מלחמות השם, מאמר שלישי ב׳The Wars of the Lord, Third Treatise 2
א׳נזכור בו הטענות המקיימות דעת דעת מהם לפי מה שמצאנום בדברי בעלי אלו הדעות או בכח דבריהם.
1
ב׳ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים בזאת השאלה, ראוי שנחקור בדעותיהם איזה מהם הוא הצודק, וראוי מפני זה שנעיין בטענות המקיימות דעת דעת מאלו, והמבטלות אותם.
2
ג׳ונאמר תחלה שמה שהניח הפלוסוף שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים האפשריים כבר יחשב לו שיהיו פנים מההראות. אחד מהם, שהדבר הפרטי לא יושג אלא בכח היולאני כמו החוש והדמיון וזולתם, ואולם השם יתברך מבואר מענינו שאין לו כח היולאני, ולזה יחויב שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים. ויסודר ההקש כן. השם יתברך אין לו כח היולאני, וכל משיג דבר פרטי יש לו כח היולאני, ויולד אם כן השם יתברך בלתי משיג הדבר הפרטי. - והאופן השני הוא, שהענינים הפרטיים הם זמניים, ר"ל שמציאותם הוא בזמן מה רמוז אליו, ומי שלא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה אי אפשר להשיג הדברים הזמניים. ואולם השם יתברך לא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה, ויחויב מזה שיהיה השם יתברך בלתי משיג אלו הדברים הפרטיים. ויסודר ההקש כן. השם יתברך הוא בלתי מתואר בתנועה ולא במנוחה, וכל מי שהוא בלתי מתואר לא בתנועה ולא במנוחה הוא בלתי אפשר שישיג הענינים הזמניים, אם כן השם יתברך לא יתכן שישיג הענינים הזמניים. עוד נחבר לו זאת התולדה הקדמה אחת יודע בה, והוא שהענינים הפרטיים הם ענינים זמניים, ויחויב מזה שהשם יתברך לא ישיג הדברים הפרטיים. - והאופן השלישי הוא, שאם הונח השם יתברך משיג אלו הענינים, הנה כבר יחשב שיחויב מזה שישלם הנכבד בפחות, כי הידיעה הוא שלמות ליודע, וזה בתכלית הבטול, ומה שיחוייב ממנו הבטל הוא בטל. ולזה הוא מבואר שאין השם יתברך משיג אלו הענינים. והנה זאת הטענה תחייב, לפי מה שיחשב, שלא יהיה השם יתברך יודע כי אם עצמו, ר"ל שלא יהיה יודע לא הכללים ולא הפרטיים. - והאופן הרביעי הוא, שאם היה השם יתברך משיג אלו הענינים, הנה מפני שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחשב שיחויב מזה שלא יהיה השם יתברך אחד, אבל הרבה, לרבוי מושגיו אשר נתעצם בהם, וזה בתכלית הבטול, ומה שיחויב ממנו הבטל הוא בטל. הנה אם כן מבואר מזה שהשם יתברך בלתי משיג אלו הענינים. וזאת הטענה תחייב גם כן, לפי מה שיחשב, שאין השם יתברך יודע כי אם עצמו. - והאופן החמישי הוא, שהדברים הפרטיים אין להם תכלית, והידיעה הוא ענין מקיף וכולל, ומה שאין לו תכלית לא יקיפהו מדע ולא יכלהו. וזאת הטענה תחייב בשלא תפול ידיעה בדברים הפרטיים בכללם במה שהם פרטיים, לא לשם יתברך ולא לזולתו. - והאופן הששי הוא, שאם הונח הענין כן שהשם יתברך יודע אלו