מלחמות השם, מאמר שלישי ג׳The Wars of the Lord, Third Treatise 3
א׳נחקור בטענות אשר זכר המורה זכרונו לברכה אם הם מספיקות אם לא.
1
ב׳וראוי שנחקור אם מה שזכר הרב המורה זכרונו לברכה לסלק מעליו כל אלו הטענות אשר אפשר שיטענו הפלוסופים החולקים עמו הוא מספיק, קודם שנחקור באלו הטענות אשר זכרנום לקיים דעתם אם הם צודקות אם לאו, ואם יחוייב מהם מה שחייבו אותו, אם היה שתהיינה צודקות. וזה אם היה המספיק מה שטען הרב זכרונו לברכה לסלק מעליו אלו הטענות, הנה לא נצטרך אל שנחקור בהם באופן אחר. ונאמר שהדרך בזאת הידיעה הוא שנחקור תחלה אם הוא אפשר שיגיע השתוף אשר בין ידיעתנו לידיעתו יתברך, או שיהיה ביניהם זה האופן מההבדל אשר זכר הרב זכרונו לברכה, ר"ל שתהיה ידיעת השם יתברך דבר מקביל לידיעתנו, עד שיהיה מה שאצלנו מחשבה או טעות או מבוכה, ידיעה בשם יתברך, או יהיה השתוף בהם בצד לא יתכן בו שיהיה ביניהם כמו זה ההבדל.
2
ג׳ונאמר שכבר ידמה שלא יצא משרשים עיוניים לרב המורה זכרונו לברכה זה הדעת אשר לו בידיעת השם יתברך, כי היה העיון מרחק זה, כמו שאבאר, אבל ידמה שלחצתו התורה בזה הענין לחץ רב. ואולם אם יחוייב זה הדעת מצד התורה, הנה ממה שנחקור עליו אחר השלימנו זאת החקירה לפי מה שיגזרהו העיון. ואולם שהעיון ירחיק מה שהניחו הרב המורה זכרונו לברכה בידיעת השם יתברך, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שכבר ידומה שתהיה ידיעתו יתברך משותפת עם ידיעתנו בקודם ואיחור, ר"ל ששם הידיעה נאמר בשם יתברך בקודם ובזולתו באחור. וזה כי ידיעתו היא לו מעצמותו, וידיעת זולתו היא עלולה מידיעתו, ומה שזה דרכו, הנה השם נאמר בו בקודם, ובשאר הענינים אשר יאמר עליהם באחור. וכן ראוי שימשך הענין בשם הנמצא והאחד והעצם ושאר השמות הנוהגים מנהגם, שהם נאמרים בשם יתברך בקודם, ובזולתו באיחור. וזה כי מציאותו ואחדותו ועצמותו ומה שהוא בזה התאר הנה השם נאמר בו בקודם, ובשאר הדברים אשר שם אותם בעצמות בתאר שיהיו נקראים בזה השם יאמר בהם השם באחור. וזה כלו מבואר למעיין בזה הספר, ויתבאר בשלמות במאמר החמישי מזה הספר. ובהיות הענין כן, הנה ידמה שלא יהיה החלוף בין ידיעת השם יתברך לידיעתנו, אלא שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות מידיעתנו, כי זהו ענין השמות הנקראים בקודם ובאיחור. ואם היה הענין כמו שהנחנו, והיה מן המבואר שהידיעה היותר שלימה היא יותר אמתית בהגבלה ובבירור, הנה ידמה שיתחייב מזה שתהיה ידיעת השם יתברך יותר אמתית בהגבלה ובבירור, ולזה לא יתכן שיקרא ידיעה אצלו מה שיקרא אצלנו מחשבה או טעות או מבוכה. וכבר יתבאר באופן אחר מצד העיון שידיעת השם יתברך בלתי מתחלפת לידיעתנו זה האופן מהחלוף אשר שם הרב זכרונו לברכה. וזה כי הוא מבואר שאנחנו דורכים בענינים אשר נחייבם בשם יתברך מהענינים אשר אצלנו, כאלו תאמר שאנחנו חייבנו בשם יתברך שהוא יודע מפני מה שנמצא בנו מהידיעה, והמשל שאנחנו, מפני מה שהשגנו מהידיעה הנמצאת בשכלנו שהיא שלמות לשכל אי אפשר לו מזולתה, ובמה שהוא שכל בפועל, נאמר שהוא יתברך יודע, מצד מה שהתבאר לנו ממה שהוא שכל בפעל בלי ספק. ומן המבואר בנפשו שנשוא אחד, כשחוייב לדבר מה מפני מציאותו לדבר אחר, הוא בלתי נאמן בשני הדברים בשתוף השם גמור, כי הדברים המשותפים שתוף גמור לא יפול ביניהם הקש, והמשל שכמו שלא יתכן שיאמר שהאדם הוא משכיל מפני שהגשם הוא מתדבק, כן לא יתכן