תפארת ישראל ל״וTiferet Yisrael 36
א׳התבאר בפרק שלפני זה, שאלו עשרת הדברים הקדושים אי אפשר לומר רק שיהיו ענין אחד שלם מקושרים ביחד, כי בגדול החל ובקטן כלה. וזה כי המצוה הראשונה להאמין כי יש סבה והתחלה ראשונה נמצא במציאות, וזה שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך וגו'". ומי שאינו מאמין בדבר זה, הרי הוא כופר בעיקר. ואחר זה (שם פסוק ג) "לא יהיה לך אלהים אחרים", שלא ישתתף שום אלהות עמו, אף כי הוא מודה במציאות הסבה הראשונה שהוא התחלת הכל. ואם עובד אלהים זולתו, שיאמר אף כי יש סבה ראשונה, יש לאדם מנהיג זולת הסבה הראשונה, עובר בזה אזהרת "לא יהיה לך". ודבר זה הוא למטה מן הדבור הראשון. כי העובד זולתו, אף כי אינו כופר במציאות הסבה הראשונה, מכל מקום הוא ממעט מן הסבה הראשונה, במה שהוא עובד זולתו, שהוא יתברך הכל ואין זולתו. ולכך העובד זולתו, אינו נותן אל השם יתברך מדרגה זאת, שהוא הכל ואין זולתו.
1
ב׳ואחר זה "לא תשא" (שמות כ, ז). הנה "לא יהיה לך", ומכל שכן "אנכי ה' אלהיך", החוטא באלו שנים הוא כופר בעיקר לגמרי, או שמשתף עמו זולתו, והוא ממעט ממציאותו יתברך. אבל החוטא בזה שנשבע בשמו לשוא, אין כופר בעצם האלקות, אבל הוא חוטא בשמו הגדול, ומחלל כבודו יתברך. ודבר זה למטה ממי שכופר בעצם האלקות.
2
ג׳ואחר כך "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח). כי השבת מעיד כי יש כאן פועל ובורא הכל. והחוטא בזה הוא למטה מן "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". כי החחוטא ב"לא תשא את שם ה' אלקיך", הוא חוטא בשמו ומחלל כבודו יתברך. והשבת אשר הוא מורה כי הוא יתברך ברא הכל, וכאשר אינו מקים מצוה זאת, אינו מודה שהשם יתברך פעל הכל. הנה החטא בשבת הוא אחר "לא תשא", כי "לא תשא" חוטא בשמו, ומחלל כבודו יתברך. והמחלל השבת הוא חוטא בדבר אשר מורה על שהוא פעל זולתו ואשר* ברא הכל.
3
ד׳ואחר זה "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב). ודבר זה הוא אחר "זכור את יום השבת לקדשו", כי יום השבת הוא מורה על הפועל, שהוא פעל וברא הכל. אבל האב והאם אינם פועלים הכל, רק הם פועלים פרטיים, שכל אב ואם הם סבה לתולדה הבאה מן האב. וגם דבור "כבד את אביך" מגיע אל העלה, הוא השם יתברך, כמו שיתבאר.
4
ה׳הרי חמשה דברות הראשונות כלם מדברים בעלה, הוא השם יתברך. ולפיכך היו אלו חמשה דברות על לוח מיוחד. ואף כי דבור "כבד" מדבר באדם, דהיינו באב ואם עצמו, הוא שייך אל העלה יתברך. דאמרינן במסכת קדושין (ל:) שלשה שותפין יש באדם; הקב"ה, אביו, ואמו. בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו, דומה כאילו דר הקב"ה ביניהם, וכבדוהו. ובזמן שאין האדם מכבד אביו ואמו, אומר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם, כך היו עושים לי, עד כאן. ולכך אמר שם רב יוסף (קדושין לא:) כד שמע קול כרעא דאמיה דאתיא, אמר, איקום מקמי דשכנתא דאתיא, עד כאן. הרי כבוד אב ואם מגיע אל השם יתברך. כי אחר שהאב והאם משתתפים עם השם יתברך, שעל ידי שלשתן נולד האדם, אם מכבד את אביו ואת אמו, שהם שותפין עם הקב"ה ביצירה של אדם, הרי כבוד זה מגיע אל אשר הוא שותף עמו בבריאה, וכאילו כבד הקב"ה. והפך זה, המקל בכבודם, הוא מקל במי שהוא שותף עם האדם בבריאה, ושם 'עלה' יאמר על שלשתן. ולכך כבוד אב ואם מגיע לכבודו יתברך. שמי שמכבד אביו ואמו, כאילו דר הקב"ה ביניהם וכבדוהו, במה שהוא יתברך משותף בבריאה הזאת. ועוד יתבאר דבר זה בעשרת הדברות עצמם (להלן פמ"א). הרי לך חמשה דברות הראשונות, וכלם הם שייכים בעלה, מתחיל בעליון ומסיים בתחתון.
5
ו׳אמנם חמשה דברות האחרונות כולם מה שלא יעשה אל האדם במה שהוא אדם עלול מן השם יתברך. וגם בחמשה דברות אחרונות מתחיל בדבר שהוא יותר עליון, וכלה בדבר שהוא התחתון. ולפיכך "לא תרצח" (שמות כ, יג) הוא ראש חמשה דברות אחרונות, אחר חמשה דברות הראשונות שהם מדברים בעלה. והחוטא בזה הוא חוטא בעצם מדרגת העלול, שנברא בצלם אלהים.
