תפארת ישראל ט״זTiferet Yisrael 16
א׳אנשים חקרי לב, ההולכים אחר שכלם מעצמם, והם חכמי האומות* הנקראים פילוסופים, רוצים להתחכם על המציאות ובסדר שלו, עד שידמו שעמדו על האמת. והם סכלו רחקו, לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו. שאם היו נותנים לב לדעת, היו נותנים הודאה לשורש זה - יסוד* תורה מן השמים, והיו יוצאים מאפילתם ומחשיכתם. כי עיקר זה שהוא תורה מן השמים, כאשר האדם יפשיט בגדים הצואים הרעות, ויטהר רעיונו, אזי יעמוד על הבירור במופת חותך, כי אי אפשר רק שהתורה מן השמים.
1
ב׳והנה אלו האנשים בעצמם, כאשר היו חוקרים על המציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה מסודר* ממנו הכל, במה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם. וכל הדברים אשר נראו לעין, הכל בחכמה נפלאה. ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה. אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה, גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל, הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו, וברא הכל בתבונתו. ומעתה נשאל להם, אחר שהם מודים בשני דברים; האחד - שכל המציאות מסודר. והשני - שאין ראוי לומר שיהיה מציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה, כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד. וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם, ולפיכך סדר הנמצאים אינו במקרה קרה.
2
ג׳והנה נשאל להם, אם היה בעולם הרציחה והניאוף והגזל והחמס, אם היה זה מציאות יושר מסודר. הרי הדבר הזה אי אפשר לומר שדבר זה הוא מסודר ביושר. ואם נאמר כי אין התורה מן השמים, רק הוא שכל האדם ומדעתו, והוא משיג שאין ראוי שיהיה בעולם הרציחה והניאוף. הרי הוא מבואר כי כל חכמה ודעת אשר יקנה האדם מעצמו הוא מקרה קרה, שאפשר שישכיל, או לא ישכיל, ויהיה נשאר בכח. כי השכל בעת בריאתו הוא בכח.
3
ד׳ואחרי כי* אי אפשר לומר שיהיה העולם רק במקרה קרה, וכבר הרחיקו העצמם לומר שיהיה סדור העולם במקרה קרה, לכן לפי דבריהם בעצמם אי אפשר לומר רק שמיד שברא השם יתברך את האדם, וביום ברא אלהים את האדם, סדר את מעשיו. וכמו שדרשו ז"ל (סנהדין נו.) על הכתוב (בראשית ב, טז) "ויצו ה' אלהים על האדם", שמיד נצטווה האדם בשבע מצות בני נח, וכמו שיתבאר עוד. ודבר זה מחייב השכל, כדי שיהיה סדר העולם הזה לא במקרה קרה.
4
ה׳לכך החכמים, היודעים סדור העולם באמת, סדרו וגזרו שנצטוה האדם מן השם יתברך כמו שיתבאר, שלא יהיה סדר העולם על ידי שכל האדם שהוא במקרה - אם ישכיל או לא ישכיל. כי השכל הוא בכח ולא בפעל. כי אין מעצם האדם ומבריאתו שיהיה משכיל בודאי. גם אפשר שישכיל הדברים בחלוף מה שהוא. והרי ספרו על אחד מחכמיהם, שהיה נקרא אפלטון, שאמר כי היה ראוי שכל אשר הם בעלי מלאכה אחת שיהיה להם נשים ביחד, ולא יהיה לכל אחד אשה מיוחדת. שהלך אחר הדמיון שהיה מטעה אותו, אל דבר שהוא בחלוף מה שהוא אל הכל. ואיך ראוי שיהיה נסמך סדר העולם אל שכל האדם, אשר הוא חוטא. ואיך* דבר זה אפשר, שיהיו מעשיו הטבעיים - דהיינו תקון גופו - מסודר בתכלית הסדור מן השם יתברך, כאשר נראה כי הכל מסודר בחכמה, ואילו מעשים שהם מצד השכל לא יהיו מסודרים מן השם יתברך.
