מלחמות השם, מאמר שלישי ד׳The Wars of the Lord, Third Treatise 4
א׳השלים בו המאמר בידיעת השם יתברך הדברים איך הוא בדרך עיוני, ונבאר שאין בטענות הקודמים דבר ידחה מה שיתבאר לנו מענין זאת הידיעה.
1
ב׳ואחר שכבר התבאר שהעיון ירחיק מה שהניחו הרב המורה זכרונו לברכה לסלק מעליו טענות הפלוסופים, והיה מהמבואר שהוא ראוי שיהיה מחלוקת עמהם בסלוק טענותיהם מצד העיון, לא מצד התורה לבד. הנה ראוי שנחקור אנחנו בטענות הפלוסופים אשר חייבו מהם שהשם יתברך בלתי יודע דבר מאלו הדברים האפשרים הפרטיים, אם הם צודקות אם לא, ואם יחוייב מהם מה שחייבו אותו, אם היה שתהיינה צודקות, או לא יחויב זה מהם. והנה קודם שנחקור בטענותיהם ראינו להשלים החקירה בידיעת השם יתברך כפי קצורנו, כי בזה האופן יהיה מה שאומר על טענות הפלוסופים יותר שלם ויותר מובן למעיין בדברינו.
2
ג׳ונאמר שכבר יראה שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים מפנים. - מהם, כי מפני שהוא מבואר שהשם יתברך פועל כל מה שיתחדש בזה העולם השפל מעצמים ומקרים, ושהשכל הפועל והגרמים השמימיים הם לו במדרגת הכלי, וזה כי משפע השופע עליהם מהשם יתברך יושפעו מהם אלו הענינים כלם, והיה מבואר מענין הכלי, במה שהוא כלי, שהוא בלתי מתנועע לעשות מה שהוא לו כלי כי אם בידיעת האומן. הנה הוא מבואר שכבר יראה מזה שהשם יתברך יודע אלו הענינים כלם. - ומהם, כי מפני שהיה מחויב בשם יתברך שידע עצמותו במדרגה אשר לו מהמציאות, והיה עצמותו באופן שכבר ישפעו ממנו כל הנמצאות בהדרגה, הנה יחויב שיהיה השם יתברך יודע כל הנמצאות השופעות מאתו שאם לא היה יודע אותם, היתה ידיעתו בעצמותו ידיעה הסרה, וזה שהוא לא ידע מה שאפשר שיושפע ממנו לפי מה שהוא בו מן המציאות. ובהיות הענין כן, והיה מן המבואר כי כל מה שיתחדש מהעצמים והמקרים שופע ממנו, הוא מבואר שהוא ידע כל מה שיתחדש מעצמים ומקרים, ולזה הוא מחויב שיהיה השם יתברך יודע כל אלו הפרטיים כלם. - ומהם, שכבר התבאר במה שקדם שלשכל הפועל ידיעה באלו העניינים המתחדשים בזה העולם השפל באופן מה. ובהיות הענין כן, והיה השם יתברך הפועל והצורה והתכלית לשאר השכלים הנפרדים, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, הנה יחויב שתמצאנה לו ידיעות שאר השכלים, לפי שהידיעות ההן הולכות מהלך ההיולי מידיעת השם יתברך, כמו שראוי למי שידע צורת הבית שידע צורת הלבנים והקורות אשר ידעו אותן בעלי אלו המלאכות המשרתות למלאכת בניין הבית, אלא שבעל המלאכה הראשיית ידע אותן באופן יותר שלם, והוא הצד אשר הם בו חלק מהבית, כמו שזכרנו במה שקדם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאלו הידיעות אשר לשכל הפועל באלו הדברים, כמו שהתבאר במה שאין ספק בו, הם אצל השם יתברך באופן יותר שלם. וזה גם כן ממה שיראה ממנו שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים.
