תפארת ישראל כ״וTiferet Yisrael 26
א׳כאשר התבאר למעלה (פכ"ה) שזמן התורה אינו במקרה, כך מה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים.
1
ב׳ובמדרש במדב"ר א, ב), "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו ישבי סלע" (ישעיה מב, יא), לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה, וברחו מלפניו. נכנס לשניה, וברחו מלפניו. נכנס לעיר חריבה, וקדמו אותו, והיו מקלסין אותו. אמר הנשיא, זו העיר טובה מכל המדינות. כאן אני בונה כסא, וכאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים, ברח מלפניו, שנאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס", וכן "ההרים רקדו כאלים" (שם שם ד). בא למדבר חריבה, קדמו אותו, שנאמר "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע". אמר, זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה, ודר בתוכו. התחילו שמחים, שנאמר (ישעיה לה, א) "ישושם מדבר וציה", עד כאן.
2
ג׳הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתנתן התורה במדבר. ורצו בזה, כי הים והירדן הם חמריים, שגדילים בו הנבראים החמריים, ושם משכנם. ולפיכך אין להם קיום ועמידה עם השם יתברך, שהוא קדוש, נבדל מן החמרי. ולפיכך בים נאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", שלא היו יכולים אלו דברים לעמוד עם השם יתברך. אבל המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה. ומפני זה היה שמחה אל המדבר. כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי. ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור, במדבר. כי המדבר משולל מן הדברים החמריים*, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר.
3
ד׳ובמדרש עוד במדב"ר א, ז), בשלשה דברים נתנה התורה; במדבר, באש, ובמים. במדבר, דכתיב (שמות יט, ב) "ויבואו מדבר סיני". באש, דכתיב (שמות יט, יח) "והר סיני עשן כולו כי ירד עליו ה' באש". במים, דכתיב (שופטים ה, ד) "גם עבים נטפו מים". מה אלו בחנם לעולם, אף דברי תורה בחנם לעולם, עד כאן.
4
ה׳וביאור ענין זה, כי ראוי שתנתן התורה באלו שלשה, כי התורה אינה מתיחסת לאדם, כי האדם בעל גשם, ואילו התורה היא שכלית. ולפיכך אין לתורה התיחסות לאדם כלל, לריחוק מעלתה מן האדם, והיא מובדלת מן האדם. ולכך נתנה התורה באלו שלשה דברים, כי כל אלו דברים הם הפקר לעולם, וזה מורה שאינם מיוחדים לאדם. וכל דבר שאינו מיוחד לאדם, נבדל הוא ממנו.
5
ו׳וזה כי ג' בחינות יש לתורה, שמצד אלו שלשה בחינות אין התורה מתיחסת לאדם ; הבחינה האחת, השכר והטוב שיש בתורה. כי הטוב שהשם יתברך נותן על ידי שמירת התורה הוא טוב אלהי, ואינו טוב טבעי שהוא ראוי לאדם, רק טוב אלהי. אשר הטוב אלהי הוא נבדל מן האדם לגמרי. וכמו שתמצא בתורה כי השכר שנותן השם יתברך הוא שלא בטבע ושלא כמנהגו של עולם כלל. ולפיכך נתנה התורה במים, שמים הם טוב בכל מקום, וכדכתיב (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי", ואמרו ז"ל (ספרי שם) מה מטר חיים לעולם, אף התורה חיים לעולם. ומאחר שהתורה היא החיים, אין זה דבר טבעי*.
6
ז׳והפך זה גם כן העונש על התורה אינו טבעי, רק עונש אלהי. שכל עונש שבא בתורה הוא שלא בטבע ושלא כמנהגו של עולם. ולכך נתנה התורה באש, כי הוא נאמר על העונש, (דברים ד, כד) "כי ה' אלהיך אש אוכלה", כאשר בא להפרע מאויביו (רש"י שם). הרי לך כי השכר שהוא בתורה אינו טבעי, והפך זה העונש שהוא בתורה אינו טבעי, שלא כמנהגו של עולם.
7
ח׳ומה שנתנה התורה במדבר, מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים, וכמו שאמרנו. כי יש שהיו אומרים כי התורה לפי הטבע, ומה שאסרה החלב והדם בטבע. ודבר זה אינו, כי לכך נתנה התורה במדבר, כי המדבר אינם גדלים בו הדברים הטבעיים, וכמו שבארנו לפני זה (ד"ה הנה נתנו). כי לכך אמר (במדב"ר א, ב) כי הים ברח, ההרים רקדו, כמו שנתבאר למעלה (ד"ה הנה נתנו). וזה מורה כי אין התורה טבעית כלל. ודבר זה עצמו מה שנתנה במדבר, לומר כי אין התורה דת טבעי. וזהו מה שנתנה במים ובאש. כי מאחר שאין התורה דת טבעית, ולכך השכר על התורה גם כן אינו טבעי. וכן מפני שהתורה אינה דת טבעי, ולכך נתנה באש, לומר שאין העונש על התורה טבעי, רק שלא בטבע. כלל הדבר, כי אלו ג' דברים הם מורים על עצם מצות התורה, והשכר והעונש, שכל אלו שלשה דברים אינם טבעיים.