5
ו׳ועוד המציאות הזה הוא אפשרי מצד עצמו, והוא מחויב מצד עלתו. כי מצד השם יתברך הוא מחויב ומוכרח שיהיה נמצא, שהוא גוזר מציאותו. ומאחר כי מציאות האדם הוא מחויב מן השם יתברך, ואם אתה אומר כי סדר הזה הוא נמשך אל שכל האדם, היה מציאות אינו מחויב מצד העלה כלל. שהרי סדר שלו נמשך אל שכל האדם, שהוא אפשר. ובודאי אם אין סדר למציאותו, הרי מציאותו בטל. לפיכך אי אפשר רק שיהיה האדם מסודר מן השם יתברך לגמרי מצד העלה. כי איך אפשר לומר שיהיה העולם מחויב מצד העלה מצד המציאות שלו, ומצד סדרו - שהוא צריך אל הסדר - אינו מחויב מצד העלה. ודבר זה מחייב בגזרה מחויבת שהאדם מצווה מן העלה, ובזה הוא מסודר מצד עלתו במציאותו ובסדרו כאשר ראוי.
6
ז׳מופת שני; כי כל הדברים אשר בראם השם יתברך הכל הוא בשלמות, ולא נמצא דבר חסר בעולם. ודבר זה העיד עליו החוש כאשר אנו חוקרין על כל נמצאים, שהם שלמים לפי שהם. וכמו שאמרו רז"ל גם כן (ראש השנה יא.) כל מעשה בראשית בצביונם נבראו, בדעתם נבראו, בקומתן נבראו. ואין ענין מקום זה לבאר *. גם הוא מוסכם מפי הכל, אף חכמי האומות מודים בזה. וכאשר אנו חוקרין על גדר ההשלמה, הנה ענין ההשלמה שאין בו תוספת וחסרון כלל. שאם יש בו תוספת, לא היה זה שלמות. וכן אם היה בו חסרון, הרי אינו שלם. והאדם הזה הוא חסר, כי מעלת האדם מצד השכל, ומצד הזה האדם חסר, שהוא חסר השכל. ואף אם ימצאו פרטיים שהם בעלי שכל, מכל מקום אין בדבר זה השלמה כלל. כי האדם נברא בכח על השכל, ואף אם הוציא שכלו אל הפעל, עדיין אין כאן שלמות, כי תמיד הוא עוד* בכח יותר לצאת אל הפעל, ואין כאן השלמה כלל. כי השלמה הוא כאשר אין כאן תוספת, ודבר זה אינו באדם, כי תמיד אפשר לו* להוסיף על השכל. והרי כל הנבראים יש להם השלמה.
7
ח׳אמנם כאשר נתן השם יתברך לעולם התורה, דבר זה השלמת השכל לגמרי. ואף כי האדם אין משיג כל התורה, מכל מקום יש לאדם השלמה בצד הזה שנתן לו התורה שבה הכל, ויש לו השלמה, כמו שאמרו (אבות פ"ה מכ"ד) 'הפוך בה דכולה בה'. ודבר זה שמוציא האדם שלמותו אל הפעל תמיד להתחכם, דבר זה אינו עיקר, כי אין זה השלמת הכלל. רק מה שנתן התורה לכלל ישראל, דבר זה הוא השלמת הכלל. ומה שהאדם משיג בתורה, שזה משיג הרבה, וזה מעט, אין זה חדוש. כי אף בשאר הנמצאים אף שהם כולם מין אחד, יש בהם שנוי בדבר שאינו מגיע לעצמו, שזה גדול וזה קטון, לזה יש כח גדול, וזה אינו בעל כח. אבל הם שוים בדבר שמגיע לעצמו, ואין בהם שנוי. וכן נתן התורה אל הכלל ביחד, והוא השלמה אחת בכלל, מבלי תוספת ומבלי חסרון. לכך אי אפשר לומר רק השלמה אחת שיש אל הכלל, וכדכתיב (במדבר טו, כט) "תורה אחת", ודבר זה השלמת המין עד שיהיה הכל שוה, וכדכתיב (שם) "תורה אחת יהיה לכם וגו'". ומפני זה נתנה התורה במדבר (שמות יט, ב), שהוא מקום הפקר, שתהיה התורה השלמת מין האנושי בכלל. ועם* כי לא היו האומות רוצים לקבל התורה (ע"ז ב:), דבר זה מצד המקבל בלבד. ודבר זה מחייב התורה מן השמים, עד שיהא השלמה אחת שכלית אל המין בכלל. ואם לא היה תורה מן השמים, היה השלמה מיוחדת לכל פרטי ופרטי, והכל לפי השכל שלו, ודבר זה אי אפשר, כמו שאמרנו.
