מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון כ״דThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 24
א׳נתיר בו הספק שיקרה מטבע התנועה.
1
ב׳הטענה החמשית אשר יטעון הפלוסוף היא מצד טבע התנועה. וזה שהוא יאמר שאי אפשר שתהיה התנועה מתחדשת במוחלט, או נפסדת, ובהיות הענין כן, הנה הוא מחיוב מזה שיהיה שמתנועע נצחי לא סר ולא יסור, כי התנועות הנכרכות לא יתכן שתשלם בהם ההתדבקות והתמדיות. ואופן ביאורו בזה המקום הוא זה. אם הנחנו בכאן תנועה מתחדשת ראשונה, הנה יחויב שיהיה המתנועע בה אם הוה אם בלתי הוה. ואם הוא הוה, היתה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה כי כבר תקדם לה תנועת ההוייה. ואם הנחנו תנועת ההוייה היא הראשונה, הנה יחויב בה גם כן שתהיה בלתי ראשונה, וזה יחויב אם מצד הפעל אם מצד המתעפל. ואולם חיוב זה מצד הפועל הוא, מפני שהוא יאמר שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת הנה בהכרח שנוי חודש בו בעבורו התעורר עתה לעשות דה הפעל, ויהיה אם כן לפני השנוי הראשון שנוי. ואם אמרנו שהשנוי ההוא הקודם, הנה יחויב בו גם כן לזאת הסבה בעינה שיהיה לפניו שנוי, וזה אל לא תכלית. והוא מבואר זה החיוב אשר חויב מצד הפועל שיהיה לפני השנוי שהונח ראשון שנוי אחר הוא שוה הונח זה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם חיוב זה מצד המתפעל הוא, כי כל הווה, לפי מה שיראה הפלוסוף, יחויב שיקדם לו שנוי, ולזה יחויב בתנועה אשר נניחה ראשונה שתהיה בלתי ראשונה. ואם הנחנו שיהיה השנוי ההוא הוא הראשון, הנה יחויב שיהיה קודם חדוש השנוי חדוש אפשרות השנוי, כי הכח הוא הקודם לפעל בכל הדברים המתחדשים, והנה חדוש אפשרות השנוי הוא שנוי או נמשך לשנוי. ואם הנחנו שיהיה השנוי הראשון הוא השנוי אשר יחודש בו אפשרות השנוי, הנה יחויב בו גם כן שיהיה בלתי ראשון לזאת הסבה בעינה, וזה שחדוש אפשרות זה השנוי הוא קודם על חדוש זה השנוי, וזה לאין תכלית. ואם הונח המתנועע בתנועה המחודשת בלתי הווה, והיה מדרך המניע לו שיניע ומדרכו שיתנועע מזה הענין שיתנועע פעם ולא יתנועע פעם, הנה שם בהכרח שנוי במניע, או במתנועע, או בשניהם, ותהיה אם כן התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה. ואם נאמר שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב בו שיהיה לפניו שנוי כמו שיחוייב בראשון, וזה לאין תכלית. וכאשר היה זה כן, הנה יתחייב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, היה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. והוא יעשה עוד בזה שני באורים יאמת בהם שאין שם תנועה ראשונה, האחד הוא מצד היציאה מהכח אל הפועל, והשני הוא מצד הצרוף המתחדש למניע הראשון. ואולם מה שיחייב מצד היציאה מהכח אל הפעל הוא, כי הוא יראה כי המניע כאשר היה מניע בכח ואחר כן שב מניע בפעל הנה יחויב שיהיה שם שנוי, לפי שהיציאה מהכח אל הפועל הוא שנוי, וזה החיוב הוא שוה הונח המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם מה שיחייבהו מצד הצרוף המתחדש למניע הוא, כי הוא יראה שאם היתה התנועה מחודשת, היה מתחדש צרוף במניע הראשון, רוצה לומר הצרוף אשר בין המניע והמתנועע, והנה התחדשות הצרוף אי אפשר שיהיה מזולת שנוי. ובהיות הענין כן, הנה הוא מחויב בשנוי הראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה יחויב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, וזה החיוב גם כן הוא שוה היה המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ובזה יתבאר שאין שם תנועה אחרונה, וזה שאם היתה שם תנועה אחרונה, הנה לא ימנע המתנועע בה מאחד משני ענינים, אם שתהיה שם תנועה פסק משיהיה דרכו שיתנועע בהפסקו, או שלא יפסק משיהיה דרכו