הדברים המתחדשים, הנה לא ימנע הענין מחלוקה, אם שתהיה זאת הידיעה לשם יתברך באלו המתחדשים קודם בואם, או שתהיה לו הידיעה בהם עם בואם לבד, לא קודם זה. ואם הונחה לו ידיעה בהם טרם בואם, הנה תהיה ידיעתו נתלית בהם בהעדר, וזה בטל, כי הידיעה תהיה בהכרח לדבר נמצא ידוע. ועוד שזאת הידיעה אשר לו בעניינים האפשריים טרם בואם לא תמנע מחלוקה, אם שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, ויהיה סותר מה שידע שיגיע מאלו העניינים אפשר, או שידע בשלמות איזה חלק ידיע מחלקו הסותר, ולא ישאר סותרו אפשר. ואם הנחנו שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, הנה יחויב בזאת הידיעה אשר לו באלו הענינים טרם בואם שתשתנה עם בואם, כי היו אפשרים שיגיעו ושלא יגיעו קודם היותם, ועתה חוסר האפשרות. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב שיהיה השם יתברך בשינוי מתמיד, וזה בתכלית הביטול. ואם הנחנו שהשם יתברך יודע בשלמות החלק המגיע משני חלקי האפשר, הנה יחויב מזה שלא יהיה בכאן דבר אפשר שיגיע ושלא יגיע, ויהיו אם כן כל הדברים מחויבים, וזה בתכלית הביטול והגנות. ובהיות העניין כן, הוא מבואר מזה שהוא בטל שתהיה לשם יתברך ידיעה באלו הדברים המתרחשים טרם בואם. ואם הונחה לו ידיעה בהם עצם היותם לבד, הנה יהיה לו תמיד התחדשות ידיעה. ולפי שהשכל יתעצם במה שידעהו, הנה יחויב מזה שיהיה עצמות השם יתברך בשינוי מתמיד, וזה בתכלית הביטול. והאופן השביעי הוא, שאם היה השם יתברך יודע אלו העניינים הפרטיים, הנה לא ימלט הענין בזה מחלוקה. אם שינהגם ויסדרם סידור טוב ושלם ותמים, או שיהיה מנוצח ולואה מלסדרם אין יכולת לו עליהם, או שיוכל לסדר איתם סידור טוב, אלא שהוא יעזבם וישכחם על צד היותם נבזים ושפלים ופחותים בעינו, או על צד הקנאה. והוא מבואר ששתי חלוקות מאלו החלוקות האחרונות הם שקר, וזה כי הוא מבואר שהשם יתברך לא ילאה מעשות דבר ממה שירצה אותו, ולא יקצר מנתינת הטוב והשלמות לנמצא נמצא כפי מה שאפשר, וזה ממה שיראה הראות נפלא ממה שנמצא מהחכמות בבריאת בעלי חיים ועוצם היכולת להמציא בהם מה שאפשר מהטוב והשלמות, עד שאי אפשר שיהיו נמצאים באופן יותר שלם ממה שהם בו. ובהיות העניין כן, לא נשאר מן החלוקה אלא שיסדר השם יתברך אלו הענינים סידור טוב ושלם ותמים, אם היה שידעם. וזה הפך מה שנמצא בחוש מאלו הענינים הפרטיים, רצוני שכבר נמצא בהם העול והעדר הסידור הרבה, עד שכבר ימצאו רעות רבות לטובים וטובות רבות לרעים. וזה אצלם החזק שבמופתים שאין השם יתברך יודע אלו הענינים הפרטיים. וידמה שזאת הטענה היא שהגיעה הפילוסוף אל שיאמר שהשם יתברך אינו יודע אלו הענינים הפרטיים, והמבואר ממה ששאמר בזה בספרו ב"מה שלאחר הטבע". אלו הן הטענות אשר הוצאנום מדברי הפלוסופים מכח דבריהם לקיים שהשם יתברך בלחי יודע אלו הדברים הפרטיים.
