תפארת ישראל ס״בTiferet Yisrael 62
א׳התבאר לך כי מצות - שכר שלהם בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:). וכך אמרו ז"ל במקומות הרבה, עד שנראה שזה מסקנת הגמרא*, דבסוף חולין (קמב.) לא הביא שם רק דעת זה שסובר שכר מצות בהאי עלמא ליכא. והתבאר לך טעם זה שאין ראוי שיהיה שכר מצות בעולם הזה. מכל מקום אל תטעה לומר שכשם ששכר מצות בהאי עלמא ליכא, כמו כן שכר למוד התורה בהאי עלמא ליכא, כי דבר זה אינו. שכן אמרו (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא; גמילות חסדים, כבוד אב ואם, והבאת שלום, ותלמוד תורה כנגד כולם. הרי כי שכר התורה הוא שאוכל פירות בעולם הזה.
1
ב׳והטעם כמו שמפרש שם (קידושין מ.) אמתניתין דאלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם וכו'. ומפרש שם הטעם דכתיב (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב. אלא טוב לשמים וטוב לבריות, כמו מצות גמילות חסדים, כבוד אב ואם, והבאת שלום, מצות אלו יש להם פירות. וזה כי גוף המצוה הוא מה שעושה רצון השם יתברך, אשר צוה אותו לעשותה* בעצמה, והפירות הם* שהוא טוב לבריות, דבר זה הוא פירות המצוה. כי עיקר המצוה הוא דבר אלקי, ואינו טוב עולם הזה, כמו שהתבאר. רק מה שיש במצוה שהוא טוב לבריות* בעולם הזה, דבר זה פירות המצוה הוא, נמשך מן הגוף המצוה. ומפני שהפירות הם מה שהוא טוב לבריות בעולם הזה, לכך אוכל פירותיהם בעולם הזה. והתורה גם כן יש לה פירות, כי התורה בפרט עושה פירות, כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה (קידושין מ:), ולכך אין דבר שיש לו פירות כמו התורה. ויותר מזה, כי בתורה נברא העולם, וכל העולם פירות התורה, כמו שיתבאר.
2
ג׳אמנם מה שאמר 'ותלמוד תורה כנגד כלם', כי אלו שלשה דברים, שהם גמילות חסדים, כבוד אב ואם, והבאת שלום, הם שלשה דברים מחולקים, שאין זה כזה. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה', כי אין הטובות שהוא טוב לבריות הם שוים, אבל הם מחולקים. כי גמילות חסד הוא* שעושה על צד החסד. אבל כבוד אב ואם הוא הפך זה, שהדין מחייב דבר זה שיהיה האדם מכבד את הוריו. וכבר הארכנו למעלה (פמ"א) בדבור "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) גודל החיוב שיש בזה, עד שאף עכו"ם*, שאין להם התורה, מקיימין מצוה זאת. השלישי, הבאת שלום, הוא כמו ממוצע בין שני אלו דברים. שהוא מצד מה דין, ומצד מה חסד*, עד שאינו חסד גמור, ואינו דין גמור. וזה כי אין בדין הגמור שיהיה עושה שלום בין הבריות, אבל מצד מה הוא מוטל עליו וראוי לעשות, במה ששנאוי המחלוקת, וכל אדם ראוי שיהיה שונא דבר שהוא רע, ויעשה שלום. הנה הבאת שלום ראוי שיעשה, אבל אינו דין גמור, ואינו חסד גמור. הנה אלו כוללים כל החלקים; אם דבר שהוא עושה על צד החסד הגמור, או דבר שהוא עושה על צד הדין הגמור, או כמו דבר שהוא ככמו אמצעי בין שני דברים שהם שני הקצוות. ומפני חלוק שלהם, הם מחולקים בשכר שלהם, כפי מה שהם מחולקים.
