד מהשמאל. וכאשר יתנועעו השמים בפאה המערבית, יתנועעו על הכונה השנית, כדי שתשוב התנועה אל הימין, כמו הענין בתנועת הבעלי חיים. והנה זה המאמר ישיגהו מהדבה והספק מה שלא יעלם, וזה כי היות הימין יותר נכבד מהשמאל בבעלי חיים הוא בעבור חלוף האברים אשר באלו הפאות, אבל הגלגל שאין בו חלוף כלל אי אפשר שנניח בו הימין יותר נכבד מהשמאל, אף כי הימין ממנו ישוב שמאל. ואם יאמר זה מצד המקום המזרחי, כמו שיאמר זה אבן רשד, הנה זה בלתי מספיק, וזה שחלוף מקום ממקום במעלה וכבוד אינו מצד המרחקים הלמודיים, אבל מצד הגשם אשר בו בטבע. ובהיות הענין כן, והיה הגשם אשר בימין בטבע הוא הגשם אשר בשמאל, הוא מבואר שאין שם חלוף מצד המקומות. ועוד שהימין והשמאל בגלגל אינו שיהיה לו מצד עצמו מקום נגדר יהיה ימין, או חלק נגדר. אמנם שאין לו חלק נגדר יהיה ימין כבר התבאר במה שקדם. ואמנם שאין לו מקום נגדר הנה זה יתבאר לפי מה שאומר. וזה שאם הנחנו מקום הימין נגדר, והוא החלק המיושב מהארץ, וככה השמאל, הנה יהיה לגלגל הימין והשמאל בהקש אל זולתו, עד שאם היה הישוב בחלק האחר, יהיה הימין ממנו שמאל, והשמאל ימין, הנה אם כן אין לגלגל מצד עצמו מקום נגדר יהיה ימין או שמאל, אבל הוא בהקש אל זולתו. ואולם הימין הוא יותר נכבד מהשמאל לאשר יש לו הימין והשמאל מצד עצמו, לא בהקש אל זולתו, וזה כי בהקש אל זולתו יהיה אפשר בדבר האחד שיהיה פעם ימין ופעם שמאל, ויהיה הדבר שהוא יותר נכבד מדבר הוא בעינו יותר מעט ממנו בכבוד, וזה בתכלית הבטול. ועוד שכאשר הונח גלגל הככבים הקיימים הוא המתנועע התנועה היומית, כאשר יראה הפלוסוף לפי מה שהבין ממנו אבן רשד, הנה אומר שכבר יחויב שתהיה התנועה היומית מהשמאל אל הימין, והוא הפך מה שהניחו הפלוסוף. וזה יתבאר כאשר יתבאר איזה מהקוטבים הוא יותר ראוי שיהיה מעלה, ואיזה מהקוטבים הוא יותר ראוי שיהיה מטה, כי הוא מחויב בכל מי שיש לו ימין ושמאל שיהיה לו מעלה ומטה, פנים ואחור, כמו שבאר הפלוסף.

נ״אונאמר שהוא מבואר שאין חלוף בגלגל מצד עצמו אם לא מצד הככבים, או בהקש אל זולתו, וזה יהיה בהכרח בהקש אל עולם היסודות, כי אין חוץ מהשמים דבר, כמו שבאר הפלוסוף. ואם היה שיהיה שם דבר, הנה אין לו טבעים מתחלפים בהקש אל הדבר ההוא. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שמה שהוא יותר נכבד מהגלגל מצד הככבים הוא מה שיש בו ככבים יותר, כי הככב הוא היותר נכבד שבחלקי הגלגל, וכן יתבאר שמה שהיה מעולם היסודות יותר נכבד הוא במקום הצפוני אשר בו ימצאו כל הדברים הטבעיים אשר בעולם היסודות, הנה הוא מבואר שהצד הצפוני מגלגל המזלות הוא יותר נכבד להתקבץ בו שתי אלו הסבות יחד, רצוני שבזה החלק מהגלגל ימצאו בו ככבים יותר ממה שימצא מהם בצד הדרומי, וזה מבואר מהמספר שעמדו עליו מזה חכמי התכונה, והוא גם כן כנגד המקום היותר נכבד שיהיה בעולם היסודות. וכאשר התישב זה, רצוני שהקוטב הצפוני הוא יותר נכבד מהדרומי, והיה מבואר מהבעל נפש שהמעלה ממנו הוא יותר נכבד מהמטה, וכבר עמדנו על שהימין הוא יותר נכבד מהשמאל בגלגל מהבעל נפש אשר בכאן, הוא מבואר שאם היה לגלגל מעלה ומטה, שהוא ראוי שיהיה הקוטב הצפוני הוא המעלה. ואם היה הדבר כן, הנה תהיה תנועת גלגל היומי מהשמאל אל הימין, והוא הפך מה שהניח הפלוסוף. וכבר תעמוד על זה מהמשל שעשה בזה אבן רשד. ועוד כי כאשר הונח הענין בזה האופן, יקשה לתת סבה למה היתה תנועת שאר הגלגלים לצד הפכי אל צד התנועה היומית, וזה כי הוא ראוי שתהיה זאת התנועה גם כן בהם מהימין אל השמאל, כמו זכר אבן רשד. ובהיות הענין כן, והיה שכבר התבאר שהוא ראוי שיהיה הימין והשמאל לקוח בהם מן ההקש אל עולם היסודות, הוא מבואר שלא יתכן שיהיה בהם הימין והשמאל הפכי אל הימין והמשאל בגלגל היומי, וזה כי הוא בכלם לקוח בהקש אל עולם היסודות, לא מצד עצמם. ועוד שאם הודינו שכבר יהיה בהם הימין והשמאל בהפך הצד אשר היה בו הגלגל היומי, הנה יקשה לתת הסבה למה היה מצבי אלו הגלגלים מתחלפים, אם לא הונח זה מסבה פועלת תכוין שתהיה תנועותיהם לצדדים הפכים, כמו שנאמר אנחנו. ובהיות העינן כן, הוא מבואר שבזאת הסבה שנתן הפלוסוף בכאן ימצא מהספק העצום מה שלא תתכן היציאה ממנו בשום פנים.

נ״בוכן נאמר שמה שנתן מהסבה בהיות הככבים קצתם ממהרי התנועה וקצתם מאוחרי התנועה, מפני קורבתם ורחקם מהגלגל היומי, שכל מה שקרב אליו מהגלגלים היתה תנועתו יותר מאוחרת, להיות מה שיגיע אליו מהגלגל היומי מהכח המניע אותו להפך צד תנועתו יותר חזק, וימנעהו מפני זה מהתנועע להפך הצד ההוא, ולזה תהיה תנועתו להפך הצד ההוא יותר מאוחרת, הוא מאמר אין פנים לו לסבות רבות. מהם, כי אם הודינו זה, הנה יחוייב שיהיה הגלגל העליון מניע שאר הגלגלים אשר תחתיו מזולת שתבא תנועת העליונים שבשאר הגלגלים אל הגלגלים התחתונים. וזה מבואר הבטול, כמו שזכרנו במאמר הקודם, ששאר הגלגלים יתנועעו מעצמם על צד התשוקה ובחירה בתנועה היומית, עם התנועעם מעצמם בתנועתם המיוחדת, הנה יחוייב מזאת ההנחה מהבטולים מה שכבר זכרנו במאמר הקודם. ועוד שהפלוסוף בעצמו יראה כי לכל אחד מכוכבי לכת גלגל יומי, כמו שיתבאר במה שזכר מזה במה שאחר הטבע. ואם היה הענין כן, הנה תהיה זאת הסבה שנתן בזה מבוארת הבטול. וגם כן הנה אם היה הענין כן, הנה הוא מבואר שכבר תהיה התנועה אשר יתנועעו אליו הגלגלים בה על זולת המדרגה מהמהירות שהיה נותן טבעם שיתנועעו, אם לא היתה זאת התנועה היומית מונעת אותם מזה, ויחויב מזה שתהיה תנועתם המיוחדת מוכרחת שתהיה בזה האופן מהאיחור אשר הוא בו מפני המונע שיש להם מהשלים מה שיגזור טבעם ממהירות התנועה. וזה בתכלית הבטול, שאם היה הענין כן, הנה יהיה הטבע אשר בהם מענין זאת התנועה לבטלה, אחר שאין לו כלי ישלים בו מה שיגזרהו מענין זאת התנועה. וזה כלו דבר יוצא מן ההקש, והוא במדרגת מה שיאמרו הקודמים שהארץ לא תתנועע מפני שיחסה אל כל האופקים יחס אחד, וכבר באר הפלוסוף מה שיש בזה המאמר מהבטול. ובכלל הנה הנחת טבע אחד לא יצא לפועל בעאת מן העתים הוא בתכלית הבטול. וזה כי הדבר היוצא מן הטבע אם היה שימצא, הנה ימצא במעט מן הזמן, עם מה שבזאת ההנחה מהמום בהניחנו לגרמים השמימיים מונע ימנע תמיד מהשלים מה שיציירוהו מענין התנועה, כי יתחייב מזה שיהיה הסדר אשר יציירוהו דבר זר מהסדר אשר יושפע מהם. וזה שהוא מבואר ממה שקדם שמה שיושפע מהם אם היתה תנועתם יותר מהירה הוא זולת מה שיושפע מהם בהיות תנועתם יותר מאוחרת. ואם הנחנו שיהיו להם שתי תשוקות מקבילות יחד, רוצה לומר שישתוקקו להמשך לתנועה היומית, וישתוקקו עם זה להתנועע להפך הצד ההוא, ותמנע התשוקה האחת התשוקה השנית, כמו שיראה ממה שאמר אבן רשד בזה, הנה יתחייבו מזה כל השקרים הקודמים, עם שהנחת שתי תשוקות מקבילות לגלגל אחד יתנועע מהם יחד הוא בתכלית הבטול, כמו שבארנו זה כלו במאמר הקודם לזה.

נ״גוכן נאמר שמה שנתן מהסבה בהיות בגלגל העליון ככבים רבים ובשאר הגלגלים ארש תחתיו לא ימצא כי אם ככב אחד, לפי שאם היו בהם ככבים יותר, היה משיג הגלגל העליון לאות בהניעו אותם, הוא מאמר אין פנים לו. וזה שהגלגל והככב הם מטבע אחד, כמו שבאר הפלוסוף, שאם לא היה הענין כן, הנה יהיה הככב עומד מוכרח במקומו, וזה מבואר הבטול. ולזה יתחייב, שאם היה משיג הגלגל לאות בהניעו הגלגלים אשר תחתיו אם היו בהם ככבים רבים, שישיגהו כמו הלאות ההוא בעצמו בהניעו הגלגלים ההם רקים מככב, כי טבע חלקי הגלגל, עם היותם מאירים או בלתי מאירים, הוא טבע אחד בעינו. ועוד שכבר יחוייב מזאת ההנחה שיניע גלגל העליון כל הגלגלים אשר תחתיו, וכבר התבאר במה שקדם מה שישיג זאת ההנחה מהבטול. ועוד שכאשר הונח הענין כן, הנה יתחייב שיהיה לגלגלים טבע אל שיהיו בהם ככבים יותר, אלא שכבר נמנע מהם זה כדי שיוכל הגלגל העליון להניע אותם, ויהיה אם כן הטבע אשר להם אל שיהיו בהם ככבים יותר לבטלה, לפי שהוא בלתי יוצא אל הפעל בעת מן העתים. וזה כלו דבר יוצא מן ההקש, עם מה שיתחייב בזאת ההנחה מהבטול בהניחנו שלא יהיה לגרמים השמימיים מה שיתן טבעם שימצא להם מהככבים מה, שכאשר הונח הענין כן, יתחייב שלא יהיו להם כלים אל שיושפע מהם מה שיציירוהו מענין התנועה, ויהיה הסדר השופע מהם זולת הסדר אשר יציירו אותו.

נ״דובכאן התבאר שמה שנתן הפלוסוף מהסבות באלו הענינים מצד עצם השמים הוא בלתי צודק. וזה ממה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שבארנו מאלו הענינים שהם כלם בעבור הדברים אשר בכאן להשלים ההויות, וזה דבר מוסכם גם כן עליו מהפלוסוף, כמו שזכרנו, כאלו טבע האמת הכריחו על זה. ובכאן התבאר שכל דבר מהדברים הנמצאים בשמים הוא מופת על שהשמים הווים משלשה צדדים. הצד האחד מצד היותו מכוון לתכלית מה ביותר שלם שאפשר, וזה בלתי אפשר בדבר הבלתי הווה הקיים בעצמו. והצד השני מצד שאין טבע השמים שימצא זה הענין בו, וזה גם כן דבר בלתי אפשר בבלתי הווה, כמו שהתבאר במה שקדם. והצד השלישי מצד היותו מכוון ביותר שלם שאפשר בעבור דבר אחר זולת השמים, וזה גם כן בלתי אפשר בבלתי הווה, כמו שהתבאר במה שקדם. ולזה יהיה מספר המופתים שיהיה לו מהדברים הנמצאים בשמים על שהשמים הוים במספר הדברים ההם כשהוכה על שלשה.

נ״היתבאר בו מהו הזמן ואיזה מציאות מציאותו.

נ״וואחר שהתבאר לנו מהדברים הנמצאים בשמים שהשמים הם הווים בהכרח, הנה ראוי שנחקור אם הזמן הווה, או בלתי הווה. וזה כי מזה נעמוד אם היה בכאן עולם אחר עולם, וזה אל לא תכלית, כמו שיאמינו קצת הקודמים. וזה שאם היה מחויב בשמים שיהיו הווים, ובזמן שיהיה קדום, הנה יהיה שם בהכרח עולם אחר עולם, וזה אל לא תכלית. ואם לא היה מחויב בזמן שיהיה קדום, הנה לא יחויב מזה הצד שיהיו בכאן עולמות אחד אחר אד אין תכלית למספרם. ואם היה בלתי אפשר בזמן שיהיה קדום, הנה יהיה בלתי אפשר שיהיו בכאן עולמות אחד אחר אחד אין תכלית למספרם. ועוד כי מפני שהפלוסוף הביא ראיה מטבע הזמן על שהשמים בלתי מחודשים, והוא ספק על מה שהתבאר מהשמים, הנה ראוי שנחקור אנחנו באופן שלם איך הענין בזה. והוא מבואר שקודם שנחקור מענין הזמן אם הוא הווה, או בלתי הווה, הנה ראוי שנחקור במהות הזמן, כי הוא יישירנו לעמוד על האמת בזה.

נ״זונאמר שהוא מבואר בנפשו כי הזמן הוא מהכמה, וזה שכבר יאמר בו שוה, או בלתי שוה, שהם מסגולת הכמה. ואולם מאיזה חלק מהכמה הוא, הנה הוא מבואר שהוא מהכמה המתדבק, כי כבר יאמר בו ארוך וקצר. ועוד שהוא ישוער כלו במה שהוא חלק ממנו בהנחה, לא בטבע, וזה מסגולות הכמה המתדבק. ועוד שתכליתו הוא העתה, אשר עם היותו תכלית הוא התחלה, והוא בעצמו בלתי מתחלק. ואם הוא בנושא, או הוא נבדל, זה ממה שראוי שנחקור עליו, כי היה הזמן לא ימלט מאחד מאלו הענינים. ואולם שאיננו בנושא זה מבואר, שאם היה זה כן, היה מתרבה בהתרבות הנושאים, וזה שקר, כי לא ימצא שם כי אם זמן אחד כמו שהתבאר זה כלו בספר השמע. ונאמר שאין הזמן נבדל, ונציע לבאור זה שתי הקדמות ידועות. האחת היא שהזמן יש בו חלק זולת חלק, וזה שזה הזמן הוא זולת הזמן הקודם לו וזולת הזמן המתאחר, שאם היה אפשר זולת זה, היה הזמן החולף הוא הזמן העתיד, וזה מבואר הבטול. ועוד שאם לא היה בזמן חלק זולת חלק, היו ההפכים בנושא אחד מצד אחר בזמן אחד. וזה כי מגדר ההפכים שיהיו בנושא אחד מצד אחד בשנוי זמנים מתחלפים, ואם לא היו שם זמנים מתחלפים, הנה יחויב שיהיו ההפכים נמצאים בדבר האחד בזמן האחד בעינו. ואולם ההקדמה השנית היא שהזמן הוא מתדמה החלקים במה שהוא זמן. ואולם התנינו בזה במה שהוא זמן, כי כבר יחשב בו חלוף בחלוף זמן היום לזמן הלילה, או חלוף זמן הקיץ לזמן הסתו. אלא שזה החלוף הוא לזמן במקרה, לא במה שהוא זמן. וכאשר התישבו לנו אלו ההקדמות, הנה נאמר שאיננו נבדל. וזה שאם היה נבדל, הנה יחויב, מפני שהוא מתדמה החלקים ואיננו בנושא, שלא יהיה שם חלק זולת חלק, כי אין שם חלק זולת חלק במתדמה החלקים אם לא מצד הנושא, וכאשר לא היה שם נושא, הנה אין שם חלק זולת חלק. ואולם בזמן ימצא חלק זולת חלק, כמו שקדם, הנה אם כן איננו נבדל. ועוד שאם היה הזמן נבדל, הנה אומר שיחוייב שיהיה החלק הוא הכל. וזה כי היה בכל מתדמה החלקים החלק המסכים לכל בשם ובגדר, ואמנם היות החלק זולת הכל הוא מצד הנושא, וכאשר לא היה שם נושא, הנה יחויב שיהיה החלק הוא הכל, וזה בתכלית הבטול. ואחר שכן הוא, רוצה לומר שאיננו בנושא, ואינו נבדל, ואין שם חלק שליש, הנה יחויב שיהיה מצד מה בנושא, ומצד מה נבדל, והוא מבואר שהשקרים הקודמים חוייבו בהניחנו אותו בנושא מיוחד, או נבדל במוחלט. ואולם אם הנחנו אותו בנושא בלתי מיוחד, לא יתחייב דבר מהשקרים הקודמים. ואולם איזה הוא זה הנושא, הנה הוא מן המבואר שהוא התנועה, כמו שהתבאר בספר השמע. והנה יהיה יחס הזמן אל התנועות יחס המספר אל הספורים, שלא יתרבה ברבוים, כן לא יתרבה הזמן ברבוי התנועות, והוא מזה הצד נקי מנושא, עד שאיננו במקום מיוחד. ואם היה שיהיה מיוחד לתנועה היומית, הנה זה בהנחה, לא בטבע, כי כאשר ישוער באיזו תנועה שתהיה, הנה ישוער בקודם ובמתאחר, וכאשר ישוער בקודם ובמתאחר, ישוער בזמן.

נ״חואחר שהתבאר מענין הזמן מה הוא, ראוי שנחקור איזו מציאות מציאותו, אם הוא נמצא בכח, או בפעל, או במדרגה ממוצעת בין הכח והפעל. ואם היה שיהיה במדרגה ממוצעת בין הכח והפעל, אם יש הבדל בזה בין החולף ממנו והעתיד, אם לא. ואם הוא אחד, או הרבה, וזה אם יחד, אם בבא זה אחר סור זה. ואולם איזה מציאות מציאותו, היא מבואר שאינו נמצא בכח גמור, שאם היה זה כן, לא ימצא חלק ממנו חולף וחלק עתיד, אבל יהיה כלו עתיד, כי זה דרך מה שמציאותו בכח גמור. וכן אומר שהוא מבואר שאיננו נמצא בפעל, וזה שאין שם חלק מה ממנו יהיה נמצא יחד, כי היה הנמצא יחד ממנו הוא העתה, והוא איננו זמן. ולזה לא ישאר אלא שיהיה מציאותו ממוצע בין הכח והפעל, כמו הענין בתנועה. והנה היה ראוי להיות כן, לפי שהזמן הוא מקרה דבק לתנועה. ובהיות הענין כן, הנה ראו שנחקור אם יש בין חלקי הזמן הכח בזה הענין, עד שיהיה בקצתם די מה שבפועל, ובקצתם דין מה שבכח, כאלו תאמר שהחלק החולף מהזמן יהיה דינו דין מה שבפועל, והחלק העתיד יהיה דינו דין מה שבכח. או יהיה דין שניהם דין מה שבכח, מפני שאין שם חלק מהזמן נמצא בפעל, לא מהזמן החולף ולא מהזמן העתיד. או יהיה דין החולף מהזמן דין מה שבכח, ודין העתיד ממנו דין מה שבפעל. ונאמר שהוא מבואר שהכח אמנם יאמר ביחס אל העתיד. לא ביחס אל החולף. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שמה שימצא מהזמן בכח הוא הזמן העתיד, לא הזמן החולף. והנה הענין בזה בזמן כמו הענין בתנועה, וזה שהתנועה היא דבר ממוצע בין הכח והפעל, ומה שעבר ממנה יהיה דינו דין מה שבפעל. ואלא שההבדל בזה בין התנועה והזמן, כי התנועה ימצא ממנה רושם בפועל במתנועע במה שקנה מהשלמות הבלתי גמור מצד מה שעבר מן התנועה, ואולם הזמן לא ימצא ממנו רושם בפעל במה שעבר ממנו אם לא היה זה מצד התנועה אשר ישערה זה הזמן. וכבר יתבאר גם כן שמציאות הזמן יצא לפעל על נכחותו, ושהכח הוא בזמן העתיד, לא בזמן העובר, ממה שאומר. וזה שאם היה הזמן בכללו נמצא בכח, לא היה הזמן משער התנועה החולפת על נכחות התהוותה, כיהיא נמצאת בפעל בפנים מה, ומפני זה יחויב במשער אותה שיהיה משער אותה בפעל, ואי אפשר בזמן שישער אותה אם לא היה נמצא בפעל באופן מה. וכבר יראה זה גם כן ממה שאומר, והוא שאם היה מציאות הזמן החולף והעתיד בכח על משל אחד, הנה יחויב שיהיה כל אחד משני חלקי האפשר אפשר בזמן העובר, כמו שהוא אפשר בזמן העתיד, וזה מבואר הבטול. ואולם איך יתבאר שכבר יחויב לפי זאת ההנחה שיהיה כל אחד משני חלקי האפשר אפשר בזמן העובר כמו שהוא אפשר בזמן העתיד, הנה הוא מבואר מאד. וזה שאין מה שימנע היות כל אחד מחלקי האפשר אפשר בזמן העובר זולת שהזמן העובר כבר יצא אל הפועל באופן מה, ואין הענין כן בזמן העתיד, ולזה ישאר האפשר אפשר בזמן העתיד, ולא יהיה בו אפשרות בזמן העובר כי כבר יצא אל הפעל כל אחד משני חלקי האפשר. ועוד שאם היה מציאות הזמן החולף והעתיד בכח על משל אחד, יהיה מאמר האומר, דרך משל, שאחר יום אחד יהיה השמש בראש טלה דבר שלא יתכן שיהיה, וזה שכאשר עבר קצת הזמן לא יתקרב אל שלמות היום, אבל ישאר כל היום ההוא בכח תמיד על משל אחד, ולא יתכן שיצא לפעל ויגיע שלמות ההוא. וזה דבר מבואר הבטול, והוא מבואר שכבר יתקרב תמיד אל שלמות היום מה שיצא לפעל מהיום ההוא, עד שכאשר ישלם מציאותו יהיה השמש בראש טלה לפי משלנו זה, לפי שכבר יצא אז לפעל מציאות היום ההוא באופן מה. וכאשר התישב זה כלו, הוא מבואר שהזמן, ואם אין בו חלק בפעל, הנה מה שעבר ממנו דינו דין מה שבפעל באופן מה, ומה שעתיד דינו דין מה שבכח הגמור.

נ״טואולם אם הזמן אחד או הרבה. אם לא, וזה אם יחד אם בבא זה אחר סור זה, הנה מבואר שלא ימצא ממנו הרבה יחד, כי הזמן אינו במקום שיתרבה בזה האופן, כמו שהתבאר בספר השמע. וכן יתבאר שאיננו הרבה במספר בעצם בבא זה אחר סור זה, שאם היה זה כן, היה זה הרבוי בו כמו הענין באישי האדם, דרך משל, שהם הרבה בעצם, והם הווים זה אחר זה. ואולם היותם הרבה בעצם הוא מבואר, לפי שכל אחד מהם הוא אחד במספר, וזה בטבע, לא בהנחה. ואם היה הענין כן בזמן, הנה יחויב אם שימצאו אלו האחדים בו אשר בעבורם יהיה הרבוי בעצמות, באופן שיהיה כל אחד מהם נמצא יחד, וזה מבואר הבטול, שאם היה זה כן, הנה יהיו האחדים אשר בזה התאר עתות, והם אינם זמן, ולא חלק מזמן, או ימצאו אלו האחדים באופן שלא יהיה כל אחד מהם נמצא יחד, כאלו תאמר שיהיו אלו האחדים ימים או שנים, והוא מבואר שכאשר הונח הענין בזה התאר, יחויב שיהיו לאלו האחדים תכליות נגדרים ואמצע, אי אפשר בתכלית שיהיה אמצע, ולא באמצע שיהיה תכלית, וזה שאם לא הונח הענין בזה התאר, לא יהיה בכאן רבוי בעצמות בחלקי הזמן, אבל יהיה הרבוי בו בהנחה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שיהיה בזמן רבוי בעצמות על זה האופן, כי אין בזמן במה שהוא זמן תכלית מוגבל בטבע יהיה בלתי אפשר בו שיהיה אמצע, כי מה שידומה היותו תכלית הנה אפשר בו היותו אמצע. ועוד שהחלקים ההם הם מתדבקים קצתם בקצת התדבקות חלקי החלק האחד מהם קצתם בקצת, על כן יתחייב, שאם היה החלק ההואאחד, שיהיה הזמן בכללו אחד. ובכאן התבאר כי הזמן איננו הרבה בעצם, לא יחד ולא בבא זה אחר סור זה, אמנם הרבוי במספר בבא זה אחר סור זה הוא בהנחה, לא בטבע, כי היה הרבוי בו אמנם הוא בשעור לבד, על כן הוא אחד בפעל רבים בכח, כמו הענין בשעור, אלא שהשעור נמצא יחד, והזמן לא ימצא יחד, ולא התנועה. ועוד ימצא הבדל בין הזמן והתנועה ובין השעור, והוא שהקודם והמתאחר הוא בגודל בהנחה לא בטבע, ולזה אפשר בקודם שיהיה מתאחר למתאחר, כאשרהונח התכלית האחר קודם. ואי אפשר זה בזמן ובתנועה, כי לא יהיה בהם המתאחר קודם לקודם בשום פנים. והם בזדה הצד דומים למספר הנקי מהחמר, כי הקודם בו הוא קודם בטבע, על כן אי אפשר במספר הנקי מהחמר התוספת מאיזה שיהיה קצותיו, כמו שאפשר זה בשעור, וזה כי אין לפני האחד דבר מה.

ס׳יתבאר בו שהזמן מחודש.

ס״אואחר שהתישב לנו זה מענין הזמן, ראוי שנחקור אם הוא מחודש במוחלט או קדמון.

ס״בונאמר שכבר יראה שהוא מחויב בזמן שיהיה מחודש. וזה שהכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית, כי הוא מה שיודע בו כמות הבעל כמה, כשנשאלנו ממנו השאלה בכמה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהזמן הוא מהכמה במה שהוא זמן, הנה יחויב מזה שיהיה הזמן בעל תכלית. והנה עם שהוא מבואר בנפשו שהכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית, לפי שהוא שעור והגבלה לבעל כמה, הנה כבר יעיד על אמתת זה גם כן שאתה, כשתחקור בסוגי הכמה, תמצאם כלם בעלי תכלית. וזה שהגשם, והשטח, והקו, והמקום, הם בעלי תכלית בהכרח, כי כבר התבאר בספר השמע שהגשם הוא בעל תכלית בהכרח. ובהיות הענין כן, והיה המקום תכלית לגשם באופן מה, כי הוא מה שיכלה אליו הגשם, והוא גם כן שוה לשעור הגשם אשר יקיף בו, הוא מבואר שהמקום הוא גם כן בעל תכלית. וכן התבאר שהשטח הוא בעל תכלית, לפי שהוא נמצא בגשם בעל תכלית. וכן נאמר שהמספר הוא בעל תכלית, לפי שכל מספר הוא אם זוג, אם נפרד, וזהו תכליתו. וזהו מה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שאמרנו שהכמה הוא בעל תכלית במה שהוא כמה.

ס״גואולי יספק מספק על המופת הנעשה בכאן ויאמר שכבר ימצא בכמה מה שאין תכלית לו, וזה שהמספר יתוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד לבלתי תכלית, והשעור יתחלק אל מה שיתחלק, וזה גם כן אל לא תכלית. וכן יתבאר שהשעור במה שהוא שעור יתכן שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. וכן יתבאר שהשעור במה שהוא שעור יתכן שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית, וזה כי אינו נמנע בבעל שעור במה שהוא בעל שעור שיהיה יותר גדול מהעולם, ואולם מה שהוא נמנע בו שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה שכבר נמנע בגשם שיהיה יותר גדול מן העולם מצד שאין שם מקום יותר גדול מהעולם, מצד שאין חוץ לעולם גשם, לפי מה שיראה הפלוסוף, אבל לא נמנע בו זדה במה שהוא גשם, כי מה שנשמע בו מזה הצד הוא שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה מבואר מהמופתים שבאר מהם הפלוסוף זה. וכאשר התישב שכבר ימצא בכמה מה שאין תכלית לו, הנה ידמה שיהיה אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה הפך מה שהתבאר ממנו בזה המופת הקודם. ונאמר שהוא מבואר במעט עיון שאין בזאת הטענה מה שיבטל ההקדמה אשר בארנו אותה במה שקדם, והוא שהכמה במה שהוא כמה הוא מחויב שיהיה בעל תכלית, לפי שטבע הכמה יחייב זה כמו שקדם. וזה שהעדר התכלית הנמצא בזה האופן במספר ובשעור אינו העדר התכלית בכמות, אבל הוא העדר התכלית בפועל החלוקה וההוספה, רוצה לומר שכל מה שתחלק אותו ישאר בו כח על החלוקה מצד טובע ההתדבקות, וכל מה שתוסיף ישאר בו כח על ההוספה. אלא שכל אשר תחלק או תוסיף ישאר תמיד התכלית בכמות, וזה שהמספר איננו בזה הכח כחיי על שיהיה ממנו מה שאינו מספר, אבל הוא כחיי על שיהיה מספר יותר גדול. ובהיות הענין כן, הנה לא יהיה לו כח על שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות, כי כבר התבאר שכל מספר הוא בעל תכלית בכמות. וכן יתבאר זה בשעור, רצוני שהכח אשר ימצא בהוספה אין השעור בו כחיי על שיהיה דבר אינו שעור, אבל הוא כחיי על שיהיה שעור יותר גדול. ובהיות הענין כן, והיה כל שעור בעל תכלית, כמו שבאר הפלוסוף, הוא מבואר שאין העדר התכלית הנמצא בזה האופן בשעור העדר התכלית בכמות, אבל הוא העדר התכלית בפעל ההוספה, עם שמרו תמיד התכלית כל אשר יתוסף. ובכלל הנה אמרנו במספר ובשעור שיהיו בכח בלתי בעל תכלית בכמות הוא מבואר הבטול, וזה כי המספר והשעור אינם בכח אלא מספר ושעור, רצוני שאינם בזה הכח דבר מתחלף להם בסוג. ובהיות הענין כן, והיה המספר והשעור במה שהם מספר ושעור מגבילים מה שיקיפו בו, הוא מחויב שלא יהיו המספר והשעור לא בפעל ולא בכח בלתי בעלי תכלית בכמות. ומזה הבאור בעינו יתבאר ש'אין בשעור חלקים בלתי בעלי תכלית, לא בכח ולא בפעל, שאם היו שם חלקים בלתי בעלי תכלית במספר בכח, הנה יתחייב מזה דבר מבואר הבטול, והוא שיהיה הבעל שעור המונח בעל תכלית בכמות בלתי בעל תכלית בכמות. וזה כי המדובק מחלקים בלתי בעלי תכלית במספר הוא בלתי בעל תכלית בשעור, וזה כי כל אחד מאלו החלקים אשר יחלק אליהם בכח הוא בהכרח בעל כמות, כי לא יתחלק הבעל שעור אל דברים אינם בעלי שעור, והוא מבואר שאיזה שעור שיונח לאחד אחד מהחלקים הבלתי בעלי תכלית במספר, יהיה המחובר מהם בלתי בעל תכלית בכמות. ולזה הוא מבואר גם כן שלא יהיו בכח בבעלי שעור נקודות אין תכלית למספרם, וזה שאם היו שם בכח נקודות אין תכלית למספרם, הנה יהיו שם בכח חלקים אין תכלית למספרם, וכבר התבאר שזה שקר. ואולם מה שנרצה כשאמרנו שהשעור יתחלק אל מה שיתחלק הוא שההחלק ישמור מה שבכח, עם שמספר החלוקות הוא תמיד בעל תכלית, והנה הענין בזה כמו הענין במספר, רצוני שכמו שהמספר יתוסף אל מה שיתוסף תמיד מזולת שיהיה בכח אלא מספר בעל תכלית. וכן ראוי גם כן שיובן הענין בתוספה אשר הנחנוהו אפשרי בשעור לבלתי תכלית, רצוני שלא יתוספו בו בכח כי אם חלקים בעלי תכלית במספר, שאם היה אפשר זה, היה תכלית כחיי על שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה כבר התבאר שהוא שקר. ואמנם יהיה העדר התכלית בפועל ההוספה, אם היות מספר החלקים תמיד בעל תכלית, ואם היה שיתוסף זה המספר אל מה שיתוסף. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שלא ימצא בכמה במה שהוא כמה מה שהוא בלתי בעל תכלית בכמות, ואמנם ימצא בו במקרה העדר התכלית, כאלו תאמר בפעל החלוקה ובפעל ההוספה. וזה דבר יחויב שימצא בזמן במה שהוא זמן, רוצה לומר שהוא יתחלק אל מה שיתחלק, וזה תמיד, ושיהיה נוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד. אלא שהתוספת לא יהיה אפשר בו אלא מהצד המתאחר, כי הכח אמנם יהיה בזמן מצד המתאחר לבד, כמו שבארנו במה שקדם.

ס״דוכבר יספק מספק ויאמר כי אף על פי שיתבאר מהמופת הקודם שהוא מחויב בזמן שיהיה בעל תכלית בכמות, הנה לא יתחייב מזה שיהיה הזמן מחודש במוחלט, וזה שכבר אפשר שיהיה הזמן הבעל תכלית חלק מה מהזמן, ויהיה לפניו חלק בעל תכלית, ולפני החלק ההוא חלק אחר, וזה אל לא תכלית, כי זה דבר לא ימנע בגשם על זה האופן, רוצה לומר שאיננו נמנע בגשם שיתהוה חלק ויפסד חלק, וזה אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, היה הזמן נפסד בהתהותו על נכחותו, רצוני שכל אשר נתהווה ממנו חלק יפסד ממנו חלק, הנה לא ימנע בו שיהיה בלתי בעל תכלית על זה האופן, כאלו תאמר שיהיה לפני זה הזמן הבעל תכלית זמן אחר בעל תכלית, וזה לאין תכלית בבא זה אחר סור זה. ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שהזמן בכללו הוא אחד ומדובק, ואין בו רבוי בעצמות, כמו שימצא זה בגשם. ובהיות הענין כן, והוא מבואר מענין הגשם שלא יהיה בלתי בעל תכלית בכמות במה שהוא אחד ומדובק, והוא הצד אשר הוא בו מהכמה, הנה הוא מבואר שאי אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית במה שהוא אחד ומדובק. ועוד שהוא מן השקר שנאמר שיהיו חלקי הזמן מהכמה, ולא יהיה הזמן בכללותו מהכמה, וזה שהזמן הוא מתדמה החלקים, ולזה יהיה החלק מסכים לכל בשם ובגדר. וכאשר התבאר שהזמן הוא בכללותו מהכמה, הוא מבואר ממה שקדם שהזמן הוא בעל תכלית בהכרח, כי זה ממשיגי הכמה במה שהוא כמה.

ס״הוכבר יספק מספק ויאמר כי מפני שאנחנו נמצא בגשם ובשעור ובמספר במה שימצא בהם בכח שהוא לבלתי תכלית, כאלו תאמר החלוקה וההוספה, והיה מבואר מענין הזמן שלא ימצא ממנו דבר בפועל, הנה אפשר בו מזה הצד שיהיה לבלתי תכלית, כי אנחנו נמצא מה שאין תכלית לו במה שהוא בכח. והנה מזה האופן חייב הפלוסוף בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה שכאשר התבאר לו במה שאין לו תכלית שהוא בלתי אפשר שימצא, והתבאר לו אחר זה שהוא נמצא באופן מה מצד מה שנראה מטבע החלוקה במתדבק ומטבע ההוספה במספר, אמר דבר זה ענינו. ואחר שיהיו אלו הדברים יחייבו מציאות מה שאין תכלית לו, והמופתים אשר הקדמנו הדחיקו מציאותו, הנה לא ישאר אלא שיהיה מצד נמצא, ומצד בלתי נמצא. ואמנם הצד אשר בו סולק מציאות מה שאין תכלית לו במופתים הקודמים הוא מצד הפעל, ואלו הדברים אשר חויב מהם מציאות מה שאין תכלית לו בזמן ובשעור הוא מצד הכח. והנה מה שחייב הפלוסוף בכאן לזמן שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות הוא מפני מה שטען בזה מפני טבע העתה ומפני טבע ההוייה וההפסד, שכבר חויב מהם שלא יהיה לזמן התחלה, כמו שזכרנו אצל זכרון טענות הפלוסוף שיחוייב מהם שיהיה העולם קדום. והנה יתבאר אחר זה אצל חקירתנו בטענות הפלוסוף שלא יחוייב מפני זה בזמן שיהיה בלתי מחודש במוחלט. ואמנם בזה המקום נחקור אם יחוייב מפני מה שנמצא מהזמן שלא ימצא ממנו דבר בפעל שיהיה בלתי בעל תכלית.

