תפארת ישראל מ״דTiferet Yisrael 44
א׳כבר התבאר לך (פרק מג) כי החלופים שיש בין דברות הראשונות ובין דברות אחרונות, הוא מצד התוספת שראוי למשנה תורה, מן הטעם אשר אמרנו, והם דברים ברורים. ומזה תוכל להבין מה שאמרו ז"ל (שבועות כ:) '"זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו', יותר מכל שאר החלופים והשנוים. כי שאר החלופים לפי הראוי ולפי הסדר. אבל "זכור" ו"שמור" אי אפשר לומר בשביל התוספת בדברות שניות, דאין* כאן תוספת, רק חסרון, שהרי לא נזכר כלל "זכור" בדברות שניות, ואם כן אין כאן תוספת. ואם הפשטנים (הראב"ע שמות כ, א), אשר לא הבינו דברי תורה, אמרו כי "שמור" הוא כמו "זכור", ואין כאן רק מלות שונות. ואין* צריך להשיג על דברים כאלו. כי כאשר תתבונן במה שכתוב בדברות הראשונות (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ובדברות שניות כתיב (דברים ה, טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'", יתבאר לך בבירור שהשנוי הזה נמשך בשביל כי בדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", ובדברות שניות כתיב "שמור את יום השבת". והדבר אשר הוא מקובל לרבותינו ז"ל, כי כל מקום שנאמר "שמור" הוא מצות לא תעשה. ואם כן מצות עשה של "זכור" חסר לגמרי. וזה שהוכרחו לומר כי '"זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו'. וכן (דברים ה, יז) "שוא" ו"שקר" (שמות כ, יג) גם כן בדבור אחד נאמרו. מפני שאף על גב שאין כאן שנוי מלאו לעשה, ומעשה ללאו, מכל מקום יש כאן חלוף שהוא גרעון; שהרי לא כתיב "שקר" בדברות אחרונות. לכך הוצרכו לומר 'בדבור אחד נאמרו'.
1
ב׳ועוד כבר אמרנו, כי הדברות במשנה תורה הם לתוספת. ולא תמצא תוספת בלא עיקר. ולכך כאשר עיקר הדבר נכתב בדברות אחרונות, ויש בהם תוספת, זהו בודאי שייך לומר שפיר. אבל שיהיה שנוי בעיקר הדבור, דבר זה לא יתכן כלל. ולפיכך כל השנוים אשר בדברות, כולם הם תוספת, שהרי עיקר הדבור אין לו שנוי, רק שיש כאן תוספת. אבל "זכור" ו"שמור", שהעיקר הדבור, הוא המצוה עצמה, היא "זכור", ובדברות אחרונות "שמור", לא* יתכן לומר שהשנוי הוא תוספת, אחר כי השנוי הוא בעיקר הדבור. וכן "שוא" ו"שקר", הרי המצוה עצמה שלא יעיד שקר, או שלא יעיד שוא. ולכך באלו שנים בפרט אמרו (שבועות כ:) שנאמרו בדבור אחד. כי כל שאר החלופים, כולם הם כסדר, מפני שמשנה תורה לאוסופי אתא (חולין סג:). ומעתה לא יקשה מה שכתב בדברות אחרונות (דברים ה, יח) "לא תתאוה", ובדברות הראשונות (שמות כ, יד) "לא תחמוד וגו'", כיון שכתיב "לא תחמוד" בתחילת הדבור, הרי יש כאן עיקר הדבור בשניהם בשוה. ואין קשיא כלל כאשר עיקר הדבור שוה בשניהם.
2
ג׳אמנם כל שאר החלופים שהם בדבור "זכור" ו"שמור", הם נמשכים אחר התחלת הדבור של כל אחד ואחד; כי "זכור" הוא מצות עשה, לזכור את יום השבת. והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו. ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומים (סנהדרין סה:). ואמר כי בודאי יש יום מיומים, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'", וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים, שהוא יום מקודש משאר הימים. ובמצות "זכור" לא שייך הטעם "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך* וגו'" (דברים ה, טו), כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים. ולפיכך הוצרך לתת טעם "כי ששת ימים וגו'".
