מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון ג׳The Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 3
א׳נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מהם.
1
ב׳וכבר ימצאו לדעת דעת מאלו, לפי מה שנראה אנחנו, פנים רבים מההראות. וזה שמי שיאמר בהויית העולם והפסדו פעמים אין תכלית להם יש לו קצת דמויים יקיימו דעתו לפי מה שיחשב. – מהם, שכבר נמצא בכל הדברים אשר אצלנו שהם הווים נפסדים, ולזה יחשב מזה החפוש שיחויב שיהיה הענין כן בעולם בכללו. ובהיות הענין כן, והיה בלתי ראוי שיהיה השם יתברך פועל פעם ובלתי פועל פעם, הנה יתחייב לפי מה שיחשב שיהיו שם עולמות אין תכלית להם הווית קצתם אחר קצת, כמו שיהיה אדם אחר אדם אל לא תכלית. – ומהם מה שיחשב שיחויב מפני טבע הזמן שלא יהיה אפשר היותו מחודש במוחלט. וכבר זכר בזה הפלוסוף שתי טענות. האחת לפי שאם היה הזמן הווה, היה הווה בזמן, וזה ממה שיורה שאין לזמן הוייה. והשנית שאם היה הזמן הווה, היה שם עתה נמצא בפעל ממנו התחיל, וזה בלתי אפרש, כי אין בזמן דבר שימצא כי אם בכח. והיות הענין כן, והיה ראוי לפי הטענה הקודמת שיהיה העולם הווה, הנה ראוי שיהיה לפניו עולם אחר, וזה אל לא תכלית, בדרך שיהיה הזמן בלתי מחודש. – ומהם מה שיחשב שיחוייב מטבע התנועה שלא תהיה מחודשת במוחלט, כמו שזכר הפלוסוף במה שטען לקיים שיהיה העולם קדום. כי זה גם כן ממה שיחייב, כשהונח העולם הווה, שיהיה לפניו עולם אחר זה אל לא תכלית, בדרך שתהיה התנועה בלתי מחודשת. – ומהם מה שיחשב שיחויב מטבע החמר הראשון שלא יתכן שימצא ערום מצורה, כי זה ממה שיחייב שילבש החמר הזה צורה ויפשט צורה, בדרך שלא יהיה ערום ממנה. ולפי שהדבר מבואר בעצמו שהדבר לא יתהווה מלא דבר ולא יפסד אל לא דבר, אבל ישאר החמר, הנה יחשב שיחויב מזה שיהיה קודם זה העולם עולם אחר, בדרך שלא ימצא זה החמר רק מצורה. – ומהם, שכבר יחשב שיהיה כל הווה נפסד, כמו שבאר הפולוסוף. ובהיות הענין כן, והיה ראוי לפי מה שקדם שיהיה העולם הווה, הנה ראוי שיהיה נפסד. וזה מקיים דעת כל מי שיראה בהויית העולם והפסדו. – ומהם, שכבר יחשב שיחויב בעולם שיהיה הווה, לפי שאי אפשר שימצא בגשם בעל תכלית כח בלתי בעל תכלית, כמו שבאר הפלוסוף, ולזה יחויב שיהיו השמים נפסדים, כי הם בעלי תכלית בשעור. ואם היה להם כח שיתקיימו ויתנועעו זמן אין תכלית לו, היה בגשם הבעל תכלית כח בלתי בעל תכלית, וזה דבר כבר הונח שהוא שקר. ובהיות הענין כן, הנה יהיו השמים נפסדים בהכרח. ואם הם נפסדים, הנה הם הווים, לפי שכל נפסד הווה, כמו שבאר הפלוסוף. וזה ממה שיקיים לפי מה שיחשב דעת כל מי שיאמר בהויית העולם ובהפסדו. וזאת הטענה טען בבאור יחני המדקדק לפי מה שספר ממנו אבן רשד בפירושו למה שאחר הטבע.