ס״וונאמר שהוא מבואר שאין זה מחוייב, וזה שהעדר התכלית הנמצא במספר ובשעור הוא אשר יתחייב שימצא בזמן מפני היותו מדובק ומפני היותו אפשרי שיתוסף אל מה שיתוסף, אבל לא יתחייב מפני זה שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, כי העדר התכלית הוא נאמר בשני אלו הדברים בשתוף השם, וזה שהאחד הוא במשיג ממשיגי הכמה, כמו ההוספה והחלוקה, לא בכמות בעצמו, וזה מבואר מאד. ועוד כי העדר התכלית, הנמצא במספר ובשעור הוא מצד הכח הגמור, לא מצד מה שהוא פעל מה, וזה שכל מה שיצא לפעל ההוספה והחלוקה הוא בעל תכלית, ואמנם יהיה בו העדר התכלית מצד מה שהוא פעל מה, והוא הזמן החולף, וזה דבר לא יתנהו ההמשל בזה, ואמנם יהיה אפשר בזמן מצד הכח הגמור העדר התכלית, והוא מהצד המתאחר, עם היות תמיד מה שיצא לפעל ממנו בעל תכלית בכמות. ועוד שאנחנו לא נודה שיהיה מחוייב בגשם ובמספר ובשעור שיהיו בעלי תכלית בכמות מצד היותם נמצאים בפעל, כמו שיאמר הפלוסוף, אבל נאמר שזה אמנם חויב בהם מפני טבע הכמות, והמופת על זה כי המספר יחויב בו שיהיה בעל תכלית, ואף על פי שאינו נמצא בפעל, וזה אמנם יהיה כשיהיה הספור ספור בכח. וזה מבואר מהמופת אשר חייב ממנו הפלוסוף במספר שיהיה בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאפשר במספר שיהיה למה שמציאותו בכח, ומזה הצד יאמר בזמן רב ומעט מצד המספר אשר יפול בו שהוא בכח, בלי ספק אין בזמן רבוי כי אם בכח, כמו שבארנו. וכן יפול המספר בחלקים אשר יחלק אליהם בכח הבעל שעור, וכבר התבאר שזה המספר יהיה תמיד בעל תכלית בהכרח. והוא מבואר עוד שלא יחויב במה שמציאותו בכח שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות, כי התנועה הישרה לא ימצא ממנה דבר בפעל, והיא בהכרח בעלת תכלית בכמות, כמו שבאר הפלוסוף. וכבר התבאר גם כן קודם זה שאין זה אפשר מפני ההמשל בעינו שחייב ממנו הפלוסוף אפשרות היות הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, והוא מה שנמצא במה שבכח מהעדר התכלית. וזה שכבר בארנו שהעדר התכלית הוא נאמר על אלו הענינים בשתוף השם. ולזה הוא מבואר שהוא מחויב בזמן שיהיה מחודש, וזה שאם היה בלתי מחודש, היה בלתי בעל תכלית בכמות, וזה דבר התבאר שהוא שקר בכמה במה שהוא כמה.

ס״זונאמר עוד שאי אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות. וזה שכבר יראה בחפוש בכל המאמרות שהגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם, ואם השיגם מה שאין תכלית לו הוא במקרה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר גם כן שהזמן הוא ממשיגי העצם, כי הוא דבק לתנועה, והתנועה דבקה למתנועע, והמתנועע הוא גשם בהכרח, כמו שבאר הפלוסוף, הנה נסדר זה ההקש ונאמר, הזמן הוא ממשיגי הגשם, והנה הגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם, ואולם אם השיגם העדר התכלית הוא במקרה, כמו הענין בכמה אשר הזמן מין ממיניו. ואולם שהגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם הוא מבואר ממה שאומר. וזה שהגשם כבר התבאר מענינו שהוא מחויב שיהיה בעל תכלית מפני טבע הכמות, וכן התבאר זה בשטח, ובקו, ובמקום, ובמספר, ואמנם יקרה לו העדר התכלית מצד ההוספה או מצד החלוקה בכמה המתדבק לבד, ואולם במה שהוא כמה לא ימצא בו העדר התכלית. ולזה הוא מבואר שלא ימצא בכמה במה שהוא כמה מה שאין תכלית לו, אבל ימצא לו במקרה, לא במה שהוא כמה, כאלו תאמר מצד ההוספה והחלוקה. ואולם מה שיקבלהו הגשם מהעצם והוא החמר והצורה הוא גם כן בעל תכלית, כמו שהתבאר בראשון ממה שאחר הטבע, וזה כי מה שיקבלהו הגשם מהצורות קצתם באמצעות קצת הוא מוגבל בהכרח, והצורה גם כן היא מוגבלת בעצמה, לפי שכבר יסודרו ממנה פעולות מוגבלות, וזה מבואר מענינה, וכן הענין בחמר. ואולם מה שיקבלהו הגשם מהאיכיות הוא גם כן מוגבל אם במספר האיכיות, אם בעצמותם. ואולם שהוא מוגבל בעצמות האיכיות הוא מבואר, וזה שכל איכות הוא מוגבל, כאלו תאמר באיכות ההפעלותיי שלא ימצא חום לבלתי תכלית, ולא קור, שאם היה הדבר כן, לא ימצא שם תכלית המרחק, וכבר נאמר בגדר ההפכים שהם בתכלית המרחק. ובזה יתבאר שמספר האיכיות הוא מוקף, לפי שהמושג מהם בחוש חוש ימצאו בו שני ההפכים, ושאר הדברים אשר מהסוג ההוא הם אמצעיים ביניהם, והוא מחויב מפני היות הקצוות נמצאות שיהיה מה שביניהם מוקף ומוגבל, ואולם סוגי האיכיות המושגים בחוש חוש הם ידועים ומוקפים, הנה אם כן היה מה שבסוג האיכות ההפעלותיי מוקף ומובל אם בעצמות האיכיות, אם במספרם. ואולם בסוג האיכות אשר בבעל הנפש במה שהוא בעל נפש הוא מבואר גם כן, וזה שהתכונה המשובחת בדבר דבר תהיה מוגבלת בעצמותה, לפי שהיא תהיה בשווי, והתכונה אשר היא הפכה היא אשר תהיה נוטה לאחד מהקצוות, ומה שביניהם מהתכונות בזה הסוג הוא מוגבל ומוקף, לפי ששני הקצוות נמצאים. ואולם מספר סוגי התכונות אשר יתכן היותם בבעל נפש במה שהוא בעל נפש הוא מוגבל בהכרח, וזה כי האדם, דרך משל, אי אפשר שיונח כחיי על שלמיות אין תכלית למספרם, וזה מבואר מאד למעיין בזה הספר. ואולם בסוג הכח הטבעי, ולא כח טבעי, הוא גם כן מבואר, וזה שכבר ימצא במין מין מהדברים הטבעיים שהכח הטבעי הוא בהם מוגבל, רצוני שלא ימצא בו היתרון הולך לאין תכלית, שאם היה אפשר זה, היה במין האחד קצת אישים בלתי נפסדים בעת מן העתים, והם אשר יהיה כחם הטבעי בלתי בעל תכלית, וזה דבר מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הנה הכח הטבעי בדבר דבר יש לו גבול יעמוד אצלו. וכן הענין בלא כח טבעי ולזה יהיה מה שביניהם מוקף ומוגבל. וכן יתבאר שהאיכות הנמצא בכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית בעצמותו, וזה יתבאר במספר ממה שאומר. והוא כי מפני שהיה כל מספר בעל תכלית, הנה יתבאר שכל זוג הוא בעל תכלית, וכן הענין בזוג הזוג, ובזוג הנפרד, ובמספר הראשון, והמורכב, ושאר האיכויות הנמצאים במספר. וכן יתבאר, דרך משל, שמספר אלו המינים לא יהיה בלתי בעל תכלית, לפי שאי אפשר שיהיו בכאן מספרים מתחלפים אין תכלית למפרם, שאם היה הדבר כן, הנה יהיה בהכרח מספר מה מהם בלתי בעל תכלית, וזה דבר כבר התבאר שהוא שקר. ואולם בשיעור יתבאר בתמונה, לפי שכל תמונה היא מוגבלת ומוקפת, כי כבר יקיפו בה קו או קוים, או שטח או שטחים. וכן יתבאר שמספר התמונות לא יהיה בלתי בעל תכלית, וזה שסוגי התמונות הראשונים הם מוקפים כאלו תאמר מה שיקיף בו קו אחד, ומה שיקיפו בו קוים יותר מאחד. והנה מה שיקיפו בו קוים יותר מאחד לא ימצא ממנו מספר שאין תכלית לו ממינים מתחלפים, שאם היה אפשר זה, הנה יהיה בהכרח בתמונה מה מהם מספר מהקוים בלתי בעל תכלית, ואם היה הענין כן, הנה הקף התמונה ההיא בלי בעל תכלית, וזה ממה שיחוייב ממנו שתהיה התמונה ההיא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול, כי כל תמונה היא בהכרח בעלת תכלית. ואולם איך יתבאר שכבר יחוייב בתמונה ההיא שתהיה בלתי בעל תכלית בכמות הנה ממה שאומר. וזה שכבר התבאר באקלידס שכל תמונה בעלת קוים ישרים תתך אל משולשים כמספר הקוים המקיפים בה. ובהיות הענין כן, הנה התמונה הזאת תתך אל משולשים אין תכלית למספרם, ותהיה התמונה בהכרח היא בלתי בעלת תכלית בשעור. ובזה יתבאר שאי אפשר בתמונה המוגשמת שימצאו ממנה מימים אין תכלית למספרם, שאם היה אפשר זה, היה אפשר שתהיה בכאן תמונה יקיפו בה שטחים אין תכלית למספרם, וזה שקר, כי כבר יחויב מזה בתמונה הבעלת תכלית שתהיה בלתי בעלת תכלית, לפי שהיא תתך אל מחודרים אין תכלית למספרם. ואולם בקו יתבאר ממה שאומר, וזה שסוגי הקו הראשונים הם מוקפים וזה שהקו אם שיהיה ישר, או מעוות, ואולם מיני הקו, כאלו תאמר המדבר, והמדבר בכח, והממוצע, ושאר הקוים הבלתי מדברים, לא ימצא מהם מינים אין תכלית למספרם, וזה שהוא מבואר שכבר אפשר שנבדיל מקו מה מונח כל אלו המינים, כשנשים התחלת כל אלו המינים מהקוים נקודה אחת בעינה, מקצות הקו המונח, וזה מבואר מאקלידס. ואם היה אפשר שיהיו אלו המינים לאין תכלית, ימצאו בקו המונח שהוא בעל תכלית נקודות אין תכלית למספרם, וזה דבר בלתי אפשר שימצא בו לא בכח ולא בפעל, כמו שקדם. ובכאן התבאר שמה שישיג הגשם מהאיכות הוא מוגבל. ואולם באנה הוא מבואר שהוא מגבל, וזה כי המקומות הטבעיים הם מוגבלים ומוקפים, והמקומות ההנחיים הם גם כן בעלי תכלית, לפי שהם בגשם ולגשם, והגשם הוא בעל תכלית בהכרח. וכן יתבאר שמספר המקומות האפשריים להיות בו איננו בלתי בעל תכלית, שאם היה אפשר זה, היה הגשם מתחלק לחלקים יקיף בהם מספר אין תכלית לו, ויחוייב מזה בגשם הבעל תכלית שיהיה בלתי בעל תכלית. ובכלל הנה מפני שאמתת האנה וענינו הוא להודיע מקום הדבר בעל האנה, כאשר נשאלנו ממנו, הנה יחויב שיהיה מוקף ומוגבל. ואולם במתי ההוא מבואר, כי כל מתי נגדר, וזה בעצם, כי כבר תהיה התשובה, כאשר נשאלנו ממנו, בעת הפלוני או הזמן הפלוני. ואומר שאי אפשר שיהיה שם מן המתי מספר שאין תכלית, וזה שכל מתי ימצא מרחקו מהעתה העומד זמן בעל תכלית בהכרח. ואם הכיו שם מן המתי מספר שאין לו תכלית, הנה יתחלק בהם הזמן אשר בין המתי אשר הוא יותר רחוק מהעתה העומד ובין העתה העומד לחלקים אין תכלית להם במספר, ויהיה אם כן הזמן שהונח בעל תכלית בכמות בלתי בעל תכלית בכמות, וזה שקר. ואולם במצטרף הוא מבואר וזה שסוגי ההצטרפות הראשונים יקיף בהם מספר בהכרח, וזה מבואר ממה שהיה ממנו במאמר ממאמר שהוא מקיף בהכרח, והמאמרות הם גם כן מוקפים, ולזה יהיו סוגי ההצטרפות הראשונים מוקפים. ולפי שההצטרף לסוג אחד מהם הוא אחד, כי יהיה המצטרף במה שהוא מצטרף לדבר מה מודיע מהותו אשר הוא בו מצטרף, הנה יהיו ההצטרפות מוגבלים ומוקפים. וכבר יספק מספק על מה שהנחנו בכאן שהמצטרף לדבר מה הוא אחד לבד, מפני שהוא מודיע מהותו אשר הוא בו מצטרף, וזה שכבר ידמה שיהיה המצטרף למעט במספר, או לגדול ולקטן בשעור דברים אין תכלית להתרבותם, והמשל שאנחנו נניח שיהיה המעט שנים, הנה הוא מצטרף לשלשה, כי מספר השלשה הם רב ביחס אליו, וכן הענין באחד אחד מהמספרים אשר הם אחר השלשה, וזה לאין תכלית. וכן יתבאר זה בזה האופן בגדול ובקטן בשעור. והנה התר זה הספק איננו ממה שיקשה, וזה כי לצד ההצטרפות אשר בעצם היה מחויב שיהיה המצטרף למעט אחד במספר, והוא הרב, ואולם קרה שיהיו לו מצטרפים רבים מצד מה שלקחנו המצטרף לו רב מה, וזה לו במקרה, כי מצד ההצטרפות אשר לו בעצם לא יודע אלא הרב במוחלט. ובזה האופן יותר הספק בגדול ובקטן בשעור, וזה כי הוא מן המבואר שזה הצרוף לא יודיע כי אם דבר אחד בעצמו, ואמנם יקרה שימצאו לו מצטרפים יותר מאחד, כאשר לקחנו המצטרף לקטן גדול מה, או כאשר לקחנו המצטרף לגדול קטן מה. ואולם כלו הוא מבואר גם כן שהוא מוגבל, וזה כי הקנינים הדבקים לדבר, כאלו תאמר הנעל והלבוש לאדם, או הקליפה והעלים לאילן, הם בהכרח מוגבלים, וכן הענין בשאר הקנינים, היו גשמים או תכונות נפשיות, כי כל זה מבואר הוא ממה שקדם שהוא מוגבל. ואולם בפועל וההפעלות הוא מבואר, וזה שכל גשם יפעל פועל מוגבל ומוקף, וכן יתבאר זה בהפעלות, וזה שההפעלויות אשר יהיו סמיכות ההפעלותי הוא מוגבל, לפי שהאיכות ההוא הוא מוגבל. ובכלל הנה מפני שההפעלות הוא אם בעצם, אם באיך, אם בכמה, אם באנה, והיה כל אחד מהם מוגבלו הוא מבואר שההפעלות הוא מוגבל ומוקף. וזה שההפעלות אשר בעצם יהיה תכליתו העצם המגיע בסוף ההויה, וההפעלות אשר באיך יהיה תכליתו האיכות אשר יתחדש בסוף ההפעלות ההוא, וההפעלות אשר באנה יהיה תכליתו האנה אשר ידרך אליו, וההפעלות אשר בכמה יהיה תכליתו הכמה התכליתיי לצומח ההוא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהפועל וההפעליות מוגבל בעצמותו. והוא גם כן מוגבל מצד הדברים אשר יהיה בהם. וזה שההפעלות אשר בעצם יהיה לדברים בעלי תכלית, כי העצמים הם בעלי תכלית במספר. וההפעלות אשר באיך יהיה גם כן לדברים אשר הם בעלי תכלית במספר, לפי שהאיכויות הם בעלי תכלית. וההפעלות אשר באנה יהיה גם כן לדברים הבעלי תכלית במספר, כי היו מיני האנה בעלי תכלית במספר, כמו שקדם. וההפעלות אשר בכמה הוא גם כן לדברים בעלי תכלית במספר, כי היה הכמות, בצומחים מוגבל היתרון ומוגבל החסרון, ולזה יהיה מה שבין שני אלו מוגבל. ואולם במצב הוא מבואר שהמצב נגדר במה שהוא מצב, שאם היה אפשר זולת זה, לא יהיה נודע, כי היתה ההודעה בו מצד היותו נגדר, אבל המצב יחוייב שיהיה נודע, הנה אם כן יחוייב שיהיה המצב נגדר. וכן אומר שמיני המצבים אשר אפשר שיהיו לדבר אחד הם מוגבלים ובעלי תכלית במספר, וזה שהמצב הוא יחס צדדי הדבר אל הדבר המקיף בו. ולפי שצדדי הדבר יקיף בהם מספר בעל תכלית בהכרח, הנה יהיה מספר המצבים בעל תכלית. ואולם איך יתבאר שצדדי הדבר יקיף בהם מספר בעל תכלית, הנה ממה שאומר, וזה שאם היה שיקיף בהם מספר שאין תכלית לו, היה שטח הדבר ההוא בעל המצב מתחלק אל חלקים יקיף בהם מספר שאין תכלית לו, וזה דבר התבאר שהוא שקר. ובכאן התבאר שהגשם וכלאחד ממשיגיו הוא בעל תכלית בהכרח, והוא מה שהצענוהו בזה המופת.

ס״חונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, וזה שאם היה זה כן, יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית בכמות, וזה יתבאר שהוא שקר ממה שאומר. וזה שהוא מבואר שמה שהוא מהיר התנועה מהגלגלים יתנועע בזמן מה מספר הככבים אשר ינועע אותם מה שהוא מאוחר התנועה בזמן יותר גדול. והוא מבואר גם כן שאם לא היה מספר סבובי האחד בזמן אחד יותר גדול ממספר סבובי האחר, לא תהיה תנועת האחד יותר מהירה מתנועת השני, וזה מבואר בנפשו. והוא מבואר גם כן שבכאן גלגלים יותר ממהרי התנועה מגלגלים אחרים, כאלו תאמר שהגלגל היומי הוא יותר מהיר התנועה מגלגל הככבים הקיימים. והוא מבואר גם כן שאם היה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, היה העולם קדום, כמו שיחוייב למי שיניח הזמן בלתי בעל תכלית, וזה כי לא יתכן שיהיה מהתנועות הנכרכות זמן מדובק נצחי, כמו שהתבאר בספר השמע, הנה יהיה מספר הסבובים אשר התנועע בו כל אחד מהגלגלים מספר שאין לו תכלית. והוא מבואר גם כן שהמספר שאין לו תכלית אינו יותר גדול ולא יותר קטן במספר אחר שאין לו תכלית, כי היות המספר האחד יותר גדול מהאחר יהיה בהכרח מצד מה בעל תכלית, וזה מבואר בנפשו. וכאשר התישב זה כלו, הנה אומר שיחוייב, אם היה הזמן חולף בלתי בעל תכלית בכמות, שלא תהיה לגלגלים תנועה מהירה ותנועה מתונית, וזה כי מספר הסבובים שהתנועע בהם הגלגל מהיר התנועה בזה הזמן החולף אשר הונח בלתי בעל תכלית ההוא בלתי בעל תכלית בהכרח, וכן מספר הסבובים אשר התנועע בהם הגלגל מאוחר התנועה. ולפי שהמספר שאין לו תכלית איננו יותר גדול מהמספר שאין לו תכלית, ולא יותר קטן, הנה לא יהיה בכאן גלגל יותר מהיר התנועה מגלגל אחר, שאם היה בכאן גלגל יותר מהיר התנועה מגלגל אחר, היה בהכרח מספר סבובי המהיר בזמן האחד בעינו יותר גדול, וזה דבר מבואר הבטול, כי החוש יעיד שבכאן גלגלים יותר ממהרי התנועה קצתם מקצת. ובכלל הנה מפני שהיה תנועת המהיר בכל הזמן החולף על נכחותו יוטתר מתנועת המאוחר יחס מה, הנה יחויב שיהיה יחס מספר סבובי המהיר בזמן החולף אל מספר סביבי המאוחר כיחס המהירות אל האיחור. ולפי שזה לא יתכן שיהיה אם לא היה שיהיה כל אחד מאלו המספרים בעל תכלית, הוא מחויב שיהיה כל אחד מאלו המספרים בעל תכלית בהכרח, ולזה יחויב שיהיה הזמן החולף בעל תכלית.

ס״טונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, שאם היה אפשר זה, היה מחויב שיהיה זמן הכנס הירח בצל הארץ בכל זה הזמן החולף זמן שאין לו תכלית, שאם הונח זה הזמן בעל תכלית, הנה יחויב שיהיה הזמן החולף בכללו בעל תכלית. ולפי שהזמן החולף איננו יותר גדול מהזמן החולף אשר נכנס בו הירח בצל הארץ, כי כל אחד מהם הוא בעל תכלית, ולא יתכן שיהיה הזמן החולף שאין לו תכלית יותר גדול מהזמן החולף שאין לו תכלית, והיה מבואר עם זה כי אין שם אלא זמן אחד, הנה יחויב שתהיה הירח לוקה תמיד בזה הזמן החולף, וזה בתכלית הבטול. ובכלל הנה מפני שהזמן החולף שאין לו תכלית הוא בעינו הזמן הזמן החולף שאין לו תכלית, לפי שאין שם כי אם זמן אחד, והזמן שאין לו תכלית בחולף, הנה יחויב שתהיה הירח לוקה תמיד בכל זמן החולף. ובזה יתבאר שהוא מחויב שלא תכנס כלל בצל הארץ בזמן החולף, לפי שהזמן שלא תכנס בו יחויב גם כן שיהיה בלתי בעל תכלית, ויחויב מזה שתכנס הירח תמיד בצל הארץ ובלתי נכנסת בו יחד, ויהיו אם כן שני ההפכים בנושא אחד יחד, וזה בתכלית הבטול. ובזה המופת בעינו יתבאר שהוא מחויב שיהיה החלק המאיר מהירח מהצד המביט ממנה אל הארץ תמיד מזרחי אל השמש ומערבי יחד, וזה בתכלית הבטול, וזה שזמן היות הירח מזרחית לשמש בזה הזמן החולף הוא בהכרח בלתי בעל תכלית, אם הונח הזמן החולף לאין תכלית. וכן זמן היות הירח מערבי לשמש, ויחויב מזה שיהיה הירח מערבי ומזרחי לשמש יחד בכל הזמן החולף, ויהיו אם כן ההפכים יחד, וזה כלו מבואר הבטול. וכן יחויב מזה שיהיה בכאן נראה אור הירח תמיד נוסף ונחסר יחד, וזה בתכלית הבטול. וכן יחויב מזה שיהיה שבתאי וצדק ומאדים וכוכב ונגה תמיד בזמן החולף מזרחיים ומערביים לשמש, וזה בתכלית הבטול. וכן יחויב מזה שיהיו שבתאי וצדק ומאדים ונגה וכוכב תמיד בזמן החולף נזורים וישרים יחד, ושיהיו נוטים לצפון ולדרום יחד, וזה בתכלית הבטול. והנה זה המופת דומה אל המופת שבאר ממנו הפלוסוף שאי אפשר בתנועת הגלגלים שישיגה החוזק והחולשה.

ע׳ונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר שיהיה מתי על משל אחד, מפני שהוא מתדמה החלקים, כמו שאיזה חלק שיהיה במקום אפשר בו שיהיה אנה לפי ההנחה על משל אחד. ולפי שאין שם מתי אין תכלית לו, הוא מבואר שאין שם חלק מהזמן החולף יהיה מרחקו מהעתה העומד כי אם זמן שיש לו תכלית. ואם הונח הזמן החולף בלתי בעל תכלית, הנה יהיה יחס הזמן שלא יפול בו מתי יחס שאין לו תכלית, וזה שאיזה מתי שיונח, הנה יהיה יחס הזמן אשר לפניו אל הזמן אשר בו המתי והעתה העומד יחס שאין לו תכלית. וכבר הונח על שהוא ידוע בעצמו במה שאין בו ספק שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר בו שיהיה מתי על משל אחד, זה חלוף בלתי אפשר, הנה אם כן מה שיחויב שלא יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית.

ע״אונאמר עוד שאי שאפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר שיהיה מתי על משל אחד, מפני שהוא מתדמה החלקים, כמו שאיזה חלק שיהיה במקום אפשר בו שיהיה אנה לפי ההנחה על משל אחד. ולפי שאין שם מתי אין תכלית לו, הוא מבואר שאין שם חלק מהזמן החולף יהיה מרחקו מהעתה העומד כי אם זמן שיש לו תכלית. ואם הונח הזמן החולף בלי בעל תכלית, הנה יהיה יחס הזמן שלא יפול בו מתייחס שאין לו תכלית, וזה שאיזה מתי שיונח, הנה יהיה יחס הזמן אשר לפניו אל הזמן אשר בו המתי והעתה העומד יחס שאין לו תכלית. וכבר הונח על שהוא ידוע בעצמו במה שאין בו ספק שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר בו שיהיה מתי על משל אחד, זה חלוף בלתי אפשר, הנה אם כן מה שיחויב שלא יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית.

ע״בונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית. וזה שהזמן מדובק מחלקיו, וכמותו מתהווה בהתהוות התנועה על נכחותה, כמו שכמות חלקיו הוא מתהווה בהתהוות התנועה אשר ישערה על נכחותה, והכמות המתהווה במה שהוא מתהווה יחוייב שיתוסף תמיד מה שהתמידה ההויה, וזה דבר מבואר בחלקי הזמן. והוא מבואר שזה יחויב בזמן בכללו, לפי שהוא אחד ומדובק, כמו שהתבאר במה שקדם. וכאשר התישב זה, הנה אומר שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, שאם היה אפשר זה, לא יהיה רושם במה שיתחדש מהתנועה בהוספת הזמן, אבל יחויב, אם הונח שנחסר ממנו מהתנועה החולפת בבא זה אחר סור זה אל לא תכלית, שלא יהיה שעורו קטן משעורו, אם הוספנו בו מהתנועות העתידות בבא זה אחר סור זה לאין תכלית. ואם לא יהיה רושם בהוספת התנועה וחסרונה בכמות הזמן, הנה לא יהיה הזמן מתהווה מהתנועה, ויהיה מציאותו אם דמינו שלא תהיה שם תנועה במציאותו, אם דמינו שתהיה שם מהתנועה כפלים רבים יותר על מה שהיה ממנה בזמן החולף, וזה מבואר הבטול, כי כבר התבאר שהזמן הוא מתחדש מהתנועה על נכחותה ומשער אותה בצד אשר הוא בו אחד ומדובק, כי אין בזמן חלקים בפעל, כמו שקדם, ולזה יחויב שיהיה כמות הזמן נוסף תמיד כל מה שתתחדש התנועה אשר הוא משער לה. ובכלל הנה אם לא יתוסף כמות הזמן מפני התנועה המתחדשת, והיה מבואר מענין התנועה שהיא כלה מתחדשת חלק אחר חלק, הנה לא יהיה כמות הזמן מתחדש מהתנועה, וזה מבואר הבטול, כי כבר קדם והתבאר בספר השמע כי הזמן מקרה דבק תנועה, מפני היותו סופר אותה בקודם ובמתאחר. וכאשר התישב זה הנה יחוייב אחד משני דברים, אם שנניח שהזמן נתחדש מהתנועה, והוא נוסף בהתחדושה כמו שיראה מענינה, ויהיה אם כן הזמן החולף בעל תכלית, ואחר כן לא היה לו רושם במה שהתחדש מהתנועה. ואם היה הדבר כן, הנה יחויב בזמן הבלתי בעל תכלית בעת התחדשותו מהתנועה שיתחדש ממנה זה אחר זה, ולזה יחויב שיהיה בעל תכלית קודם היותו בלתי בעל תכלית, ובזה האופן יתחדש ממנה, וזה שאם היה תמיד בלתי בעל תכלית, הנה לא יתחדש מהתנועה כלל. ואם הנחנו שיהיה בעל תכלית קודם היותו בלתי בעל תכלית, הנה יהיה לזמן התחלה, ויהיה הנמצא ממנו תמיד בעל תכלית. וזה שאם היה אפשר שיעתק על צד ההוספה מהיותו בעל תכלית אל היותו בלתי בעל תכלית, הנה יהיה בזה העת אשר ידרוך, להיותו בלתי בעל תכלית בו, אמצעי בין הבעל תכלית והבלתי בעל תכלית, והאמצעי בין שני דברים יצדק עליו שלילת שתי הקצוות, ואם היה הדבר כן, הנה יהיה כמות זה האמצעי לא בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובכלל הנה כאשר נניח שיהיה לזמן התחלה, הנה יחויב תמיד שיהיה מה יש תחדש ממנו בעל תכלית בכמות, ואם היה שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יחויב מזה שיהיה לזמן התחלה.

ע״גונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית. וזה כי הזמן הוא משער התנועה בפעל על נכחות התהווה, ולזה יחויב שישערה בכללה במה שהיא אחת ומדובקת, והמשער במה שהוא משער יחויב היותו בעל תכלית, כי אין לבלתי בעל תכלית שעור ולא הגבלה. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה הזמן בצד אשר הוא בו משער התנועה בפעל בעל תכלית, והוא הזמן החולף, ולזה יחויב שיהיה לזמן התחלה.

ע״דונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית. וזה כי הזמן הוא משער התנועה בפעל על נכחות התהווה, ולזה יחויב שישערה בכללה במה שהיא אחת ומדובקת, והמשער במה שהוא משער יחויב היותו בעל תכלית, כי אין לבלתי בעל תכלית שעור ולא הגבלה. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה הזמן בצד אשר הוא בו משער התנועה בפעל בעל תכלית, והוא הזמן החולף, ולזה יחויב שיהיה לזמן התחלה.

ע״הונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, הנה לא יהיה זה בשנניח שכבר היה בזמן החולף זמן מה, ואחריו זמן, וזה אל לא תכלית, כי בזה האופן יהיה תמיד המתחדש מכמות הזמן בעל תכלית, אבל יהיה זה כשנניח שיהיה לפני זה הזמן זמן אחר, ולפניו זהמן, וזה אל לא תכלית. ואם היה הענין כן, הנה תהיה הויית הזמן החולף מהצד הקודם, וזה מבואר הבטול, כי הכח אמנם יהיה בזמן מהצד המתאחר, לא מהצד הקודם. ועוד שאם היה זה כן, הנה הזמן האמצעי אשר תהיה ממנו הדריכה מהזמן הבעל תכלית אל הזמן הבלתי בעל תכלית יצדק בו שאיננו בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, וזה בתכלית הבטול. עם שהמאמר בשיתחדש בלתי בעל תכלית מהבעל תכלית בהתדבקם זה קודם זה הוא בתכלית הבטול, וזה שכמו שלא יתחדש בחלוקה מהבעל שעור מה שאין שעור לו, כי המתחלק ישמור תמיד גדר הבעל שעור, כן לא יתחדש בהוספה מהבעל שעור מה שאין תכלית לשעורו, וזה כי אי אפשר בבעל שעור שישער הבלתי בעל תכלית, ושיתחדש ממנו על צד ההתדבקות חלק אחר חלק, כמו שאי אפשר בנקודה שתשער הקו, ושיתחדש ממנה על צד ההתדבקות חלק אחר חלק, וזה שכמו שהנקודה כל מה שתכפל לא תצא מגדר הנקודה, כי לא יתחדש ממנה כי אם דבר בלתי מתחלק, כן הבעל שעור כל מה שיכפול לא יצא המחובר מגדר הבעל שעור, כי הוא תמיד לאין תכלית בעל תכלית עם זאת ההוספה, כמו שהתבאר במה שקדם.

ע״וונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, הנה יותר ראוי בו שיהיה לאין תכלית בכמות מהצד המתאחר, כי הוא הנמצא ממנו בכח גמור, וכבר ימצא מה שאין תכלית לו במה שהוא בכח, לא במה שהוא בפעל. ובכלל הנה מפני שהכח הבלתי תכליתיי הוא בזמן בהכרח מהצד המתאחר, כמו שקדם, כי לא יתחדש הקודם ממנו אחר המאוחר, הוא מבואר שהוא יותר ראוי שיהיה בלתי בעל תכלית מהצד המתאחר ממה שהוא מהצד הקודם. והוא מבואר שאי אפשר שיהיה מהצד המתאחר בלתי בעל תכלית בכמות, ואף על פי שנתחיל הזמן המתאחר מאיזה מתי שנרצה מהזמן החולף, אבל יהיה תמיד אל לא תכלית המתחדש, וזה בעל תכלית. ובהיות הענין כן, רצוני שמה שיתכן בו יותר מהזמן שיהיה נמצא בו העדר התכלית בכמות, והוא מהצד המתאחר, הוא בלתי אפשר שיהיה בלתי בעל תכלית, כל שכן שהוא בלתי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית בכמות.

ע״זונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, היה מחויב שיהיה בכאן מתנועע נצחי הוא מתנועע בתנועה מדובקת, כי התנועות הנכרכות לא יתכן בהם שיהיה מהם זמן מדובק נצחי, כמו שביאר הפלוסוף. ואם היה בכאן מתנועע נצחי, הנה ראוי שיהיה מתנועע בתנועה סבובית, כי לא ישלם ההתדבקות בתנועה הישרה. ואם היה הענין כן, יהיה המתנועע אשר בזה התאר הוא הגרם השמימיי, כי אין בכאן מתנועע אחר בזה התאר, והוא מבואר גם כן מענין הזמן שהוא סופר תנועת הגרם השמימיי בקודם ובמתאחר, כמו שהתבאר בספר השמע, ואף על פי שכבר אפשר שיצוייר הזמן בציירנו אותו משתי התנועות, וזה שהציור השלם לזמן במה שהוא אחד ומדובק לא יהיה אלא כאשר רק יוקש אל תנועת הגרם השמימיי, ואולם הגרם השמימיי כבר התבאר מענינו שהוא הווה, הנה אם כן יחויב שיהיה הזמן החולף בעל תכלית. ואין לאמור שיאמר כי מציאות הזמן החולף הוא בלתי נמצא, וזה כי מציאות הזמן אינו זולת זה המציאות, כי אי אפשר שימצא ממנו חלק רמוז אליו, והנה המציאות אשר לחלק הקרוב מהזמן החולף הוא המציאות אשר לזמן החולף בכללו.

ע״חואולם שהזמן מהנמצאות הוא מבואר, כי כבר ימצא בו הקודם והמתאחר, וזה לא יתכן שימצא אל מה שהוא העדר מוחלט. ועוד שהכל יאמרו בו שהוא בעל תכלית, או בלתי בעל תכלית, ואולם אלו התארים לא יתכן שיהיו אלא לדבר נמצא בעל שעור. ועוד שכבר יאמר בו רב, ומעט, וארוך, וקצר, וזה לא יתכן כי אם בבעל שעור.

ע״טוראוי שלא יעלם ממנו שהוא מחויב שימצאו בזמן סגולות המספר והשעור, אם סגולות המספר להיות ספירת התנועה בקודם ובמתאחר, ואם סגולות השיעור להיותו מתדבק. ולזה יאמר בו רב ומעט מצד היותו ספירה, ויאמר בו ארוך וקצר מצד היותו מתדבק. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיתחלק אל מה שיתחלק, כמו הענין בשעור. ויחויב בו שיהיה אפשר בו ההוספה אל לא תכלית, כמו הענין במספר ובשעור. והנה ראוי שיהיה ההוספה האפשרית בו מהצד המתאחר לבד, כמו הענין במספר. ובכאן התבאר שהוא מחויב שיהיה הזמן הווה במוחלט. והוא מה שכוננו באורו בזה הפרק.

פ׳יתבאר בו שהתנועה מחודשת.

פ״אוראוי שנחקור גם כן מענין התנועה אם היא מחודשת אחר שלא היתה נמצאת, או לא סרה ולא תסור, כמו שיאמר האומר בקדמות העולם.

פ״בונאמר שכבר יראה משני המופתים הראשונים שבארנו מהם שהזמן מחודש שהוא מחויב שתהיה התנועה מחודשת. וזה כי התנועה היא מהכמה, כמו שהזמן הוא מהכמה, והיא גם כן ממשיגי הגשם כמו הענין בזמן, אבל הזמן הוא מאוחר ממנה בזה הענין, כי התנועה תתן לזמן מה שיש לו מטבע הכמות מצד הקודם והמתאחר אשר בה, והזמן הוא ממשיגי הגשם באמצעות התנועה. ולזה הוא מבואר שהוא מחויב בתנועה שתהיה מחודשת. המשל שכבר נאמר כי מפני שהיתה התנועה מהכמה, והיה הכמה במה שהוא כמה בעל תכלית בכמות, הנה יחויב בתנועה שתהיה בעלת תכלית בכמות. וכן נאמר שהתנועה היא ממשיגי הגשם, והנה הגשם וכלאחד ממשיגיו הוא בעל תכלית בכמות, כמו שהתבאר במה שקדם, הנה אם כן יחויב שתהיה התנועה בעלת תכלית בכמות.

פ״גובזה הוא מבואר ששאר המופתים שחייבנו מהם בזמן שיהיה הווה יחויב גם כן בתנועה שתהיה הווה, כשנעתיק המאמר בהם אל התנועה. והמשל שכבר נאמר שאי אפשר שתהיה התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות, שאם היה אפשר זה, היה מספר סבובי הגלגל מהיר התנועה בלתי בעל תכלית, וכן מספר סבובי הגלגל מאוחר התנועה. ולפי שלא יהיה יותר רב מספר סבובי המהיר ממספר סבובי המאוחר, הנה לא יהיה בכאן בגלגלים מהירות ואיחור, וזה מבואר הבטול. ועוד כי מפני שהיה בכאן חלוף בתנועה המורכבת לככבים ההולכים נבוכים מפני תנועת החלוף אשר בהם, עד שיקרה להם גזורות בהיותם במאה ושמנים מעלה מתנועת החולף, הנה יקרה להם שיהיו סבוביהם ספורים מזה הצד, ומצד הרשמים המתחלפים שיקרו מהם בתקופה תקופה מתקופותיהם הארבע במה שבכאן. וכאשר היה מבואר שסבוביהם יהיו ספורים מזה הצד, והיה מבואר שכל מספר הוא בעל תכלית בהכרח, הוא מבואר שמספר הסבובים ההולכים הוא בהכרח בעל תכלית.

פ״דוכן נאמר שאי אפשר שיהיה כמות התנועה החולפת לאין תכלית, שאם היה אפשר, היה מתחייב שתהיה התנועה אשר התחדשה במה שעבר לגלגל הירח בעת הכנס הירח בצל הארץ בלתי בעל תכלית, ויחויב מזה שיהיה הירח לוקה תמיד במה שעבר מהזמן, ויחויבו מזה גם כן שאר הבטולים שחייבנו בזה המופת, אם הונח הזמן החולף בלתי בעל תכלית, וזה ממה שלא יקשה לעמוד עליו עם מה שקדם מהדברים.

פ״הוכן נאמר שאי אפשר שיהיה כמות התנועה החולפת בלתי בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאיזה חלק מהתנועה החולפת שיהיה הוא אפשר שיפול בו מתי מצד הזמן אשר תהיה בו התנועה ההיא על משל אחד. ולפי שאין שם מתי אין תכלית לו, הוא מבואר שאין שם חלקים מהתנועה החולפת יהיה מרחקו מהתנועה ההווה עתה תנועה בלתי בעלת תכלית. ואם הונחה התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית, יהיה יחס התנועה שלא יפול בה מתי אל התנועה שיתכן שיפול בה מתי יחס שאין לו תכלית. וכבר התבאר באיזה חלק שיהיה מהתנועה החולפת יפול בה מתי על משל אחד, זה חלוף בלתי אפשר, ולזה יחוייב שתהיה התנועה החולפת בעלת תכלית. וכן נאמר כי מפני שכמות התנועה מתהווה בהתהווה על נכחותה, הנה יחויב שיתוסף הכמות מה שהתמידה הויית התנועה. ואולם אם היתה התנועה בלתי בעלת תכלית במה שעבר, היה בלתי אפשר זה בה, ולזה יחויב שיהיה לתנועה התחלה.

