תפארת שלמה, על התורה, מטותTiferet Shlomo, on Torah, Matot

א׳וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר כו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. הנ"ל עפ"י מ"ש הקב"ה למשה מזה בידך ויאמר מטה. ויש לדקדק מה זה ששאל לו הקב"ה מזה בידך הלא ראה שיש בידו מטה. אך מפני כי הקב"ה הי' מצוה למשרע"ה להנהיג הדור והי' משה ירא לנפשו פן לא ישמעו אליו בנ"י. לכך אמר לו הקב"ה מזה בידך. פי' איזו כח אתה רוצה שיהיה בידך להנהיג הדור ויאמר מטה. פי' שיהי' ביכולתו להטות לבבם לטובה. וזה ג"כ פי' הכתוב כאן וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י הם המנהיגים הדור שיהי' ביכולתם להטות לבבם של בנ"י. זה הדבר אשר צוה ה' כו' ככל היוצא מפיו יעשה. היינו אפי' שהוא אומר זה הדבר אשר צוה ה'. אעפ"כ לא יחל דברו שיה' שומר פיו כראוי אך אז יכול לומר תורה לפני זולתו. וצריך להיות גם הוא בבחי' כל היוצא מפיו יעשה גם הוא:

ב׳א"י ככל היוצא מפיו יעשה. שישמעו דבריו בנ"י ויעשו כל היוצא מפיו ודבריו יעשו פרי למענם. גם י"ל ככל היוצא מפיו יעשה. כי אז ממילא כל היוצא מפיו של הצדיק בתפלה ותחנונים יעשה הקב"ה כרצונו כמ"ש הקב"ה גוזר והצדיק מבטל:

ג׳(מכי"ק).
נקום נקמת בנ"י מאת המדינים כו' אלף למטה לכל מטות ישראל. הנ"ל לרמז בזה דהנה מאת הוא אותיות מ"ת רק הא' שבתוכו מפריד והוא נותן חיים לבני אדם וכן בתיבת אמת בלא אל"ף הוא מ"ת כנ"ל. וזהו מיחד אלוף יראה מאורות כי כתיב ואאלפך חכמה והחכמה תחיה את בעליה. וזהו ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי ששולח האלף לאוהביו וזה לאלפי"ם. וזהו יראה מאורו"ת כי הנה בתיבת מאורות הר"ת וס"ת עולה מ"ת רק תיבת או"ר מפריד ביניה' ואל"ף הוא אור. וזהו שבתפלה אנו מתחילין יוצר אור לשון יחיד ומסיים יוצר המאורות דהיינו שהאור בא לעוה"ז ע"י הפרוד בין שתי האותיות מ"ת ונעשה מאור"ת ונעשה חיים. וזה נקום מא"ת המדינים העיקר להוציא מהם האל"ף כנ"לוישארו מ"ת כנ"ל. וזהו אלף למטה לכל מטות ישראל שהאלף ילך למטות ישראל להיות חכמה וחיים לעולם. והבן:

ד׳א"י נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. הנ"ל ברמז הכתוב דהנה מבואר בהאר"י ז"ל כי כל כוונת המצות ומעש"ט בעוה"ז להעלות הברורים מני"ק שנפלו אחר הקלקול של אדה"ר אשר מהם נתערבו בגוים ועשוקי' ביניהם ומהם בדצמ"ח וזהו ענין העבודה של אדם בעוה"ז להעלותם. אך לפעמים יש איש אשר ע"י שנדבק בו מניצוצות האלו הוא נתקלקל עוד כי ידבק בו מקליפ' הניצוץ היוצא אליו באשר שבא מבחי' הרע שהיה דבוק בו קודם לכן ולזה צריך שמירה יתירה למעלה לבל יתקלקל ח"ו. וכמובא זה באו"ח פ' אחרי ע"ש. והנה זה הענין שהי' בכוונת מלחמת מדין שאמה"כ לעיל בפ' פנחס צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי ענין רמז המדינים הוא מ"ה דיני"סשהדינין יניקתם משם מ"ה ולמטה וזהו ענין קליפת המדינים שהחיצונים האלו הם המובלעים מניה"ק הצרורים ועשוקים בקרבם וצריך להעלותם מהם וע"י שיש להם בליעת הני"ק יש להם כח לפגום חלילה מחשבותם של בנ"י וזהו שאמר הכתוב צרור את המדינים הם החיצונים האלו כנ"ל כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ר"ל הם פוגמים לכם במחשבתם וגרמו לכם עסק בעל פעור ע"כ צריך להוציא מהם הני"ק ולהחזירם לקדושה. וזהו שפרש"י כמו זכור ושמור. דהנה כל ענין זכור ושמור של שבת הוא על ידי כי בעש"ק כל הדינין מתעברין מינה ובע"ש הוא העלאת ני"ק כידוע בכוונת הודו של מנחה ולכך בשבת הוא זכור ושמור בחי' היחוד דו"נ בדבור אחד כי על ידי העלאת הני"ק נעשה ונגמר היחוד ה' אחד ושמו אחד שישוב הכל אל מקום אחד להקדושה. וז"ש במזמור שיר ליום השבת כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און ותרם כראם קרני. כי בליל ש"ק בעליית העולמות למעלה גם הם רוצים לעלות יחד עם הקדושה. אולם כאשר כל הדינין מתעברין מינה כמ"ש כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און ולא יהיה להם שום חלק בהקדושה אז ותרם כראם קרני וכו'. והנה גם בזה אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים ולהלן הוא אומר נקמת ה' במדין כי כן הוא באמת החיצונים האלו הם אויבי ה' וישראל. והנה זהו הענין נקמה כמ"ש אל נקמות ה' אל נקמות הופיע רמז נקמו"ת הוא קנ"ו מ"ת ר"ל להחזיר ליסוד מה שיצא לבחי' המתים האלו קנ"ו הוא גימט' יוסף וזהו אך כשיצאו ני"ק אל נקמות הופיע כי הופיע עליהם אור ה' בשובם אל הקדושה וז"ש מאת המדינים מ"ת וא' ביניהם המאירה בתוכם כי יש להם יניקה מהקדושה וז"ש אחר תאסף אל עמיך. פי' בחי' יניקת אחר ניה"ק שיש בין רשעים האלו תאסף אל עמיך אל הקדושה. אמנם הנה כבר נתבאר לעיל כי גם אחרי כלות ואיבוד החיצוני' להוציא בלעם מפיהם צריך שמירה מעולה לבל ידבק בהם מקליפה הרע שלהם כשיצאו ניה"ק וישובו לצדיקים והנה זה שנאמר יראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים. ר"ל ייראו מה' כל הארץ כי ענין העלאת הני"ק הוא ע"י היראים וזהו ממנו יגורו ויתאספו כמ"ש אוגר בקיץ. והקב"ה מפיר עצת הקליפה לבל ירעו לישראל וכן נאמר אבדו גוים מארצו ה' הפיר עצת גוים סמיכת הפסוקים כי הפיר עצת הקליפה הניא מחשבות' לבל יפגמו במחשבת בנ"י. וזהו ענין הפגם שהי' בבעל פעור