מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון ד׳The Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 4
א׳נבאר בו באופן מה שלא יחויב מפני מה שזכרנו המטענות המקיימות דעת דעת מאלו הדעות שיצדק הדעה ההוא.
1
ב׳ואחר שזכרנו כבר באופן מה מה שיש מאופני ההוראות לדעת דעת מאלו הדעות, והיה מבואר למעיין בזה הספר במעט עיון שאין בראיות אשר קיימנו בהם דעות אלו האנשים מה שיקויים בו דעת קיום אמתי זולת מה שזכרנו לקיים דעת הפלוסוף, וזה מבואר ממה שטען הפלוסוף לבטל אלו הדעות. הוא מבואר שכבר יה ראוי שנחקור תחלה בטענות אשר טען הפלוסוף, אם יקוים בהם דעתו קיום אמתי זולת מה שזכרנו לקיים דעת הפלוסוף, וזה מבואר ממה שטען הפלוסוף לבטל אלו הדעות. הוא מבואר שכבר היה ראוי שנחקור תחלה בטענות אשר טען הפלוסוף, אם יקוים בהם דעתו קיום אמתי, אם לא, כי אלו הטענות הם אשר יחשב שתהיינה צודקות לבד מבין שאר הטענות שזכרנו. אלא כי לעומק זאת החקירה לא יובן לנו הבאור בזה בשלמות בזה המקום, עד שנבאר בדרך החקירה העיונית אמתת זה הדרוש, ואז יתכן שנבאר שמה שהביאנו אליו העיון הוא מסכים לאמת מכל הפנים ונמלט מכל ספק. ואי אפשר גם כן מזולת שנשיב בכאן על אלו הטענות קצת תשובה, וזה כי מפני שהחזקנו באלו הטענות וחשבנום אמתיות, יקשה לנו להאמין חלופם, אם לא יתבאר לנו תחלה באופן מה שהם אינן נותנות האמת על כל פנים, ולזה ראינו להשיב עליהם בכאן קצת תשובה.
2
ג׳ונאמר כי מה שיראה שיחויב שיהיה העולם קדום מפני הנחתנו שיהיה השם יתברך מניע גלגל מיוחד מהגלגלים, הוא בלתי מחויב, וזה שכבר בארנו במה שאין ספק בו שאין השם יתברך אחד ממניעי הגרמים השמימיים. ואם אמר אומר שעם מה שהתבאר מדברינו מענין הסבה הראשונה יתחייב גם כן שיהיה העולם קדום, וזה כי כבר בארנו שהשם יתברך פועל כל הנמצאות, ושהוא היותר אמתי בשיקרא פועל כל נמצא סולתו, ובהיות הענין כן, הנה יחשב שיחויב מזה שיהיה העולם קדום, וזה כי מן המגונה שנניח עלה פועלת בטלה זמן אין תכלית לו. אמרנו לו שאם היה בכאן דבר יביאנו בדרך המחקר העיוני להאמין בעולם שיהיה הווה, הנה לא יוציאנו זה הספק מההאמנה בו שיהיה הווה. וזה שיש לאומר בחדוש העולם שיאמר שהעלה הראשונה היתה תמיד פועלת הפעל אשר ייוחס לה עתה, והוא השגתה עצמותה, ואולם הפעל שיסודר ממנה על צד ההטבה והחנינה, והוא נתינת הצורה לנמצאות בשלם שבפנים, איננו מיוחס לה כי אם בעת ההויה, אבל ייוחס לה היותה חשוקה לצורות המניעות, ומצד חשקם בה ישתוקקו שיושפעו מהם פעולות בזה העולם לפי מה שתגזרהו, לפי מה שהשיגו מהנמוס אשר אצל הסבה הראשונה. ובכלל הנה אם היה זה הפועל לשם יתברך להשלמת מציאותו, היה לזה הספק אופן מההראות. אלא שהוא אינו לשם יתברך כי אם על צד ההטבה והחנינה, ומה שזה דרכו לא יחויב שיצא לפעל. וכבר יתבאר התר זה הספק באופן יותר שלם אחר השלימנו זאת החקירה. וכן נאמר כי מה שהונח שהשם יתברך הוא נמוס הנמצאות לא יחייב שתהיינה הנמצאות תמיד עו, וזהכי זה הנמוס לא קנה אותו השם יתברך מהנמצאות כמו הענין בידיעתנו, אבל קנו הנמצאות מציאותם מזה הנמוס. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע היות הנמוס נמצא, והנמצאות אשר אפשר שיושפעו מציאותם מזה הנמוס בלתי נמצאות. והמשל שאם חדש אדם מלאכת כלי אחד לעצמו, הנה יקרה לו שיהיה נמוס המלאכה היא נמצא, ואם אין לו נושא חוץ לנפש. וכבר בארנו זה בראשון מזה הספר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב מפני אלו הטענות שיהיה העולם קדום.
