תפארת ישראל מ״וTiferet Yisrael 46
א׳"ויאמר ה' אל משה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'" (שמות כ, יט). ביאור הכתוב, אחר שהוא יתברך בעצמו דבר עמכם מבלי שום אמצעי, אם כן אל תחשבו שהוא יתברך בשמים, ואין לו עסק חס ושלום בארץ, ואם* יעשו* אלהי כסף בארץ (שמות כ, כ) אין זה מעוט מן מציאות השם יתברך, שהוא מסולק חס ושלום מן הארץ. ולכך הקדים לומר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", שאני בשמים וכבודי בארץ. ולפיכך אם אתם עושים בארץ אלהי כסף ואלהי זהב, הרי זה מעוט מציאותו יתברך, שהוא יתברך הכל.
1
ב׳אמנם בגמרא במסכת ע"א (ע"ז מג:) דרשוהו מלשון "אתי", שלא יעשה צורת האדם. ודרשו "לא תעשו אתי", לא תעשו אותי. ושם ילפינן מן "אתי" שלא לעשות צורת שמשים שבמדור עליון, כמו חיות ושרפים. וכן שמשים שבמדור התחתון, כמו חמה ולבנה. והטעם בכל אלו, כי כל אלו שהם עם השם יתברך, נבדלים מן האדם אשר הוא בארץ. ולפיכך עשייתם הוא דבר זר וחיצון, כי הצורה הזאת שייך אל השם יתברך לשמש אליו, והוא עושה אותה בארץ. וכן צורת אדם, כי היא הצורה שנראה בה השם יתברך לנביאים, והוא עושה אותה בארץ. אף אם צורת האדם היא בארץ, היינו כי הוא מעשה השם יתברך, וכיון שהוא מעשה השם יתברך, אין דבר זר מן השם יתברך שיהיה עבודה זרה. אבל הישראלי כאשר הוא עושה, נחשב זה כאילו הוא עובד אלילים, יוצא מרשות השם יתברך. וכל זה אם יעשה דמות בלבד, שלא לעבוד לו, שדבר זה אסור בלאו. ואם יעשה דמות לעבוד על ידו, אף שדעתו שהוא עובד אליו יתברך בעצמו, רק שעושה* זה.
2
ג׳ובמכילתא (שמות כ, כ) "לא תעשו אתי", רבי נתן אומר, לא תעשו אותי. שלא תאמר הרי אני עושה כמין דמות ואעבוד לו, תלמוד לומר "לא תעשו אותי". וכך הוא אומר (דברים ד, טו) "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי יש כאן שני דברים זרים ; האחד, שישראלי עושה דמות אליו, וזה הוא עבודת אלילים גמורה, אף שאינו מכוין לעבוד רק להשם יתברך, סוף סוף עושה אמצעי. וכל דבר שהוא אמצעי בינו למי שהוא עובד לו, הוא עבודת אלילים. ועלה קאמר "כי לא ראיתם כל תמונה", כלומר איך תעשה תמונה, כי לא ראיתם כל תמונה, ואתה עושה תמונה למי שאין לו תמונה. ואם כן הוא עבודת אלילים גמורה, שהרי הדמות - הישראלי עושה אותו רשות שלו, ואם כן הוא עבודת אלילים. ומה שהכתוב אומר (בראשית א, כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו", היינו שזה מעשה השם יתברך. וכיון שהוא מעשה השם יתברך, אין דבר זה יוצא מן רשות השם יתברך. רק כאשר הם מעשה האדם, דבר זה יוצא מן רשות השם יתברך. והדברים האלו מבוארים.