8
ט׳ועל חלוק זה תקנו הברכה על התורה. כי ברכה ראשונה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בתורה' (ברכות יא:). וברכה זאת היא כמו שאר ברכות המצות, שמברך על המצות. וגם זה שעוסק בתורה מצוה עושה, ומברך עליו. ומפני כי אין די בברכה זו, כי השם יתברך הוא שמוציא שכל האדם אל הפעל. ואין דומה זה לשאר מצוה שהאדם עושה מעצמו, אבל התורה - השם יתברך הוא המוציא* שכל האדם אל הפעל, ואין זה לאדם מעצמו. לכך יש לו לברך 'ברוך המלמד תורה לעמו ישראל' (שם), וזה כנגד שהשם יתברך מוציא שכל האדם אל הפעל, ומלמד תורה לעמו ישראל. וכך מוכח לשון 'המלמד', דמשמע לשון הוה. ודבר זה כי עתה מלמד תורה לעמו, ומוציא שכל האדם אל הפעל. ומפני כי דבר זה אינו רק מה שמוציא שכל האדם הפרטי אל הפעל, ולא הזכיר השלמת הכלל. ודבר זה מחויב ומכרח להיות, כמו שהתבאר. ולכך תקנו ברכה שלישית (שם) 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה'. וזהו מפני שהשם יתברך השלים את הכלל בתורה שנתן השם יתברך על הר סיני. ואמרו (שבועות לט.) כי אף הדורות שעתידים לעמוד. וכל זה מפני כי התורה היא השלמת הכלל, כי אי אפשר זולת זה. והארכנו בזה במקום אחר. ודבר זה הוא מופת חותך ברור שאין לספק בו* מי שיש בו חכמה.
9
י׳מופת שלישי, והוא מופת ברור חיוב תורה מן השמים. וזה כי "ראש עפרות תבל" (משלי ח, כו) הוא האדם, ובשבילו נברא הכל. וצריך שיהיה האדם, שהוא ראש בתחתונים, מסודר תחת השם יתברך, שהוא עלת הכל. שאם* לא כן, יהיה האדם בפני עצמו מסולק מן השם יתברך; הוא ראש בתחתונים, כמו השם יתברך שהוא אלוה בעליונים. רק* שצריך אתה לומר במה שמקבל האדם גזרת העלה, היא התורה מן השמים, שהוא לעול על האדם, ובזה* הוא מסודר תחת רשות העלה מה שיעשה ומה שלא יעשה. כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה. ואינו כמו העליונים, שהם עושים רצון קוניהם בלא שינוי וחלוף כלל, רק עומדים על מתכונתם אשר נבראו. זולת האדם, אשר הוא בעל בחירה רצונית לעשות. ולכך אם לא היה מצווה במעשיו, היה הוא חלוק בתחתונים, כי היה רשות לעצמו, ולא היה לו קשור וסדר בעלתו. ודבר זה אי אפשר שיהיה האדם נבדל מן העלה ויהיה ברשות עצמו.
