תפארת ישראל ס״דTiferet Yisrael 64

א׳אחר אשר אמרנו כי התגין שבתורה באים לדרוש תלי תלים* הלכות, יש לשאול מה שאמרו בפרק כהן גדול (סנהדרין כא:), אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא, בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, וחזר וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי*. מאן הדיוטות, אמר רב חסדא, כותאי. מאי כתב עברית, אמר רב חסדא כתב ליבונאה. תני רבי יוסי אמר, ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו, אלמלי* לא קדמו משה. במשה הוא אומר (שמות יט, יג) "ומשה עלה אל האלקים". ובעזרא* אומר (עזרא ז, ו) "הוא עזרא עלה מבבל". מה עלייה האמור כאן - תורה, אף עלייה האמור להלן - תורה. במשה אומר (דברים ד, יד) "ואותי צוה ה' בעת ההיא וגו'", בעזרא הוא אומר (עזרא ז, י) "כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' אלקיו". ואף על פי שלא נתנה על ידו, נשתנה על ידו הכתב, שנאמר (עזרא ד, ז) "וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתרגם ארמית". וכתיב (דניאל ה, ח) "לא כהלין כתבא למקרי ופשרא להודעה למלכא"*. וכתיב (דברים יז, יח) "וכתב את משנה התורה הזאת", כתב הראוי להשתנות. למה נקרא אשורית, שעלה עמהם מאשור. תני רבי אומר, בתחלה בכתב הזה ניתנה תורה לישראל, וכיון שחטאו נהפך להן לרועץ. כיון שחזרו, החזירו להם, שנאמר (זכריה ט, יב) "שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך". למה נקראת* אשורית, שמאושרת בכתב. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא, שאמר משום רבי אלעזר המודעי, כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר (שמות כז, י) "ווי העמודים", מה העמודים לא נשתנו, אף ווים לא נשתנו. ואומר (אסתר ח, ט) "אל היהודים ככתבם וכלשונם", מה לשונם לא נשתנה, אף כתבם לא נשתנה, עד כאן.

ב׳ואם כן, לפי דעת מר זוטרא שהתורה נתנה בכתב עברי, קשה, הרי לכתב עברי אין תגין. ובלא זה קשיא, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי, דהא אמרינן בפרק הבונה (שבת קד.), אמר רב חסדא, מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, ודבר זה לא תמצא רק בכתב אשורית. ועוד הקשו על זה, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי, ועזרא היה משנה הכתב, ואיך אפשר זה, והלא כתיב (ויקרא כז, לד) "אלה המצות", ואמרו ז"ל (שבת קד.) שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואפילו אותיות מנצפ"ך אמרו בפרק קמא דמגילה (ב:), אמר רבי ירמיה, ואי תימא רבי ירמיה ברבי אבא, מנצפ"ך צופים אמרו. ותסברא, והכתיב "ואלה המצות", מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, עד כאן. הרי אפילו אותיות מנצפ"ך אין שנוי בהם, כל שכן הכתב לגמרי.

ג׳אמנם קושיא זאת לאו כלום היא, דכיון דכתיב (דברים יז, יח) "וכתב את משנה התורה הזאת", הרי כאילו אמרה תורה בפירוש שיש לשנות הכתב אחר כמה דורות, ולא שייך בזה "אלה המצות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר, כי אין דבר זה חדוש, כיון שכתוב* בתורה. וכמו כן ש"לא תסוב נחלה ממטה למטה" (במדבר לו, ט), ודרשו מן המקרא (תענית ל:) שלא שייך זה רק ליוצאי מצרים. וכי בשביל זה נאמר שיש שנוי לתורה, דבר זה אינו כלל. וכן בדבר זה מה ששינו הכתב, לא נקרא זה שנוי, כיון שכתוב בתורה*.

ד׳לכן בעל העקרים שהאריך בדבר זה, ורצה להוכיח מזה שאפשר שמצוה אחת מן התורה תהיה* בטלה, כמו שנשתנה הכתב, שמתחלה היה הכתב עברי, ולבסוף נשתנה לכתב אשורית*. דבר זה דברי הבאי, וצריך הוא כפרה על דבור זה. ולא מצאתי דבור זר כמו זה, שיאמר שתהא מצות התורה בטילה. רק נאמר כי מתחלה לא היה המצוה רק לזמן מה, כל זמן שלא גלו ישראל. וכי נאמר בשביל שנאסר להם בשר תאוה במדבר, ואחר כך הותר להם בשר תאוה, (וכך המצוה) נאמר* בזה שמצוה אחת בטלה. דבר זה אין לומר כלל. רק נאמר שכך היה המצוה מתחלה, שכל ימי היותם במדבר נאסר להם בשר תאוה. וכך המצוה הזאת, שהתורה בכתב עברי, הוא כל זמן היותם על הארץ היה הכתב כתב עברי. וכל דבריו של בעל עקרים אין בהם ממש.