3
ד׳ויש שואלים בענין הכרובים שבמקדש, וכמו שאמר במדרש (פתיחתא דאיכ"ר, ט) בשעה שנכנסו שונאים למקדש, נכנסו עמון ומואב עמהם לבית קדשי קדשים, ומצאו שם שני כרובים. והיו מחזרין אותם בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדים עבודת אלילים, ראו מה מצינו להם ומה עובדים וכו'. אבל רשעים האלו סכלו, ולא ידעו השואלים, כי הכרובים שהם במקדש, כיון שצוה הקב"ה (ר' שמות כה, יח) "ועשית שני כרובים וגו'", הרי אלו הכרובים כמו כל הדברים אשר ברא השם יתברך, וסדר בחכמתו. שאין בכל הדברים שברא השם יתברך יציאה מרשותו יתברך חס ושלום. וכן אחר שהשם יתברך צוה לעשות הכרובים, איך אפשר לומר שזה הוא יציאה מרשותו חס ושלום. ואין זה אלהות אתו, כאשר אין יציאה מרשותו, כמו כל הצורות שברא השם יתברך. כי על המקדש נאמר (שמות טו, יז) "מקדש ה' כוננו ידיך". נמצא כי הכרובים הם כמו שאר דברים שברא השם יתברך. אבל אם עושה צורה זולת זה, אשר אין זה מסדר השם יתברך, דבר זה אלהות אתו. ולפיכך אמרו (מכילתא שמות כ, כ) שאם עשה הכרובים במקדש של כסף, או הוסיף עוד שני כרובים, או עשאן* בבתי כנסיות, נחשבים "אלהי כסף ואלהי זהב". ודבר זה, שכל אלו דברים אינם המצוה בעצמה, וכל דבר שאינו המצוה בעצמה, נקרא זה אלהות אתו. רק אם עשה דבר שהוא מצוה מן השם יתברך, כמו הכרובים שבמשכן*, וכן הכרובים שעשה שלמה, שהכל מיד ה' עליו השכיל את כל תבנית הבית, זה נחשב בעצמו כמו כל שאר צורות* שברא השם יתברך. ודבר זה מבואר מאד.
4
ה׳ואמר הכתוב (שמות כ, כא) "מזבח אדמה תעשה לי". פירוש, כי יש לך לעשות מזבח אדמה דוקא, מפני שהאדמה מסולקת מן החיצונית השייך לעבודת אלילים. כי העבודת אלילים היא החיצונית, כמו שהתבאר למעלה אצל דבור (שמות כ, ג) "לא יהיה לך". שהאדמה באמצע העולם, שאינה נוטה לשום צד חיצון. כי המקום צריך שיהיה מוכן אל העבודה, ואין דבר מוכן אל העבודה רק מזבח אדמה. ואמר (שמות כ, כא) "בכל מקום אשר אזכיר שמי וגו'". רוצה לומר, שאם אתה אומר לעשות אלהי כסף וזהב, שיהיו הכנה לקבל כח עליון, דבר זה אין צריך לך*, כי "בכל מקום אשר אזכיר שמי וגו'". "ואם מזבח אבנים תעשה לו וגו'" (שמות כ, כא), יש לך לעשות שלא יהיה נוטה המזבח לשום צד חיצונית של,א תבנה אותו גזית, "כי חרבך הנפת וגו'", והוא נוטה לצד שמאל, אשר שם כח החרב, ודבר זה כח חיצון. "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך" (שמות כ, כב), שלא יהיה לו חבור אל הערוה, והוא צד שני, הפך החרב. כי כאשר מניף עליו החרב, הרי המזבח נוטה אל צד החיצון לשמאל. כי דבר זה ידוע, כי החרב הוא מן השמאל, והערוה הוא מן הימין. ופירוש הכתובים האלו ברור* לכל מי שמבין דברי חכמה.
5
ו׳ואחר נתינת התורה, סמך (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים". ובמדרש (שמו"ר ל, ג) "ואלה המשפטים", מה כתיב למעלה מן הפרשה, "ושפטו את העם בכל עת" (שמות יח, כו), ואמר כאן "ואלה המשפטים", והדברות באמצעי. משל למטרונה* שהיתה מהלכת, הזיין לפניה, והזיין לאחריה. כך התורה, דינין מלפניה, ודינין מלאחריה, והיא באמצע. וכן אמר (משלי ח, כ) "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט". התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת, אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט. התורה באמצע, ודינין מלפניה, ודינין לאחריה. דינין מלפניה, שנאמר (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט". ודינין מלאחריה, "ואלה המשפטים", עד כאן.
6
ז׳ביאור זה, כי ראוי שיהיו* המשפטים אחר עשרת הדברות, להורות על מעלת התורה. כי משפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט. ודבר זה ידוע, כי אין דבר שהוא מתיחס להשם יתברך רק המשפט, דכתיב (דברים א, יז) "כי המשפט לאלהים הוא". וזה מפני כי הצדקה והחסד אפשר שיהיה גם כן בתחתונים. אבל שלא יהיו יוצאים מקו המשפט, אין זה רק אל השם יתברך, כי המשפט צריך שלא יהיה בו שנוי כלל, וזה אי אפשר לאדם. וכאשר התורה היא תוך המשפט, מורה לך שהתורה היא אלהית, שהרי "המשפט לאלהים". ומדמה דבר זה למטרונה שהולכת, והזיין לפניה, והזיין לאחריה. להורות שאינה* כמו שאר העם, כי הזיין הוא משפט, והמשפט הוא שייך למלכות. לכך מה שהתורה היא תוך המשפט, מורה לך כי התורה היא אלהית.