3
ד׳ובכאן טענה שמינית יתקיים בה לפי מה שיחשב שהשם יחברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים. וכבר ראינוה לקצת המתאחרים, ויחייבו ממנה שהכמה המתדבק יחלק אל מה שלא יחלק. וראינו לזכרה הנה, בעבור שאפשר שיחשב שיתבאר ממנה שהשם יחברך בלתי משיג אלו הענינים הפרטיים. וזה שאם השם יתברך יודע כל אלו הדברים, היה מחויב מזה, לפי מה שיחשב, שיהיה אפשר מה שהוא בלתי אפשר. וזה שכבר התבאר שהכמה המתדבק מתחלק אל מה שאפשר שיתחלק. ואם הונח שהשם יתברך יודע בשלמות מה שאפשר שיחלק אליו זה הבעל כמה במה שהוא בעל כמה, הנה יהיה בכמה חלקים ידועים אצל השם יתברך בלתי מקבלים חלוקה, שאם היו מקבלים החלוקה, לא יהיה השם יחברך יודע בשלמות מה שאפשר שיחלק אליו זה הבעל כמה. וזה בטל כל שיהיו בכמה המתדבק, שהוא כמה חלקים בלתי מקבלים החלוקה. וכבר שערו קצת האחרונים כזאת הטענה וחייבו ממנה שהכמה המתדבק מתחלק אל מה שלא יתחלק, והנה הביאם לזה שהם קבלו תחילה שהשם יתברך יודע לא יסכל דבר, ומפני זה חויב להם מזאת הטענה שיהיה הכמה המתדבק מתחלק אל מה שלא יתחלק. — הגה אלו הן הטענות אשר יקיימו שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים, והן בעצמן מבטלות דעת מי שיראה שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים.
4
ה׳ואולם מה שהניחו אותו חכמי תורתנו זכרונם לברכה שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים, יש לו גם כן פנים מההראות. — האופן הראשון הוא, כי מפני שהיה השם יתברך השלם בתכלית השלמות אצל כל בעל עיון, הנה הוא בלתי ראוי שייוחס לו חסרון הסכלות, ר׳׳ל שיסכל דבר מהדברים, כי הסכלות הוא גדול שבחסרונות, ומי שיבחר שייחס לו הסכלות באלו הדברים יותר משייחס לו שילאה לסדרם סידור טוב, ברח מן הטוב ונפל ביותר רע ממנו, וזה שכבר יראה מצד טבע המקבל שלא יוכל לקבל מהשלמות שיעור יותר, ואין זה חסרון בחוק השם יתברך. — האופן השני שאין ראוי שנחשב כפועל שיעלם ממנו מה שפעל אותו, אכל ידיעתו במה שפעלו יותר שלימה מידיעת זולתו בו כי הוא ידע בידיעה אחת כל מה שיתחדש במה שפעל אותו מצד התכונה אשר שמחו עליה, ואולם זולתו יקנה בזה ידיעה מהעשוי, וכשיראה דבר מתחדש לו מצד טבעו אשר הטבע עליו, תתחדש לו ידיעה בדבר ההוא המתחדש. וכן יקנו אותו הדברים המתחדשים ידיעה אחר ידיעה, ויתכן שלא תשלם לו ידיעה לעולם במה שימשך מזה הדבר העשוי, אם היו הענינים אשר ימשך חדושם ממנו רבי המספר מאד. ובהיות הענין כן, והיה השם יתברך פועל הנמצא בכללו, הנה הוא אם כן יודע מה שיתחדש בו ידיעה אמתית שלימה בלתי מתיחסת לידיעתנו. וזה כי הוא ידע בידיעה אחת כל מה שנתחדש בו מצד טבעו אשר הטביעו, ואנחנו אמנם נדע ממנו המתחדש בהתחדשו. ולזה אין ראוי שנקיש בין ידיעתנו לידיעת השם יתברך, בשנאמר שאם היו להשם יתברך אלו הידיעות, היו לו ידיעות רבות, ויהיה עצמותו מתרבה. וזה שמה שיודע אצלנו בידיעות רבות במספר יודע לשם יתברך בידיעה אחת, כמו שקדם, אבל כבר יודע לו בידיעה אחת מאלו הדברים, מה שלא יתכן שיושג לנו בידיעות רבות, כי לא תקיף ידיעתנו ברבוי הדברים המתחדשים בעולם מצד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו.