ה׳וכך מה שהביא ראיה ממה שכתוב (שמות יב, ב) "החדש הזה ראשון לחדשי השנה", שיהיה חשבון שלנו לניסן, שיהיה ראשון יותר ממה שאנו מונים לחדשים אחרים. ועתה אין אנו מונים לניסן, רק כל חדש שמו עליו. ופירש הוא כאשר היו בבבל התחילו בזה. וסמך זה על דברי הגמרא שאמרו (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב) שמות החדשים העלו* אותם מבבל. ומזה הביא ראייה כי מצוה אחת נשתנה. ודבר זה בודאי הבאי, כי אין הפירוש שלא למנות רק מניסן, שלא יאמר כי בחדש תמוז נעשה דבר זה, או ההלואה הזאת נעשה בחדש אלול שנת כך וכך. כי דבר זה אינו כלל. אבל הפירוש הוא, כאשר יבאו* למנות החדשים בשם 'ראשון' ו'שני', אז אל ימנה תשרי 'ראשון'. אבל אם לא בא למנות החדשים בשם 'ראשון' ו'שני' כלל, רק יאמר כי ההלואה נעשה בחדש כסליו שנת כך וכך, אין זה דבר. ובלא זה כל איש מבין מפרש כך. וכך הוא דעת הרמב"ן ז"ל (שמותיב, ב). לא כמו שהבין בעל העקרים, שרצה לומר כי מצוה למנות החדשים מניסן, ולא בענין אחר. ומעתה התבאר לך, כי אף אם היה הכתב מתחלה כתב עברי, ואחר כך נשתנה לכתב אשורי, אין כאן שנוי מצוה כלל. כיון דכתיב "וכתב את משנה התורה". אף בודאי אם רודפי הפשט לא יודו בדרשה כמו זאת לדרוש "וכתב את משנה התורה" כתב הראוי להשתנות, הנביאים כמו עזרא, הוא שידע* פירוש הכתוב והדרש שלו. כי כבר בארנו בחבור באר הגולה ענין דרשות אלו, שאם שנראים רחוקים, הם קרובים בעצמם.

ו׳ואולי יקשה לך טעם הדבר, שיהיה שנוי לכתב, ולמה לא יהיה להם הכתב כאשר היה להם כבר. כי דבר זה אין קשיא, מאחר כי שם 'עברים' עליהם קודם, כדכתיב (שמות ז, טז "ה' אלקי העברים שלחני אליכם", וכן הרבה. ולכך הכתב, שהוא התחלה, כי קודם הוא הכתב ללשון, שמתחלה האות, ואחר כך מתחבר ממנו הלשון. וראיה לזה, כי תמצא אות בלא לשון. ולכך כאשר לא היו ישראל במקום שהיו בהתחלתם, נשתנה הכתב שהוא ההתחלה. אבל הלשון היה לשון הקודש, כפי מה שראוי לישראל להיות להם לשון מיוחד, במה שהם אומה מיוחדת בקדושה, לכך היה להם לשון הקודש. רק הכתב, שהוא התחלה, היה להם כאשר היו ישראל במקום שהיו בתחלה. אבל כאשר הוגלו לאשור, לא היה להם התחלתם*, לכך נשתנה להם הכתב, המורה על ההתחלה.

ז׳ועוד כי הכתב הוא יותר עליון מן הלשון, שהוא לאדם. ולכך מתחלה לא הגיעו אל המדרגה להיות להם כתב אשורי, שנקרא כך שהוא מאושר באותיות. ולבסוף הגיעו אל זה על ידי עזרא, שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו, רק שהקדימו משה וניתנה התורה על ידו, כדבסמוך. ועל ידו הגיעו ישראל למדרגת הכתב. והוא דבר מופלג עמוק איך הגיעו ישראל למעלה העליונה הזאת, שהיה להם הכתב המאושר על ידי עזרא. ומכל מקום היה הלשון שלהם ארמי, במה שהיו ישראל בתוכם מדברים עמהם. וכאשר עלו מתוכם, היה להם הכתב שהוא ראוי להם, שהוא כתב אשורי, ולשון הקודש. הרי הדברים מבוארים מאד מאד שהכל הוא כסדר לגמרי בלי שנוי, וראוי להיות. והדברים האלו עמוקים מאד מאד* מה שהיה השנוי הזה על ידי עזרא.