7
ח׳אבל עצם התורה, שהיא תוך המשפט, יש לה מדרגה יותר עליונה. כי המשפט הוא שלילת השקר מבני אדם, שלא יהיה יוצא מן המשפט הראוי להם. שאם היה עובר המשפט, היה זה עולה ושקר. אבל עצם התורה היא תקרא "טוב" (משלי ד, ב), וכמו שהתבאר למעלה. וזה שהתורה אומרת 'באיזה נתיב אני מהלכת, בדרכן של עושה צדקה, בתוך נתיבות משפט'. רוצה לומר כי עצם התורה הוא הטוב בעצמו, הן עשה הן לא תעשה; כי מצות עשה התדבקות בטוב, ומצות לא תעשה התרחקות מן הרע, שלא יאבד הטוב. ולפיכך דרכה של תורה כדרכן של עושי צדקה, שהם עצמם פועלים הטוב. והטוב הזה אינו טוב אנושי, כמו האדם שיתן לחברו מתנה, או עושה לו טוב אנושי בלבד, או טוב נמוסי. אבל הטוב של תורה הוא טוב אלהי. לכך התורה משפטים לפניה, ומשפטים לאחריה, והיא באמצע, לומר כי מדרגתה של תורה תוך המשפט שהוא לאלהים. שכל ענין התורה היא אלהית*. וכאשר תבין דברים אלו, תמצא מבואר סמיכות הפרשיות.
8
ט׳ואחר שצוה על המשפטים, אמר (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה וגו'", צוה על עשיית המשכן. ודבר זה מגלה לך על מעלת התורה, שעל ידי התורה יש לאדם חבור עם השם יתברך. ולכך* מיד אחר התורה, ציוה על המשכן, לומר כי אז ראוים שתהיה שכינה ביניהם, כיון שנתן להם התורה. והחבור הזה נתבאר בפרקים הקודמים באריכות, עיין שם ותמצא מבואר.
9
י׳ובמדרש (שמו"ר לג, א) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב), אל תעזובו המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח; יש בו זהב, ואין בו כסף. יש כסף, ואין בו זהב. אבל המקח שנתתי לכם, יש בו זהב ויש בו כסף, שנאמר (תהלים יב, ז) "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף". וכתיב (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב". יש לך אדם לוקח שדות, אבל לא כרמים. כרמים, אבל לא שדות. אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, [שנאמר] (שיה"ש ד, יג) "שלחיך פרדס רמונים". יש לך אדם לוקח מקח, ואין בני אדם יודעים מהו. אבל משכר הסרסור נודע מה לקח. כך התורה, אין אדם יודע מה טיבה, אבל משכר שלקח משה (שמות לד, כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו", נודע שכרו. ויש לך שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. בקש ללכת אל ארצו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידה היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה אי אפשר, שהיא אשתך. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור אצליכם, שנאמר (שמות כה, יח) "ועשו לי מקדש", עד כאן.
10
י״אביארו כי מעלת התורה אינו כמו שאר הדברים, שאין דבר אחד כולל הכל. כי יש לדברים מעלות מחולקות, שאין זה כזה. אבל התורה כוללת הכל, כמו שיתבאר. ולפיכך אמר 'יש לך אדם שלוקח כסף וכו". וביאור ענין זה, כי הכסף מעלתו שהוא צח ונקי מן הפסולת הרע, כדכתיב (תהלים יב, ז) "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף". ואף שגם הזהב אפשר שיהיה מזוקק, מכל מקום לא שייך כל כך זקוק, רק אצל כסף, שצבע שלו הוא צח וזך. אבל הזהב הוא אדום, ואין זה נקרא צח. וכן התורה, הדברים שבה צרופים וזקוקים, אין בהם פסולת. ודבר זה מורה שהתורה כולה טוב, אין בה צד שהוא רע, והנה יש אל התורה מעלת הכסף. והזהב יש לו מעלה מיוחדת, מה שהוא נחמד לעיני האדם, ונהנה האדם ממנו, כדכתיב (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב". ואין דבר זה שייך בכסף, כי עם זכותו - אינו נחמד למראה. והנה התורה דבריה עם זכוך וצרוף שלהם, הדברים הם נחמדים ומקובלים על השכל, ונהנים* בה עיני השכל, שהוא המקבל בהשגתו כאשר ישכיל בתורה.