זה, אם הנחנו שם אחד לשכל ולמתדבק יהיה נאמר עליהם בשתוף גמור, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שאין הידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. ולפי שהוא בלתי אפשר גם כן שתאמר בו יתברך ובנו בהסכמה, הנה הוא מבואר שלא ישאר אלא שתאמר עליו יתברך ועלינו בקודם ואיחור. ובזה יתבאר זה בשאר הענינים הנאמרים עליו יתברך ועלינו. ולזה יתבאר שאין ההבדל בין ידיעת השם יתברך לידיעתנו, אלא שידיעת השם יתברך היא יותר לצד השלמות שעור נפלא, ומה שזה דרכו מהידיעה הוא יותר אמתי בהגבלה ובברור. ובכלל הנה השתוף אשר בין ידיעתו יתברך וידיעתנו הוא כמו השתוף אשר בין עצמותו ועצמות השכל הנקנה הנמצא בנו, כי הידיעה והיודע הוא דבר אחד במספר, כמו שקדם. וכמו שעצמותו הוא יותר לצד השלמות מעצמות השכל הנקנה אשר בנו, כן הענין בעצמו בידיעתו עם ידיעתנו. וכבר יתבאר זה מצד העיון באופן אחר, ר"ל שידיעת השם יתברך בלתי מתחלפת לידיעתנו זה האופן מהחלוף אשר זכרו הרב המורה זכרונו לברכה. וזה שהענינים אשר נחקור עליהם אם הם נמצאים לשם יתברך או הם נשללים ממנו, הוא מבואר שאנחנו נשפט על הנשואים ההם בכונה אחת בעינה בחיוב ובשלילה. והמשל שנחקור אם השם יתברך גשם או איננו גשם, הוא מבואר ששם הגשם הוא מורה אצלנו הוראה אחת באופן מה בשתי החלוקות האלו, וזה שאם היה שם הגשם נאמר אצלנו בחלק השולל מאלו החלקים בשתוף גמור עם מה שיאמר עליו בחלק המחייב, לא היו אלו החלוקות חלקי הסותר אצל מחשבתנו, וזה מבואר בנפשו, והמשל שכמו שלא יאמר אחד הנה אחקור אם הכותל גשם או איננו מראה, כן לא יאמר זה אם הניח שם אחד לגשם ולמראה, כי לא תהיינה כמו אלו החלוקות חלקי הסותר. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהדברים הנמצאים, כשנשללם מהשם יתברך, לא יורה אצלנו הנשוא ההוא בו יתברך ובנו בשתוף הגמור, כן הענין במה שנחייבהו לו מן הדברים הנמצאים לנו. והמשל שאנחנו נאמר בשם יתברך שהוא בלתי מתנועע, לפי שאם היה מתנועע, היה גשם, כי זה הוא דבר מחויב במתנועע במה שהוא מתנועע. והוא מבואר ששם המתנועע בזאת הגזרה איננו נאמר עם המתנועע אשר יאמר במה שאצלנו בשתוף גמור, שאם היה הענין כן, לא היתה בכאן ראיה שיהיה השם יתברך בלתי מתנועע, כי המתנועע אשר חויב בו שיהיה גשם הוא המתנועע אשר יאמר במה שאצלנו, אבל המתנועע הנאמר עמו בשתוף גמור לא יחויב בו שיהיה גשם. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהנשואים אשר נשללם מהשם יתברך אינן נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, הוא מבואר שהנשואים אשר נחייבם לו יתברך אינם נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, כי היו אלו הנשואים לי מחשבתנו תחלה בספק, אם יחויבו לו יתברך או ישוללו ממנו, עד ששלמה החקירה לנו, ואז חייבנום או שללנום ממנו. ובכלל אם היו הדברים אשר נחייבם לו יתברך נאמרים בו יתברך ובנו בשתוף גמור, לא יהיה כאן שם משמות הדברים אשר אצלנו שיהיה יותר ראוי בשוללות השם יתברך מבחיוב, ובחיוב מבשוללות. וזה כי לאומר שיאמר, דרך משל, שהשם יתברך הוא גשם ולא ירצה בזה הגשם דבר בעל כמה, אבל דבר הוא משותף שתוף גמור עם מה שנקראהו גשם, וכן יאמר כי השם יתברך בלתי יודע, לפי ששם הידיעה לא יורה אצלו בזה המאמר על מה שיורה עליו במה שנקראהו ידיעה. ואין לאומר שיאמר כי אנחנו אמנם נשלול ממנו הגשמות להיות חסרון לנו, ונחייב