10
י״אובאולי יאמר כי האדם וכל הנמצאים תחת רשות העלה מצד שיכול לעשות בהם כרצונו, להמית ולהחיות, ובדבר זה האדם תחת רשות העלה. דבר זה אין לומר כלל. כי אם האדם תחת רשות השם יתברך מה שיש בידו להמיתו ולהפסידו, אין זה מצד במה שהאדם הוא שכלי. כי כל הנבראים משותפין בזה. אבל במה שהוא אדם שכלי, מצד הזה ראוי שיהיה תחת רשות העלה. ואי אפשר שיהיה זה רק כאשר נתן לו התורה. שעל ידי התורה האדם במה שהוא שכלי תחת רשות העלה, אשר צוה עליו שיהיה הנהגה שלו בענין זה. ואם לא כן, אין האדם - במה שהוא מיוחד בעל שכל - תחת רשות העלה, רק הוא תחת העלה במה שהוא משותף עם שאר התחתונים, לא במה שהוא מיוחד מבין שאר הנמצאים. ולכך כאשר הוא בן י"ג שנה, שאז האדם בעל שכל ודעת והוא בעל מעשים, נצטוה (אבות פ"ה מכ"א), והוא תחת רשות העלה מצד זה.
11
י״בובאולי יאמר עם כל זה, הרי הבחירה היא באדם לעשות רצונו כאשר ירצה. אין זה שאלה, כי דבר זה מצד היצר שבו. וכבר אמרנו כי גופו - שבו יצרו - הוא תחת העלה להמיתו ולהפסידו, ובזה משותפין כל הנבראים. אבל מה שהוא תחת רשות העלה מצד שהוא אדם שכלי, אי אפשר לומר כן רק מצד שגזר על האדם גזרת מצותיו. ולפיכך מלבד* כי התורה מן השמים הוא מבואר בתורה, ועל ידי הנביאים, בארו חכמים בחכמתם לכל באי עולם כי התורה* מן השמים במופת חותך, כמו שיתבאר בסמוך, והם דברים אשר אמרנו.
12
י״גואם יאמר, כי אף בלא נתינת תורה מן השמים, הרי האדם תחת רשות העלה מצד שהאדם מכיר את האלהים בשכלו, ומקבל אלהותו. לא נקרא דבר זה שהוא תחת רשות השם יתברך כאשר האדם מקבל מעצמו, אם לא שגזר עליו העלה. וזהו עיקר הפירוש מה שאמרו ז"ל (שבת פח.) שכפה עליהם השם יתברך הר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ולמה הוצרך, הרי כבר קדמו "נעשה" ל"נשמע" (שמות כד, ז), וכמו שיתבאר עוד דבר זה. אבל אין ראוי שיהיה קבלת התורה מעצמו של אדם, שבזה לא היה לגמרי תחת רשות העלה. והאדם הזה ראוי מצד שכלו שיהיה תחת רשות העלה, עד שיהיה העולם אחד לגמרי. ואי אפשר שיהיה זה רק בגזרה ובהכרח. ודבר זה הוא מופת ברור לתורה מן השמים, שאי אפשר בלא זה. כי על ידי זה האדם הוא מסודר תחת העלה, ועל דבר זה סובב כל נתינת התורה, וכמו שיתבאר.
13
י״דולכך אמרו בפרק (נגמר הדין) [אחד דיני ממונות] (סנהדרין לח:), אמר רבי אחא, שתים עשרה שעות הוי יום. שעה ראשונה, הוצבר עפרו. שניה, נעשה גולם. שלישית, נמתחו איבריו. רביעית, נזרקה בו נשמה. חמישית, עמד על רגליו. ששית, קרא שמות. שביעית, נזדווגה לו חוה. שמינית, עלו למיטה שניהם*, וירדו ארבעה. תשיעית, נצטווה. עשירית, סרח. אחד עשר, נדון. שתים עשרה, נטרד והלך לו, שנאמר (תהלים מט, יג) "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", עד כאן.
14
ט״ובא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא הכל. ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות, שהם כל היום, שהיום הוא המציאות, ולילה הוא העדר, כמו שהתבאר פעמים הרבה, לא היה האדם רק חלק ומקצת. ודבר זה אינו, כי האדם הוא הכל. ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות. וההעדר שדבק באדם, שאי אפשר שלא יהיה העדר דבק בו, ודבר זה הוא נגד הלילה, שהוא העדר האור, שהוא עיקר המציאות, כמו שבארנו זה במקום אחר.