שיתנועע. ואם היה שלא יפסק עם הפסקו מהתנועה בו אפשרות התנועה, הנה אחר התנועה האחרונה אפשרות במציאות תנועה. וכאשר הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל, היה שקר, והוא שתהיה אחר התנועה האחרונה נועה, והכזב האפשר לא יקרה מהנחתו שקר, הנה אם כן מה שיחויב, אם היתה שם תנועה אחרונה, שלא ישאר בה אפשרות תנועה עם הפסקו מהתנועה. ואם הנחנו שהמתנועע פסק משני הענינים יחד, היו שם שני שנויים, והשנוי אשר הוא הפסד אפשרות חדוש התנועה יחויב בהכרח שיהיה חדושו אחר הפסד התנועה, כי התנועה ואפשרות התנועה שני דברים מקבילים אי אפשר שימצאו לדבר אחד מצד אחד אם לא בשני עתים מתחלפים, הנה אם כן אפשרות התנועה לא ימצא אלא אחר הפסד התנועה, אבל הוא לא יפסד אלא אחר שימצא, הנה הפסדו בהכרח הוא אחר הפסד התנועה, הנה אם כן אחר התנועה האחרונה אפשרות במציאות תנועה, וזה כבר התבאר שהוא שקר וגם כן הנה יחויב שיהיה המפסיד לתנועה אחרונה נפסד אחר הפסד התנועה, שאם לא יפסד, היה אפשר שיפסיד. וכאשר הנחנו אפשרות ההוא נמצא בפעל, יתחייב ממנו שקר, והוא שתהיה אחר התנועה האחרונה תנועה. וכאשר התאמת זה כלו, רוצה לומר שאי אפשר שמצא שם תנועה ראשונה ולא תנועה אחרונה, חויב מפני זה שתהיה התנועה נצחית, ויחויב מזה שיהיה שם מתנועע נצחי לא סר ולא יסור.
2
ג׳ונאמר שהוא מבואר במעט עיון עם מה שקדם שהוא אפשר שתונח התנועה מחודשת במוחלט, כשיונח המתנועע הראשון הווה על האופן שהתבאר חיובו. והוא מה שטען הפלוסוף לבטל זאת ההנחה, מפני שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת הנה שם בהכרח שנוי חודש בו בעבורו התעורר עתה לעשות זה הפעל ולא התעורר לזה קודם, הנה כבר אמרנו בו התר זה הספק בפרק השמנה עשר מזה המאמר. וכן נאמר שהחיוב שחייבו מצד היציאה מהכח אל הפעל במניע שלא יהיה שם שנוי ראשון הוא בלתי מחויב, וזה כי כל שנוי הוא יציאה מהכח אל הפעל, כמו שהתבאר מגדרו בספר השמע, אבל לא יחויב מפני זה שתהיה כל יציאה מהכח אל הפעל שנוי, וזה שהשנוי הוא היציאה מהכח אל הפעל אשר במתפעל להתפעל, לא היצירה מהכח אל הפעל אשר בפועל לעשות פעולתו, וזה מבואר בנפשו ממה שנאמר בזה הגדר, וזה שכבר נאמר בתנועה שהוא שלמות המתנועע במה שהוא מתנועע. ובכלל הנה השנוי הוא במתנועע, לא במניע, ולולי זה היה הפועל מתנועע מהמלאכה. ועוד שאם היה היציאה מהכח אל הפעל בפועל שנוי, הנה נאמר שיחויב שיהיה כל מניע משתנה מצד מה שהוא מניע. וזה שכבר התבאר במאמרים הכוללים שהתנועה היא אחת בנושא, שתים בצד, וזה שכאשר תיוחס אל המניע תקרא הנעה, וכאשר תיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות, ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכאשר היה ההתנועעות בכח היתה ההנעה בכח, וכאשר היה ההתנועעות בפעל היתה ההנעה בפעל, ולזהיחויב שיהיה גדר ההנעה שהוא שלמות ההנעה אשר בכח מצד מה שהוא בכח כמו שהיה גדר ההתנועעות שהוא שלמות ההתנועעות אשר בכח מצד מה שהוא בכח. וכאשר התישב חיוב מציאות הכח על זה האופן בהנעה, הוא מבואר שיחויב, אם היתה היציאה מהכח אל הפעל שנוי בהנעה, שיהיה כל מניע משתנה במה שהוא מניע, וזה דבר כבר הבתאר בחכמה הטבעית שהוא שקר. ועוד שכבר היה מחוייב מזה שתהיינה שם שתי תנועות יחד, האחת במניע והאחרת המתנועע, וזה חלוף מה שכבר ביאר הפלוסוף במה שאין ספק בו מענין התנועה, וזה שהוא באר בספר השמע שאין שם כי אם תנועה אחת, והיא במתנועע. ועוד שהוא מבואר גם במניעים אשר אצלנו שכבר יניעו פעם ולא יניעו פעם מזולת שנוי יתחדש בהם, וזה שהחשוק, ואם הוא בעל גשם, הנה מניע בעת שיבחרהו, והוא בלתי משתנה בזה, ואולם השנוי הוא דבק למתנועע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע מזה הצד שתהיה התנועה מחודשת.