8
ט׳ויש לפרש גם כן כי יש לתורה ג' בחינות מחולקות, שאין בחינה זאת כמו האחרת. וזה כי התורה, כל דבר שבה* הוא טוב בעצמו. כי נאמר (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך", ודבר זה הוא בודאי טוב מאד*. ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה "כבד" הוא טוב ואינו מחויב בעצמו, כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה, אבל אינו מחויב. דבר זה אינו, אבל מצות התורה אינם כך, שהטוב שהוא בתורה, כל דבר מחויב לגמרי. כי "לא תגנוב" (שמות כ, טו), הדבר הוא טוב, שלא יקח את של אחר, והוא דבר מחויב ומוכרח להיות. ועוד דבר שלישי, שכל מצות התורה הם אלקיים, ואין התורה דת טבעית, או דת נימוסית, או דרץ ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרנו כי* קצת אנשים שחשבו* כי התורה היא נימוס בני אדם. אבל התורה היא אלהית, שכל דבריה אלהיים. ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא. ואם היו דבריה נמוסיים, לא היה זוכה על ידם לעולם הבא.
9
י׳ולפיכך באלו ג' דברים נתנה התורה; במים, כמו שאמר (שופטים ה, ד) "גם העבים נטפו מים". וזהו הטוב, כי הם גשמי ברכה לעולם. וכך התורה היא הטוב הגמור, וכמו שאמר על זה (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי", ואמרו ז"ל (ספרי שם) מה מטר חיים לעולם, אף התורה חיים לעולם, כמו שאמרנו. ונתנה באש, שכל דברי תורה הם מחויבים מוכרחים בחוזק ותוקף, לכך נמשך אחר זה האש, שיש בו כח חזק, וכדכתיב (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". מדמה התורה לאש, לחוזק שיש בדברי תורה. והחוזק הזה, כי הדברים שבה מוכרחים, ודבר זה מבואר.
10
י״אומפני שהתורה היא אלהית שכלית, ואינה נימוסית, לכך נתנה במדבר. שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלהיים השכליים, כמו שהתבאר למעלה. וגם בחבור גבורות ה' (פכ"ב) באריכות, אצל "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג, א), וכמו שמוכיח מן המדרש של מעלה. ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי* בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע. ודבר זה מבואר למי שמבין דברי חכמה, וגם זה נכון. ומצד כל ג' בחינות אלו, התורה היא נבדלת מן האדם. ולכך אמר (במדב"ר א, ז) 'מה אלו הם הפקר לעולם, אף דברי תורה הם הפקר לעולם'.
11
י״בובפרק רבי עקיבא (שבת פט.), מאי "הר סיני" (שמות יט, יח), שירדה שנאה למכחישי ה'*. דאמר רבי יוסי, ה' שמות נקרא לו; "מדבר צין" (במדבר לג, לו), שנצטוו ישראל עליו. "מדבר קדש" (תהלים כט, ח), שנתקדשו ישראל עליו. "מדבר פארן" (במדבר י, יב), שפרו ורבו עליו. "מדבר סיני" (שמות יט, יח), שירדה שנאה למכחישי ה'. "מדבר קדמות" (דברים ב, כו), שנתנה קדומה עליו. ומה שמו, "חורב" (דברים א, ב) שמו. ופליגי דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו "הר סיני" שמו, למה נקרא שמו "הר חורב", שירד חורבן למכחישי ה' עליו, עד כאן.
12
י״גואף על גב דלא מקום אחד הוא* שנקרא בכל אלו שמות, אין זה קשיא, כי דעת רז"ל כי כל המדבר - משעה שבאו ישראל מדבר סיני - הכל מדבר אחד, שאין מקום מיושב ביניהם. ופרשו גם כן הטעם למה בחר הוא יתברך במדבר דווקא, יותר מן הישוב. ואמרו שהמדבר שהלכו בו ישראל נקרא בה' שמות. שם של המדבר שהוא שם העצמי הוא "חורב". כי הכל הוא חורבן ושממה שם. ולכך המדבר הוא ראוי שיהיה שם הגזרה והמצוה אשר גוזר השם יתברך על הנבראים בכח הדין. כי כל המצות הם גזרות על ישראל, כמו שאמרנו. והמדבר מקום מיוחד למדת הדין, והדבר הזה ידוע.