פ״ווכן נאמר כי מפני שכל מה שיצא לפעל מהתנועה הוא משוער על נכחות התהוותו, והיה מבואר שהמשוער במה שהוא משוער הוא בעל תכלית, הנה יחויב שתהיה התנועה החולפת בעלת תכלית בכמות. וכן נאמר שאי אפשר שתהיה התנועה החולפת לאין תכלית, כי זה לא יתכן אלא בשנניח שיהיה לפני זאת התנועה הבעלת תכלית תנועה אחרת בעלת תכלית, וזה אל לא תכלית. ואם היה הענין כן, תהיה הויית התנועה מהצד הקודם, וזה מבואר הבטול, כי הכח בתנועה הוא מהצד המתאחר ממנה, לא מהצד הקודם. ועוד שאם היה זה כן, הנה כמות התנועה האמצעי בין כמות התנועה הבעלת תכלית ובין כמות התנועה הבלתי בעלת תכלית יצדק עליו שלילת שתי הקצוות, רוצה לומר שכבר יצדק עליו שאינו בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, וזה בתכלית הבטול. עם כי המאמר בשיתחדש בלתי בעל תכלית בכמות מהבעל תכלית בהתדבקם זה קודם זה הוא בתכלית הטול, וזה שכמו שלא יתחדש בחלוקה מהבעל שעור מה שאין שעור לו, כי המתחלק ישמור תמיד גדר הבעל שעור, כן לא יתחדש בדרך ההוספה מהבעל שעור מה שאין תכלית לשעורו, וזה כי אי אפשר בבעל שעור שישער הבלתי בעל שעור, ושיתחדש ממנו על צד ההתדבקות חלק אחר חלק, כמו שאי אפשר בנקודה שתשער הקו ושיתחדש ממנה על צד הדבקות חלק אחר חלק, וזה שכמו שהנקודה כל מה שתכפל לא תצא מגדר הנקודה, כי לא יתחדש ממנה כי אם דבר בלתי מתחלק, כן הבעל שעור כל מה שיכפל לא יצא המחובר מההכפל מגדר הבעל שעור, כי הוא תמיד לאין תכלית בעל תכלית עם זאת ההוספה, כמו שהתבאר במה שקדם.

פ״זוכן נאמר שאי אפשר שתהיה התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות, שאם היה אפשר זה, הנה יותר ראוי בה שתהיה לאין תכלית בכמות מהצד המתאחר, כי הוא הנמצא ממנה בכח הגמור, ומה שאין תכלית לו אם היה שימצא, הנה ימצא מצד הכח, כמו הענין בחלוקת המתדבק ובהוספת המספר. והנה יתבאר שהוא בלתי אפשר שתהיה בלתי בעל תכלית בכמות מהצד המתאחר, כמו שהתבאר זה בזמן, ולזה יתבאר שאין התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות.

פ״חוכן נאמר שאין התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות, שאם היה אפשר זה, הנה יותר ראוי בה שתהיה לאין תכלית בכמות מהצד המתאחר, כי הוא הנמצא ממנה בכח הגמור, ומה שאין תכלית לו אם היה שימצא, הנה ימצא מצד הכח, כמו הענין בחלוקת המתדבק ובהוספת המספר. והנה יתבאר שהוא בלתי אפשר שתהיה בלתי בעל תכלית בכמות מהצד המתאחר, כמו שהתבאר זה בזמן, ולזה יתבאר שאין התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות.

פ״טוכן נאמר שאין התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית, שאם היה אפשר זה, הנה יחויב שיהיה בכאן מתנועע קדמון הוא מתנועע בתנועה מדובקת, וזה כי התנועות הנכרכות, לא יתכן שיהיה מהם תנועה נצחית מדובקת, כמו שביאר הפלוסוף. ואם היה בכאן מתנועע בזה התאר, הנה ראוי שיהיה זה המתנועע הוא הגרם השמימיי, כי לא תמצא בכאן תנועה יתכן בה ההתדבקות זולת תנועת הגרם השמימיי, ואולם הגרם השמימיי אינו קדמון, כמו שהתבאר במה שקדם, ויחויב מזה שלא תהיה התנועה החולפת בלתי בעלת תכלית בכמות. ואין לאומר שיאמר כי התנועה החולפת היא דבר בלתי נמצא, וזה כי מציאות התנועה אינו דבר זות זה המציאות, כי אין בתנועה חלק ימצא בפעל, לפי שהתנועה תעדר על נכחות התהוותה, ועם זה הנה היא בכלל הנמצאות הטבעיות בהכרח, כמו שביאר הפלוסוף. ואם היתה התנועה מהנמצאות, הנה יותר ראוי שתהיה מהנמצאות מהצד החולף ממנה משתהיה מהנמצאות מהצד העתיד ממנה, כי הצד העתיד ממנה הוא נמצא בכח גמור, והצד החולף ממנה הוא פעל מה. ובזה האופן היתה התנועה שלמות מה שבכח מצד מה שהוא בכח, רצוני שהחולף ממנה הוא פעל מה, אלא שכבר יתחבר אליו הכח, כמו שהתבאר מגדר התנועה. ועוד שכבר ימשך מהתנועה שלמות אם במתנועע עצמו, כמו הענין בשנוי אעשר באיך, או בכמה, או באנה, או בדבר אחר תהיה התנועה בעבורו, כמו התנועה אשר בריחיים לטחון התבואה, או תנועת הקולמוס לעשות הספר, או תנועה הגרמים השמימיים להשלים מה שבכאן מהנמצאות. והנה התנועה החולפת יחוייב שייוחס לה מציאות מה מצד השלמות הנמשך ממנה אם במתנועע אם בזולתו, שהוא נמצא בהם בפעל, והוא הרושם המגיע להם מהתנועה. וזה ממה שיחייב שנשים התנועה החולפת נמצאת מציאות מה, והנה המציאות אשר לחלק הקרוב ממנה הוא המציאות אשר לכללה, כי היא כולה מדובקת ואחת, וזה מבואר מהביאור בעינו אשר בארנו זה בזמן.

צ׳יתבאר בו שהגלות הארץ מחודש.

צ״אוראוי שנחקור מהחלק הנגלה מהארץ אם הוא קדום, או מחודש, כי הוא מהענינים אשר מציאותם מדובק. וזה שאם היה אפשר שיפסד זה החלק ויקיף בו היסוד המימיי, יפסדו כל אלו הנמצאות השפלות הנולדות ממינם, ולא יתכן שישובו להתהוות על המנהג הטבעי, וזה שאנחנו נמצא שהאדם יהיה מהאדם, והשור מהשור ואילן התמר מאילן התמר, ולזה הוא מבואר שאם יפסד הנמצא מאלו המינים, לא יתכן שיתחדש על המנהג הטבעי מערוב היסודות, כמו שיתהוו ממנו שאר המינים, וזה מבואר למי שעיין בחכמה הטבעית. וכאשר התישב שזה החלק הנגלה מהארץ הוא מהדברים שמציאותם מדובק, מה שהתמידו מיני המורכבים מהיסודות אשר יתהוו בו להיות נמצאים, הנה ראוי שנחקור אם תמצא לה סגולה מסגולת ההווה אם לא.

צ״בונאמר שכבר יראה שהגלות זה החלק הוא לתכלית שיתהוו בו אלו הנמצאות השפלות, ושהוא דבר לא יתנהו טבע היסוד הארצי והמימיי, ולא טבע הגרמים השמימיים, כמו שיתבאר אחר זה. ובהיות הענין כן, הנה כבר נמצא להגלות הארץ כל הסגולות הנמצאות להווה במה שהוא הווה, וזה שהוא לתכלית, והוא ממה שלא יתן אותו טבעו, ולא יתן אותו גם מן טבע מה שיושפע אליו מהגרמים השמימיים, והוא גם כן נמצא בעבור זולתו. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה הגלות הארץ מחודש. ואמנם שהגלות הארץ הוא לתכלית, זה ממה שאין ספק בו, לפי שאנחנו נמצא בו תועלת עצום אל שיתהוו בו אלו הנמצאות השפלות, ומה שיתהוו בו אי אפשר שיהיו בקרי ובהזדמן, שאם היה הדבר כן, לא יתכן שימצא אלא במעט מהחלק הארצי ובחלק קטן מהזמן. ואמנם שלא יתן אותו טבע הארץ והמים הוא מבואר, כי כבר היה טבעם נותן שיהיו המים מקיפים היסוד הארצי מכל צדדיו. ואמנם שלא יתן אותו טבע מה שיושפע אליו מהככבים הוא מבואר ממה שאומר, וזה שכבר התבאר מן החוש שהחלק הנגלה מהארץ לא ימצא נגלה ממנו יותר משתים עשרה שעות, וזה דבר עמדו עליו מהלקויות הירחיים כאשר עמדו עליהם המזרחיים והמערביים. והוא מבואר שאיזה מהככבים שייוחס אליו זה הפעל, הוא ראוי שישים נגלה תחתיו מהארץ עשרים וארבע שעות, כי הפעל המגיע מהככב ההוא או מהככבים ההם ברוחב אחד מהארץ, והוא אחד בעינו, וזה מבואר מאד, וכל שכן עם מה שקדם מזה במאמר החמישי מזה הספר. וכאשר התישב זה כלו, הוא מבואר ממה שקדם שכבר יחויב שיהיה החלק הנגלה מהארץ מחודש. וזה שאי אפשר שנאמר שישפע תמיד מציאותו מהסבה הפועלת אותו, וזה לשתי סבות, אם מפני שאין בכאן מי שייוחס לו תמיד זה הנגוב לזה החלק מהארץ, כמו שבארנו, והשנית כי הוא מבואר שזה החלק הנגלה מהארץ הוא יותר גבוה משאר חלקי הארץ אשר יקיף בה היסוד המימיי, ואם לא, הנה יהיה הים יותר גבוה מהחלק הנגלה מהארץ אשר יקיף בהם, וזה מבואר הבטול, אם מצד החוש, אם מצד העיון, וזה שכבר היה מחויב אם היה הענין כן, שיגר היסוד המימיי אל החלק הנגלה מהארץ שהוא שפל ממנו, כמו שיתן טבע המים שיהיו נגרים אל המקומות השפלים מהמקום אשר הם בו. וכאשר התישב שזה החלק הנגלה מהארץ הוא יותר גבוה משאר חלקי הארץ, הוא מבואר שכבר יחויב, אם הנחנו בכאן סבה פועלת תמיד, שיתהווה תמיד מה שהיה ממנו יותר גבוה משאר חלקי הארץ מלא דבר ויפסד אל לא לדבר, וזה בכל עתה ועתה, ויחויב גם כן שיהיה הזמן מחובר מעתות, וזה מבואר ממה שקדם. וכאשר היה זה כלו שקר, הוא מבואר שהוא מחויב שיהיה הגלות הארץ מחודש מפעולת פועל בהתחלת הכנסו במציאותו, כי אי אפשר שיהיה שופע מציאותו תמיד מהפועל אותו, כמו שבארנו. והנה יהיו הגרמים השמימיים שומרים זה המקום באופן שזכרנו במה שקדם. והוא מבואר שכאשר הונח מציאות זה המקום מסבה פועלת, והונחה סבת שמירתו הככבים, לא יקרה מזה ספק למה לא יהיה נגלה מהארץ עשרים וארבע שעות, ושה מבואר בנפשו.

צ״גובכאן התבאר מענין הגלות הארץ שהוא מחויב שיהיה מחודש בשלשה צדדים מהמופת. וכאשר התבאר שהוא מחודש, יתבאר בקלות שהעולם בכללו מחודש. וזה שאם הנחנו הגרמים השמימיים נמצאים מקדם, והיסודות הארבעה, הנה יהיה בכאן אפשרות בזה החלק שיגלה זמן אין תכלית לו, וזה דבר מבואר שהוא שקר. עם מה שישיג זאת ההנחה מהבטול שיהיה לגרמים השמימיים כלים להשפיע בכאן אלו הנמצאות השפלות, ולא יושפע מהם דבר מהנמצאות האלו בזמן שאין לו תכלית, ותהיה תנועתם לבטלה, כי תנועתם היא כדי שיושפע ממנה מה שבכאן מהנמצאות, כמו שהתבאר במה שקדם, וזה דבר בתכלית הבטול, רצוני שתהיה תנועת אלו הגרמים הנכבדים לבטלה זמן שאין לו תכלית, ולזה יחויב מזה שיהיה העולם בכללו מחודש.

צ״דוראוי שלא יעלם ממנו שכבר שער בזה הפלוסוף באופן מה, ולזה חתר שיתן בזה סבה מצד טבע המציאות, ואמר שהסבה בזה הוא חום השמש בזה המקום, כי היה מדרך החום שינגב הלחות והוא מבואר שאי אפשר שישלם מזאת הסבה מציאות זה החלק הנגלה מהארץ, וזה שחום השמש גם כן גובר בפאה הדרומית, כמו שגובר בפאה הצפונית, או יותר מזה מפני יציאת מרכזו ממרכז העולם. ובהיות הענין כן, הנה יחויב, אם היתה זאת הסבה צודקת, שיהיה החלק הדרומי נגלה גם כן, ויחויב מזה שתהיה הארץ נגלית בכללה לבד מעט משני צדדי הצפון והדרום, וזה שקר אם מצד החוש, אם מצד היון. אמנם שהוא שקר מצד החוש, כי לא נמצא בחוש נגלה ממנה באורך יותר משתים עשרה שעות. ואמנם שהוא שקר מצד העיון, הואר מבואר, כמו שיאמר אבן רשד, שאם היה הדבר כן, לא יהיה למים יחס אצל אחד משאר היסודות, והיה ראוי, כשיגבר היסוד שהוא הפך לזה היסוד עליו, שיפסידהו, כמשפט כל הפך שמפסיד הפכו כשיגבר עליו. ולזה הוסיף אבן רשד בזאת הסבה אשר זכרה הפלוסוף בכאן רבוי הככבים אשר הם בזאת הפאה הצפונית אשר שם הישוב, ואמר שהסבה בזה הוא חום השמש עם מה שהתמזגה מחום שאר הככבים אשר הם בזה המקום הצפוני, כי הוא מבואר כי בפאה הצפונית ימצא מהככבים יותר ממה שימצא מהם בפאה הדרומית, וזה יתבאר מהמספר אשר עמדו עליו מהם חכמי התכונה, ולזה יאמר שהפאה הדרומית בלתי נגלית, ואם חום השמש שם יותר. ונטמר שכבר יחויב גם כן, אם היתה הסבה בזה מה שאמר אותו אבן רשד, שיהיה הפאה הנגלה מהארץ נגלה באורך עשרים וארבע שעות, וזה דבר בלתי נמצא כן.

צ״הועוד יתחדש ספק על הסבה אשר נתנוה בזה, והוא מבואר שלא יספק הנגוב אשר יהיה מהחום כשיפעל הגלות מהארץ, וזה שכבר יחויב עם זה שיושפע ממנו טבע מיוחד מתמיד זה החלק הנגלה מהארץ יותר גבוה משאר חלקי הארץ, והנה הויית היסוד הארצי אינו מיוחס אל החום, אבל הוא מיוחס אל הקור, וזה דבר מבואר מאד למי שעיין בטבעיות. ואם אמר אומר שבכאן ככבים אחרים יפעלו זה מצד הקרירות השופע מהם באמצעות זהרם, הנה עם זה ישאר הספק הקודם בעינו, והוא שכבר היה מחויב מזה שיהיה החלק הנגלה מהארץ נגלה באורך עשרים וארבע שעות.

צ״וובכאן התבאר לנו במה שאין ספק בו שאי אפשר שישלם הגלות הארץ לא מפני טבע היסוד הארצי והמימיי ולא מפני מה שיושפע להם מהככבים באמצעות נצוציהם, ולזה הוא מבואר שהגלות הארץ הוא מחודש בהכרח. אלא שכאשר הונח הענין כן, יתחדש מזה ספק עצום, והוא שכבר יתחייב מזה שיהיו אלו הדברים אשר בכאן מחודשים במוחלט, ובהיות הענין כן, הנה לא אשער איך יתהוו המינים הנולדים ממינם, וזה שכאשר נניחם מחודשים במוחלט בזה האופן, הנה יחויב שיהיה התחלת חדושם מזולת מינם, וזה מבואר הבטול למי שעיין בטבעיות. ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שאין ראוי שתוקש ההוייה הכללית להויית החלקית, וזה כי ההוייה החלקית יחויב שיהיה הכל אשר הוא חלק ממנו נמצא תחלה, ולא יחויב זה בהוייה הכוללת. ועוד כי כבר התבאר מענין הויית השמים שזאת ההוייה הכללית היא מיוחסת אל הרצון והבחירה, לא אל הטבע, ולזה היה אפשר שיהיו בגרמים השמימיים צורות מתחלפות עם היותם כלם מטבע אחד. ואם היה אפשר זה בגרמים השמימיים שאין בכאן דבר יתכן שיתחלפו בו גרמיהם בטבעם, כל שכן שזה אפשר באלו הדברים אשר בכאן שאפשר שיתחלפו גרמיהם בטבעם מצד היחסים המתחלפים שיקרו ליסודות אשר הורכבו מהם מהערוב וההתמזגות. ובכאן הותר זה הספק. והתבאר גם כן מזה הצד שההוייה אשר התחלתה הרצון והבחירה היא קודמת לההוייה אשר התחלתה הטבע. והנה שם בהם הבורא בעת התהוותם התחלה אשר יהיה בהם כמותם במין, כדי שישמר מציאותם לפי מה שאפשר, כי מפני שהיה בלתי אפשר בהם שיהיו נשארים באיש, הוכנה להם השמירה במין על זה האופן. ישתבח יוצר הכל אשר לא יושג יכולתו וחכמתו.

צ״זנחקור בו אם יחויב שיהיה העלם הזה הווה מפני מה שטען בזה יחני המדקדק, מפני המנע מציאות כחבלתי בעל תכלית בגשם בעל תכלית.

צ״חולפי שכבר זכרנו במה שקדם כי יחני המדקדק חשב לבאר מדברי הפלוסוף שהעולם הוא מחודש, ראוי הנה שנחקור בכאן אם מה שחייבו מזה יחני המדקדק הוא צודק, אם לא.

צ״טונאמר שהפלוסוף כבר באר, לפי מה שיחשב, שאי אפשר שימצא כח בלתי בעל תכלית בגשם בעל תכלית. ובהיות הענין כן, והיו השמים גשם בעל תכלית, הוא מבואר לפי זה המאמר שאי אפשר שיהיה לו כח בלתי בעל תכלית, ולזה חייב יחני המדקדק שיהיה הגרם השמימיי נפסד, ושתהיה תנועתו נפסקת. והנה החכם אבן רשד חשב להתיר זה הספק בשאמר שאין לגרם השמימיי כח כי אם באנה, ולזה איננו מחויב שיפסד, אבל הוא מחויב לו מצד עצמו שתפסק תנועתו, ותהיה תמידית ונצחית מפני הכח המניע שאינו בגשם שהוא לבלתי תכלית. וזה דבר אפשר אצל אבן רשד בתנועה, כי היא לדבר המתנועע מצד המניע, ולזה יתכן שתהיה אפשרית מצד עצם המתנועע, ותהיה נצחית בבחינת סבתה שהוא נבדל, ולזה יהיה כחו לאין תכלית.

ק׳ונאמר כי כאשר הונח כן, רצוני שיהיה האפשרות אשר במתנועע להתנועע בעל תכלית, הנה יהיה למתנועע לאות אחר אשר הגיע אל גבולו מהתנועה, ולזה תהיה תנועתו נפסקת מצד טבעו, כי הפסק תנועת המתנועע יהיה בהכרח מצד הלאות אשר יקרה לו מצד כח המניע. והמשל כי המנגן יתנועעו אבריו אשר ינגן בהם מהשיר המצויר בנפשו, וכאשר התמידו שיעור מה בזאת התנועה יקרה להם לאות ויגיעה, עם היות המניע נשאר על ענינו, והוא הציור אשר לו בשיר. ובהיות הענין כן, הנה יחויב מזה שתהיה תנועתו נפסקת, האלהים, אם לא נניח שהמניע יכריחהו להתנועע על צד שיניע גשם אחר גשם ממשש אותו, וזה מבואר הבטול. והוא מבואר גם כן, שכאשר הונח הענין בזאת התנועה על זה האופן, הנה תהיה תמיד תנועת הגרמים השמימיים בלתי אפשרית מצד עצמם, ומחוייבת מצד סבתם, ותהיה אם כן תנועתם תמיד מוכרחת על צד האונס. וזה שכאשר הונח הזמן החולף בלתי בעל תכלית, הנה יחויב בכל חלק מהתנועה אשר לגרמים שתקדם לו תנועה יותר גדולה לאין תכלית מהתנועה אשר להם אפשרית מצד עצמם להתנועע בה, ולזה תהיה כל התנועה אשר יתנועע בה על צד ההכרח והאונס, לפי שאין להם מצד עצמם אפשרות להתנועע בה, וזה בתכלית הבטול, כי לא ימצא בדברים הטבעיים דבר בזה התאר, כל שכן שאי אפשר בו שיהיה מתמיד. ועוד שזאת התנועה היא לגרמים השמימיים על צד הציור וההשגה, כמו שקדם, ולזה הוא מבואר שלא יניעם מניעיהם על דרך ההכרח והאונס, אבל על דרך הבחירה והתשוקה. ובהיות הענין כן, הנה לא ישים תנועתם תמידית הכח המניע, אבל תשים תנועתם תמידית תשוקתם ובחירתם להתנועע, לפי מה שיחייבהו הציור ההוא. וכאשר נניח האפשרות אשר להם על התנועה בעל תכלית, הנה יחויב מזה שתפסד תנועתם. וזה שאנחנו נראה באופן כולל שהכחות אשר יגיעו מהצורות המניעות לא תפסד תנועתם מצדם, אבל מצד המתנועע, והמשל שהנפש שהיא המניעה באדם תהיה תמיד בענין אחד, ויקרה לה מצד חולשת כליה שתפסד הנעתה, ולא יקרה לה זה מצד הכלות בזה, כי כבר יהיה בזה האון שיהיה בעת הנעתה ותפסק עם זה הנעתה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהפסק התנועה הוא מפני המתנועע, לא מפני המניע, ולזה לא הודחנו כלום לצאת מזה הספק כשהנחנו המניע בלתי כח בגשם.

100

ק״אוהנה יתבאר לך שהפלוסוף יראה שכבר אפשר בגרמים השמימיים שישיגם לאות ממה שנתן מהסבה בשהגלגל העליון יהיו בו ככבים רבים ובמה שלמטה ממנו לא יהיה בגלגל האחד כי אם ככב אחד, וזה שהוא אמר שהסבה בזה שאם היה באלו הגלגלים ככבים יותר, היה משיג הגלגל העליון לאות בהניעו אותם. הנה לא אדע, אם היה מדרך זאת התנועה הסבובית שהיא מסכמת לטבע הגלגלים שימשך ממנה לאות ויגיעה, איך יקרה מזה הענין לאות לגלגל העליון, כל שכן עם מה שהבין אבן רשד מענין זאת התנועה היומית שהיא לשאר הגלגלים המתנועעים בה על צד התשוקה והבחירה, וזה שכאשר הונח העין כן, לא יתכן שיצויר שיהיה לגלגל העליון לאות ויגיעה מזה הצד, וזה כי החשוק לא ילאה כאשר התנועעו שאר הדברים ממנו, אבל יהיה הלאות דבק למתנועע. והנה בארנו במה שקדם מה שיש בזאת הסבה שנתן הפלוסוף בכאן מהספק העצום, אבל אמנם זכרנו זה בכאן לבאר שהפלוסוף לא ירחיק שלא יהיה אפשר שיהיה לגרמים השמימיים לאות בזאת התנועה הסבובית אשר יתנועע בה. וכבר אפשר שנבאר חיוב זה מצד עצם מאמרו, וזה שכאשר הנחנו שאם היה בגלגל השמש, דרך משל, שני ככבים, היה משיג הגלגל העליון לאות בהנעתו אותו, הנה לא ימנע אם שיהיה זה הלאות באופן שיוכל על הנעתו זמן מה, או שיהיה באופן שלא יוכל על הנעתו כלל. ואם אמרנו שיוכל על הנעתו זמן מה ואחר כך תפסק תנועתו מצד הלאות, הוא מבואר ממה שנאמר בזה בספר השמע שזה הגלגל יוכל על הנעת גלגל השמש, כשלא היה בו כי אם ככב אחד, זמן יותר ארוך ממנו ביחס המתנועע אל המתנועע, ולזה יחוייב שתהיה הנעת הגלגל העליון שאר הגלגלים אשר תחתיו נפסקת. ואם אמרנו שהלאות יהיה באופן שלא יוכל על הנעתו כלל, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שלא יוכל הגלגל העליון על העת גלגל השמש, כשהונח שלא יהיה בו כי אם ככב אחד, אם לא זמן יותר קצר מהזמן אשר היה אפשר לו להניע אותו לפי ההנחה הראשונה. והמשל כי מי שיוכל להניע ארבעה ככרים חצי שעה יוכל יותר להניע שני ככרים ממי שלא יוכל להניע ארבעה ככרים כלל, והנה יחס הזמן אל הזמן כיחס הכח אל הכח. ואם הודינו שהלאות אשר למתנועע לא יפסיק התנועה, לפי שהמניע ישימה תמידית מפני הכח שיש לו שאין לו תכלית, הנה מה ענין הסבה אשר נתן בזה הפלוסוף, מי יתן ואדע, וזה שאף על פי שישיג הגלגל העליון לאות, לא תפסק תנועתו וכשלא תפסק תנועתו, הוא מבואר שלא תפסק הנעתו.

101

ק״בובכאן התבאר לך במה שאין ספק בו שכבר יחויב מדברי הפלוסוף בזה המקום שתהיה תנועת הגרמים השמימיים נפסקת, כמו שיאמר יחני המדקדק. אלא שכאשר הסתכלנו בזה לפי הענין בעצמו, לא נמצא שיהיה מזה מופת על חדוש העולם, וזה שכבר בארנו במה שקדם שאיננו מחויב שלא נמצא בגשם בעל תכלית כח על ההנעה לאין תכלית, כשלא היה למתנועע ממנו טבע מקביל לזאת התנועה, כל מה שהתמיד להיות היחס אשר בין המניע והמתנועע נשאר. ולזה הוא מבואר שכבר יתכן שלא תפסק תנועת הגלגלים, כי אין להם טבע מקביל לזאת התנועה אשר יתנועעו בה, והיחס אשר בין המניע והמתנועע הוא תמיד בהם אחד, כי אינם בעלי מזג, ואין להם הפך. והוא מה שכווננו באורו בזה הפרק.

102

ק״גנזכור בו ראיה תוסיף גלוי ושלמות על מה שבארנו מחדוש העולם.

103

ק״דוממה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שהתבאר מענין חדוש העולם הוא, שאנחנו נמצא כל מה שחובר בחכמות הוא חדש בא מקרוב, ונמצא הראשונים אמרו בחכמה חכמה דבר מה, ואחר כן נשלמה באורך הזמן, עד שבכאן חכמה לא נמצא השלמות בה עד הפלוסוף, ובכאן חכמה לא נמצא השלמות בה עד גליונוס, ובכאן חכמה לא מצאנו השלמות בה לאחד מהקודמים, והיא חכמת הככבים, עד שהחכמה שתצטרך זמן יותר ארוך להשלמתה מצד מה שתצטרך שתעמוד עליו מן החוש נמצא השלמות בה יותר מאוחר. וזה שהחכמות הלמודיות, כמו ההנדסה והמספר, נמצאם קודמות יותר משאר החכמות, כי הקודמים לארסטוטלוס כבר אמרו בהם מאמר שלם, לפי מה שיראה שסופר מהם, ואולם החכמה הטבעית, להצטרכה יותר אל החוש, היה השלמות בה יותר מאוחר. והנה מלאכת הרפואה היא צריכה יותר אל החוש, ובפרט במה שיודע בה בנסיון ובמה שיודע בה מהנתוח, ולזה היה השלמות בה יותר מאוחר. ואולם חכמת הככבים, להצטרכה אל החוש באופן שלא יתכן שישלם לה ממנו זה כי אם בזמן ארוך אורך נפלא, היה שלמותא יותר מאוחר. ולפי שאלו החכמות הולכות לאדם מדרגת השלמות, והוא משתוקק להם בטבע, הנה לא יתכן שיאמר שיהיה המין האנושי קדום, ואלו החכמות מחודשות להם מזמן קרוב, שאם היה הדבר כן, היה בכאן אפשרות לא יצא לפעל כי אם בזמן בלתי בעל תכלית, עם היות שם כלים טבעיים רבים להוצאתו אל הפעל והיות תשוקת האנשים בטבע בהוצאתו אל הפעל חזקה מאד, וזה מבואר הבטול. וכבר יראה זה גם כן מענין התורה האלהית אשר נמצאה מתפשטת היום בכלל האומות שיהיה חדושה מזמן קרוב. ואם היה העולם קדום, היה ראוי שיהיה התחדשותה קודם זה, אמר אבל הוא ראוי שתהיה קודם זה הזמן אשר אנחנו בו זמן שאין לו תכלית. וכבר נמצא גם כן בה דומה למה שמצאנוהו בחכמות, והוא שהנמוסים אשר היו קודמים לה היו חסרים מאד, עד שהגיע זה הנמוס התוריי האלהי ביותר שלם שאפשר, כמו שיתבאר למי שיבין ענינו. והנה החלונו לבאר ממנו זה במה שלא יסופק בו לאחד מבעלי העיון, וזה אמנם הוא בפירושנו לדברי התורה. וכן נראה הענין גם כן מענין הלשונות, וזה שהלשונות יראה מענינם שהם הסכמיים, לא טבעיים, וזה שאם היו טבעיים כצהלה לסוס והנערה לחמור, היה מתחייב אחד משני דברים, אם שיהיה המין האנושי נחלק למינים, לפי התחלף הלשונות, או שיהיו הלשונות מתחלפים מצד התחלף האקלימים. וואלם שיהיה המין האנושי נחלק למינים לפי התחלף הלשונות הוא שקר מבואר, לפי שכבר יתחייב מזה שלא ישוב איש מלשון אחד מדבר בלשון אחר ויהיה נעדר הלשון ההוא אשר היה לו בטבע אחר שהיא סגולה נמצאת במינו, וזה שקר לפי מה שהתבאר מן החוש, וזה שאנחנו נראה אנשים מלשון אחד ישתקעו בין אנשי לשון אחר, וישוב זרעם להיות מדבר בלשון ההוא ויעדר מהם לשון מולידם. ואולם שיהיו הלשונות לפי האקלמים הוא שקר גם כן, לפי שכבר היה מתחייב מזה שידברו בטבע בלשון ההוא המיוחס לאקלים אחד כל הבאים שם מהאנשים. ועוד שלפי האקלים אמנם יתכן שיתחייב מהירות התנועה ואיחורה בלשון, לפי התחלף טבע אקלים אקלים, לא רושם השמות והפועלים באלו האותיות הרמוז אליהן. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהלשונות אינם טבעיים, ולזה יחויב שיהיו הסכמיים. והוא מבואר שכבר יחויב שיהיו המסכימים קודמים ללשון בזמן. ואם היה להם לשון אחר קודם, יהיה מתחייב בו גם כן מה שחייבנוהו, רצוני שכבר יחויב שיהיה הסכמיי, ושיהיו המסכימים קודם ללשון ההוא בזמן. ואין לאומר שיאמר שיהיה להם בזה האופן לשון לפני לשון אל לא תכלית. וזה כי מפני שכבר התבאר מענין הלשון שהוא הסכמיי, הנה לא יתכן שיסכימו אומה מהאומות יחד לשנות לשונם, אחר שלא יתכן שתהיה שם סבה תביאם אל זה, והוא מגונה מאד שיאמר שיסכימו אומה מהאומות יחד בדבר לבטלה, כל שכן שיהיה זה פעמים אין תכלית להם בכל אחד מהלשונות. ועוד שהלשונות לא הורגשו מעולם משתנים זה השנוי בזה הזמן הארוך אשר העתקו אלינו קורותיו, רוצה לומר שיקוו אנשים יבטלו לשונם ויחדשו להם לשון אחר. כל שכן שאין ראוי זה מצד מה שיקרה מההפסד לאומה ההיא בזה הפעל, וזה כי בעבור שיחויב בחכמים שבדור ודור שיחברו חבורים וספרים בחכמות ובנמוסים להשלים בעלי הבריאה החסרה ולהיישירם אל ההצלחה, אין ספק שהכלל לא יסכימו לבטל הלשון ולמנוע התועלת בספרים ההם מהבאים אחריהם. הנה אם כן הוא מבואר שאין ראוי שלא יהיה לשון אחר קודם אלו הלשונות, והם מחודשים בהכרח כמו שקדם. ואולם המין האנושי הוא מבואר שהוא מצטרך ללשון להעמיד אישיו ומיניו הזמן האפשרי, לפי שהוא מדיני בטבע, כי היה המצטרך אליו בעמידתו לא ישלם אלא במלאכות רבות, ולזה יחויב שיהיה לאנשי המדינה לשון ישאלו בו קצתם לקצת מה שיצטרך להם לקיום גופם ולהגיעם אל השלמות האנושי כפי מה שאפשר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהוא רחוק שימצא המין האנושי זמן שאין לו תכלית בזולת לשון, ולזה יחויב שיקדם מציאותו ללשון זמן שיש לו תכלית, ומה שיקדם זמן שיש לו תכלית למחודש הוא מחודש בהכרח. הנה אם כן יהיה המין האנושי מחודש במוחלט.

104

ק״הוראוי שתדע כי הפלוסוף הרגיש בזה כלו הרגש מה, ולזה אמר בספר אותות השמים כי אפשר שתשוב היבשה ים והים יבשה, ולזה יתחלפו הלשונות והכתיבות, ויתכן שיהיו נמצאים הספרים, ולא ימצא מי שידע לקרא אותם. ולזאת הסבה גם כן יראה הפלוסוף שיתחדשו החכמות האנושיות בבא זה אחר סור זה פעמים אין תכלית להם, כמו שאמר זה בבאור במה שאחר הטבע ובזולת המקום ההוא מהחכמה הטבעית. ועם כל זה לא תועיל כלום במה שלקחנו מאלו הענינים ראיה על חדוש העולם, וזה שהוא רחוק שתאבד בזה האופן אומה מהאומה יחד. וגם כן הנה אם תאבד בכללה, לא יתחדש בזה לשון אחר. ואם לא תאבד בכללה, הנה הנשארים ידברו בלשונם בהכרח, או אם יגלו בין אנשים לשון אחר, הנה ידברו הבאים אחריהם בלשון ההוא, ולא יתחדש בזה לשון. ועוד שיחויב לפי זאת ההנחה שיתמעטי הלשונות תמיד, ויחויב מזה שלא ישאר כי אם לשון אחד בזה הזמן הארוך שאין לו תכלית, וזה שקר. וגם כן הנה יחויב בלשונות הנשארים שיהיו מחודשים, ושיהיו המסכימים קודם להם בזמן שיש לו תכלית, ויחויב מזה שיהיה המין האנושי מחודש במוחלט, וזה כי כבר ישלם ממה שאמר הפלוסוף סבת הפסד הלשונות, לא סבת הוייתם, וזה מבואר בנפשו. וכן יראה גם כן מענין החכמות, וזה שאם הודינו שכבר יפסדו הלשונות, הנה יחויב בלשונות הנשארים שיהיו לחכמות הנמצאות להם זמן שיש לו תכלית, ואף על פי שנודה ששאר הלשונות נפסדו ונפסדו בהפסדם החכמות אשר המציאום. ועוד שלא יחויב מהפסדם הפסד החכמות אשר המציאום, וזה שאנחנו נראה בחכמות הנשלמות הם מתפשטות בכל האומות, כמו הענין בחכמת ארסטוטלוס ובכחמת גלינוס ושאר החכמות אשר יחשב בהם שיהיו שלמות, כמו זה הענין בחכמת בטלמיוס בתכונת הגלגלים, וכמו שנמצא הענין מתורתנו התמימה, עד שלא יתכן באלו שיפסדו, אם לא יפסד המין האנושי בכללו, ואמנם היה זה כן, כי מפני שהיתה תשוקת האדם בטבע להשגת חכמה, כי היא שלמותו והצלחתו, ישתדלו להעתיק להם אלו החכמות אל לשונם, עד שיתפשטו בזה האופן בכל הלשונות. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר תהיה מאלו הענינים אשר זכרנו בזה הפרק ראיה חזקה על שהעולם מחודש, וזה מסגולת האמת שהוא מסכים לעצמו מכל צד.

105

ק״ויתבאר בו שאי אפשר בעולם שיפסד.

106

ק״זואחר שהתבאר מכל אלו הדברים הקודמים שהוא מחויב בעולם שיהיה הווה, הנה ראוי שנחקור אם אפשר בו ההפסד, אם לא, ולזה נחקור תחלה מה הם סבות ההפסד.

107

ק״חונאמר שההפסד הטבעי יהיה לדבר הנפסד בטבע מצד החמר, לא מצד הצורה, כי הצורה היא אשר תשתדל לשמור מציאות הנמצא בעל הצורה כפי מה שאפשר, כמו שהתבאר בטבעיות. וההפסד הזה יהיה כאשר יגברו הכחות המתפעלות על הפועלות, וזה אמנם יתכן שימצא לבד בדבר שיש לו הפך, או הוא עם זה מורכב מהפכים, כי היה מדרך ההפך שיפסיד הפכו. וכאשר התישב זה, והיה מבואר שאין לגרם השמימיי הפך ואינו מורכב מהפכים, הוא מבואר שאי אפשר בגרם השמימיי שיפסד, כי אין לו מצד החומר סבת ההפסד, ואין מדרך הצורה שתהיה מפסדת, אבל היא אשר תתן הטוב והשלמות לדבר בעל הצורה כפי מה שאפשר. וכאשר היה הגרם השמימיי בלתי נפסד, הוא מבואר שאי אפשר בעולם שיפסד, כי הגרמים השמימיים ישפעו בכאן מה שישלימו בו אלו ההויות מה שהתמידו נמצאים, ולזה היה זה המציאות השפל גם כן בלתי נפסד.

