תפארת ישראל מ״זTiferet Yisrael 47

א׳במדרגת ישראל ובמעלתם העליונה שקנו והגיעו אליה כאשר קבלו התורה. בפרק קמא דע"א (ה.), אמר ריש לקיש, באו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלי הם לא חטאו, אנו* לא באנו לעולם. שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון" (שם). למימרא שאם לא היו חוטאים לא היו מולידים, והא כתיב (בראשית ט, ז) "ואתם פרו ורבו". עד סיני. ובסיני נמי נאמר שם* (דברים ה, כז) "שובו לכם לאהליכם", למצות עונה. והכתיב (שם פסוק כו) "למען ייטב להם ולבניהם". לאותם העומדים על הר* סיני. והאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (בראשית ה, א) "זה ספר תולדות אדם", מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ופרנסתיו* וכו', כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא היה* שמח בתורתו, ונתעצב במיתתו. אמר "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם*". ואמר רבי יוסי, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". לא תימא 'לא באנו לעולם', אלא 'כאילו לא באנו לעולם'. למימרא דאי לא חטאו לא מתו*, והכתב פרשת יבמות (דברים כה, ח-י), פרשת נחלת (במדבר כז, ו-יא). על תנאי. ומי כתיב קרא על תנאי, אין וכו', עד 'לבטל מלאך המות אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. הא לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהיה אומה ולשון שולטת בהם, שנאמר (דברים ה, כו) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם". הוא דאמר כהאי תנא וכו".

ב׳ודבר זה שנוי גם כן במחלוקת במדרש (ויק"ר יח, ג), אמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, באותה שעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), קרא הקב"ה למלאך המות. אמר לו, אף על פי שמניתי אותך על בריותי, אין לך עסק באומה זו. "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך" (דברים ה, כ), וכי יש חושך למעלה, והכתיב (דניאל ב, כב) "ונהורא עמיה שריה", אלא זה מלאך המות שנקרא "חושך". ונאמר (שמות לב, טז) "והלוחות מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות", אל תקרי "חרות", אלא 'חירות'. רבי יהודה, ורבי נחמיה, ורבנן; רבי יהודה אומר, חירות מן מלאך המות. רבי נחמיה אומר, חירות מן המלכיות. ורבנן אמרי, חירות מן היסורין, עד כאן.

ג׳ביאור זה, כאשר נתן השם יתברך להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר, אשר דבק בחומר ההעדר. ואין התורה השכלית כמו שכל האדם, שהוא מצורף אל החומר. ובשביל שהשכל מצורף אל החומר, לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר, ואינו נמלט מן המות. ולפיכך אלמלא* לא חטא האדם, והיה נוטה אחר החמדה והתאוה החמרית לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מן החומר, לא נגזרה על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם. וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד. ולכך כאשר חטא, ונטה אל התאוה החמרית, אז נגזרה המיתה, כי ההעדר דבק בחומר, כאשר ידוע.

ד׳וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם "אור", דכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה (וכו') [ותורה אור]", כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר. כמו שאמר במדרש (תנחומא וישב, ד) "חושך" (בראשית א, ב) זה מלאך המות. פירוש, כי מלאך המות הוא כח ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות אשר נקרא בשם 'אור'. שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר. כי בחושך, אף על גב שהדבר נמצא, אינו נחשב נמצא. וכן ההעדר נקרא 'חושך', שהרי על ידי החושך הדבר בלתי נמצא. וכאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי. ולכך אין דבק בה ההעדר.

ה׳וזה שאמר (דברים ה, כ) "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך". ביאור זה, כי אף שבכל הנמצאים דבר ההעדר שנקרא "חושך", אבל התורה אין ההעדר דבק בה. והיה הקול יוצא מתוך החושך. וכל אשר יוצא מתוך דבר אחר, אי אפשר שלא יהיה גובר עליו, שאם לא כן לא היה יוצא ממנו, שהיה ההעדר מבטל שלא היה יוצא אל הפעל. וכאשר הקול, שהוא יציאת התורה אל הפעל, שזהו ענין הקול, כאשר התבאר למעלה, היה יוצא אל הפעל מתוך ההעדר, מזה תדע כי התורה השכלית היא גוברת על ההעדר. והבן דבר זה היטב מאד. וזה שהביא רבי יוחנן שאין ההעדר דבק בתורה.