3
ד׳וולם מה שחייבו הפלוסוף מפני המתפעל כאשר הנוח הווה שלא תהיה התנועה מחודשת, מפני שכל הווה הוא מחויב שיקדם לו שנוי, ואם הונח השנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב שיקדם לו חדוש אפשרות השנוי וכן אל לא תכלית, הנה אין התרו ממה שיקשה עם מה שהתבאר מענין זאת ההוייה אשר בה המאמר הנה. וזה שאנחנו נאמר כי האפשרות בשנוי יאמר על שלשה פנים, האחד הוא האפשרות אשר על דרך הטבע, והשני הוא האפשרות אשר מצד הבחירה והרצון, והשלישי הוא האפשרות אשר מהטבע והבחירה יחד. והנה האפשרות אשר על דרך הטבע ייוחד מבין שאר האפשריות שאין יחסו אל כל העתים יחס אחד, אבל יחסו אל העת אשר יקרה לו עת יציאתו אל הפעל יותר חזק, והמשל כי האפשרות אשר בנחשת להתהוות הורדיט יחסו אל העת הסמוך לעת ההוייה יותר חזק, לפי שאז יקרב אליו יותר הפועל המהווה. ואין יחס הפועל בו אל המתפעלים המתחלפים באיש יחס אחד, אבל יחסו אל המתפעל אשר הוא יותר קרוב לו יותר חזק, כי הוא יותר מוכן לקבל פעולתו. וכן אין יחס המתפעל האחד אל הפועלים המתחלפים יחס אחד, אבל יחסו אל הפועל היותר קרוב לו יותר חזק, וזה מבואר בנפשו מענין האפשרות אשר בטבע, והמשל אפשרות התהוות הארץ אשר הוא יותר חזק בעת החום ממה שהוא בעת הקור, וכן כשהיה האש במקום מה, הנה אין אפשרות הפעלת הארץ ממנו על משל אחד, אבל החלקים אשר הם יותר קרובים אליו הם יותר מוכנים לקבל פעולתו, או כשהיתה הארץ במקום מה והיו סביבותיה נמצאים אשים רבים, הנה אין אפשרות הפעלות הארץ מהאשים ההם על משל אחד, אבל אפשרות הפעלותה מהאש היותר קרוב יותר חזק. וכן ראוי שתדע שאפשרות התפעל המתפעלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד הרחוקים מרחק אחד מהפועל בטבע הוא על יחס אחד, כאשר היו על שעור אחד מהגודל, וכן אפשרו התפעלות בטבע המתפעל האחד מהפועלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד הוא על יחס אחד כאש היו הפועלים ההם בשעור אחד מהגודל. והנה האפשרות אשר מהבחירה לבד ייוחד מבין שאר האפשריות שיחסו אל כל העתים הוא יחס אחד, לפי שאין יציאתו אל הפעל נמשך לשנוי כלל, אבל הוא הוא נמשך לרצון הפועל, ולזה אין שם עת מהעתים אשר נמצא בהם זה האפשרות עת יהיה היותר ראוי אל