11
י״בואמר שיש בתורה שדות, ויש בה כרמים. פירוש, שהשדה מגולה לפניך, כאשר אתה רואה אותה*. וכמו שדרשו בחלק (סנהדרין קב.) "ושניהם לבדם בשדה" (מ"א יא, כט), מאי "בשדה", שכל טעמי התורה גלוים לפניהם כשדה. והכרם הוא הפך זה, כי מקח הכרם מה שהוא לוקח אינו נגלה, אבל הוא נסתר, כי תכלית כוונתם על היין, שהוא נסתר בענבים*. הרי שיש לאלו שניהם מעלות מחולקות; השדה מעלתו בנגלה, והכרם מעלתו בנסתר. והתורה יש בה נגלה ונסתר. וכנגד זה מעלת התורה, מעלתה בנגלה ובנסתר. וזה כי קונה האדם בעולם הזה, מה שהוא בנגלה עתה. וקונה עולם הבא, שהוא בנסתר ואינו נראה.
12
י״גואמר 'משכר הסרסור נודע מה לקח'. פירוש, כי יש דבר שאי אפשר לעמוד עליו, שכל כך חשוב הוא. אבל משכר הסרסור, שהוא יודע המקח ביותר, ומזה נודע מעלתו של מקח. וכך התורה, לגודל מעלת התורה, אי אפשר לעמוד על התורה מה מעלתה. אבל משכר הסרסור, הוא משה, שהיה קרוב אל מדרגת התורה, ומשכרו שקבל על התורה, תדע מעלת התורה, כי משה "קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט). ודבר זה לא גרם הדבור בלבד, שהרי אף עם שאר נביאים דבר. רק שדבר עמו התורה, והתורה היא נקראת "אור", כי החכמה היא אור, הפך הכסיל אשר בחושך ילך, והחכם עיניו בראשו, הולך לאור השכל. ולפיכך נקראת התורה "אור" כמו שהתבאר, שהשכל והאור מתיחסים ביחד. וכאשר זכה משה להתחבר אל התורה, שהיא השכל האלקי, אז קבל מן הזיו והאור. כי אין ספק שהגוף, ובפרט הפנים, יש לו יחוס אל האור, דכתיב (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו". ולפיכך פני משה היו מקבלים האור והזוהר. ועוד יתבאר דבר זה.
13
י״דואמר עוד, כאשר נתן השם יתברך התורה לישראל, אי אפשר שיהיה פורש מן התורה, וכביכול הקב"ה בעצמו נלקח עם התורה. ומדמה דבר זה למלך שיש לו בת יחידית*. והמשל הזה, עם שהוא נראה פשוט, הוא עמוק מאד. וכאשר תבין המשל הזה, תדע להבין מה שציוה מיד (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כי התורה היא דרכי ה', אשר סדר השם יתברך את הנמצאים, ובפרט העם אשר בחר בו. והסדר הזה הוא סדר אחד, כי התורה היא אחת. ואם נתן לבני נח תורה מיוחדת, ונתן ג"כ לישראל תורה מיוחדת, אז לא היה אל השם יתברך חבור גמור אל אחד מהם. כי אי אפשר שיהיה חבור גמור לשני דברים מחולקים, שאם כן יהיו שני דברים ענין אחד. ודבר זה מבואר לכל מי שיש בו חכמה ומדע כי דבר זה אי אפשר. אבל התורה היא סדר אחד בלבד, שאין עוד תורה. ואם כן, צרוף וחבור השם יתברך אל התורה, שהיא אחת, צירוף וחבור גמור. שכמו שאי אפשר לומר שיהיה דבר אחד מצורף לשני דברים לגמרי, כך אי אפשר שיהיה לדבר שהוא אחד צירוף וחבור מחולק. ולכך השם יתברך יש לו צירוף וחבור גמור בלתי מחולק אל* התורה שהיא אחת. ולפיכך מיד אחר שנתנה התורה לישראל, ציוה "ועשו לי מקדש", שיהיה לו חבור מיוחד עם ישראל, כאשר יש להם דרכי ה' המיוחדים, אשר אין עוד. ודבר זה הוא גם כן אחד מן הדברים שהם יסוד ישראל, אשר נתן להם התורה, שהוא החבור הגמור לנצח נצחים, שאי אפשר שלא יוסר כלל. ודי בזה.
14