3
ד׳ואולם בשאר הטענות אשר זכרנו שיחשב שיקיימו דעת הפלוסוף קיום אמתי נשיב בכאן קצת תשובה על דרך הכללות, עד שיתבאר לנו האמת בזה הדרוש, ואז נשוב לחקור בהם חקירה השלמה. ונאמר שאלו הטענות כשחקרנו בהם, מצאנום רובם לקוחות מן ההקש בין ההוייה הכללית אשר נחקור בה ובין אלו ההויות החלקיות אשר יתחדשו מן הטבע. והוא מבואר שאין ראוי שנקיש בין אלו ההויות, עד שנחייב לזאת ההוייה כל מה שיחויב להויה אשר נמצאה לחלק מחלקי העולם, וזה כי שם דברים יחויבו להוייה בחלק מצד מה שהיא הויה בחלק, ואלו הדברים לא יתכן שיהיו נמצאים להוייה הכללית, אם היה שתהיה שם הוייה בזה התאר. וכבר תעמוד על ההבדל שיש בין אלו הויות, כשתקיש בזה בין הויית איש בכללותו ובין הזנה בו אחר שנתהווה שהיא הוייה בחלק, כי ההקש הזה בעינו יהיה בין ההוייה הכללית אשר נחקר בה ובין ההוייה החלקית הנמצאות לחלק מה מחלקי העולם, וזה שהעולם בכללו הוא איש אחד, וזה דבר ביארו אותו רבים מן הקודמים, עד שהם יקראו העולם אדם גדול והאדם עולם קטן. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שההוייה אשר תהיה בחלק מה מחלקי העולם יחסה מהויית העולם בכללו יחס ההזנה באיש הרמוז אליו אל הויית האיש ההוא בכללו. וזה היחס הוא מבואר מאד בין אלו ההויות, וזה שכמו שההזנה היא הוייה בחלק, ובכללות האיש ההוא עומד על תאר אחד, כן יהיה כללות העולם עומד על תאר אחד עם התהוות חלקיו והפסדם. וכמו שיחויב בהזנה כשתתחדש שיהיה האיש הוא קודם זה נמצא בפועל, כי בו ימצאו סבות הזנה, כאלו תאמר נפש הזנה והלב והכבד והאצטומכא ושאר כי הבשול, ואלו האברים אי אפשר שימצאו נדלים משאר האברים, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים, ולזה התחייב שיהיה זה האיש נמצא בפעל בכללות קודם זאת ההזנה, כזה יחויב בהויית חלקי העולם שיהיה העלם קודם זה נמצא בפעל, כי בו ימצאו סבות זאת ההוייה, לפי שההוייה לא תהיה באלו מזולת תנועה קודמת, כמו שהתבאר בספר השמע, וכל התנועות יעלו אל תנועת הגרם השמימיי, כמו שהתבאר שם. וכשהיה שם גרם שמימיי, יחויב שיהיו כל היסודות נמצאים והמורכב מהם, כמו שהתבאר בטבעיות. וכאשר התאמת זה היחס, נאמר, דרך משל, שכמו שלא יחוייב בהויית האיש בכללותו שיהיה האיש ההוא נמצא קודם ההוייה, ולא חלק ממנו תעלה אליו ההוייה ההיא, כן לא יחויב בהויית העולם בכללותו, אם הונח הווה, שיהיה העולם ההוא נמצא קודם זאת ההוייה ולא חלק ממנו תעלה אליו ההוייה ההיא, אבל יצטרך להכניס בזה מניע מחוץ נדל, הוא זולת המניע הקרוב בהוייות החלקיות, כצורך הכנסת מניע מחוץ נדל בהויית החי והצמח, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים ובמאמר הקודם לזה, והוא זולת המניע הקרוב בהזנת האיש הוא. ומי שיחייב להוייה הכללית הדברים שיחיובו להוייה החלקית יקרה לו שיחייב בזה האיש הרמוז אליו שהוא בלתי הווה, כמו שחייב הפלוסוף מפני זה ההקש שיהיה העולם בלתי הווה. והמשל שכבר יאמר אומר שראובן