13
י״דהשם השני "מדבר קדש", שנתקדשו ישראל עליו. כבר התבאר זה למעלה גם כן (ד"ה הנה נתנו) כי ראוי היה* כל דבר קדושה במדבר, מפני שאין שם הדברים הטבעיים החמריים הרחוקים מן הקדושה. וכל הדברים אשר הם* אלהיים ראוים במדבר, כמו שהתבאר לפני זה. וכאשר רצה השם יתברך לקדש אותם, קדש אותם במדבר, כי שם ראויה הקדושה בפרט, כמו שכל הדברים האלקיים הקדושים, ראוים אל המדבר. ולפיכך נקרא "מדבר קדש".
14
ט״ועוד נקרא "מדבר פארן", שפרו ורבו עליו. פירוש, כאשר רצה השם יתברך להרבות את ישראל, כי כאשר יצאו ממצרים מתו הרבה מהם, ורצה להרבות אותם* להקים בניהם תחתם, לא היה ראוי לזה רק המדבר. ודבר זה ידוע למבינים בחכמה, כי המדבר הוא מיוחד למדת הדין, כמו השתבאר. וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין. ודבר זה בארנו גם כן בחבור גבורות ה' (פכ"ג) אצל "וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ" (ר' שמות א, יב), שכאשר היה מדת הדין כנגדם, היו פרים ורבים ביותר. וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפעל בכח שם "אלהים" (בראשית פרק א), שהוא מדת הדין (ב"ר לג, ג). ואחר מעשה בראשית נשתתף רחמים עם שם "אלהים". כי שם (בראשית ב, ד) מזכיר הבריאה ותיקון הבריאה גם כן. כי עצם התולדה והיציאה לפעל בלבד נזכר בששת ימי בראשית, וכתיב שם (בראשית פרק א) "אלהים" בלבד. אבל עתה מזכיר היציאה לפעל וגם תיקון הבריאה, ולכך נשתתף* עם שם "אלהים" שם רחמים. ומן "ויצו ה' על האדם" (בראשית ב, טז) כבר גמר כל הבריאה ותיקון הבריאה, מזכיר שם ה' בלבד. ולפיכך מדת הדין הוא מיוחד לרבוי התולדות, ואין כאן מקום זה, כי הוא דבר חכמה, נתבאר במקום אחר.
15
ט״ז"מדבר סיני" שירדה שנאה לאומות מכחישי ה'*. פירוש, כי ראוי היה המדבר לישראל א. כי התורה היא המעלה העליונה, והיא הקרובה אל השם יתברך. ומי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד, מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו. ולכך התורה, שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר רחקו אותה עכו"ם (ע"ז ב:), נתרחקו מן השם יתברך ריחוק גמור. ולכך בכל מקום נקרא "מדבר סיני", וזה השם ראוי יותר למדבר. ולכן הזכיר הכתוב זה השם בכל מקום. כי כבר אמרנו כי המדבר מקום מדת הדין, ומביא מדת הדין. וירדה שנאה לאומות*, שהרחיקו את התורה. ולכן מזכיר תמיד "מדבר סיני", כי מה שירדה שנאה לעכו"ם* הוא מיוחד למדבר ביותר.
16
י״ז"מדבר קדמות" שנתנה קדומה עליו. פירוש, כי ראוי המדבר לתורה, כמו שהתבאר. כי מה שהיתה קדומה לעולם, יורה זה על שהתורה אלהית, שהרי היא קודם העולם הטבעי הגשמי. ולכך היתה התורה ראויה לתת במדבר, כי המדבר אין שם דברים הטבעיים החמריים, וראוי שתנתן שם התורה, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה ומה שנתנה).
17
י״חומה שמו "חורב" שמו. כי הכל נמשך אחר זה, במה שכל מדבר הוא מקום חרב, ומשה נמשכו כל חמשה שמות. וכאשר תשכיל בחכמה תמצא, כי המדבר הזה יש לו ה' שמות בעבור כי המדבר ראוי לחמש, מצד עצם* כח המדבר, כמו שאמר הכתוב (דברים א, יט) "המדבר הגדול והנורא וגו'". ולכך שמות המדבר חמשה, והבן זה היטב.
18
י״טאמנם רבי אבהו סבר כי שמו עצמי "סיני", ונקרא "חורב" על שם כי משם ירדה חורבן לאומות מכחישי ה'*. נראה לרבי אבהו, כי יותר ראוי שנקרא על שם חורבן אומות מכחישי ה', כי זה ענין המדבר שהוא חורבן, ולכך נמשך ממנו חורבן. ומפני כי קודם מתן תורה היו האומות עיקר המציאות בעולם, וכאשר היה מתן תורה היו חרבים כל האומות שהיו, כאילו* חרב כל העולם, ולפיכך נקרא "חורב". הרי הוא מבואר כי ענין קבלת התורה הוא ראוי דוקא במדבר, ולא זולת זה. והוא מה שרצינו לבאר.
19