ו׳ועוד הביא ראיה, דכתיב (שמות לב, טז) "והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות", ודרשו 'אל תקרי "חרות", אלא 'חירות". ואל יהיה ענין זה דבר קטון* מה שאמרו 'אל תקרי "חרות" אלא 'חירות", והוא ענין נפלא. לומר, כי כל שכל הוא ציור שכלי. והפרש יש בין שכל האדם לתורה השכלית. כי אף שהאדם נמצא בשכלו ציור הדברים, אין דבר זה כמו שהוא ציור השכל בתורה. כי ציור שכל האדם, מפני שהוא בחומר, אי אפשר שיהיה שכל ברור, שהרי הוא בחומר. ומפני זה נאמר "חרות על הלוחות", והיה המכתב בשני עבריהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים. כי זה מורה על שכל ברור, ויש ציור וחקיקה גמורה, עד שהם כתובים משני עבריהם (שמות לב, טו). וזה מורה על רשימה ניכרת לגמרי. ודבר זה ראוי לציור התורה, שהוא כתב הלוחות, לפי שציור השכלי שבתורה הוא ברור לגמרי. ובפרט כתב הלוחות, כי למעלתם הם עוד יותר רחוקים מן החמרי לגמרי, ולכך היה כתב הלוחות בפרט משני עברי הלוחות. ודבר זה ברור מאד. ולכך דרשו 'אל תקרי "חרות" אלא 'חירות". כי דבר זה בעצמו מה שציור השכלי שבתורה הוא שכל ברור, במה שהוא נקי מסולק מן החמרי לגמרי, ואינו כמו שכל האדם שהוא עומד בחומר. ומפני זה מסולקת התורה מן החמרי, אשר בו דבק ההעדר. והוא חירות מן ההעדר, שהוא מלאך המות, שההעדר הוא דבק וכרוך בחומר. ודבר זה מבואר.

ז׳ודעת* רבי נחמיה 'חירות מן המלכיות'. שהמלכיות הם מתנגדים לישראל תמיד. וידוע כי ההתנגדות הוא מפני כי ישראל הם נבדלים, ומכחישי ה'* הם חמריים. ודבר זה כבר בארנו פעמים הרבה מאד. ומפני זה אמר, שמי שעוסק בתורה, שהוא שכל נבדל מן החומר, אין שולטין בו המלכיות, שכח שלהם חמרי, ולכך הוא חירות מן המלכיות. ודבר זה גם כן מבואר. ולדעת רבנן, אין היסורין שולטין בו. וידוע כי היסורים הם מפאת החומר בלבד, כי הצורה אין מקבלת שנוי.

ח׳ומה שסובר רבי יהודהשהוא חירות מן מלאך המות, ורבי נחמיה מן המלכיות, ורבנן מן היסורין; כי לדעת רבי יהודה, רוצה לומר חירות אף מן מלאך המות, שהוא ההעדר בעצמו. אבל דעת רבי נחמיה, דוקא מן המלכיות הוא חירות, שהמלכיות אף שהם מתנגדים לישראל, אינם בעצמם ההעדר, רק שהמלכיות* מתנגדים לישראל. ולכך דוקא חירות מן המלכיות*, ולא מן המלאך המות. ולרבנן דוקא מן היסורין, שהם מקריים. שכל היסורים הם מקריים בלבד, שהם באים על האדם במקרה, ואין המקריים יכולים לשלוט בתורה שהיא שכלית. אבל המלכיות שהמתנגד הוא בעצם, כי המלכיות מתנגדים בעצמם לישראל, אינו כך, כי אין הדבר שהוא במקרה הוא* כמו דבר שהוא בעצם.

ט׳ואפשר לפרש שכל אחד בא להוסיף ; כי לדעת מי שאומר 'חירות מן מלאך המות', אין חדוש כל כך, כי המלאך המות שולט תמיד. והתורה מבטלת דבר שהוא שולט תמיד. אבל המלכיות אינם תמידים, אין התורה גוברת על זה. ולדעת מי שאומר אף חירות מן המלכיות, כי המלכיות שולטים בעולם זמן מיוחד, ולכך אין שולטים עליו. אבל היסורים הם לפי רגע בלבד, כמו שהוא ענין המקרה לפי רגע, אינו* כך. ורבנן אומרים אף יסורים שהם במקרה לפי רגע, גם כן התורה מבטלת, עד שלא נמצא שום העדר.

י׳ועוד יש בזה דברי חכמה באלו שלש דעות. כי התורה שהיא תליתאי (שבת פח.), מבטלת אלו שלשה דברים, והבן זה. והבן גם כן סדר שלהם; תחלה קאמר* חירות מן מלאך המות, ואחר כך חירות מן המלכיות, ואחר כך חירות מן היסורין.