שאמה"כ הן הנה היו לבנ"י בדבר בלעם למסור מעל בה'. כי הנה ידוע בהמקובלים כי בלעם הי' בסט"א לעומת משה רבינו ע"ה בהקדושה לכן נקרא בשם בלעם שבלע הרבה ניה"ק וזה הי' כל כחו שהתפאר בוועלהני"ק הוא שבא הדבור אליו ויקר ה' אל בלעם כדי להוציא הני"ק בלעו מפיו שהיו בכחו בפיו לכן עקם הקב"ה את פיו עדשדבר כל הדבורים האלו ונשאר אחר כך כאלם לא יפתח פיו. וזהו שפרש"י בפר' בלק ועתה הנני הולך לעמי הנני כשאר העם שנסתלק הקב"ה מעליו הפי' כנ"ל כי כשיצאו הדבורים האלו מפיו נשאר כשאר הטמאים האלו. והנה אמנם אע"פ שיצאו הני"ק מפיו ע"י ברי מ"מ אחרי אשר היו במקום של פי הרשע הזה לא יצאו טהורים לישראל לכן פגמו דבריהם מני"ק האלו לבנ"י ובאו עי"כ לידי זנות בעל פעור כי נטמאו ברוח פיו של הרשע הזה וז"ש הן הנה היו לבנ"י בדבר בלעם ר"ל הלא עיקר הפגם בא לבנ"י ע"י דבר בלעם שהיו דבריו בטומאה לכן אע"פ שיצאו דבורים הגבוהים האלו מפיו אך ברוח פיו ימית הרשע הזה והם גרמו למסור מעל בה' וכו'. וז"ש החלצו מאתכם אנשים לצבא. וכן אנשי הצבא בזזו איש לו. כי ענין הצבא הוא מורה על השם צבאות נה"י שצריך להחזיר ני"ק לשרשם ולכך יצאו צבאות ה' מארץ מצרים הרמז ג"כ על ניצוצות האלו. וזהו אנשי הצבא בזזו איש לו ני"ק השייך לו לכל אחד וז"ש אחר המלחמה ואתם חנו מחוץ למחנה וכו' אתם ושביכם הם הני"ק האלו שהיו בין העכו"ם האלה שבוי' ביניהם עד היום ההוא צוה משה לבל יבואו מיד אל המחנה לבל יתערבו מיד בין בנ"י פן יקלקלו אותם כנ"ל רק יטהרו מקודם מחוץ למחנה וזהו וכבסתם בגדיכם וכו' ואחר תבואו אל המחנה. פי' בחינת האחר הוא הני"ק מהאחרים תבואו אל המחנה. וזה הי' ענין הקרבנות של אנשי הצבא לכפר טל נפשותינו שפרש"י מידי הרהור לא יצאנו. כי הניצוצו' האלו הרעו מחשבותם. וז"ש מיד אח"כ שצוה משה להם לטהרם אתם ושביכם וכו' נאמר מיד ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה וכו'. ולכאורה קשה הלא באו עתה מן המלחמה ולא למלחמה. אך רמז להם כי אנשי הצבא בהוצאת הני"ק האלו לדבק בהם באים עתה למלחמה חדשה עמהם לבל יפגמו אותם. וז"ש להם זאת חוקת התורה כלומר זאת היא הכוונה בכל ענין ת"ת להעלות הני"ק כי זה כל האדם בכל מעשיו כנודע. וזהו שנאמר אצל בני גד ובני ראובן ואנחנו נחלץ חושים לפר בנ"י. למסור נפש עבור בנ"י למלחמה. אך משרע"ה השיב להם כי יש דרך אחרת בזה ועבר לכם כל חלוץ וכו' לפני ה' למלחמה היא העלאת הני"ק לתיקון כבוד שלמעלה אז ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו בחי' אחר מאחרים הם החיצונים הנ"ל תשובו. אז והייתם נקיי' מה' ומישראל. וז"פ הפסוק ברוך תהי' מכל העמי'. פי' שיהי' בך הברכה מכל העכו"ם הם הני"ק שבכל העובדי כוכבים ואמר אח"כ והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה מצרים הרעים וכו' לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. פי' כל חולי של סיגי הקליפות המצרים הנדבקים בני"ק לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך ואכלת את כל העמים. פי' תעלה ני"ק מעובדי כוכבים בבחי' האכילה כידוע ואני מבטיחך כי לא תעבוד את אלהיהם לא תחוס עינך עליהם וכו':

