תפארת ישראל כ״זTiferet Yisrael 27

א׳בפרק רבי עקיבא (שבת פו:) תנו רבנן, בששה בחודש נתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר, בשבעה בו. אמר רבא, דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא (שמות יט, א) "ביום הזה", וכתיב התם (שמות יב, ב) "החדש הזה", מה להלן ראש חדש, הכא נמי ראש חדש. ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב התם (שמות כ, ח) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום, אף הכא נמי בעצומו של יום. כי פליגי בקביעא דירחא ; רבי יוסי סבר בחד שבא אקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו), בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבע עביד פרישה. ורבנן סברי, בתרי בשבא אקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", בארבע אמר להו מצות הגבלה, בה' עביד פרישה. מיתיבי, "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י), וקשיא לרבי יוסי*. אמר לך, יום אחד הוסיף משה מדעתו. דתניא*, ג' דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו; הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה מדעתו [ושבר את הלוחות]. מאי דרוש, "היום ומחר", מה "מחר" לילו עמו, אף "היום" לילו עמו. ולילא דהאידנא נפק ליה, שמע מינה תרי יומי לבד מהאידנא. ומנא לן דהסכים הקב"ה על ידו, דלא אתא שכינה עד צפרא בשבתא וכו'.

ב׳הנה בארו חכמים איך היה סדר הנתינה באופן ראוי. כי היה ביאתם למדבר סיני בראש חדש, בעבור כי הזמן של חדש שלישי ראוי לתורה, ויש לו הכנה לתורה, כמו שהתבאר למעלה (פרק כה). וכן המקום של מדבר סיני, שהוא מוכן גם כן לתורה (למעלה פרק כו). ולכן "בחדש השלישי באו מדבר סיני". ובראשון אמר להם אם הם רוצים לקבל מצותיו וגזרותיו, שדבר זה בודאי צריך ראשון. ואחר כך מצות הגבלה, וביום של אחריו מצות פרישה. ולא הקדים מצות פרישה ואחר כך מצות הגבלה, כדי כדי לקבוע בנפשם שלא יהרסו לעלות. והרי הדבר הזה צריך אזהרה יתירה, וכמו שאמר הקב"ה (שמות יט, כא) "רד העם בעם פן יהרסו וגו'". ומפני כי צריך אזהרה יתירה, הקדים הדבור, ואחר כך מצות פרישה. ועוד, כדי שיהיה מצות פרישה בזמנה, ובזמן עביד פרישה. אבל מצות הגבלה, אי אפשר לומר בזמנו כאשר כבר היו עומדים לפני הר סיני, ולכך הקדים מצות הגבלה. אבל בדבור הקב"ה היה מצוה כסדר; קודם מצות פרישה (שמות יט, י), ואחר כך מצות הגבלה (שם פסוק יב), ולא שייך בזה ש[י]אמר להם הדבר בזמנו.

ג׳ומה שאמר רבי יוסי ש'הוסיף יום אחד מדעתו', יש לדקדק על זה, למה הוסיף יום זה מדעתו. ואם בשביל הדרש שדרש "היום ומחר", קשיא אם כן לא הוסיף דבר, רק שפירש הכתוב. וכי דרש אחד הוציאו חכמים מן מדרש הכתובים, ולא יאמר בזה שהוסיף אותו מדעתו. אבל פירוש זה, דודאי כל מה שהוציאו חכמים מן הכתוב על ידי דרשה שלהם, נקרא הכל דברי חכמים ודעתם, אף שהוא נרמז בתורה, והוא מן התורה, מכל מקום הם הוציאו הפירוש מחכמתם ודעתם. ודבר זה יתבאר עוד בעזרת השם יתברך. רק כי אלו שלשה דברים הסכים הקב"העם משה.

