מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון כ״גThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 23
א׳נתיר בו הספק שיקרה מפני טבע הדברים המתחדשים.
1
ב׳הטענה הרביעית אשר טען הפלוסוף היא מצד טבע הדברים המתחדשים, כי היה בכרל אחד מהם הכח קודם אל הפעל, והיה זה כן, כי הכח והפעל הם סותרים, ולזה הוא בלתי אפשר שיהיו יחד בנושא אחד מצד אחד. ושרש דבריו הוא זה. אם היה העולם הווה היה מחויב שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן, כי כל הווה זה ענינו, ויהיה אם כן בהכרח זמן קודם הויית העולם. ואם היה שם זמן, הנה שם תנועה. ואם היתה שם תנועה, הנה שם מתנועע. ואם היה שם מתנועע, הנה היא מתנועע אם בטבע אם בהכרח. ואם הוא מתנועע בהכרח, הנה לו תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעיות. ואי אפשר שתהיה שם תנועה טבעית זולת אלו התנועות הטבעיות הנמצאות, ויהיה אם כן העולם נמצא קודם הויו, וזה שקר. וזה השקר יצא בהכרח מההקדמה המסופק בה, והיא מה שהצענו בעולם שיהיה הווה, וההצעה אשר יצא ממנה השקר היא שקר, הנה אם כן יחויב בעולם שיהיה בלתי הווה. הנה על זה האופן אפשר שיתבאר מזאת ההקדמה שהעולם קדום, ואם לא נמצא זה בדברי הפלוסוף ולא בדברי המפרשים דבריו.
2
ג׳ונאמר שמה שנאמר בזאת הטענה שהוא מחויב בכל מתחדש שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן, הנה לא ימנע, אם היה הענין כן, אם שיהיה חיוב היות הזמן נצחי, ולזה ימצא קודם חדושו מצד הכח הקודם לחדושו, או שיהיה זה מצד חיוב היות הזמן נצחי, ולזה ימצא קודם כל מתחדש. ואולם אם חייב הפלוסוף זה מפני חיוב היות הזמן נצחי, הנה לא לקח המבוקש בבאור עצמו. ובכלל הנה הוא מבואר כי זה אמנם קרה להוייה בחלק במה שהיא הוייה בחלק, לפי שכבר היה הזמן נמצא קודם ההוייה ההיא, ואולם ההוייה הכללית לא יחויב זה בה, לפי שהזמן מתחדש בחדושה.
3
ד׳ואולם אם יחייב זה מצד טבע הכח הקודם לפועל אם לא, הנה זה ממה שיצטרך אל באור. ונאמר, כי הכח הוא שני מינים, אם הכח הגמור, והוא בהיות המשתנה במה שממנו התנועה, אם הכח הבלתי גמור, והוא בהיות המשתנה במה שבין מה שממנו התנועה ומה שאליו התנועה. והנה הכח שהוא במה שבין מה שממנו התנועה ומה שאליו התנועה, מפני שהוא נמצא עם מציאות התנועה, הוא מבואר שכבר יחויב ממציאותה. מציאות זמן, כי הזמן הוא נמצא בהמצא התנועה איזו תנועה שהיתה. אבל הכח שהוא במה שממנו התנועה לא יחויב ממציאותו מציאות זמן, כי אין שם תנועה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שאם נניח שם שנוי ראשון מתחדש, שלא יחויב המצא זמן לפניו. ובכאן הותר זה הספק. ואם אמר אומר שהכח והפעל אי אפשר היותם יחד מצד אחד, ולזה יחויב שיהיה הכח על זה השנוי קודם לפעל, ואם היה הכח קודם לפעל, הנה יחויב היותו קודם לו בזמן, כי הקודם והמתאחר הם חלקי הזמן. אמרנו לו שאין שם קודם אלא בדרך השאלה, לפי שאין שם זמן, וכאשר היה זה כן, הנה לא יחויב לו ממאמרנו קודם שיהיה קודם בזמן, ואם היה זה, לא יכילהו הדמיון, כמו שקדם, כי לא ידמה האדם כל צודק.
4