3
ד׳ואצל "שמור", שאינו רק לא תעשה, שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה, אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה, שכמה בטלים* יש. רק עיקר מעלת השבת על ידי מצות עשה, להזכיר יום השבת, שזהו מעלת השבת בפעל. ולפיכך במצות "שמור" לא נתן הטעם "כי ששת ימים עשה ה' וגו'", כי זה מורה על מעלת השבת. רק נתן טעם למה שאמר "שמור", שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו, ושלא יחללו אותו, יותר מכל העכו"ם*. ואל דבר זה צריך טעם, שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים, ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת, כי אין זה מגיע לישראל בלבד. ועל זה נתן טעם "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך*", כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא. כי כמו העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית, ולא היה בו מנוחה, ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה. כך "וזכרת כי עבד היית במצרים", ולא היה לך מנוחה, "ויפדך מבית עבדים", והקנה לך ההשלמה והמנוחה.
4
ה׳ועוד כי דבר זה, שהוא יציאת מצרים, היה השלמת העולם לגמרי. כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות. ולפיכך יציאת מצרים, שאז היו ישראל לעם, הוא השלמת העולם. ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם; כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה, ובשבת קנה השלמתו. כך* ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה, ולא היה להם מנוחה, עד שיצאו ממצרים, ואז קנו המנוחה. ולפיכך דבר זה עצמו, מה שישראל יצאו ממצרים, הוא מתחבר עם השבת, כי עתה היה השלמת העולם לגמרי. והוא השלמה העליונה, אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו, וכאילו* עתה קנה ההשלמה. ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר. מכל מקום* בשביל זה ראוי שיהיה מצוך את* יום השבת יותר מכל האדם*, כי הם אינם ראוים לשבת, כי אם ישראל, שבהם השלים השם יתברך את עולמו. ואי אפשר לפרש יותר, כי פירשנו אותו במקום אחר.
5
ו׳ומזה הטעם נקרא 'שבת הגדול' השבת שלפני הפסח. כי הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים, הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם, כאשר יצאו ישראל והיו לעם אל השם יתברך. וכאשר נברא העולם בשבעת ימי בראשית, היה דבר זה בכח בלבד, ויצא לפעל. כי לא היה בעולם בריאה חדשה, רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (ב"ר ה, ה) 'תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע', וכן על כל הנסים. ורוצה לומר שכל הנסים היו בכח, ויצאו לפעל בזמנם. ולפיכך מה שיצאו ישראל לפעל, היה בכח הבריאה גם כן. ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרא 'שבת הגדול', כי שם השם יתברך בכח השלמת הבריאה של שבת בראשית, לצאת לפעל לגמרי מה שיושלם העולם על ידי* ישראל. והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית, שהשלים הטבע בלבד. ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים, בשביל יציאת מצרים שהיה בכח השבת, ראוי שיהיה נקרא 'שבת הגדול', כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה. וזהו פירוש האמת והנכון.
6
ז׳ועוד יש לך לדעת, מה שכתוב בדברות אחרונות "וזכרת כי עבד היית במצרים", זהו עצמו הטעם שישמרו ישראל השבת. והוא מבואר ממה שאמרו ז"ל (ב"ר יא, ח), אמרה שבת לפני הקב"ה; לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג. והשיב לה* הקב"ה, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כי ישראל הם* נבדלים מן האומות, והשבת נבדל משאר הימים, כמו שהתבאר למעלה. ולכך הם בעצמם מזדווגים ומתחברים* יחד. וזה שאמר "שמור את יום השבת לקדשו", שלא לעשות מלאכה בשבת, שהוא קדוש ונבדל משאר הימים, "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך משם". וכבר בארנו כי מה הוציא השם יתברך את ישראל מבית עבדים, ששם היו עבדים, דבר זה מורה שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החמרים, וכמו שבארנו למעלה (פל"ז) אצל "אנכי השם אלהיך אשר הוצאתיך וגו' מבית עבדים" (שמות כ, ב), עיין שם. ודבר זה קדושת ישראל, לכך נתתי לך השבת, שהוא נבדל גם כן מן ימי החול, אשר בהם המלאכה. והשביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת, "על כן צוך ה' אלהיך את השבת", כי השבת הוא בן זוגך לגמרי. ובחבור גור אריה בפרשת ואתחנן תמצא עוד פירוש, עיין שם. גם בחבור גבורות ה', עיין שם.