3
ד׳וכאשר התישב זה, רצוני שאלו הטענות יקיימו שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים, והטענות הקודמות לפלוסופים יבטלו ידיעתו אותם. הנה לא ישאר אלא שידעם בצד ולא ידעם בצד, ומה הם אלו השני צדדים, מי יתן ואדע. - ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שאלו הענינים האפשריים הם מוגבלים ומסודרים מצד ואפשריים מצד אחר. ובהיות הענין כן, הוא מבואר כי הצד אשר ידעם בו הוא הצד אשר הם מסודרים ומוגבלים, כמו הענין בשכל הפועל, לפי מה שהתבאר, כי מזה הצד אפשר שתפול בהם הידיעה. והצד אשר לא ידעם הוא הצד הם בו בלתי מסודרים, והוא הצד אשר הם בו אפשריים, כי מזה הצד אי אפשר שתפול ידיעה בהם. ואולם ידע מזה הענין שהם אפשריים שלא יגיעו מצד הבחירה אשר שם אותם באדם השם יתברך להשלים מה שחסר מן השמירה מפאת הגרמים השמימיים, כמו שהתבאר במאמר הקודם, ולא ידע איזה משני חלקי האפשר הוא יגיע, בצד שהם אפשריים, שאם היה הענין כן, לא היה בכאן אפשרי כלל. ואין העדר ידיעתו יתברך איזה משני חלקי האפשר יגיע במה שהוא אפשר חסרון לחקו, כי הידיעה השלמה בדבר היא כשיודע הדבר לפי מה שהוא עליו, וכאשר הושג על זולת מה שהוא עליו, הנה זה טעות לא ידיעה. ובהיות הענין כן, הנה הוא יודע באופן היותר שלם שאפשר אלו הדברים כלם, וזה כי הוא ידעם מצד שהם מסודרים בדרך בירור והגבלה, וידע עם זה מה שהם בו מן האפשרות מצד הבחירה לפי מה שהם עליו מהאפשרות, ולזה יצוה השם יתברך על יד נביאיו באנשים אשר הם נכונים לבא עליהם רע שייטיבו דרכיהם בדרך שינצלו, כמו צדקיה להשלים עם מלך בבל. וזה ממה שיורה שמה שידע השם יתברך מהעתידות הוא דבר ידוע לו שהוא בלתי מחויב שיגיע. ואולם ידעהו מהצד אשר הוא בו מסודר. עם ידיעתו שהוא אפשר שלא יגיע מהצד אשר הוא בו אפשר.
4
ה׳והנה נבאר אלו הטענות אשר זכרנו, לקיים שהשם יתברך יודע אלו הדברים, איך לא קוים מהם שידע יותר מזה השעור, ושהטענות אשר זכרו הפלוסופים לבטל ידיעת השם יתברך הדברים לא נתבטל בהם בטול אמתי זה האופן מהידיעה אשר חייבנוה לשם יתברך. - ואולם שלא יחויב מהטענות אשר זכרנו שידע השם יתברך יותר מזה השעור הוא מבואר. וזה שהטענה הראשונה קיימה שהשם יתברך יודע אלו הדברים לפי שהשכל הפועל והגרמים השמימיים הם כלי לו לעשות אלו הפעולות. והוא מבואר שמזאת הטענה לא יחויב אלא בשידע הסדורים אשר מהם יושפעו אלו הפעולות, וזה כי הנבדל במה שהוא נבדל יפעל בכל מי שהוא מוכן לקבל פעולתו מזולת שתהיה לו השגה בחלקי חלקי במה שהוא זה החלקי, ובזה האופן יהיה השכל הפועל פועל אלו הדברים כלם, כמו שהתבאר במה שקדם. ואולם היה צודק בפועל הבעל גשם שלא יפעל, במה שהוא בעל גשם, דבר באומנות אם לא כשתהיה לו השגה בזה הפרטי המתפעל, ולזה היו הפעולות המלאכותיות באמצעות השכל והדמיון, כמו שנזכר בספר הנפש, והיה זה כן, לפי שהוא יצטרך שיקרב אל מה שיעשהו, כי היה המתפעל לא יקבל רצויו אם לא כשיפגש בו, ואז ישימהו על התמונה אשר ירצה. ואולם החומר מקבל רצוני פועל הנבדל בקלות גדול, ולא יצטרך בפועל הנבדל שישיג הפרטי אשר יעשהו במה שהוא פרטי. וכבר נעמוד על קלות קבול החומר רצוני הצורה כשנעמוד על