2
ג׳ואולם דעת מי שיניח העולם הווה פעם אחר ולא יפסד, ויניחהו הווה מדבר מהעדר הסדר אל הסדר, יש לו גם כן פנים מההראות. וזה שכבר יראה שהשכל הוא התחלת כל הדברים, מפני מה שנמצא בזה מטוב הסדר והיושר, ונמצאים מתאחדים בזה הענין. וזה ממה שיורה ששכל אחד הוא התחלה לכולם, והוא אשר שם בהם מה שבהם מטוב הסדר והיושר, ולזה אמר אפלטון, לפי מה שאחשוב, שהשכל הוא אשר הניע כל הדברים מהעדר הסדר אל הסדר. ולפי שאנחנו נמצא בכל דבר שכבר יתהווה מדבר, הנה הוכרח להניח שם דבר יתהווה ממנו העולם. ולפי שלא יצוייר לתנועה התחלה, כמו שקדם, הוכרח להניח שם תנועה מבולבלת בלתי בעלת סדר קודם הויית העולם. ולפי שטבע הגרם החמישי לא יחייב שיהיה נפסד, והיה מבואר שההפסד לא יהיה לדבר מצד הצורה, אבל יהיה מפני טבע החמר, וזה שאנחנו נראה מפועל כל צורה שהיא תשתדל לשמור מה שהיא לו צורה בתכלית מה שאפשר, עד שיגבר החמר וינצח הצורה, וזה יהיה כשיגברו הכחות המתפעלות על הכחות הפועלות וינצחו אותם, הנה הוא מבואר שהשמים ראוי שיהיו בלתי נפסדים, ולזה יחויב שיהיה העולם בלתי נפסד. ואם אמר אומר שאם היו בלתי נפסדים, היה מחויב שיהיו בלתי הווים, לפי שכבר באר הפלוסוף שכל בלתי הווה הוא בלתי נפסד, וזה הפך מה שהניחו אפלטון. אמרנו לו שאין זה מחויב, וזה שכבר התבאר בראשון מזה הספר שבכאן דבר הווה, והוא מחייב שיהיה נשאר נצחי, והוא השכל הנקנה. ועוד שכבר יתבאר במה שיבא שאין הבאור שעשה בזה הפלוסוף ממה שיחויב ממנו חיוב אמתי מה שחייבו ממנו.
3
ד׳ואולם מי שיניח העולם הווה יש מאין יש לו גם כן פנים מההראות. – מהם, שמה שנמצאהו הווה נמצאהו כלו הווה מלא דבר, וזה כי כל מה שנמצאהו הווה הם צורות, כי הדבר לא נמצאהו הווה במה שהוא גשם, אבל יתהווה כשיתהוו בו הצורות אשר מדרך הגשם שיקבל אותם, וזה אם חום, ואם קור, או שאר הצורות המגיעות באמצעותם. ולפי שהצורה היא הווה מלא דבר, הנה יהיו כל הדברים אשר נמצאים הווים הווים מלא דבר. ובהיות הענין כן, הנה יראה שיהיה אפשר שיתהווה העולם מלא דבר, כמו שתתחדש הצורה מלא דבר, כשיתכן שיתחדש החמר מלא דבר. וכאשר התישב זה, והיה שכבר חושב ממה שקדם שיחויב בעולם שיהיה הווה, וכאשר הונח הווה מדבר על צד שהניחו אפלטון, יתחייבו ספקות עצומת אין המלט מהם, כמו שהתבאר ממה שטען הפלוסוף לבטל דעת אפלטון. הנה הוא מבואר שכבר ראוי שיונח העולם הווה מלא דבר, כי בזה יסתלקו הספקות ההם לפי מה שיחשב. והמשל שלא יחויב מזאת ההנחה שיהיה קודם הויית העולם נמצא ניפשרות בדר שיתהווה ממנו זמן בלתי בעל תכלית, אשר הוא שקר לפי מה שיראה מדבר הפלוסוף, וזה שלא היה שם דבר מקבל לזה האפשרות, כי לא יונח בזאת ההנחה החמר נמצא קודם הויית העולם. ואולם לאפלטון יחויב זה הספק, ולזה נטה יחני המדקדק לזה הדעת, לפי מה שיראה מדברי הפלוסוף אבן רשד ממה שספר בפירושו למה שאחר הטבע. וכן יתחייב לאפלטון שיהיה העולם נמצא קודם הויו, מפני מה שהניח ממציאות התנועה המבולבלת קודם הוית העולם. וזה הבטול לא יחויב לבעל זה הדעת. והנה אחשוב שלזאת הסבה בעינה בחר הרב המורה זה הדעת, ואמר שהוא דעת תורתנו, רצוני שהוא כבר הניח הענין בזה התאר כדי שימלט מהספקות אשר ספק הפלוסוף על מי שהניח שיהיה העולם הווה. והעד על זה שהוא כתב בפרק החמשה ועשרים מהחלק השני ממאמרו הנכבד מורה הנבוכים שדעת אפלטון הוא גם כן מסכים לדעת תורתנו אם היה שיאות מצד העיון.