108

ק״טוכבר יספק מספק ויאמר שמזה המופת יתבאר שאין העולם נפסד בטבע, כי אין לו סבות ההפסד, ומה שאין לו סבות ההפסד אי אפשר שיפסד. אבל מה זה ימנע היותו נפסד בכונה ורצון, כמו שהונח הווה בכוונה ורצון, וזה שהדבר כבר יפסד ברצון, ואם לא יתן טבעו שיפסד בעת ההוא, וזה שהאומן יפסיד התיבה כאשר ירצה ויעשה ממנה כסא. ונאמר כי מה שהונח מההוייה הרצונית אשר לא תאות לפי הטבע חייב אותו מה שנמצאהו מענין הככבים ושאר מה שבשמים, שאי אפשר התהוותו כי אם אל הרצון, ואולם ההפסד לא יכריחנו דבר להניח אותו אם לא יחייבהו הטבע. ועוד כי ההוייה היא מה שדרכו שייוחס לפועל, ואין הענין כן בהפסד, כמו שהתבאר במה שקדם. ועוד כי כאשר חקרנו בהפסד אשר יהיה בזה האופן, נמצאהו אם לכוין אל הטוב והשלמות, אם לכוין אל ההפסד וההשחתה, כמו שיקרה זה לקצת האנשים רעי התכונה שישחיתו הדברים בחמתם להנקם בו מאויביהם, או להיותם שמחים בהשחתה מפני רוע תכונתם. ואשר יהיה לכוין אל הטוב והשלמות יהיה באחד משני פנים, אם שיפסיד הדברלתת לו צורה יותר שלמה, או שיפסדהו לעשות ממנו מה שיצטרך אליו יותר. והמשל שכבר יתיך האומן הגביע, כאשר היתה מתמונתו בלתי נאותה, לעשותו בתמונה אחרת יותר שלמה, או לעשות ממנו כלי אחר יותר נכבד מהגביע, וכבר יתכן שיתיך אותו לעשותו ממנו כלי פחות ממנו, מפני היותו צריך אל הכלי ההוא בכזה העת. וכאשר היה זה כלו מבואר מענין ההפסד המגיע בכונה ורצון שהוא יהיה בהכרח לאחד מאלו הסבות אשר קדם זכרם, הנה כאשר יתבאר שאין דבר מאלו הסבות אפשרי בשם יתברך, יתבאר שאי אפשר בעולם שיהיה נפסד בכונה ורצון. וזה ממה שיתבאר בקלות, וזה שאין ראוי שניחס אל השם יתברך הפועל המגונה אשר יעשוהו פחותי האנשים שיפסידו לכוין אל ההשחתה וההפסד, אבל נמצאהו פועל הטוב והשלמות בתכלית מה שאפשר. ולא יתכן שיכעס, כי אין לו סבות בכעס. וכן לא יתכן שיעשה זה להנקם מהאויב, וזה ממה שלא יצטרך אל באור למעיין בזה הספר. וכן נאמר שאי אפשר שיאמר שיפסד השם יתברך זה העולם לעשות ממנו עולם אחר יותר שלם, שאם היה הדבר כן, הנה לא אשער מה הסבה אשר מנעתהו לתת לו זאת הצורה בהוייו אותו, האם שם מונע ימנעהו, או התחדש לו ידיעה, הנה זה כלו מבואר הבטול בשם יתברך, וזה שאי אפשר שתתחדש לו ידיעה, כי אם היה אפשר זה, היה משתנה בעצמותו, וזה שקר. ואי אפשר שיונח שם גם כן מונע ימנעהו, כי הוא בתכלית העוצם והיכולת לתת מהטוב והשלמות לנמצאות מה שאפשר, וזה מבואר למי שעיין בדברים הטבעיים ובאופן תכלית העוצם והיכולת אשר ימצא בבריאתם לתת להם מהטוב והשלמות בתכלית מה שאפשר. ובכלל הנה אם היה שם מונע, הנה יהיה זה אם מצד החמר, או מצד דבר מחוץ. ואי אפשר שיונח מצד החמר, שאנחנו נמצאהו מושל עליו ומניע אותו אל כל אשר יחפוץ. עד שכבר ישלים בו מה שאפשר שיהיה מן ההויות. ואי אפשר גם כן שיונח זה מצד דבר מחוץ, שאם היה זה כן, הנה לא יתכן שיהיה אלא כשיהיה למונע ההוא שולטנות ושררה על השם יתברך, ויכריחהו לעשות העולם באופן שלא יהיה בו מהשלמות מה שאפשר, כי אין השם יתברך בעל גשם שיוכל אחר למנוע אותו מעשות מה שירצה, כמו שאפשר זה באדם שיאסרו ידיו, דרך משל, וימנעוהו מעשות פעולתו. ואם היה לאחד שולטנות עליו ושררה, הנה אי אפשר שיהיה גשם, ולא בעל גשם, כי יהיה הנמצא החסר מושל על הנמצא השלם, ואין בכאן גם כן צד יהיה אפשר בו לגשם או לבעל גשם למנוע פעל הנבדל, ולזה יחויב, אם היה אפשר זה, שיהיה המונע ההוא שכל נדל. ולא יצוייר שיהיה זה הפעל ממנו על צד האונס וההכרח, אבל על צד התשוקה, כאלו תאמר שישתוקק השם יתברך אל הנמוס אשר בנפש השכל ההוא תשוקה תמנעהו משיחדש מה שאפשר שיתחדש מהנמוס אשר בנפשו, וזה דבר מבואר הבטול, רוצה לומר שלא יהיה תשוקת השם יתברך אל מה שהוא יותר נכבד, עם מה שנראה מהשלמות בפעולותיו. ועוד שכבר יתחייב מזה שיהיה השם יתברך מורכב משני אלו הנמוסים, כי כל אחד מהם מושכל אצלו בהכרח לפי זאת ההנחה, ויהיה השם יתברך הרבה בפעל, כי אין בכאן דבר ישים אלו הנמוסים אחד במספר, כי אינם מתאחדים בשיהיה קצתם שלמות לקצת, וזה מבואר מאד. ועוד שאם היה הענין כן, הנה ישאר זה העלם החסר לנצח, כי אין בכאן דבר יפסיד המונע ההוא, כי אין לו סבות ההפסד. והוא מבואר גם כן שאי אפשר שנניח שיפסיד השם יתברך זה העולם לעשות ממנו מה שיצטרך אליו יותר, כי אין פעולת השם יתברך להשלים עצמו, אבל להשלים הדבר המתפעל ממנו. ולזה הוא מבואר, שאם היה שיפסיד השם יתברך זה העולם, הנה יפסידהו לעשות ממנו עולם אחר יותר שלם, וזה דבר כבר התבאר שהוא שקר. ועוד שאם היה השם יתברך מפסיד זה העולם לעשות ממנו עולם אחר, הנה יהיה בהכרח העולם ההוא כמו זה העולם, ויהיה הדבר הווה ממה שהוא כמוהו בכל הפנים, וזה מבואר הבטול. ואולם שהוא מחויב שיהיה העולם ההוא כמו זה העולם הנה זה מבואר, וזה כי אין בכאן תנועות טבעיות זולת אלו אשר בעולם הזה, ומהם יחויב מציאות היסודות והמורכב מהם. ובכלל הנה אם היתה שם תנועה, הנה בהכרח שתהיה ישרה או סבובית. ואם היתה ישרה, יחויב שיהיה מעלה ומטה, ויחוייב מזה המצא הגשם המתנועע בסבוב, כי הוא המחדש המעלה ומהטה. וכאשר נמצא, הנה כבר יחויב שימצאו היסודות והמורכב מהם, ובזה הוא מבואר שאם היתה שם תנועה סבובית, שהוא מחויב שימצאו שם היסודות והמורכב מהם. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שאי אפשר שיפסד זה העולם לא מצד הטבע ולא מצד הכונה והרצון. ומזה הביאור בעינו יתבאר שאי אפשר שיהיה לפני זה העולם עולם אחר, שאם היה זה כן, לא היה אפשר בעולם ההוא שיהיה נפסד. ובכאן התבאר שהעולם הווה פעם אחת לבד, ושהוא בלתי אפשר שיפסד, ולזה הוא מבואר שהמאמר בשיהיו שם עולמות אין תכלית למספרם בבא זה אחר סור זה הוא שקר. וכבר יתבאר גם כן בטולו מפנים זולת אלו, וזה שאם היה הענין כן, היו הזמן והתנועה בלתי בעלי תכלית בכמות, וזה ממה שהתבאר בטולו. ועוד שאם היה זה כן, היה מהתנועות הנכרכות זמן מדובק ונצחי, וזה דבר בלתי אפשר, כמו שבאר הפלוסוף.

109

ק״ייתבאר בו איך היתה הויית העולם.

110

קי״אואחר שהתבאר שהוא מחויב שיהיה העולם הווה, ושהוא בלתי נפסד, ושהוא בלתי אפשר שתהיה הוייתו מעולם אחר נמצא קודם לו, הנה ראוי שנחקור איך יתכן שתהיה זאת ההוייה.

111

קי״בונאמר שלא ימנע הענין בזאת ההוייה מחלוקה, וזה שהיא תהיה בהכרח אם יש מיש, אם יש מאין. ואולם אם הונחה יש מיש, הנה ידמה שיחויב שיהיה לחמר ההוא אשר נהיה ממנו העולם צורה מה, כי אנחנו לא נמצא החמר רק מצורה. וכאשר היתה לו צורה, הנה בהכרח שתהיינה לו תנועות מה, ואי אפשר שנניח לו כמו התנועות הנמצאות בזה העולם, לפי שאם היה הדבר כן, היה לפני העולם הזה עולם אחר, וזה דבר כבר הונח שהוא שקר. הנה אם כן לא ישאר אלא שתהיינה לו תנועות בלתי בעלות סדר, ולזה הוכרח אפלטון שיאמר שהעולם נתהווה בששב מהעדר הסדר אל הסדר.

112

קי״גוהנה כאשר הונח הענין כן, יתחייבו ספקות עצומות אין המלט מהם. מהם, כי מפני שהיו שם תנועות הם בהכרח סבוביות, או ישרות, ואיזה מהם שתמצא, יחויב שתמצאנה האחרות, כמו שקדם, ולזה יחויב שיהיה קודם זה העולם נמצאים היסודות והגרם השמימיי. ובהיות הענין כן, הנה יחויב אם שיהיה העולם הוא בעינו נמצא קודם הויו, וזה מבואר הבטול, כמו שקדם, או נאמר שהעולם ההוא היה נמצא באופן שלא יתכן שישלם בו הסדר והיושר הנמצא בעולם הזה, ולא יתכן זה אלא כשיונחו היסודות נמצאים והגרם השמימיי נמצא, אלא שאין בגרם השמימיי מה שישלם בו הסדר והיושר הנמצא באלו הדברים, וזה אם בשלא יהיו שם ככבים שומרים היסודות בסדר ויושר, או שלא תהיינה תנועותיהם באופן מהמהירות והאיחור והנטייה שישלמו בו אלו הנמצאות השפלות, או יהיה זה להתקבץ אלו הסבות יחד, ר"ל שאין שם ככבים ואין שם גם כן התנועות באופן שיצטרך להשלמת מה שבכאן. וזה שאם היה נמצא בגרם השמימיי מה שישלם בו הסדר והיושר ביסודות, והיו היסודות נמצאים, היה מחויב שימצאו מהם אלו הנמצאות אשר יתחדשו מערוב היסודות והמזגם, וזה הפך מה שהונח, ולזה יחויב, אם היה הענין כמו שהונח, שלא יהיה בגרם השמימיי נמצא מה שישלם בו הסדר והיושר באלו הנמצאות השפלות. אלא שכאשר הונח הענין כן, יחויב שיפסדו היסודות ההם, ולא יהיה שם מה שיהווה אותם אחר זה בזה הזמן הארוך שאין לו תכלית. וזה כי מפני שלא היה בגרם השמימיי מה שישמור השווי והסדור והיושר בהם, חויב שיגבר אחד מההפכים על הנשארים מהיסודות ויפסידם כמשפט כל הפך שמפסיד הפכו כאשר יגבר עליו, ולא יהיו היסודות נמצאים כלל בחלק מחלקי הזמן ההוא הבלתי תכליתיי, אבל ימצא אחד מהם לבד, והוא הגובר. ואם היה הגובר הוא היסוד הקל, כמו שיראה שיחויב זה מפני התנועה המהווה אותו תמיד, הנה יהיה היסוד הקל במקום השפל זמן אין תכלית לו, וזה מגונה מאד, עם שהוא מן השקר שיהיו היסודות נמצאים לבטלה זמן אין תכלית לו, כי מה שזה דרכו יהיה מציאותו מעט ובמעט מהזמן. ואולם אמרנו שיחוייב מזה שיהיו היסודות לבטלה, כי הוא מבואר שהיסודות הם נמצאים בעבור מה שהורכב מהם, ועוד שכבר יחויב מזה שלא תהיה שם תנועה בעולם היסודות, כי לא היה שם כי אם יסוד אחד, והתנועה לא תהיה שם אם לא במציאות הקל והכבד, כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם במאמר החמישי מזה הספר, וזה הפך מה שהניח אותו אפלטון, כי הוא הניח הדברים אשר מהם נתהווה העולם מתנועעים. ועוד שכבר יחויב מזה שתהיה תנועת הגרם השמימיי ההוא לבטלה, אחר שלא יתחדש ממנה דבר בעולם היסודות זולתי הפסד לקצת היסודות מפני התגברותה אחר מהיסודות, וזהו היותר גדול שבשקרים, רצוני שתהיה בכאן מתנועע תנועה בלתי בעלת תכלית בכמות לא לשום תועלת אבל ליגיעה ועמל. ועוד שהתנועה ההיא הסבובית יחויב שתהיה התחלת ציור, כי אין שם דבר ממנו תהיה זאת התנועה ואליו, ואין זה הציור דבר אלא שיושפע ממנה שפע מה בנמצא השפל, כי זאת התנועה אי אפשר שיגיע ממנה תועלת לגרם השמימיי, ויתבאר ממה שקדם שזה המניע צריך שיהיה נבדל, לפי שהתנועה ההיא תהיה תמיד מציור אחד במספר, והוא בתכלית הבטול שנאמר שיהיה בכאן מניע נבדל יגיע לתכלית מה, ואין לו כלים שישלם ממנו זה התכלית. ואם הנחנו שיהיה לגלגלים ההם קצת הכלים והתנועות אשר ישלמו בהם אלו הנמצאות השפלות ולא יהיו להם כולם, ולזה לא ישלם בהם הסדר והיושר באופן שלם, וזה יהיה בהכרח כשיהיו שם ככבים מה, הנה יחויב בהכרח בכמו המופתים הקודמים אשר חייבנו מהם הוית זה העולם שיהיה העולם ההוא הווה, ושתהיה התחלת חדושו מיוחסת לרצון הבורא, ואם היה זה כן, יהיה שם מהשם יתברך עולם אחר עולם, וזה כבר התבאר שהוא שקר. ועוד שכבר יחויב מזה שיהיו הזמן והתנועה בלתי בעלי תכלית בכמות, וזה דבר כבר התבאר שהוא שקר. ואם אמר אור שאפלטון לא ירצה בכאן בזאת התנועה הבלתי בעלת סדר שיהיה לחמר המתנועע צורה תניעהו, אבל יתנועע מעצמו תנועה מבולבלת. אמרנו לו שזה גם כן מבואר הבטול, וזה שכבר התבאר בספר השמע שאי אפשר שיהיה החמר מניע עצמו, אבל יחויב שיהיה לו מניע.

113

קי״דוכאשר התבאר שהוא שקר שתהיה הויית העולם יש מיש על זה האופן, הנה ידמה שלא תשאר אלא שתהיה הוייתו יש מאין. והנה ידמה שיהיה זה אפשר מפני מה שנראה אותו מכל מה שיתחדש שהוא יש מאין, כמו שזכרנו במה שקדם. אלא שזה הדמוי כאשר הושתכל בו, לא התבאר ממנו שיהיה אפשר שיהיה הגשם מלא גשם במוחלט, כי המתחדש על זה האופן הם צורות לא גשם. ובכלל הנה הצורה תתן דומה למה שבעצמה, ולזה תתן הצורות, כי הצורות הם כלם מושכלות. אך איך יתן הגשמות, מי יתן ואדע. ובכלל הנה אנחנו נראה בכל הווה, היה הווה בטבע או בכונה ורצון, שלא יתחדש בו דבר זולת הצורה, אבל הגשמות לא יתחדש בהם כלל, ולזה היה שיהוו הטבע והמלאכה דבר מדבר. וכן ימצא זה במה שיתחדש מההזדמן והקרי, ולזה הוצע בחכמה הטבעית על שהוא מבואר בנפשו שלא יתהוה דבר מלא דבר. והנה הצורה גם כן אין לה הוייה בעצמותה, אבל יתהוה המורכב מהחמר, והצורה מדבר לו אפשרות מה לקבל זאת הצרה. ולזה הוא מבואר שלא יתבאר מזה הדמוי שיהיה בכאן גשם הווה בעצמותו מלא גשם. ועוד שכאשר הונח הענין כן, הנה יחויב בהכרח שיהיה הרקות נמצא, והוא ממה שהתבאר בחכמה הטבעית שהוא שקר. ואולם שהוא מחויב מזאת ההנחה שיהיה שם רקות הוא מבואר מאד, וזה שלא ימנע קודם הויית העולם ברחקים אשר בהם נמצא העולם משיהיה אפשר שיהיה בהם גשם, או יהיה מחויב, או נמנע. ואולם אם היה מחויב, לא סר היותו, ויהיה אם כן העולם נמצא קודם הויו, וזה שקר מבואר. ואם היה נמנע, היה בלתי אפשר שיצא לפעל בעת מהעתים, ואם הוא אפשר, הנה יהיה המקום ההוא רקות, כי גדר הרקות הוא שהוא מקום פנוי מגשם, והוא אפשר שיהיה בו גשם. ובהיות הענין כן, הנה יהיה שם רקות קודם הוית העולם. ועוד כי מפני שלא היה במקם ההוא טבע ישים בו אפשרות, להיות בו גשם יותר ממה שימצא מזה לשאר הפנוי אשר הוא חוץ לעולם, הנה היה אפשר בהם על יחס אחד שיתהווה בהם הגשם, כי אין בין חלקי הפנוי ההוא חלוף יחייב האפשרות לאחד מהם, ולא לאחר, כי הוא כולו העדר מוחלט. ובהיות הענין כן, הנה יהיה שם נמצא רקות אין תכלית לו גם אחר הויית העולם, וזה בתכלית הבטול. ועוד כי כבר ישאל שואל מה הסבה אשר הביאה שימציא השם יתברך את העולם הזה בזה החלק מהפנוי ההוא אשר הוא נמצא בו, ולא המציא אותו באחד משאר חלקי הפנוי ההוא, והנה יראה שהצורה הנבדלת לא יגיע פעולתה במקום מיוחד, וזה מחויב בה, מפני שאינה במקום, אלא נמצא שתגיע פעולתה באיזה מקום שיהיה מוכן לקבל רצויו, ולזה תמצא שישפיע השכל הפועל לאלו הנמצאות מה שישפיע באיזה מקום שיהיו נמצאים. ובהיות הענין כן, והיה הפנוי כלו מקבל רצוי הסבה הפועלת על יחס אחד, הנה יחויב שיושפע ממנה גשם בכל הפנוי, ויהיה נמצא גשם אין תכלית לו בפעל, וזה מבואר הבטול. ובכלל הנה לא יתהוה דבר במקום מיוחד אם לא מפני שהחמר שהתהוה ממנו הוא במקום מיוחד, או מפני שהפועל אותו הוא במקום, או להתחבר שתי אלו הסבות יחד. והמשל כי האיד יתחדש ממנו המטר בזה המקום מצד היותו בזה המקום, ולא יתהוה הבית מראובן הבונה בזה המקום, אלא מפני היות ראובן והדבר שיתהוה ממנו הבית בזה המקום, ולא תתהוה זאת הצורה ההווה בזה המקום אלא מפני שיהיה המקבל אותה בזה המקום. וההבדל בין מה שהפועל אותו הוא במקום מיוחד ובין מה שהפועל אותו אינו במקום מיוחד, כי הפועל שהוא במקום מיוחד לא יתכן שיהיה ממנו פעל בעת אחד כי אם במקום אחד במספר, והפועל שאינו במקום יתכן שיהיה ממנו פועל בעת אחד במקומות רבים, כאשר היה מי שיוכן לקבל רצויו. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שכאשר הונח העולם הווה יש מאין, לא יהיה בכאן דבר יחייב שיהיה במקום מיוחד, לא מצד הפועל ולא מצד מה שיתהוה בו העולם, ולזהיחויב שיהיה בכל המקומות הפנוי ההוא שאין תכלית לו על יחס אחר, או שיהיה שם במקום העולם לבד הוא במקום הוא אשר חייב שתהיה זאת ההוייה במקום מיוחד. ואם היה הענין כן, הנה יחויב שיהיה שם גשם, כי מה שהוא במקום הוא גשם בהכרח. ועוד כי העולם לא ימלט קודם הויו אם שיהיה מציאותו מחויב, או נמנע, או אפשר. אבל אם היה מחויב, לא סר היותו, ואם היה נמנע, לא יתכן היותו, ולזה יחויב שיהיה מציאותו אפשר. אבל האפשרות הוא ממה שיצטרך אל נושא, הנה אם כן יחויב שיהיה שם נושא הוא אשר היה בו אפשרות לקבל הוייה הרצונית אשר התבאר חיובה, ולזה יחויב שתהיה זאת ההוייה יש מיש, וזה הפך מה שהונח. ועוד כי הפועל הראשון יחויב היותו פועל בכח זאת ההוייה קודם חדוש העולם. ולפי שהמצטרפים הם נמצאים יחד, הנה יחויב, כאשר היתה העלה עלה בכח, שיהיה המתפעל מתפעל בכח. ואולם המתפעל בכח הוא גשם, הנה אם כן מה שיחויב שיהיה שם גשם קודם הויית העולם. ובכלל הנה המאמר בשיהיה גשם הווה מלא דבר הוא מבואר הבטול, כי לא יתכן שתהיה לגשם הוייה כלל במה שהוא גשם, כל שכן שיתהוה מלא דבר במוחלט, ואמנם יתהוה הגשם לא במה שהוא גשם, אבל במה שהוא בעל צורות מה יתחדשו בו. והוא מבואר שאי אפשר לנו לצאת מאלו הספקות, מפני מה שהקדמנו שהוא מחויב שימצא מן ההבדל בין ההוייה הכללית והווייה החלקית, כי אלו הדברים כלם הם מחויבים להווה במה הוא הווה, היה חדושו מהרצון או מהטבע, לא להווה בחלק במה שהוא הווה בחלק, וזה מבואר בנפשו מעני אלו הספקות. ואם אמר אומר שכבר נצא מאלו הספקות בהקדמה אשר נזכרה הרב המורה, והיא שטבע הנמצא בעת הויו הוא זולת טבעו אחר הויו והשלמו, ולזה לא יעיד המציאות על מה שהיה קודם הויו. אמרנו לו שהמחויב מזאת ההקדמה חיוב אמתי הוא שמה שהוא נמצא בזה המציאות מפני היותו בזה התאר אשר הוא בו הוא בלתי מחויב שימצא לו קודם היותו בזה התאר. ואולם מה שחויב בו מפני היותו נמצא באי זה תואר הזדמן יחויב שיהיה נמצא בו בעת הויו. והוא מבואר שהרבה מאלו הספקות חויבו מזולת הבטה אל התאר אשר זה המציאות בו, ולזה ישאר עם זאת ההקדמה הספק הקודם בהם. וכבר הודענוך שהרב המורה לא לקח זה הדעת אלא להמלט מהספקות אשר יחוייבו למי שיניח העולם מחודש באופן שהניח אותו אפלטון, כמו שיראה ממה שטען עליו הפלוסוף, לא ישחויב זה מדעת התורה, כי כבר זכר הרב המורה שאם יתבאר דעת אפלטון במופת שהוא ראוי שיאמן, שהוא בלתי חולק על השרשים התוריים, אלא שהוא מסכים להם. ואם היה דעת תורתנו הוא שהעולם הווה יש מאין, לא יצדק זה המאמר. ומזה יתבאר לך שדעת תורתנו הוא שהעולם הווה, אבל לא יחויב ממנה שתהיה ההויה יש מאין במוחלט, אבל בחיי יראה מדברי התורה בכל הבריאה שהיא יש מיש זולת העולם השכלים. והוא אשר בו אמר בבריאתו יהי אור, ואולם הרקיע נתהוה מהמים, כאמרו יהי רקיע בתוך המים, ושאר כל הדברים שזכר בבריאת העולם מבואר בהם שבריאתם היתה יש מיש, אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוציא הארץ, ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וזה יתבאר ביאור שלם בגזרת השם במה שיבא. ואולם הרב המורה אמר שזה הדעת הוא פנת תורתינו, לחשבו שבזה האופן נצ מהספקות אשר ספק הפלוסוף על מי שיאמר בהויית העולם, ולזההקדים זאת ההקדמה, ואמר שכבר בנאה לחומה סביב התורה מונעת כל משליך אבן אליה. והוא מבואר שכבר נחשוב לצאת בזאת ההקדמה מכל אלו הספקות אשר זכרנו כשנתחייב ממנה מה שלא יחויב ממנה חיוב אמתי. ועוד שזאת ההקדמה כאשר לוקחה באופן כולל, לא הניחה לנו עיון בהויית הנמצא, ולזה סותרה לנו העיון אחר הויו. ואם הדבר כן, הנה לא יהיה לנו תועלת בהנחת העולם מחודש לקיים אמונת המופתים אשר בעבורם היה ההכרח להאמין שהעולם מחודש, כמו שזכר הרב המורה, וזה שהמופתים היו אחר הויית העולם נמצא, ואם לא יהיה אפשר אחר הויית העולם אלא מה שיחייבהו טבע המציאות, כמו שיראה מזאת ההקדמה, הנה לא יהיה דרך לאמונת המופתים. וכבר יצאנו מכונתינו, אלא שהכריחנו לזה שלא יחשדנו המעיין בדברינו שנחלוק על התורה בחלקנו על זה הדעת, וזכרנו הספקות הנופלות בו מצד העיון. ובכלל הנה כמו שאמר הרב המורה איזה דעת שיתבאר חיובו במופת הוא ראוי שנאמין בו, ואפילו דעת הפלוסוף אם היה שיתבאר במופת, היה ראוי שנאמין בו, ויפורש מה שבא בתורה שיראה שהוא חולק עליו באופן מסכים על האמת.

114

קי״הונשוב אל כונתינו ונאמר, כי מפני שכבר היה מחוייב בזאת ההוייה אשר התבאר חיובה במופתים רבים, שתהיה אם יש מיש, אם יש מאין, וכבר התבאר שאי אפשר שתהיה באחד מאלו הפנים, הנה לא ישאר אלא שתהיה יש מאין מצד, ויש מיש מצד. והנה זאת החלוקה היא אשר נעלמת מהקדמונים. ואולם היותה יש מיש היא שתהיה מגשם. ואולם היותה יש מאין היא שתהיה מגשם נעדר כל צורה. והוא מבואר שבזה האופן יוסרו כל הספקות אשר ספקנו על אלו שתי הדעות, וזה כי מה שיחוייב מהספק לאפלטון לפי מה שזכרנו הוא מפני מה שהיה מניח לזה הגשם תנועות מה, ואולם כאשר הנחנוהו נעדר מצורה, יסורו כל הספקות ההם, כי מה שזה דרכו לא תהיה לו תנועה, כי החמר לא יניע את עצמו. ומה שיחוייב מהספק למי שיניח הויית העולם יש מאין במוחלט אמנם חויב מפני שלא הניח לזאת ההויה נושא, ואמנם כאשר הנחנו לזאת ההוייה נושא, יסורו כל הספקות.

115

קי״וואולם איך תצוייר זאת ההוייה, הנה לפימה שאומר, והוא שזה הגשם אשר ממנו נהיה העולם שם השם יתברך קצתו שומר תמונתו והוא הגשם השמימיי, וברא בו הככבים והגלגלים אשריניעום באופן שיושפע מהם מה שיצטרך להשלים מה שבכאן, וקצתו נשאר בלתי שומר תמונתו, והוא מה שבין גלגלי הככב האחד לגלגלי הככב השני, ובקצתו שם טבע אל שיהיה בו אפשרות לקבל כל הצורות, והוא החמר השפל מפני הצורות היסודיות אשר ברא בו, והכח אשר נתן ליסודות להשתנות קצתם אל קצת ולהתמזג קצתם עם קצת, כי בזה יוכן זה החמר השפל לקבל כל הצורות. והנה יראה כי זה הגשם היה קודם בריאת העולם בלתי שומר תמונתו מפנים. מהם, כי היה שמירת התמונה הולך במדרגת הצורה והשלמות אל העדר שמירת התמונה, ולזה תמצא בבעלי נפש כלם שהם שומרים תמונתם, ומה שיהיה מהם יותר דבק בחיים, היה יותר אמתי בשמירת התמונה, כגון הענין בככבים ובגלגלים. ומהם, שאנחנו נמצא מה שאין לו צורה מהגשמים בלתי שומר תמונתו, והוא הגשם הבלתי שומר תמונתו אשר התבאר שהוא נמצא בין הגרמים השמימיים. ואולם היה אפשר לשם יתברך שיתן לחמר אחד בעינו צורות מתחלפות או הכנות מתחלפות מפני היות זאת ההוייה רצונית, ובזה האופן היה אפשר שיהיו הככבים מתחלפי הטבעים במה שיושפע מהם באמצעות זהרם, עם היות חמרם אחד בעינו כמו שקדם. ובכאן התבאר כי התחלת כל החמרים היא אחת במספר, כי הגשם הנעדר מכל טבע לא יתכן שיתחלפו חלקיו קצתם לקצת. וראוי היה להיות כן, וזה שכמו שהתחלת הצורות כלם היא צורה אחת במספר, כן ראוי שתהיה התחלת כל החמרים חומר אחד. ולזאת הסבה חייבו קצת הקודמים שיהיו בכאן שני אלוהות, לחשבם שיהיו ההתחלות החמריות שתים, והם החמר השפל והגרם השמימיי. ואין ראוי שיחשב עלינו שנרצה באמרנו בזה הגשם שנהיה ממנו העולם שהוא בלתי שומר תמונתו שתהיה לו תנועה מה יתבלבל בה מצב חלקיו וישוב מצבם קצתם מקצת באופן אחר, כי זה המאמר יהיה סותר נפשו, אבל אמנם נרצה שהוא נעדר הטבע אשר ימשך ממנו לגשם שמירת התמונה.

116

קי״זנתיר בו הרבה מהספקות הנופלות בהויית העולם.

117

קי״חוראוי שנחקור בכאן בספקות מה יתחייבו מזאת ההוייה אשר התבאר חיובה, כי בזה תשלם לנו הידיעה האמתית בה, רצוני כשלא ישאר בה ספק ולא דחייה.

118

קי״טואולם הספק הראשון הוא שכבר יחויב בזה הגשם אם שלא יותיר ממנו דבר כשנהיה ממנו העולם, או שיותיר ממנו. ואם היה שיותיר ממנו, הנה יהיה המותר ההוא לבטלה, וזה שקר לפי מה שיחשב. ואם אמרנו שלא יותיר ממנו דבר, הנה לא ימלט אם שימצא מעצמו כדורי התמונה, או שיהיה בתמונה אחרת ויהיה השם יתברך הניע חלקיו ושם אותו בתמונה כדורית. ואם אמרנו שיהיה מעצמו כדורי התמונה, כמה אני תמה איך קרה בזה הגשם שיהיה כדורי התמונה, והנה אין לו טבע מהטבעים, כמו שהתבאר מעניינו. ולזה הוא מבואר שאין לו טבע יחייב לו הכדוריות. והוא רחוק שתגיע לו זאת התמונה השלמה שבתמונות במקרה, עם שהוא רחוק גם כן שיסכים גודל זה הגשם לגודל שהיה ראוי לעולם, וזה שכבר יראה שגודל העולם אי אפשר שיהיה יותר גדול ולא יותר קטן מהשעור שהוא נמצא בו, וזה שהגודל אשר לאחד אחד מהדברים הטבעיים הבעלי נפש הוא מוגבל, כמו שזכרנו במה שקדם. ואם היה שיהיה לו רוחב מה בזה השעור, הנה זה לו מפני טבע האישיי, לא מפני המניי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היו היסודות יותר גדולים ממה שהם, או יותר קטנים, לא יתכן שיהיה נמצא בדברים אשר בכאן מה שיצטרך להם להשלמת מציאותם ולשמירתם. וזה שאם היו יותר גדולים ממה שהם, הנה יקבלו אלו הנמצאות רושם מתגבורת אחד אחד מהיסודות בתקופות בתקופות אשר יגבירו אותם יותר מן הראוי. ואם היו יותר קטנים ממה שהם, לא יקבלו אלו הנמצאות אשר בכאן מהם הרושם הראוי בעת הגברתם. ובזה יתבאר שאין ראוי בגלגלים ובככבים שיהיו יותר גדולים ממה שהם ולא יותר קטנים, אבל זה בהם יותר ראוי, כי אין להם טבע אישיי יתכן בו שיהיה לאישיהם רוחב בכמות. ולזה הוא מבואר שאם היה בכאן עולם אחר, היה ראוי שיהיה מסכים לזה העולם בשעורו ובכל הענינים הנמצאים בו, כי אין, דרך משל, לגלגלי השמש, אם היה נמצא בכאן יותר משמש אחד, טבע אישיי יתחלפו בו, וכן הענין בגלגלי שאר הככבים. וגם כן הנה מפני שאי אפשר לעולם, אם היה נמצא ממנו עולם יותר מאחד, שיתחלף האחד לשני מפני הטבע האישיי, כי אין לעולם הפך, הוא מבואר שאי אפשר שימצא העולם אלא בזה התאר שהוא בו מהגודל ומהטבעים הנמצאים בו. ועוד כי מפני שיהיה נמוס העולם וסדרו וישרו שופע מהשם יתברך מצד מה שהוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, והיה הסדר אשר בנפש השם יתברך אחד בעינו ולא ישתנה, הנה יחויב בנמוס השופע ממנו בעולם שיהיה אחד במספר, ולא ימצאו ממנו נמוסים מתחלפים. ולזה הוא מבואר שלא יתכן שנאמר שימצא זה הגשם אשר ממנו נתהווה העולם כדורי התמונה מעצמו, ולא יותיר ממנו דבר, כי זה רחוק שישלם במקרה. ואם אמרנו שלא היה כדורי התמונה ולא יותיר ממנו דבר כשנהיה ממנו העולם, היה מחויב מזה שיהיה בכאן רקות כשהנחנו שהשם יתברך קבץ אותו ושמהו בתמונה כדורית, וזה מבואר בנפשו. עם שכבר יתחייב מזה הבטול השני אשר זכרנו, והוא שלאט אשער איך הסכים במקרה שיהיה גודל זה הגשם שוה לגודל הראוי לעולם. ובהיות הענין כן, הנה בכאן ספק עצום איך שהונח מאלו המחלוקות.

119

ק״כוהספק השני הוא שכבר יתחייב מזה, שאם לא היה נמצא מזה הגשם השעור הראוי להיות ממנו העולם, שלא יהיה בכאן עולם, ויהיה אם כן תמיד השם יתברך באופן שלא ישפע ממנו דבר לזולתו, וזה מגונה מאד. ובכלל הנה יתחייב מזה שלא יהיה הויית העולם אפשרית אלא מצד שקרה שיהיה נמצא מזה הגשם השעור שישלם בו העולם, ותהיה אם כן התחלת הויית העולם נשלם מקרי וההזדמן, וזה מבואר הבטול לפי מה שיחשב.

120

קכ״אוהספק השלישי הוא שכבר יחשב שאם היה בכאן דבר קדמון זולתי השם יתברך, שיהיה אלוה כמהו, וזה בתכלית הגנות.

121

קכ״בוהספק הרביעי הוא שכבר יחשב שיחויב בזה הגשם קודם הויית העולם שיהיה אם מתנועע, ואם נח. ואם היה מתנועע, יתחייבו מזה כל הבטולים אשר חייבנו לדעת אפלטון. ואם היה נח, או שיהיה נח בטבע, או בהכרח, ואיך שיהיה, יחויב לו שיהיה לו טבע וצורה, וזה הפך מה שהונח. עם שכבר התבאר מזה שיהיה העולם נמצא קודם הויו, וזה שאם היה נח, אם בטבע אם בהכרח, היו בהכרח היסודות נמצאים, כי לא תמצא בכאן מנוחה טבעית ולא הכרחית אם לא היו נמצאים המעלה והמטה, ויתחויב בנח בהכרח שיהיה אחד מהיסודות, ושיהיה תחת הכבד ממנו או על הקל ממנו. ואם היה העין כן, הנה יהיה בכאן קל וכבד, ויחויב ממציאות המעלה והמטה שיהיה הגרם השמימיי נמצא, כמו שהתבאר בטבעיות, ויתחייבו גם כן מזאת ההנחה הרבה מהבטולים אשר התחייבו לדעת אפלטון, וזה מבואר מאד למעיין בזה הספר.

122

קכ״גוהספק החמישי הוא שהחמר לא ימצא רק מהצורה כלל לפי מה שהתבאר מטבע המציאות השפל, כל שכן שימצא רק מצורה זמן אין תכלית לו.

123

קכ״דוהספק הששי הוא שהדבר כשימצא בתאר חסר לפי טובעו ימצא במעט מהזמן, ויהיה על כל פנים זמן המצאו בתאר שלם יותר ארוך מאד לאין תכלית מזמן המצאו באופן שלם.

124

קכ״הוהספק השביעי הוא שאנחנו נמצא בכל הויה, היתה מהרצון או מהטבע, שלא תהיה מאיזה דבר הזדמן, והמשל שלא יעשה במלאכה הטבעת מהמים ולא מהמלח ולא מהעפר, אבל יעשה מהדבר שיתכן שיקבל רצוי הפועל, כמו המתכות, ומה שידמה להם ממה שיתכן שיעשה ממנו הטבעת, ואולם בטבע הוא יותר מבואר, והמשל כי האדם לא יתהוה מזרע הסוס. ובהיות הענין כן, הנה איך יתכן שיתהוו מחמר אחד בעינו כל הטבעים הנמצאים בעולם, מי יתן ואדע. ועוד שכבר ישאל שואל מה זה אשר הכרח החמר לקבל רצוי הצורה הפועלת, וזה כלו חשוך ומסופק מאד.

125

קכ״ווהספק השמיני הוא שכבר יחשב שיחויב שיהיו היסודות והמקיף נמצאים קודם הויית העולם, וזה כי מקומות המעלה והמטה ידמה שכבר היו נמצאים, רוצה לומר הרחקים אשר בהם נמצא המעלה והמטה אחר הויית העולם. וכאשר היה שם מעלה ומטה, הנה שם גרם שמימיי, ויחויב מזה שיהיו היסודות נמצאים בטבע במעלה ובמטה.