ח׳ואולי תשאל, למה ספרים נכתבים בכל לשון אליבא דרבנן, דפליגי עליה דרשב"ג בפרק קמא דמגילה (ח:), ואילו בכתב הכל מודים שצריך אשורית, ואם לא כתב בכתב אשורית פסול. זה לא קשה*, כי התורה היא תורה שבכתב, ולפיכך צריך שיהיה הכתב כמו שראוי, דהיינו כתב אשורי. אבל הלשון, שאינו תולה במה שהוא תורה שבכתב, לכך כל הלשונות כשרים לזה על דעת חכמים, ודי בזה.

ט׳ותני רבי יוסי, ראוי היה עזרא וכו'. פירוש, שהיה מוכן לזה מצד עצמו שתנתן התורה על ידו, רק שכבר יצא הדבר לפעל על ידי משה. ומפני שההכנה היה לעזרא לקבל התורה, ולהיות מתעלה מן החמרי ומתדבק במעלה העליונה השכלית. ולכך כשם שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלהים", העליה הזאת מן החמרי להתדבק בשכלי. וכן כתוב בעזרא (עזרא ז, ו) "הוא עזרא עלה מבבל". פירוש, כי היה לו עליה מבבל. כי כל חוצה לארץ מיוחס לחמרי, וארץ ישראל מיוחס אל השכלי, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין מט:) עשרה קבין של חכמה ירדו* לעולם; תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם. ולכך היה עזרא מתנועע אל מקומו הראוי לו, שהוא ארץ ישראל, מיוחד לחכמה ולתורה, כמו שהיה מיוחד הר סיני שיקבל משה שם חכמת התורה. וראוי שיהיה ביאה שניה שעלו מבבל, כמו ביאה ראשונה שעלו ממצרים (ברכות ד.). כי הדברים האלו מתדמים ומתיחסים, שהעלה אותם הקב"ה מתוך האומות לרשות עצמם. ולפיכך, כמו שהיה להם משה בביאה ראשונה, ואותו שהעלה אותם ממצרים נתן השם יתברך על ידו התורה, והעלה אותם גם כן אל מדרגה השכלית, דבר* זה ראוי לעזרא גם כן. וזהו שדרשו, אצל משה כתיב "ומשה עלה אל האלהים", ובעזרא כתיב "הוא עזרא עלה מבבל". מה התם - תורה, שהעלם עד המעלה השכלית. וכן מה שכתוב "הוא עזרא עלה מבבל", רוצה לומר העלה אותם מפחיתות החמרי, עד שהיו מתדבקים במעלה השכלית. ופירוש זה נכון מאד, רמזו אותו חכמים בחכמתם. ומכל מקום*, 'אף על גב שלא נתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב'. ופירוש זה כמו שאמרנו (ד"ה ואולי יקשה), כי ראוי היה בימי משה שיהיה להם כתב עברי, כי התחלת ישראל עבריים, לכך אין ראוי שיהיה הכתב רק עברי. וכאשר הוגלו לאשור*, הוסר הכתב העברי שהיה להם מפני שהתחלתם עבריים, והרי הגיע שנוי להם. ולכך נשתנה הכתב על ידי עזרא. או בשביל שלא הגיעו למעלת הכתב של אשורי עד שבא עזרא, כמו שפרשנו למעלה (ד"ה ועוד כי).

י׳אבל רבי אומר כי התורה נתנה בכתב הזה לישראל, רק כאשר חטאו ויצאו מן הסדר הראוי, גם הכתב בטל מהם, ונשתנה הכתב שלהם. כי אין ספק שהכתב מתיחס לכל אומה. שכל אומה יש לה כתב מיוחד, ואין כל האומות משתמשים בכתב אחד, כי הכתב מתיחס לכל אומה ואומה. וכתב אשורי הזה שהוא מאושר באותיות, מתיחס לאומה הקדושה. ולפיכך כאשר חטאו, ולא היה להם מעלתם אשר היה להם קודם, נשתנה הכתב, ונטל מהם. וכיון שחזרו, החזיר להם הכתב. והבן למה נשתנה הכתב, ולא הלשון, כי הכתב יש לו מדרגה יותר מן הלשון, שהוא לאדם, ולכך נשתנה הכתב שלהם.