תנועת האדם המשוערות לפי ציורו. והמשל שהאדם, כאשר רצה לשורר שיר מה מצוייר בנפשו, יתנועע תכף מהציור ההוא אל התנועות הנפלאות, עד שתלאה המלאכה בכלי הזמר להמציא בכמו אלו התנועות, ובזה יתנועעו אמצבעות יד בעל הזמר בהנעת כלי הזמר מהציור אשר בנפשו בקלות רב מזולת שיתבונן בתנועה תנועה איך ראוי שתעשה. וכן הענין בדבור, כי האדם יבטא וידבר באותיות אשר ירצה בקלות מזולת שיתבונן בבטאו אות ואות איך יניע כלי הדבור בדרך שיבוטאו באות אות מהם כראוי. ובהיות הענין כן הוא מבואר שכבר יתכן בשם יתברך שיהיה פועל אלו הדברים מזולת אשר ישיגם בצד אשר הם בו פרטיים, ואמנם ישיגם באופן יותר שלם. - ואולם הטענה השנית קיימה שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים מצד ידיעתו עצמותו. והוא גם כן מבואר שלא יחוייב מזאת הטענה אלא שידע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים אשר ממנו יושפע מציאותם. - לפי שלשכל הפועל ידיעה בהם. והוא גם כן מבואר שלא חוייב מזאת הטענה אלא שידע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים, כי הידיעה אשר לשכל הפועל באלו הדברים היא על זה האופן, כמו שהתבאר במה שקדם, ואולם תתחלף ידיעת השם יתברך בזה הסדור לידיעת השכל הפועל בו בשידיעת השם יתברך בזה הסדור היא יותר לצד השלמות, כמו שקדם. והנה יתבאר זה באור יותר שלם מזה במאמר החמישי מזה הספר בגזרת השם.
5
ו׳וכן נאמר שלא חויב שידע השם יתברך באלו הדברים יותר מזה השעור ממה שזכרנו שטען הרב המורה זכרונו לברכה לקיים שהשם יתברך יודע אלו הדברים כלם. וזה שהטענה הראשונה קיימה שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים להרחיק ממנו הסכלות והוא מבואר שכאשר ידע הדברים על האופן אשר בארנו, לא ישאר לו סכלות בידיעתם, אבל ידעם בשלמות לפי מה שהם עליו. ואולם הטענה השנית כבר זכרנו בזכרנו אותה שכבר יראה שיחוייב ממנה שידע השם יתברך מאלו הדברים הסדור המושכל אשר ממנו יושפע מציאותם, לא יותר מזה השעור, והוא מה שהנחנו אותו בכאן מידיעת השם יתברך.
6
ז׳וכאשר התבאר זה, הנה נבאר שלא יחויב מאחת מהטענות אשר זכרנו לפלוסופים שלא ידע השם יתברך אלו הדברים על האופן שהנחנו. - וזה שהטענה הראשונה מאלו הטענות אשר זכרנו לפלוסופים, והיא האומרת שהשם יתברך לא ישיג הדברים הפרטיים, לפי שאין לו כח היולאני, לא יחויב ממנה שיהיה השם יתברך בלתי יודע הסדור המושכל אשר לאלו הדברים מהצד אשר הם בו מסודרים ומוגבלים, אבל מה שיחויב ממנה הוא שהשם יתברך בלתי יודע אותם בצד אשר הם בו פרטיים. - ואולם הטענה השנית, והיא אשר נאמר בה שהשם יתברך לא יתכן שישיג אלו הענינים הפרטיים, לפי שהם זמניים, הוא מבואר גם כן שלא יחוייב ממנה בטול מה שהנחנו מידיעת השם יתברך באלו הדברים, כי אנחנו לא הנחנוהו יודע אותם בצד אשר הם בו זמניים, אבל הנחנוהו יודע הסדור המושכל אשר להם מהצד אשר הם מסודרים בו, והנה הם בלתי זמניים מזה הצד. - ואולם הטענה השלישית, והיא אשר נאמר בה שאי אפשר שישיג השם יתברך מאלו הדברים לא מה שהם כוללים ולא מה שהם פרטיים, לפי שאם היה אפשר זה, היה הנכבד נשלם בפחות, וזה מבואר הבטול. הנה כשחקרנו בה מצאנו