6
ז׳ואחר כך "לא תנאף" (שמות כ, יג). ואין החטא הזה במדרגת עצם העלול, אבל הוא חוטא בדבר שהוא השלמת האדם, שהוא העלול. כי האשה היא "עזר כנגדו" (בראשית ב, יח), והרי היא השלמת האדם. וכמו שדבור "לא תרצח" הוא מאבד עצם האדם, שהוא העלול, כך "לא תנאף" מאבד דבר שהוא השלמת האדם, שהוא העלול, נחשב כגופו, היא אשתו (ברכות כד.). ולפיכך "לא תנאף" אחר "לא תרצח". ודבר ידוע, כי הנקבה הנקבה היא הנכנסת בגדר האדם, דכתיב (בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". הרי כי הזכר ונקבה ביחד נקרא "אדם", וכמו שאמרו ז"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג.) כל ישראל שאין לו אשה לא נקרא 'אדם', שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". ולכך העובר על* "לא תנאף" הרי הוא מאבד ממנו דבר שהוא מגיע אל אנושיותו*. ומעתה ראוי שיהיה "לא תנאף" אחר "לא תרצח". כי העובר על* "לא תרצח" הוא חוטא בעצם האדם ומעלתו, הוא צלם אלקים. והחוטא בדבור "לא תנאף" הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם, נכנס בגדר האדם.
7
ח׳ואחר כך "לא תגנוב" (שמות כ, יג). הוא עוד למטה ממדרגה זאת. כי החוטא בדבור "לא תגנוב" חוטא שהוא לוקח לרשותו דבר שאינו שלו. ואין החטא הזה מתיחס שחוטא במדרגת האדם עצמו שהוא מפסיד אותו, וגם לא במדרגת דבר שהוא השלמתו, שהוא נחשב כגופו לאבד אותו. כי הנואף כאשר לוקח אותה* ומנאף עמה, בזה מאבד ומפסיד אשתו*, כי כאשר נתחברה לאיש אחר אינה עוד אשתו, ואסורה עליו (כתובות נא:). אבל "לא תגנוב" החטא הזה במה שמוציא דבר מרשות אחר, ולוקח אותו לרשותו, ואין זה דומה אל "לא תנאף".
8
ט׳ואחר כך "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג). שהחטא הזה שלא יעיד שקר. ודבר זה הוא פחות מן "לא תגנוב", שלוקח לרשותו דבר שאין ראוי לו, ולכן הוא קרוב אל "לא תנאף" שהוא מאבד אשתו ממנו, שהיא כגופו. אבל "לא תענה ברעך עד שקר", שאין זה רק שהוא משנה הענין אשר מגיע לאדם, והעיד עליו מה שאינו, ואין לוקח דבר ממנו במעשה.
9
י׳ואחר כך "לא תחמוד" (שמות כ, יג). שהחמדה היא בלב, והוא עוד יותר מעט. כי הדבור כמו "לא תענה" יש בו מעשה בשעת הדבור, והוא עקימת שפתיו (ב"מ צ:). אבל החמדה אינה רק בלב. ואף שאמרו במכילתא (שמות כ, יג) דאינו חייב על "לא תחמוד" רק אם נותן דמים, וחומס מה שהוא חומס. מכל מקום התחלת החטא הזה הוא בלב בלבד, הוא החמדה. ולפיכך נחשב חטא זה בלב, וההתחלה הוא עיקר החטא.
10
י״אותבין אלו עשרת הדברים ; החל "אנכי ה' אלקיך" הכופר בו*, כאילו אומר אין השם יתברך נמצא כלל. ואחר זה "לא יהיה לך", שאינו מבטל מציאות השם יתברך לגמרי, רק שממעט מציאותו כאשר משתף עמו אחר, כמו שהתבאר למעלה. ואחר כך "לא תשא", כי המחלל כבוד שמו ונשבע בו לשקר, אף על גב שאינו ממעט מציאותו כמו מי שהוא חוטא בדבור "לא יהיה לך", מכל מקום במה שנשבע לשקר ומחלל כבוד שמו, הוא ממעט מציאות כבודו, אשר הוא אל* השם יתברך. ואחר כך "זכור את יום השבת" ממעט הוא מן השם יתברך במה שלא פעל הוא יתברך הנמצאים. ועם* שאינו כמו "לא תשא את שם ה' אלקיך", שמחלל כבודו יתברך, שהוא שייך לעצמו יתברך. ואחר כך "כבד את אביך", שהוא חוטא בעלה הפרטית. כי השבת אינו מורה רק שהוא יתברך עלה כללית, ולא כן "כבד את אביך ואת אמך", מורה שיש כאן עלה פרטית, כמו שנתבאר למעלה.
11
י״באמנם חמשה דברות אחרונות, הראשון "לא תרצח", שהוא חוטא בעצם מציאות האדם, שהוא שופך דם האדם. ואחר כך "לא תנאף", אין החטא הזה בעצם מציאות האדם, אבל הוא חוטא במה שהוא השלמת מציאות האדם, כי האשה היא "עזר כנגדו". ואחר כך "לא תגנוב", שלוקח לרשותו מה שאינו ראוי לו, והוא מדבר בגונב נפשות (רש"י שמות כ, יג). ומה שלוקח את אחר לרשותו, הוא דומה אל "לא תנאף", שלוקח אשתו ומאבדה ממנו. ואחר כך "לא תענה", שאין לוקח דבר, רק משנה בעדות של חבירו בדבור. ואחר כך "לא תחמוד", שהוא חומד את של חבירו בלבו, ולכך דבור זה אחרון לכל. והבן הדברים האלו מאד, כי* הנה לפניך דברים אמתיים, אין ספק בהם למי שמעיין בהם. והתבאר לך מה שרצינו לבאר בזה הפרק.
12