15
ט״זואמר שעה ראשונה הוצבר עפרו. וזה כי כל דבר יש לו חומר מוכן לקבל הצורה, כי אין כל חומר מוכן לקבל. והנה המדרגה הראשונה היה לו חומר מוכן. וזה שאמר 'שעה ראשונה הוצבר עפרו'. כי הצובר העפר הוא המכין הדבר לקבל מה שירצה לעשות. שעה שניה נעשה גולם. פירוש, המדרגה הב' שיש לו, שקבל החומר התמזגות, וזהו מדרגה שנית. ולפיכך אמר שנעשה גולם, רוצה לומר ההתמזגות שקבל העפר, והיה מורכב. שעה שלישית נמתחו אבריו. כי אחר המורכב, הוא הצומח, הוא התפשטות הגידול. וזה שאמר 'נמתחו אבריו', הוא כח הגידול והצומח. שעה רביעית נזרקה בו נשמה, הוא החיוני.
16
י״זחמישית עמד על רגליו. דבר זה המדרגה החמישית. כי אלו המדרגות; הא' מדרגת הגולם, הוא שתמצא בדומם. והצומח תמצא בצומח, בכל דבר שיש צמיחה. והחיוני תמצא בבעל חי. אבל דבר זה שעמד על רגליו לא תמצא רק באדם. כי כל הנבראים כולם הולכים כפופים, פניהם יורד למטה. אבל האדם הולך קומם, מפני שהוא מלך הנמצאים התחתונים,, והמלך ראוי שיהיה הולך בזקיפה. ובתחתונים אין על האדם. ולפיכך כל בעלי חיים הולכים כפופים, כמו העבד שהוא כפוף מפני המלך, ואדם בלבד הוא עומד בזקיפה. ויש* בזה עוד דברים מופלאים בצורתו שהיא זקופה, והכל נרמז במה שאמרו (אבות פ"ג מי"ד) 'חביב האדם שנברא בצלם אלהים', ונתבאר בחבור דרך החיים, עיין שם. כלל הדבר, כי מה שהולך בקומה זקופה הוא מיוחד לאדם למעלתו יותר על בעלי חיים.
17
י״חשעה ששית קרא שמות. דבר זה מדרגה יותר עליונה, והוא השכל שקנה. כי קריאת השמות מורה זה על החכמה ודעת שנתן השם יתברך בו לקרא שמות. ואין ספק כי השכל הזה מדרגה נוספת. שביעית נזדווגה לו חוה. דבר זה מדרגה יותר נוספת מה שיש לאדם זווג, והוא השלמתו, עד שהוא אדם לגמרי. שכך אמרו (יבמות סג.) כל ישראל* שאין לו אשה אינו אדם. ודבר זה אין כאן מקומו, אבל הדבר הוא ברור, כי אין האדם ישראלי נחשב אדם שלם בלא אשה.
18
י״טשעה שמינית עלו למיטה שנים, וירדו ארבעה, הוא פריה ורביה. שדבר זה באין ספק מדרגה נוספת לאדם. כי האדם הוא פרטי בעצמו בלבד, ומה שיש בו התולדה ופריה ורביה אינו נחשב פרטי, שהרי בכחו הרבוי בלי גבול, ומזה הצד אינו פרטי. ודבר זה הוא מדרגה יותר עליונה, מה שהאדם כללי.
19
כ׳שעה תשיעית נצטווה, אחר שהושלם בכל, נצטוה מן השם יתברך בשבע מצות. כי כבר אמרנו כי נצטוה האדם ונתיחד במעשים שהם צירוף נפשו, כמו שהתבאר למעלה. ועוד, אם היה בלא גזרה מן השם יתברך, היה האדם לעצמו, ולא היה עליו עול מלכות שמים, והיה הוא אלוה חס ושלום. ולפיכך ענין* הבריאה, שהאדם הוא ראש בעולם התחתון, ויש לו עלה. צריך שיקבל הוא גזרת העלה, שבזה אינו לעצמו, ונצטוה בז' מצות. וכבר התבאר למעלה (פרק ז) למה דוקא בשבע מצות. כי על ידי שבע* מצות יש קבלת מלכות שמים וגזרותיו בשלמות, כמו שנתבאר למעלה, וזהו המדרגה הגדולה. ולכך נצטווה בתשיעית, כי אז היום בתכלית שלימותו.