126

קכ״זוהספק התשיעי הוא שכבר ישאל שואל מה הענין שהביא הפועל שרצה בזאת ההוייה בזה העת, ולא רצה בה קודם זה, האם נתחדשה לו ידיעה לא היתה לו קודם זה, או הצטרך אליו עתה ולא קודם זה, או היה לו מונע והוסר, הנה זה כלו מבואר הבטול, כמו שהתבאר במה שקדם.

127

קכ״חואחר שזכרנו הספקות הנופלות בזאת ההנחה אשר התחייבה במה שאין ספק בו, ראוי שנשתדל בהתירם לפי מה שאפרש. וקודם שנאמר דבר בהתר הספק הראשון נציע הצעה אחת מועילה בזאת החקירה, והוא שהוא ראוי לכל מי שיחקור בחכמה מהחכמות שידע מה שאפשר שיתבאר בחכמה ההיא ומה שאי אפשר, והמשל שהגמטרי' לא יתכן שיבאר דעת ממלאכת הרפואה במה שהיא גמטריא, ואם לא היה יודע איזה מהדרושים הם מיוחסים לחכמתו ואיזה מהם לא יקרה לו, שיחקור במה שאין לו דרך אל השגתו במה שהוא גמטריא. וכן ראוי שידע איזה מהדברים הנמצאים בנושא אשר יחקור בו מצד מה שהוא גימטרי ימצא לו דרך אל שתשלם לו הידיעה בו, ואיזה מהם לא יתכן בו, והמשל שאורך קו העגול, עם היותו מהדברים שאם היה אפשר שיתבארו בשום חכמה יתבארו בחכמת הגימטריאה, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתשלם הידיעה בזה בשום חכמה. ואם לא ידע הגימטרי שזה הדרוש הוא ממה שאי אפשר שתשלם הידיעה בו, יקרה לו שייגע לריק בחקרו כי, או יטעה בו, כמו שקרה למי שחשב לרבע העגול מהקודמים. וכאשר היה זה כן, הנה ראוי שנחקור תחלה בזה הענין אם ההשגה היא אפשרית לנו, רצוני אם הוא אפשר שתשלם לנו הידיעה בתמונת זה הגשם אשר נהיה ממנו העולם וכמותו. ונאמר שהוא מבואר שאין דרך לנו אל שתגיע לנו זאת הידיעה, וזה כי זה הגשם בעבור שאינו מפעולת פועל, הנה אין לנו דרך לחקור על תמונתו וכמותו בשנאמר שתמונתו היתה כך בעבור זה התכלית, וכן כמותו, כי מה שאינו מפעולת פועל אי אפשר שתנתן בו סבה תכליתית, אם לא יהיה זה מהצד אשר הוא בו מפעולת פועל. ובהיות הענין כן, הנה אי אפשר לנו לבאר אם נותר ממנו דבר כשנתהוה ממנו העולם, או לא נותר ממנו דבר, אבל על כל פנים מה שנודע אלינו מזה הוא שכבר היה נמצא ממנו בשעור יתכן שיהיה ממנו העולם, וזה שאם לא היה הענין כן, לא נהיה העולם. והוא אפשר שכבר נותר ממנו, וזה שאנחנו לא נדחיק במה שאינו מפעולת פועל שיהיה בו דבר ללא תועלת, אבל זה הענין הוא מהסגולות הנמצאות למה שאינו מפעולת פועל מצד מה שאינו מפעולת פועל. וכן יחויב שיהיה בתמונה שיתכן שישלם בתוכה כדור העולם, שאם לא יהיה הדבר כן, היה שם בהכרח רקות. וכן יחויב שיהיה בעל תכלית, כי זה מחויב בגשם במה שהוא גשם. הנה זהו מה שאפשר שיודע לנו מזה הגשם, אבל לא נוכל לדעת באמתות אם נותר ממנו, או לא נותר, כי אולי קרה שיהיה כמותו באופן שישלם ממנו לבד והיתה תמונתו כדורית, ואם הוא רחוק שישלם זה במקרה, ואולי נותר ממנו.

128

קכ״טוהנה אפשר שנבאר לפי מה שבידינו בזה מההקדמות אשר הוא מעט מאד שהוא ראוי שנאמין שכבר נותר ממנו, וזה כי הוא רחוק שיסכים במקרה כמות זה הגשם ותמונתו לכמות העולם ותמונתו. ועוד שהוא ראוי שיהיה בין מה שהוא מהגשמים בתכלית השלמות והחיות ובין ההעדר המוחלט אמצעי, והוא זה הגשם הנעדר הצורה אשר הוא כמו ממוצע בין המציאות וההעדר, כמו שזכרנו במה שקדם. והוא מבואר שזה האמות הוא חלוש מאד, אלא שאי אפשר לנו בו יותר מזה השעור, כי טבע זה הגשם חייב שלא תשלם ידיעה בו בזה האופן, מפני שאינו מפעולת פועל. ואולם אם יהיה בו עולם אחר או עולמית אחרים, אם היה שיותר בו בשעור שיתכן שישלם ממנו זה, אם לא, זה ממה שנחקור עליו בפרק הבא אחר זה לפי מה שאפשר לנו. והוא מבואר שכבר נשלם בזה האופן התר הספק הראשון, וזה שכבר הונח בו שיהיה שקר שיותר מזה הגשם אשר נהיה ממנו העולם דבר, לפי שאם היה הענין כן, יהיה הנותר ממנו לבטלה. והוא מבואר שזה אינו שקר במה שאינו מפעולת פועל, אבל הוא מהסגולות שייוחס בהם מה שאינו מפעולת פועל, כמו שקדם.

129

ק״לואולם מה שנאמר בספק השני, שאם היה הענין כן, היה מחויב שלא תהיה הויית העולם אפשרית אם לא מצד שקרה שיהיה נמצא מזה הגשם השעור שאפשר שישלם בו העולם, ותהיה אם כן התחלת הויית העולם מיוחסת אל הקרי וההזדמן, עם שיחויב מזה, שאם לא היה מזה הגשם בשעור שישלם ממנו הויית העולם, שיהיה השם יתברך תמיד באופן שלא ישפע ממנו לזולתו דבר, וזה כולו מבואר הבטול. הנה כשהושתכל בו, לא ימצא בהתרו מהקושי. וזה כי התחלת ההוייה היא משני צדדים, מצד הפועל ומצד המתפעל, ומה שהוא מצד הפועל יחויב שיהיה מכוון, כי הפועל הוא פועל מזה הצד, ואולם מה שהוא מצד המתפעל לא יחויב בו זה, כי אין למתפעל אומנות בהפעלות אשר יקרה לו, אבל מה שיחויב במתפעל הוא שיהיה נמצא, כי אם לא היה נמצא, לא יתכן שיגיע מהפועל פעל, כמו שלא יתכן למטיב שייטב מה שלא ימצא מי שיקבל ההטבה, וכמו שלא יהיה חסרון בחק השם יתברך, אם לא יברא העולם כשלא היה שם גשם כלל יקבל הבריאה, כן לא יהיה חסרון בחק השם יתברך, אם לא יברא העולם כשלא יהיה מהגשם המקבל הבריאה השעור הראוי. והוא גם כן ממה שהתבאר ממה שקדם שהשם יתברך לא יצטרך אליו מציאות זה העולם, לפי ששלמותו הוא בעצמותו ולא יקנה אותו מזולתו, אמנם יפעלהו על דרך ההטבה והחנינה. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע היות השם יתברך נמצא תמיד בזולת זאת ההטבה, כשלא יהיה שם מקבל יקבל אותה. ובכאן הוסר זה הספק השני.

130

קל״אואולם הספק השלישי הוא חלוש מאד, וזה שלא יחויב, כשהונח זה הגשם קדמון, שיהיה במדרגת השם יתברך עד שיהיה אלוה כמוהו, וזה שאין האלהות לשם יתברך מצד היותו קדמון ושאר הדברים אינם כן, כי אם היה אפשר שיהיו כל הדברים קודמים, היה גם כן השם יתברך הוא האלוה מצד הנהגתו שאר הדברים ונותנו להם הנמוס והסדר אשר ימצא להם. ובכלל הנה השם יתברך הוא האלוה מצד עוצם מדרגתו שיושפע ממנה מפני עוצם חכמתו ויכלתו מה שימצא מטוב הסדר והיושר בנמצאות. ואולם הגשם הקדמון אין בו דבר מזה, אבל הוא בתכלית מההעדר ומהטוב בעצמותו, וכבר ימצא שכל מה שקנה יותר מהטוב הוא יותר נכבד, ולזה היה האדם יותר נכבד מהבעל חיים והבעל חיים יותר נכבד מהצמח. ובהיות הענין כן, והוא מבואר כי זה הגשם הוא בתכלית מן החסרון, ואולם השם יתברך הוא בתכלית מן השלמות, הנה אם כן הוא מבואר שאין לזה הגשם השתתפות באלהות כלל, כי הוא יותר רחוק מכל דבר מהשלמות. ובכאן הותר זה הספק ההצליי. והנה הטוב קנו הנמצאות מהשם יתברך, והרע קנו מפני ההתחלה הזאת החמרית מצד החסרון אשר לה בעצמותה בטבע, וזה מבואר ממה שקדם, ולזה הסכימו רבותינו זכרונם לברכה שהתחלת הטוב הוא זולת התחלת הרע, אמרו אין דבר רע יורד מלמעלה, ומה שזה דרכו לא יתכן שיתואר באלהות בשום פנים, וזה מבואר מאד, עד שהארוכות בביאורו מותר.

131

קל״בואולם הספק הרביעי הוא גם כן הלציי, וזה שכבר יהיה מחויב בגשם שיהיה אם מתנועע אם נח כשיהיה לו טבע להתנועע, וזה שכאשר לא יתנועע הגשם אשר בזה התאר יהיה נח בהכרח, ואולם הגשם שאין לו טבע להתנועע, הנה לא יתכן שיתואר בשהוא נח, כמו שלא יתכן, דרך משל, בכותל שיתואר בשהוא עור, כי אין מדרכו שיתואר בשהוא רואה, ולזה הוא מבואר שזה הגשם לא היה מתואר לא בתנועה ולא במנוחה. ובזה הותר זה הספק, ומזה התבאר שקודם בריאת העולם לא היה שם זמן כלל, כי לא היתה שם תנועה ולא מנוחה, ומה שלא יתנועע ולא ינוח לא ילובש בזמן כלל, כמו שהתבאר בספר השמע.

132

קל״גואולם הספק החמישי כבר אמרנו בהתרו במאמר הקודם אצל החקירה בגשם בלתי שומר תמונתו הנמצא בין הגלגלים. והנה אפשר שנבאר גם כן חיובו בכאן באופן אחר. וזה כי מפני שהיתה הצורה נמצאת עם החמר, כמו שימצא בצורות ההיולאניות, והיתה הצורה נמצאת נפרדת בעצמותה, כמו שהתבאר מענין הצורות הנבדלות, הנה יחויב שימצא החמר מזולת צורה, כי אין בכאן טבע לשני אלו המציאיות יחייב שלא יהיו נמצאים כי אם יחד, ואולם היה בלתי אפשר שימצא חמר בזולת צורה באלו הנמצאות להיות כל אלו הדברים מלובשים באיכיות הראשונות אם הם צורות ליסודות והיה בלתי אפשר בהם שיופשטו מהם במוחלט, אבל ישתנו מהפך אל הפך ויקנו מן הצורות בהכרח מה שיאות להם מצד המדרגה שיהיו בה מאלו האיכיות ומהתמזגותם, וזה כלו מבואר למי שעיין בטבעיות, וזהו הטבע אשר נתן להם השם יתברך בחמר השפל לקבל כל הצורות קצתם באמצעות קצת באלו הצורות היסודיות אשר נתן להם ראשונה ובאפשרות אשר נתן להם להשתנות מהפך אל הפך באלו האיכיות, כי מן השקר שיהיה לחמר מצד שהוא מופשט בטבעו מכל צורה אפשרות לקבל כל הצורות, וזה שהאפשרות יהיה לדבר בטבע מצד הצורה, כי לא יתהוה איזה דבר הזדמן מאיזה דבר הזדמן, אבל יתהוה מדבר מיוחד, כאלו תאמר שהורדיט יתהוה מהנחשת והאדר יתהוה מזרע האדם, והנה היחוד בדברים הוא מצד הצורה, כי החמר הוא משותף לכולם. ואולם מה שנאמר בזאת הטענה שכבר יחויב מזה שיעמד זה הגשם בזולת צורה זמן אין תכלית לו הוא מבואר שהוא שקר ממה שקדם, וזה שלא היה שם זמן קודם הויית העולם, כל שכן שלא היה שם זמן אין תכלית לו.

133

קל״דואולם הספק הששי הנה התרו גם כן ממה שיקל. וזה שכבר ימצא דבר התאר השלם בו יותר מהתאר החסר מצד הטבע אשר לו אשר יחויב ממנו על מנהג הטבעי שימצא לו התאר היותר שלם, כמו הענין בבריאות הבעל חי, כי טבעו יתן שיהיה בריא אם לא היה זה מסבת דברים מקריים יוצאים מן הטבע, ומה שזה דרכו יהיה מעטי. אבל זה הגשם שלא היה לו טבע יחייב לו שלמות לא יחויב בו זה. וכבר יתבאר זה במה שבכאן, כאשר לוקח הנושא מופשט מהטבע אשר יחויב לו השלמות, שכבר ימצא זמן היותו בתאר היותר חסר ארוך הרבה מזמן היותו בתאר היותר שלם, והמשל כי החמר אשר הורכב ממנו ראובן ימצא זמן יותר ארוך בזולת חיים אנושיים מהזמן אשר ימצא דבק לחיים האנושיים. וגם כן הנה הוא מבואר ממה שקדם שלא יהיה נמצא זה הגשם בזמן קודם בריאת העולם, ולזה הוא מבואר שלא נמצא זמן שאין תכלית לו, כי המאמר בשימצא שם זמן אין תכלית לו הוא שקר, כמו שהתבאר במה שקדם.

134

קל״הואולם הספק השביעי הוא חזק העומק מאד, ועם זה לא יקש התרו עם מה שקדם מהדברים. וזה שכבר התבאר שההוייה הכללית לא יתכן שתוקש אל ההויה החלקית במה שהיא הויה בחלק, והוא מבואר שהיות האדם הווה מאדם הוא בהוייה החלקית מצד מה שהיא הוייה בחלק, כמו שקדם. ועוד כי זאת ההוייה, כמו שהתבאר מענינה, היא מיוחסת אל הרצון לא אל הטבע, ומפני זה היה אפשר שינתן בה לחמר האחד צורות מתחלפות, כמו שהתבאר חיובו ממה שנמצאהו בשמים מהככבים ומה שנמצא מהחלוף ביניהם, כמו שקדם. והנה יהיה למלאכה חמר מיוחד, מפני שהפועלבמלאכה הוא חוץ מהדבר ולא יוכל לתת לדבר אשר יפעלהו טבע לקבל רצויו, אבל יתן לו התמונה כאשר יאות לחמר ההוא לקבל אותה. ואולם השם יתברך שפעולתו מתפשטת בכל חלקי הדבר, כמו שימצא הענין בפעולת הטבע אשר הם עלולות ממנו, יש לו שיתן טבע לדבר לקבל רצויו. וכבר תעמוד על עוצם השמע החמר לפועל הצורה הנבדלת ממה שימצא בבריאת הבעל חיים מהפלא מהנעת החמר, עד שיוברר ממנו מה שיאות להעשות ממנו אבר אבר מהאברים הנמצאים בו. והנה מדרגת השם יתברך בזה הענין עם שאר הפועלים הנבדלים אשר שפעו ממנו מדרגת הראש הראשון במדינה החשובה אשר דבר בה אפלטון, וזה שהוא ישים במדינה ההיא קצת אנשיה בתאר שיעשו מלאכה אחת מהמלאכות אשר ישלם בה ענין המדינה, ולא יתן להם כח שיעשו מלאכה אחרת, אבל ימנעם מזה, לפי שאין ראוי לבעל מלאכה שישתמש בשתי מלאכות, כמו שאמר אפלטון, ויתן בהם התחלה אל שיושפע מהם זה האומנות לזולתם מצד מה שלמד אותו מהמלאכה, ובזה האופן יעשה קצתם בונים וקצתם נגרים וקצתם אורגים, וכן הענין במלאכה מלאכה, עד שישלמו בזה האופן כל המלאכות הצריכות להשלמת המדינה ההיא. הנה הראש הראשון שפעו ממנו כל אלו המלאכות תחלה ואחר כן תושפע מלאכה מלאכה מהם מאנשי המלאכה ההיא, וכן השם יתברך שפעו ממנו כל הנמצאות תחלה ושם בהם כח אל שיתהוה מהם דומיהם, שיתהווה מהאדם אדם ומהסוס סוס, עם מה שהכין לזאת ההוייה מהפועלים מפאת הגרמים השמימיים והשכל הפועל. והנה כמו שיקבל כל אחד מאלו הדברים רצוי הצורה הפועלת על משל אחד, להיות פעולתה מתפשטת בכל חלקי החמר השפל לפי מה שנתן לה מהפועל, רוצה לומר משכל הפועל אשר הוא נותן לאלו הדברים צורותיהם, כן יקבל החמר בכללותו רצוי הצורה אשר פעולתה בלתי מיוחד לחלק ממנו זולת חלק. והנה הטבע בזה במדרגה, וזה כי הצורה אשר לה חמר מיוחד אחד במספר ימצא החמר ההוא לבד מקבל רצויה, וזה באופן נפלא מאד, כמו שיתבאר מתנועות האדם הטבעיות והרצוניות, שכבר ימצא בהם באופן השמע החמר לצורה מה שהוא נפלא מאד, כאשר יעויין בענין הזנתו איך תשלם ובשאר התנועות הטבעיות אשר לו שהם בעבור הזנה, והמשל כי כבר ימצא לצורה מהנעת החמר מה שהוא נפלא מאד, כאלו תאמר שתהפך המזון ותשיבהו אל עצם הנזון כשתברור ממנו מה שיאות לאבר אבר ולחלק חלק מהאבר ההוא. וכן יתבאר עוצם השמע החמר לצורה בענין התנועות הרצוניות, שאתה תמצא שהאדם ישיר ויניע האויר אשר בכלי הקול באלו ההנעות הנפלאות מזולת שיתבונן בחלק חלק ממנו איך ראוי שיעשה זה בדרך שיתחדשו ממנו אלו המדרגות הקוליות, אבל יצייר ענין השיר, ומהציור ההוא יתנועע כלי הקול בזה האופן הנפלא. והצורה אשר פעולתה מיוחדת בחמר מיוחד, כמו העני בשכל הפועל, ימצא כל החמר אשר תגיע בה פעולתה מקבל רצוי הפועל באופן יותר נפלא מקבול החמר המיוחד רצוי הצורה המיוחדת והצורה הפועלת אשר ייוחד לח חלק מיוחד מהנמצא, אבל תתפשט פעולתה בכללותו, כמו כן הענין בשם יתברך יקבל כל החמר רצויו באופן יותר נפלא מקבול החמר השפל רצוי השכל הפועל. ובכאן הותר זה הספק.

135

קל״וואולם הספק השמיני הוא הלציי, וזה שהמעלה והמטה לא יהיה מצד הרחקים הלמודיים אשר הם בו, אבל מצד הדברים הנמצאים בו, ובזה האופן יתנועע הקל למעלה, והכבד למטה, וכשלא היה שם קל וכבד, לא היה שם מעלה ומטה. ובכלל הנה המעלה והמטה לא יתכן שימצא אם לא היה שם גשם סבובי מתנועע בסבוב, כמו שהתבאר בטבעיות. וכאשר לא היה בזה הגשם טבע מהטבעים, הוא מבואר שלא היה שם מקיף ולא יסודות, ולזה לא היה שם לא מעלה ולא מטה.

136

קל״זואולם הספק התשיעי הנה אין התרו ממה שיקשה עם מה שקדם מהדברים. וזה שאם היתה בריאת השם יתברך העולם לתועלת לו יתברך, היה לזה הספק פנים מההראות, אבל למה שהתבאר שאין לשם יתברך תועלת בבריאתו, אבל היה זה על צד ההטבה והחנינה, הנה זה מיוחס לרצונו לבד. ואם אמר אומר כי מפני שמציאות השם יתברך הוא באופן אחד תמיד, הנה יחויב שיהיה הענין כן ברצונו, ובהניחנו שיהיה רוצה פעם ולא יהיה רוצה פעם, יהיה זה בהכרח שנוי מה בחק השם יתברך. אמרנו לו שכבר חייב טבע ההתחלה החמרית שיהיה למציאות הטוב בה התחלה זמנית, לפי שזה הטוב היה בהכרח לה מסודר מזולתה, כמו שהתבאר במה שקדם, ולזה היה מחויב שיהיה העולם מחודש, וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שהיות הטוב נמצא בזאת ההתחלה החמרית הוא מהשם יתברך, והיותו בלתי נמצא בה תמיד הוא מפני טבע החסרון אשר היה בזאת ההתחלה שחייב שיהיה מציאות הטוב בה מחודש, ולולי זה היה הטוב בה מזולת פעולת פועל, כמו שהתבאר, וזה שקר, כמו שבארנו. ובהיות הענין כן, הנה בהכרח שיכנס העולם במציאות בעת מה, ולזה לא יתכן השאלה למה לא הווה אותו השם יתברך קודם זה, לפי שאם היה פועל אותו קודם זה איזה שעור שיהיה מהזמן, תפול השאלה הזאת גם כן. והנה כמו שלא יתואר השם יתברך ביכלת שיברא ההפך בדבר עם מציאות ההפך האחר בו, כי טבע המקבל יימנעהו מזה, כן לא יתואר השם יתברך ביכלת שישים נמצא תמיד הטוב בגשם אשר נתהווה ממנו העולם, כי החסרון אשר בטבע הגשם ההוא בעצמו יחייב שיהיה הטוב בו נברא. וכבר נרחיב המאמר בזה יותר בחקרנו על טענות הפלוסוף אשר חייב מהם קדמות העולם. וכבר אפשר שנבאר ממה שהתבאר בכאן שהצורות אשר נתן השם יתברך לגרמים השמימיים התחדשו מזולת תנועה קודמת, לפי שההויה היתה בהם מהעדר שמירת התמונה אל שמירת התמונה, וזאת ההוייה, מפני שהיא מלא מציאות אל מציאות, לא תהיה שם תנועה ושנוי, כי השנוי הוא מהפך אל הפך, וכבר התבאר גם כן שלא היתה שם תנועה קודם הויית העולם, הנה אם כן תהיה תנועת ההוייה הקודמת שבתנועות. וראוי היה להיות כן, וזה כי מפני שתנועות הנמצא מסודרות מההויה אשר לו, הנה ראוי שיקדם הוייתו לתנועתו, ולזה תמצא גם כן בהויות החלקיות שתנועותיהם מאוחרות מתנועת ההוייה בהם, ואמנם קרה להם שתמצא שם תנועה קודמת להוייתם בהכרח מפני היות ההוייה ההיא חלקית בו, כי מפני זה יחויב שיהיה הכל נמצא, כי בו ימצאו סבות ההוייה ההיא תחלה, וזה לא יהיה מהכל אם לא בתנועה, כמו שמבואר למי שעיין בטבעיות ובמה שקדם מזה הספר.

137

קל״חנבאר בו שאין שם כי אם עולם אחד.

138

קל״טוראוי שנחקור לפי מה שבידנו מן ההקדמות אם הוא אפשר שיהיו בכאן עולמות יותר מאחד, אחר שכבר התבאר שאי אפשר שיהיו בכאן עולמות רבים בבא זה אחר סור זה. שאנחנו מתנצלים תחלה על הכנסנו בזאת החקירה הקשה, לפי שבה צד מה אי אפשר שתשלם לנו החקירה בו, וזה שהגשם אשר נהיה ממנו העולם, למה שלא היה מציאותו מפעולת פועל, לא יתכן שנדע בו אם נותר ממנו בשעור שיתכן שיהיה ממנו עולם אחר, וזה מבואר מאד. אלא כי מפני שבכאן צד אפשר שנקח ממנו מופת מה על זה, והוא אם מצד הפועל, אם מצד החוש, אם היה אפשר שיהיה לנו ממנו התחלת מופת על זה, כמו הענין בזה העולם שהודיענו מה שנתבאר לנו מציאותו מן החוש, שזה הגשם היה בהכרח בשעור שאפשר שיתהווה ממנו הועם. הנה ראוי שנחקור בזה כיד שחלנו, כי ההצלחה האנושית אמנם תגיע לאדם בשידע דבר דבר מה שאפשר לו שידעהו.

139

ק״מונאמר שלא ימלט אם שימצא מהגשם אשר התבאר מציאותו במקום אחד לבד, או במקומות רבים, ויהיה ביניהם העדר מוחלט. וידמה שאין ראוי שימצא ממנו במקומות רבים, כי הרבוי לא יתכן שיהיה במה שבמקרה, כי הוא מעטי, כמו שהתבאר מענינו. ועוד כאשר הונח הענין כן, הנה יחויב שימצא שם רקות ושימצא שעור להעדר המוחלט וחלוקה ויחס לקצתו אל קצת, וזה דבר מבואר הבטול. ואולם איך יתבאר זה הנה לפי מה שאומר. וזה שאנחנו נניח הגשם האחד גשם א והאחר גשם ב, ונדמה בשטח אחד מהם קו אג, ובשטח האחר בד, ויהיו אלו הקוים בתכליות אלו הגשמים בצד שלא יהיה ביניהם כי אם העדר מוחלט. והוא מבואר שהוא אפשר שנשים שני אלו הקוים בתאר שיהיו שניהם בשטח אחד, וזה מבואר למי שעיין עיון מעט בהנדסה, ולא ימנע באלו הקוים אם שיהיו ישרים, או מעוותים. ואם היו ישרים, הה לא ימנע אם שיהיו נכחיים, או בלתי נכחיים. ואולם אם היו נכחיים, יהיו שוי המרחק קצתם מקתם בכל חלקיהם. ואולם המרחק אשר ביניהם הוא העדר מוחלט, הנה יהיה ההעדר שוה להעדר, וזה מבואר הבטול, כי השווי והסדור לא יהיה אלא לנמצא. ואם הנחנו שאינם נכחיים, או שהם מעוותים, הנה יהיה מרחקם במקום אחד יותר גדול ממרחקם במקום אחר, ויהיה חלק מה מההעדר המוחלט יותר גדול מהחלק האחר ממנו, וזה בתכלית הבטול, כם שכבר יתחייב מזה שיהיה ההעדר מתחלק אל מה שיתחלק, כי המרחק הוא מה שיחויב בו זה, וזה כלו שקר מבואר. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שהוא ראוי שלא יהיה נמצא מזה הגשם דבר כי אם במקום אחד. ובהיות הענין כן, הנה אומר שאין ראוי שיהיה שם כי אם עולם אחד. וזה שהגשם אשר בין העולמות לא ימנע אם שיהיה שומר תמונתו, או בלתי שומר תמונתו. ואם היה שומר תמונתו, הנה יתנועע בהתנועע העולם אשר הוא מקיף בו, ויתנועעו בזה האופן אלו העולמות כלם מצד תנועת כל אחד מהם, כי זה הגשם האמצעי בין העולמות יתנועע בכללותו מפני תנועת כל אחד מהם, ובהתנועע ישא העולם אשר הוא מקיף בו ויתחדש מפני זה לעולמות תנועה מבולבלת, עם מה שיתחייב מזה שיהיה הרקות נמצא, וזה כלו מבואר הבטול, לרוב השקרים המתחייבים מזאת ההנחה עד שהאריכות בביאורו הוא מותר. ולזה יחויב, אם היה הענין כן, שיהיה בלתי שומר תמונתו, כמו הענין בגשם אשר בין גלגל הככב האחד לגלגל הככב השני, אבל אם היה הענין כן, הוא מפנני שזה הגשם הוא ספיריי, כמו שהתבאר מענינו, הנה יחויב שיראו לנו הככבים אשר בעולמות אשר על אופקינו, ויראו שם לפעמים יחד שני ירחים או יותר. ועוד שהירח לא יתכן שיהיה אורח נוסף ונחסר על יחס מרחקה מהשמש אשר בזה העולם, כי כבר יתכן שתקבל אורה גם כן מהשמש אשר בעולמות ההם. ועוד שהככבים הקיימים אשר שם יחויב שיראו לנו יותר גדולים פעם מפעם שעור נפלא על יחס קורבתם ומרחקם ממנו, ולא נמצא בככבים הקיימים דבר בזה התאר. ועוד שהככבים אשר שם יחויב שלא ימצאו תמיד על מרחק אחד מהככבים הקיימים אשר בזה העולם, וזה כלו הפך מה שנתבאר מהככבים הקיימים המורגשים לנו, כי הם כלם תמיד על מרחק אחד לפי מה שנמצא בזה הזמן הארוך, לפי מה שהועתקו אלינו קורותיו מזה הגרם השמימיי. עם שכבר יתחייב מזה שילקו הרבה מאלו הככבים הנראים לנו מהעולמות ההם בהיות הארץ אשר בעולם ההוא אמצעית בין ראותינו ובין הככבים. ואם אמר אומר שכבר יעלמו ממנו הככבים אשר בעולמות ההם ליתרון מרחקם ממנו, אמרנו לו שזה לא יקרה לכולם, ועוד שמה שספקנו בו מענין הירח אשר בזה העולם ישאר בו הספק עם זה המאמר. ובכלל אם באנו למנות כל הבטולים שיקרו מזאת ההנחה לפי העיון הלמודי, הצטרכנו למאמר ארוך, ודי במה שזכרנו מזה. ואם אמר אומר שזה הגשם אינו ספיריי, ולא יתחייב דבר מאלו הבטולים, אמרנו לו שאם הודינו שיהיה זה החלוף בין הגשם ההוא הבלתי שומר תמונתו ובין הגשם הבלתי שומר תמונתו שימצא בין הגלגלים, הנה יחויב מזה ספק אינו פחות מהספק הראשון, והוא שאנחנו נמצא בזה הגשם כשלא היה ספיריי, שהוא מקבל האור, ואם היה הדבר כן, היה מחויב בזה הגשם שיקבל תמיד אור השמש בכללותו, ויהיר תמיד אור נפלא, וזה מבואר הבטול. ועוד כי מפני שהיה מחויב בעולמות ההם שיהיו מסכימים לזה העולם בשם ובגדר, כמו שקדם, הנה יחויב שיהיה, דרך משל, מניע גלגל השמש שבאחד מן העולמות מסכים במין אל מניע גלגל השמש שבעולם האחר, וכן הענין בשאר המניעים עם המניעים הדומים להם בעולמות האחרים. והנה הצורות הנבדלות המסכימות במין לא יתכן שיהיה בהם רבוי במספר, כי זה קרה לצורות ההיולאניות מפני ההיולי אשר היא דבקה לו, ותהיה אם כן צורה אחת במספר צורה לגשמים רבים, על 'שתדבק בכל אחד מהם דבקות בעצמה באופן שתתן חיות לכל אחת מהם, וזה מבואר הבטול, ואולם היה אפשר שיגיע פועל הצורה הנבדלת ביותר מאחד במספר כאשר לא תדבק מהם דבקות בעצמה, כמו הענין בשכל הפועל עם הדברים אשר בכאן. ועוד האחדות הוא יותר נכבד מהרבוי, ולזה היה האחדות בדברים מצד הצורה, והרבוי מצד החמר. ולפי שפעולות השם יתברך ראוי שיפנו לצד היותר נכבד, הוא מבואר שהוא ראוי שלא יהיה בכאן כי אם עולם אחד. ועוד שאנחנו נמצא שהראוי באיש לא ימצא אלא מפני שמירת מציאות המין, ולזה לא נמצאו בדברים הבלתי נפסדים רבוי באיש, והמשל שכבר חויב שימצאו אישים רבים במין האנושי, שאם לא היה שם כי אם איש אחד, היה אפשר שישיגהו המות קודם שיוליד, אם להפסד יקרה לחלק מן הארץ שהוא בו, או לסבה אחרת, וכן היה אפשר שיהיה עקר ויפסד בזה האופן המין האנושי, עם שהרבוי יצטרך למין האנושי, להצטרכו בעמידתו למלאכות רבות. ולזאת הסבה בעינה היה ממנו רבוי באיש באופן שתתפשט המין האנושי בכל היישוב, שאם לא היה ממנו רבוי בזה האופן, הנה מפני שטבעו הוא שיהיה מתקבץ להצטרך האנשים קצתם אל קצת, הנה יקרה שיעמוד בחלק מיוחד, וכאשר יקרה הפסד למקום ההוא, יפסד המין האנושי בכללו, יחויב שיהיה ממנו רבוי יתפשט בכל הישוב, כדי שישאר המין האנושי, ולאלו הסבות או לקצתם חויב שיהיה הרבוי בשאר המינים באופן שהוא בו. ועוד כי מפני שהיו שאר המינים בעבור האדם, וזה אם להזון מהם, אם לעשות מהם מלאכתו, חויב שיהיו שאר המינים באופן מהרבוי שיספיק מציאותם לאדם. ובאשר התישב זה, רוצה לומר שהרבוי באיש כאשר ימצא לא ימצא אלא מפנעי שמירת המין שלא יפסד, והיה מבואר ממה שקדם שאי אפשר בעולם שיפסד, הוא מבואר שאין ראוי ממנו רבוי באיש. ובכאן התבאר שאין שם עולמות יותר מאחד, לא יחד ולא בבא זה אחר סור זה, לפי מה שאפשר לנו.

140

קמ״אנתיר בו הספק שיקרה מפני מה שטען הפלוסוף מפני טבע הזמן.

141

קמ״בואחר שבארנו ענין זאת ההוייה הכללית והתרנו הספקות אשר זכרנו הנופלות בה, והיה מבואר שהטענות אשר טען הפלוסוף לבאר שהעולם קדום הם כלם ספקות על מה שהתבאר מענין זאת ההוייה, הנה ראוי שנחקור בהם באופן שלם, כדי שלא ישאר בזאת הידיעה מחלוקת ולא דחייה, כי זה מסגולות הידיעה השלמה. והנה אלו הטענות כבר זכרנום במה שקדם, ונשוב עתה לחקור באחת אחת מהם בפרק נפרד.

142

קמ״גונאמר שהטענה הראשונה שטען הפלוסוף היא מצד טבע הזמן, וזה שהוא יאמר שהזמן יראה מענינו שהוא בלתי בעל תכלית, לפי שאי אפשר שידומה היותו הווה ולא נפסד, יחויב לו שיהיה שם זמן נמצא קודם הויו יהיה בו הווה, וזמן נמצא עם הפסדו יהיה בו נפסד, וזה שכל הווה הווה בזמן, וכן כל נפסד נפסד בזמן, ואמר הפלוסוף שזאת הגזרה הסכימו עליו הקודמים, ועוד הוא יאמר שיחויב למי שיהווה הזמן שיניה זמן קודם הויו, לפי שההווה הוא הנמצא אחר שהיה נעדר. ובהיות הענין כן, הנה יהיה הזמן קודם שיהיה נמצא, אבל אמרנו קודם הוא זמן, לפי הקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן, הנה אם כן יהיה הזמן נמצא בהכרח קודם הויו, ובה יתבאר שאי אפשר בזמן שיהיה נפסד, שאם היה נפסד, היה נעדר אחר שהיה נמצא. ואמרנו אחר הוא זמן, הנה יהיה אם כן הזדמן נמצא אחר הפסדו, ולזהיחוייב בזמן שלא יהיה הווה ולא נפסד. ולפי שהזמן מדובק ואחד, לפי מה שנראה מענינו, והיה בלתי אפשר מציאות זמן בלתי תנועה, הנה יחויב שיהיה שם תנועה מדובקת ואחת נצחית, כי התנועות הנכרכות לא יתכן בהם שיהיה מהם זמן מדובק, ולזה לא יהיה מהם זמן מדובק בלתי בעל תכלית, כאשר היתה שם תנועה נצחית מדובקת ואחת, הנה יחויב שימצא שם מתנועע אחד נצחי, כי התנועה האחת אמנם תהיה למתנועע האחד. הנה זהו מה שבכח דברי הפלוסוף מזאת התנועה, כמו שהתבאר ממה שאמר אותו בספר השמע ובמאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע.

143

קמ״דוראוי שלא נעלם ממנו כי הפלוסוף כבר שער בחולשת זאת הגזרה שחייב ממנה שאם היה הזמן הווה, הנה הוא הווה בזמן, ולזה נעזר בהסכמת הקודמים עליה. ואחר שזכרנו זאת הטענה, הנה ראוי שנעיין בה באופן שלם לפי האמת בעצמו. ונ אמר שהוא מבואר כי המבוקש הנה מענין הזמן אם אפשר שיהיה הווה או נפסד, או אי אפשר זה, הוא אם אפשר שיהיה לזמן התחלה או תכלית, כאלו תאמר שיהיה שם עתה ממנו התחיל הזמן לא יהיה לפניו זמן, או עתה יהיה תכלית לזמן לא יהיה אחריו זמן, או אי אפשר זה, וכשהתבאר שזה הוא בלתי אפשר, יתחייב בהכרח שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בעובר ובעתיד. ואולם אם היתה הכונה בכאן בהויית הזמן שיתהווה חלק ממנו, רוצה לומר שיהיה שם זמן, הנה יהיה זה הבאור בלתי מוליד מה שחייב ממנו הפלוסוף, וזה שאנחנו, ואם הודינו שאי אפשר שיהיה שם חלק מהזמן יתהווה יחד, כמו שהוא מבואר מענינו, הנה לא יתחייב מזה שלא תהיה לזמן התחלה, וכן לא יחוייב מפני שאין שם חלק מהזמן יפסד יחד שלא יהיה לזמן תכלית, וזה כי יצדק עם הנחתנו הזמן בלתי נצחי, כמו שיצדק עם הנחתנו הזמן נצחי, וזה כי לא יתחייב מזה שיהיה שם זמן נמצא קודם זה החלק מהזמן המתהווה, כי הזמן בשיתהוה על זה האופן לא יתהוה בזמן קודם לו, כאלו תאמר שאין זאת השעה מתהוה בשעה אחת קודמת לה, אבל היא הווה בזמן מתחדשה בהתחדשה, עד שתהיה הויית השעה בשעה אחת, והויית חצי שעה בחצי שעה, ובזה יתבאר שלא יהיה הפסד השעה בשעה אחת היא אחריה, אבל תפסד על נכחותה בשעתה. וכאשר התבאר שלא תחויב מזה שיהיה שם זמן קודם הויית הזמן, או שיהיה שם זמן אחר הפסד הזמן, הוא מבואר שלא יחוייב מזה מה שחייבו הפלוסוף, אם היה שהבין בהויית הזמן והפסדו שיתהוה חלק ממנו או יפסד. ועם זה הנה יתחייב מהודאתנו שהחלק מהזמן יתהוה בזמן מתהוה בהתהוותו, ושהחלק מהזמן יפסד בזמן נפסד בהפסדו, ספק אינו מעט, וזה שהזמן אשר בו מתחדש זה החלק מהזמן המתחדש הוא גם כן מתחדש עם חדוש זה החלק, רצוני ששני הזמנים מתחדשים יחד, ולזה יחויב שיהיה חדושו גם כן בזמן שלישי מתחדש בהתחדשו, והזמן השלישי יתחדש גם כן בזמן רביעי, וזה אל לא תכלית, ויהיו אם כן נמצאים זמנים אין תכלית למספרם יחד, והוא שקר שימצאו שני זמנים יחד לפי מה שהתבאר מענין הזמן שהוא נקי מחמר באופן מה, ולזה לא יתרבה בהתרבות התנועות, כל שכן שהוא בלתי אפשר שימצאו זמנים אין תכלית למספרם יחד. והנה זה הספק יותר בשנאמר שאין הזמן הווה בזמן על שיהיה הזמן אשר הוא נמצא בו זולת הזמן ההווה מכל הפנים, אבל יהיה הוא הוא מצד, וזולת מצד. וזה כי הזמן ההווה, מפני שהוא הווה מעט מעט, היה בהכרח מציאות חלקיו בכללם מעט בכללותו, כי לא ימצאו בפחות ממנו כל חלקי זה הזמן, ולזה יהיה אמרנו זה הזמן ההווה הוא הווה בזמן כאלו אמרנו שחלקיו נמצאים בכללותו, כאמרנו שהשמונה זרתים נמצאים בקנה המדה, הנה אם כן יהיה אמרנו שהשעה הווה בשעה עניינו שכל חלקי השעה לא ימצאו בפחות מהשעה בכללה, וזה כי אי אפשר בהם שימצאו יחד, ולזה ימצאו זה אחר זה בהכרח, ואם היו נמצאים זה אחר זה, הנה יחויב שיהיה מציאותם בזמן שוה לכל החלקים, ולזה הוא מבואר שלא יהיה בכאן זמן שני זולת הזמן ההווה מכל הפנים, אבל הוא זולתיי על האופן שהיה הכל זולתיי לחלקיו.