5
ו׳הנה שתי אלו הטענות אשר זכרם הרב המורה זכרונו לברכה בחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים לקיים בהם שהשם יתברך יודע כל אלו הדברים הפרטיים. והוא מבואר שזאת הטענה השנית, עם שתקיים שהשם יתברך יודע כל הדברים המתחדשים, הנה היא תבטל קצת הטענות אשר היו הפלוסופים מבטלים בהם שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים. והנה קצת הפלוסופים סלקו מעליהם הטענה הראשונה מהטענות אשר זכרנו לקיים בהם שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים כלם בשאמרו שלא יחויב מהנחתנו שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים שייוחס לשם יתברך חסרון, כי אין כל העדר חסרון, ואולם הוא חסרון למי שדרכו שיתואר בקנין ההוא, לא למי שאין דרכו שיתואר בקנין ההוא, והמשל שהתנועה היא שלמות מה לבעלי הנפשות, ואין אמרנו בשם יתברך שהוא בלתי מתנועע חסרון, אבל הוא שלמות, וכזה יאמרו שהיות השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים אינו חסרון, אבל שלמות, לפי שידיעתו בנכבד שבידועים לא באלו הידועים הפחותים, ולזה אמר הפלוסוף במאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע כי מי שלא יראה הרבה מהדברים הוא יותר טוב ממי שיראה.
6
ז׳וכבר סלק מעליו הרב המורה זכרונו לברכה כל הטענות הקודמות וכיוצא בהם ממה שיחשב שיחויב ממנו שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים בשאמר שאין ראוי שנקיש בין ידיעתנו וידיעת השם יתברך, כי כגבוה מדרגת מציאותו יתברך ממדרגת מציאותנו כן גבהה מדרגת ידיעתו ממדרגת ידיעתנו, וזה מחויב, לפי שידיעתו הוא עצמו, כמו שביארו הפלוסופים. ולזה הרבה הרב המורה זכרונו לברכה להוכיח הפלוסופים בהקישם בין ידיעתנו לידיעתו יתברך, ויחייבו מפני זה ההקש שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים אשר בכאן, והם בעצמם בארו לנו באופן מה ששם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשתוף השם לבד, והוא מבואר שהדברים משותפי השמות אין ראוי שילקח מופת מקצתם על קצתם. ובזאת הטענה התקיים אצלו שלא ימנע מפני אלו הטענות אשר זכרום הפלוסופים היות השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים כלם. וכאשר התבאר שהוא בלתי נמנע, הנה הוא ראוי שיונח היותו יודע אותם להרחיק ממנו חסרון הסכלות.
7
ח׳והנה קבל הרב המורה זכרונו לברכה שידיעתו יתברך היא מתחלפת לידיעתנו בחמשה דברים, רצוני שכל אחד מאלו הדברים החמשה, אם הם נמצאים בידיעת השם יתברך לפי דעתו, הוא בלתי אפשר בידיעתנו. והנה אבאר לך בזכרי אלו החמשה דברים. האחד מהם, שהמדע האחד במספר יאות וישוה לדברים רבים מתחלפים במין. וראוי שתדע שזה בלתי אפשר שיצוייר בידיעתנו, מה שלא היו אלו הדברים הרבים ידועים מתאחדים, ר"ל בהתאחדות שילך האחד מן האחר מדרגת השלמות והתמימות, כי בזה האופן בלבד ישובו הדברים הרבים אחד במספר, ואם היו חלקי הגדר רבים, לפי שהחלק האחר מהגדר הולך מהלך השלמות והתמימות מהשני. אבל הענינים הרבים אשר אין אפשר שילך האחד מהם מהשני מדרגת השלמות והתמימות, כמו הענין בדברים הפרטיים אשר הם לבלתי תכלית במה שהם פרטיים, הוא מבואר שאי אפשר שיתאחדו בידיעתנו, אם היה אפשר שתהיה לנו ידיעה בהם, וזה שהם אין להם צד שיתאחדו בו, כל שכן שישובו אחד בתכלית הפשיטות, כמו הענין בידיעת השם יתברך שהיא אחת בתכלית הפשיטות להיותו אחד בתכלית הפשיטות. ואולם שאי אפשר באלו הדברים הפרטיים שילך האחד מהאחר מהלך הצורה והשלמות, הוא מבואר, לפי שהם הולכים אל זולת תכלית, והדברים שקצתם צורה לקצת אי אפשר זה בהם, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. ועוד שהם סובבים, ר"ל במין, ואף על פי שאינם סובבים באיש, והוא שאי אפשר בדברים הסובבים שיהיה האחד מהם במדרגת הצורה והשלמות לשאר הדברים כלם, לפי שאם הונח הענין כן, יהיה הדבר האחד במדרגת הצורה לעצמו, וזה בתכלית הבטול. והמשל שיהיו המקרים המתחדשים מקרי אבג, וילכו בסבוב אל זולת תכלית, ויהיה ב שלמות לא וג שלמות לב, ועוד ישוב א ויהיה שלמות לג, הנה אם כן א שלמות לא, ובזה יתבאר שב שלמות לב וג שלמות לג. ולהיות כמו זה הענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו, רצוני שיהיה הרבוי מתאחד אחד בתכלית הפשיטות והאחרות אמר הרב המורה זכרונו לברכה שבזה הענין תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו להיות שם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשתוף השם לבד.