4
ה׳ואולם שהצורה היא הווה מלא דבר הוא מבואר. וזה כי אין שם בהוייה דבר ישתנה בעצמותו, וישוב להיות ממנו הצורה ההווה, ואין מה שנאמר שהצורה היא מצורה כמוה ממה שיורה שתהיה הויית הצורה מדבר, וזה שאנחנו לא נאמר, דרך משל, שתהיה הצורה המתחדשת מהמלאכה מהצורה אשר בנפש האומן על מה שנאמר הורדיט יתהווה מהנחשת, אבל נאמר שהצורה אשר בנפש האומן היא פועלת לה, לא שתתיך הצורה אשר בנפש האומן ותהיה ממנה הצורה המגעת במלאכה, וזה מבואר בנפשו.
5
ו׳וממה שיחזק גם כן דעת המדברים האוחזים זה הדעת במה שהניחו העולם הווה מחלקים בלתי מתחלקים, והנה זה באופן שיהיה השם יתברך פועל העולם תמיד, כמו שזכר הרב המורה מדעותיהם, הוא כי הם יראו שהוא ראוי שיהיה העולם שופע מהשם יתברך תמיד, ואם לא יהיה לו פועל אלא בעת שהווה אותו. ולזה הניחו אותו פועל בזה התאר, כדי שיהיה השם יתברך פועל תמיד הנמצאות. אלא שזה הדעת נבנה על שרשים רבים כוזבים, כמו שהתבאר ממה שספר הרב המורה מדעותיהם. עם שמזאת ההנחה יתחייב שלא יהיה לכללות העולם הוייה במוחלט, כי הם יניחו השם יתברך פועל אותו תמיד, וזה ממה שיחויב ממנו במעט עיון שיהיה העולם בלתי נכנס במציאות בעת מן העתים, אבל יהיה תמיד שופע מציאותו מהשם יתברך.
6
ז׳ואולם דעת הפלוסוף יש לו פנים מההראות. – מהם, שכבר יראה שאי אפשר שיהיה הזמן הווה במוחלט. שאם היה הווה, היה הווה בזמן, ויהיה אם כן לפני הזמן הראשון זמן, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שתהיה התנועה נצחית והמתנועע נצחי, וזה שהזמן לא יצוייר מזולת תנועה, ולא תצוייר תנועה מזולת מתנועע. ולפי שאי אפשר מציאות זמן בלתי בעל תכלית אם לא בהנחתנו תנועה מדובקת ואחת, וזה בלתי אפשר אם לא בתנועה הסבובית, כמו שבאר הפלוסוף, הנה יראה שיחויב מזה שיהיה בכאן גשם נצחי מתנועע בסבוב תמיד. ובזה הבאור בעינו יתבאר שאי אפשר שיהיה הזמן נפסד. שאם היה נפסד, היה מחויב שיהיה נפסד בזמן, ויהיה אם כן הזמן נמצא אחר הפסדו. ולזה יחייב ארסטוטלוס שהזמן הוא נצחי, לא סר ולא יסור, ומזה יבאר שיש שם מתנועע בסבוב לא סר מהיותו מתנועע ולא יסור. – ומהם, שאי אפשר שיונח הזמן הווה במוחלט. שאם היה הדבר כן, היה אם עתה בפעל ממנו התחיל הזמן. ואולם אמתת העתה וענינה, לפי מה שיראה מענינו, הוא שהוא יחלוק בין הקודש והמתאחר, הנה אם כן אין שם עתה ממנו התחיל הזמן התחלה מוחלטת, שאם היה אפשר זה, יהיה שם עתה לא יחלק הקודם והמתאחר בזמן, וזה שקר לפי מה שיראה מענין העתה. ועוד שמי שאמר בהויית הזמן אין לו המלט משישתמש במלות המורות על מציאותו קודם שיהיה נמצא. וזה שאם היה הזמן קודם בלתי נמצא ואחר כן נמצא, והיה מבואר מענין הקודם והמתאחר שהם בזמן בהכרח, הנה אם כן יהיה הזמן קודם הוייו. וכן הענין אם נניחהו נפסד, כי הנפסד הוא הנעדר אחר שהיה נמצא, ואמר אחר הוא זמן. ולזה יחייב הפלוסוף שיהיה הזמן נצחי. והמבואר מהאופן הקודם שכבר יחויב מזה שיהיה העולם נצחי. – ומהם, כי מפני שהיתה תנועת ההעתק קודמת לשאר התנועות, לפי מה שבאר הפלוסוף, והיה בהכרח שתעלה אל מתנועע ראשון מפאת עצמו, הנה יחויב, אם היו הגרמים השמימיים הווים, שיהיה