144

קמ״הואחר שהותר זה, הנה נחקור אם היה שם עתה ממנו התחיל הזמן, אם הוא מחויב שתהיה העתה ההוא הווה בזמן קודם לה. וזה כי כבר בארנו שזה הענין הוא הדרוש בכאן, לא הויית חלק מהזמן. וכן נחקור כמו זה הענין בעצמו בהפסד הזמן. ונאמר שהוא מבואר שלא יחויב לכל מתחדש שיתחדש בזמן. וזה שהשנוי המתחדש במשתנה הרמוז אליו הוא מתחדש בזולת זמן, כמו שזכר הפלוסוף בספר השמע, וזה כי אין בין השנוי ומה שממנו השנוי אמצעי, ובזה הוא מבואר שאין בין השנוי בכללו ומה שאליו השנוי אמצעי, ולזה יהיה השנוי בזולת זמן. ולפי שהענין כן בשנוי, ויהיה הזמן מקרה דבק לשנוי ומתחדש בהתחדשו, כמו שביאר הפלוסוף, הנה הוא מבואר שכבר יחויב בזמן, אם היה הווה, שיהיה הווה בזולת זמן, ובזה יחויב בו, אם היה נפסד, שיהיה נפסד בזולת זמן, והוא הפך מה שחייבו הפלוסוף בזאת הגזרה. ורצוננו בכאן בשנוי התנועה באיך או בכמה או באנה. ונאמר עוד שכבר יתבאר מטבע הזמן, שאם היה הווה, שאיננו הווה בזמן קודם להוייתו. וזה שההווה בזמן אם שתהיה הוייתו שנוי או נמשכת לשנוי, ואיך שיהיה, הנה בהכרח יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי ההוא, והזמן אשר הוא הווה הוא מה שבין התחלת השנוי ותכליתו, וזאת ההקדמה היא מבוארת בנפשה למי שעיין בטבעיות. וכאשר התישבה לנו זאת ההקדמה, רצוני שכל הווה בזמן יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי, הנה יתחייב ממנה לפי הפך הסותר שמה שלא יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי ההוא איננו הווה בזמן, ואולם הזמן הוא מבואר שלא יקדם להוייתו השתנות יהיה הווה בתכלית השנוי ההוא, כי הוא נמצא בהכרח עם התחלת השנוי, וזה שהוא בהמצא הגשם המתנועע איזה גשם שיהיה ובאיזה תנועה שיתנועע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היה הזמן הווה, שאיננו הווה בזמן. ובזה התבאר שאם היה הזמן נפסד, שאיננו נפסד בזמן נמצא אחריו, וזה כי הוא איננו נפסד עם תכלית השנוי אשר יקדם להפסד, אם היה שיהיה הפסד הזמן נמשך לשנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר במה שאין ספק בו שאיננו מחויב, שאם היה הזמן הווה, שימצא זמן קודם התהוותו, ושאם היה נפסד, שימצא זמן אחר הפסדו, אבל יחויב הפך זאת הגזרה, כמו שבארנו.

145

קמ״וואולם מה שחייב הפלוסוף שימצא זמן קודם הויית הזמן אם הונח הווה, וזמן אחר הפסדו אם הונח נפסד, מפני התיבות אשר נשתמש בהם המורות על הזמן, והם אמרנו קודם ואחר, שאין לנו המלט מההשתמשות בהם, הנה בחיי זאת הטענה חלושה היא מאד. וזה שאנחנו נאמר שאמרנו בכאן קודם ואחר הוא נאמר בשתוף השם עם הקודם והמתאחר אשר הם מהבדלי הזמן. והנה כמו זה הספק בעינו אפשר שיסופק על הפלוסוף כאשר ביאר שהעולם בעל תכלית בשעור, וזה שהוא יאמר שאין חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי, ולזה יאמר שאין שם מקום. והוא מבואר שאמרנו חוץ מורה על מקום כמו שיורה עליו אמרנו תוך, וכן אמרנו שם מורה על מקום בהכרח בזאת הגזרה, ואם היה שכבר ישתמשו בזאת המלה במה שלא יורה על מקום, וזה כי כמו שבארנו שיש שם מלוי היה בהכרח אמרנו שם מורה על מקום, כן כאמרנו שאין שם מלוי יחוייב שיהיה אמרנו שם מורה על מקום, וזה כי כונת הנשוא והנושא יחויב שתהיה אחת בגזרה המחייבת והשוללת, ואם לא, לא יהיה בין אלו הגזרות תנאי ההקבלה, כמו שהתבאר בספר המליצה. ובכלל הנה כונת הנשוא או הנושא לא תשתנה מפני היות הגזרה שוללת או מחייבת, וזה מבואר בנפשו. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר כי מי שיניח העולם בעל תכלית בשעור יניח בהכרח מאמר סותר בנפשו, וזה כי הוא יאמר שאין שם חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי, והנה אמרנו שם או חוץ הוא מורה על מקום בהכרח, כמו שקדם, וכאשר היה שם מקום, הנה יהיה שם גשם, כי המקום לא יהיה רק מגשם, ובזה יחויב שיהיה חוץ לגשם ההוא גשם אחר, וילך זה אל לא תכלית. הנה אם כן הוא מבואר כי מי שיניח העולם בעל תכלית יניחהו בהכרח בלתי בעל תכלית מצד התיבות אשר ישתמש בהם אשר אין לו המלט מהשתמשות בהם, ולזה הוא מבואר שאלו התיבות ישתמשו בהם באלו המקומות על זולת המובן מהם אצל ההמון, כי הכונה כולה היא להורות על ההעדר המוחלט, וזה שוה במה שישתמשו בו מהמלות בהנחת הזמן הווה או נפסד, או בהנחת העולם בעל תכלית, ועוד שהלשונות הם הסכמיים, כמו שהתבאר. ובהיות הענין כן, הנה לא תהיה טענה עלינו, אם לא הניח הלשון לשוללות מה תיבה תורה עליו, כי הוא בלתי צריך להשתמש בו, אחר היות המציאות על מה שהוא עליו, והוא מבואר גם בקצת העניינים הנמצאים אין שם לבעלי הלשון, וישתמשו בהם החכמים בשמות מושאלים על צד קצת דמיון. ואם היה הענין כן, במה שנאמר קודם ואחר וחוץ ושם, הנה לא תהיה טענה עלינו מהוראתם אצל ההמן, כי אנחנו הנחנום בזולת הכונה ההיא. ובכאן הותר זה הספק והתבאר שלא יחוייב מזאת הטענה שיהיה הזמן נצי לא בעובר ולא בעתיד, וזה מה שכוננו ביאורו בזה הפרק

146

קמ״זנתיר הספק שיקרה מצד העתה.

147

קמ״חהטענה השנית אשר יטעון הפלוסוף היא מצד העתה. ושרש דבריו הוא זה. העתה יראה מענינו שהוא תכלית הזמן החולף והתחלת העתיד, כי המאמר כשיהיה שם עתה אין לפניו זמן או לאחריו הוא דבר לא יכילהו דמיון האדם. ואם היה הזמן הווה, הנה יהיה שם עתה אין לפניו זמן, וזה דבר בלתי אפשר בעתה, כי הוא יחלוק הקודם מהמתאחר, והקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן, ויהיה אם כן מחויב שיהיה שם זמן קודם הויית הזמן, וזה בטל. ויחזק עוד זה הדעת בטענה השנית לפי מה שאחשוב. וזה שהוא יאמר שהעתה יותר דומה מכל דבר אל הנקודה בקו הסבובי, וזה כי הנקודה היא אם נמצאת בפעל, והיא הנקודה אשר היא תכלית הקו או התחלתו בפעל, אם נמצאת בכח, והיא הנקודה אשר תחלק הקו. והנה הנקודה כאשר היתה נמצאת בכח היא התחלה ותכלית יחד, רצוני שהיא תכלית לקודם והתחלה למתאחר. ובהיות הענין כן, והיה בלתי אפשר בעתה שיהיה נמצא אלא בכח, והיתה הנקודה כשהיתה נמצאת בכח היא התחלה למתאחר ותכלית לקודם, הוא מחויב שיהיה העתה תכלית לקודם והתחלה למתאחר. ואולם שאי אפשר בעתה שיהיה נמצא בלא בכח הוא מבואר, וזה שאם היה נמצא בפעל, יהיה נמצא בזמן, ויהיה העתה מתחלק. ועוד שאי אפשר שימצא מחלקי הזמן דבר רמוז אליו בפעל, כי מציאות הזמן הוא בכח, כל שכן שאי אפשר שימצא העתה בפעל, כי אין דרך למציאות התכלית או ההתחלה בזולת מציאות מה שהוא לו תכלית או התחלה, ולפי שהזמן אשר בעתה תכליתו או התחלתו הוא בלתי נמצא בפעל, הוא מחויב שלא ימצא העתה בפעל. הנה זהו שורש דבריו בזאת הטענה.

148

קמ״טונאמר כי מה שחייב הפלוסוף בעתה שיהיה לפניו זמן ואחריו, לפי שלא יכיל דמיון האדם שיהיה שם עתה אין לפניו זמן או לאחריו, הוא בלתי מחויב, וזה שבזה האופן בעינו יתחייב שיכלה גל גשם אל גשם אחר מחוץ ממנו, לפי שהדמיון לא יכיל שיהיה שם גשם לא יכלה אל גשם, כמו שזכר הפלוסוף, ואם היה הדבר כן, הנה יחויב בעולם שיהיה בלתי בעל תכלית וזה שקר. ובכלל הנה אין כל מה שידמה האדם צודק, ולא ידמה האדם כל צודק, אבל שם דברים צודקים לא יתכן שידמה אותם האדם, כמו כלות העולם אל ההעדר המוחלט שאינו לא רקות ולא מלוי, ומה שידמה לזה. והנה קרה זה הדמיון לנו, מפני שאנחנו נראה בגשמים אשר הם אצלינו שכל גשם מהם יכלה אל גשם אחר, ובזה קרה לנו זה הענין בעצמו בזמן, וזה כי הזמן מקיף בנו משתי קצותיו, ולזה לא נראה מהעתה אלא העתה שיחלוק הזמן. והנה זאת הטענה דומה למה שזכרנו בפרק הקודם מטענת הפלוסוף ממלת קודם ואחר אשר נשתמש בהם, וזה כי מזה הצד קרה לנו הדמיון הזה, כי אנחנו נחשוב שיהיה לכל עתה קודם ואחר, ונדמה מפני זה שיהיה שם זמן, כי הדמיון לא יצייר ההעדר המוחלט, אבל ידמה לכל קודם קודם, ולכל מתאחר מתאחר, וכבר התבאר בטול זאת הטענה במה שקדם. ואם יחייב הפלוסוף בעתה שיחלק הקודם מהמתאחר, מפני מה שהתבאר מגדר הזמן שהוא מספר התנועה בקודם ובמתאחר, כמו שיראה מדברי הפלוסוף בזה המקום, וזה אמנם יהיה בשיונח שם עתה או עתות יחלקו הקודם מהמתאחר, כמו שהתבאר בספר השמע, עד שכאשר לא נצייר בעתה, לא נצייר בזמן, ולזה ידמה שלא יהיה ענין העתה ומהותו אלא חלוקת הקודם בתנועה מהמתאחר להשים התנועה ספירה. והנה נאמר שלא יחויב גם כן מזה שיהיה לכל עתה קודם ומתאחר. וזה שהזמן הוא מבואר מענינו שהוא משער התנועה על נכחותה, אלא שהוא לא ישערה אלא מצד מה שהיה טבע התנועה שלא תהיה יחד ולא חלק ממנה, כי מה שהוא יחד לא ישערו הזמן מצד מה שהוא יחד, וזה מבואר בנפשו, ואמנם ישער הזמן התנועה מצד טבע הקודם והמתאחר אשר בה, עד שאין בה חלק שלא יהיה בה קודם ומתאחר, וזה אל לא תכלית, כי היא מתחלקת אל מה שיתחלק ותמיד ימצא בחלוקה החלק האחד ממנה קודם והחלק האחר המתאחר. ולפי שבזה האופן היה הזמן משער התנועה, הוא מבואר שמי שלא ישער בקודם ומתאחר לא ישער בזמן, וזה כלו ממה שהתבאר מדברי הפלוסוף בספר השמע במה שאין ספק בו. ובהיות הענין כן, הנה לנו שנניח שיהיה הזמן הווה, וזה שהעתה אשר הוא התחלת הזמן שאינו חולק הקודם מהמתאחר בתנועה לא יחויב שיתן לנו ציור בזמן, כי לא היה שם זמן כלל, ואולם יחויב זה במה שאחר העתה ההיא, כי אז היה הזמן נמצא על נכחות התהוות התנועה, והוא מבואר שכל עתה שיפול במה שאחר העתה ההוא יחלוק הקודם מהמתאחר בתנועה מה שהתמידה התנועה להיות נמצאת. וכן נאמר שאם היה נפסד הזמן, הנה לא יחויב בעתה האחרון שיתן ציור בזמן, וזה שכבר כלה אליו הזמן וכבר נשלם ציור הזמן בעתות אשר לפני העתה האחרון. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שכבר יחויב בעתה הנותן ציור בזמן בהקודם שיחלק מהמתאחר, אך לא יחויב זה בעתה במוחלט, וזה כי העתה אשר הוא התחלת הזמן או תכליתו, אם היה הזמן בזה התאר, לא יחויב בו שיתן ציור בזמן, ולזה הוא מבואר שלא יחויב מזה בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית. ובכלל הנה אנחנו נראה מענין העתה שיש לו שני צדדים מהמציאות, הצד האחד הוא חלוקת הקודם מהמתאחר והצד השני הוא הגבלת החלק הרמוז מהזמן או מהתנועה, כאלו תאמר יום אחד או שעה אחד, וזה כי היום יהיה מוגבל אליו מצד שתי העתות אשר יגבילהו, וכן השעה. ואם לא היה ענין העתה אלא חלוקת הקודם מהמתאחר בזמן, היה אמרנו שלשה ימים או שלשה שעות דבר אחד בעינו, כי הספירה בכל אחד מאלו הזמנים היא אחת בעינה מצד העתות אשר יחלקו הקודם מהמתאחר, כי הם שתי עתות בכל אחד מאלו הזמנים, ואולם היה ההתחלפות אלו הזמנים מצד חלוף חלקי אלו הזמנים ,וחלוף חלקי אלו הזמנים הוא מצד מה שיתחלפו קצתם מקצת במרחק אשר בין העתות אשר ישימם מוגבלים, וזה שהמרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו היום הוא יותר גדול מהמרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו השעה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהעתה ימצאו לו שני צדדים מהמציאות, האחד הוא אשר יחודש בו מספר, והוא חלוקת הקודם מהמתאחר, והאחר הוא הגבלת הכמות המתדבק, והוא הגבלת החלק מהאחד מהזמן. ומשני אלו הצדדים ימצאו לזמן סגולת הכמה המתחלק וסגולת הכמה המתדבק, וזה כי אנחנו נאמר בזמן רב, ומעט, וארוך, וקצר, הנה אמרנו בו רב ומעט הוא מצד העתות אשר יחלקו הקודם מהמתאחר, ואמרנו בו ארוך וקצר הוא מצד המרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו הזמן ההוא. והנה הענין בזה בעתה הוא כמו הענין בנקודה, וזה כי הנקודה ימצאו לה שני אלו הצדדין מהמציאות, רצוני שהיא תשים הקו מוגבל מצד הנקודות אשר יכלה אליהם, ותשימהו ספור כאשר תחלק הקודם בקו מהמתאחר. והוא ראוי שיהיה זה הענין בעתה כמו הענין בנקודה, לפי שמציאות העתה הוא מתחדש ממציאות הנקודה על הרוחק אשר בו התנועה, כמו שהתבאר בספר השמע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע בעתה מצד מה שישים הזמן מוגבל שימצא מזולת זמן נמצא לפניו, אבל הוא דבר כבר התבאר חיובו במה שקדם.

149

ק״נוגם כן אם הנחנו שיהיה הזמן משער התנועה מצד העתות אשר יחלק בהם הקודם מהמתאחר בזאת התנועה הרמוזה אליו לבד, לא מצד העתות אשר הם תכלית זאת התנועה, הנה יחויב מזה אחד משני דברים, אם שנאמר שהזמן אשר ישער התנועה הוא מה שבין העתות אשר יחלקו התנועה, וזה אמנם יהיה כשיהיה משער התנועה אשר בין העתות ההם, או שנאמר שהזמן אשר ישער התנועה הוא מספר אלו התנועות. ואם הנחנו שיהיה הזמן מספר העתות, הנה לא יהיה הזמן משער התנועה, אבל ישער מה שיחלקה, והוא העתה, ולא יהיה גם כן מדובק, כי אין העתה דבק לעתה, וזה בתכלית הבטול. עם שכבר יחויב מזה שיהיה זמן התנועות המתחלקות אשר חולקו במספר שוה מהעתות שוה, עד שיהיה, דרך משל, זמן התנועה אשר היא בשלש שעות שוה לזמן התנועה אשר היא בשלש שנים, כאשר נחלקו כל אחד מהם בשתי עתות לבד, ויתחייב מזה גם כן שיהיה זמן התנועה האחת בעינה יותר גדול לאיש אחד ממה שהוא לאיש אחר, כאשר חלקו האחד לעתות יותר מהעתות אשר חלקו האחר בהם, וזה מבואר הכזב. ואם הנחנו שהזמן אשר ישער התנועה הוא מה שבין העתת האלו אשר יחלק הקודם מהמתאחר בזאת התנועה, הנה יחויב מזה שלא ישער הזמן כל התנועה, אבל ישער לבד מה שבין החלק הראשון הקודם ממנה והחלק האחרון המתאחר, וזה בטל, כי הוא מבואר שהזמן הוא משער כל התנועה על נכחותה. ועוד שכבר יחויב מזה שתהיינה התנועות המתחלפות בזמן שוה כאשר חולקו בעתות יהיה מה שביניהם שוה, והמשל שכבר תהיה התנועה אשר תהיה באלף שנה בזמן שוה לתנועה אשר תהיה ביום אחד, כאשר חולקה כל אחת מהן בשתי עתות, יהיה מה שבין אלו העתות בכל אחת מהם שעה אחת, ועוד שכבר יחויב מזה בתנועה שלא נחלקה כי אם בעתה אחד, שתהיה בזולת זמן, כי אין שם שתי עתות יחלקו הקודם מהמתאחר בזאת התנועה, ולזה לא יהיה שם זמן. כאשר היה זה כלו שקר, הוא מבואר שהזמן הוא משער התנועה בכללה מצד העתות אשר הם תכליות התנועה, לא מצד העתות שיחלקו בה הקודם מהמתאחר לבד.

150

קנ״אואולם הטענה אשר חויב בה בעתה במה שהוא עתה שיחלוק הקודם מהמתאחר, לפי שהעתה אינו נמצא כי אם בכח, והנקודה אשר תהיה בכח זה ענינה, היא בלי צודקת. וזה שענין הכח אשר יחייב בתכלית שיחלק הקודם מהמתאחר הוא זולת הכח אשר למציאות העתה, וזה שענין הכח אשר יחויב בתכלית שיחלק הקודם מהמתאחר הוא היותו התחלה ותכלית יחד מפני ההתדבקות הנמצא במה שיחלקהו, וענין הכח אשר לעתה הוא שאיננו נמצא בזמן, כמו הענין בדברים הנמצאים בפעל, כי זה דבר יחייבהו טבע הזמן, כמו שקדם, לפי שאי אפשר שימצא הזמן בפעל כשיהיה רמוז אליו ועומד, כל שכן שאי אפשר זה בעתה. והוא מבואר שזה הכח לא יחייב בעתה שיהיה התחלה ותכלית יחד, אבל מה שיחויב ממנו הוא שאיננו התחלה בפעל, לפי שלא ימצא עמו מה שהוא לו התחלה, והוא עם זה אפשר שימצא התחלה בכח מזולת שיהיה תכלית, וזה מבואר מאד. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע מזה הצד שיהיה הזמן מחודש במוחלט, וכל שכן שכבר יתבאר מזה שאיננו נמנע בזמן מזה הצד שיהיה נפסד במוחלט, וזה שכבר אפשר שימצא עתה הוא תכלית בפעל מה שאי אפשר זה בעתה אשר הוא התחלה, וזה שהזמן העובר הוא פעל מה, ובזה האופן יהיה נמצא עם העתה אשר הוא תכלית הזמן במוחלט באופן מה, ואין הענין כן בעתה אשר הוא התחלה במוחלט, ובזה האופן ביאר הפלוסוף שתכלית התנועה הוא נמצא וההתחלה אינה נמצאת. ואם אמר אומר כי מה שהוא התחלה בכח בקו הוא חולק הקודם מהמתאחר, ולזה יחויב בעתה שיהיה חולק הקודם מהמתאחר, לפי שאי אפשר שיהיה התחלה אלא בכח. אמרנו לו שזה המאמר הוא בלתי צודק, כי ענין אלו שמות הכחות הוא נאמר בשתוף השם, וזה כי הוא בזמן, מפני שלא ימצא עמו מה שהוא לו התחלה, והוא בקו, מפני שזאת הנקודה הוא התחלה ותכלית יחד לדברים מתדבקים. וכבר יתבאר לך מום זה הביאור, שכבר התבאר ממנו בתנועה הישרה ושאר התנועות שהם מדבר אל דבר שתהיינה לבלתי תכלית, לפי שלא תמצא בם התחלה כי אם בכח, וזה מבואר הבטול. ואם אמר אומר כי מפני שיהיה הזמן נמשך לתנועה מדובקת, והיה מחוייב בזאת התנועה שתהיה סבובית, ומפני זה יחויב בגודל אשר בו תהיה זאת התנועה שיהיה סבובי, והיה מבואר בעתה שהוא מתחדש בנקודות אשר יצויירו על הגודל אשר בו תהיה התנועה, הנה יהיה טבע העתה טבע הנקודה בקו הסבובי, כי ממנה מציאותו, ובהיות הענין כן, והיתה הנקודה אשר בגודל הסבובי הוא תמיד התחלה ותכלית יחד, הנה אם כן יהיה העתה התחלה ותכלית יחד. אמרנו לו שזהו בלתי צודק, וזה שכבר חויב זה בנקודה אשר בגודל הסבובי מפני היות הגודל סבובי, ואולם הזמן אינו הולך בסבוב, כי לא ישוב הזמן החולף בעינו בשוב התנועה אל הגודל הסבובי, ולזה לא יחויב בו מה שחויב בגודל הסבובי מצד מה שהוא גודל סבובי. וכבר יתבאר לך מום זה הביאור, שכבר יחויב ממנו ברחים המתנועעים בסבוב שיהיה זמן התנועה ההיא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובכאן הותר זה הספק במה שאין ספק בו.

151

קנ״בנתיר בו הספק שקרה מטבע ההוייה.

152

קנ״גהטענה השלישית אשר יטעון הפלוסוף היא מצד טבע ההוייה. ושורש דבריו הוא זה. בעבור שהיתה תנועת ההעתק היא הקודמת שבתנועות, והיה מחויב בהכרח שתכלה אל מתנועע ראשון מפאת עצמו הנה יחויב, אם היו הגרמים השמימיים הווים, שיהיה שם מתנועע במקום אליו תעלה הוייתם, וזה יחויב במתנועע ההוא אם הוא הווה, ואי אפשר שילך זה לאין תכלית, כי הוא בלתי אפשר שיהיו שם גשמים אין תכלית למספרם הנה אם כן מה שיחויב שיהיה שם מתנועע מצד עצמו בלתי הווה, ואם יהיה שם מתנועע מצד עצמו בלתי הווה, הנה יחויב בעולם שיהיה קדום.

153

קנ״דונאמר שהתר זה הספר אינו ממה שיקשה, וזה שזה הענין אמנם יחייב בהוייה בחלק במה שהיא הוייה בחלק, אבל כשהונח העולם בכללו הווה, הנה לא יחויב שיהיה שם חלק ממנו נמצא אליו תעלה הוייתו, כמו שבארנו בפרק הרביעי מזה המאמר. ועוד שכבר התבאר במה שקדם שאין תנועת ההעתק היא הראשונה, אבל הראשונה היא תנועת ההווייה. ועוד שכבר התבאר במה שקדם שזאת ההוייה אינה בדרך ההוייה אשר על דרך הטבע, אבל היא מיוחסת אל הבחירה והרצון, ולזה הוא מבואר שלא יחויב שתדמה להוייה הטבעית, כי הענינים שהתחלותיהם מתחלפות אפשר שיהו מתחלפים. ובכאן הותר זה הספק.

154

קנ״הנתיר בו הספק שיקרה מפני טבע הדברים המתחדשים.

155

קנ״והטענה הרביעית אשר טען הפלוסוף היא מצד טבע הדברים המתחדשים, כי היה בכרל אחד מהם הכח קודם אל הפעל, והיה זה כן, כי הכח והפעל הם סותרים, ולזה הוא בלתי אפשר שיהיו יחד בנושא אחד מצד אחד. ושרש דבריו הוא זה. אם היה העולם הווה היה מחויב שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן, כי כל הווה זה ענינו, ויהיה אם כן בהכרח זמן קודם הויית העולם. ואם היה שם זמן, הנה שם תנועה. ואם היתה שם תנועה, הנה שם מתנועע. ואם היה שם מתנועע, הנה היא מתנועע אם בטבע אם בהכרח. ואם הוא מתנועע בהכרח, הנה לו תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעיות. ואי אפשר שתהיה שם תנועה טבעית זולת אלו התנועות הטבעיות הנמצאות, ויהיה אם כן העולם נמצא קודם הויו, וזה שקר. וזה השקר יצא בהכרח מההקדמה המסופק בה, והיא מה שהצענו בעולם שיהיה הווה, וההצעה אשר יצא ממנה השקר היא שקר, הנה אם כן יחויב בעולם שיהיה בלתי הווה. הנה על זה האופן אפשר שיתבאר מזאת ההקדמה שהעולם קדום, ואם לא נמצא זה בדברי הפלוסוף ולא בדברי המפרשים דבריו.

156

קנ״זונאמר שמה שנאמר בזאת הטענה שהוא מחויב בכל מתחדש שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן, הנה לא ימנע, אם היה הענין כן, אם שיהיה חיוב היות הזמן נצחי, ולזה ימצא קודם חדושו מצד הכח הקודם לחדושו, או שיהיה זה מצד חיוב היות הזמן נצחי, ולזה ימצא קודם כל מתחדש. ואולם אם חייב הפלוסוף זה מפני חיוב היות הזמן נצחי, הנה לא לקח המבוקש בבאור עצמו. ובכלל הנה הוא מבואר כי זה אמנם קרה להוייה בחלק במה שהיא הוייה בחלק, לפי שכבר היה הזמן נמצא קודם ההוייה ההיא, ואולם ההוייה הכללית לא יחויב זה בה, לפי שהזמן מתחדש בחדושה.

157

קנ״חואולם אם יחייב זה מצד טבע הכח הקודם לפועל אם לא, הנה זה ממה שיצטרך אל באור. ונאמר, כי הכח הוא שני מינים, אם הכח הגמור, והוא בהיות המשתנה במה שממנו התנועה, אם הכח הבלתי גמור, והוא בהיות המשתנה במה שבין מה שממנו התנועה ומה שאליו התנועה. והנה הכח שהוא במה שבין מה שממנו התנועה ומה שאליו התנועה, מפני שהוא נמצא עם מציאות התנועה, הוא מבואר שכבר יחויב ממציאותה. מציאות זמן, כי הזמן הוא נמצא בהמצא התנועה איזו תנועה שהיתה. אבל הכח שהוא במה שממנו התנועה לא יחויב ממציאותו מציאות זמן, כי אין שם תנועה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שאם נניח שם שנוי ראשון מתחדש, שלא יחויב המצא זמן לפניו. ובכאן הותר זה הספק. ואם אמר אומר שהכח והפעל אי אפשר היותם יחד מצד אחד, ולזה יחויב שיהיה הכח על זה השנוי קודם לפעל, ואם היה הכח קודם לפעל, הנה יחויב היותו קודם לו בזמן, כי הקודם והמתאחר הם חלקי הזמן. אמרנו לו שאין שם קודם אלא בדרך השאלה, לפי שאין שם זמן, וכאשר היה זה כן, הנה לא יחויב לו ממאמרנו קודם שיהיה קודם בזמן, ואם היה זה, לא יכילהו הדמיון, כמו שקדם, כי לא ידמה האדם כל צודק.

158

קנ״טנתיר בו הספק שיקרה מטבע התנועה.

159

ק״סהטענה החמשית אשר יטעון הפלוסוף היא מצד טבע התנועה. וזה שהוא יאמר שאי אפשר שתהיה התנועה מתחדשת במוחלט, או נפסדת, ובהיות הענין כן, הנה הוא מחיוב מזה שיהיה שמתנועע נצחי לא סר ולא יסור, כי התנועות הנכרכות לא יתכן שתשלם בהם ההתדבקות והתמדיות. ואופן ביאורו בזה המקום הוא זה. אם הנחנו בכאן תנועה מתחדשת ראשונה, הנה יחויב שיהיה המתנועע בה אם הוה אם בלתי הוה. ואם הוא הוה, היתה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה כי כבר תקדם לה תנועת ההוייה. ואם הנחנו תנועת ההוייה היא הראשונה, הנה יחויב בה גם כן שתהיה בלתי ראשונה, וזה יחויב אם מצד הפעל אם מצד המתעפל. ואולם חיוב זה מצד הפועל הוא, מפני שהוא יאמר שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת הנה בהכרח שנוי חודש בו בעבורו התעורר עתה לעשות דה הפעל, ויהיה אם כן לפני השנוי הראשון שנוי. ואם אמרנו שהשנוי ההוא הקודם, הנה יחויב בו גם כן לזאת הסבה בעינה שיהיה לפניו שנוי, וזה אל לא תכלית. והוא מבואר זה החיוב אשר חויב מצד הפועל שיהיה לפני השנוי שהונח ראשון שנוי אחר הוא שוה הונח זה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם חיוב זה מצד המתפעל הוא, כי כל הווה, לפי מה שיראה הפלוסוף, יחויב שיקדם לו שנוי, ולזה יחויב בתנועה אשר נניחה ראשונה שתהיה בלתי ראשונה. ואם הנחנו שיהיה השנוי ההוא הוא הראשון, הנה יחויב שיהיה קודם חדוש השנוי חדוש אפשרות השנוי, כי הכח הוא הקודם לפעל בכל הדברים המתחדשים, והנה חדוש אפשרות השנוי הוא שנוי או נמשך לשנוי. ואם הנחנו שיהיה השנוי הראשון הוא השנוי אשר יחודש בו אפשרות השנוי, הנה יחויב בו גם כן שיהיה בלתי ראשון לזאת הסבה בעינה, וזה שחדוש אפשרות זה השנוי הוא קודם על חדוש זה השנוי, וזה לאין תכלית. ואם הונח המתנועע בתנועה המחודשת בלתי הווה, והיה מדרך המניע לו שיניע ומדרכו שיתנועע מזה הענין שיתנועע פעם ולא יתנועע פעם, הנה שם בהכרח שנוי במניע, או במתנועע, או בשניהם, ותהיה אם כן התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה. ואם נאמר שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב בו שיהיה לפניו שנוי כמו שיחוייב בראשון, וזה לאין תכלית. וכאשר היה זה כן, הנה יתחייב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, היה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. והוא יעשה עוד בזה שני באורים יאמת בהם שאין שם תנועה ראשונה, האחד הוא מצד היציאה מהכח אל הפועל, והשני הוא מצד הצרוף המתחדש למניע הראשון. ואולם מה שיחייב מצד היציאה מהכח אל הפעל הוא, כי הוא יראה כי המניע כאשר היה מניע בכח ואחר כן שב מניע בפעל הנה יחויב שיהיה שם שנוי, לפי שהיציאה מהכח אל הפועל הוא שנוי, וזה החיוב הוא שוה הונח המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם מה שיחייבהו מצד הצרוף המתחדש למניע הוא, כי הוא יראה שאם היתה התנועה מחודשת, היה מתחדש צרוף במניע הראשון, רוצה לומר הצרוף אשר בין המניע והמתנועע, והנה התחדשות הצרוף אי אפשר שיהיה מזולת שנוי. ובהיות הענין כן, הנה הוא מחויב בשנוי הראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה יחויב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, וזה החיוב גם כן הוא שוה היה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ובזה יתבאר שאין שם תנועה אחרונה, וזה שאם היתה שם תנועה אחרונה, הנה לא ימנע המתנועע בה מאחד משני ענינים, אם שתהיה שם תנועה פסק משיהיה דרכו שיתנועע בהפסקו, או שלא יפסק משיהיה דרכו שיתנועע. ואם היה שלא יפסק עם הפסקו מהתנועה בו אפשרות התנועה, הנה אחר התנועה האחרונה אפשרות במציאות תנועה. וכאשר הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל, היה שקר, והוא שתהיה אחר התנועה האחרונה נועה, והכזב האפשר לא יקרה מהנחתו שקר, הנה אם כן מה שיחויב, אם היתה שם תנועה אחרונה, שלא ישאר בה אפשרות תנועה עם הפסקו מהתנועה. ואם הנחנו שהמתנועע פסק משני הענינים יחד, היו שם שני שנויים, והשנוי אשר הוא הפסד אפשרות חדוש התנועה יחויב בהכרח שיהיה חדושו אחר הפסד התנועה, כי התנועה ואפשרות התנועה שני דברים מקבילים אי אפשר שימצאו לדבר אחד מצד אחד אם לא בשני עתים מתחלפים, הנה אם כן אפשרות התנועה לא ימצא אלא אחר הפסד התנועה, אבל הוא לא יפסד אלא אחר שימצא, הנה הפסדו בהכרח הוא אחר הפסד התנועה, הנה אם כן אחר התנועה האחרונה אפשרות במציאות תנועה, וזה כבר התבאר שהוא שקר וגם כן הנה יחויב שיהיה המפסיד לתנועה אחרונה נפסד אחר הפסד התנועה, שאם לא יפסד, היה אפשר שיפסיד. וכאשר הנחנו אפשרות ההוא נמצא בפעל, יתחייב ממנו שקר, והוא שתהיה אחר התנועה האחרונה תנועה. וכאשר התאמת זה כלו, רוצה לומר שאי אפשר שמצא שם תנועה ראשונה ולא תנועה אחרונה, חויב מפני זה שתהיה התנועה נצחית, ויחויב מזה שיהיה שם מתנועע נצחי לא סר ולא יסור.

160

קס״אונאמר שהוא מבואר במעט עיון עם מה שקדם שהוא אפשר שתונח התנועה מחודשת במוחלט, כשיונח המתנועע הראשון הווה על האופן שהתבאר חיובו. והוא מה שטען הפלוסוף לבטל זאת ההנחה, מפני שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת הנה שם בהכרח שנוי חודש בו בעבורו התעורר עתה לעשות זה הפעל ולא התעורר לזה קודם, הנה כבר אמרנו בו התר זה הספק בפרק השמנה עשר מזה המאמר. וכן נאמר שהחיוב שחייבו מצד היציאה מהכח אל הפעל במניע שלא יהיה שם שנוי ראשון הוא בלתי מחויב, וזה כי כל שנוי הוא יציאה מהכח אל הפעל, כמו שהתבאר מגדרו בספר השמע, אבל לא יחויב מפני זה שתהיה כל יציאה מהכח אל הפעל שנוי, וזה שהשנוי הוא היציאה מהכח אל הפעל אשר במתפעל להתפעל, לא היצירה מהכח אל הפעל אשר בפועל לעשות פעולתו, וזה מבואר בנפשו ממה שנאמר בזה הגדר, וזה שכבר נאמר בתנועה שהוא שלמות המתנועע במה שהוא מתנועע. ובכלל הנה השנוי הוא במתנועע, לא במניע, ולולי זה היה הפועל מתנועע מהמלאכה. ועוד שאם היה היציאה מהכח אל הפעל בפועל שנוי, הנה נאמר שיחויב שיהיה כל מניע משתנה מצד מה שהוא מניע. וזה שכבר התבאר במאמרים הכוללים שהתנועה היא אחת בנושא, שתים בצד, וזה שכאשר תיוחס אל המניע תקרא הנעה, וכאשר תיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות, ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכאשר היה ההתנועעות בכח היתה ההנעה בכח, וכאשר היה ההתנועעות בפעל היתה ההנעה בפעל, ולזהיחויב שיהיה גדר ההנעה שהוא שלמות ההנעה אשר בכח מצד מה שהוא בכח כמו שהיה גדר ההתנועעות שהוא שלמות ההתנועעות אשר בכח מצד מה שהוא בכח. וכאשר התישב חיוב מציאות הכח על זה האופן בהנעה, הוא מבואר שיחויב, אם היתה היציאה מהכח אל הפעל שנוי בהנעה, שיהיה כל מניע משתנה במה שהוא מניע, וזה דבר כבר הבתאר בחכמה הטבעית שהוא שקר. ועוד שכבר היה מחוייב מזה שתהיינה שם שתי תנועות יחד, האחת במניע והאחרת המתנועע, וזה חלוף מה שכבר ביאר הפלוסוף במה שאין ספק בו מענין התנועה, וזה שהוא באר בספר השמע שאין שם כי אם תנועה אחת, והיא במתנועע. ועוד שהוא מבואר גם במניעים אשר אצלנו שכבר יניעו פעם ולא יניעו פעם מזולת שנוי יתחדש בהם, וזה שהחשוק, ואם הוא בעל גשם, הנה מניע בעת שיבחרהו, והוא בלתי משתנה בזה, ואולם השנוי הוא דבק למתנועע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע מזה הצד שתהיה התנועה מחודשת.