3
ד׳ואמר שבתלמוד תורה נוטל שכר כנגד כולם. וביאור זה, כי התורה יש בה כל שלשה דברים; כי התורה תקרא 'משפט', מצד שכל דבריה הם במשפט. ואם יעבור דבר אחד מן התורה, נקרא עובר משפט. ונקראת גם כן חסד גמור, כדכתיב (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". והיא גם כן שלום, וכדכתיב (ר' משלי ג, יז) "כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ולפיכך התורה כוללת שלשתן. וכאשר תדע*, תבין כי התורה שקולה נגד אלו שלשה דברים, ואין להאריך.
4
ה׳ובירושלמי דברכות על הך משנה, אמרו 'ותלמוד תורה כנגד כולם', רבי ברכיה ורבי חייא דכפר תחומין; חד אמר, העולם הזה אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה. וחד אמר, אפילו כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה, עד כאן.
5
ו׳וביאור זה, כי במה שהתורה היא השכל הגמור, והשכל מתעלה על הגשמי, ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שהיא שכלית. ואין שייך בשכל חלק כלל, ולכך אמר כי דבר אחד מדברי תורה יותר מכל העולם. שאין לומר שהעולם בכללו יותר נחשב - במה שהוא כל העולם - מן דבר אחד בתורה, כי אין ערך לדבר שהוא גשמי אל השכלי, כי הם דברים שאינם מתיחסים. ואף אם הוא דבר אחד, סוף סוף הוא שכלי. ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שאין ערך לגשמי אל השכלי.
6
ז׳וחד אמר אפילו כל המצות שבתורה אינם שוים לדבר אחד מן התורה, במה שהמצות הם נעשים על ידי כלים גשמיים, כמו שהארכנו למעלה (פי"ד) על פסוק (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". ולפיכך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מן התורה, במה שפעל המצות על ידי פעל גשמי, שאין ערך לגשמי אל השכל. ולכך 'תלמוד תורה נגד הכל', ודבר זה מבואר.
7
ח׳אמנם בגמרא שלנו בפרק קמא דמועד קטן (ט:) אמרו, כתיב (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", ומשמע אבל חפצי שמים ישוו בה, וכתיב (משלי ח, יא) "וכל החפצים לא ישוו בה", ואפילו חפצי שמים נמי. ומתרץ, כאן במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים, עד כאן. וביאור זה, כי אף שהתורה יותר במעלה, כמו שהתבאר במה שהתורה היא שכלית, מכל מקום המצוה המעשית יותר ראוי שתעשה, כי המצוה היא מעשה אנושי, ויותר קרובה אל האדם שמחוייב לעשותה, מן התורה השכלית. ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה* על ידי אחרים, המצוה קודמת, שהיא קרובה אל האדם. אך אם יש כאן מי שמכניס את הכלה לחופה, יותר טוב שילמוד תורה, שהוא יותר במעלה, ותהיה המצוה נעשית על ידי אחר, כמו שהתבאר שהתורה היא על הכל. אבל אם אין כאן מי שמכניס את הכלה לחופה, ויהיה כאן חסרון מצוה, שאין כאן מכניס הכלה לחופה, המצוה יותר קודם, כי יהיה* כאן חסרון מצוה. כי אף אם התורה מעלתה יותר, אין כל כך חסרון כאשר הוא חסר מעלה השכלית, כמו כאשר הוא חסר המצוה שהיא קרובה אל האדם, וצריך לה יותר, יש כאן חסרון. ודבר זה מבואר. מכל מקום מצד המעלה תלמוד תורה הוא על הכל, ועל זה אמר 'ותלמוד תורה כנגד כלם', ולכך נוטל שכר נגד הכל.
8
ט׳ומכל מקום התבאר כי מה שנאמר על המצות 'שכר מצות בהאי עלמא ליכא' [קידושין לט:), בזה הכלל לא תכנס* התורה, כי היא מכלל הדברים שיש להם פירות, שראוי שיהיו אוכלים פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. ואיך לא יהיה לתורה פירות בעולם הזה, הנה כל העולם הזה הוא פירות התורה.