הפעל מעת אחר. ויחסו גם כן אל המתפעלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד יחס אחד, רצוני שאין יותר ראוי שיצא אל הפועל המתפעל היותר קרוב מהיותר רחקו, והמשל כי ראובן הצורף כשירצה לעשות טבעת זה במלא לשום תועלת, אם היה אפשר זה, והיו נצמאות סביבו חתיכות זהב רבות, הנה אין החתיכה היותר קרוב לו יותר ראויה שיעשה ממנה טבעת מזולתה, לפי שזה הפעל הוא נמשך לרצון הפועל, ואיזה שיבחר מהם יעשה ממנה הטבעת, רצוני שכבר יבחר אם ירצה לעשות הטבעת מהחתיכה היותר רחוקה ממנו, מה שאי אפשר זה בפועל בטבע. וכן יהיה יחס המתפעל אל הפועלים המתחלפים באיש אשר הם ממין אחד יחס אחד, והמשל שהאפשרות אשר בזאת החתיכה מהזהב להיות טבעת אין יחסו לצורף האחד יותר מיחסו אל הצורף האחר, ואם היה יותר קרוב אליה ממנו, והיה זה כן, לפי שאין קורבת הפועל בבחירה אל המתפעל ממה שיחייב שיפעל בו, אבל כבר יהיה נמצא הפועל אצל המתפעל זמן רב ולא יפעל בו כלל. ולזה לא יחויב במתפעלים הרבים שירחקו מהפועל בבחירה מרחק אחד שיתפעלו ממנו יחד על משל אחד, ולא יחויב גם כן בפועלים בבחירה הרחוקים מתפעל אחד מרחק אחד שיפעלו בו יחד על משל אחד. ואולם האפשרות אשר מהטבע והבחירה יחד, כמו העני באפשרות אשר בראובן לבנות בית, כאשר התחזק הקור, להיות לו למגן, הוא כמו ממוצע בין שני אלו האפשריות הקודמים וזה שאין יחסו אל כל העתים יחס אחד, לפי שהטבע ישים העת היותר ראוי שיצא בו זה האפשרות אל הפועל נגדר, ואולם יחסו אל המתפעלים המתחלפים אשר הם ממין אחד הוא יחס אחד, ואם היו קצתם יותר קרובים מקצת, רצוני שאין האחד יותר קרוב מהאחר אל הפועל ממה שיחייב שיהיה יורת ראוי שיתפעל ממנו, כי זה הוא נמשך לבחירת הפועל. והמשל כי ראובן כשירצה לבנות הבית, הנה אין זה האפשרות יותר חזק באבנים היותר קרובים אליו, כי כבר אפשר שיבנה ראובן הבית מהאבנים אשר אינם יותר קרובים לו, אם היה שיבחרם יותר וכן יחס המתפעל אל הפועלים בבחירה המתחלפים באיש הוא יחס אחד לזאת הסבה בעינה. וכן לא יחויב במתפעלים הרבים שירחקו מרחק אחד מהפועל שיתפעלו ממנו יחד על משל אחד, ולא יחויב גם כן בפועלים הרבים הרחוקים ממתפעל אחד מרחק אחד שיפעלו בו יחד על משל אחד, כי היתה פעולתם בהם נמשכת לרצונם.