161

קס״בוולם מה שחייבו הפלוסוף מפני המתפעל כאשר הנוח הווה שלא תהיה התנועה מחודשת, מפני שכל הווה הוא מחויב שיקדם לו שנוי, ואם הונח השנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב שיקדם לו חדוש אפשרות השנוי וכן אל לא תכלית, הנה אין התרו ממה שיקשה עם מה שהתבאר מענין זאת ההוייה אשר בה המאמר הנה. וזה שאנחנו נאמר כי האפשרות בשנוי יאמר על שלשה פנים, האחד הוא האפשרות אשר על דרך הטבע, והשני הוא האפשרות אשר מצד הבחירה והרצון, והשלישי הוא האפשרות אשר מהטבע והבחירה יחד. והנה האפשרות אשר על דרך הטבע ייוחד מבין שאר האפשריות שאין יחסו אל כל העתים יחס אחד, אבל יחסו אל העת אשר יקרה לו עת יציאתו אל הפעל יותר חזק, והמשל כי האפשרות אשר בנחשת להתהוות הורדיט יחסו אל העת הסמוך לעת ההוייה יותר חזק, לפי שאז יקרב אליו יותר הפועל המהווה. ואין יחס הפועל בו אל המתפעלים המתחלפים באיש יחס אחד, אבל יחסו אל המתפעל אשר הוא יותר קרוב לו יותר חזק, כי הוא יותר מוכן לקבל פעולתו. וכן אין יחס המתפעל האחד אל הפועלים המתחלפים יחס אחד, אבל יחסו אל הפועל היותר קרוב לו יותר חזק, וזה מבואר בנפשו מענין האפשרות אשר בטבע, והמשל אפשרות התהוות הארץ אשר הוא יותר חזק בעת החום ממה שהוא בעת הקור, וכן כשהיה האש במקום מה, הנה אין אפשרות הפעלת הארץ ממנו על משל אחד, אבל החלקים אשר הם יותר קרובים אליו הם יותר מוכנים לקבל פעולתו, או כשהיתה הארץ במקום מה והיו סביבותיה נמצאים אשים רבים, הנה אין אפשרות הפעלות הארץ מהאשים ההם על משל אחד, אבל אפשרות הפעלותה מהאש היותר קרוב יותר חזק. וכן ראוי שתדע שאפשרות התפעל המתפעלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד הרחוקים מרחק אחד מהפועל בטבע הוא על יחס אחד, כאשר היו על שעור אחד מהגודל, וכן אפשרו התפעלות בטבע המתפעל האחד מהפועלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד הוא על יחס אחד כאש היו הפועלים ההם בשעור אחד מהגודל. והנה האפשרות אשר מהבחירה לבד ייוחד מבין שאר האפשריות שיחסו אל כל העתים הוא יחס אחד, לפי שאין יציאתו אל הפעל נמשך לשנוי כלל, אבל הוא הוא נמשך לרצון הפועל, ולזה אין שם עת מהעתים אשר נמצא בהם זה האפשרות עת יהיה היותר ראוי אל הפעל מעת אחר. ויחסו גם כן אל המתפעלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד יחס אחד, רצוני שאין יותר ראוי שיצא אל הפועל המתפעל היותר קרוב מהיותר רחקו, והמשל כי ראובן הצורף כשירצה לעשות טבעת זה במלא לשום תועלת, אם היה אפשר זה, והיו נצמאות סביבו חתיכות זהב רבות, הנה אין החתיכה היותר קרוב לו יותר ראויה שיעשה ממנה טבעת מזולתה, לפי שזה הפעל הוא נמשך לרצון הפועל, ואיזה שיבחר מהם יעשה ממנה הטבעת, רצוני שכבר יבחר אם ירצה לעשות הטבעת מהחתיכה היותר רחוקה ממנו, מה שאי אפשר זה בפועל בטבע. וכן יהיה יחס המתפעל אל הפועלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד יחס אחד, והמשל שהאפשרות אשר בזאת החתיכה מהזהב להיות טבעת אין יחסו לצורף האחד יותר מיחסו אל הצורף האחר, ואם היה יותר קרוב אליה ממנו, והיה זה כן, לפי שאין קורבת הפועל בבחירה אל המתפעל ממה שיחייב שיפעל בו, אבל כבר יהיה נמצא הפועל אצל המתפעל זמן רב ולא יפעל בו כלל. ולזה לא יחויב במתפעלים הרבים שירחקו מהפועל בבחירה מרחק אחד שיתפעלו ממנו יחד על משל אחד, ולא יחויב גם כן בפועלים בבחירה הרחוקים מתפעל אחד מרחק אחד שיפעלו בו יחד על משל אחד. ואולם האפשרות אשר מהטבע והבחירה יחד, כמו העני באפשרות אשר בראובן לבנות בית, כאשר התחזק הקור, להיות לו למגן, הוא כמו ממוצע בין שני אלו האפשריות הקודמים וזה שאין יחסו אל כל העתים יחס אחד, לפי שהטבע ישים העת היותר ראוי שיצא בו זה האפשרות אל הפועל נגדר, ואולם יחסו אל המתפעלים המתחלפים אשר הם ממין אחד הוא יחס אחד, ואם היו קצתם יותר קרובים מקצת, רצוני שאין האחד יותר קרוב מהאחר אל הפועל ממה שיחייב שיהיה יורת ראוי שיתפעל ממנו, כי זה הוא נמשך לבחירת הפועל. והמשל כי ראובן כשירצה לבנות הבית, הנה אין זה האפשרות יותר חזק באבנים היותר קרובים אליו, כי כבר אפשר שיבנה ראובן הבית מהאבנים אשר אינם יותר קרובים לו, אם היה שיבחרם יותר וכן יחס המתפעל אל הפועלים בבחירה המתחלפים באיש הוא יחס אחד לזאת הסבה בעינה. וכן לא יחויב במתפעלים הרבים שירחקו מרחק אחד מהפועל שיתפעלו ממנו יחד על משל אחד, ולא יחויב גם כן בפועלים הרבים הרחוקים ממתפעל אחד מרחק אחד שיפעלו בו יחד על משל אחד, כי היתה פעולתם בהם נמשכת לרצונם.

162

קס״גוכאשר התישב זה מאלו האפשריות, הנה נאמר שלא יחויב בכל שנוי שיהיה שם שנוי קודם לו, והוא השנוי אשר יחויב ממנו חדוש אפשרות זה השנוי. וזה שזה אמנם יחשב שיחויב בשנוי אשר על דרך הטבע, לפי שהאפשרות אשר על דרך הטבע הוא נגדר בהכרח, ובו עת יותר ראוי שימצא בו, והוא מבואר כי היות בו עת מה יותר ראוי שימצא בו הוא דבר נמשך לשנוי בהכרח, ומצדו היה יחסו אל זה העת יותר חזק. ואולם השנוי אשר חדושו מהרצון, כמו הויית העולם, כמו שהתבאר במה שקדם, הנה לא יחויב שיקדם לו שנוי יחדש בו אפשרות זה השנוי אל הפועל נמשך לשנוי כלל, ולזה היה יחסו אל כל העתים יחס אחד, ולא ימנע במה שיחסו אל כל התעים יחס אחד שיהיה נמצא זמן אין תכלית לו, אם היה אפשר שימצא זמן בזה התאר, וזה מבואר מאד, כי אין שם עת יהיה יותר ראוי שיצא בו אל הפעל מעת אחר, ולזה יהיה זה האפשרות נמצא תמיד קודם זה השנוי המגיע מהרצון, ולא יחויב שנניח בו שנוי יחודש בו אפשרות זה השנוי. והמשל שאם הנחנו שתמצא חתיכת זה הזהב אצל ראובן הצורף, והיה אפשר לו שיעשה ממנה טבעת על דרך הבחירה לבד, לא להועיל לעצמו, הנה לא יחויב שיצא זה האפשרות אל הפעל, ואם הנחנו הצורף והזהב נצחיים, אבל יהיה בכרל עת יחס יציאתו אל הפועל ובלתי צאתו אל הפעל על משל אחד, וזה כי בעבור שהיה האפשרות אשר הוא נגדר הזמן בהכרח אמנם הוא נגדר הזמן, מפני שאין יחסו אל כל העתים אשר הוא נמצא בהם יחס אחד, וזה דבר מבואר בנפשו, הנה יחויב מזה לפי הפך הסותר שהאפשרות שיחסו אל כל העתים אשר הוא נמצא בהם יחס אחד לא יחויב בו שיהיה נגדר הזמן ובהיות הענין כן, הנה הוא אפשר שיהיה אפשרות זאת ההוייה הרצונית נמצא תמיד לא סר עד התחדשה, לפי שמה שיהיה מהרצון לא ימנע בו זה, כמו שקדם וראוי שתדע שאמרנו זהמן בזה המקום הוא על דרך ההרחבה, כי אין שם זמן קודם הויית העולם אם הונח הווה. ועוד שאנחנו נאמר שלא יחויב שיהיה נמצא מה שדרכו שישתנה קודם שיהיה השנוי נמצא קדימה זמנית, כמו שיאמר הפלוסוף, אבל הוא אפשר שיתחדשו יחד השנוי ומה שדרכו שישתנה בו, ולזהלא יחויב, דרך משל, שיהיו השמים נמצאים זמן מה קודם שיתנועעו, וזה שאנחנו נמצא כמו זה הענין בדברים הטבעיים, כי הארץ כאשר נתהווה ממנה אש, הנה יהיה חדוש האש אשר דרכו שיתנועע למעלה וחדוש תנועתו למעלה יחד, מה שלא היה שם מונע, שאין לאומר שיאמר שיהיה האפשרות על זאת התנועה למעלה נמצא בארץ אשר נתהוה ממנה האש, כי אין מדרך הארץ שיתנועע למעלה, האלהים, אם לא שנאמר שזה האפשרות נמצא בארץ באמצעות האפשרות אשר בה להיות מנמה אש על דרך האמת, הנה יהיה זה האפשרות נמצא באש, לא בה, וזה שאם הונח זה האפשרות נמצא בארץ, מפני שהוא נמצא בה באמצעות האפשרות אשר בה להיות אש, כמו שיאמר אבן רשד בזה המקום לתשובת על מה שספק בזה יהני המדקדק, הנה ימצא האפשרות הטבעי זמן בלתי בעל תכלית ובלתי נגדר. והמשל כי הכח אשר בזרע שנתהוה ממנו ראובן להתהוות ממנו ראובן כבר היה נמצא לפי זאת ההנחה במזון שנתהוה ממנו הזרע באמצעות האפשרות אשר בו להתהוות ממנו זרע, וזה יחייב שיהיה האפשרות הזה נמצא במה שנתהוה ממנו זה המזון, וזה לאין תכלית, וזה בתכלית הבטול, וכל שכן שהוא יותר מבואר הבטול למי שיאמין בקדמות העולם. ועוד שהוא מן המבואר מהבאור שביאר ממנו הפלוסוף שהוא מחויב שיקדם לשנוי אפשרות השנוי, מפני שאנחנו נמצא שהכח קודם לפועל בכל הדברים המתחדשים, כי הפלוסוף אמנם ירצה בזה הכח מי שדרכו שיתנועע בזאת התנועה, ולזה באר זה הענין מגדר התנועה, והוא שהיא שלמות המתנועע במה שהוא מתנועע, הנה אם כן לא תמצא התנועה אלא אם כן נמצא קודם זה מי שדרכו שיתנועע בה בטבע, כמו הענין במתנועע אשר לוקח בגדר התנועה, לא מי שדרכו בטבע שלא יתנועע בה, כמו הענין בכח הטבעי שיאמר אבן רשד שהוא בארץ לעלות למעלה, כי זה הכח אמנם יהיה בארץ על צד מה שדרכה בטבע שלא תתנועע בזאת התנועה, וזה דבר הוא זולת הכח שחייב הפלוסוף שיקדם לפעל בדברים המתחדשים. וגם כן הנה מפני שנאמר ברושם הקל שהוא אשר מדרכו שיתנועע למעלה ובגדר הכבד שהוא מדרכו שיתנועע למטה. הוא מבואר שאי אפשר שנאמר בארץ שיהיה דרכה שיתנועע למעלה מפני האפשרות אשר בה שיהיה ממנה אש, כי אי אפשר שיהיה דרכה יחד להתנועע אל המעלה ולהתנועע אל המטה, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שנשים האפשרות אשר באש לעלות למעלה תכף התהוותו נמצא בארץ אשר ממנה יהיה האש, ובהיות הענין כן, הנה ימצא מי שדרכו שיתנועע בזאת התנועה והתנועה יחד, ואמנם תהיה קדימה למתנועע על התנועה בטבע, לא בזמן. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מזאת הטענה בשנוי שהונח ראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה כבר נניח הויית העולם הוא השנוי הראשון, אלא שאינו תנועה, כמו שבארנו במה שקדם, ואמנם תהיה התנועה הראשונה תנועת הגרמים השמימיים, וכבר בארנו שלא יחויב שיהיו הגרמים השמימיים קודם לה בזמן.

163

קס״דוכן נאמר שהחיוב שחייבו הפלוסוף שלא יהיה שם שנוי ראשון מפני הצרוף המתחדש הוא בלי הכרחי. וזה שהצרוף הוא מבואר שהוא אפשר שיתחדש כשישתנה אחד מהצטרפים לבד מזולת שישתנה השני, והמשל שהמשתנה אל שיהיה דומה לדבר אחר הנה יחודש זה הצרוף בהם, רצוני שיהיה האחד ומה לשני, ולא השתנה כי אם האחד מהם. ובהיות הענין כן, הנה נאמר שזדה השנוי אשר חודש בו הצרוף הוא השנוי שהונח ראשון, כאלו תאמר הויית העולם היה שיהיה חדושה בזמן או בזולת זמן. וזה שאם היתה בזולת זמן, הנה זה מבואר מענינה שיחד שתחדש השנוי והצרוף. ואם היה בזמן, הנה יתבאר זה גם כן ממה שאומר. וזה שהצרוף מנו מה שחדושו הוא בתכלית השנוי, כמו הענין בדומה אשר המשלנו בו ובמה שינהג מנהגו, וממנו מה שהוא מתחדש בתחלת השוני, וזה אמנם יהיה כאשר יהיה הצרוף מצד השנוי, כמו הענין בצרוף אשר בין המשנה והמשתנה, ולזה הוא מבואר שהצרוף המתחדש מפני זה השנוי הראשון למשנה עם המשתנה יתחדש עם התחדשות זה השנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע מזה שלא תהיה הויית העולם הוא השנוי הראשון.

164

קס״הואולם מה שחייב הפלוסוף שלא תהיה שם תנועה אחרונה, הנה נאמר גם כן שהוא בלתי מחויב מהצד ההוא, וזה שכבר יאמר אומר שכבר יפסק המתנועע יחד מהתנועה ומשיהיה דרכו שיתנועע בתנועה ההיא, והמשל שהנזון כשימות יפסק יחד מתנועת ההזנה ומהיות דרכו שיזון, וזה יהיה אפשר מזה הצד במתנועע הראשון, אם הונח נפסד, שיפסק מהתנועה הסבובית ומשיהיה דרכו שיתנועע בה. וכבר התבאר שההקדמה שחייב ממנה הפלוסוף שהשנוי אשר הוא הפסד אפשרות חדוש התנועה יחויב שיהיה חדושו אחר הפסד התנועה היא בלתי צודקת. וזה שאנחנו נאמר שהתנועה ואפשרות התנועה הם נמצאים יחד מה שהתמיד המתנועע להיות מתנועע, ואם היה שיהיה זה מצדדים מתחלפים, וזה כי התנועה לפי מה שהתבאר מענינה היא מורכבת מהכח והפעל, אלא שהפעל הוא בה מצד מה שיצא לפעל מהתנועה, והאפשרות הוא בה מצד מה שנאמר להשלים מן התנועה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהתנועה ואפשרות התנועה ימצאו יחד מה שהתמידה התנועה הזאת להיות נמצאות, ולפי שהם ימצאו יחד, הוא מבואר שלא ימנע הפסדם יחד ממה שאמר שהדבר לא יפסד אלא אחר שימצא, וזה מבואר מאד.

165

קס״ווכבר יראה מום זה הבאור האות נגלה שכבר אפשר שיתבאר ממנו בראובן הרמוז אליו שהוא בלתי אפשר שימות, וזה מבואר הבטול, והנה מה שיצא ממנו שקר הוא שקר, ולזה יחויב שתהיה זאת ההקדמה אשר חייב ממנה בלתי צודקת. ואולם איך אפשר שיתבאר ממנה שהוא בלתי אפשר בראובן שימות, הוא מבואר. וזה שאם היה אפשר שימות, היה שם הרגש אחרון לזה החי, והוא מבואר שהפסקו משירגיש הוא זולת הפסקו מהיות דרכו שירגיש, והנה יפסד בהכרח היות דרכו שירגיש אחר הפסקו מההרגש, הנה אם כן אחר הרגש שהונח אחרון אפשרות במציאות ההרגש, וכאשר הנחנוהו נמצא בפעל, יתחייב ממנו שקר, והוא שיהיה לזה החי אחר ההרגש האחרון הרגש, ואולם הכזב האפשרי לא יתחייב ממנו שקר, אם כן השקר יצא מהניחנו בראובן שאפשר שימות הוא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר בראובן שימות, וזה בתכלית הבטול והגנות. ואולי יחשוב חושב שזה הבטול לא יתחייב מזה הבאור שעשה בזה הפלוסוף, לפי שהוא אולי יאמר שהפלוסוף לא חייב שיהיה נפסק מהתנועה אשר יתנועע בה לבד, אבל חייב שיהיה נפסק מכל תנועה אחרת, וזה האפשרות אמר שיפסד אחר הפסד התנועה, ובהיות הענין כן, הנה יחשב שלא יחויב מזה הבאור הבטול אשר זכרנוהו, וזה כי ראובן, ואם היה שימות, הנה לא יפסק משיתנועע בתנועה אחרת זולת התנועות המצאות לחי במה שהוא חי. ואלא שכאשר יעויין בדבר הפלוסוף בזה הבאור יתבאר שהוא ירצה באפשרות התנועה אשר הוא מתנועע בה לא תנועה אחרת, וזה שאם היה זה האפשרות ביחס אל תנועה אחרת, הוא מבואר שלא יצדק מה שאמר שהתנועה ואפשרות התנועה הם שני דברים מקבילים, כי לא תהיה בכאן הקבלה ביניהם אם לא מצד שהאפשרות הוא ביחס אל התנועה ההיא, וזה אמנם יחשב שיהיה כן, לפי שהכח והפעל הם סותרים והמשל שלא יתכן שימצא בראובן השחרות בפעל ובאפשרות יחד, ואולם אם לקחנו האפשרות ביחס אל דבר אחר זולת השחרות, לא ימנע זה, והמשל שהוא אפשר שיהיה שחוק בפעל, ויהיה אפשר שיהיה לבן יחד, וכל שכן שהוא אפשר עם זה שיהיה חם או קר, או מה שינהג מנהג הדברים שאינם שחרות ולא מקביל השחרות, כי אלו הדברים אפשר שימצאו יחד בפעל. ובהיות הענין כן, הוא מבואר כי הפלוסוף ירצה בכאן באפשרות על התנועה האפשרות אשר על התנועת ההיא אשר הוא מתנועע בה בזאת התנועה האחרונה, ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יתחיב מזה מה שחייבנוהו מהבטול. ועוד כי אף על פי שנודה, דרך משל, שאחר ההרגש האחרון אפשרות במציאות ההרגש, הנה לא יתחייב מזה שלא ימצא שם הרגש אחרון לזה החי, וזה כי אנחנו לא נחייב, עם הודאתנו בזה החי שימות, שיהיה שם הרגש מונח הוא אחרון בהכרח, אבל אמנם נחייב שיש שם הרגש אחרון במוחלט. ולזההוא מבואר שאיזה הרגש מונח שיהיה לזה החי שישאר אחריו היות דרכו שירגיש הנה אפשר בו שיהיה אחרון ואפשר בו שלא יהיה אחרון, וזה שאם יצא האפשרות לפעל, לא יהיה ההרגש ההוא אחרון, ואם לא יצא לפעל אחר כן מה שהתמיד החי ההוא להיות חי, הנה יהיה ההרגש ההוא אחרון. ולפי שזה האפשרות כבר אפשר שיצא לפעל, וכבר אפשר שלא יצא לפעל, הנה אפשר בהרגש ההוא המונח שיהיה אחרון ושלא יהיה, אלא שהוא מחויב שיהיה לו הרגש אחרון, לפי שהוא נפסד בהכרח. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנענו מונע, אם נניח העולם נפסד ונודה עם זה שהיות דרכו שיתנועע ימצא בהכרח אחר הפסק התנועה, כמו שהניח הפלוסוף, משנאמר שכבר תהיה שם תנועה אחרונה על זה הצד שהנחנו בהרגש האחרון, והוא שכבר נאמר שאיזו תנועה שתהיה לו אפשר בו שתהיה אחרונה ושלא תהיה, וזה שהאפשרות הנשאר בו להיות מתנועע בזאת התנועה, אם יצא לפעל, לא תהיה זאת התנועה המונחת אחרונה, ואם לא יצא לפעל, הנה היא אחרונה. ובכלל הנה כאשר נניח בעולם שיהיה מחויב שיפסד בעת מן העתים, הנה לא יתחייב באיזו תנועה שירמז אליה ממנו שתהיה אחרונה, אבל הוא אפשר. ובזה האופן היה מחויב, דרך משל, בראובן שימות, ואין שם עת מחויב שימות ראובן בו, וזה שכבר היה מחויב בראובן שימות בעת מה, לא שימות בזה העת, וכן הענין בעולם בשוה, אם הנחנו שיהיה מחויב שיפסד בעת מהעתים, וכל שכן שאם הנחנו שיהיה אפשר בו שיפסד בעת מהעתים שלא יחויב בתנועה מה מתנועותיו שתהיה אחרונה, אבל יהיה זה אפשר ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מזה הבאור שלא תמצא שם תנועה אחרונה.

166

קס״זואולם מה שחייבו הפלוסוף מצד המפסיד הוא מבואר ממה שקדם שהחמר הוא המפסיד, אם היה בכאן מפסיד. והוא מבואר כי מהבאור ההוא לא יחויב, אם הודינו בו, שלא יפסד העולם, אבל יחויב ממנו, לפי מה שיחשב, שלא יפסד הפסד לא ישוב להיות הווה אחריו. ובכאן התבאר שמה שחייבו הפלוסוף בתנועה שהיא לא סרה ולא תסור הוא בלתי מחויב והוא מבואר שאנחנו גם כן לא נניח בתנועה שיהיה אפשר שתפסק בעת מהעתים, אבל בארנו שזה בלתי אפשר בה במה שאין ספק בו, ואמנם בארנו זה בזה המקום שלא יחוייב מזה הבאור שבאר הפלוסוף שלא תהיה שם תנועה אחרונה, לפי שאין ראוי שנונה נפשינו בחשוב שכבר התבאר זה מזה הבאור, והוא לא התבאר ממנו, כמו שבארנו. ובכלל מי שיבאר האמתות בטענות בלתי צודקות אינו, מחזק האמות בהם, אבל הוא מחליש אותו, וזה מבואר מאד.

167

קס״חנתיר בו הספק אשר יקרה מצד החומר הראשון.

168

קס״טהטענה הששית אשר טען הפלוסוף הוא מצד טבע החמר הראשון. וזה שהוא יאמר שזה החמר איננו לא הווה ולא נפסד בעצם. שאם היה הווה, היה לו נושא יתהוה ממנו. ואם היה לו נושא יתהוה ממנו היה הוא הנושא בעצמו, לפי שמה שבכח לא יפרד ממה שבכח, ויחויב מזה שיהיה נמצא קודם שימצא, או היה נמצא בפעל, וזה כלו שקר. וכן יתחייב בו אלו יפסד. ובהיות הענין כן, והיה מדרך החמר הראשון שלא ימצא ערום מצורה, הוא מבואר שיחויב בעולם שיהיה קדום.

169

ק״עונאמר שהוא מבואר ממה שקדם שלא יחויב מצד זה שיהיה העולם קדום, וזה שאנחנו נאמר שכבר חודש בחמר הראשון זה הטבע בהתחדש הצורות היסודיות בו, כמו שהתבאר בפרק השמנה עשר מזה המאמר, ושם הותר זה הספק באופן שלם.

170

קע״אנתיר בו הספק שיקרה מפני טבע הגשם השמימיי.

171

קע״בהטענה השביעית אשר טען הפלוסוף היא מצד טבע הגשם השמימיי. ושרש דבריו הוא זה. כל הווה הוא הווה מהפכו ונפסד אל הפכו, ויחויב מזאת ההנחה, לפי הפך הסותר, שמה שאי אפשר בו שיהיה הווה מהפכו ונפסד אל הפכו אינו הווה ולא נפסד. ואולם זה הגשם השמימיי אי אפשר בו שיהיה הווה מהפכו ונפסד אל הפכו, לפי שאין לו הפך, הנה אם כן יחויב מזה שיהיה הגרם השמימיי בלתי הווה ולא נפסד, ולזה יחויב בעולם שיהיה קדום.

172

קע״גונאמר שהוא מבואר עם מה שקדם מהדברים שהתר זה הספק אינו ממה שיקשה. וזה כי זאת ההוייה הכללית לא יחויב בה מה שיקרה להוייה אשר בחלק מצד מה שהיא הוייה בחלק שהיא מהפך ואל הפך, כמו שבארנו במה שקדם. ועוד כי זאת ההוייה הכללית היא גם כן מצד אחר מתחלפת לאלו ההויות החלקיות, לפי שאלו ההויות הם מיוחסות אל הטבע, וזאת ההויות החלקיות, לפי שאלו ההויות הם מיוחסות אל הטבע, וזאת ההוייה היא מיוחסת אל הרצון, ואנחנו נמצא בהוייה הרצונית שהיא מלא דבר אל דבר, כמו הענין במלאכה שהיא מלא תמונה אל תמונה, כאלו תאמר שהטבעת יעשה ממה שאין לו תמונה טבעת, כי התמונה היא ממה שאין לו הפך. ועוד כי גם בהויות הטבעיות נמצא כי מה שיש לו הפך הוא אשר יתחדש מהפכו, כמו הענין במזג. ואולם מה שאין לו הפך הוא מלא דבר, כמו הענין בצורה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר כי העולם לא ימנע היותו הווה מפני שאין לו הפך כי אנחנו נמצא גם בדברים הטבעיים שרוב מה שיתחדש בהם הווה לא מהפך, וזדה שרוב הדברים המתחדשים הם צורות באון מה, ואם היה שתהיינה קצתם שלמות לקצת, והצורת הוא מבואר שאין להם הפך אם לא לצורות היסודיות לבד, כמו שבארנו בבאורנו לספר בעלי חיים. בכלל הנה ההוייה לדברים המורכבים אינה מהפך בעצמותה, לפי שהצורה ההווה בהוייה ההיא אין לה הפך, אלא שקרה שהיא נמשכת לשנוי באיך אשר הוא מהפך ואל הפך להכין החמר, ואולם הכנת החמר תצטרך בהוייה בחלק במה שהיא הוייה בחלק, לפי שהיתה ההוייה ההיא הפסד למה שיתהווה ממנו הדבר ההווה, ולזה יצטרך שישתנה החמר בדרך שתפסד צרותו הראשונה, ויוכן לקבול זאת הצורה השנית, ואולם ההוייה שאינה הפסד לדבר, כמו הענין בהויית הגרם השמימיי, לפי מה שהתבאר מענינה, לא ימנע היות הענין בה קבול לבד, כמו הענין בקצת הענינים הטבעיים המתחדשים, כאלו תאמר השכל הנקנה, וזה שכבר התבאר במאמר הראשון מזה הספר שהוייתו הוא קבול לבד, ובזה אפשר שתהיה הויית הגרם השמימיי קבול לבד בשיקבל צורת שמירת התמונה, ובאמצעותה יקבל הצורה הנבדלת המניעה, ולזה הוא מבואר שלא ימנע בגרם השמימיי שיהיה הווה מזה הצד, אבל יתבאר מזה במה שאין ספק בו שאי אפשר בגרם השמימיי שיהיה נפסד, לפי שההפסד יהיה לדבר הנפסד מזה הצד בהכרח, כמו שבארנו במה שקדם.

173

קע״דנתיר בו הספק שיקרה מצד טבע הנצחי וההווה והנפסד.

174

קע״ההטענה השמינית אשר טען הפלוסוף היא מצד טבע הנצחי וההווה והנפסד. וזה כי הוא יאמר שכל הווה נפסד, וכל נפסד הווה, ויחויב מזה במה שהוא בלתי נפסד שיהיה בלתי הווה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר מענין הגרם השמימיי שאי אפשר בו שיהיה נפסד, הוא מבואר שהוא בלתי הווה, ולזה יאמר הפלוסוף שאי אפשר בבלתי הווה שיהיה נפסד, ולא בבלתי נפסד שיהיה הווה. ושרש דבריו הוא זה. אם ימצא בדבר האחד בעצמו כח על ענין אחד ועל שכנגדו, הנה כמו שהוא ראוי שתהיה פעולת אחד משני הכחות בזמן בלתי זמן פעולת הכח האחר, כי שתי הפעולות המתנגדות אי אפשר התקבצם בעת אחד, כן היה ראוי שיהיה זמן אחד משני הכחות בלתי זמן הכח השני, ושיהיה כל אחד משני הכחות המתהפכים נגדר. ואמנם יהיה אפשר זה כשהיו הכחות נגדרים, כי אם לא יהיו הכחות נגדרים, לא ימצא הזמן היותר גדול שימצא בו הכח, כי כמו שהכח הפועל אמנם יגדר ביותר מה שיפעלהו, כן הכחות המתפעלות אמנם יגדרו בזמן הגדול שימצאו בו, וזהו אשר יפול תכלית ההפעולות ושלמותה. וזה דבר ימצא בחפוש שהוא צודק בכל המאמרות כשנחשוב הכח הזה במרומו המייחד, לא במקום הרחוק, וזה שראובן, דרך משל, כבר היה נעדר במקרה זמן אין תכלית לו, ואמנם העדרו הנמצא בזרע ובדם הנדות אשר נתהוה מהם הוא תכליתי בזמן ויאמר עוד שאי אפשר שימצאו בדבר אחד בעצמו כחות מתנגדות ימצא כל אחד מהם בזמן שאין לו תכלית ובלתי נגדר, עד שיהיה בדבר האחד בעצמו, על דרך משל, כח המציאות בלתי בעל תכלית וכח ההעדר בלתי בעל תכלית. וזה שאם היה אפשר זה, לא ימלט מאחר משלשה ענינים. אם שלא נציע פעולת אחד משני הכחות המתנגדים נמצאת בעת מן העתים, וזה שקר במתנגדים אשר אין ביניהם אמצעי, כמו פעולת כח המציאות וההעדר. או שנציע פעולותיהם יחד בכל הזמן, וזה גם כן שקר, כי שני ההפכים אי אפשר מציאותם בזמן אחד בנושא אחד. או שנציע שפעולת אחד משני הכחות היא הנמצאת תמיד פועלת והאחרת נעדרת תמיד, וזה החלק הוא אשר יחשב בו שהוא אפשרי.

175

קע״וונציע עתה על דרך משל שהעלם יש בו כח תמידי שימצא ושיעדר, ונציע פעולת כח המציאות הוא הנמצא תמיד ופעולת כח ההעדר בלתי נמצא כלל ובלתי יוצאת אל הפעל בעת מהעתים. ואם היה הדבר כן, הה פעולת הכח העדר הפעל תמיד לא ימלט מציאותה ויציאותה אל הפעל אם שיהיה אפשר או נמנע, כי ההעדר בפעל לא ימלט מאלה השני מתנגדים לעתיד. ואם נציע חדוש פעולת זה הכח נמנע, לא יהיה שם כח כלל, כי ההמנעות הוא סתירת האפשרות וסתירת הכח. ואם נציע פעולת זה הכח רוצה לומר הנעדרת פעולתו תמיד אפשרית, מבואר הוא שאם נציע זה האפשרות נמצא בפעל, יהיה כזב אפשר, אבל כשהצענו זה האפשרות נמצא בפעל, התחייב ממנו שקר, והוא שתהינה שתי הפעולות המתהפכות יחד, רוצה לומר שיהיה הדבר האחד בעצמו תמידי המציאות וההעדר. ולזה הוא מבואר שמה שהצענוהו אפשר הוא שקר. ואם היה הדבר כן, הוא מבואר שאין בתמיד המציאות כח ההעדר כלל, והיה זה כן, כי הדבר שיש לו כחות מתנגדים יחויב שיהיה כל אחד מהם נגדר ובעל תכלית, ולזה יאמר הפלוסוף שאי אפשר שימצא דבר תמיד המציאות במה שעבר נפסד בעתיד. ואי אפשר גם כן בדבר הווה שיהיה בלתי נפסד, וזה שהנפסד הוא אשר נעשר אחר המציאות וההווה הוא הנמצא אחר ההעדר, ואם יהיה הדבר נצחי נפסד בעתיד, הנה ימצא לו כח ההעדר זמן אין תכלית לו, וזה שקר לפי מה שהתבאר קודם זה. והדבר תמיד המציאות איננו מן השקר שימצא בו כח ההעדר זמן בלתי בעל תכלית בלבד, כי אף זמן בעל תכלית גם כן, כי הענין המחויב מזה אחד, וזה שהאפשרי המונח מזה ישוב שקר. וכן כשנציע הווה שישאר נצחי, יהיה בו כח ההעדר זמן אין תכלית לו, כי המתהוה הוא הנמצא אחר ההעדר, אם כן הנה יש שני גדרים, האחד מהם קודם בטבע על האחר, והוא המקבל ההעדר וההווה הנפסד, כי המקבל ההעדר קודם בטבע להווה הנפסד כקדימת החי על האדם, וכשיסתלק הקודם יסתלק המתאחר. וכאר התישב זה, יעשה מזה הקש תנאי ויאמר, אם הדבר הנצחי הוא בלי מקבל ההעדר, הוא בלתי הווה ובלתי נפסד, אבל הוא בלתי מקבל ההעדר, כמו שהתבאר קודם זה, הנה הוא אם כן בלתי הווה ובלתי נפסד בהכרח. והנה הפלוסוף טען בזה עוד טענות רבות, וראינו לחקור בזאת הטענה תחלה קודם שנזכור שאר הטענות אשר לו, כי זה ראוי מצד אורך מאמריו בזה המקום.