הידיעה להיותה שלמות. וזה כי אין שם הגשמות חסרון, והוא אשר נשללהו ממנו, אבל ענינו, והראיה שאם היינו מורים בשם הגשמות על מה שיורה עליו שם הידיעה, ובשם הידיעה על מה שיורה עליו שם הגשמות, היה הגשמות שלמות לנו והידיעה חסרון. ועוד שאנחנו לא נחייב לשם יתברך דבר ולא נשללהו ממנו, אלא כשנחקור תחלה אם מציאות הדבר ההוא ראוי לו יתברך או בלתי ראוי, לא נשים חקירתנו בזה אם הוא שלמות לנו או בלתי שלמות לנו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהעיון ירחיק שיהיה שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור. . וכבר יתבאר באופן אחר שהעיון ירחיק מה שהניח הרב המורה זכרונו לברכה מענין ידיעת השם יתברך. וזה כי אנחנו, ואם הודינו שתהיה ידיעת השם יתברך משותפת עם ידיעתנו שתוף גמור, הנה לא יתכן שיתקבצו בזאת הידיעה ההפכים, ר"ל שתהיה בלתי מתחדשת ובלתי משתנה עם היותה מתחדשת ומשתנה. וכבר קבל הרב המורה זכרונו לברכה בזאת הדברים אלו הדברים המקבילים, כמו שבארנו, ובמה שהשרישו בזאת הידיעה. ועוד שהוא ברח שייוחס אל השם יתברך שם הסכלות, ואמר מפני זה שהוא יודע כל הדברים והשאיר לו ענינו כמו שהתבאר ממה שהשרישו בידיעת השם יתברך, ר"ל מפני שזאת הידיעה תקרא אצלנו סכלות לא ידיעה. אלא שהתורה לחצה הרב זכרונו לברכה אל שיאמין כמו זאת האמונה בידיעת השם יתברך, כמו שזכרנו, וכראותו שהעיון יחלוק על זאת האמונה מחלוקת רב מאד, אמר מה שאמר בידיעת השם יתברך, לסלק מעליו כל הטענות ההם ולקיים מה שתחייבהו התורה אצלו. וכבר נחקור בזה בגזרת השם אחר השלימנו העיון בזאת החקירה.
3
ד׳והנה יש באופן מה פנים מההראות למה שאמר הרב המורה זכרונו לברכה שהידיעה נאמרת בשם יתברך ובנו בשתוף גמור. וזה שכבר התבאר שאין יחס לשם יתברך עם דבר מהדברים הנמצאים, ולזה לא יתכן שיאמר עליו דבר מהדברים בנבראיו אם לא בשתוף גמור. ואינו ראוי גם כן שיתואר השם יתברך בשום תואר, להיות כל תאר מחייב רבוי, והוא ענין התאר ונושא התאר. ולזה גם כן הוא מבואר שכאשר יתואר בשם איזה תאר, שיהיה התאר, ההוא נאמר בשתוף גמור בו יתברך ובנו, כי הוא מורה בו יתברך על ענין הוא בעינו עצמות המתואר, וכבר האריך הרב המורה זכרונו לברכה בבאור זה בספרו הנכבד מורה הנבוכים.
4
ה׳ואחר שזאת הטענה ידמה שתחייב שיהיו התארים הנאמרים בו יתברך ובנו נאמרים בשתוף גמור, והטענות הקודמות שטעננו בזה יחייבו שלא יהיו אלו התארים נאמרים בשתוף גמור. הנה איך הוא הענין, מי יתן ואדע. - ונאמר שכבר יראה עם ההתבוננות הטוב שבכאן תארים נאמרים בשם יתברך ובזולתו בקודם ובאחור, ואינם מחייבים לו רבוי. וזה שאין כל מאמר אשר יאמר על הדבר מדרך מה הוא מחייב לו רבוי, אבל אמנם יחייב לו רבוי אם היה החלק האחד במדרגת הנושא במציאות לחלק השני. ואם לא היה לו נושא במציאות, אף על פי שהוא נושא במאמר, הנה אינו מחייב לו רבוי. והמשל כאשר נאמר באדמימות הרמוז אליו שהוא מראה אדום, הנה לא יחוייב מפני זה שיהיה האדמימות מורכב מהמראה והאודם, כי אין המראה דבר נמצא נושא לאודם, אבל הוא נושא במאמר לבד. וכן יהיה הענין אם הגיעו היחודים מה שהגיעו, כאלו תאמר שהוא מראה ממוצע בין השחרות והלובן יותר נוטה אל השחרות מהלובן, הנה לא יורו כלם כי אם על דבר אחר פשוט, והיה ההתרבות בתנאים וביחודים לבאר איזה מהמראים הפשוטים הוא זה המראה. וכן הענין בעצמו בדברים אשר אין להם נושא, ר"ל שהמאמר