שלא יחויב בזה ההקש התנאיי הנמשך מהקודם. וזה שלא יחויב מהנחתנו השם יתברך יודע הסדור המושכל אשר בדברים העצמיים והמקרים לאלו הדברים אשר בכאן שיהיה השם יתברך נשלם באלו הדברים, וזה שהשם יתברך לא קנה זאת הידיעה מאלו הדברים אשר בכאן, אבל ידיעתו בהם היא נסמכת אל הסדור המושכל אשר להם בנפשו. ולזה הוא מבואר שלא ישלם השם יתברך בזאת הידיעה בזולתו, אבל זה הסדור המושכל אשר בנפש השם יתברך הוא אשר הקנה אלו הדברים מציאותם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין זאת הטענה צודקת. - ואולם הטענה הרביעית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך משיג הדברים, יהיה עצמותו מתרבה, ולזה חייבו שלא ידע השם יתברך מאלו הדברים אשר בכאן לא במה שהם משותפים בו, והם הדברים העצמיים להם, ולא במה שהם בו פרטיים, והם הדברים האפשריים. הנה עם החקירה יתבאר שלא יחויב בה הנמשך מהקודם. וזה שלא יחויב מהנחתנו שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן שיהיה עצמותו מתרבה, וזה שהסדורים אשר לאלו הדברים כלם הם מתאחדים, ר"ל שלהם צד הם בו אחד, כמו שזכרנו פעמים רבות במה שקדם, ומזה הצד ישיגם השם יתברך, לא מהצד אשר הם בו בלתי מתאחדים, והוא הצד אשר הם בו פרטיים ורמוז אליהם, כי מזה הצד לא יתכן שיושגו כי אם בכח היולאני, וההשגה אשר תהיה בזה האופן היא גם כן השגה חסרה, כי היא לא תהיה מדרך מה הוא, אבל בדרך המקרה, ולזה לא יתכן שתיוחס לשם יתברך. ואולם מה שנאמר בה שאם היה השם יתברך משיג אלו הדברים, היה עצמותו מתחלק על היותר חסר ועלהיותר שלם, הוא דבר בלתי צודק, וזה שהשכל הפועל הוא אחד פשוט, וכן השכל הנקנה, עם היות זה האופן מהרבוי במושגיהם. והנה יתבאר זה הענין באור שלם במאמר החמישי מזה הספר בגזרת השם. - ואולם הטענה החמישית, והיא אשר נאמר בה שהדברים הפרטיים אין להם תכלית, ולזה לא יתכן שיקיפם מדע, הוא מבואר שלא יחויב ממנה בטול מה שהנחנוהו מידיעה להשם יתברך באלו הצדדים, וזה שהסדורים המושכלים אשר לאלו הדברים אינם לאין תכלית, אבל הם מוספרים בהכרח, ומזה הצד לא תמנע הידיעה בהם. ואולם מה שיחויב מזאת הטענה הוא שלא תפול בהם ידיעה מהצד אשר הם בו פרטיים, והוא הצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית. - ואולם הטענה הששית, והיא אשר נאמר בה שאי אפשר שידע השם יתברך אלו הדברים המתחדשים, שאם היה אפשר זה, הנה אם שידעם טרם בואם, או שידעם עם בואם לבד. ואם ידעם טרם בואם, הנה יהיה ידיעתו נתלית בהעדר. ולא ימנע גם כן, אם היה הענין כן, או שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשר, ויהיה סותר מה שידע שיגיע מאלו הדברים אפשר, או שידע בשלמות איזה חלק מחלקי הסותר יגיע ולא ישאר סותרו אפשר. ואם הנחנו שידעם לפי מה שהם עליו בטבעם מהאפשרות, הנה יחויב בזאת הידיעה אשר לו באלו הענינים טרם בואם שתשתנה עם באם, כי היו אפשריים שיגיעו ושלא יגיעו קודם חדושם, ואחר חדושם הוסר האפשרות. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב מזה שיהיה עצמות השם יתברך בשנוי מתמיד, וזה בתכלית הבטול. ואם הנחנו שידע השם יתברך בשלמות החלק המגיע משני חלקי האפשר, הנה יסתלק טבע האפשר. ואם הונחה לשם יתברך ידיעה באלו הדברים עם בואם לבד, הנה יהיה לו תמיד התחדשות ידיעה, ויהיה עצמותו משתנה. וכאשר היה זה כלו בטל, חייבו ממנה שלא ידע השם יתברך אלו הדברים כלל. - הנה נאמר שהוא מבואר שלא יחויב מזאת הטענה בטול מה שהנחנוהו בידיעת השם יתברך לאלו הדברים. וזה שכאשר הנחנו שהשם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן בצד אשר הם מסודרים, וידע גם כן טבע האפשרות אשר להם מצד הבחירה האנושית, לא יחויב מזה אחד מהבטולים הנזכרים בזאת הטענה. וזה שלא יחויב מזה שתהיה ידיעתו נתלית בהעדר, כי אנחנו נניח ידיעתו באלו הדברים נסמכת אל סדור מושכל אשר בנפשו מאלו הדברים, לא אל אלו הדברים המתחדשים. ולא יחויב גם כן מזה שתשתנה ידיעת השם יתברך בהתחדש מה שיתחדש מאלו הדברים, כי אנחנו לא נניח שתהיה ידיעתו נסמכת אל אלו הענינים הפרטיים, אבל אל הסדור המושכל אשר להם בנפשו, וזה הסדור הוא תמיד בנפשו בענין אחד, לא ישתנה. ולא יחויב גם כן שיסתלק טבע האפשר בהניחנו שהוא יודע איזה חלק מחלקי האפשר יגיע, כי הוא אמנם הנחנוהו יודע שזה החלק ראוי שיגיע מהצד שאלו הדברים הם בו מסודרים, לא במוחלט, כי הוא משער בשהוא אפשר שלא יגיע מצד הבחירה, והוא הצד אשר לאלו הדברים בו אפשריים. - ואולם הטענה השביעית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים, היה ראוי שיהיה מסדר אותם סדור ישר ותמים, וזה ההפך ממה שנמצאהו בחוש מאלו הדברים הפרטיים, רצוני שכבר נמצא בהם העול והעדר הסדר הרבה. הנה כאשר יתבאר שזה הסדור אשר לאלו הדברים האפשריים והאפשרות אשר הונח בהם הוא בתכלית היושר וטוב הסדר, תבוטל זאת הטענה. והנה זה הוא ממה שבארנו אותו בשלמות בבאורינו לספר איוב, ויתבאר בגזרת השם במאמר הרביעי מזה הספר. - ואולם הטענה השמינית, והיא אשר נאמר בה שאם היה השם יתברך יודע אלו הדברים אשר בכאן, היה מחויב מזה שיהיה אפשרי מה שהוא בלתי אפשר. וזה כי הכמה המתדבק כבר התבאר מענינו שכל מה שיתחלק ישאר בו אפשרות אל שיתחלק במה שהוא כמה. ואם הונח השם יתברך יודע כל אלו הדברים, הנה יחויב שידע כל החלוקות אשר אפשר שיחלק עליהם זה הכמה המתדבק, והיה אם כן הכמה המתדבק בעל חלקים בלתי אפשריים שיקבלו החלוקה, והם החלקים אשר כלתה אליהם ידיעת השם יתברך לאלו החלקים, שאם לא הונח הענין כן, היתה ידיעת השם יתברך בזאת הידיעה חסרה. - הנה נאמר שהיא בלתי צודקת. וזה שאם הודינו שידע השם יתברך בגשם גשם, דרך משל, הטבע אשר לו בחלק, הנה יחויב מזה שתכלה החלוקה, אבל ידע זאת החלוקה כפי מה שבטבעה, רצוני שהוא ידע שכל מה שיחלק ישאר בו אפשרות אל שיחלק במה שהוא בעל כמה, לא שידע תכלית לחלוקה אשר אין לה בטבעה תכלית, כי כמו זאת הידיעה תקרא טעות ולא ידיעה. ועוד שאנחנו נאמר לפי מה שבארנו מענין ידיעת השם יתברך, שהוא יודע הטבע הכולל אשר לכמה במה שהוא כמה לקבל החחלוקה תמיד אל מה שיחלק, לא שידע זה בכל אחד מבעלי הכמות. שאם היה הענין כן, הנה תהיה ידיעתו בזה הענין ידיעה חסרה, כי היא לא תהיה מדרך מה הוא, רצוני שאין זאת החלוקה לכל אחד מהפרטים אלא במה שהוא כמה, לא במה שהוא מעץ או נחשת, דרך משל.