ד׳והבדל גדול יש בין דבר זה, לשאר דברים שהוציאו חכמים מן המדרש; כי שאר דברים שהוציאו חכמים מן הכתובים נקראו 'דברי חכמים', ולא שהם מדרבנן, רק שהם דברי תורה כמו שאר דברים, אבל נקראו בשם 'סופרים'. כדמוכח מתניתין דפרק הנחנקין (סנהדרין פח:), דתנן חומר בדברי סופרים מדברי תורה. ושם הוא מדבר במצות התורה, רק שנקרא 'דברי סופרים' לפי שהוציאו חכמים מדעתם דברים אלו. ואלו שהסכים הקב"ה על ידי משה, כאילו כתבם בתורה, והוא גוף המצות, ולא שהוא פירוש בלבד, כמו שהוא כל דברי חכמים שאינם אלא פירוש.

ה׳ואל יקשה לך, אם כן למה לא נצטוה משה בפירוש על זה, כמו שנצטוה בשאר מצות. כי דבר זה לא קשיא, כי הפרש יש בין הדברים שנצטוה משה מפי השם יתברך, ובין אלו דברים* שהסכים הקב"ה על ידו; כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכח גזרה שנצטוה עליו בצווי. אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה, רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות, ואין זה גזרה. ומעתה שהסכים השם יתברך עם משה, הרי הם דברי ה' כמו שאר התורה.

ו׳והראב"ע הוציא מכיסו שני עדים נאמנים להעיד לו כי לא הוסיף משה יום אחד. והביא (בראשית מב, יז) "ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים", וכתיב (שם פסוק יח) "ויאמר להם ביום השלישי". והעד השני, (בראשית מ, יט) "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך וגו'", וכתיב (שם פסוק כ) "ויהיה ביום השלישי". אלו שני עדים נאמנים הביא.

ז׳הנה העדים ראינו ושמענו מעידין, אבל בעל הדין לא ראינו ולא שמענו ממנו, כי הראב"ע מדיין עם עצמו. כי רז"ל מעולם לא הביאו ראיה ממה דכתיב (שמות יט, טו) "היו נכונים לשלשת ימים". דודאי אין הפרש בין "יום השלישי" (שמות יט, יא) או שלשת" ימים" כמו שאמר הוא. ואילו היה ראיה זאת להם, לא היו אומרים כי משה דרש "היום ומחר". רק כי דעתם ז"ל על פי קבלתם וחכמתם, שהוסיף יום אחד מדעתו. והוא דבר מופלג מאד למדרגת התורה ומעלתה.

ח׳כבר התבאר לך כי היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה, עד יום חמשים, שהוא ראוי אל התורה. אמנם דבר זה שיום החמשים ראוי אל התורה, הוא מצד השם יתברך, אשר הוא הנותן. אבל קבלת התורה, שהוא מקבל אותה המקבל, הוא אחר כך, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה. ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום חמשים, רק ביום חמשים ואחד. משל למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהביו. הרצוי הזה הוא זמן בפני עצמו, והגעת המתנה אל האוהב הוא זמן בפני עצמו. ולפיכך, אף שיום חמשים הוא יום שראוי אל התורה, מכל מקום צריך עוד יום אחד אל הגעת התורה אל המקבל, שהוא דבר בפני עצמו.

ט׳ואל תאמר כי דבר זה דוקא למאן דאמר בשבעה* נתנה תורה, ולא למאן דאמר שנתנה תורה בו' בו. כי אף למאן דאמר שנתנה תורה בו' בסיון, היה קבלת התורה ביום נ"א. דקאמר התם (שבת פז:) ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה'. צא וחשוב, תמצא ביום השבת, שבו נתנה התורה לדברי הכל (שבת פו:), הוא ביום נ"א. לפיכך קאמר שם (שבת פז:) דאייר דההוא שתא עברוהו. והרי בין לרבי יוסי ובין לרבנן היה נתינת התורה ביום נ"א. וזה כמו שאמרנו, כי קבלת התורה בפני עצמה. ועוד, כי היה צריך נ' יום* קודם מעשה נתינת התורה לעולם. ואם נתן התורה ביום נ', נתנה התורה קודם שעברו נ' יום. וצריך להוסיף יום אחד.