י״אורבי שמעון אומר, כתב זה לא נשתנה כלל, שנאמר (שמות כז, י) "ווי העמודים". פירוש, מאחר שקרא הכתוב היתדות "ווים", מפני שעשוים כוי"ו, דאם לא כן למה נקראו* בלשון "ווים", אלא מפני שהיה היתד* התחוב בעמוד עשוי כמו וי"ו. וכמו שלא נשתנה שם עמוד, שלא נקרא בשם אחר מעולם, כך לא נשתנו היתדות, שיקראו בשם אחר. ואם היה שנוי אל הכתב, שלא היה צורת וי"ו בכתב, אם כן לא היה נקרא שם היתד 'וי"ו', כיון שלא היה להם כתב הזה. ולכך מוכרח שלא נשתנה כתב שלהם.

י״בהרי לפי דברי הכל אין כאן שנוי כלל, כי איך חס ושלום יעלה על הדעת שיש שנוי למצות התורה, שאפילו היו"ד מן "שרי"* אין לה בטול עולמית, כל שכן ש[לא] יהיה שום שנוי במצוה אחת, או בדקדוק אחד מן התורה. ולפי דברי הכל הכתב שבלוחות הוא כתב אשורית. שכבר אמרנו כי לא נחלקו אלא בכתב של ישראל, מפני שבכתב של ישראל ראוי שיהיה עברי מן הטעם אשר אמרנו. אבל כתב הקב"ה, שכתב הלוחות, שנאמר (שמות לד, א) "וכתבתי על הלוחות וגו'", אין ספק שהיה הכתב בכתב משובח. שכן היה גם כן כתב שכתב המלאך, שלא היו יכולים לקרותו, כתב אשורי. ולכך בודאי הכתב הזה שכתב בו הקב"ה הלוחות, היה כתב המאושר. ולא פליגי רק בכתב שכתבו ישראל, אם היה ראוי שיהיה הכתב עברי. אבל כתב שכתב הקב"ה, אין ספק שנכתב בכתב המאושר, ובזה אין ספק. ומעתה מה שאמרו (שבת קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אין קשיא כלל, כי "הלוחות מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז), ואיך לא יהיה בכתב המאושר והנכבד.

י״גוכך מה שאמרו ז"ל (מנחות כט:), כשעלה משה לרקיע, היה מוצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות וכו', עד מי מעכב על ידך וכו', עד אדם אחד שיהיה בסוף כמה דורות, ויהיה דורש על כל קוץ תלי תלים הלכות. ואפילו אם נאמר שאלו הכתרים אינם שייכים לשום כתב, רק לכתב המאושר, אין קשה, שהקב"ה היה קושר כתרים לאותיות התורה שכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, והיה בודאי כתב המאושר. שאין הכתב ההוא, שהוא כתב אלקים, כתב אחר, רק כתב המאושר*. ולא עלה על דעת אחד מעולם [לומר אחרת]. רק מחלוקת שלהם בכתב האדם, ולא בכתב שכתב הקב"ה. ואין להקשות אם כן תהיה התורה שהיא לישראל חסירה תגין, שמהם נדרשים כמה הלכות. אין זה קשיא, כיון דכתב עברי אין בו תגין, אין מעכב, ודבר זה מבואר.

י״דאבל לפי הנראה, כי התגין האלו אינם מגוף הכתב, כיון שאמר ש'הקב"ה היה קושר כתרים לאותיות', אם כן אין הכתר ההוא מגוף האות, רק שהקב"ה הוסיף לאותיות התורה. וכמו שאפשר לקשור כתרים לאותיות כתב אשורי, כך אפשר לקשור כתרים ותגין לכל כתב. אבל אין צריך, כמו שאמרנו למעלה, כי הקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, דבר זה אינו כתב ישראל.

ט״וומעתה מבואר הכל, ואין כאן קושיא עוד לומר שיהיה שנוי נזכר שהוא בתורה, אם לא על דרך אשר אמרנו (ד"ה אמנם קושיא), שהתורה אמרה שדבר זה יהיה לזמן, ובודאי דבר זה אפשר לומר. אבל לא שייך בדבר זה שנתבטל מצוה אחת ממצות התורה, שכך היה המצוה; בזמן הזה יהיה דבר זה, ואחר כך לא יהיה, ואין בזה שייך בטול. והדבר הוא מבואר, ואין צריך ביאור עוד.