176

קע״זונאמר כי מה שחייב הפלוסוף שהדבר שיש לו כח על דבר אחד ועל שכנגדו שהוא מחויב שיהיו הכחות נגדרים, הנה זה יצדק בהכרח, כמו שהמשיל בזה בכח הקרוב המיוחד, והוא אשר ידרך הנושא בו, דרך משל, אל ההויה או אל ההפסד, כי הוא מבואר שאי אפשר שיהיה דורך אל המציאות זמן אין תכלית לו או שיהיה דורך אל ההפסד זמן אין תכלית לו, שאם היה הדבר כן, היה הדבר דורך אל מה שאי אפשר שיצא לפעל, וזה מבואר הבטול, ולזה היה האפשרות אשר בזרע ובדם הנדות שיתהווה ממנו ראובן נגדר. אלאל שעם כל זה מבואר שלא ימנע מזה הצד היות העולם הווה ונשאר נצחי, וזה שאנחנו לא הנחנו שיהיה זמן דריכתו אל ההוייה בלתי בעל תכלית, אבל הוא בזולת זמן, כמו שקדם. ואם הודינו שיהיה שם שנוי קודם להויית העולם, הנה תהיה זאת הדריכה בזמן בעל תכלית בהכרח, והנה אחר שנמצא העולם, לא נניח בו כח על ההפסד כלל, ולא ידרוך אליו, ולזה לא יתחייב מזאת הטענה שלא יהיה העולם הווה וישא נצחי, וזה שלא הונח בכאן כח אל הגשם שנתהוה ממנו העולם אלא רק אל ההוייה, לא אל ההפסד, וזה מבואר כנפשו. ובכלל הנה אם היה העולם הווה בדרך הטבע, היה בלתי אפשר שיהיה נעדר זמן אין תכלית לו, כי הכח הטבעי הוא נגדר בהכרח, ואולם כאשר היה התהוותו מיוחס לרצון הבורא, כמו שהתבאר במה שקדם, לא ימנע היותו נעדר זמן אין תכלית לו, ואחר יתהוה, כמו שהתבאר זה כלו בפרק העשרים וארבעה מזה המאמר. ואם אמר לנו הפלוסוף כי מפני שזמן מציאות העולם הוא בלתי בעל תכלית לפי זאת ההנחה, וכן זמן העדרו, הנה יתחייב שיהיה מציאות העולם והעדרו יחד, לפי שהזמן הבלתי בעל תכלית הוא הזמן הבלתי בעל תכלית, וזה שאם הנחנו שיהיה הזמן אשר בו נעדר העולם בלתי בעל תכלית החולף והזמן אשר נמצא בו העולם בלתי בעל תכלית בעתיד, הנה יהיה כל אחד מאלו הזמנים שאין להם תכלית חלק לזמן הבלתי בעל תכלית בחולף ובעתיד, ויהיה אם כן מה שאין תכלית לו חלק למה שאין תכלית לו, ויחוייב מזה שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, לפי שהכל הוא יותר גדול מהחלק, וזה בטל לפי מה שיראה הפלוסוף, כמו שיאמר בביאור במה שאחר זה, ולזה יחויב שיהיה כל אחד מאלו הזמנים בעל תכלית, שאם לא הונח הענין כן, יחויב שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד. אמרנו לו כי אם הודינו שיהיה העולם נעדר זמן אין תכלית לו, הנה לא יחויב מזה שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד. וזה שהזמן, אם היה בלתי בעל תכלית בחולף ובעתיד, והנחנו העולם נמצא תמיד, כמו שיראה הפלוסוף, יתחייב זה הבטול בעינו, וזה כי לא ימלט הענין בו מחלוקה, אם שיהיה אפשר שיחלק בעתה אחד, או שיהיה בלתי אפשר זה. ואם היה בלתי אפשר שיחלקהו עתה מה, הנה איננו זמן, אבל הוא עתה, כי מה שאינו מתחלק בזמן הוא העתה, ואם היה אפשר שיחלקהו הנה יהיה כל אחד מהחלקים בלתי בעל תכלית, ויהיה נקבצם יותר גדול מכל אחד מהם. ואם היה בלתי אפשר שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, הנה יהיה בלתי אפשר שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית, וזה הפך מה שיראה הפלוסוף. ולזה הוא מבואר שכבר יוכרח הפלוסוף שיודה שהוא אפשר בזמן הבלתי בעל תכלית מצד אחד ובעל תכלית מצד אחר שיהיה חלק לזמן הבלתי בעל תכלית משני הצדדים, ואמנם יתכן זה מצד שהיה הזמן בעל תכלית, לא מהצד שהוא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר בנפשו. ואמנם היה שקר שיהיה הבלתי בעל תכלית חלק לבלתי בעל תכלית מהצד שהוא בלתי בעל תכלית, כי מהצד ההוא לא יקבל התוספת, ואולם מהצד שהוא בעל תכלית כבר יחשב שיהיה אפשר שיקבל בו התוספת כשהוסף בו זמן בלתי בעל תכלית, לא כשהוסף בו זמן בעל תכלית, כי הזמן הבעל תכלית לא יוסיף דבר בזמן הבלתי בעל תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר אפשר שיהיה בזה האופן זמן מציאות העולם בלתי בעל תכלית במתאחר, וזמן העדרו בלתי בעל תכלית בקודם, ויהיה הזמן האחד זולת הזמן האחר, עם הנחתו כל אחד מהם בלתי בלע תכלית. ובהיות הענין כן הוא מבואר שלא יחויב מפני היות חיוב זמן העדר העולם זולת זן מציאותו שיהיה כל אחד מאלו הזמנים בעל תכלית, וזה מבואר מאד, כל שכן שלא יחויב מזה בעולם שיהיה קדום, אם הונח בלתי נפסד, וזה כי אנחנו לא נניח קודם הויית העולים זמן לא בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, ונניח גם כן זמן מציאות העולם תמיד בעל תכלית, ואם היה שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית, כמו שבארנו במה שקדם. ולזה הוא מבואר שלא יחויב לנו הבטול שחייבו הפלוסוף, והוא שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממהש אין תכלית לו, אבל יתחייב זה הבטול בהכרח למי שיניח העולם קדום. וכאשר התישב לנו זה, הנה נאמר שהוא מבואר ממה שזכרנוהו מהטענות לפלוסוף שאמנם נבנה על ששני הכחות הבלתי נגדרים יאחז כל אחד מהם כל הזמן, ולזה יחייב אם שיהיה הנושא נעדר תמיד מפעולות שתי הכחות, וזה שקר באלו המתנגדים שאין ביניהם אמצעי, או שיהיה בו פעולות השני כחות המקבילים יחד בכל הזמן, וזה גם כן שקר, או שתהיה פעולת אחד מהכחות נמצאות בו תמיד בכל הזמן והאחרת נעדר מיד, וביאר שזאת חלוקה היא גם כן שקר. ובהיות הענין כן, והיה השכבר התבאר שלא יחוייב מפני טבע הזמן, כאשר הונח זמן כל אחד מאלו הכחות בלתי בעל תכלית מצד ובעל תכלית מצד שיאחז כל אחד מהם כל הזמן, הוא מבואר שמה שחייבו הפלוסוף מזה היא בלתי המחויב מזה הצד. ועוד כי מה שהניח שאי אפשר שתהיה פעולה אחת מהכחות נמצאת תמיד והאחרת נעדרת תמיד, לפי שאם הונח הענין כן, יחויב מזה שיהיה הזמן נמצא ונעדר יחד, הנה נאמר שהוא בלתי צודק. וזה כי אל ימנע אם שנניח פעל אחד מהכחות נמצא תמיד בחיוב ופעל האחר נעדר תמיד בחיוב גם כן, ואם הונח הענין כן, לא יהיה בכאן אפשרות, והוא פהך מה שהונח. או שנניח אחת מהפעולות בחיוב והאחרת המקבלת לה באפשר, ויהיה המאמר סותר נפשו, והמשל שאם היה הדבר המחויב שימצא ואפשר שיפסד, הנה יהיה מה שהוא מחויב שימצא אפשר שלא ימצא, וזה מבואר הבטול. ואם הנחנו כל אחת מהפעולות באפשרות בכל הזמן הבלתי בעל תכלית, הנה לא יקרה מזה שקר, ואף על פי שנניח שתהיה הפעולה האחת מהם נמצאת תמיד, אחר שאינה נמצאת תמיד בחיוב. ואנחנו מציעים לביאור זה, כי מה שנאמר בגדר האפשר, שכאשר הונח נמצא, לא יקרה מהנחתו בטל, הוא צודק כשהונח נמצא באופן שיהיה בו אפשר, לא כשהונח נמצא באופן שלא יהיה בו אפשר, והמשל שראובן העומד אפשר שישב, אלא שאי אפשר בו שישב עם היותו עומד, כי שני ההפכים לא יתכן שיתקבצו יחד בנושא אחד מצד אחד, ואולם היה אפשר בו שישב עם הסתלקות מציאות העמידה ממנו אשר היא מקבלת לישיבה. ואם הונח ראובן יושב באופן שיהיה זה אפשר בו, והוא עם הסתלקות העמידה ממנו, הוא מבואר שלא יקרה ממנו בטול, כי זה הכזב הוא כזב אפשרי. ואולם אם הונח ראובן יושב בזולת הסתלקות העמידה ממנו, יהיה זה שקר לא כזב אפשר, וזה שכבר הונח נמצא מה שלא היה אפשר שימצא. וכאשר התישב לנו זה, הוא מבואר שאם הונח פעל אחד משני הכחות המקבילים תמיד נמצא לא בחיוב, ויהיה הפעל אשר הוא מקבילו נעדר תמיד לא בחיוב, שלא יקרה מזאת ההנחה שקר, וזה שאם הונח הפעל הנעדר נמצא עם הסתלק הפעל שהוא מקבילו, לא יקרה מזה בטול, אבל יהיה כזב אפשרי ואולם אם הונח הפעל הנעדר נמצא בזולת הסתלק מקבילו, כמו שהניחו הפלוסוף, הנה מן הראוי שיקרה ממנו שקר, כי כבר הונח בו נמצא מה שאי אפשר שימצא. ובהיות הענין כן, הנה לא יתכן שיתבאר מפני הבטול שיקרה ממנו שלא יהיה אפשר מה שהונח אפשר, כי לא הונח בזאת ההנחה נמצא מה שהוא אפשר באופן שהוא בו אפשר, והמשל שאם הנחנו העולם נמצא תמיד לא בחיוב, ונעדר תמיד לא בחיוב, והונח נעדר, הנה לא יתחייב מזה שיהיה נמצא ונעדר יחד, וזה לא היה אפשר בו שיהיה נעדר עם היותו נמצא. ואם הנחנוהו נעדר עם היותו נמצא, הנה ראוי שיתחייב מזאת ההנחה שקר, כי אנחנו הנחנו נמצא מה שאי אפשר שימצא, והז מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו מותר. והפלא אם נעלם זה מהפלוסוף, כי מדרגתו בחכמה עצומה מאד, ואין ראוי שייוחס לו העלם בכמו זה הענין הנגלה, ואחשוב כי הפלוסוף שיער כבר שזה הבאור אינו נותן האמת על כל פנים, וכבר יורה על זה מה שאמר אחר קצת אלו הטענות אשר טען בזה הדרוש, שיורה שאין אלו הטענות נותנות האמת בזה על כל פנים ולזה אמר אם יהיה אחד מציע דבר הווה בלתי נופל תחת ההפסד, או דבר תמידי נופל תחת ההפסד יתחייב שיבטל קצת אלו ההקדמות וההקשים אשר הצענום. ואם יהיה בטולם בלתי אפשרי ההצעה הבאה לבטלם נמנעים בהכרח. ודי בזה ההערה למי שיבין דברו, שהוא לא יחשוב באלו הטענות שיהיו מופת על שאי אפשר שימצא בכאן דבר הווה שישאר נצחי. ובכאן התבאר בטול אלו הטענות שזכרנו לפלוסוף בזה הדבר הדרוש, וכמעט שרוב הטענות אשר יזכר אחר זה יתבטלו בזה האופן.

177

קע״חוהנה הפלוסוף יטעון עוד טענות אחרות יבאר שאי אפשר בהווה שישאר נצחי, כמו שיהה אומר אפלטון. וזה כי הפלוסוף יאמר שהאמצעי בין הנמצא מיד והנעדר תמיד יצדק עליו בהכרח שלילת שתי הקצוות, והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תתמיד, ולזה יחויב שיהיה האמצעי ביניהם נמצא בעת מהעתים ונעדר בקצתם, ומיה שהוא בזה התאר ראוי שיהיה הווה נפסד, אחר שלא יצדק עליו שהוא לא הווה ולא נפסד. ואולם האמצעי שיצדק עליו הסותר לכל אחד מהקצוות הנה טבעו מובדל מטבע הקצוות, ולזה יראה שההוה והנפסד הוא בלתי תמיד המציאות, כמו שנראה קודם זה שאין מה שהוא תמיד המציאות הוא בלתי הווה ובלתי נפסד, וזה שאם נציע ההווה והנפסד תמיד המציאות, יתחייב שיהיה דבר לו כח המציאות וההעדר תמיד, וזה שקר לפי מה שהתבאר קודם. ועוד כי ההוה והנפסד אמצעי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד, וזה שההווה אינו נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, וכן הנפסד. וכאשר היה זה כן, והיה האמצעי הוא אשר לו כח המציאות וכח ההעדר, והיה כל אחד מאלה מתהפך על האמצעי, הנה מן הראוי שיתהפך כל אחד מהם על חבירו דמיון זה ההווה, והוא מה שיש לו כח המציאות וההעדר, ומה שיש לו כח המציאות וההעדר הוא נפסד, אם כן כל הווה נפסד, וכן יתבאר שכל הווה נפסד בזה המין מהבאור בעצמו, והנה אם כן יתבאר מזה שאי אפשר בדבר בלתי נפסד שיהיה הווה, ולא בדבר בלתי הווה שיהיה נפסד, ומזה יתבאר שכל מה שהוא בלתי הווה הוא בלתי נפסד, וכל מה שהוא בלתי נפסד הוא בלתי הווה.

178

קע״טועוד טענה אחרת, והיא כי כל דבר שיש בו כח שיפעל או שיתפעל כחו אמנם ימצא בתכלית מה שאפשר בו שיפעל או שיתפעל בדבר ההוא בתכלית מן הפועל או ההתפעלות ההוא, ומה שהוא בזה התאר כחו נגדר, לפי מה שהוצע קודם, ומה שהוא בזה הענין ויש בו כח לקבל ההוייה והפסד, הזמן שיקבל בו ההוייה נגדר, וכן הזמן שיקבל בו ההפסד, ולזה היו כחות הדברים המקבלים ההוייה וההפסד בעלי תכלית, ואין הנה נמצא כי אם אחד משני דברים, אם כח בלתי בעל תכלית או כח בעל תכלית, אמנם הבעל תכלית נגבל, מפני שיש לו התהלה וסוף, ואולם הבלתי בעל תכלית בלתי נגבל, אלא אם יאמר אומר שהוא גם כן נגבל, כי לא ימצא יותר גדול ממנו. ואם ימצא דבר נצחי הווה, הנה ימצא כח בלתי בעל תכלית שיש לו תכלית. ומה שאין לו תכלית לא יתחלק למקצת עד שיהיה קצת הדברים כח אין תכלית לו במה שעבר, ולקצתם כח אין תכלית לו במה שעתיד, ולקצתם כח אין תכלית לו בשני החלקים יחד, כי יתחייב מזה דבר רחוק, והוא שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, כי היה נקבץ השני כחות אין תכלית לו חלק למה שאין תכלית לו. ואם יאמר אומר שהוא אפשר שימצאו בהווה ובנפסד כחות בלתי בעלי תכלית, והנה יאמר הפלוסוף שכבר יתחייב מזה השקר שהוזכר בהצעה, והוא שישוב האפשרי שקר, ולזה יראה הפלוסוף שאי אפשר בהווה שיהיה בלתי יפסד, ולא בנפסד שיהיה בלתי הווה. והנה זכר הפלוסוף לקיים זה הדעת עוד טענות זולת אלו, אבל ראינו שנחקור תחלה באלו הטענות קודם שנזכור שאר הטענות, כי זהו מן הראוי מפני רוב טענותיו בזה הדרוש.

179

ק״פונאמר כי מה שאמר הפלוסוף כי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד אמצעי, והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, והוא הנמצא בקצת העתים ונעדר בקצתם, ומה שהוא בזה התאר ראוי שיהיה הווה נפסד, אחר שלא יצדק עליו שהוא לא הווה ולא נפסד, הוא בלתי מחויב. וזה שכבר יצדק בהווה הבלתי נפסד לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, או נמצא ונעדר, וכן הענין בנפסד הבלתי הווה. ובהיות הענין כן, הנה לא יחויב שיצדק תמיד בממוצע בין שתי אלו הקצוות שהוא הווה נפסד, אבל יהיה בהכרח הווה או נפסד, לפי שאם לא היה הווה או נפסד, היה נמצא תמיד, ואם לא שיאמר הפלוסוף מצד שהכחות המקבלים הבלתי נגדרים יחויב שיאחז כל אחד מהם כל הזמן, כמו שהציע במה שקדם, ולזה יהיה, דרך משל, ההווה הבלתי נפסד נמצא תמיד במוחלט או נעדר תמיד, אם הנחנו שיהיה פעולת כח ההעדר היא הנמצאת תמיד. אלא שאם חייב זה הענין הפלוסוף מפני מה שכבר הציעו במה שקדם מזה, הנה כבר התבאר שאין זה מחויב במה שקדם מדברינו, ואין תועלת בכפול הדברים.

180

קפ״אואולם איך יתבאר שההוה הבלתי נפסד או הנפסד הבלתי הווה יצדק על כל אחד מהם לא נמצא תמיד ולא נעדר או נמצא בקצת העתים ונעדר בקצתם, והוא הממוצע בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שהנמצא יאמר על יותר ממה שיאמר עליו ההווה, וזה שהוא יאמר על הנמצא ההווה, והוא הנמצא אחר ההעדר, ועל הנמצא הבלתי הווה, והוא אשר לא קדם למציאותו העדר, וכן הנעדר יאמר על יותר ממה שיאמר עליו הנפסד, וזה שהוא יאמר על הנפסד, והוא אשר קדם להעדרו מציאות, ועל מה שהוא נעדר תמיד בחולף, והוא אשר לא קדם אל העדרו מציאות. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יצדק על ההווה הבלתי נפסד נמצא ונעדר, וזה שהוא נמצא מפני היותו הווה, והנמצא יאמר על ההווה, כמו שקדם. ובזה יתבאר שכבר יצדק על הנפסד הבלתי הווה נמצא ונעדר, והוא ממה שלא יצטרך אל באור, שכבר יצדק על כל אחד מהם שהוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, רוצה לומר על ההווה הבלתי נפסד ועל הנפסד הבלתי הווה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב שיצדק על האמצעי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד שהוא הווה נפסד, כמו שיאמר הפלוסוף. ואם חייב הפלוסוף לאמצעי ביניהם שיהיה הווה נפסד, להיות טבעו מובדל מטבע הקצוות, עד שהוא הסותר להם, כמו שזכר, ולזה יחויב שלא ישתתף עמהם בהעדר התכלית כלל, הנה יהיה זה החיוב חלוש מאד, לפי שבזה האופן בעינו יתחייב שיהיה טבע האמצעי מתיחס לטבע שתי הקצוות, ולזה יצדק עליו שני אלו התארים שיתוארו בהם הקצוות, וזה שכבר יצדק על האמצעי שהוא נמצא ונעדר, ולזה יחויב שיהיה טבעו מתיחס לטבע שתי הקצוות, וזה שהאמצעי בין שני דברים יצדק עליו בהכרח היות שני הדברים ההם יחד או שללותם, וזה, עם שהוא מבואר בנפשו, כבר זכרו גם כן הפלוסוף במקומות רבים.

181

קפ״בואולם מה שאמר הפלוסוף כי ההווה והנפסד יתהפך כל אחד מהם על חבירו, מפני שהם מתהפכים על האמצעי בין הנמצא תמיד ובין הנעדר תמיד, והנה מה שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר, הוא מבואר שהוא בלתי מחויב, וזה שמה שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר, ר"ל הנמצא בעת מהעתים ונעדר בקצתם, שהוא אמצעי בין הנמצא תמיד ובין הנעדר תמיד, הוא יותר כולל מההווה או הנפסד, וזה שהנמצא והנעדר יותר כולל מההווה, כי הוא יצדק על ההווה ועל הבלתי הווה שהוא נפסד, אם היה שיהיה אפשר שימצא דבר בזה התאר. וכן הוא מבואר שהנמצא ונעדר הוא יותר כול מהנפסד, כי הוא יצדק על הנפסד ועל ההווה הבלתי נפסד. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב שיתהפך ההווה על הנפסד, וזה שכבר יצדק שכל הווה נמצא ונעדר, ולא יחויב שיהיה כל נמצא ונעדר נפסד, ולזה לא יחויב מזה שיהיה כל הווה נפסד, ובזה יתבאר שלא יחויב מזה הבאור שייה כל נפסד הווה, וזה שכבר יצדק כי כל נפסד נמצא ונעדר, ולא יחויב שיהיה כל נמצא ונעדר הווה, ולזה יחויב שיהיה כל נפסד הווה. ואולם חייב הפלוסוף בכאן זה החיוב לפי מה שאחשוב, לפי שכבר ביאר הוא שאי אפשר שימצאו בדבר אחד שני כחות מתנגדים בלתי נגדרים ולזה חייב שיהיה מי שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר הווה נפסד, ומפני זה שם להזכיר השרש ההוא ולהוסיף בו ביאור. וכבר בארנו במה שקדם שאין זה השרש מחויב, ולזה לא נצטרך להשיב עליו בזה המקום.

182

קפ״גוהנה הפלוסוף טען עוד לבאר שאי אפשר להווה שישאר נצחי בטענות רבות. מהם שאם ימצא דבר קדמון במה שבר נפסד במה שעתיד, אין ספק שכח ההפסד בו קודם על ההפסד בזמן. ומפני שהוא נמצא תמיד בזמן העובר, הוא נפסד בכח בכל הזמן העובר שאין לו תכלית. ואם היה זה הכח נמצא בזמן בלתי בעל תכלית, הנה אין שם עת מיוחד בטבע להפסדו, אבל יחס הפסדו אל כל העתים אשר אין תכלית להם אחד. ואם היה הדבר כן, הנה כשנציעהו נפסד בכל הנקודות אשר בזמן העובר, יהיה זה אפשרי כוזב שיקרה בעבורו שקר. ולזה גם כן יחויב שלא ימצא דבר הווה שישאר נצחי במה שעתיד, כי ההווה יחויב שיהיה כח ההויה קודם לו בכל הזמן החולף שאין לו תכלית. – ועוד טענה אחרת, והיא שאם ימצא דבק קדמון נפסד או הווה נצחי, יחויב שיהיה הנפסד בלתי נפסד, והנמצא בלתי נמצא. וזה שאם לא נציע זמן ההוייה נבדל בטבע מזמן ההפסד, יחויב שיהיה אפשרות הפסדו והוייתו בכל הזמן אפשרות אחד, ויחויב שיהיה הווה נפסד יחד, או לא הווה ולא נפסד יחד, לפי מה שהתבאר קודם, וזה כלו שקר. וזה אמנם חייבו הפלוסוף, לפי שהוא הציע והשריש שהכחות המתנגדים אשר לא יהיו נגדרים יאחז כל אחד מהם כל הזמן, וכאשר חבר אל זה השרש שכבר יצא מהאפשרות הזה כשהונח נמצא שקר, חויב לו מזה שיהיה מה שהונח אפשר בלתי אפשר. – ועוד טענה אחרת, והוא שהפלוסוף יאמר שהוא מן השקר שיהיה דבר הווה ולא נפסד, ודבר בלתי הווה נפסד. וזה שהדבר הבלתי הווה והבלתי נפסד אי אפשר שיהיה מציאותם בזה הענין במקרה ולא מפאת עצמם, כי אם מצד טבעם, וזה כי התחלף טבעי הנמצאים הוא הסבה שיקבל קצתם ההוייה וההפסד וקצתם לא יקבל זה. ואם היה הנה טבע מקבל ההוייה וההפסד, אי אפשר שישאר נצחי, וכן אם היה הנה טבע מקבל התמידות, אי אפשר בו שיפסד, אלא אלו היה אפשר שיעתק טבע ההכרחי אל טבע האפשרי. והנה זאת הטענה היא היותר חזקה מכל הטענות שטען בזה הענין הפלוסוף. ואם יאמר אומר שכח ההעדר בהווה הנצחי הוא בערך אל הזמן העובר, ולא יתחייב דבר מהשקרים הנזכרים, אם הונח ההווה נצחי במה שעתיד בכל ההקדמות האלה או ברובם. הנה הפלוסוף ישיב על זאת הטענה ויאמר שהוא מן הידוע בעצמו שאמרנו שיש בדבר כח הנה נרצה בו שיהיה בערך אל הזמן העתיד, ואלו היה מובן ממאמרנו שיש בדבר כח שיהיה הכח ההוא ביחס אל הזמן העובר, היה הזמן העובר והעתיד אחד, וזה שקר. – ועוד טענה אחרת, והיא שכבר יראה בחפוש באישים הנמצאים ההווים הנפסדים שכל הווה נפסד ושכל נפסד הווה, וזה נראה בכל מיני השנויים הארבעה, ויעזור זה החפוש מה שיראה מההווים הנפסדים שהם אשר להם הפכים, ושהנצתי ראוי שלא יהיה לו הפך ואחר זה חזק הפלוסוף דעתו בהסכמת האומות הקודמות והדורות החולפים שהשמים הם מקום לשם יתברך להאמנתם תמידות מציאותם והמנע ההפסד מהם מבין שאר הנמצאים, וזה ממה שיורה כי הפלוסוף שער בחולשת הטענות האלו כלם, ולזה נעזר בהסכמת הקודמים לזה הדעת, שאם היה זה הדרוש מתבאר מצד העיון ביאור שלם, לא היה צריך להסכמת הקודמים.

183

קפ״דונאמר כי מה שחייב בטענה הראשונה מאלו הטענות שאם היה בכאן הווה שישאר נצחי, הנה מפני שהוא הווה בכל העתות אשר בזמן החולף שאין להם תכלית, הנה הוא אפשר שיהיה הווה בכל העתות אשר בזמן ההעובר, וכאשר הונח זה האפשרות נמצא בפעל, יקרה מזה שקר, והוא שיהיה העום נמצא ונעדר יחד, וזה שקר. הנה התר זה הספר הוא מבואר ממה שקדם, וזה כי לא היה זה האפשר אפשר בזה האופן שהונח נמצא. ואם אמר לנו אומר כי אף על פי שלא יונח זה האפשר נמצא עם מקבילו, הנה יקרה ממנו שקר, והוא שיהיה ההווה בלתי הווה, וזה כי כאשר הונח הווה בכל אחד מהעתים אשר בזמן החולף אשר הוא לאין תכלית, הנה יחויב מזה שיהיה ההווה בלתי הווה, וזה שקר. אמרנו לו שאין הענין כן, ויה שאם הונח שיהיה שם זמן קודם הויית העולם, הוא מבואר שבאיזה עת מהעתים אשר בזמן העובר שאין תכלית למספרם שיהיה אפשר בו שיהיה הווה, הנה אם הונח הווה בעת ההיא יהיה נמצא אחר ההעדר ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחוייב מזה בהווה שיהיה בלתי הווה. – ואולם מה שחייב בטענה השנית מאלו הטענות, הנה כבר בארנו שם שהוא נבנה על שהכחות המתנגדים כשיהיו בדבר יאחז כל אחד מהם כל הזמן, וזה דבר בלתי מחויב כמו שקדם. ועוד שכבר הונח בה האפשר נמצא בא פן שלא היה בו אפשר. ובהיות הענין כן, הנה אם יקרה ממנו שקר, לא יחויב במה שהונח אפשר שלא יהיה אפשר, כמו שבבארנו במה שקדם ואם אמר אומר שכבר הונח בה האפשר נמצא באופן שהוא נמצא אפשר, וזה כי מפני שהיה כל אחד מאלו הכחות אוחז כל הזמן, הוא מבואר שמציאות העולם ולא מציאותו אפשר הוא בכל עת מהזמן. ואם הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל, הנה יתחייב מזה שקר, והוא שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד, ובהיות הענין כן, הנה מה שהונח אפשר הוא בלתי אפשר – אמרנו לו שזה הוא בלתי צודק, וזה שכבר היה אפשר בכל עת מהעתים ההם שיהיה נמצא או נעדר, לא שיהיה נמצא ונעדר יחד, ובהיות הענין כן, הנה הונח בכאן נמצא מה שהוא בלתי אפשר. והוא מבואר שזה הבטול בעינו יקרה בכל אפשר, וזה שהדבר הבלתי נמצא שהוא אפשר שימצא הוא אפשר שימצא ושלא ימצא, שאם לא הונח שיהיה אפשר שלא ימצא, אמנם יהיה צודק בו אמרנו אי אפשר שלא ימצא שהוא סותרו, ויהיה אם כן מה שאפשר שימצא מחויב שימצא, וזה בטל. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יצדק בו שהוא אפשר שימצא ושלא ימצא. ואם הנחנו זה האפשר נמצא יחד, יקרה לנו שקר, ואמנם היה זה כן, לפי שכבר הונח בכאן נמצא מה שלא היה אפשר, וזה שכבר היה אפשר שימצא או שלא ימצא, לא שימצא ולא ימצא יחד, כי זהו בלתי אפשר, וזה מבואר בנפשו. ואם אמר אומר שאי אפשר שיהיה בכאן הווה שישאר נצחי, לפי שהמקבל ההעדר הוא קודם בטבע על ההווה, כמו שזכר הפלוסוף, ובהיות הענין כן, הנה יהיה בעולם כח על ההעדר, ומה שיש לו כח על ההעדר איננו נצחי, וכבר הונח נצחי, זה שקר. ואין לאומר שיאמר שיהיה כח על ההעדר בו כיחס אל הזמן העובר, ולא יקרה ממנו זה הבטול, וזה שהכח הוא מבואר מענינו שהוא נאמר ביחס אל הזמן העתיד, כמו שאמר הפלוסוף – אמרנו לו שאינו מחויב במה שנתהווה ממנו העולם שיהיה מקבל ההעדר, ואמנם הוא מקבל ההוייה כאשר ירצה הפועל, לא שיהיה לו בעצמו התחלה, לא על ההוייה ולא על ההפסד, כמו שהתבאר מעניינו. והנה זה האפשרות היה נמצא קודם קבולו ההוייה, ואמנם אחר קבולו ההוייה אין שם אפשרות כלל, שאם היה שם אפשרות על ההפסד, היה זה האפשרות לו מצד הפועל, כי אין לו בעצמו כח על זה, וכבר התבאר במה שאין ספק בו שאי אפשר שיהיה לו כח על זה מצד הפועל. ובכלל הנה ההעדר היה לגשם שנתהוה ממנו העולם מטבעו, מפני היותו בעצמו משולל מכל הטבעים ונשא בזה החסרון, עד שהקנהו השם יתברך אלו הטבעים הנמצאים בו, ולזה הוא מבואר שהאפשרות שהיה לו הוא לקבול ההוייה, לא לקבול ההעדר.

184

קפ״הואולם מה שיאמר הפלוסוף כי היות הדבר הווה או נפסד הוא מצד טבעו, מפני שיש לו הפך, ולזה הוא מחויב שיהיה כל הווה נפסד, כי הטבע שחייב לו ההוייה הוא בעינו יחייב לו ההפסד, כמו שיגלה זה מאלו הדברים אשר בכאן, שנמצאם כלם הווים נפסדים, ואולם העולם שאין לו טבע על ההפסד, לפי שאין לו הפך, הנה אין לו טבע על ההוייה, ולזה יחויב בעולם שיהיה בלתי הווה. הנה נאמר שלא יחויב מזה בעולם שיהיה בלתי הווה, וזה שאנחנו מודה שאין לו טבע יחייב לו ההפסד וההוייה, לפי שאין לו הפך, ולא ימנע מפני זה היותו הווה על האופן שכבר התבאר. ובכלל התבאר הנה בפרק הששה ועשרים מזה המאמר שלא ימנע היות העולם הווה מפני שאין לו הפך. ואם אמר אומר שהטבע בעינו שחייב לו ההוייה, כאלו תאמר רצון השם יתברך, ראוי שיחייב לו ההפסד, כמו שנמצא בדברים אשר בכאן שהטבע שחייב להם תהוייה יחייב להם ההפסד. אמרנו לו שזה החיוב חלוש מאוד, וזה שכבר התבאר שמדרך השם יתברך הוא שיבא ממנו המציאות והטוב, לא דהפסד והרע, ואולם ההפך הנה מדרכו שיהיה כלי להוייה ולהפסד. והנה תראה גם כן בדברים אשר התחלת חדושם הוא הרצון, והם הענינים ההוים במלאכה, שאין להם כח על ההפסד במה שהם הווים במלאכה, והמשל שהכסא הנעשה במלאכה לא יחוייב הפסדו במה שהוא כסא נעשה במלאכה, ואולם יקרה לו ההפסד מפני היותו מעץ שהוא גשם טבעי מורכב מהפכים.

185

קפ״וואולם מה שטען הפלוסוף מצד הסכמת הקודמים שיהיה השמים מקום לשם יתברך הוא ממה שלא נצטרך להשיב עליו, כי האמת לא יחלש מפני הסכמת האנשים על חלופו, עם שמה שהניחוהו מזה הוא גם כן בלתי חולק על מה שהתבאר בכאן מענין הויית העולם, כי גם אנחנו נאמר על צד הרחבת הלשון שהאלהים בשמים, לפי שהנמצאות אשר שם הם יותר קרובות למדרגתו לאין שעור מהנמצאות אשר בכאן. ובכאן התבאר שלא יחויב מהטענות אשר טען בזה הפלוסוף שיהיה בלתי אפשר בהווה שישאר נצחי. והפלא מהמפרשים דברי הפלוסוף שהאמינו שיהיו אלו הטענות מופתים אמתיים, וחייבו מפני זה שיהיה השכל הנקנה נפסד, וזה בתכלית הבטול, רצוני שיהיה נפסד מה שאין לו סבות ההפסד, וזה שכבר יתבאר במעט עיון שהוא מחויב שלא יפסד, וזה שהשכל הנקנה אין לו סבות ההפסד, כמו שהתבאר מעניינו, ואי אפשר במה שאין לו סבות ההפסד שיהיה נפסד, ויוליד בתמונה הראשונה שהשכל הנקנה אי אפשר שיפסד.

186

קפ״זנתיר בו הספק שיקרה מפני מה שטען הפלוסוף שאי אפשר שיהיו כל הדברים נופלים תחת ההוייה.

187

קפ״חהטענה התשיעית אשר טען הפלוסוף לקיים שאי אפשר לעולם שיהיה הווה הוא שהוא יאמר שאי אפשר שיהיו כל הדברים נופלים תחת ההוייה. וזה שכל הווה אם שיהיה גשם או בגשם, ואם היו כל הדברים מתהוים אחר שלא היו, יתחייב שיהיה הגשם בכללו מתהווה במוחלט, רוצה לומר מלא גשם, ויחויב שיקדם להויית הגשם רקות בו יתהוה, כי המקום הוא מהכרח המתהוה, וגם כן הנה הויית הגשם מלא גשם המוחלט שקר, וכן הויית גשם מגשם בכח, רוצה לומר מחומר בלתי צורה, כי החמר אי אפשר בו שיפשיט צורה, כי אלו הפשיט צורה, היה מה שלא ימצא בפעל נמצא, וזה שקר, הנה יחויב אם כן שיהיה הגשם בלתתי הווה.

188

קפ״טונאמר שהוא מבואר ממה שקדם בפרק השמנה עשר מזה המאמר שאינו נמנע התהוות העולם מגשם נעדר כל צורה, ואמנם היה בלתי אפשר בחמר השפל שיהיה נעדר כל צורה מפני הצורות היסודיות הנמצאות בו אשר אי אפשר שיושפט מהם, ואולם קודם הויית העולם שלא היו בו אלו הטבעים, לא היה בלתי אפשר בו שיהיה נעדר כל צורה, אבל היה מחייב, כמו התבאר במה שקדם. וראוי שתדע שזה האפשרות אשר לחמר הראשון לקבל כל הצורות הוא לחמר הראשון מפני אלו הצורות שזכרנו אי אפשר זולת זה, כי אי אפשר שיהיה אפשרות לחמר רק מצורה, שאם היה לו אפשרות, היה יחסו אל כל הצורות יחס אחר, וזה מבואר הבטול, וזה שהאפשרות הוא אל דבר מיוחד. ובכלל הנה האפשרות נמצאהו לדבר בעל צורה מיוחדת ואל צורה מיוחדת, כאלו תאמר הנחשת ימצא לו אפשרות אל שיתהוה ממנו הורדיט, ובזה האופן היה החמר הראשון כחיי על שיקבל כל הצורות קצתם באמצעות קצת מצד הטבעים אשר בו שישתנה בהם ממזג אל מזג, ויפשט צורה וילבש צורה המתיחסת למזג ההוא. ובכאן הותר זה הספק ונשלם בהתרו התר כל הספקות הנופלות על מה שהתבאר בכאן מהויית העולם מפני טענות הפלוסוף. וכבר התרנו גם כן במה שקדם שאר הספקות אשר אפשר שיסופק בהם בזאת ההוייה הכללית על האופן שהתבאר חיובה, ולזה הוא מבואר שכבר נשלם לנו האמת בזאת החקירה באופן שלם, וזה שכבר בארנו במופתים רבים חיוב היות העולם הווה, והתרנו כל הספקות הנופלות בו מעצם מה שהתבאר מענין זאת ההוייה. ובכאן נשלמה החקירה באלו הדרושים העיוניים אשר היתה הכונה בהם לחקור בזה הספר בדרך המחקר העיוני.

189

ק״צבחתימת מה שכללו הספר הזה מהדברים העיוניים ובנתינת השבח וההודאה לשם יתברך אשר הכל מאתו.

190

קצ״אוראוי שלא יעלם ממנו מה שיקרה לנו באלו השאלות העמוקות אשר כלל אותם זה הספר מהקושי. וזה שמה שנמצא מהם לקודמים כמעט שיהיה יותר ראוי שימנע מהגעת האמת בהם משיישירנו אליו. וזה שמה שנמצא לפלוסוף בענין השארות הנפש אינו באופן שיבאר אם אפשר זה אם לא, אבל אמר שהוא ראוי שיחקר מזה, וזה דבר אמר אותו בספר הנפש ובמה שאחר הטבע, ולא נמצא לו שיחקור מזה כלל והנה האחרונים שהסכימו על ענין ההשארות הוכרחו כלם אל שיאמינו שהשכל הנקנה נפסד, ולזה הניחו ענין השארות הנפש באופן ההוא שכתב החכם אבן רשד באגרותיו, שהוא מבואר ההמנע, רצוני שישוב האדם במדרגת השכל הפועל, עם שיחויב, אם היה הענין כן, שלא תהיה בכאן הצלחה כלל לנפש האנושית, אם היה ההשארות על זה האופן. והנה הענין בחלום ובקסם ובנבואה לא מצאנו כי אם מעט בקצור אבן רשד לספר החוש והמוחש, והנה שם באופן חסר מאד כמו שהתבאר מדברינו, עם מה שיש מהקושי החזק בזאת החקירה. ובענין ידיעת השם יתברך הדברים לא מצאנו לאחד מהקדמונים מאמר אמתי לא חסר ולא שלם זולתי מה שנמצא לזה לרב המורה, וכבר התבאר מדברינו שאין ראוי שתונח ידיעת השם על זה האופן. וכן הענין בהשגחה. והנה בענין תכונת הגרמים השמימיים לא מצאנו לאחד מהקדמונים מאמר אמתי כלל, כמו שהתבאר מדברינו. וכן הענין בסבות הדברים הנמצאים בשמים, עד שקצתם לא אמרו בו הקדמונים דבר וקצתם אמרו בו מאמר בלתי צודק, כמו שהתבאר מדברינו. וכן במניעי הגרמים השמימיים, ובסבה הראשונה, וביחס קצת אל קצת, לא מצאנו לקודמים סדור יאות אל הענין הטבעי, כמו שהתבאר מדברינו. וכן בחדוש העולם לא מצאנו לאחד מהקודמים מאמר אמתי בדרך העיון, זולת מה שנמצא ממנו בתורה בדרך הקבלה. והנה מה שנמצא ממנו בבזה לרב המורה כמעט שסוגרו בו דלתי זאת החקירה. כי הוא הניח חדוש העולם באופן שהמנעו מבואר, וגזר עם זה שאי אפשר לאדם שישיג זאת החקירה בדרך העיון. ובהיות הענין כן, הוא נפלא מאד השלם לנו החקירה בכל אלו הדרושים העמוקים והתרת כל הספקות הנופלות בהם, לזה ראוי שנתן תודה לשם יתברך אשר גלה לנו אלו העמוקות הנפלאות.

191

קצ״ביתברך ויתעלה לעד ולנצח על כל ברכה ותהלה.

192

קצ״גוהנה היתה השלמת זה החלק מזה המאמר בראש שבט של שנת שמנים ותשע לפרט האלף הששי ליצירת העולם.

193

קצ״דוראוי שלא יפלא עלינו המעיין בזה הספר בראותו זה הזמן אשר השלמנו בו זה המאמר, ויראה עם זה מספרינו האחרים שכבר חברנו זה הספר קודם זה הזמן יותר משמונה שנים. וזה שאנחנו כבר חברנו זה הספר לנו כמו שתים עשרה שנה, ולא היתה חקירתנו בו כי אם בקדמות העולם וחדושו, וכשהצטרכנו להביא בו ראיות מקצת הדברים העיוניים אשר לא אמר בהם זולתנו דבר, לא היה לנו דרך לדבר בו באלו הדברים באופן שלם, והיה מפני זה הספר ההוא בעומק נפלא, עד שכמעט שהיה בלתי אפשר שיקח בו תועלת המעיין בו. וכאשר ארך הזמן וראינו שלא היה לנו דרך אל השלמת הבאור בספר ההוא, התעוררנו לחבר זה הספר על זה האופן, כי בזה מהתועלת הנפלא למעיין בו בכל אחד מאלו הדרושים היקרים, עם שקצתם עוזר לקצת ומעיד עליו.

194