4
ה׳וכאשר התישב זה מאלו האפשריות, הנה נאמר שלא יחויב בכל שנוי שיהיה שם שנוי קודם לו, והוא השנוי אשר יחויב ממנו חדוש אפשרות זה השנוי. וזה שזה אמנם יחשב שיחויב בשנוי אשר על דרך הטבע, לפי שהאפשרות אשר על דרך הטבע הוא נגדר בהכרח, ובו עת יותר ראוי שימצא בו, והוא מבואר כי היות בו עת מה יותר ראוי שימצא בו הוא דבר נמשך לשנוי בהכרח, ומצדו היה יחסו אל זה העת יותר חזק. ואולם השנוי אשר חדושו מהרצון, כמו הויית העולם, כמו שהתבאר במה שקדם, הנה לא יחויב שיקדם לו שנוי יחדש בו אפשרות זה השנוי אל הפועל נמשך לשנוי כלל, ולזה היה יחסו אל כל העתים יחס אחד, ולא ימנע במה שיחסו אל כל התעים יחס אחד שיהיה נמצא זמן אין תכלית לו, אם היה אפשר שימצא זמן בזה התאר, וזה מבואר מאד, כי אין שם עת יהיה יותר ראוי שיצא בו אל הפעל מעת אחר, ולזה יהיה זה האפשרות נמצא תמיד קודם זה השנוי המגיע מהרצון, ולא יחויב שנניח בו שנוי יחודש בו אפשרות זה השנוי. והמשל שאם הנחנו שתמצא חתיכת זה הזהב אצל ראובן הצורף, והיה אפשר לו שיעשה ממנה טבעת על דרך הבחירה לבד, לא להועיל לעצמו, הנה לא יחויב שיצא זה האפשרות אל הפעל, ואם הנחנו הצורף והזהב נצחיים, אבל יהיה בכרל עת יחס יציאתו אל הפועל ובלתי צאתו אל הפעל על משל אחד, וזה כי בעבור שהיה האפשרות אשר הוא נגדר הזמן בהכרח אמנם הוא נגדר הזמן, מפני שאין יחסו אל כל העתים אשר הוא נמצא בהם יחס אחד, וזה דבר מבואר בנפשו, הנה יחויב מזה לפי הפך הסותר שהאפשרות שיחסו אל כל העתים אשר הוא נמצא בהם יחס אחד לא יחויב בו שיהיה נגדר הזמן ובהיות הענין כן, הנה הוא אפשר שיהיה אפשרות זאת ההוייה הרצונית נמצא תמיד לא סר עד התחדשה, לפי שמה שיהיה מהרצון לא ימנע בו זה, כמו שקדם וראוי שתדע שאמרנו זהמן בזה המקום הוא על דרך ההרחבה, כי אין שם זמן קודם הויית העולם אם הונח הווה. ועוד שאנחנו נאמר שלא יחויב שיהיה נמצא מה שדרכו שישתנה קודם שיהיה השנוי נמצא קדימה זמנית, כמו שיאמר הפלוסוף, אבל הוא אפשר שיתחדשו יחד השנוי ומה שדרכו שישתנה בו, ולזהלא יחויב, דרך משל, שיהיו השמים נמצאים זמן מה קודם שיתנועעו, וזה שאנחנו נמצא כמו זה הענין בדברים הטבעיים, כי הארץ כאשר נתהווה ממנה אש, הנה יהיה חדוש האש אשר דרכו שיתנועע למעלה וחדוש תנועתו למעלה יחד, מה שלא היה שם מונע, שאין לאומר שיאמר שיהיה האפשרות על זאת התנועה למעלה נמצא בארץ אשר נתהוה ממנה האש, כי אין מדרך הארץ שיתנועע למעלה, האלהים, אם לא שנאמר שזה האפשרות נמצא בארץ באמצעות האפשרות אשר בה להיות מנמה אש על דרך האמת, הנה יהיה זה האפשרות נמצא באש, לא בה, וזה שאם הונח זה האפשרות נמצא בארץ, מפני שהוא נמצא בה באמצעות האפשרות אשר בה להיות אש, כמו שיאמר אבן רשד בזה המקום לתשובת על מה שספק בזה יהני המדקדק, הנה ימצא האפשרות הטבעי זמן בלתי בעל תכלית ובלתי נגדר. והמשל כי הכח אשר בזרע שנתהוה ממנו ראובן להתהוות ממנו ראובן כבר היה נמצא לפי זאת ההנחה במזון שנתהוה ממנו הזרע באמצעות האפשרות