8
ט׳והשני מאלו הדברים אשר תתחלף בהם ידיעת השם יתברך לידיעתנו לפי דעת הרב זכרונו לברכה הוא, שידיעתו יתברך נתלית בהעדר. וראוי שתדע שכבר יחויב לו שיניח זה ההתחלפות בין ידיעתו יתברך לידיעתנו, לפי שהוא יניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים כלם, ולזה יחויב שידע מהם שהם נעדרים ושימצאו בזמן הפלוני, הנה אם כן תהיה הידיעה לו בזה המקרה נעדר עתה נמצאת בפועל, והידוע אשר בו נתלית הידיעה נעדר. וזה בלתי אפשר שיצוייר בידיעתנו. וזה כי מפני שהידוע והידיעה הם ענין אחד במספר, חויב כשהיה הידוע בלתי נמצא, שתהיה הידיעה בלתי נמצאת, ולזה חויב בידיעתינו, שאם היה הידיעה בדבר נמצאת בפעל, שיהיה הידועה אשר בו נתלית הידיעה נמצא. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו כבר תהיה בפעל והידוע נעדר, כמו הענין בהרבה מהתמונות הלמודיות אשר לנו ידיעה בהן, ואינן נמצאות כלל חוץ לנפש. כי כבר בארנו במאמר הראשון מזה הספר שהידיעה אשר לנו נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא מאלו הדברים בנפש השכל הפועל, וזה הסדור נמצא תמיד בנפשו. ואי אפשר אל הרב המורה שיאמר שידיעת השם יתברך לאלו הדברים המתחדשים נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא להם בנפשו, כי הוא נמצא תמיד. לפי שאם הונח הענין כן, לא תהיה לו ידיעה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, אבל ידעם מצד הסדור המושכל אשר להם בנפשו, והוא הצד אשר אינם בו פרטיים. ולזה גזר ואמר שזה הענין תתחלף בו גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר לפי דעתו ז"ל, להיות שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור.
9
י׳וראוי שתדע שכבר יראה מהטענה השנית אשר זכרנו שיקיים בהם הרב המורה ז"ל שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, שהוא ירצה שתהיה ידיעת השם יתברך באלו הדברים הפרטיים נסמכת אל הסדור המושכל אשר בנפשו מהעולם לפי הטבע שהטביעו עליו, ולזה אמר שידיעת הפועל במה שעשהו יותר שלמה מידיעת זולתו בו, לפי שהמתחדשים בעשוי ההוא נמשכים לידיעתו, כי הוא שם העשוי באופן שיתחדשו בו אלו המתחדשים, ובני אדם המתבוננים בו תהיה ידיעתם נמשכת לדברים המתחדשים. ובהיות הענין כן, הנה יחשב שיסתרו דבריו קצתם את קצת, כי לפי מה שזכר בזאת הטענה ידמה שהוא יראה שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, אבל ידע הסדור המושכל אשר להם בנפשו. וראוי שנאמר בהיתר זה הספק כי הרב המורה ז"ל לא רצה לנו לבאר מזאת הטענה איך ידע השם יתברך הדברים, כי זה בלתי אפשר לאדם להשיגו, כמו שזכר הרב המורה ז"ל פעמים רבות. ואמנם רצה לבאר מזאת הטענה שהוא יתברך יודע הדברים, ושיש הבדל רב בין ידיעתו לידיעתנו, ולזה אין ראוי שנקיש ידיעתו לידיעתנו כמו שעשו הפלוסופים. וזה מבואר למי שייטיב העיון במה שאמר הרב המורה ז"ל, יעויין שם.