7
ח׳וכאשר תבין דברים אלו אשר אמרנו, תוכל להבין למה בדברות ראשונות כתיב "זכור", ובדברות שניות "שמור", ולא ההפך. וזה כי לפי שפירשנו למעלה כי משנה תורה קרובה אל המקבל, הם ישראל, ואילו שאר תורה קרובים הדברים* אל השם יתברך. ולכך מצות עשה, שיש להם* מעלה יותר, קרובים אל השם יתברך. ומצות לא תעשה קרובים אל המקבל, ודבר זה ידוע. ולכך אף הנשים חייבות במצות לא תעשה (קידושין כט.). אבל במצות עשה אין הנשים חייבות בכולם (שם), והבן זה. ולפיכך בדברות ראשונות כתיב "זכור", שהוא מצות עשה. אבל בדברות אחרונות כתיב "שמור", שהוא לא תעשה.
8
ט׳ומה שתמה הרמב"ן ז"ל (שמות כ, ח), אחר ש"זכור" ו"שמור" שניהם נאמרו מפי הגבורה (שבועות כ:), למה לא נכתבו שניהם בלוחות. דבר זה אין קשיא כלל, כי אף על גב ש"זכור" ו"שמור" נאמרו בדבור אחד, אין לכתוב בלוחות רק דבור "זכור", כשם שלא נזכר בפרשת יתרו רק "זכור" בלבד, מטעם שהתבאר. רק* שאין "זכור" בלא "שמור" עמו. ויראה כי לדעת רבותינו ז"ל, כתב בלוחות שניות דברות אחרונות שבפרשת ואתחנן, ולא ראשונות שבפרשת יתרו. מפני שהלוחות השניות היו מעשה משה, ולכך ראוי לכתוב שם "שמור" אשר הוא במשנה תורה. וזהו אמרם (ב"ק נד:), מפני מה לא נאמר "טוב" בדברות ראשונות, שלא יאמרו פסקה טובה חס ושלום מישראל. ואם לא היה "טוב" בלוחות שניות, כל שכן יאמרו חס ושלום אין טובה לישראל, אחר שאין בלוחות שניות "טוב". וכן מוכח לפי הפירוש אשר אמרנו למעלה כי לא נאמר "טוב" בלוחות ראשונות מפני שהיו "מעשה אלהים" (שמות לב, טז). ומזה נלמד כי הלוחות השניות, שהיו מעשה משה, נאמר בהן "טוב". כך יראה דברי חכמים, ואין ספק בזה כלל.
9
י׳ועוד נראה, כי לכך לא כתב בדברות ראשונות 'זכור ושמור' ביחד, מפני שבא לומר כי יש אל מצות השבת שתי מדרגות זו על זו; האחת היא "שמור", ויותר מזה "זכור". ואילו נכתבו ביחד, לא היה זה רק ענין אחד, לא שני דברים. וזה שרמזו חכמים במדרש (שו"ט תהלים צב, א), כל ענינה של שבת כפול; קרבנה כפול - שני כבשים. עומרה כפול - שני עומרים לאחד. עונשה כפול - "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד). שכרה כפול - "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ר' ישעיה נח, יג). אזהרתה כפול - "זכור" ו"שמור". וכל זה סוד אחד, מורה על מדרגת השבת, והוא ידוע למבין. ואילו נכתב ביחד, לא היה כאן כפול, רק עשה ולא תעשה, והבן זה.
10
י״אובדבור "שמור" נאמר (דברים ה, יב) "כאשר צוך", ולא נאמר זה בדבור "זכור". והטעם כמו שאמרנו, כי משנה תורה היא תוספת ביאור, ו"כאשר צוך" הוא תוספת ביאור לומר במרה אפקידו, כמו שיתבאר בסמוך כי שבת וכבוד אב ואם במרה אפקידו. ונכתב זה במשנה תורה, כמו שיתבאר.
11