אשר בו להתהוות ממנו זרע, וזה יחייב שיהיה האפשרות הזה נמצא במה שנתהוה ממנו זה המזון, וזה לאין תכלית, וזה בתכלית הבטול, וכל שכן שהוא יותר מבואר הבטול למי שיאמין בקדמות העולם. ועוד שהוא מן המבואר מהבאור שביאר ממנו הפלוסוף שהוא מחויב שיקדם לשנוי אפשרות השנוי, מפני שאנחנו נמצא שהכח קודם לפועל בכל הדברים המתחדשים, כי הפלוסוף אמנם ירצה בזה הכח מי שדרכו שיתנועע בזאת התנועה, ולזה באר זה הענין מגדר התנועה, והוא שהיא שלמות המתנועע במה שהוא מתנועע, הנה אם כן לא תמצא התנועה אלא אם כן נמצא קודם זה מי שדרכו שיתנועע בה בטבע, כמו הענין במתנועע אשר לוקח בגדר התנועה, לא מי שדרכו בטבע שלא יתנועע בה, כמו הענין בכח הטבעי שיאמר אבן רשד שהוא בארץ לעלות למעלה, כי זה הכח אמנם יהיה בארץ על צד מה שדרכה בטבע שלא תתנועע בזאת התנועה, וזה דבר הוא זולת הכח שחייב הפלוסוף שיקדם לפעל בדברים המתחדשים. וגם כן הנה מפני שנאמר ברושם הקל שהוא אשר מדרכו שיתנועע למעלה ובגדר הכבד שהוא מדרכו שיתנועע למטה. הוא מבואר שאי אפשר שנאמר בארץ שיהיה דרכה שיתנועע למעלה מפני האפשרות אשר בה שיהיה ממנה אש, כי אי אפשר שיהיה דרכה יחד להתנועע אל המעלה ולהתנועע אל המטה, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שנשים האפשרות אשר באש לעלות למעלה תכף התהוותו נמצא בארץ אשר ממנה יהיה האש, ובהיות הענין כן, הנה ימצא מי שדרכו שיתנועע בזאת התנועה והתנועה יחד, ואמנם תהיה קדימה למתנועע על התנועה בטבע, לא בזמן. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מזאת הטענה בשנוי שהונח ראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה כבר נניח הויית העולם הוא השנוי הראשון, אלא שאינו תנועה, כמו שבארנו במה שקדם, ואמנם תהיה התנועה הראשונה תנועת הגרמים השמימיים, וכבר בארנו שלא יחויב שיהיו הגרמים השמימיים קודם לה בזמן.
5
ו׳וכן נאמר שהחיוב שחייבו הפלוסוף שלא יהיה שם שנוי ראשון מפני הצרוף המתחדש הוא בלי הכרחי. וזה שהצרוף הוא מבואר שהוא אפשר שיתחדש כשישתנה אחד מהצטרפים לבד מזולת שישתנה השני, והמשל שהמשתנה אל שיהיה דומה לדבר אחר הנה יחודש זה הצרוף בהם, רצוני שיהיה האחד ומה לשני, ולא השתנה כי אם האחד מהם. ובהיות הענין כן, הנה נאמר שזדה השנוי אשר חודש בו הצרוף הוא השנוי שהונח ראשון, כאלו תאמר הויית העולם היה שיהיה חדושה בזמן או בזולת זמן. וזה שאם היתה בזולת זמן, הנה זה מבואר מענינה שיחד שתחדש השנוי והצרוף. ואם היה בזמן, הנה יתבאר זה גם כן ממה שאומר. וזה שהצרוף מנו מה שחדושו הוא בתכלית השנוי, כמו הענין בדומה אשר המשלנו בו ובמה שינהג מנהגו, וממנו מה שהוא מתחדש בתחלת השוני, וזה אמנם יהיה כאשר יהיה הצרוף מצד השנוי, כמו הענין בצרוף אשר בין המשנה והמשתנה, ולזה הוא מבואר שהצרוף המתחדש מפני זה השנוי הראשון למשנה עם המשתנה יתחדש עם התחדשות זה השנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע מזה שלא תהיה הויית העולם הוא השנוי הראשון.