10
י״אוהשלישי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעתו יתברך מקפת במה שאין לו תכלית מהצד אשר הוא בלתי בעל תכלית. וכבר חויב לו שיאמן זה, לפי הוא הניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים במה שהם פרטיים, והוא הצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית, וזה ענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו, כי הידיעה במה שהיא ידיעה תחויב שיהיה הידוע ענין מוגבל ומוקף, ומה שאין לו תכלית לא תקיפהו ידיעה ולא תכילהו. ולזה אמר הרב המורה ז"ל שבזה הענין גם כן תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו, לפי שהידיעה נאמרת בו יתברך ובנו בשתוף גמור, כמו שקדם. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו גם כן מקפת במה שאין לו תכלית, לפי שהגדרים והגזרות הכוללות כוללות אישים אין תכלית למספרם. כי זה המאמר כשיעויין בו הוא בלתי צודק, וזה שהאישים לא יודעו במה שהם אישים, והוא הצד אשר הם בו בלתי תכליתיי, מצד הגדרים והגזרות הכוללות, אבל יודעו מהצד אשר הם בו אחד, והוא הטבע המשותף, וזה מבואר בנפשו. ואם אמר אומר שכבר תקיף ידיעתנו במה שאין לו תכלית, לפי שאנחנו נדע בכמה המתדבק שהוא מתחלק אל מה שיתחלק, וזה אל לא תכלית, ונדע גם כן במספר שהוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. אמרנו לו שזאת הידיעה היא גם כן לנו מהצד שהחלקים בו אחד, לא מצד שהחלקים בו רבים, כי אנחנו לא נדע זאת הידיעה בחלקים מצד מה שהאחד זרת והאחד חצי זרת והאחד רביע זרת, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם כמה מתדבק, ואנחנו יודעים שכל כמה מתדבק אפשר שיחלק. וכן הענין במספרים, כי אין אנחנו יודעים זאת הידיעה במספרים מצד מה שאחד עשרים והאחר עשרים ואחד והאחר עשרים ושנים, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם מספר, ואנחנו יודעים שכל מספר אפשר שיתוסף.
11
י״בוהרביעי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעת השם יתברך בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מחויב, אבל ישאר סותרו אפשר. ואמנם חויב לו שיאמן זה, לפי שאי אפשר לו לבטל טבע האפשר, כי העיון והתורה יחייבו שיהיו בכאן דברים אפשריים. ובהיות הענין כן, הנה יחויב, שכאשר הונח שהשם יתברך יודע הדברים העתידים להתחדש, שיהיה סותר הדבר ההוא המגיע לפי ידיעת השם יתברך אפשר שיגיע, ולא יגיע מה שידע השם יתברך שיגיע. שאם היה מגיע בלי ספק מה שידע השם יתברך שיגיע, לא יהיה סותרו אפשר כלל, ויבטל טבע האפשר, והוא מה שברח הרב ז"ל ממנו. וזה ענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו. וזה שאם רצה הרב המורה ז"ל שהשם יתברך ידע שהחלק מחלקי האפשר שידע שיגיע אפשר שלא יגיע, ושכבר אפשר שיגיע סותרו, והוא מה שראוי שיחשב שירצה אותו. הנה כמו זה לא