הנאמר עליהם לא יורה על רבוי בהם. והמשל שאם אמרנו בשכל אשר יניע גלגל השכל, דרך משל, שהוא השכל המשיג הנימוס הפלוני אשר ממנו סודרו תנועת הגלגל ההוא, הנה לא יורה זה המאמר על רבוי, כי אין שם שכל נושא כי אם במאמר לבד, לא במציאות. ואף על פי שהשכל יאמר על זולתו מהשכלים הנפרדים, הנה אין הענין בזה שיהיו מסכימים בנושא, ויהיו מתחלפים בהבדלים, אבל נאמר איזה הוא מהפשוטים אשר כלל אותם זה השכל במאמר, וזה שאלו השכלים הם בעצמותם מתחלפים קצתם מקצת מזולת שיסכימו קצת לקצת בדבר, שאם היה הענין כן, היו מורכבים לא פשוטים. והנה אופן התחלף אלו השכלים הוא אופן התחלף מושגיהם בעינו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכאשר יתואר השם יתברך באיזה תאר שיהיה או בתארים רבים, הנה אין אלו התארים מחייבים לו רבוי, כי אין לו נושא, ולזה לא יורו כל אלו התארים בו כי אם דבר פשוט. וכבר יתאמת שהתארים הנאמרים בשם יתברך נאמרים בו בקודם, ובשאר הנמצאים באחור, עם הודאתינו שאין יחס בין השם יתברך ובין נבראיו, וזה כי כבר ימצא מהשמות הנאמרים בקודם ובאחור מה שמנהגם זה המנהג. והמשל ששם הנמצא נאמר על העצם בקודם ועל המקרים באחור, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, והוא מבואר שאין יחס בין העצם והמקרים. וראוי שתדע שבכאן תארים אי אפשר מזולת שיתואר השם יתברך בהם, כאלו תאמר שהוא עצם, לא על ששם העצם יאמר בו ובזולתו בסכמה, אבל יאמר בקודם ובאחור, כי הדבר אשר שם כל הדברים המתוארים בתאר מה באופן שיתוארו בתאר ההוא, מפני מה שקנו ממנו בעצמות וראשונה, הנה הוא יותר ראוי שיהיה נקרא בשם ההוא. והנה השם יתברך הוא אשר שם כל הדברים השאר בתאר שיהיו עצמים, כי הוא אשר הקנם עצמותם, הנה הוא יותר ראוי שיקרא עצם. ועוד כי עצמותו הוא נמצא מעצמו, וכל שאר הנמצאים מזולתם, ומה שהוא נמצא ועומד מעצמותו הוא יותר ראוי שיקרא עצם ממה שהוא נמצא ועומד מזולתם. ובזה האופן יתבאר שהשם יתברך יותר ראוי שיקרא נמצא ואחד מכל דבר, וכבר בארנו בבאורינו למה שאחר הטבע מום מה שטען על זה אבן סינה להרחיק שיתואר השם יתברך באלו התארים, וכבר הסכימה התורה על ששני אלו התארים מורים יותר על עצמותו מכל דבר, ולזה יחדתהו בשם בן ארבע אותיות, אשר יורה על ההיות והמציאות ובשם האחד, וזה מבואר באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכבר התבאר זה גם כן בענין מה ששאל משה רבינו עליו השלום ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ובאתהו התשובה אהיה אשר אהיה, שהוא שם מורה על ההיות והמציאות. ובזה יתבאר שאי אפשר מזולת שיתואר השם יתברך בשהוא שכל חי משיג ומטיב ויכול ורוצה, ושהוא יותר ראוי באלו השמות מזולתו, וזה מבואר במעט עיון למעיין בזה הספר עם מה שקדם מהדברים בזה הענין, ויתבאר עוד באופן שלם בגזרת השם במאמר החמשי מזה הספר, אלא שאין המכוון מאלו השמות הרבים כי אם דבר אחד פשוט בתכלית הפשיטות, כמו שבארנו. והנה רוחק אלו התארים והדומה להם כשנאמרו עליו יתברך מכונתם כשנאמרו על זולתו הוא כרוחק מדרגתו יתברך ממדרגתם בעצם השלמות והכבוד, ר"ל שהם נאמרים בשם יתברך באופן יותר שלם מהאופן אשר נאמרים בזולתו. ואחר שהתישב זה כלו הוא מבואר מצד העיון שהידיעה תאמר בשם יתברך ובזולתו בקדימה ובאחור, לא בשתוף גמור, ושהעיון ירחיק מה שהשרישו הרב המורה זכרונו לברכה בידיעת השם יתברך לסלק מעליו טענות הפלוסופים.
5