י״אולפיכך קאמר ריש לקיש (ע"ז ה.) 'בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאם לא חטאו הם אנו* לא באנו לעולם'. והיה סבור הגמרא מפני שכל הולדה הוא הויה, וכל הויה הוא שנוי, והשנוי הוא בדבר הוא שהוא חסר. והשלם בשביל שלימותו הוא מקויים, ואינו בעל שנוי. וכאשר קבלו התורה, אז היו שלמים מכל וכל, והיו רחוקים מן השנוי, כמו שאמרנו.

י״בומקשה והא כתיב (בראשית ה, א) "זה ספר תולדות אדם", מלמד שהראה וכו'. ובאור זה, כי אדם הראשון היה התחלה, ובכח התחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה לכל. ומפני כך הראה הקב"ה לאדם דוקא הכל, מפני שהוא התחלה אל הכל. ודבר זה באר במדרש (שמו"ר מ, ג) בפירוש "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא, ב), "מה שהיה כבר נקרא שמו" (קהלת ו, י). אמר הקב"ה, מי שהתקנתיו שיעשה המשכן, כבר קראתי שמו. "ונודע אשר הוא אדם*", עד אשר אדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא מראשו* של אדם, יש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בחוטמו, ויש בעיניו, ויש בפיהו*, ויש באזנו, ויש במלתו*, הוא מקום הנזם. ותדע לך, בשעה שהיה איוב בא להתוכח עם הקב"ה, ואומר (איוב כג, ג-ד) "מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט", הקב"ה משיבו, אתה בא להתוכח עמי, "איפה היית ביסדי ארץ" (איוב לח, ד). אמר רבי שמעון בן לקיש, אמר ליה הקב"ה, אמור לי איפה שלך, ואתה מתוכח עמי, הוי "איפה היית".

י״גופירוש דבר זה, אדם הראשון שהיה התחלה, ובכחו הכל. וידוע כי אדם הראשון יצאו* ממנו כל המין מבני אדם. ומפני כך כלל המין שיצא מן אדם הראשון דומה אליו לגמרי, כי התולדה ראוי שיהיה דומה למוליד, עד כי כל המין נחשב כמו אדם אחד. ודבר זה ידוע, כי כלל מין האדם נחשב כמו אדם אחד. וכמו שנמצאו אברים חשובים באדם, כך נמצאו במין האדם בני אדם חשובים. ולפיכך אמר כי יש תלוי בשערו, ויש בחוטמו. כי לפי ענין האברים אשר היה* לאדם הראשון, היו הפרנסים. כי כמו שיש אברים מסוימים נכרים באדם, וכך היו* אנשים מסוימים בבני אדם. וכל אחד יש לו חשיבות מיוחד. וכך היו הפרנסים שעמדו לישראל, לכל אחד היה חשיבות בפני עצמו, שהיו הפרנסים מחולקים לפי חשיבות האברים. וזה שאמר הקב"ה לאיוב, שיגיד מה מקומו, באיזה מקום היה אצל אדם הראשון.

י״דואף דבר שהוא נראה שהוא דבר והפכו, ואיך יהיה נמצא שני דברים שהם דבר והפכו מהתחלה אחת. כי רבי עקיבא היה גדול בתורה, והיה מיתתו מיתה חמורה. והם שני דברים שהם הפכים. ועם כל זה, היה הכל מן אדם הראשון. כי היה רבי עקיבא באמת מוכן לשני דברים שהם הפכים; שיהיה גדול בתורה, ושתהיה מיתתו חמורה. ודבר זה יתבאר עוד מאיזה טעם היה רבי עקיבא מוכן לשני דברים הפכים. וזה שאמר (תהלים קלט, יז) "ולי מה יקרו רעיך". כי "יקרו" משמש לב' לשונות; משמש לשון יקר כמשמעו, שהוא לשון חשיבות, על חכמתו. ומשמש לשון כבד וקשה, "יקר" בלשון ארמי כבד, וזה נגד מיתתו של רבי עקיבא. והבן זה היטב מאוד*.

ט״וומזה מוכח כי ראוי בסדר העולם שיהיו נמשכים התולדות כאשר סדר השם יתברך בתחלת בריאת העולם. ועוד מוכיח (ע"ז ה.) מהא דאמר רבי אמי 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' כחז"ל. ואם כן מתחלת בריאת העולם סדר השם יתברך כמה נשמות ראויים להבראות, כאמור. ודבר זה בארנו בחבור נצח ישראל, ואין כאן מקומו. ומתרץ, שאלמלא שחטאו אבותינו, היינו כאילו לא באנו לעולם. ודבר זה לגודל מעלת אותו דור המקבלים התורה, והיו חיים וקיימים, ולא* היו הדורות שבאו אחריהם נחשבים לכלום. והתבאר לך בזה מדרגת ישראל העליונה שהגיעו אליה בקבלת התורה.