יקרא אצלנו ידיעה, אבל יקרא מחשבה, וזה מבואר בנפשו. וזה שאנחנו כאשר נאמר שיש לנו ידיעה שכבר יגיע אחד מיוחד מחלקי האפשר, הוא בלתי אפשר אצלנו שלא יגיע. ואם היינו משערים שהוא אפשר שלא יגיע, הנה נקרא זה הענין מחשבה, לא ידיעה, רצוני שאנחנו נאמר אז שכבר נחשב שזה החלק יגיע, ולא נאמר שכבר ידענו שזה החלק יגיע. ואם לא יגיע מה שחשבנו שיגיע, הנה תהיה זאת המחשבה אצלנו טעות, ולא ידיעה, וזה מבואר בנפשו. ואם רצה הרב המורה ז"ל שהשם יתברך ידע בבאור אי זה חלק מחלקי האפשר יגיע, ולא ידע שהוא אפשר שלא יגיע, אלא שהענין הוא כן בעצמו, רצוני שהענין ההוא אפשר שלא יגיע ושכבר אפשר שיגיע סותרו. הנה כמו זה הענין לא יקרא אצלנו ידיעה, אבל יקרא טעות, ר"ל כאשר יגיע סותר מה ששפטנו שיגיע, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר תהיה לפי זה השרש ידיעה אצל השם יתברך מה שהוא אצלנו דבר מקביל לידיעה, כי הטעות הוא מקביל לידיעה, והמחשבה מקבלת באופן מה לידיעה. ולזה שפט הרב ז"ל שבזה הענין תתחלף גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה ההבדל אפשר שיהיה בין שתי הידיעות לפי דעת הרב ז"ל, מפני שהידיעה אצלו נאמרת בו יתברך ובנו בשתוף גמור. ואין לאומר שיאמר שהרב ז"ל ירצה בזה שהשם יתברך לא ישפט בידיעתו איזה חלק מחלקי האפשר יגיע, כי הוא היה רואה שהשם יתברך ידע החלק המגיע על ייחוד ובירור, וזה מבואר בלשונו בזכרו זה ההבדל. ואם היה שנודה זה, הוא מבואר שזה גם כן בלתי מצויר בידיעתנו, כי אנחנו לא נקרא כמו זה ידיעה, אבל נקראהו מבוכה ובלבול. וזה שאנחנו נאמר שאנחנו נבוכים ובלתי משערים אם יגיע זה החלק מחלקי האפשר, או זה, או זה, וכל מה שיהיו חלקי האפשר יותר רבים המספר תהיה המבוכה יותר חזקה. והנה המבוכה והבלבול הוא דבר מקביל לידיעה, וכל שכן כאשר הונחה בזה האופן, וזה כי הדבר המתחדש ימצאו לו מחלקי הסותר קודם מציאותו אלף שנה חלקים כמעט שאין תכלית למספרם. וזה כי כאשר הונח כל אחד מהמקרים האמצעיים אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, ואם לא יהיה, אפשר שיהיה כך או לא יהיה כך, הנה כאשר תנהיג הענין על זה האופן יתאמת שלמקרי האחרון המתחדש באמצעות שאר המקרים האלו, אם היה שיגיעו, יהיה מחלקי הסותר לבלתי תכלית. וכמו זה הענין יקרא אצלנו תכלית המבוכה והבלבול, ר"ל שיהיה נבוך אם יהיה כך או יהיה כך או יהיה כך בחלקים בלתי בעלי תכלית. כי המבוכה והספק יהיה יותר מעט כשיהיו חלקי הסותר יותר מעטי המספר, ולזה היתה התשובה היותר מיחדת הדבר מזולתו יותר שלמות ההודעה, ואף על פי שלא תיחדהו בשלמות, כאלו תאמר שהאומר בספינה שהוא גשם מעץ נעשה במלאכת בעל תוך בלתי מכוסה, הנה כל אחד מאלו הייחודים הוסיף בידיעה, לפי שהוא הסיר המבוכה מכל מה שנכלל בייחוד הקודם לו שלא נכלל בו, ואף על פי שאין אחד מהם מייחד הספינה מזולתה בשלמות.