שם מתנועע במקום אליו תעלה הוייתם, וזה יחוייב במתנועע ההוא, אם הונח הווה. ואי אפשר שילך זה לאין תכלית, כי הוא בלתי אפשר שיהיו שם גשמים אין תכלית למספרם, הנה אם כן מה שיחוייב שיהיה שם מתנועע מעצמו בלתי הווה. ואם היה שם מתנועע, הנה הוא מתנועע אם בטבע, אם בהכרח. ואם הוא מתנועע תנועה הכרחית, הנה לא ימנע משתהיה שם תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעית. ואי אפשר שתהיה שם תנועה הכרחית, הנה לא ימנע משתהיה שם תנועה טבעית, כי התנועה ההכרחית אמנם תאמר ביחס אל הטבעית. ואי אפשר שתהיה שם תנועה טבעית זולת אלו התנועות הטבעיות הנמצאות, ויהיה אם כן העולם נמצא קודם הוייו, וזה שקר. וזה השקר יצא בהכרח מן ההקדמה המסופק בה, והיא מה שהצענו בעולם שיהיה הווה, וההצעה אשר יצא ממנה השקר היא שקר, הנה אם כן יחויב שיהיה העולם בלתי הווה. וזאת הטענה לא מצאנו לפלוסוף בבאור, אבל הוצאנו אותה מכח דבריו. – ומהם, שהפלוסוף יראה שאי אפשר שתונח התנועה מחודשת במוחלט. וזהשאם הנהנו בכאן תנועת מתחדשת ראשונה, הנה יחויב שיהיה המתנועע בהם אם הוה, ואם בלתי הוה. ואם היה הווה, היתה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה, כי כבר תוקדם לה תנועת ההוייה. ואם הנחנו שתהיה תנועת ההוייה ההיא הראשונה, הנה יחוייב בה גם כן שתהיה הבלתי ראשונה, וזה יחוייב אצלו אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל. ואולם חיוב זה מצד הפועל הוא, כי הוא יאמר שהפועל כאשר יפעל עת ולא יפעל עת, הנה שם בהכרח שנוי חודש לו בעבורו התעורר עתה לעשות זה הפעל, ויהיה אם כן לפני השנוי הראשון שנוי. ואם אמתו שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחוייב בו גם כן לזאת הסבה בעינה שיהיה לפניו שנוי, וזה לאין תכלית, וזה החיוב הוא שוה אם הונח המתנועע הראשון הווה או בלתי הווה. ואולם חיוב זה מצד המתפעל, כי כל הווה, לפי מה שיראה הפלוסוף, יקדם לו שנוי בהכרח, ולזה יחויב בתנועה שנניחנה ראשונה שתהיה בלתי ראשונה. ואם הנחנו השנוי ההוא הוא הראשון, הנה יחוייב שיהיה קודם חדוש השנוי ההוא אפשרות השנוי, כי הכח קודם לפעל בכל הדברים המתחדשים, וחדוש אפשרות השנוי הוא שנוי או נמשך לשנוי. ואם הנחנו השנוי אשר יחודש בו אפשרות השנוי הוא הראשון, הנה יחוייב בו גם כן שיהיה בלתי ראשון לזאת הסבה בעינה, וזה שחדוש אפשרות זה השנוי הוא קודם לחדוש זה השנוי, וזה לאין תכלית. ואם הוא בלתי הווה, והיה מדרך המניע לו שיניע, ומדרך המתנועע שיתנועע, מה הענין שיתנועע פעם ולא פעם. הנה שם בהכרח שנוי במניע, או במתנועע, או בשניהם, ותהיה אם כן התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה. ואם נאמר שהשנוי ההוא הוא הקודם, הנה יחויב בו שיהיה לפניו שנוי. כמו שהתחייב בראשון, וזה לאין תכלית. וכאשר היה זה כן, הנה יחויב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה, וזה המתנועע הראשון הווה, או בלתי הווה. והנה הפלוסוף יעשה עוד בזה שני באורים יאמת בהם שאין שם תנועה ראשונה. האחד הוא שהוא יאמר כי המניע כאשר היה מניע בכח ואחר כן שב מניע בפעל, הנה יחויב שיהיה שם