העומד לפנינו הוא בלי הווה מפני ההקש בין הוייתו הכללית וההוייה החלקית הנמצאות בו, והיא ההזנה. וזה שאם הונח ראובן הווה, הנה יחויב שיהיה נמצא קודם הוייו, וזה שאנחנו נמצא מתנאי ההוייה החלקית הנמצאת בו שתהיה בכאן נפש זנה וכליה, כאלו תאמר הלב והכבד והאצטומכא, כי הנפש הזזנה לא תעשה בוזלת כלי, ואלו הכלים אי אפשר שימצאו נפרדים משאר האברים, אלא אם כן היו אברים בשתוף השם, רוצה לומר שאם היו נפרדים משאר האברים לא ימצאו בהם אלו הכחות הנפשיות אשר בהם. ובהיות הענין כן, הנה יביאנו זה ההקש לחייב שאם היה זה האיש הווה, הנה יהיה זה האיש בעינו נמצא קודם הוייו. ובזה בעינו יביאנו ההקש הזה לחשוב שיהיה העולם בלתי הווה, לפי שאם היה הווה, היה זה העולם בעינו נמצא קודם הוייו, והוא מבואר שאין זה החיוב צודק. ובזה האופן יסתלקו הרבה מהטענות שטען הפלוסוף לקיים שיהיה העולם קדום, רצוני מפני מה שהתבאר בכאן שיש בדל נפלא בין ההוייה הכללית ובין ההוויה החלקית, ולזה לא יחויב בהוייה הכללית כל מה שיחויב בהוייה החלקית. ודי בזה הציור בזה המקום בשטענות הפלוסוף אינם נותנות משפט הכרחי על שיהיה העולם קדמון, עד שיתבאר זה שלשמות מדברינו.
4
ה׳ואולי יאמר אומר שבכאן הטעאה מה במה שהמשלנו בו מאלו ההויות, וזה כי האיש לא יתהווה בכללותו אלא אם נמצא קודם זה איש ממינו בפעל תעלה אליו ההוייה באופן מה, וכן יחוייב שיהיה הענין בעולם, אם הונח הווה, ויצדק מפני זה מה שחייבו הפלוסוף, שאם היה העולם הווה, היה שם מתנועע במקום תעלה אליו הוייתו. אלא שהתר זה הספק אינו ממה שיקשה, והוא שזה קרה לאיש ההווה מצד שהוא הוייה בחלק מחלקי העולם, וזה בעינו יקרה באופן מה בהזנה אשר המשלנו בה, וזה שלא יתכן שיעשה בהזנה חלק מהמתדמי החלקים אשר הורכב מהם היד, דרך משל, אם לא היתה היד נמצאת. ואולם מצד מה שזה האיש הווה במה שהוא זה האיש לא ימצאו בו חלק ממנו תעלה אליו ההוייה. ועוד שהאדם גם כן אשר יהיה ממנו הזרע אין לו פעל בהויית זה האיש המתהווה, בדרך שנאמר שתעלה ההוייה אליו, וזה שכבר יתהווה זה האיש המתהווה, ואם כבר תתחלה האדם אשר יהיה ממנו, ולזה יצטרך בזאת ההוייה אל מניע אחר נבדל, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.
5
ו׳והנה השתמש הרב המורה בדחיית טענות הפלוסוף בכמו זאת ההקדמה שהשתמשנו בה בזה המקום, אלא שהוא השתמש בזה באופן יותר כולל ממה שנשתמש בו אנחנו. וזהכי אנחנו לא נשתמ בה אלא במה שיגזרהו העיון האמתי שימצא מההבדל בין הויית כלל העולם והויית חלק מחלקיו, והרב המורה השתמש בה בכללות לבאר שלא יחויב להוייה הכללית דבר מהדברים אשר יקרו להוייה החלקית, וזה אינו מחויב על כל פנים כי כבר אפשר שימצאו בכאן דברים משותפים להוייה הכללית והחלקית. וכבר תעמוד על ההבדל שימצא בין השתמשנו בזאת ההקדמה ובין השתמשות הרב המורה ממה שקדם לו מהדברים בה וממה שנאמר אותו בהשלימנו החקירה בטענות הפלוסוף אם יחויב מהם חיוב אמתי שיהיה העולם קדמון, אם לא.
6