ה׳ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. הנ"ל לרמז בזה כי אמנם ענין זה של פעור הי' ע"י שנפגם הדעת של ברי והמחשבה בזנות ר"ל כמ"ש ותהי המגפה בעדת ה' עד"ת הוא הדע"ת ועי"כ יצאו הטיפין להסט"א אשת זנונים העושקת נשמות. והתקון לזה הוא להמית אותם הגופים כדי שיברחו הנשמות מהן למקומם ע"י ק"ש שעל המטה וכיוצא מן התיקונים. לכן אמר להם ועתה אין ועתה אלא תשובה כי בתשובה תהרגו כל זכר בט"ף ר"ל באותן הטיפין וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו הוא אשת זנונים של הקליפה הידוע הרוגו. אבל כל הטף בנשים הם הטיפין בהקדושה בבחי' המלכות והן בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם תמשיכו להם חיות מהקדוש':

ו׳ואתם חנו מחוץ למחנה וכו' כל הורג נפש אתם ושביכם. קו' הרמב"ן ז"ל ידוע מפני מה לא נכתב מצוה זו אצל מלחמת סיחון ועוג שישבו מחוץ למחנה ויטהרו מטומאת מת. אך י"ל כי כל המלחמות שהי' משרע"ה עמהם אצל המלחמה לא היו צריכי' שום כלי זיין כמ"ש בגמ' נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמו' שהי' מוציא כל חלק הקדושה שהי' בו. אך עתה במלחמה זו לא הי' משרע"ה עמהם כמ"ש וישלח אותם ואת פנחס ולא היו במדריגה גדולה כזו אך הם הוצרכו להוציא חלקם בניצוצות הקדושה שהי' נתערב בין העכו"ם וז"ש אנשי הצבא בזזו איש לו כמ"ש וקבצנו והצילנו מן הגוים כי חלק איש ישראל מעורב בין הגוים ולזה בזזו איש לו חלקו המעורב ביניהם. וזה ידוע כי דרך הקליפות וסט"א אף כי נתבטל לפי שעה נתבטל אך לא לגמרי כי אח"כ הולך ומתגבר ומבקש לאחוז בקדושה. לכן הוא טומאת מת בישראל כי ביציאת נשמתו נאחזו החיצונים בגוף האדם ומבקשים להסתפח בו. לכן במלחמה זאת היו בנ"י טמאי מתים כי חלק החיצונים שהיו מבוערים לפי שעה נאחז בם וזהו כל הרג נפש אתם ושביכם. מה שנשבה מהם בין החיצונים לכן ג"כ הוצרכו לישב מחוץ למחנה ולהטהר. והבן:

ז׳ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא כו' עבדך נשאו את ראש כל אנשי המלחמ' אשר בידינו וכו' ונקרב את קרבן ה' כו'. ההרגש בפסוקים הללו נתבאר במפרשים. אכן הנ"ל כי אמנם כבר כתבו הראשונים ז"ל כי כל תפלה וכל תחנה וכל מצוה אשר יעשה האדם בעוה"ז אין לו מבוא לעלות בית ה' זולת ע"י הצי"ע אשר אך הוא המוליך והמביא לרצון לפני ה' כל המצות ומעש"ט של בנ"י כי הוא המיחד ומקשר כל העולמות עם כל התפלות הנלווי' אליו לטובה וז"ש הכתוב במשרע"ה ויגד משה את דברי העם אל ה'. ויגד לשון המשכה להעלות כל התפלות והתו"מ שיהי' להם עלי' ע"י הצי"ע כמ"ש בס' נועם אלימלך מתוך שלא לשמה בא לשמה. ר"ל מהאיש הלומד שלא לשמה בא הלימוד אל הצדיק הלומד לשמה להיות לו עלי'. לכן גם דברי העם הם הפשוטי עם מגיד ומעלה אותם אל ה'. וזה שאמר גם בך יאמינו לעולם כוונת האמונה הוא היחוד אמ"ן גימט' הוי"ה אדנ"י עולה צ"א. וז"פ גם בך על ידך יהי' היחוד שלהם לעולם כי בכל דור ודור מתנוצץ בחי' משרע"ה בצדיק הדור והוא המעלה כל בני דורו עמו. וע"ז אמרו המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו. ר"ל כשמקדיש נכסיו להתדבק אל הצדיק הקדוש מעלין לו גם תפלותיו כנ"ל. וכזה שמענו בשם הבעש"ט ז"ל שפעם אחת אמר ביו"כ שהעלה היום בתפלותיו כל התפלו' הפסולים משמונים שנה שעמדו מרחוק ועתה העלה אותם למעלה למכונם. וז"ש בגמ' אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. לא קאי על החולה שהוא מטורף רק על האדם המתפלל שתפלתו מטורף ונחטף בידי החיצונים ח"ו. ונחזור לפרש הפ' הנ"ל ויקרבו אל משה הפקודי' הם המצות. כמ"ש פקודי ה'ישרים אשר לאלפי הצבא אשר היו טרודים במלחמה ולא הי' דעתם צלולה במחשבות טהורות לכן הקריבום לפני משה כשבאו אליו כדי להעלותם. וז"ש עבדיך נשאו אתראש אנשי המלחמה אשר בידינו. פי' העבדות שלך הוא בכח להעלות ולישא את ראש אנשי המלחמה המעש"ט שלנו אשר בידינו שנשארו למטה ואין בנו כח להעלות. כי בזמן שהיו עם משה רבינו יחד הוא הי' המוציא והמביא למעלה כל המוחין והוא כולל הדעת של בנ"י כמבואר במ"א. וזהו ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כו' ויקח משה וכו. את הזהב מאתם כל כלי המעשה. זהב הוא בחי' הדינין מהסט"א כל כלי הם המחשבו' כמ. ש אשר נכלו לכם כו' וכ"כ וכלי כליו רעים והם כלי מעשה כי המחשבה רעה חלילה מביא לידי מעש'. ומשרע"ה תיקן כל הפגמים שלהם. ולא נפקד מהם איש. כי לא ידח ממנו נדח:

ח׳אנשי הצבא בזזו איש לו. פי' מה שלקחו הביזה והשלל מהם זהו באמת הי' שלהם כי כל ההשפעות טובות יורדים רק בשביל ישראל כמ"ש רש"י בתחלת פ' בראשית כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת עובדי כוכבים כי כל העולם נברא בשביל עם קדוש רק מה שנחטף להחיצונים ולזאת עתה כאשר הצילו מידם שלקחו מהם השפע מחלק שהי' להם מעצמם. וזהו בזזו איש לו מה שהגיע לחלקו הצילו מהם:

ט׳ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים. וכו' ויביאו אות אל אוהל מועד לזכרון לבנ"י לפני ה'. הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' תרומה כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. כי הנה עצה נכונה לעבודת הבורא ב"ה מכל מה שהיצה"ר מושך את לבבו לתאוות העוה"ז באותו התאווה והחשק והרצון יעשה התורה ומצות כמ"ש דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ע"י התאווה והרצון שהם דרכי האדם הי' מהפך רצונו לעדותיך. וז"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר וידוע כי כסף רומז לרחמים וזהב רומז למדת הדין. וז"ש ויקח משה כו' את הזהב רומז לדינין הי' מהפך לרחמים וחסד ע"י שהי' מכניס בלבבם להפוך שאותו הרצון שהי' להם לזהב להביא אותו אל אהל מועד לזכרון לפר ה':

י׳(מכי"ק)
ומקנה רב הי' לבני ראובן ולבני גד עצום מאד וכו'. הנ"ל לרמז ומקנ"ה אותיות מ"ה קנ"ו. גימט' יוס"ף ושם מ"ה לרמז על בחי' העלאת ני"ק רב הוא בחי' ר"ב ני"ק שהעלה יוסף ממצרים עצום מא"ד אותיות אד"ם לתיקון אדה"ר. ולסיבה זאת נשארו בני גד ובני ראובן בחו"ל כדי להעלות הני"ק שבחוץ לארץ ועי"ז יבא משיח ב"ב. וזש"א ואנחנו נחלץ חושים אותיות משי"ח. לכן גלו הם קודם שאר שבטים כדי להעלות ני"ק ועי"ז יבא משיח צדקינו ב"ב. וזהו שאליהו הנביא הוא מתושבי גלעד מבני גד כנודע וכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה'. וז"ש לא נשוב אל בתינו עד התנחל בר'י איש נחלתו כל זה רומז על הגאולה העתידה. וכמו כן אמרו יוסף ויהודה שרומז על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. יוסף אמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. יהודה אמר כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי כי בזמן הגאולה יוסף ה' שנית ידו לקבץ את כל בנ"י הנפזרים לבל ידח ממנו נדח כקטן כגדול חלילה. וז"ש ונפשו קשורה בנפשו שכן קשר של תפילין רמז על התקשרות בנ"י עם הקב"ה וכן מצינו שהקב"ה מניח תפילין. וז"ש כי עבדך ערב את הנער כי כן בנ"י ערבים זה בזה. וז"פ מעריב ערבים. שצוה הש"י שכל בנ"י יהיו ערבים זה לזה כדי שיעלו הנדחים עמהם. ומטעם זה נקרא ערב רב על שערב עליהם משרע"ה כדי להעלותם ולכן נשאר בתוכם כמבואר בזוה"ק. והבן:

י״אויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם וכו' למלחמה לפני ה'. יל"ד בשינוי הלשון מה שנכתב מקודם שאמרו בני גד ובני ראובן ואנחנו נחלץ חשים לפני בנ"י. וכאן נאמר למלחמה לפני ה'. יבואר עפ"י מ"ש בגמ' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. יבואר עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מלכים וז"ל. ומאחר שנכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד שמו הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מכל דבר למלחמה. הרמז בזה בדברי קדשו כי מלחמת בית דוד הוא העלאת הני"ק שנפלו בקליפות והם עומדים לתיקון עד ביאת הגואל ב"ב והתיקון הוא ע"י ק"ש ותפלה להעלות רפ"ח ני"ק לכן אז העת להעביר האדם מלבו כל המסכים המבדילים וכל הדאגות וטרדות מאשתו ובניו ולא יעלה אותם על זכרונו מאומה רק כל מגמתו ישים במלחמתו להעלות ניה"ק ולהחזיר העטרה ליושנה יהי כבוד ה' לעולם. וז"ש יביאהו עד הטרפה לא ישלם. ע"ד רומז לק"ש כמבואר במ"א ואז הטרפה לא ישלם לא יהי' עוד שלימות בסט'א ויתפרדו כל תועלי און והני"ק יעלו לשרשם במקום העליון. וזה ג"כ הפי' בגמ' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו עפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל לבלתי העלות על זכרונו בלבו בגשתו אל הרנה ותפלה וק"ש הרמוז למלחמת ב"ד וכל מגמתו לכבוד הבורא להתגדל ויתקדש שמי' רבא. וזה הרמז ג"כ בפסוקים הנ"ל כי בני גד ובני ראובן אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בנ"י ומשה השיב להם לא כן הדבר רק תשימו כל מגמתכם על כבוד שמים. וז"ש להם אם יעברו ב"ג וב"ר למלחמה לפני ה'. פי' שיהי' כל כוונתם רק לפר ה' להעלות הני"ק כנ"ל:

י״בונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו. הנ"ל לרמז בזה דהנה ידוע כי האדם החוטא ח"ו ונתפס בעונו. תקנתו לשוב בתשובה שלימה לפניו ית"ש ולתקן מה שפגם בעונו. אך צריך התחזקו' גדול לבל ישוב לכסלה עוד ויהי' ככלב שב אל קיאו. וצריך לאחוז עצמו כיתד שלא תמוט שלא יחזור ח"ו לסורו. ובאמת צריך לזה סייעתא דשמיא. וז"ש ושב ה' אלהיך את שבותך היינו שהקב"ה יסייע אותך ויחזיק בך להעלות את תשובתך שלא תפול ממדריגתך. וזה בחי' שובה אלי ואשובה אליכם שהשי"ת ברוב רחמיו תומך ידו של הבע"ת וכמאמר חכז"ל פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וע"י שישוב הוא בתחלה אל ה' וירחמהו ממטון קדשו לעורר אותו שיתחזק בעבודתו ית"ש. אמנם גם לזכות לזה צריך ג"כ להכניע אח החומר שלו שלא יהי' מסך המבדיל ומחשיך ועוביו וחומרותיו עומד בין ה' ובין הבע"ת ואז השי"ת יסייע ג"כ ופותח שער לדופקי בתשובה. בזה יפורש הפ' הזה ונכבשה הארץ לפני ה'. היינו שיכבוש הארציות ויכניע חומרו לפני ה' היינו קודם שהקב"ה יסייעו בתשובתו ואחר תשובו. ר"ל אחר כל זה תשובתכם קיימת ותעלו בכל יום למעלה למעלה בעבודת ה'. אבל מי שאינו עושה כן אף ששב בתשובה שלימה ונדמה לו כי תשובתו הרמתה לסוף נופל ממדריגתו וכ"ז שלא הכניע התאוה. וז"פ הפ' ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה. ר"ל אף כי במדבר סיני שם זכו למעלה היקרה וקבלו התורה מפי הגבורה מ"מ לבסוף הסיעו עצמם לקבור את התאוה בחשכות החומר כנ"ל:

י״גושב ה' אלהיך את שבותך. ר"ל דידוע מכל הספרים הקדושים דהאדם השב ומתאונן על חטאיו צריך לשתף עצמו עם השכינה מה שהשכינה כביכול הוא ג"כ בהגלות ולאוקמא יתה מעפרא וסוד התשובה תשוב ה' אל מקומה כמבואר בזוה"ק היינו מה שאדם עושה ח"ו הפירוד בין הדביקים בשמו הקדוש. וצריך לתקן שתשוב ה'. וזה שאמר ושב ה' אלהיך את שבותך. שהקב"ה ישוב ג"כ אל מקומו הראשון וזה תשובה עלאה כנ"ל:

י״דא"י ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו. הנ"ל לבאר עפ"י דברי האר"י ז"ל בתיקון חצות בד"ה השיבנו ה' אליך ונשובה. וז"ל הנה בכל לילה עולם הנשמות בסוד מ"נ אל המלכות והוא מחדש אותם בבקר בסוד "חדשים "לבקרים "רבה אמונתך ר"ת רח"ל אבל אינם עולים למעלה אל הת"ת שאלמלא כן הי' החרטה והתשובה בהחלט גמור ולא ישובו עוד לכסלה אבל לעתיד יתגלה ויתעלה עד הת"ת לכן לא יחטאו עוד. וז"פ הפ' השיבנו ה' אליך דייקא ונשובה שיהי' התשובה שלימה ולא יחטא עוד ואז יתחדש ימינו כקדם עכ"ל הטהור. וז"פ "ונכבשה "הארץ ר"ת ו"ה בסוד היחוד יסוד ומלכות הארץ רומז לשכינה הקדושה וזה ונכבשה הארץ לפני ה' שיהי' היחוד בשלימות לפני ה'. ואז ואחר תשובו יהי' התשובה בשלימות שלא ישובו לכסלה עוד. וזה והייתם נקיים מה' ומישראל. פי' שיהיו נקיים לגמרי בלי שום שמץ עון וחטאת דוגמת האשה המטהרת לבעלה שצריכה ז' נקיים לגמרי בלי שום הפסק ראי' בנתים כי אם תראה פעם אחת סותרת כל מנינה כן יהיו בנ"י לעתיד נקיים מכל לגמרי כי יהי' התשובה שלימה בהחלט גמור כנ"ל:

ט״וא"י ונכבשה כו' והייתם נקיים מה' ומישראל. הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' ק"ש ואהבת את ה' אלהיך כו'. ובפ' השני' והי' אם שמוע כו' השמרו לכם. לרמז הענין כי אהבת הבורא ב"ה ואהבת ישראל כאחד שווים לטובה. ולזה בפ' הראשונה לא נרמז רק אהבת הבורא ב"ה בכל לבבך וכו'. ובפ' השני' כתי' השמרו לכם כו' וסרתם וכו' והיו הדברים האלה לשון קשות העונש הראוי לבא על בנ"י ח"ו יקבל עליו במס"נ עבורם (כמבואר בח"א במגלת אסתר). וז"ש כאן והייתם נקיים מה' ומישראל שיהי' בלבבכם יחד אהבת הבורא ואהבת ישראל יחד:

ט״זנחנו נעבור חלוצים לפני ה' ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן. הנ"ל לרמז בזה עפ"י הידוע מספרים שכל העולם ניזון מתמצית של ארץ ישראל כמ"ש מציון מכלל יופי כי הוא נקודת הארץ כמ"ש יברכך ה' מציון כל ההשפעות הם מציון. וז"ש בני גד ובני ראובן נחנו נעבור כו' ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן להביא עמהם השפע גם לעבר הירדן חו"ל. וזה שאמה"כ ופנית בבקר והלכת לאוהלך. בקר הם החסדים בחי' אברהם מדת החסד. והלכת לאהלך להביא עמו השפע טוב לביתו ואהלו:

י״זא"י נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן . כבר בארנו במ"א בגודל מעלת משרע"ה שהוא הי' בחי' נאמן שלא הי' מצפה לתשלום גמול לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כמבו' בתד"א שהי' מצפה תמיד על כבודן של ישראל שיהי' שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו כי רק זה חפצו ורצונו תמיד לטובת ישראל בלי שום קבלת פרס עבורו. וזה ג"כ מעלת ר"ח בן דוסא כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו כו' לכן אמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל. לשון שגר אלפיך שהנקבה משגרת ממעי'. וגם בזה שלא יהי' לו שום צד נגיעה אפי' בקניות שם לעצמו כי הוא הי' הפועל בתפלתו לכן הי' תפלתו מתקבלת לרצון למעלה לפניו ית"ש. וזה אשר התורה משבחת את משרע"ה במדת הענוה מפני כי כל חפצו לטובת כלל בנ"י כנ"ל. וז"ש בגמ' (סוטה סוף פרק א') וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא שהי' יודע כמה מצות התלויות בארץ והי' רוצה שיתקיימו על ידו. הפי' בזה כפי הנראה כי כל המצות שהם חובת הגוף ואינם תלוים בארץ כגון תפילין ומזוזה וסוכה וכדומה הם אינם בטילים לעולם. הענין בזה כי מחמת גודל קדושת משרע"ה בעשותו אז אחת מכל מצות ה' בכוונה הראוי' ונכונה למען כבודו ית"ש בלי שום קבלת פרס לכן הם חיים וקיימים לעד ולנצח כמ"ש וצדקתו עומדת לעד. לכן הי' חפצו ותשוקתו של משרע"ה לבא לא"י לעשות שם גם כל המצות התלוים בארץ כי ידע אשר אם הוא יעשה שם אותם המצות יהיו גם הם קיימים לעד ולנצח בכלל בנ"י ולא יהיו גולים מארצם ויושבים לבטח תמיד בא"י כדי לקיים כל המצות התלוים בארץ כמו שמקיימים מצות התלוים בחובת הגוף כתפילין ומזוזה וכדומה. וז"פ הגמ' כדי שיתקיימו כולם על ידו לשון כוחו ועצמותו כמ"ש על פי ה' ביד משה שכל התורה הוא הי' בכוחו של משה ובידו לעשות הכל רק למען כבודו ית"ש לזאת פי' כל חפצו ורצונו של משה לבא לארץ הקדושה לטובת בנ"י לקיים כל התורה כולה. ונחזור לביאור הכתוב. נחנו נעבור חלוצים לפני ה'. פי' כל כוונתינו הוא ללכת למלחמה בעבר הירדן רק לפני ה' לרצונו ית"ש ולא למעננו מאומה. כאשר כבר באה אחוזת נחלתנו בעבר הירדן ואין לנו עוד שום צד נגיעה עבור עצמנו רק לפני ה'. ולזאת ויאמר אליהם משה אם יעברו בני גד ובני ראובן כו' למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם. פי' אם האמת אתכם שתלכו למלחמה לפני ה' רק בכוונה הראוי' בלתי לה' לבדו. אזי ממילא ונכבשה הארץ לפניכם ותצליחו בכל אשר תפנו במלחמתכם כי לא למענכם תעשו רק לפני ה' כו':