שנוי, לפי שהמציאה מהכח אל הפעל הוא שנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין שם תנועה ראשונה. והשני הוא שאם היתה התנועה מחודשת במוחלט, היה מתחדש צרוף במניע הראשון, רוצה לומר הצרוף אשר בין המניע והמתנועע, והתחדש הצרוף אי אפשר מזולת שנוי. ובהיות הענין כן, הוא מחויב בשנוי הראשון שיהיה בלתי ראשון, ולזה יחוייב שלא תהיה שם תנועה מחודשת ראשונה. זה מה שיחייב שתהיה התנועה נצחית, ושיהיה שם מתנועע נצחי יתנועע תנועה סבובית אל הדבקות, כמו שקדם. ובזה האופן בעינו יבאר שאי אפשר שתהיה שם תנועה אחרונה, מפני זה יחויב שיהיה שם מתנועע בסבוב לא סר משיהיה מתנועע ולא יסור. – ומהם שכבר יראה מטבע החמר הראשון שאי אפשר שיונח העולם הווה בכללותו. וזה שזה החמר יחויב בו שלא יהיההווה ולא נפסד בעצם. שאם היה הווה, היה לו נושא יתהווה ממנו. ואם היה לו נישא יתהוה ממנו, היה הוא הנושא בעצמו, לפי שמה שבכח לא יפרד ממה שבכח, ויחויב מזה שיהיה זה החמר נמצא קודם שימצא, או שיהיה נמצא בפעל, וזה כלו שקר. וכן יתחייב בו זה אלו יפסד. ובהיות הענין כן, והיה מדרך החמר הראשון שלא ימצא ערום מהצורה, הוא מבואר שכבר יחוייב בעולם שיהיה קדום. – ומהם, כי מפני שהוא מבואר בגשם החמישי שאין לו הפך, הנה יתבאר שהגשם החמישי הוא בלתי הווה. וזה שכל הווה הוא הווה מהפכו ונפסד אל הפכו, ויחויב מזה לפי הפך הסותר שמה שאי אפשר בו שיהיה הווה מהפכו או נפסד אל הפכו איננו הווה ולא נפסד. אבל זה הגשם החמישי אין לו הפך יהווה ממנו או יפסד אליו, הנה אם כן יחוייב שלא יהיה הגרם החמישי הווה ולא נפסד. – ומהם, כי מפני שהוא מבואר בגרם החמישי שאי אפשר שיפסד, לפי שאין לו סבות ההפסד, כמו שזכרנו במה שקדם, הנה יראה הפלוסוף שהוא מחויב בו שיהיה בלתי הווה, וזה שהוא יראה שהוא מחויב במה שהוא בלתי נפסד שיהיה בלתי הווה. וזה דבר בארו ממה שאומר אותו, וזה שכבר יראה שאי אפשר שימצא דבר הווה שישאר נצחי. כי ההווה יחויב בו שיהיה הכח על ההוייה קודם על ההוייה בכל הזמן העובר שאין לו תכלית, וכאשר הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל בכל חלק מהזמן ההוא, היה מחויב מזה שקר, רוצה לומר שימצאו שתי הפעולות המתנגדות יחד. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שהנחנוהו אפשר הוא שקר. וכבר יראה זה עוד לפי מה שאומר, והוא שהנמצא בזמן בלתי בעל תכלית הה יחויב שיהיה נעדר התכלית בקודם ובמתאחר, שאם היה בעל תכלית מצד אחד מהם, הנה יהיה מה שאין תכלית לו, וזה שקר לפי מה שיראה הפלוסוף. וכבר יראה זו עוד מצד אחר, והוא שאם היה בכאן דבר הווה שישאר נצחי, הנה יהיה לו כח על המציאות וההעדר, והכחות המתהפכים כשיהיו בדבר אחד בעינו, יחויב שיהיו נגדרים, כי אי אפשר שימצאו שני הכחות הסותרים יחד בכחות אשר אין ביניהם אמצעי, כמו הענין באלו הכחות אשר המאמר בהם, והם המציאות וההעדגר, כמו שאי אפשר שתמצאנה שתי הפעולות המתנגדות יחד בדבר האחד בעינו. ולזה יחוייב בכחות אשר בהם שיהיו נגדרים, שאם לא היו נגדרים, לא ימצא הזמן היותר גדול שימצא בו זה הכח, ויהיה שם כח אין תכלית לו, ואם היה הדבר כן, ימצאו שני הכחות