6
ז׳ואולם מה שחייב הפלוסוף שלא תהיה שם תנועה אחרונה, הנה נאמר גם כן שהוא בלתי מחויב מהצד ההוא, וזה שכבר יאמר אומר שכבר יפסק המתנועע יחד מהתנועה ומשיהיה דרכו שיתנועע בתנועה ההיא, והמשל שהנזון כשימות יפסק יחד מתנועת ההזנה ומהיות דרכו שיזון, וזה יהיה אפשר מזה הצד במתנועע הראשון, אם הונח נפסד, שיפסק מהתנועה הסבובית ומשיהיה דרכו שיתנועע בה. וכבר התבאר שההקדמה שחייב ממנה הפלוסוף שהשנוי אשר הוא הפסד אפשרות חדוש התנועה יחויב שיהיה חדושו אחר הפסד התנועה היא בלתי צודקת. וזה שאנחנו נאמר שהתנועה ואפשרות התנועה הם נמצאים יחד מה שהתמיד המתנועע להיות מתנועע, ואם היה שיהיה זה מצדדים מתחלפים, וזה כי התנועה לפי מה שהתבאר מענינה היא מורכבת מהכח והפעל, אלא שהפעל הוא בה מצד מה שיצא לפעל מהתנועה, והאפשרות הוא בה מצד מה שנאמר להשלים מן התנועה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהתנועה ואפשרות התנועה ימצאו יחד מה שהתמידה התנועה הזאת להיות נמצאות, ולפי שהם ימצאו יחד, הוא מבואר שלא ימנע הפסדם יחד ממה שאמר שהדבר לא יפסד אלא אחר שימצא, וזה מבואר מאד.
7
ח׳וכבר יראה מום זה הבאור האות נגלה שכבר אפשר שיתבאר ממנו בראובן הרמוז אליו שהוא בלתי אפשר שימות, וזה מבואר הבטול, והנה מה שיצא ממנו שקר הוא שקר, ולזה יחויב שתהיה זאת ההקדמה אשר חייב ממנה בלתי צודקת. ואולם איך אפשר שיתבאר ממנה שהוא בלתי אפשר בראובן שימות, הוא מבואר. וזה שאם היה אפשר שימות, היה שם הרגש אחרון לזה החי, והוא מבואר שהפסקו משירגיש הוא זולת הפסקו מהיות דרכו שירגיש, והנה יפסד בהכרח היות דרכו שירגיש אחר הפסקו מההרגש, הנה אם כן אחר הרגש שהונח אחרון אפשרות במציאות ההרגש, וכאשר הנחנוהו נמצא בפעל, יתחייב ממנו שקר, והוא שיהיה לזה החי אחר ההרגש האחרון הרגש, ואולם הכזב האפשרי לא יתחייב ממנו שקר, אם כן השקר יצא מהניחנו בראובן שאפשר שימות הוא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר בראובן שימות, וזה בתכלית הבטול והגנות. ואולי יחשוב חושב שזה הבטול לא יתחייב מזה הבאור שעשה בזה הפלוסוף, לפי שהוא אולי יאמר שהפלוסוף לא חייב שיהיה נפסק מהתנועה אשר יתנועע בה לבד, אבל חייב שיהיה נפסק מכל תנועה אחרת, וזה האפשרות אמר שיפסד אחר הפסד התנועה, ובהיות הענין כן, הנה יחשב שלא יחויב מזה הבאור הבטול אשר זכרנוהו, וזה כי ראובן, ואם היה שימות, הנה לא יפסק משיתנועע בתנועה אחרת זולת התנועות המצאות לחי במה שהוא חי. ואלא שכאשר יעויין בדבר הפלוסוף בזה הבאור יתבאר שהוא ירצה באפשרות התנועה אשר הוא מתנועע בה לא תנועה אחרת, וזה שאם היה זה האפשרות ביחס אל תנועה אחרת, הוא מבואר שלא יצדק מה שאמר שהתנועה ואפשרות התנועה הם שני דברים מקבילים, כי לא תהיה בכאן הקבלה ביניהם אם לא מצד שהאפשרות הוא ביחס אל התנועה ההיא, וזה אמנם יחשב שיהיה כן, לפי שהכח והפעל הם סותרים והמשל שלא יתכן שימצא בראובן השחרות בפעל ובאפשרות יחד, ואולם אם לקחנו האפשרות ביחס אל דבר אחר זולת השחרות, לא ימנע זה, והמשל שהוא אפשר שיהיה שחוק בפעל, ויהיה אפשר שיהיה לבן יחד, וכל שכן שהוא אפשר עם זה שיהיה