7
ח׳אולם מה שבארו קצת האחרונים בזאת הטענה שהכמה מורכב לחלקים בלתי מתחלקים, מפני הודאתם שהשם יתברך יודע זאת החלוקה אשר היא אפשרות לכמות בשלמות, שאם היו החלקים ההם אפשריים שיתחלקו, לא היתה ידיעת השם יתברך מקפת בכל החלקים שיחלק אליהם הבעל כמה. הנה הוא גם כן מבואר הבטול. וזה שלא יחויב מהודאתנו שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים כלם שידע כל החלוקות שאפשר שיחלק אליהם זה הבעל כמה, כי היה זה המאמר מבואר הבטול, ר"ל אמרנו כל החלוקות, כי אנחנו שמנו בזה המאמר כללות למה שלא יוכלל, כי מה שאין לו תכלית לא יוכלל. ואמנם יחויב מזה שידע שכל מה שיחלק הבעל כמה ישאר בו אפשרות אל שיחלק במה שהוא כמה, ובזה האופן יהיה יודע זה האפשרות לפי מה שהוא בטבעו מהעדר תכלית, לא שידע תכלית למה שאין לו תכלית בטבעו, כי כמו זה יהיה טעות לא ידיעה. והנה זה הספק דומה אל הספק אשר זכר הפלוסוף בספר ההויה, והוא אשר נאמר בו לבאר שהגשם הוא מתחלק אל דברים מקבלים החלוקה. שאם הונח הגשם מתחלק בכללותו לכל מה שאפשר שיחלק אליו, היה זה כזב אפשרי, לא כזב נמנע. אבל כאשר הונח הענין כן, הנה כבר נתחלק הגשם אל דברים בלתי מתחלקים, שאם היו מתחלקים, לא היה הגשם מתחלק אל כל כמה שאפשר שיחלק אליו כפי מה שהונח. ובהיות הענין כן, הנה יחשב מזה שיהיה הגשם מתחלק אל בלתי מתחלק.
8
ט׳ואין ראוי שנתיר זה הספק כמו ההתר שהבין החכם בן רשד מהפלוסוף בזה המקום, כי היה ההתר הוא בלתי צודק, עם שהספק נשאר עמו, כמו שנבאר. וזה שכבר נאמר שם בהתר זה הספק שלא יסולק החלק הגשם בכללותו אל בלתי תכלית מכל הפנים, ואולם הוא אפשר מצד ובלתי אפשר מצד. ואשר הוא אצלנו אפשר הוא החלק בכח, לא החלק בפעל אשר יהיה על כל הנקודות אשר בו יחד, שאלו היה זה כן, היה מחויב בהכרח שיתך הגשם אל דברים בלתי מתחלקים. ולא יחויב, כאשר היה מתחלק בכללות בכח על כל נקודה מהנקודות אשר בו לבלתי תכלית, שיהיה מתחלק בפעל, וזה שלא יחויב, כאשר היתה כל נקודה בגשם גשם שהיה מקבלת החלק אל גבול שוה, שתהיינה כלן מקבלות החלק יחד, ושיהיה הגשם מתחלק עליהן יחד, ואם היה מתחלק על כל אחת מהן על גדר שוה, כמו שלא יחויב באדם, מפני אמרנו בו שהוא מקבל כל החכמות, שיהיה מקבל אותן יחד, וזה שמה שיצדק על הדבר הנפרד לא יחויב שיצדק על המורכב, כפי מה שנאמר בספר ההטעאה, והנה זאת ההטעאה היא מזה המקום. ואולם היה אפשר שיחלק על הנקודות יחד, אלו היתה נקודה פוגשת נקודה. וכבר התבאר בששי מהשמע שלא תלוה נקודה לנקודה, ולזה מה שיראה כי כאשר חלקנו הגודל על הנקודה שאי אפשר שיפול הנחלק על נקודה אחרת, כמו שתהיה אפשר בנקודה אשר נפל עליה החלק, וכאשר נפל עליה החלק בראשונה, נתבטל האפשרות בהחלק כאשר פגשת הנקודה