יחד, כי הזמן האחד שאין לו תכלית הוא הזמן האחר שאין לו תכלית, כי אין שם כי אם זמן אחד. וזה שחויב בכחות שיהיו נגדרים הוא ראוי בכל המאמרות לפי מה שיאמר הפלוסוף, רוצה לומר שהמצאם בכח הוא נגדר כשילקח הכח במקומו הקרוב המיוחד, רצוןני הזמן שידרוך בו אל הפעל. וכבר יראה זה עוד מצד אחר, והוא שטבע הנמצאות הוא מחייב להם ההוייה וההפסד, או העדרו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר בנעדר ההוייה מצד טבעו זמן שאין תכלית לו שישוב נמצא זמן אין תכלית לו אם לא יעתק טבע הנמנע אל ההכרחי. וכבר יראה זה עוד מצד החפוש, והוא שכבר יראה בכל הווה שהוא נפסד, ובכל נפסד שהוא הווה, וזה בכל מיני השנויים הארבעה. ולזה ידמה שיחויב לפי הפך הסותר שמה שאיננו נפסד איננו הווה, ושמה שאיננו הווה איננו נפסד. וכבר חזק עוד הפלוסוף זה הדעת מצד הפרסום, וזה שכבר היה מפורסם לאנשים בזמנו שהשמים הם מקום לשם יתברך, כאלו ירצו בזה שהם נצחיים בנצחיותו. – ומהם, שהפלוסוף יראה שאי אפשר שיהיו כל הדברים נופלים תחת ההוייה, וזה שכל הווה אם שיהיה גשם, או בגשם. ואם היו כל הדברים מתהוים אחר שלא היו, יתחייב שיהיה הגשם בכללו מתהוה במוחלט, רוצה לומר מלא גשם, ויחויב שיקדם להויות הגשם רקות בו יתהוה, כי המקום הוא מהכרח המתהווה גם כן, הנה הויית הגשם מלא גשם במוחלט היא בלתי אפשר וכן הויית הגשם מגשם בכח, רוצה לומר מחמר בלתי צורה, כי החמר אי אפשר בו שיפשיט צורה, כי אלו הפשיט צורה, יהיה מה שלא נמצא בפעל נמצא, וזה שקר. הנה אם כן מה שיחויב הוא שהגשם הוא בלתי הווה.
7
ח׳וכבר זכר הפלוסוף אלו הטענות קצם בספר השמע וקצתם בספר השמים והעולם וקצתם במה שאחר הטבע. ואחשוב שמה שהניע יותר הפלוסוף אל שיאמין שיהיה העולם קדמון הוא מה שהאמין מעצם השם יתברך שהוא מניע גלגל הככבים הקיימים, והוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם. וזה שכאשר הונח השם יתברך מניע מיוחד לאחד מהגלגלים, הוא מבואר שלא יתכן שיהיה העולם הווה, וזה שאין ראוי שיונח הווה זה הגלגל אשר הוא מניע לו, עד שיהיה לשם יתברך פעם קשר עם זה הגלגל אשר הוא מניע לו, בדרך שיהיה שלמות לו וישימהו חי, ופעם לא יהיה קשר לו עמו. וזה ממה שלא יצטרך באור למעיין בזה הספר.
8
ט׳וכבר יחשב גם כן, שאם היה השם יתברך נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, שאין ראוי שיהיה נמצא השם יתברך בזולת הנמצאות, כי המושכל אשר אין לו נושא חוץ לשכל יחשב שהוא מחויב שיהיה כוזב, כמו שהסכים עליו אןב רשד בקצורו לספר הנפש, וזה אצלו מה שהכריח הפלוסוף להאמין שיהיה העולם קדמון, כי הוא כבר שער בשאין אלו הטענות שזכרנו נותנות האמת בזה על כל פנים, כמו שיתבאר מדברינו בחקרנו בהם במה שאחר זה. והנה לא זכר הפלוסוף אלו הטענות לפי מה שהניח מאלו הענינים האלהיות שהם דברים לא בא עליהם מופת, אבל הם יותר מעטי הספקות משאר דעות אשר האמין הם זולתו, כמו שספר אלכסנדר, לפי מה שזכר אבן רשד והרב המורה. ובהיות הענין כן, לא יתכן שישים כמו אלו הדברים התחלת מופת לקיים שיהיה העולם קדמון, כי הפלוסוף לא אמת עניינם, אבל הניחם על צד הסברה המשובחת.
9