12
י״גוהחמישי מאלו הדברים החמשה הוא שידיעת השם יתברך לא תשתנה בהתחדש המתחדש מאלו הדברים אשר היתה לו בהם ידיעה טרם בואם, ואף על פי שכבר נשתנה הדבר שנתלית בו הידיעה, שהוא היה תחלה אפשרי ואחרי כן נמצא בפעל. וכבר יחויב לו שיאמין זה, לפי שידיעת השם הוא עצמותו, כמו שהתבאר במקומותיו במה שאין ספק בו. ולפי שעצמותו לא ישתנה, חויב שיהיה מדעו בלתי משתנה. וכאשר נתבונן בזה הענין נמצא שיתבאר שאי אפשר שיצוייר זה במה שאצל שכלנו וחכמתנו. וזה שכבר קדם לרב המורה ז"ל שהשם יתברך יודע שזה הדבר אשר יתחדש יהיה נעדר בזמן הפלוני, ואחר ימצא בזמן הפלוני, ואחר יעדר בזמן הפלוני, וכן הענין בדבר דבר מהדברים המתחדשים בעולם וכאשר יתחדש המתחדש, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה ידוע אצלו, אבל התחדש מה שהיה ידוע מקודם שהתחדש על מה שהוא נמצא עליו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהשם יתברך יודע לפי זאת ההנחה כל מה שיתחדש וכל מה שהתחדש. וזה גם כן מחויב להאמן לכל מי שיברח משייחס לשם יתברך סכלות באלו הדברים, וזה כי הסכלות במה שהתחדש הוא סכלות יותר וחסרון מהסכלות במה שיתחדש, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע מחלוקה, אם שידע שכבר התחדש החלק מחלקי האפשר אשר היה ידוע לו שיתחדש, או שידע שכבר התחדש החלק המגיע מחלקי האפשר, ואף על פי שהוא זולת החלק אשר היה ידוע לו שיתחדש קודם חדוש זה החלק המגיע. ואם אמרנו שידע שכבר התחדש החלק מחלקי האפשר אשר היה ידוע לו שיתחדש, הנה יתחייב מזה שתהיה ידיעתו בהרבה מאלו הדברים מכת שיקרא אצלנו טעות לא ידיעה. וזה כי מפני שהחלק אשר ידע שיגיע אפשר שלא יגיע, הנה כבר יראה בהרבה מאלו הדברים שלא יגיע החלק אשר ידע השם יתברך שיגיע, ומי שכבר הגיע מה שלא הגיע, הנה הוא טועה בלא ספק. ואם אמרנו שהוא יודע שהתחדש החלק מחלקי האפשר אשר יצא לפעל, ואף על פי שהוא זולת החלק אשר היה ידוע לו שיתחדש קודם צאת זה החלק לפעל, הנה יהיה זה בלי ספק התחדשות ידיעה ושנוי בחק ידיעת השם יתברך, וזה מה שברח ממנו הרב המורה ז"ל בזה השרש אשר השרישו בידיעת השם יתברך. ואין לאומר שיאמר שהחלק אשר ידע השם יתברך שיגיע מקודם חדוש המתחדש הוא בלי ספק החלק אשר הגיע. לפי שאם הונח הענין כן, יהיו כל הדברים מחוייבים, ולא יהיה בכאן דבר אפשרי כלל, וזהו השקר אשר ברח ממנו הרב המורה ז"ל, ולזה גזר שסותר מה שידע השם יתברך שיגיע הוא אפשר שיגיע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יצוייר זה הענין אצלנו בשום פנים. כי כמו זאת הידיעה אם שתקרא אצלנו טעות, או יהיה בה חדוש ושנוי, לא שתהיה בלתי משתנה ובלתי מתחדש כמו שהושרש. וזה דבר בלתי מצוייר כלל במה שאצלנו מהידיעה, לפי שכמו זה הענין אשר נקרא בשם יתברך ידיעה בלתי משתנה יקרא אצלנו טעות או ידיעה מתחדשת ומשתנה, וכל אחד מאלו מקביל לידיעה הבלתי משתנה, כי הטעות הוא מקביל אצלנו לידיעה, והידיעה המתחדשת והמשתנה היא אצלנו מקבלת לידיעה הבלתי מתחדשת והבלתי משתנה. ולהיות זה הענין בלתי אפשר שיצוייר במה שאצלנו, גזר הרב המורה ז"ל שבזה הענין תתחלף גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו, לפי שהידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. ויראה הרב המורה ז"ל שלגובה מדרגת ידיעת השם יתברך לא נוכל להשיג את ידע ובאיזה אופן, וכי היותנו משתדלים לדעת זה איך הוא כאלו השתדלותנו שנהיה אנחנו הוא, והשגתנו השגתו. ולזאת הסבה יתחדשו לנו הרחקות עצומות בחקרנו בזאת הידיעה אשר ידע השם יתברך הדברים איך היא, כי טבע זאת הידיעה יחייב שתהיה בלתי מצויירת לנו ובלתי מושגת.
13