תלוה אליה. הנה כאשר לקחנו נקודה אחת, אפשר שיחלק בה הגודל באיזה מקום רצינו, הנה כאשר חלקנו בה הגודל במקום ההוא, אי אפשר שנחלקהו בחלוקת נקודה שנית באיזה מקום רצינו, אחר שיהיה בלתי אפשר לנו לחלקו על נקודה נלוית לאותה הנקודה. ואולם שזה ההתר הוא בלתי צודק הוא מבואר, כי מצד טבע הכמה לא תמנע החלוקה בכל אחת מהנקודות אשר בו, רוצה לומר שלא ימנע החלק על נקודה מצד שנפל ההחלק בנקודה הנלוית אליה. ואולם אם היה שימנע זה בגשם, הוא מצד מה שהוא גשם טבעי, כי מזה הצד תכלה החלוקה אל שיעור מוקבל, לא יקבל פחות ממנו הצורה אשר לגשם ההוא, כמו שהתבאר בספר השמע. ואולם שהספק נשאר עמו הוא מבואר. וזה כי מה שבין שתי נקודות מאלו הנקודות אשר אין תכלית למספרם אשר הם בגשם בכח, לפי מה שהונח, הוא בלתי מקבל החלוקה, ויהיה אם כן הגשם מורכב מדברים בלתי מקבלים החלוקה, ואלו הדברים הם בו בכח, ולא יוציאנו מזה הספק אמרנו שלא יתכן שיחלק אליהם בפעל, כמו שנאמר בהתר זה הספק.
9
י׳ואולם אנחנו נאמר בהתר זה הספק כי אמרנו באפשר שכאשר הונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל הוא כשהונח נמצא מה שהיה אפשר. ואולם כשהונח נמצא מה שלא היה אפשר, וזה שהוא מבואר כי כשהנחנו שהמתדבק כשיתחלק הוא מתחלק אל מה שאפשר שיתחלק, כמו שהתבאר במקומותיו, הנה כבר יתחייב מזה שהוא בלתי אפשר שיחלק אל מה שאפשר שיחלק. וכשהנחנו הגשם נחלק בפעל בכל מה שאפשר שיחלק אליו, הנה הנחנו נמצא מה שלא היה אפשר, כי לא היה אפשר בו שיחלק כי אם אל דברים מתחלקים. וסבת הטעות הנכנס בזה המקום היה מצד שהם יניחו נמצא יחד וכלה האפשר אשר הוא בעצמותו בלתי נכלל ובלתי כלה. וזה ההתר יותר בו גם כן מה שזכרנו שספקו האחרונים בחלוקת המתדבק מפני ידיעת השם יתברך אותה. וזה כי מהניחנו שידע השם יתברך זאת החלוקה אשר למתדבק בשלמות לא יחויב שתהיה אצל ידיעת השם יתברך כלה זאת החלוקה אל דברים בלתי מתחלקים, אבל מה שיחויב הוא שידע זאת החלוקה כפי מה שהוא בטבעה, והוא שכל אר יתחלק המתדבק יתחלק אל דבר אפשר בו שיחלק, לא שידע תכלית החלוקה אשר אין לה בטבעה תכלית. והנה בזה האופן בעינו אשר סופק בכאן בחלוקת המתדבק היה אפשר שיסופק במספר, ויאמר שכבר אפשר שימצא מספר לא יתכן שיתוסף עליו, ושזה המספר ידוע אצל השם יתברך. וזה שהמספר הוא אשר יתוסף אל מה שאפשר שיתוסף, ואם הנחנו שהשם יתברך יודע בשלמות כל אלו ההוספות, או הנחנו האפשר נמצא בהם בפעל, היה בכאן מספר לא יתכן שיתוסף עליו, וזה בטל. והנה הסבה בזה הטעות הוא הניחנו נמצא מה שלא הונח אפשר, והנה אין ראוי שתקרא ידיעה רק מה שהוא לפי טבע הדבר הנודע, לא מה שהוא על זולת טבע הדבר הנודע, כי זה יותר ראוי שיקרא סכלות וטעות משיקרא ידיעה.