20
כ״אומן תשיעית ואילך היום מתחיל לירד, ונוטה אל החושך והעדר האור. וכן האדם יש בו נטיה אל העדר גם כן, ולפיכך בעשירית חטא. כי יש באדם נטיה אל החסרון. (באחד עשר נדון). וגם זה נכנס בגדר הבריאה. "כי [אדם] אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (ר' קהלת ז, כ). ולכך מה שחטא בעשירי שייך לבריאתו. וכמו שנכנס גם כן בגדר היום שעה עשירית, שאז האור מתחיל להיות כהה, וכך החטא של אדם גם כן נכנס בגדר האדם, שדבק ההעדר בעצם האדם. וכן הדין, שודאי כיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אם כן אי אפשר שיהיה בלא זה. בשנים עשרה נטרד והלך לו. אחר שנדון* נטרד ממעלתו אשר היה לו מקודם, ונשאר עומד על מדרגה פחותה ממה שהיה לו, כמו שראוי לאדם במה* שהוא בעל חטא. וזהו שנשאר לאדם בסוף.
21
כ״בהרי בארו ז"ל בחכמתם, כי תכך ומיד בבריאת האדם, אי אפשר שלא יצטווה האדם. כי הצווי מן השם יתברך נמשך לבריאה, כי אין ראוי שיהיה לאדם סר מן העלה, רק יהיה עומד מסודר תחת רשות העלה.
22
כ״גוכנגד אלו המופתים הנאמנים שחייב להיות תורה מן השמים; האחד, כי ראוי שיהיה האדם העלול מסודר תחת רשות העלה. והשני, כי ראוי שיושלם האדם על ידי תורה מן השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך שני דברים בתורה; עשרת הדברות בפני עצמם, והשני, כל התורה בפני עצמה. וזהו כי עשרת הדברות הם קבלת מלכותו יתברך, ועל* ידי אלו המצות האדם עומד תחת רשות העלה. ולפיכך היו כתובים עשרת הדברות על שני לוחות בפני עצמם, ונקראו "לוחות הברית" (דברים ט, ט), שהם קבלת מלכותו. והתחלתו (שמות כ, ב) "אנוכי ה' אלהיך", לומר כי הוא יתברך מלכם, ואחר כך גזר גזרותיו על ישראל, וכמו שיתבאר הכל באורך מאד. ובאלו עשרת הדברים יש קבלת גזרות העלה על העלול. ושאר התורה הוא להשלמת האדם, כמו שיתבאר לקמן באורך (פרק לה).
23
כ״דועוד יש מופת. הנה כל החוקרים מדעתם ושכלם כולם הסכימו, שאי* אפשר להיות רק כי השכל של אדם שיוצא אל הפועל - אשר היה קודם שהשכיל בכח והוא יוצא אל הפועל - אין* דבר זה מעצמו, כי אם שהשכל יוצא אל הפעל על ידי השכל הפעל, שהוא משפיע השכל, כמו שידוע מדבריהם. אמנם אנחנו תלמידי משה רבינו עליו השלום* אומרים כי השם יתברך מוציא אל הפעל הכל, לא שכל הפעל, אשר לדעתם הוא אחד מן המלאכים. סוף סוף הסכמת הכל שהשכל אשר הוא בפעל, מוציא השכל של אדם שהוא בכח* אל הפעל. ודבר זה הוא בפרטי המין, שכל שכל ושכל מן האדם הוא פרטי, ומוציא שכלו אל הפועל. ובודאי* כי יותר ראשון ויותר קודם השפעת השכל אל הכלל, שהוא יותר ראשון מן הפרט. ומדבר זה מתחייב בחיוב גמור כי הוא יתברך משפיע השכל ההכללי, והיא התורה, שהיא השפעת השכל השייך אל הכלל, במה שהוא כלל, לא במה שהוא פרטי, וכמו שבארנו למעלה. ודבר זה הוא קרוב למה שהתבאר. ודבר זה מחייב תורה מן השמים. ודי בזה אל מי שנתן לו השם יתברך עינים לראות ואזנים לשמוע ולב לדעת האמת.
24