9
י׳ובפרק ארבעה (ד)נדרים* (לב.), אמר רבי אלעזר, גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". וביאור ענין זה, כי התורה היא שכלית, ומדרגתה על עולם הגשמי, כמו שהתבאר. ואם אין התורה, שהיא מתעלה על עולם הגשמי, אין קיום אל העולם שהוא למטה מן התורה. וזה שאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ובשביל כך התורה מקיימת ומעמדת העולם הגשמי, כמו כל דבר שהוא עליון מעמיד ומקיים דבר שהוא למטה ממנו במדרגה. ועוד, כי כל סדר עולם נמשך אחר התורה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא העולם. הרי לך כי סדר* העולם נמשך אחר התורה, ומתחייב סדר העולם מן התורה. ולכך "אם לא בריתי" שהיא התורה, "חקות שמים וארץ לא שמתי".
10
י״אובפרק כיצד מעברין (עירובין נד.), אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) "כי לוית חן הם". חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "לראשך". חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "וענקים לגרגרותיך". חש בבני מעיו* יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "ושקוי לעצמותיך"*. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב) "ולכל בשרו מרפא". אמר רבי יהודה בריה דרב חייא, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; אדם נותן סם* לחבירו, יפה לזה, וקשה לזה. והקב"ה נותן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא", עד כאן.
11
י״בביארו בזה, אם הולך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה. שהתורה במה שהיא סדר המציאות, וכאשר יעסוק בתורה יש לו חבור ודבוק אל סדר המציאות, והוא השומר אותו מכל רע, שלא יבא עליו דבר חוץ מן הסדר. וזה שאמר המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שיתחבר אל סדר המציאות, ויהיה נשמר מן רע, שהוא חוץ לסדר המציאות. כי ההולך בדרך צריך לויה, מפני כי הוא פורש מן הישוב שהוא עצם המציאות*, כי "לא לתוהו* בראה רק לשבת יצרה" (ר' ישעיה מה, יח), וההולך בדרך הרי פורש מן הישוב אל* אשר הוא בלתי מיושב. ומפני כי אין המציאות שם כלל, יש לו לחוש שיבא אל העדר מציאות*. ולכך אמרו (קה"ר ג, ב) כל הדרכים בחזקת סכנה, מפני* שאין שם ישוב, וצריך לויה שיתחברו אליו אנשים, עד שלא יהיה יחידי. ולפיכך אמר שאם אין לו לויה יעסוק בתורה, שאז בודאי לא יהיה בסכנה.
12
י״גואמר אחר כך 'חש בראשו יעסוק בתורה'. כאשר הגיע אליו* דבר יוצא מן הסדר הראוי, והוא חש בראשו, שזה הוא יציאה מן הסדר, וכאשר יעסוק בתורה, שהוא סדר המציאות, דבר זה יחזיר אותו לסדר הראוי. ומפני כי הראש הוא האבר החשוב, שבו השכל, ומפני זה הוא ראש וראשון אל התורה. וכאשר בו יציאה מן הראוי, כאשר מתחבר אל התורה, שהוא סדר המציאות, חוזר אל הסדר הראוי. ואמר אחר כך 'חש בגרונו יעסוק בתורה'. הגרון הוא כלי הקול, כמו שהראש הוא כלי השכל. וכבר בארנו זה בחבור גבורות ה' (פס"ד) אצל* "ולא יהגו בגרונם" (תהלים קטו, ז) ענין הגרון, שהוא כלי הקול, שהוא אחרון לכל הכחות, כמו שנתבאר שם. ורצה בזה, כי לא דבר זה בלבד הראש, מפני מעלתו שבו השכל, הוא קרוב אל סדר המציאות, הוא* התורה, וכאשר יש בה יציאה מן הסדר, שיש שנוי בראש, אז התורה שהיא סדר המציאות, כאשר יתחבר האדם אליה ראוי שיהיה מחזיר אותו אל הסדר. אלא אף כאשר יש יציאה בגרון, שהוא יותר רחוק, כאשר בו יציאה מן הסדר, כאשר יתחבר בתורה שהוא סדר המציאות, חוזר אל הסדר. כי על ידי שהוא מתחבר אל סדר המציאות, ימשך הסדר אף אל כח זה.