10
י״אוראוי שלא יעלם ממנו שכבר נפל הטעות במה שזכרנו מההתר שהבין אבן רשד מדברי הפלוסוף מצד אחר זולת הצד אשר זכרנוהו. וזה כי מה שהניח שבגשם ימצאו יחד בכח נקודות אין תכלית למספרם אפשר בו שיחלק על כל אחת מהם, הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו בגשם הבעל תכלית גבולים בלתי בעלי תכלית בכח, הנה, מפני ששני אלו הגבולים לא ימשכו קצתם לקצת, כפי מה שהתבאר בששי מן השמע, הנה יהיה בין כל שני גבולים מהם שיעור מה. ולפי שהם הונחו בלתי בעלי תכלית, הנה יהיו השעורים אשר בין כל שני גבולים מהם במספר בלתי בעלי תכלית. ולפי שהוא מבואר באי זה שעור שהזדמן, כאשר הוכפל כפלים אין תכלית למספרם, כבר יתחדש מההכפל שיעור בלתי בעלי תכלית, הנה הוא מבואר שיחויב מזה שיהיה הגשם הבעל תכלית בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין במתדבק גבולים בלתי בעלי תכלית במספר, לא בכח ולא בפעל. ואולם העדר התכלית הנמצא בחלוקת המתדבק הוא בפעל החלוקה, לא במספר החלקים, כי מספר החלקים אשר אפשר שיחלק אליהם הוא תמיד בעל תכלית, אלא שזה המספר הוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד. והמשל שכאשר דמינו אותו נחלק אל שני חלקים, הנה כל אחד מהם אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים ארבעה, וכל אחד מהם גם כן אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים שמנה, ובזה יתוסף תמיד מספר החלקים אל מה שיתוסף, עם היותם תמיד בעלי תכלית במספר. ובזה האופן ידמה העדר התכלית אשר בחלוקה העדר התכלית אשר בהוספת המספר, וכמו שהמספר לא יתוסף לא בכח ולא בפעל אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, כן הענין בזאת החלוקה אשר למתדבק. ואולם שהמספר לא יתוסף בכח אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, הוא מבואר משתי הקדמות. האחת היא שכל מספר הוא בעל תכלית, לפי שכל מספר הוא אם זוג אם נפרד, וכל אחד מאלו הוא בעל תכלית. והשנית הוא שהמספר אין לו כח בזאת ההוספה על שיהיה דבר אינו מספר, אבל על שיהיה מספר יותר רב ממה שהיה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין למספר כח בזאת ההוספה הבלתי כלה עד שיהיה מספר בלתי בעל תכלית. ומזה יתבאר שאין במתדבק כח על חלקים בלתי בעלי תכלית במספר, ולזה הוא מבואר שאין בו כח על גבולים בלתי בעלי תכלית במספר. וכבר בארנו זה באור רחב בבאורנו לספר השמע. ואולם הוצרכנו לבאר בכאן בטול זאת ההנחה שהניחה בן רשד בהיתר זה הספק, והיא שבגשם ימצאו בכח נקודות אין תכלית למספרם אפשר בו שיחלק על כל אחת מהם, לפי שאם היתה צודקת, היה הספק אשר יספקו מצד הידיעה ומצד הנחת האפשר נמצא נשאר על ענינו, וזה מבואר עם מעט עיון. - ובכאן התבאר שאין בטענות אשר זכרנו לפלוסופים מה שיחויב ממנו שלא ידע השם יתברך אלו הדברים אשר בכאן על האופן שהנחנו בו ידיעת השם יתברך אלו הדברים כלם.
11