חם או קר, או מה שינהג מנהג הדברים שאינם שחרות ולא מקביל השחרות, כי אלו הדברים אפשר שימצאו יחד בפעל. ובהיות הענין כן, הוא מבואר כי הפלוסוף ירצה בכאן באפשרות על התנועה האפשרות אשר על התנועת ההיא אשר הוא מתנועע בה בזאת התנועה האחרונה, ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יתחיב מזה מה שחייבנוהו מהבטול. ועוד כי אף על פי שנודה, דרך משל, שאחר ההרגש האחרון אפשרות במציאות ההרגש, הנה לא יתחייב מזה שלא ימצא שם הרגש אחרון לזה החי, וזה כי אנחנו לא נחייב, עם הודאתנו בזה החי שימות, שיהיה שם הרגש מונח הוא אחרון בהכרח, אבל אמנם נחייב שיש שם הרגש אחרון במוחלט. ולזההוא מבואר שאיזה הרגש מונח שיהיה לזה החי שישאר אחריו היות דרכו שירגיש הנה אפשר בו שיהיה אחרון ואפשר בו שלא יהיה אחרון, וזה שאם יצא האפשרות לפעל, לא יהיה ההרגש ההוא אחרון, ואם לא יצא לפעל אחר כן מה שהתמיד החי ההוא להיות חי, הנה יהיה ההרגש ההוא אחרון. ולפי שזה האפשרות כבר אפשר שיצא לפעל, וכבר אפשר שלא יצא לפעל, הנה אפשר בהרגש ההוא המונח שיהיה אחרון ושלא יהיה, אלא שהוא מחויב שיהיה לו הרגש אחרון, לפי שהוא נפסד בהכרח. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנענו מונע, אם נניח העולם נפסד ונודה עם זה שהיות דרכו שיתנועע ימצא בהכרח אחר הפסק התנועה, כמו שהניח הפלוסוף, משנאמר שכבר תהיה שם תנועה אחרונה על זה הצד שהנחנו בהרגש האחרון, והוא שכבר נאמר שאיזו תנועה שתהיה לו אפשר בו שתהיה אחרונה ושלא תהיה, וזה שהאפשרות הנשאר בו להיות מתנועע בזאת התנועה, אם יצא לפעל, לא תהיה זאת התנועה המונחת אחרונה, ואם לא יצא לפעל, הנה היא אחרונה. ובכלל הנה כאשר נניח בעולם שיהיה מחויב שיפסד בעת מן העתים, הנה לא יתחייב באיזו תנועה שירמז אליה ממנו שתהיה אחרונה, אבל הוא אפשר. ובזה האופן היה מחויב, דרך משל, בראובן שימות, ואין שם עת מחויב שימות ראובן בו, וזה שכבר היה מחויב בראובן שימות בעת מה, לא שימות בזה העת, וכן הענין בעולם בשוה, אם הנחנו שיהיה מחויב שיפסד בעת מהעתים, וכל שכן שאם הנחנו שיהיה אפשר בו שיפסד בעת מהעתים שלא יחויב בתנועה מה מתנועותיו שתהיה אחרונה, אבל יהיה זה אפשר ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מזה הבאור שלא תמצא שם תנועה אחרונה.
8
ט׳ואולם מה שחייבו הפלוסוף מצד המפסיד הוא מבואר ממה שקדם שהחמר הוא המפסיד, אם היה בכאן מפסיד. והוא מבואר כי מהבאור ההוא לא יחויב, אם הודינו בו, שלא יפסד העולם, אבל יחויב ממנו, לפי מה שיחשב, שלא יפסד הפסד לא ישוב להיות הווה אחריו. ובכאן התבאר שמה שחייבו הפלוסוף בתנועה שהיא לא סרה ולא תסור הוא בלתי מחויב והוא מבואר שאנחנו גם כן לא נניח בתנועה שיהיה אפשר שתפסק בעת מהעתים, אבל בארנו שזה בלתי אפשר בה במה שאין ספק בו, ואמנם בארנו זה בזה המקום שלא יחוייב מזה הבאור שבאר הפלוסוף שלא תהיה שם תנועה אחרונה, לפי שאין ראוי שנונה נפשינו בחשוב שכבר התבאר זה מזה הבאור, והוא לא התבאר ממנו, כמו שבארנו. ובכלל מי שיבאר האמתות בטענות בלתי צודקות אינו, מחזק האמות בהם, אבל הוא מחליש אותו, וזה מבואר מאד.
9