י׳ובין לרבנן ובין לרבי יוסי קבלת התורה ביום השבת (שבת פו:). וזה מפני כי הקבלה יותר ראויה ביום השבת. וזה מפני שהוא יום שבאה בו* הברכה מעליונים לתחתונים, דכתיב (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את יום השביעי וגו'". הרי יום השביעי מוכן שתבא הברכה מעליונים לתחתונים. ומפני זה הוא מוכן שתבא התורה מן עליונים לתחתונים גם כן, שאין לך יותר מן התורה, שכולה ברכה. ואין לך יום שראוי שתבא לעולם רק יום השבת, שהוא יום מיוחד להגעת הברכה אל התחתונים. ועוד, כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך ראוי שתנתן בו* התורה, שהיא שכל גמור, מופשט מן הגשמי. ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם, ונתינת התורה לעולם הוא הוא השלמת העולם.

י״אואנו אומרים בחג העצרת (תפילות החג) 'זמן מתן תורתינו'. ובודאי לרבנן הוי שפיר, משום דלדידהו הוי יום ו' בסיון זמן מתן תורה. אבל לרבי יוסי, דבז' בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל, ואם כן לא היה זה* 'זמן מתן תורה'. אבל ביאור זה כמו שכתבתי, כי בודאי מצד השם יתברך הנותן, 'זמן מתן תורה' ביום חמשים. רק שלא הגיע התורה אל המקבל רק ביום נ"א. ומכל מקום 'זמן מתן תורה' הוא ביום החמשים. וכן קדושת חג העצרת שנתקדש, לא נתקדש רק יום חמשים. וזה מפני שיום מתן תורה בעצמו הוא יום חמשים, והקדושה ליום מצד השם יתברך, אשר הוא מקדש היום. ולפיכך יום טוב הוא ביום חמשים, רק קבלת המקבל ביום חמשים ואחד. ומזה תבין על דעת רבי יוסי מה שאמר (שמות יט, יא) "והיו נכונים ליום השלישי", דאין משמע זה רק ששי בסיון, מפני כי מצד הנותן ראוי ליום השלישי. ומשה שהוא המקבל, צריך יום יותר. לכך הוסיף יום אחד כפי אשר ראוי, כמו שהתבאר. ורמז לו הכתוב מה שראוי אל המקבל במלת "היום ומחר" (שמות יט, י), כמו שהבתאר למעלה. ומעתה התבאר לך שדברי חכמים הם דברים בנוים על יסוד החכמה, כאשר תבין אמתת דברים אלו.

י״באמנם מה ששואלים בני אדם, כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה", ולא כתב 'ביום מתן תורה', מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים 'זמן מתן תורתנו'. אין זה שאלה כלל, כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב. כמו שאמר בחג המצות, שבו יצאו ישראל מבית עבדים (שמות כג, טו). וסוכות (ר' ויקרא כג, מו) "כי בסוכות הושבתי אתכם". וביום הכפורים (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם". ובחג השבועות, התורה שנתנה בו - נתנה מהשם יתברך, והיא לעול על ישראל. והרי אומות העולם מכחישי ה'* לא היו רוצים לקבל התורה (ע"ז ב:). ואף כי אנו אומרים 'זמן מתן תורתינו', היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". אבל מכל מקום השם יתברך, הנותן התורה, היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם (שבת פח.), מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה 'זמן מתן תורה', שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם.

י״גומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין (ר"ה טז.). מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם. ולכך לא תלה המועד בזה, רק נכתב (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה". והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקב"ה לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום.

י״דותלה שלש מועדים; הפסח בחדש האביב (שמות כג, טו), ושבועות חג הקציר (שם פסוק טז), וסוכות חג האסיף (שם). ועוד יתבאר ענין אלו שלשה זמנים אל המועדים השלשה. והתבאר לך מה שלא קבע זמן חג השבועות שבו נתנה תורה לישראל.