13
י״דואמר 'חש בבני מעיו* יעסוק בתורה'. ורצה בזה, לא בגרון בלבד שיש בו מעלה, שהרי הוא כלי להוצאת הקול, שממנו הדבור לאדם שהוא שכלי, ויש בקול קירוב מה אל השכלי. אלא אף אם חש במעיו, שהם עוד יותר רחוק מן הגרון, ואף אם שנוי בבני ממעיו שהם יוצאים מן הסדר, כאשר יתחבר אל התורה שהיא סדר המציאות, חוזר האדם אל הסדר הראוי. ולא בבני מעיים בלבד, שאף אם רחוקים מן השכלי, מכל מקום הם כלי החיות, שהרי החיות תלוי בבני מעיים. ואם נקבו בני מעיים לא יוכל לחיות, ולפיכך אינם כל כך רחוקים. אלא אף אם חש בעצמותיו, שהעצמות אין בהם מה שנמצא בבני מעיים, ואם חש בעצמותיו ויש בהם שנוי מן סדר המציאות, כאשר יתחבר האדם אל התורה שהיא סדר המציאות, נמשך הסדר עוד יותר עד העצמות, אל סדר הראוי, כאשר יתדבק בתורה שהיא סדר המציאות.
14
ט״וואמר 'חש בכל גופו יעסוק בתורה'. רצה בזה, לא זה בלבד כאשר חש בעצמותיו, דסוף סוף העצמות הם עיקר בנינו של אדם, שהגוף נסמך על העצמות, והם חוזק בנינו של אדם, אלא אף אם חש בכל גופו, שאין כל דבר זה בו, כאשר יתחבר אל התורה שהיא סדר המציאות, יחזור אל הסדר הראוי. ועל זה אמר רב יהודה, 'שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם נותן לחבירו סם, יפה לזה, ורע לזה'. מפני שיש באדם חלקים מתחלפים, שאין זה כזה, ולא תמצא דבר אחד שהוא טוב לשני דברים מתחלפים. אבל השם יתברך נתן תורה לישראל, והיא סם החיים לכל גופו, שאין התורה רק סדר המציאות, ולכך על ידי התורה הכל הוא עומד בסדר שלו. ואם יש יציאה מן הסדר הראוי, הכל הוא חוזר אל הסדר על ידי התורה שהיא סדר המציאות. והבן הדברים.
15
ט״זויש שואלים, כי דבר זה לא נמצא, שכמה הם חולים, ולא מועיל להם למוד התורה. כי דבר זה לא קשיא, כי לא אמר רק 'חש', והיינו קודם שחלה, אבל נפל* למשכב, צריך כאן זכות גדול לשנות הטבע, והוא כמו נס, ואין כל אדם זוכה לנס גמור, וזה פשוט.
16
י״זומעתה תוכל להבין מה שלא אמר 'חש בכל גופו יעסוק בתורה' בלבד, ויהיה בכלל זה הראש והגרון. שזה אין קשיא, מפני שבא לומר שלפי מעלת האברים הם קודמים אל קבלת הסדר.
17
י״חהנה בארנו לך כי התורה בפרט מיוחדת, במה שהתורה היא קיום וסדר, כמו שבארנו. ולא באנו לבאר שכר התורה בעולם הזה ובעולם הבא, כי לדבר זה אין קץ וסוף. רק בשביל שהתבאר כי שכר מצות אינו בעולם הזה, בארנו שאין משתתף בזה תלמוד תורה.
18